בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
- ד"ר רון בריימן: הערות על המצב: ועדת חקירה ממלכתית
- איליה בר זאב: שִׁברי חלוֹם
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- תבורכנה הידיים שחיסלו את פואד שׁוּכֵּר בביירות ואת איסמעיל הנייה בטהראן. בחירות עכשיו! ביבי למעשיהו!: הדמוקרטיה בסכנה! יש תהליכים. דיקטטורה בדרך!
- אורי הייטנר: צרור הערות 31.7.24
- מיכאל רייך: הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק
- משה גרנות: השלם שבמחצית
- עדינה בר-אל: המלצה – ההצגה "נרות יום הולדת" בקאמרי
- יצחק שויגר: נסיעת ידידי האופרה לוורונה ומילנו – יולי 2024
- אהוד בן עזר: מנפלאות האבטיח
- בן-ציון יהושע: בצלאל המשוגע מחפש אישה
- ד"ר אלי אשד: על "והארץ תרעד"
- אהוד בן עזר: אורי אופיר
- מנחם רהט: הפוך על הפוך: רק גיוס ימנע בריחה מ'חברת הלומדים' לזרועות החילון
- נעמן כהן: הטעות של פרופסור זיוה גרבורג-שמיר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "חייל החשוד בהתעללות בפלסטיני טוען: העצור הגיע לשדה תימן כשהוא פצוע, זה לא קשור אלינו.
- שאר הגליון
מאמרים
תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,
וְרֵיקָה,
"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"
אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים
אַל תְּרוֹמְמֵנִי,
וְאַל תַּעֲשֵׂנִי
עֲנָוָה כָּל כָּךְ,
וְאַל תִּתְּנֵנִי
לְבָרוֹת
לְכָל חֵלֵכָה,
לְכָל זָב,
הַיְשֵׁר גֵּוִי,
וְאַמֵּץ קְרָבַי;
תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים
בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ
הָאֲסוּרָה,
לְזָרְקָם לָרוּחַ,
וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת
כְּאִלּוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם
כָּל טוּב;
תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ
בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים
מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה
בַּמִּרְפֶּסֶת;
וּבְרֵיחַ-תִּירוֹשׁ,
בַּעֲגָלוֹת
מְלֵאוֹת-עֵנָב
בֶּחָצֵר.
1971
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
הערות על המצב: ועדת חקירה ממלכתית
א. המחדל שהביא למלחמת שמחת תורה ולנסיבות הנוראות של פתיחתה – זועק לשמיים, ועל כן ועדת חקירה ממלכתית קום תקום.
ב. ועדת חקירה ממלכתית היא צורך של הממלכה/המדינה, לא כדי לחפש אשמים, אלא כדי למנוע הישנות של האסון.
ג. ועדת חקירה ממלכתית לחיפוש אשמים איננה צורך של הממלכה/המדינה, ואפילו לא של שונאיו הרבים של ראש הממשלה, שבעיניהם ראש הממשלה אשם מראש ואשם תמיד, ללא קשר למה תגיד ועדת החקירה. מעבר לכך שום דבר אינו מעניין אותם.
ד. כתב המינוי של ועדת חקירה ממלכתית צריך לכלול את 32 השנים האחרונות, לרבות הנסיבות שהובילו להסכמי אוסלו שהידרדרו, כצפוי מראש, למלחמת אוסלו ולמלחמת שמחת תורה, ואשר הולידו את המציאות האבסורדית שבה קורבן הטרור (ישראל) הוא בעל מעמד דומה לזה של ארגוני הטרור (אש"ף/חמאס). הקונספציה של העדפת אש"ף אינה יותר לגיטימית מהקונספציה של העדפת החמאס. העברת חלקי מולדת לרשות הטרור הפלשתינאית היא פחות לגיטימית מהעברת כספים לחמאס. אש"ף וחמאס הם ארגוני טרור בעלי מטרות זהות – חיסול מדינת ישראל, מן הים עד הנהר. חלק בלתי נפרד מן הקונספציה של אוסלו היה שהשלום – השקרי – הגיע, ועל כן ניתן לקצר את שירות החובה, לבטל אוגדות רבות ולהמציא את ההבל של "צבא קטן וחכם." לא מיותר להזכיר, למי שלא שם לב, שהרמטכ"ל האחרון שהגיע מן השריון היה דוד אלעזר (דדו). אחריו, כל הרמטכ"לים (למעט דן חלוץ) ב-50 השנים האחרונות היו אנשי חי"ר וצנחנים, ולאיש מהם לא היתה כומתה שחורה.
ה. מי שדורש היום ועדת חקירה ממלכתית – האוסלואידים, שונאי נתניהו והתקשורת המגויסת – לא העלה בדעתו הקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין הסכמי אוסלו ומשמעותם, דחה דרישה לכך על הסף ונמנע מהערכת הסיכונים המתבקשת לפני יציאה להרפתקה מסוכנת ובלתי אחראית מסוג זה.
ו. מי שדורש היום ועדת חקירה ממלכתית – האוסלואידים, שונאי נתניהו והתקשורת המגויסת – לא העלה בדעתו הקמת ועדת חקירה ממלכתית מחודשת לעניין הנסיבות שהובילו לרצח רבין, לנוכח הנתונים הרבים שהצטברו במשך השנים על נסיבות הרצח, ולא שאל מי הפיק תועלת פוליטית מן הפשע.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
שִׁברי חלוֹם
מְקֹרָעִים –
שָׂרִיגִים רַעֲנַנִּים, מְשׂרָגִים בְּחוּטֵי בַּרְזֶל.
עֲנָנָה מַמְטִירָה בִּרְכוֹת חֲנֻפָּה לְמַשְׁכִּימֵי בֹּקֶר.
בִּמְרוֹמֵי מִגְדָּלִים, בְּפַעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת,
צִפֳּרִים טְבוּלוֹת יַיִן נֶחְבָּטוֹת
עַד מָוֶת –
הַפְרָעוֹת קֶצֶב הַלֵּב בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עֶצֶב נִבְזֶה.
הפרעות קשב
בֵּין פִּרְפּוּר לְרִפְרוּף קֶצֶב חָדָשׁ פּוֹעֵם בִּי –
נוֹגֵס בִּשְּׁרִיר שֶׁאֵינוֹ רְצוֹנִי.
אֵלּוּ הַפְרָעוֹת קֶשֶׁב –
הֶלֶם בְּרָקִים חַשְׁמַלִּיִּים יַעֲשֶׂה סֵדֶר אַחֲרוֹן
בַּשְּׁבִילִים,
מוּל רוּחוֹת רְפָאִים.
לַבְּקָרִים נֶאֱסָפִים עַרְפִלִּים, עוֹטְפִים
שְׂדוֹת תְעוּפָה.
שְׁלִיחֵי סֵתֶר נָסִים הָלוֹךְ וְחָזוֹר
וְהָלוֹךְ...
אֶל הָאַיִן.
"אַתָּה לֹא עוֹנֶה כִּי שָׁאַלְתִּי.
אָמַרְתָּ,
וַאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת מָה אָמַרְתָּ."
אֵין לְאָן לְהַמְרִיא –
חַמָּה מְהַלֶּכֶת, קוֹלוֹת מִתְלַחֲשִׁים
"כִּי מֵת הַיָּלֶד"*
*שמואל ב', י"ב, י"ט.
[קיבוץ בארי – עוטף עזה]
"אין ים לנחלים ולרוח לגור בו. אך המים הולכים, ובכל יום נוספת צלקת בפני הרכס." אנדד, 1970.
והיום – עוד שרידי אדם ממתינים ל... עיסקה, והעולם מכסה את גופותיהם במלל דועך – איליה
בֵּין קַנְיוֹנֵי הָאֶבֶן הַלְּבָנָה
לְאַחַר שֶׁהַצְּעָקוֹת מַחֲוִירוֹת
מִקִּיר אֶל קִיר
וְאַתָּה סָגוּר בֵּין הַמְּצוֹקִים
הַשָּׁמַיִם כְּחֻפָּה
אַתָּה נִפְתָּח לַדּוּמִיָּה
שֶׁהִיא דּוּ-שִׂיחַ
בֵּין שְׁתִיקָה גְּבוֹהָה
לִשְׁתִיקָה נְמוּכָה
עֵינֶיךָ נִפְרָשׂוֹת אֶל הַפִּסְגָּה
וְצָפוֹת
צַוָּארְךָ נִמְתָּח אֶל אָבִיךָ.
מִי יְחַפֶּה
לֹא צֶפַע שֶׁחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.
לֹא בַּרְזֶל שָׂבֵעַ.
אֲפִילוּ לֹא נָמֵר מִשְׁתַּזֵּף
עַל הַחוֹף וְנַעַר קָטֹן שֶׁיִּנְהַג בּו.
אֵין יָם לַנְּחָלִים וְלָרוּחַ עָרוּץ לָגוּר
בּוֹ. אַךְ הַמַּיִם הוֹלְכִים, וּבְכָל יוֹם נוֹסֶפֶת
צַלֶּקֶת בִּפְנֵי הָרֶכֶס.
מִי יְחַפֶּה עַל הַמִּדְרוֹן.
עוֹרֵב שֶׁעָבַר צָרַח – עָקְרוּ אֶת זֵיתַי.
לֹא יוֹנָה, לֹא תָּשׁוּב תֵּבָה,
לֹא יָשׁוּב סַבָּא נֹחַ.
פורסם בספרו "שנים שמעו שירה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, מבחר 50 שנות כתיבה. איליה בר זאב
הדמוקרטיה בסכנה! יש תהליכים. דיקטטורה בדרך!
צרור הערות 31.7.24
* 7,000 – אחרי שרקטה אחת הרגה 12 ילדים ופצעה 19, חשבו על כך שמתחילת המלחמה חיזבאללה שיגר מעל 7,000 רקטות לעבר ישראל. לכל רקטה פוטנציאל נזק כפי שנוכחנו בטבח במג'דל שמס.
* עוצמת המחויבות – המכה שיש להכות בחיזבאללה בעקבות טבח הילדים במג'דל שמס צריכה להיות קשה, עוצמתית וכואבת. זאת, מכל הסיבות המובנות מאליהן, וגם מטעם נוסף – הידוק הברית עם הדרוזים. הן עם הדרוזים אזרחי ישראל, ובעיקר עם הדרוזים תושבי הגולן, שאנו מייחלים להתאזרחותם. עלינו להוכיח להם את עוצמת המחויבות שלנו כלפיהם, את עומק הערבות ההדדית בינינו ואת חוזק השותפות בינינו. עלינו להוכיח להם עד כמה מופרכת ההסתה הדמגוגית, כאילו זנחנו את הברית.
* ניצול ציני – חבל מאוד שיש מי שמנצלים את האבל, הזעזוע והתדהמה בעקבות טבח הילדים במג'דל שמס, לתעמולה צינית, וקוראים, בהזדמנות חגיגית זאת, לשנות את חוק הלאום. דמגוגיה פופוליסטית זולה! ושוב צריך להסביר – אין דבר וחצי דבר בחוק הלאום שפוגע כהוא זה בזכויותיהם של הדרוזים, ואגב, לא רק של הדרוזים אלא גם של ערביי ישראל.
חוק הלאום מעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. מדינת הלאום של העם היהודי מעניקה זכויות אזרח מלאות ללא הבדל דת גזע ומין. עובדה זו אינה משתנה כהוא זה כתוצאה מעיגון היסוד הזה בחוקה.
* פוסט טראומה – אחרי הטבח במג'דל שמס, ציפיתי שהדרוזים בלבנון יצאו נגד חיזבאללה ואולי אף לפעולות נקם. אבל מנהיגם חסר החוליות וליד ג'ונבלט אימץ את השקר של חיזבאללה, שזה לא הם. הוא כנראה עוד בפוסט טראומה מרצח אביו, כמאל, בידי המודיעין הסורי, כיוון שהעז לגלות עצמאות. אני מקווה שבקרב הציבור הדרוזי בלבנון התגובה תהיה הפוכה לזו של מנהיגם הסמרטוט.
* דמעות תנין – גדעון לוי ביקר במג'דל שמס ופרסם מאמר ספוג בדמעות תנין על טבח הילדים. כל המאמר של תומך הטרור הזה לא נכתב, אלא לצורך פסקה אחת: "דובר צה"ל והתקשורת הישראלית שמאז תחילת המלחמה בעזה לא הביעו ולו קורטוב של זעזוע מהרג אלפי הילדים בה, מיהרו אתמול לשים פני מזועזעים ולכנות את הילדים שנהרגו במג'דל שמס כישראלים וכנרצחים... רק נסו לקרוא לילדי עזה המתים – נרצחים". כלומר, צה"ל וחיזבאללה חד הם. צה"ל רוצח ילדים.
דבר מעניין, הוא שאפילו לוי לא יכול היה להסתיר את האמת הזאת: "בעולם הגדירו אותה כעיירה תחת כיבוש, או כעיירה בשטח כבוש שסופח. אבל רוב התושבים עמם שוחחנו אתמול, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו שהם מרגישים ישראלים."
* ביקור תנחומים – השתתפתי ביום שני בביקור הזדהות ותנחומים במג'דל שמס, במשלחת מטעם קיבוץ אורטל. לאחר ביקור התנחומים בבית העם, עצרנו בגיא ההריגה, במגרש הכדורגל שבו נעשה הטבח. על מה חשבתי שם? על ילדי אורטל, שבדיוק כמו אותם ילדי מג'דל שמס משחקים בכל יום במגרש הכדורגל. זה עלול היה לקרות באורטל באותה מידה.
לראות את האופניים והקורקינטים שלהם זרוקים בצד המגרש... לראות את המכתש של הרקטה... יצאתי משם במועקה כבדה.
* דמים בדמים נגעו – נסעתי מביקור התנחומים במג'דל שמס היישר לישיבת הצוות המארגן את אירוע השלושים לנועה וניר ברנס. לוח המודעות באורטל מחולק לשני חלקים. חלקו האחד מוקדש לזכרם של נועה וניר. חלקו השני – מודעות הזדהות של אורטל עם מג'דל שמס, בעברית ובערבית. אנשים במג'דל שמס שפגשו אותנו והכירו אותנו, הביעו תנחומים על נועה וניר.
דמים בדמים נגעו.
* מצובה לא תיפול – חברת קיבוץ מצובה סיפרה בכתבה בערוץ 12, שכיוון שהם אינם חוזרים הביתה לתחילת שנת הלימודים, משפחות רשמו את הילדים במקומות אחרים, שכרו דירה, מצאו עבודה. בקיצור, השתקעו ומתחילים חיים חדשים.
"אז מה, זה הסוף של מצובה?" שאל הכתב, וחברת הקיבוץ השיבה: "אני מקווה מאוד שלא."
אני מאמין שמצובה לא תיפול. אולם עצם העובדה ששאלה כזו מרחפת באוויר, שהיא נשאלת בפריים טיים והתשובה היא "מקווה מאוד," מעידה לאן דרדרה אותנו חרפת הפינוי. אם יישובים יפלו חלילה והגליל יתרוקן, יהיה זה ניצחונו המוחלט של האוייב. חובתנו למנוע זאת.
לא איכנס כאן לסוגיה הביטחונית – איך להבטיח את חיי התושבים בספר, אלא לסוגיה ההתיישבותית. אם אנו רואים שההתיישבות מדממת לנגד עלינו, חובתנו לערות בה דם חדש. אם תהיה עזיבה גדולה ביישובים, התושבים המתנדנדים עלולים להצטרף לעוזבים ואלה שנחושים להישאר או חלקם יאבדו את המוטיבציה, אם המשמעות היא לחיות ביישוב ריק.
אין לשפוט את מי שעוזב. אל תדון אדם וגו'. יש להתייחס לכך שתהיה עזיבה כאל עובדה, המחייבת התמודדות, קודם כל כדי לעצור את הדימום ולאחר מכן כדי לעבור מבלימה לצמיחה.
הדרך היא צמיחה דמוגרפית. גם בתוכניות לטווח קצר – גרעיני נח"ל, שנות שירות וקבוצות משימה שונות, שימלאו את החסר וירתמו למשימת שיקום היישוב. אך הדבר החשוב ביותר, הוא צמיחה דמוגרפית לטווח ארוך, כלומר קליטת משפחות צעירות חדשות. אין לי ספק שמי שיבחרו דווקא בימים הקשים האלה לבנות את בתיהם באזורי הספר בגליל ובנגב המערבי, הם חלוצים אידיאליסטים בנשמתם, אנשים שלא יבואו "לגור" ביישוב, אלא לחיות בו במלוא מובן המילה, לבנות ולהיבנות בו. תהיינה אלה משפחות מצוינות. זרם כזה, יעודד את הספקנים והמתלבטים להישאר, ויחולל את המפנה – לא רק שיקום היישובים אלא תקומתם, כלומר עליהם להיות גדולים וחזקים יותר מכפי שהיו לפני 7 באוקטובר.
לשם כך, על התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, המועצות האזוריות והחטיבה להתיישבות להירתם ולהעמיד את הצמיחה הדמוגרפית על ראש שמחתם. אומרים לי שזה מוקדם מדי, שהם (כלומר התושבים והיישובים) עוד לא שם, כלומר כעת צריך לטפל בעזרה הראשונה.
אך גם אם היישובים עסוקים בהישרדות, הם חייבים לחשוב כמה צעדים קדימה לתקומת היישוב, ותפקיד המוסדות שציינתי הוא להירתם למשימה, לסייע להם בכך ולחזק את הנהגות היישובים כדי שגם הן יירתמו לכך. אין תרומה גדולה מזו לחוסן היישובי, גם לטווח הקצר. כאשר חברי היישובים יראו שיש התעניינות של משפחות צעירות ומצוינות להצטרף ליישוב, תהיה זו זריקת עידוד וחוסן ממדרגה ראשונה.
* דחיין – כבר כמעט עשרה חודשים לבנון (חיזבאללה) תוקפת את ישראל. מדיניות נתניהו היא "הכלה". כדי לאפשר את ההכלה, הוא העדיף פינוי ממושך של היישובים, במקום להגן עליהם. זו מדיניות קלוקלת. אבל גם אם בוחרים במדיניות הזאת, צריך להכין ולאשר מראש תגובות לשבירת כלים בצד של האוייב. כלומר, לא צריך היה לדעת שתיפול רקטה כבדה במגרש הכדורגל של מג'דל שמס ויירצחו 12 ילדים, אבל צריך לדעת בסבירות גדולה, שיהיה איזשהו אירוע אסוני, ולהכין מראש את התגובה ההולמת. כך, בשבת האחרונה, מיד לאחר האסון, היה ניתן לאשר את התוכנית לביצוע מיידי. אבל הדחיין מושך את הזמן, וחושף אותנו ללחצים אמריקאים, נותן לחיזבאללה להיערך והכל מתמסמס. ככה זה כשבראש הממשלה עומד אדם שאינו מסוגל להחליט.
* לסדום דמינו?!
* אפס במנהיגות – בעיצומה של מלחמת קיום נגד אויבים צמאי דם, ראש הכנופייה, שר בכיר בממשלת ישראל, פותח במלחמת אחים ומוביל, יחד עם שרים וח"כים אחרים, מרד נגד צה"ל ופלישה אלימה לבסיסי צה"ל. וראש הממשלה, אפס מאופס במנהיגות, לא נוקף אצבע. המחדל של נתניהו השבוע חמור אף יותר מהמחדל שלו ב-7 באוקטובר.
* עדיין אופוזיציה למדינה – נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, רקח עם שותפו לדרך אחמד טיבי פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל – הצבעה נגד הארכת תקנות יו"ש. כאשר ראש הממשלה, בנט, הבין שאין רוב לממשלה והתקנות תיפולנה, וכיוון שאי אפשר היה עוד לדחות את ההצבעה כי אז פג תוקף התקנות ולמחרת תשרור אנרכיה ביו"ש, הוא התפטר, וכך תוקף התקנות הוארך אוטומטית. למה הוא עשה זאת? כי הוא פטריוט, הרואה בשלטון כלי לקידום המדינה ולא מטרה לשמה.
מאז יום שני שוררת אנרכיה במדינת ישראל גופה. נתניהו יודע שחובתו הלאומית היא לפטר מיד את ראש הכנופייה, שהנהיג את הפרעות ומנע מהמשטרה לבצע את תפקידה ולהגן על הדמוקרטיה והחוק. הוא יודע שעליו לפטר את השרים מטעם הכנופייה שהשתתפו בפועל בהתקפה האלימה על צה"ל בשעת מלחמה. הוא לא מילא את חובתו. למה? כי אצלו השלטון אינו אמצעי לקידום המדינה, אלא מטרה לשמה, המקדשת את כל האמצעים. גם כראש הממשלה נתניהו ממשיך להיות אופוזיציה למדינה.
[אהוד: נכון, נתניהו אופוזיציה ממש כמו ישמעאל הנייה אללה ירחמו!]
* ראש הכנופייה אשם – ראש הכנופייה והכנופייה הכהניסטית אשמים בפלישה לבסיסי צה"ל. הכנופייה התומכת בהתעללות מינית באסירים, המעודדת דחיפת מקלות לאסירים לתחת, מעודדת את הערב-רב הכהניסטי לפלוש לבסיס צה"ל. הכנופייה מדרדרת אותנו לאנרכיה. חייבים לעצור אותם. וקודם כל לפטר את ראש הכנופייה. ביד אחת ראש הכנופייה מעודד את הפלישה האנרכיסטית וביד השנייה הוא מונע מהמשטרה לאכוף את החוק. בקצב הזה, את החדירה הבאה לבסיס צה"ל יעשה הארגון שפעם נקרא משטרת ישראל.
* הכהניסטים ועוזריהם – למה אני מאשים את הכהניסטים בפלישה למחנות צה"ל כאשר היו שם גם ח"כים מהליכוד? שאלה נכונה. אתקן את ההגדרה: הכהניסטים ועוזריהם.
* חוליות נוחבן גביר.
* תומכים בפשיעה מינית – האם החשודים שנעצרו בשדה תימן אכן ביצעו פשעי מין באסיר?
אין לי מושג. אני מייחל בכל לבי שיתברר שזה חשד שווא. אבל כיוון שיש חשד, חובה לחקור את החשד כדי להגיע לחקר האמת. האספסוף של הכהניסטים ועוזריהם, תומכים בפשע, בין אם נעשה ובין אם לאו. הם נגד החקירה, כי מבחינתם אם נעשו פשעי המין, הם מבורכים, ומי שעשה אותם ראוי לצל"ש.
* והיה מחננו טהור – אני שומע את ההסברים על כך שהחקירה הכרחית כדי להגן על לוחמי צה"ל מפני בית הדין הפלילי בהאג. זה נכון, כמובן, אבל זה ממש לא העיקר. גם אם לא היה האג, חובה לחקור חשדות כאלה. מדובר בעבירה על חוקי המלחמה, על חוקי מדינת ישראל, על פקודות צה"ל ומה שחשוב יותר – על מוסר אנושי בסיסי, על ערכי היהדות ועל ערכי צה"ל. הלוואי שכל החשודים יוכיחו את חפותם ויתברר שלהד"ם. אבל חייבים לחקור חשדות כאלה.
והיה מחננו טהור.
* צדק צדק תרדוף – מדוע נאמר "צדק צדק תרדוף"? למה הכפילות? למה לא "צדק תרדוף".
אחד הפירושים לכפילות, הוא שיש לרדוף צדק, ויש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר המטרה, תהיה צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.
חקירת החשד למעשי סדום באסירים היא חובה. חובה להגיע לחקר האמת. חובה לעשות צדק. אבל אין הצדקה לפשיטה של רעולי פנים על בסיס צה"ל, גם אם אנשי מצ"ח מחפשים קצת ריגושים, כדי להרגיש קרביים. לא, אתם לא דובדבן. צריך לנהל חקירה בצורה מכובדת ומכבדת. מכבדת גם את החשודים, שעומדת להם חזקת החפות. כמובן שאופן ביצוע החקירה הוא רק תירוץ בעבור החוליגנים הכהניסטים ועוזריהם. מבחינתם, לדחוף לערבי מקל או טלפון נייד לתחת זו גבורה ומצווה. אבל לנו, האזרחים הנורמטיביים, צריך להיות איכפת, שהחקירות תתנהלנה בדרך נאותה.
* נוהל מעצר חשוד – כאשר ראש הכנופייה, פורע החוק והסדר הסדרתי, מעודד פלישה אנרכיסטית אלימה לבסיסי צה"ל, ובמקביל אוסר על משטרת ישראל למלא את תפקידה ולבלום את האנרכיה, וראש הממשלה החלש, האנטי-מנהיג, עושה במכנסיים, הרמטכ"ל נאלץ להוציא כוחות מנוהל קרב כדי להגן על בסיסי צה"ל מפני אויב פנימי. על הרמטכ"ל להבהיר לחיילי צה"ל ולהודיע זאת לציבור, שחובתם להגן על מחנות צה"ל מפני פולשים, על פי נוהל מעצר חשוד.
* כישלון מבצעי וערכי – ניצב פלד, מ"מ המפכ"ל, הסיר את מועמדותו למפכ"לות כיוון שהבין שוועדת גרוניס עומדת לפסול אותו, בשל עברו המפוקפק בתחום טוהר המידות. אולם גם אם היה נקי כפיים, מבחינה מוסרית ומבצעית, העובדה שמשטרת ישראל תחת פיקודו איפשרה לכנופיות חוליגנים בהנהגת השר הממונה לפלוש לבסיסי צה"ל באלימות, היא כישלון, המעיד שהוא אינו כשיר ואינן מתאים, והיה עליו להתפטר בגינו.
להערכתי, ראש הכנופייה ישתדל ככל האפשר להימנע מבחירת מפכ"ל, כי נוח לו שאין מפכ"ל, אלא חניך תורן, שיאפשר לנהוג במשטרה כמיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו, במיוחד אחרי שבפרעות שדה תימן ובית ליד הוא מילא את ציפיותיו. אם לא תהיה לו ברירה, אולי יבחר שוב ניצב עם קופת שרצים מאחוריו, כדי שייפסל.
* גל פופוליסטי – כאשר אסירים יושבים בכלא, חובתה של המדינה לספק להם תנאים נאותים. גם אם אלה רוצחים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים, מחבלים או פושעים נאציים. נכון, זה מקומם, זה מנוגד ליצר הנקם, אך זה מבחנה של מדינת חוק דמוקרטית. ממנהיגים מצופה להיות המבוגר האחראי. לא להיסחף אחרי הלכי רוח פופוליסטיים. הם נדרשים להבטיח את התנאים הנאותים לאסירים. ראש הכנופייה הוא תינוק מגודל ופופוליסט חסר תקנה. אחד הגלים הפופוליסטיים שעליהם הוא רוכב, הוא הרעת התנאים של האסירים, כמו רפורמת הפיתות האינפנטילית והפופוליסטית ועוד יוזמות פופוליסטיות מסוג זה. הוא פוגע בתנאיהם ומתרברב בכך. מערכת הביטחון מזהירה אותו שהצעדים האלה וההתרברבות בהם מסכנת את החטופים שלנו. זה לא מזיז לו. העיקר שהוא קיבל את מנת הצומי הפופוליסטית שלו. מכל חטאיו של נתניהו כלפי מדינת ישראל, הלגיטימציה לכנופיית הגנגסטרים הכהניסטית הגזענית היא החטא החמור ביותר. (* הערה זו נכתבה לפני שפרצה פרשת שדה תימן – החקירה ופלישת האספסוף לבסיסי צה"ל).
* מדרון חלקלק – כשסרטן הסרבנות היכה בנו, הזהרתי שמחר קבוצה אחרת בחברה, שעמדותיה הפוכות, תשתמש אף היא בכוח ותערב את צה"ל במחלוקת הפוליטית. יש הבדל בין חומרת הסרבנות לחומרת פלישה אלימה למחנות צה"ל. אבל ההבדל הוא כמותי, לא מהותי. מי שפער את הפירצה בגדר אינו יכול להלין על כך שהיא הורחבה בידי תמונת הראי. זה כמעט בלתי אפשרי, אבל חייבים לעצור את כדור השלג הזה. בראש ובראשונה – חשבון נפש והודאת המאיימים בסרבנות אשתקד בטעותם והתנצלות בפני החברה הישראלית.
* אבל הם – "אבל הם," זו התשובה האפולוגטית האוטומטית של המדרדרים את המדינה לעברי פי פחת, בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר. נכון, גם הם, אבל גם אתם.
די! עצרו את הטירוף! בלי השוואות, פשוט צריך לקבוע קווים אדומים למאבקים ציבוריים. ובראש ובראשונה – צה"ל הוא לחלוטין, אומר שנית – לחלוטין, מחוץ לכל מחלוקת. לא סרבנות, לא איומים בסרבנות, לא השתתפות מילואימניקים רעולי פנים בהתפרעויות, לא תקיפה של בסיסי צה"ל. פשוט – לא. לא באל"ף רבתי. לא מעניין ש"הם התחילו." לא מעניין שזלא"ד ("זה לא אותו דבר"). לא מעניין. מטורפים! אתם הורסים את המדינה. מספיק ודי.
* כך נראה מרי אזרחי – כשאנו שומעים את אהוד ברק ויאיר גולן מסיתים למרי אזרחי, כדאי שנבין שמרי אזרחי אלו מראות שדה תימן ובית ליד.
* סוכן אנרכיה – בעיצומה של מלחמה קשה, ביום המר והנמהר שבו איבדנו 12 ילדים, שרק רצו לשחק כדורגל ונרצחו באש המרצחים הארורים, כאשר כולנו צריכים להתלכד לאגרוף אחד, אגרוף מחץ נגד אויבינו ולהקים ממשלת חירום רחבה, עומד אהוד ברק מול קהל אלפים ומסית בעזות מצח למרי אזרחי מקיף ולהשבתת המדינה. כבר כמה שנים שהאיש המסוכן הזה מחרחר מלחמת אחים וסוכן אנרכיה. בנוסף לנזק שבעצם האנרכיה – בקנאות הפנאטית שלו הוא גם מנציח את שלטונו הקלוקל של נתניהו. טוב, יש לו חוב של כבוד לנתניהו, האיש שחילץ אותו מהתואר המפוקפק – ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה.
* לא עוצר באדום – כשברק היה ראש הממשלה, הוא היה הנחוש ביותר בניסיונו הנואל למסור את הגולן לאוייב הסורי. הוא היה אובססיבי למטרה כמו טיל מונחה מכוון. אילו הצליח, חלילה, לבצע את זממו, הוא היה מחריב את מפעל חיינו, מגרש אותנו מבתינו, מנשל אותנו מאדמתנו, מסכן את ביטחון ישראל וממיט אסון לאומי על המדינה.
ואף על פי כן, במאבק על הגולן נהגנו כאזרחים שומרי חוק ונאמנים לדמוקרטיה. לא השבתנו את המדינה, לא יצאנו למרי אזרחי וכפטריוטים – כמובן שלא התנקשנו בביטחון המדינה ולא סיכנו את המולדת בסרבנות או באיומי סרבנות.
לאיש המסוכן הזה אין גבולות. הפירומן לא עוצר באדום.
* חברה בנאט"ו – הרודן האנטישמי של טורקיה מאיים בפלישה לישראל. טורקיה חברה בנאט"ו. איך תגיב ארה"ב על איום כזה של חברת נאט"ו במלחמה נגד בעלת בריתה הקרובה? האם ביידן יוביל את המהלך המתבקש של גירוש טורקיה מנאט"ו, או לפחות השעייתה עד תום שלטונו של הצורר? אגב, האם נתניהו יתנצל בפני טורקיה על איומה על ישראל, כפי שהתנצל על פיגוע מרמרה, ואף שילמנו פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו?
* הפרטת צה"ל – צה"ל נלחם נגד תרומת ציוד ואמל"ח ללוחמים. עקרונית, הצדק איתו. הציוד הוא התפקיד של הצבא. צה"ל גם אינו אחראי על איכות ציוד שאינו צה"לי. אבל הבעייה אינה התרומות, כי אם הצורך בתרומות, כלומר העובדה שצה"ל אינו מנפיק את הציוד הדרוש ללוחמים. אם יחידות רוכשות או מקבלות כתרומה רחפנים ואמר"לים ללוחמים, זו תעודת עניות לצה"ל.
אתן כדוגמה אותנו, כיתות הכוננות בגולן. בתחילת המלחמה קיבלנו נשק בלי רצועה ומחסניות. זהו. אפילו הרצועה לנשק והקסדה היו תרומות. קסדה צה"לית קיבלנו כמה שבועות טובים אחרי תחילת המלחמה. הווסט הקרמי שלנו עד היום הוא תרומה. בשבוע הבא אנו אמורים לקבל את כל הציוד, אם לא תהיה דחייה נוספת. עשרה חודשים לתוך המלחמה! מה היינו עושים בלי התרומות? במקרה הזה, של קרן הידידות. אני סולד מהפרטת צה"ל, אבל כל עוד צה"ל לא סיפק את הציוד, לא היתה כל ברירה אחרת זולת התרומות.
* העיקר זו הרומנטיקה – שמעתי ברקע שיר, שאיני יודע את שמו, איני יודע מי הזמר ומי היוצרים וגם לא האזנתי בקשב למילים. אבל משפט אחד ששמעתי יכול להתחרות על תואר השורה הרומנטית ביותר בשירה העברית ואולי גם העולמית: "הלוואי שיפגעו בך כמו שאת פגעת בי." מה דעתכם?
* ביד הלשון: הרשימה הממלכתית – במאמרו האחרון ב"הארץ" התייחס ישראל הראל לגנץ ולמפלגתו, שאותה כינה הרשימה הממלכתית. שמה של המפלגה הוא המחנה הממלכתי, אבל שגיאתו של הראל אינה מקרית. אכן, היתה פעם מפלגה בישראל שנקראה הרשימה הממלכתית.
ב-1965 בן גוריון פילג את מפא"י ויחד עם נאמניו, ובראשם דיין ופרס, הקים את פ"י – רשימת פועלי ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, רפ"י הצטרפה למפא"י ואחדות העבודה שהתאחדו למפלגת העבודה. בן גוריון שהתנגד למהלך פרש מרפ"י והקים את הרשימה הממלכתית. בבחירות לכנסת השביעית 1969 קיבלה הרשימה הממלכתית ארבעה מנדטים. ב-1970 בן גוריון התפטר מהכנסת. ב-1971 הוא התנתק מן המפלגה, ובעקבותיו כמה מנאמניו. כעבור זמן קצר הודיע על תמיכתו במפלגת העבודה, אף שלא הצטרף לשורותיה.
ב-1973, הרשימה הממלכתית, בראשות יגאל הורביץ, חברה לליכוד – מערך מפלגות הימין חירות, המפלגה הליברלית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ב-1976 התאחדה הרשימה הממלכתית עם המרכז העצמאי (פלג של המרכז החופשי) והתנועה למען א"י השלמה והקימו את לעם, שהיתה חלק מן הליכוד, עד איחוד הליכוד ב-1988. חברי הרשימה הממלכתית לשעבר פרשו מלעם ומהליכוד ב-1981 והקימו סיעה עצמאית: רפ"י – הרשימה הממלכתית. בבחירות, שהתקיימו באותה שנה הם הצטרפו לתל"ם בראשות משה דיין, שהכניסה שני מנדטים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק
כֹּה זָכַרְתִּי אֶת הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק, הַפָּתוּחַ:
שְׂדוֹת יִזְרְעֶאל הַמּוֹרִיקִים, חוֹדְרִים בְּגַלִּים מִבַּעַד לַפְּתָחִים
אֶל הַבַּיִת שֶׁבְּפַאֲתֵי הַמֶּשֶׁק
וּמְבִיאִים עִמָּם אֶת שִׂמְחַת הַיּוֹגְבִים
פָּעוֹט הָיִיתִי וְדִמִּיתִי שִׁבֳּלִים צוֹמְחוֹת בְּמַסַּד הַחֶדֶר
וּמַלְאָכִים מְכֻנָּפִים מְשַׂחֲקִים כַּדּוּרֶגֶל בְּכַדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ הַמִּצְטַחֵק.
אַחַר כָּךְ נָפְלָה עָלֵינוּ פִּתְאֹם מִלְחָמָה
מַתָּזִים בִּקְצוֹת צִנּוֹרוֹת גּוּמִי
לִכְלְכוּ בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה וּבְרַעַשׁ גָּדוֹל אֶת קִירוֹת הַבַּיִת,
אֶת הַחַלּוֹן וְהַתְּרִיס.
צָדְקָה הַגַּנֶּנֶת, מִלְחָמָה הִיא עֵסֶק מְלַכְלֵךְ, מַרְעִישׁ, מַבְעִית - - -
כַּעֲבֹר חָדְשַׁיִם שָׁמַעְתִּי, לְחֶרְדָתִי, יְבָבָה קוֹרַעַת לֵב, בּוֹקַעַת
מִן הַחַלּוֹן הַהוּא עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק, הַמֻּכְתָּם כְּמַעֲשֵׂה מִכְחוֹלוֹ שֶׁל
צַיָּר סְעוּר נֶפֶשׁ.
בַּמֶּרְחָב הַשָּׁקֵט נָפוֹצָה שְׁמוּעָה כְּרוּחַ קָדִים
שֶׁהָאַחִים יְרֻבַּעַל וְהִלֵּל לָבִיא, נָפְלוּ.
אַבָּא, תַּגִּיד: לָמָּה שֶׁלֹּא לַעֲזֹר לָהֶם לָקוּם?
מִשֶּׁלֹּא נִמְצָא מַעֲנֶה לִשְׁאֵלָתִי,
נִפְעַר פֶּצַע גָּדוֹל בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁל יַלְדוּתִי.
אֲצַוֶּה עַל הַזְּמַן לַעֲצֹר מִלֶּכֶת, וְאֶהְיֶה כַּפָּעוֹט הַהוּא,
לֵב מִשְׁתּוֹקֵק לַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק בְּטֶרֶם הֻכְתַּם,
לַיָּמִים הַמִּשְׁתַּבְּלִים, לִזְרוֹעוֹת הַלַּיְלָה הַמִּתְלַטְּפוֹת
הוֹ, הַנִּיחוּנִי לָצֵאת שׁוּב
לִשְׂדוֹת הַקָּמָה הַמּוּאָרִים, לִזְהַב הַדָּגָן
לְמֶרְחֲבֵי יָהּ שֶׁאֵין שִׁעוּר לָהֶם
וּבְחֵיקָם עֲדַיִן לֹא יָדַעְתִּי
חֹד מְחוֹגֵי הַזְּמַן
השלם שבמחצית
על "מחצית השנה הראשונה"
מאת יוסי אחימאיר
"ניצנים" 2024, 117 עמ'
בהוויה המטורפת שבה מצוי העם שלנו במולדתו – מה שקורה היום הוא בבחינת "עתיקות" למחרת, כי האירועים מתחלפים במהירות מסחררת, לכן כאשר אחרי למעלה מתשעה חודשים מהיום המר והנמהר – 7.10.2023 – הקורא מקבל אוסף מאמרים שהתפרסמו בעיתון במשך "מחצית השנה הראשונה" – הוא הרי לא יכול לצפות למידע שלא היה ידוע לו מכבר; אבל כשמדובר ביוסי אחימאיר, הציפייה היא שב"מחצית" הזאת יהיה גם משהו "שלם".
לפני שאסקור את הדברים המעניינים שחיבור זה מציע, אכתוב מיספר מילים על המבנה: הספר פותח במובאה מתוך "בעיר ההריגה" שח"נ ביאליק כתב בעקבות הפוגרום בקישינב (1903). לקראת סוף הספר (עמ' 103-101) מכנה המחבר את קיבוץ כפר עזה ההרוס בשם "קיבוץ ההריגה" – 120 שנה לאחר פוגרום קישינב. הטבח בעוטף היה עשרת מונים יותר נורא מפוגרום קישינב, והנה אז כתב ביאליק את "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה", ואנשים נאורים (אזכיר רק את ולדימיר קורלנקו, מקסים גורקי ולב טולסטוי) הביעו זעזוע קורע לב וגינוי עז למעשה הנפשע, וגם כעס כלפי ממשלה הצארית שהעלימה עין. והנה, היום, כשאנו מונים 1400 נרצחים, 240 חטופים, שמחציתם עדיין מצויים בשבי – העולם הנאור מאשים את הקורבנות. חזרנו יותר מ-120 שנה אחורה.
יסוד צורני בולט בספר שלפנינו הוא שיבוץ בו של 47 תמונות צבעוניות (כולל תמונת השער בעטיפה). התמונות מלוות את הכתוב בסיוריו של המחבר בעוטף, בהשתתפותו בהלוויות הנרצחים והנופלים בקרבות (יהודים, דרוזים, בדווים), בהפגנות למען החטופים, באתרי זיכרון, כמו זה המוצב באתר מסיבת הנובה ברעים וכו'.
וכעת אסקור את הטקסטים שעניינו אותי: דברים נכוחים מצאתי בחיבור זה באשר למצרים, שמתעלמת ממצוקתם של תושבי עזה, שהיו חלק מארצם, והם הרי אחיהם בלאום ובדת. כביכול, גורלם של העזתים הוא עניינה של ישראל בלבד, ולהם אין יד בדבר. וכן, העובדה שב"בצלם" יש שהבינו כי נסיגה ושלום עם הפלסטינאים הם בבחינת עורבא פרח – ויויאן סילבר, מראשיה של ההתאגדות הזאת, נרצחה ב-7.10, וזה יהיה גורלם של כל מושיטי היד לשלום בבוא אותו "שלום" לעולם. גילה אלמגור היא הדוגמה להתפכחות ולשפיות של תומכת "בצלם".
אחימאיר צודק בטענה שאסון ה-7.10 עלול היה לקרות לכל ראש ממשלה אחר (עמ' 62). נכון הוא ששפתו של נתניהו נקייה, למרות מבול החרפות המכוון כלפיו בארץ ובחו"ל, שנתניהו כראש ממשלה צעיר, היה הפוליטיקאי היחיד שהשתתף ב-1996 בחגיגת 50 שנה להיווסדו של קיבוץ בארי, כשמנהיגי השמאל דווקא נמנעו מלהגיע לאירוע, והוא עצמו ידע שאנשי בארי אינם מתומכיו בקלפי. אבל אחרי האסון הנורא שאירע בבארי – איפה נתניהו? זה נכון שנתניהו מפגין שליטה עצמית, קור רוח וחוסן מנטלי יוצא דופן במצבים שאישים אחרים היו בוודאי מתמוטטים (עמ' 100).
יחד עם זאת, המחבר מרמז על האופי הנהנתני של ראש הממשלה (עמ' 37 ואילך), מצביע על כשליו, שלא היו קורים בזמנו של יצחק שמיר כראש ממשלה, כמו הסכם חברון ונאום בר אילן ב-2009, בו הביע הסכמה למדינה פלסטינאית. וכן, בעסקת שליט הוא שיחרר 1027 מחבלים עם דם על הידיים, ביניהם את הארכי טרוריסט יחיא סינוואר.
המחבר מציע נאום שהיה ראוי כי נתניהו ינאם לאומה, ובו הודאה על טעויותיו, כגון התמיכה בנסיגה מעזה, וכן וידוי על כך שהוא רחוק מדרכם הצנועה של בגין ושמיר. בנאום הזה נתניהו (עצמו, כביכול) אמור לשקול את המשך דרכו (עמ' 37 ואילך). במקום אחר קובע אחימאיר במפורש כי נתניהו חייב לפרוש מתפקידו (עמ' 63).
אהבתי את המכתב הגלוי שכתב אחימאיר לסוניה מקגינס, שגרירת אירלנד, המדינה האנטישמית – האם המכתב הזה נשלח אליה לשגרירות?
אחימאיר צודק שאסור למדיניות ההסברה שלנו להיות איסטניסטית, ועליה לפרסם את עדויות רוצחי הנוח'בה כפי שפורטו בחקירותיהם. וכן, כמו כותבים רבים אחרים, הוא נדהם מהכישלון ההסברתי שלנו.
מרבים להשוות את מה שקרה בעוטף לשואה, ואת חמאס למעשיהם של הנאצים של דאע"ש ושל אל-קאעידה – האמת היא שחמאס גרועים מנאצים – הגרמנים ידעו שהם מבצעים זוועות, והם השתדלו להסתיר את מעשיהם, ואילו חמאס, כך כותב אחימאיר, צילמו את הזוועות שביצעו, והתפארו בהן.
אינני בטוח שאחימאיר צודק בכך שההתנתקות, שעליה פקד אריאל שרון, היא סיבת האסון שפקד אותנו ב-7.10 – ברור שקונספציה שגויה גרמה לשאננות שמנעה מצה"ל להדוף את ההתקפה החמאסית על גדר ההפרדה. ההתנתקות והגבול הברור בינינו ובינם יכלו להעניק ביטחון לעוטף ולמדינה – לולא השאננות הפושעת של שומרי הסף.
בחיבור זה יש עוד נושאים כבדי משקל, אך כמוהם נידונו עד דק במדיה, ולכן אדלג. אציין גם את הנושאים שאינני רואה עין בעין עם המחבר: כשאחימאיר מציין מאה שנים להיווסד בית"ר בריגה ב-1923, הוא מאדיר את תרומת בית"ר ואת תרומתו של ז'בוטינסקי לכוח העברי הלוחם, וזה בוודאי נכון, אבל מאחימאיר הישר הייתי מצפה ל"איזון" בתחום הזה: הכוח הלוחם העיקרי מ-1920 ואילך היה של ההגנה, ואשר ראש החץ שלה היה בהמשך – הפלמ"ח. האצ"ל והלח"י היו יחידות לוחמות קטנות לאין שיעור ביחס להגנה. לזכותו של אחימאיר צריך להזכיר את ביקורו בבית ההגנה, שם פגש את אפרים סנה אשר הטיף לאחדות בימים שהעם מפולג, וכן, משה סנה (שחזר בתשובה בסוף ימיו מהערצתו לקומוניזם הסטליניסטי) ואב"א אחימאיר קבורים באותו בית קברות – נחלת יצחק – משתמע: האחדות לא חייבת להיות רק בבית העלמין.
אחימאיר מרבה להזכיר את "הגיס החמישי" של מתנגדי הממשלה (הוא מונה אותם בשמות, ובעיקר את "טריומווירט" ראשי הממשלה לשעבר "המתוסכלים" – ברק, אולמרט ולפיד, וכן את הערוצים 12 ו 13). ובכן, בנושא הזה אני חלוק על אחימאיר: הרי לא סתם קמה יום אחד שקמה ברסלר, ומתוך שנאה למדינת ישראל החליטה להלהיב מאות אלפי אנשים להפגין נגד הממשלה – כאילו לא היתה סיבה להתקוממות העממית הענקית הזאת שאליה הצטרפו מיטב חברי הליכוד, כמו לימור לבנת, בוגי יעלון, דן מרידור, בני בגין, גלעד שליט, הנגיד הנוכחי, ואלה שקדמו לו מאות קצינים גבוהים לשעבר מרמטכ"לים ומטה, מיטב הכלכלנים שהזהירו כי הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן היא אסון לדמוקרטיה שלנו ולכלכלתנו. שום התייחסות של הממשלה לא היתה לרחשי לב העם, והם המשיכו ברפורמה הדורסנית הזאת, כשברקע בין מוביליה יש חשודים, ואף נאשמים בפלילים, דתיים לאומיים שמבקשים לסרס את מוסדות החוק כדי להשליט כאן משפט ההלכה "כמו בימיו של דוד המלך" (לבצלאל סמוטריץ' אין מושג לכך שדוד לא הכיר כלל את התורה, שאילו הכיר, לא היה מחזיק בביתו תרפים, לא היה מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהייתה של פלטיאל בן ליש, ולא היה נכנס טמא מת למקדש), וכן, חרדים שחוק המדינה לא מעניין אותם כמו את התקציבים שהם מקבלים ממנה.
העם התקומם, והממשלה לא הקשיבה, לולא בית המשפט העליון, שעמד בפרץ, ולולא האסון ב-7.10, היתה ממשלה ממשיכה במעלליה. עדיין לא רואים סוף למלחמה, וכבר מתכוונת הממשלה לחזור לסורה בעניין הרפורמה, וכן בהענקת תקציבים ענקיים למי שמשתמט לצאת לעזרת העם במצוקה הגדולה ביותר שחווה מאז השואה.
אחימאיר שכתב דברים נכוחים ב"מחצית" הזאת – טועה טעות קשה בנדון הזה. אני בטוח שאחימאיר, איש ההדר הז'בוטינסקאי, אינו סובר כמו חסידיו של נתניהו, שהשמאל והמרכז הם בוגדים – רק משום שמתנגדים למדיניות הממשלה. אם כן, איך הוא אוטם את ליבו כלפי חלק ענק מהעם שהתקומם נגד מעלליה של הממשלה?
משה גרנות
אהוד: הערצתך העיוורת לשקמה ברסלר ולשאר מנהיגי הפגנות המחאה, שפעילותם השערורייתית עוררה את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר– אינה מקובלת עליי.
המלצה – ההצגה "נרות יום הולדת" בקאמרי
לאורך כל ההצגה "נרות יום הולדת" [מאת נח היידל] נמצאת הדמות הראשית על הבמה, ובשינויים קטנים, כמעט בלתי מורגשים לקהל, היא משנה את המראה שלה בהתאם להתבגרותה מגיל 17 עד גיל 107.
בכל שנה, תוך כדי אפיית עוגת יום הולדת באותו מטבח, הולכים ונפרשים חייה של האישה, על אהבותיה ואסונותיה. אולה שור-סלקטר מגלמת בכישרון רב את האישה מילדות עד שיבה. כפי הנראה היא, יחד עם צוות השחקנים המעולה, גורמת לכל אחד בקהל לערוך חשבון נפש ולהביט על חייו מנקודת מבט חדשה, וכל זה בהומור משולב בדמעות.
ואם אנחנו כבר במתחם תיאטרון "הקאמרי", כדאי לנצל את הזמן לפני הצגה ולבקר במוזיאון תל-אביב.
התערוכה החדשה מציגה שם 150 שנות אימפרסיוניזם של הציירים המפורסמים ביותר של זרם זה. ויש כמובן תצוגות הקבע. אי אפשר שלא לשוב ולראות את הציורים של מאוריציו גוטליב, הצייר היהודי-פולני, בעיקר את ציורו המרהיב של יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. גם שאר התערוכות של המוזיאון מומלצות, גם אם זה לא ביקור ראשון במקום. בין השאר מומלץ ביקור בקומה התחתונה בחדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין.
הביקור במוזיאון ובהצגה הם ביטוי לאסקפיזם לשמו, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה עתה בארץ. בין בנייני התרבות המונומנטליים שלנו – מוזיאון תל-אביב, ספריית בית אריאלה ומתחם התיאטרונים והאופרה – נמצא המרחב שקיבל את השם "כיכר החטופים", ושם ניתן לראות עין בעין את הצער, הכאב והאימה של משפחות החטופים, ולתת להן איזו שהיא תחושה שאנחנו איתם.
עדינה בר-אל
נסיעת ידידי האופרה לוורונה ומילנו – יולי 2024
אודה ולא אבוש, לא ממש בא לי לכתוב את סיפור נסיעתנו. אבל, לא מעט חברים שפגשתי, בערב הנפלא של ריגולטו שהיה במשכן, שלא התכוונו להצטרף לטיול הנהדר, שעוד ארחיב בו, אמרו לי: "אל תשכח לכתוב מה ראיתם."
הוסיפה לעניין פקודתו הנחרצת של גורם בלתי מוכר באופרה שביקש לשמור על עילום שמו ואכנה אותו בשם מ.ג. כדי לשמור על אנונימיות, שממש נתן לי הוראה "מתי אתה מתחיל לכתוב." נגד זה לא יכולתי לסרב ואם תאהבו את מה שכתבתי, ירווח לי.
הנסיעה למילנו מתחילה כרגיל עם טיסת בוקר שכידוע מתחילה עם השכמה מוקדמת. ועד שמגיעים ועד שנוחתים והאוטובוס הנכסף ושמגיע וההליכה הכבדה משהו עם המזוודות שנעשות כבדות יותר בסיום הטיסה מאשר בתחילתה, הנסיעה למלון בוורונה וההיכרות עם המדריך. הכול עבר בטוב. מגיעים הרוגים למלון ושוב פעם ההודעה הקבועה "האוטובוס לא מגיע עד המלון וצריך ללכת." 350 מטר אומר רוני המדריך. צוות המלון פורק את המזוודות ונערי המלון מסיעים את המזוודות למלון. אז למה לא מסיעים אותנו? מה אנחנו שווים פחות מהמזוודות? אם ידקרו אותנו לא יצא דם? המדריך אמר 350 מטר. אני מקווה שהוא לא עוסק בשמאות נדל"ן. ככה הוא היה מוכר ללקוחות שלו לוקשים על גדלים לא ריאליים של גודל דירה.
עברנו בשלום והגענו למלון. אחלה חדר. אנחנו מזיעים ורוצים להתקלח, רק האמבטיה גבוהה. סכנת נפשות להתקלח. אין מקלחת רק אמבטיה ודוש בתוכה. להיכנס לאמבטיה בביטחון צריכים גמישות של נדיה קומנצ'י ולצאת ממנה צריך גם כוח וגם גמישות כמו אלופת ישראל בהתעמלות אמנותית. בדקתי בקבלה אין חדר להחליף אבל מיספר המבקשים היה רב. אני מקווה שהקושי לא מנע מהחברים להתקלח כי החום הרב היה קשה והמקלחת נדרשת.
ערב. הולכים לארנה של וורונה שהיא אתר זירת משחקי גלאדיאטורים פופולרית עתיקה מזמן הרומאים של פעם, עליו התחרו פעם גלאדיאטורים בחיות והיום משתמשים בו לאופרה. בצד המזרחי במת ענק שחלקה על רצפת הזירה וחלקה על מושבי הצופים. בחלקה המערבי יושבים בעלי הכרטיסים היקרים בכיסאות מסודרים, על רצפת הזירה, ועמך איטליה מקיף את הזירה בהמוניו ומריע לאריות המושרות, ממש כפי ששרו לאריות ולשאר חיות הטרף שהשתוללו בעבר ואכלו גלאדיאטורים להנאתם.
לפני כן אוכלים ארוחת ערב טעימה משולמת מראש ומאורגנת יפה שהמנות בה נבחרו מראש על ידי מיכל שובל. כל הכבוד למיכל שידעה להאכיל אותנו כראוי ברשימת מנות מוכנה מראש. הבעייה שאפילו המלצרים האיטלקיים החביבים לא יכלו לתאר לעצמם שחבורת קשישים עייפה תזכור מה בחרו ואיזה מנה לפני שבועיים כאשר בקושי הם זוכרים מה הם אכלו בארוחת בוקר. המלצרים הסתובבו בין הסועדים והציעו את המנות והסועדים בחרו לפי מצב הרוח ונראות המנה וכדי שלא יהיו תקלות הם דאגו לבסם אותנו ביין טוב ללא הגבלה, כך שכולם יצאו מרוצים.
יצאנו קצת מבוסמים ושבעים מארוחה מצוינת, ברגל, ל-5-10 דקות הליכה ברגל לארנה. הולכים לצפות באאידה. הליכה של חמש דקות הפכה לעשר ויותר והרגלים כבדות יותר מהיין הטעים שהוגש בנדיבות בארוחה. אבל מגיעים. הכרטיסים שחולקו מראש מצוינים ואנו יושבים קרוב. כולם כבר ראו את אאידה מיספר פעמים כך שסיפור המעשה מוכר לכולם וממילא הם שרים בשפה של גויים ואם רצית לראות את הכתוביות צריך להרים את הראש בזווית בלתי אפשרית לצד ימין או שמאל ושם אפשר לקרוא את הכתוב ובלבד שהבאת משקפת או טלסקופ.
המופע היה מרהיב. מלחמת הכוכבים במיטבה. היו מאות רקדנים על הבמה והיה צריך הרבה דמיון כדי להבין שזה סיפור על מלחמה בין אתיופים למצרים וצעדת שבויים וחללים ובגידה וסיפור אהבה והקרבה. אבל טוב שהיכרתי את הסיפור מקודם, כך שיכולתי לנסות לנחש מה היתה כוונת הבמאי, כשבנה על הבמה מקדש ענק שנראה כמו יד ענקית שעלתה וירדה כמו יד אלוהים ועשרות ניצבים שהקיפו את הבמה נושאי מוטות עם יד אדם לבנה בראשם ועליה ציור עין פרעונית. או כדור שקוף ענק שעלה וירד ובתוכו ניצנצו מנורות שנראה לפי הדמיון פעם כמו אלת השמש נוסח מלחמת הכוכבים ופעם כמו כדור פלורסנטי.
המופע היה מלווה בריקודים המוניים של רקדנים בחליפות כסף שניצנצנו באור יקרות עד שנסתיים בסוף הצפוי של גיבורי האופרה – ראדאמס ואאידה מזמרים ביחד כשהם נכנסים ויוצאים ממבנים שקופים דמויי פירמידות בנויים ממשולשים לבנים שסימנו את קברם. אליו, הוא נכנס בעונשו והיא מרצונה. כמו שרגילים בוורונה של רומיאו וג'ולייט, הנאהבים מתים ביחד. ואם אפשר לקבור אותם ביחד, יותר טוב. חוסכים קבר.
מה שהיה מרתק בסופו של עניין היה לראות כמה ראשים צנחו בשינה עמוקה בחלק השני של המופע. העייפות והיין הכריעו רבים, היום התחיל כידוע מוקדם מאוד. בכל זאת מרביתנו כבר קשישים. אפילו עבדכם הנאמן יגיע לגבורות בעוד חמישה חודשים. אולם נאבקתי באלת השינה ויכולתי לה, כדי שאוכל לספר לאילו שישנו, מה הם הפסידו.
למחרת, הלומי שינה, קמנו להמשיך במסע. לאחר ארוחת בוקר מרשימה ביותר יצאנו למנטובה. רוני המדריך ניחן בחן ובידע רב והוא איטלקי במקור כך שידע לספר בידע על כל מה שראינו בדרך עד שהגענו למחוז חפצנו, העיר העתיקה מנטובה. כרגיל הצד היהודי הוא הצד המעניין ושם גילינו שגם שם לא אהבו יהודים ולא נשארו שם אלא שני יהודים מבוגרים שמחזיקים את מפתחות בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים ושוחזר (למה?) על ידי העיר במקום אחר. הבניין משרה דיכאון, מיבנה שנראה כבית תפילה עם מושבים למתפללים ונראה אסתטי מאוד עם פיתוחים על הקירות ללא ארון קודש וללא ספרים או סידורים. בקיצור נעדר רוח חיים. קצת מדכא. אין סידורים כי אין מתפללים. ספר התורה היחידי שהיה שם, היה מונח בארון זכוכית על שולחן והיה פתוח בפרשת "שירת הים" מספר שמות לאחר שבני ישראל עברו את ים סוף ושם הם שרו את השירה הזאת. היתה לי הארה של נשמה יהודית וקראתי בקול רם מיספר פסוקים מתוך שירת הים מתוך הספר בטעמים המתאימים, בכל זאת יש לי מילדותי כנער דתי הכשרה של בעל קורא . הצעתי לרוני שעמד בסמוך לאסוף את החברים שכבר היו בדרך החוצה ודי לשמוע את כל הקריאה. הוא לא התלהב ואף אני לא הייתי בטוח שזה רעיון טוב. אולם במשך כל היום הצטערתי שלא נהגתי כך. בכל זאת בבניין המיותם הזה לא נשמעה רוח יהודית כבר שנים רבות וזאת היתה הזדמנות מוחמצת.
משם המשכנו כמתוכנן לביקור בקתדרלה עתיקה ולאחריה הפסקת צהרים בה המליץ לנו רוני להזמין רביולי צ'וקה, שזה רביולי ממולאים בבטטה מאכל מסורתי של המנטבואים. אנו חיילים טובים הזמנו והמתקנו בשתיית אפרול שפריץ שעזר להילחם בחום.
אחרי האפרול שפריץ הלכנו בקלות את יתרת המסע בביקור בארמון הדוכס. ששם גילינו שהדוכס בעל הארמון היה הגיבור של ריגולטו. עליו נכתבה האופרה, כך לדברי המדריכה. זה היה איחוד מרגש בין אופרה והיסטוריה . וצפינו באוסף המקסים והמרהיב של הפרסקות הציורים ההדפסים שטיחי הקיר והמוצגים השונים שנמצאים שם. שווה ביקור. היה שם גם ציור של הדוכס המרושע הזה שהיה מנצל את תמימותן ועליבותן של נשות מנטובה, כך לדברי המדריכה החביבה שהוליכה אותנו בנבכי הארמון והראתה לנו את אוצרותיו המרשימים.
חזרנו לוורונה. ארוחה חופשית. כאשר המדריך הציע שנבחר מסעדות לפי הדמיון והכיס ושהוא ימליץ לנו ויציע לנו כיצד לבחור ממבחר המסעדות של ורונה. כך עשינו. איזה מתח באוויר מי יילך לאיפה? שום דבר. כשבאנו עם הזוג שקבענו למסעדה המוזמנת, התברר כי בדרך פלא, כולנו בחרנו באותה מסעדה. לא בוחרים ולא נעליים. כולנו שמרנים והזמנו את המנות שאנו רגילים ומכירים. אפשר היה לבחור גם בגולש מבשר סוס ולא שמעתי שמישהו הזמין. סוס הוא לרכיבה ולא לאכילה. היה גם משהו שהיה כתוב DONKEY אבל המדריך הסביר שזה לא חמור אלא מאכל של ציפור ושזה איזה סוג של מאכל של ורונה. מילא. חמור מעופף אף פעם לא היה אהוב עליי.
ומשם לארנה של וורונה לצפות בספר מסביליה. על הבמה העמידו מעין מבוך ענקי ירוק של עצים וענפים, והזמרים התרוצצו ושרו את הטקסטים ויצאו ונכנסו לתוך המבוך. זה היה אסתטי מאוד אבל קצת משעמם. בכל זאת זה סיפור משעשע עם דקויות לשוניות שקצת אבד במבוך הענק שבנו, כדי לנצל את הבמה הגדולה של הארנה. פה ושם הבחנתי כבר בחצי הראשון של המופע בראשים שמוטים של חלק מחברי הקבוצה. פה כבר אשתי ואני נשברנו וכדי לא להצטרף ללהקת הישנים הלכנו בהפסקה למלון, כך שאינני יכול לדווח על החצי השני. אני מניח שאלו שנשארו גם נהנו למעט אילו שנרדמו כי זה באמת קשה להישאר ערים עד אחרי חצות.
והנה יום שבת. והילדים נוסעים לפארק יפה שנבנה על ידי אדם פרטי משוגע לדבר. פארק לא גדול שניתן להקיף אותו באופניים בקרוניות גולף וברכבת חשמלית ואנחנו, איך לא, בחרנו ברכבת. נוסעים ברכבת חשמלית. שמחה גדולה ושרתי לעצמי כמו ששרתי לילדיי ולנכדיי "הנה באה הרכבת בואו ילדים לשבת הקטר כבר מצפצף לא ייסע מי לא ישב." הקטר לא ציפצף אבל ישבנו ונסענו והיה מרענן ויפה.
אחרי הנסיעה בפארק המלבלב נסענו לראות פינת חמד ליד נהר בעיירה עתיקה וציורית. שם המציאו את הטורטליני. אף על פי שעד כה לא חשבתי שטורטליני הוא המצאה מדהימה אבל אחרי הגילוי על הרביולי גם לטורטליני מגיע איזה ייחוס. במסעדה המוזמנת והמשולמת מראש אכלנו טורטליני. לא משהו, אבל הרעב והתיאבון עשו את שלהם.
ומשם לוורונה. מקלחת ,ארוחה קלה וישר לארנה. כולם הולכים באופן חופשי. כבר מכירים את הדרך. אפילו כבר מציצים בחנויות, שבעליהן מביטים עלינו בשקיקה ומזמינים אותנו להיכנס.
מופע הערב כרמן. הבמה נראית מבטיחה. מסך ענק מבדים צבעוניים כיאה לכרמן הצוענייה גיבורת האופרה. המופע מרהיב, על הבמה חגיגה צבעונית של רקדנים תלבושות אפילו סוסים וחמורים השתתפו מיספר פעמים בשוק הצבעוני התוסס שכלל עשרות אנשים. ואני מקווה שהסוסים לא נמסרו בסופו של הערב למסעדה שביקרנו בה ושהגישו בה בשר סוס.
כרמן שרה נהדר עד סוף המופע, עד שנרצחה על ידי המאהב המאוכזב. סוף קשה שבאופרה כרמן שהוצגה בפארק הירקון בקיץ האחרון, קוצץ הרצח הנתעב וראש העיר חולדאי שמקריין מדי שנה במופעים, הסביר שבעידן שבו רוצחים נשים רבות כל כך, לא כדאי להראות את זה על הבמה ולעשות את הרצח לגיטימי. במופע של וורונה, אירוע הרצח היה קצת ארוך לטעמי, הם רבו כמו כל זוג. ועמדו על הבמה הוא והיא ושרו ושרו ושרו ועד שהוא דקר אותה יצאה לנו הנשמה. אבל המופע המרהיב יישאר בזיכרון להרבה זמן.
למחרת נוסעים למילנו. נסיעה של שעתיים. הגענו אל PIRELLI HANGAR BICOCA נפרדנו מהאוטובוס שם נשארו המזוודות והגענו לארוחת צהריים מוזמנת של פסטה. במסעדה של הגלריה.
אחת הגלריות החשובות לאמנות עכשווית. האוכל לא היה משהו אפילו שבחרנו מראש את המנות ברשימת מיכל שובל. גם פה המלצרים התעלמו מהרשימה והציעו לבחור לפי מראה העין. המלצרים הסתובבו עם המנות המוזמנות והציעו לבחור. בין שתי הבחירות טעמתי ומצאתי ששתיהן לא היו טעימות כך שהיה צדק חלוקתי מאוזן. הסועדת לצידי, כמוני, הזמינה פסטה עם דג לפי ההזמנה שמיכל עשתה, והגיעה פסטה עם קובייה של דג. והיא שאלה בצדק איפה הדג? והמלצר הצביע על הקובייה שהייתה בגודל של קוביית משחק ילדים רק בלי המיספרים. הסועדת לצידי לא ויתרה והמלצר הביא לה מנה נוספת. ושוב לא שקטה. הצעתי שנשחק חמש אבנים עם הקוביות/חתיכות הדג, אך לא נעניתי וויתרתי.
התערוכה היתה קצת מוזרה. אני לא התחברתי למוצגים המוזרים שפוזרו בחלל העצום של הגלריה. כל מיני גופים חסרי מובן מחומרים שונים, מרביתם ממוחזרים, שיצרו אמנים שונים. המדריכה המקומית לא הצליחה להתגבר על השיממון שבתצוגה ועל חוסר העניין של מרבית המוצגים ואדישות הצופים.
החלק השני של הגלריה היה מעניין יותר, שם הציגו עבודה של אנסלם קיפר, אמן ידוע יותר מאילו שבתצוגה הקודמת. העבודה כוללת 7 עמודי בטון מורכבים כל אחד מארבע קוביות בטון בגודל של שני מטר מעוקב לערך כך שכל עמוד היה בגובה של עשרה מטר בערך, שמייצגים ארמונות ומצבים שונים. צריכים הרבה דמיון כדי לאהוב את העבודה. אני ראיתי עבודה טובה יותר שלו בארמון הדוכס בוונציה, בכיכר סאן מארקו, כשהייתי שם בביאנלה לפני שנתיים, שם הציג בדים ענקיים שמתארים את יום הדין.
משם נסענו למלון במילנו. כרגיל במסעי האופרה, האוטובוס לא יכול להגיע למלון ואז נתבשרנו שניסע למלון בוואן. וכשיצאנו מהגלריה ראינו שורה של 7 מרצדסים שחורים ממתינה לנו עם נהגים מחולפים ומעונבים בחולצות לבנות כמו שהגנגסטרים מפארים את הלוויות שלהם. חיכיתי שברלסקוני או אל קפונה יופיעו אך זה לא קרה. כנראה שהמאפיה המילנזית לא לקחה אותנו ברצינות. זאת היתה תהלוכה מפוארת שהובילה אותנו אחר כבוד למלון מנדרין המצויין שנמצא במרכז העיר מרחק יריקה מהסקאלה של מילנו. המעבר בין המזוודות והמרצדסים נעשה ללא מעורבותנו והיו תקלה ואוחור גם במסירת המזוודות וגם בקבלת החדרים. החדרים היו מפוארים ונוחים ומצוידים באופן מדהים ולא היה רצון לצאת מהם (אם מחשבים מחיר לפי זמן שהייה ממש לא כדאי לצאת מהחדר.)
לא כולם קיבלו את החדרים באופן מייד . אשתי ואני היינו בין הזוכים וקיבלנו את החדר תוך זמן קצר, כך שהיה אפשר לנו לנוח היטב לקראת הערב הגדול של גמר היורו 24 למשחק בין ספרד ואנגליה, שקדמה לו ארוחת ערב מוזמנת ומשולמת מראש שהיתה בחדר פרטי במלון. הארוחה היתה נהדרת ומלווה בשלוש נגניות כלי מיתר שהנעימו את זמננו. לפני הארוחה הופיע מנהל המלון ומנהל הרשת ובירכו אותנו והתנצלו על האיחור בקבלת החדרים. כפיצוי הוא נתן לכל אחד קרדיט של 100 יורו לבזבוזים במלון.
אשתי ואני ניצלנו את הקופון שקיבלנו בארוחת ערב מוזמת לחדר לפני צאתנו למופע האחרון של הטיול שהיה גם המרשים ביותר, טורנדוט. במשחק צפינו בחדר פרטי שהועמד לרשותנו ובירכתי על המעורבות הרבה של חלק גדול מהקבוצה בנעשה על המגרש בברלין. הרוב בחדר היו אוהדי ספרד וזה תמיד יותר טוב לצפות בצד המנצח.
דבר מדהים קרה לנו שם, פלא טכנולוגי. מישהו בדק את השידור באפליקציות הישראליות והתברר שהשידור בארץ הקדים את השידור במילנו בשש דקות. כך קרה שבדקה ה-89 הבקיעו הספרדים את שער הניצחון ואילו אנו במילנו היינו בדקה ה-83 אחוזי מתח. ואז נוכחנו כולנו בפיגור זמן השידור וחיכינו בנחת ליישור ההדורים ולהבקעת השער האנגלי על ידי הספרדים. יכול להיות שעלינו פה על משהו רציני, אם יש הפרש כזה אולי אפשר לנצל זאת לצרכים אחרים כמו קניית מניות בבורסה של מילנו. רבותי אני משחרר לכם טיפ מדהים ללא קומיסיון.
למחרת בבוקר התייצבו המרצדסים ולקחו אותנו לביקור בגלריה FONDAZION PRADA שהוא כמובטח לנו קומפלקס ארכיטקטוני אמנותי יוצא דופן שנבנה על חורבותיה של מבשלת בירה. ואכן הוא היה כזה. אחד מהבניינים היה מצופה כולו מבחוץ בדפי זהב כמו המקדשים בבורמה. הייתי גם שם ולא הבנתי וגם פה לא הבנתי מדוע יש לצפות בניינים במתכת היקרה הזאת. אפשר למצוא לה שימושים אנושיים תרבותיים חשובים יותר.
התערוכה היתה מעניינת והיו מיספר עבודות מעניינות כפיצוי נאות על הביקור המאכזב לטעמי בגלריה פירלי שביקרנו יום קודם. בסופו של הביקור נלקחנו אחר כבוד לקומה השמינית של המגדל שהיה שם, שאיפשר תצפית מרתקת על מילנו. המדריך המקומי הסימפטי אמר מיספר פעמים שזה "שיאו של הביקור" – השתדלתי להתרגש כדי להתאים את הציפיות.
יצאנו מהגלריה והמאפיה המרצדסית המתינה לנסיעה למלון. חלק יצאו למקומות אחרים וחלק להליכה מודרכת על ידי המדריך. אני בחרתי בנסיעה למלון בשל חישובי עלות תועלת של המחיר לחדר שהסברתי קודם, וזכיתי למנוחה מפנקת. אשתי בחרה בטיול, ולא הצלחתי להבין מדבריה , כשחזרה מזיעה ועייפה מהחום הנורא, מה הם ראו בטיול הרגלי עם המדריך. אם אתם מתעניינים, תשאלו אותה. לפני המופע ניצלנו את הקופון שקיבלנו מהמלון והזמנו לחדר ארוחה טעימה וזה היה מפנק ביותר .
התלבשנו כיאות בבגדי יקרות לערב החגיגי והלכנו מלאי צפיות לאולם הסקאלה לצפות בטורנדוט, ואלו התגשמו בצורה יוצאת דופן. מופע מהמם עם זמרים נהדרים, תפאורה שתאמה את הסיפור, בצבעים עזים של אדום ושחור. בהפסקה חילקו לצופים נרות חשמליים והתבקשנו להדליק אותם לקראת הסוף. בטח זה היה יורצייט של פוצי'ני ואכן תמונתו הוקרנה על המסך וכולם הדליקו נרות על הבמה וכל הקהל. אם זה היה בארץ בטח איזה חזן היה מסלסל אל מלא רחמים ויתגדל ויתקדש שמיה רבה. אצל הגויים זה אחרת. מדליקים נרות באולם, עומדים דקת דומיה וסוגרים עניין. ערב מרתק שהשאיר טעם של עוד.
זהו. למחרת נוסעים.
שוב פגישה עם המרצדסים השחורים שהתייצבו לשירותנו. הפעם לא נסענו בשיירה של לוויה אלא כל מכונית אספה את נוסעיה על כבודתם וטסה על הקרקע ישר לשדה. שם קיבל אותנו המדריך המצוין והדאגן. נפרדנו ממנו ומחוויית הטיול המהמם וחזרנו לארץ הקודש למלחמות, לחטופים, לממשלת הזדון, כאילו לא חסרנו להם.
וכרגיל לסיום, תודות למארגנים, לעליזה יפו החד-פעמית שרק תמשיך להנהיג אותנו בטיולים נוספים. לשירית שמילאה בהצלחה ובחן את מקומו של מיכאל שליווה אותנו תמיד והסביר מה נראה ומה ראינו ומכאן נשלח לו איחולי החלמה. לצוות, לדניאלה, וגם למדריך רוני טיטו שניהל את הטיול בתבונה ובאחריות דאגנית.
יצחק שויגר
מטייל מרוצה
מנפלאות האבטיח
מבוסס על סיפור של דודי ברוך בן עזר ראב
...חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבּורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.
בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.
בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!
הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.
לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.
הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.
אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.
מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"
בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.
עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.
ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.
באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.
היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.
והנה נוכח לתימהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.
יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.
התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.
כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.
אהוד בן עזר
בצלאל המשוגע מחפש אישה
אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִי
שיר השירים ג', א'.
א
ראו את בצלאל החשמלאי נושא בגאון הופעה של חוזר בתשובה – ראש קירח ומעליו כיפה לבנה בגודל של צלחת מרק, זקנקן ופאות זעירות של תלמיד חכם, חולצה לבנה וציציות שהציצו מארבע כנפות שלו ונעליים שחורות-כבדות של אברכים. בצלאל לא החסיר דבר וחצי דבר מכל האביזרים הקדושים העושים את האדם ליהודי ירא השם. הוא טבל במקווה וקרא תיקון חצות. בהנץ החמה התפלל שחרית ליד הכותל המערבי כשהוא עטוף בטלית וחמוש בתפילין ונד קדימה ואחורה כמי שחובש ספסל בית המדרש. בתום התפילה קרא בקולי קולות מזמורי תהילים עד שהבריות התרחקו מפניו.
חרף מראהו החדש, לבושו והתנהגותו, לא נמצאה כלה בשבילו בכל מושבות ישראל. הוא חלם רק על פֶיגֵל בת השכנים. הוא דחה כל הצעה של שדכן או שדכנית ואפילו של 'נשמות טובות' שלא רצו ברעתו אלא ברעת המשודכת. בכולן מצא בצלאל פגם. אחת גבוהה מדי, שנייה נמוכה מדי. אחת כרסה הולכת לפניה ומודיעה על בואה ושנייה שחופה וצמוקה, אחת שחורה כתחתית של סיר בישול על גחלים ושנייה לבנה כירח סהרורי, אחת שיניה פגומות ושנייה פיה חתום ומפגינה חמיצות. אחת ענייה מרודה ואחרת הוריה בזים למי שאינו בעל נכסים כמותם.
היו כמה הולכי רכיל שסברו שבצלאל אינו מוצא זיווג כי פתקים שתחב בין הסדקים של הכותל לא נענו בגלל שגיאות כתיב וכתב חרטומים שלא ניתן לפענוח. בעלי חוש ריח מפותח הודיעו כי בתפילת שבת בבית הכנסת עולים ממנו, בר מינן, ריחות מאוסים של עשן סיגריות.
עד לא מכבר בצלאל היה עלם חמודות, אפילו קצת נאה. רעמת שיער שחורה משוחה בברילנטין ועיניים יוקדות של חתול צמא ליד קערת חלב. סיפרו שבכל ירושלים רבתי לא היה מומחה כמו בצלאל בתחום החשמל. על כל תקלה ברשת הזעיקו את בצלאל והוא כהרף עין זיהה את מקור התקלה ותיקן אותה. מנהל חברת החשמל הירושלמית אפילו רצה לתת לו משרה של מפקח בכיר בתחנת הכוח הירושלמית. הכול הלך למישרין ושבועות אחדים לפני כניסתו לתפקיד סחה דעתו של בצלאל למראה פֶיגֵל בת השכנים שחלפה על-ידו. מבלי שהספיק לומר 'אני מת עליך פֶיגֵל' הוא נותר קטוע נשימה ולא הבחין בין פלוס למינוס והתחשמל בראשו. הבזק של ניצוצות שיכול היה לספק חשמל לשכונה שלימה בירושלים עלה מאוזניו, מנחיריו ומפיו. כשקם על רגליו התנהגותו כבר לא היתה כתמול שלשום, עיניו יצאו מחוריהן, פיו התעקם והזיל ריר, אבל חשמל ידע לתקן.
מאז ההתחשמלות עמד בצלאל בכל אמצע חודש מול הירח המלא שהאיר את ירושלים מעל פסגת הר הצופים, ילל יללות של זאב מיוחם אל מול הירח וקרא: "הוי פֶיגֵל, פֶיגֵל, ליבי נמס כקרח ביום חמסין; פֶיגֵל, פֶיגֵל, ליבי נמס כמרגרינה בשמש, ליבי נמס כקוביית סוכר בכוס תה. פֶיגֵל, המסת את ליבי. נפשי יוצאת אלייך אהובה... את חשמלת אותי אהובה..."
אנשי אמונה סהרוריים המסתובבים בחצות הלילה וסופרים כוכבים נשבעו בכל הקדוש להם שבליל ט"ו בכל חודש, לקראת חצות, בצלאל קם ממיטתו, ממשש את דרכו כסהרורי וכציפור בודדה הוא מטפס על הגג, מרחף מעל המרזבים וקורא בשנתו: "הוי פֶיגֵל, פֶיגֵל, אם היתה לי גיטרה, הייתי שר לך סרנדה."
יום יום תצפת בצלאל מהבלקון וראה את פֶיגֵל שאהבה נפשו, זקופה כעמוד תאורה, טופפת בצעדי און אל הסמינר החרדי 'בית יעקב'. צמתה הבלונדית השתלשלה מאחורי גבה ונשקה למותניה. עיניה פעורות ומתגלגלות כשתי גולות משחק תכולות. ליבו זעק מרוב תשוקה: 'אוי געוואלד, אוי ריבונו של עולם.'
חודש אחרי חודש, כשעלה הירח האדום מעל הספרייה הלאומית בהר הצופים, ראו השכנות והשכנים כיצד דעתו של בצלאל הולכת ומשתבשת מרוב תשוקה לפֶיגֵל, שהיתה צעירה ממנו בעשור וחצי. האשכנזים קראו מאחורי גבו: 'משיגנע', הספרדים: 'לוֹקוֹ'', הפרסים: 'דִיוָואנֶה', החֲלַבִּים: 'מַגְ'נוּן', ונאמני הלשון העברית קראו לו: 'בצלאל המשוגע'. ילדי השכונה רדפו אחריו בקריאות: "יאללה בצלאל, תחשמל את פֶיגֵל!"
יותר מכולם היו הוריה של פֶיגֵל מוטרדים ומודאגים. למשמע יללות הזאב אל מול הירח המלא של אמצע החודש. הם הגיפו תריסים וסגרו חלונות בניסיון להתעלם מקריאותיו של בצלאל לאהובת ליבו. הם חששו שבצלאל יממש את איומיו, יחטוף את פֶיגֵל בתם האהובה, יקדים את העגלה לפני הסוסים, יגזול את בתוליה ויהפוך אותה לאם בלי חופה וקידושין.
אובד עצות פנה ר' מנחם מנדל אביה של פֶיגֵל בשאילתה לאדמו"ר רבי מוישה בּוּנֶם ראש המתיבתא 'תולדות אהרון': "כבוד תורתו, ישמרהו צורו וקונו, בעוונותינו הרבים אנו גרים בדמי מפתח בחצר של מזרחים רחמנא ליצלן, ולא זו גם זו. אחד משיגנע משלהם עומד בט"ו של כל חודש אל מול הירח המלא, מילל כזאב וזועק עד אור הבוקר את שם בתנו 'פֶיגֵל, פֶיגֵל.' סכנה מרחפת מעל ראשינו ואנו אובדים עצות."
"ומה קורה בשאר ימות החודש?" שאל רבי מוישה.
"ראה זה פלא, לפני ואחרי אמצע החודש נוהג בצלאל כדרך שאר בני אדם, יודע פסוק ושברו ומחשמל דירות בעבור מנה של גפילטע פיש ושאריות של צ'ולנט משבת."
האדמו"ר ר' בונם חכך וחכך בדעתו, מרט כמה אניצי שיער מזקנקנו ולעס, כסס ציפורניים, חכך בגרונו ופסק: 'ושומר נפשו ירחק מהם, מה לנו ולהם? הם בשלהם ואנחנו בשלנו. האם חסרי משוגעים אנו? עשרה קבין של משוגעים ירדו לעולם, תשעה קבין נטלה ירושלים וקב אחד העולם כולו. אנו החרדים לדבר השם איננו באים איתם בברית נישואין. איננו חיים איתם ואיננו נקברים לצידם. אין אנו מתפללים כמותם, בניהם ובנותיהם אינם לומדים במוסדות התורה שלנו, הם לא מדברים בשפתנו. הם אוכלי קטניות בפסח ושחיטתם פסולה בעינינו. בסיעתא דשמיא ובלי נדר, נמצא לפֶיגֵל שלכם שידוך ראוי, אברך בר-אוריין, ובט"ו באב הבא עלינו לטובה נזכה למִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם... עוֹד יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. משיראה הלז כי זו שאהבה נפשו כבר אשת איש, ראשה גלוח והיא לבושה בצניעות, מן הסתם יפנה לדרכו ושלום על ישראל. לנו אין דין ודברים לא עם הרשויות שלהם ועל אחת כמה וכמה לשוטרים ולשכנים שלך."
"כבוד תורתו, החתונה תיערך דווקא בט"ו באב כשהירח במילואו ובצלאל יוצא מדעתו? מי יערוב לידינו שהכול יעבור לשלום?"
"עד אז תפקידו עליה שמירה וירחם השם."
ב
ר' מנדל שילם בעין יפה לחנוכה-פסח שובר עצמות ידוע, ששירת בבריגדה וטיפס בסולם הדרגות ועד לדרגת קורפורל הגיע, ואפילו נפל בשבי באיטליה. מאז שחזר מהשבי מקל החובלים האימתני שלו לא מש מידו ועמד ערוך ומוכן לשירותו של כל המרבה במחיר. הוא שמר על פֶיגֵל לבל יציקו ויטרידו אותה צעירי השכונה ובראשם בצלאל.
חנוכה-פסח הקדים תרופה למכה. קרא לבצלאל בימים של צלילות דעת ואמר: "יא בצלאל, עיניים שלי, תכניס טוב טוב לראש שלך. החרדים לא יתנו לך לגעת בציפורן הקטנה של הילדה שלהם כי אתה לא משלהם, אתה אחר... תיקח אחת מבנות השכונה והכול יבוא על מקומו."
"אדון חנוכה-פסח, אני אוהב רק את פֶיגֵל. אני מוכן למות למענה."
"בחיים צריך לנסות בשיטת 'מצליח'. אל תיבהל מתשובה שלילית. עמוד על שלך. יתנו לך – תיקח; יכו אותך – תברח. לך לברוך הספר שיגלח את שיער ראשך ויסדר לך זקן של תלמיד חכם. משם לך לחמאם, קח בהשאלה מהמלתחה בגדים של אברך מ'תולדות אהרן' בשעה שהוא טובל במקווה. לאחר שתתרחץ, תלבש את בגדי האברך, תצחצח נעליים ושים עליך או-די-קולון. כך תלך לביתו של ר' מנחם-מנדל, תצלצל בדלת ותבקש בהרבה כבוד ובנימוס את היד של ציפורה, מה קוראים פֶיגֵל."
היו אלה שעות הארה וצלילות הדעת של בצלאל. ההצעות של חנוכה-פסח נראו בעיניו. לאחר שברוך הספר סידר לו זקנקן והוא טבל במקווה הלך למלתחה ומצא בגדי אברך מישיבת 'תולדות אהרן' לפי מידותיו. עד מהרה בצלאל היה לבוש קאפטן מפוספס בצבע צהוב-זהוב עם פסים כחולים ומעליו בגד עליון בצבע חום שנקרא ז׳בה. חגר אבנט-גרטל רחב עשוי בד לבן, מכנסי גטקס ארוכים עד לברכיים בצבע לבן, גרביים לבנים ומעליהם מכנסיים קצרים שקצותיהם מהודקים לרגליים. חבש לראשו יַרְמוּלְקֶה לבנה מעליה מגבעת סַמֶט.
בצלאל היה מאוכזב שלא מצא במלתחה גם נעליים במידה 47. הוא הסתפק בנעליים שחורות עם שפיץ שמדד ב'פרימן את ביין' בבניין העמודים, וכשהמוכרת הלכה להביא דוגמה נוספת הוא צעד בגאון הביתה בנעליו החדשות כשהוא משאיר בחנות למזכרת את נעליו הבלויות. שמח וטוב לב יצא מהחמאם וראה אברכים יוצאים מהמרחץ השבועי וביניהם אברך אחד מסולסל פאות, ערום ועריה, שמכסה בשתי כפות ידיו את מבושיו ורועד מקור. בצלאל סינן מבין שיניו: 'אַ גוּט שַׁאבֶּס רֶבּ יִיד' ולא קיבל מענה.
בצלאל עמד מול הראי ולא זיהה את הייצור המשונה שנשקף ואמר בינו לבין עצמו: "יא בצלאל, משוגע אחד שכמוך, עוד מעט ל"ג בעומר והתחפשת כמו בפורים. גנבת את הבגדים של האברך והכל בשביל אחת ציפורה, מה קוראים פֶיגֵל." הוא התיז על עצמו שפריץ הגון של או-די-קולון ויצא לדרך בפיק ברכיים לא לפני שנשק שלוש פעמים לציציות 'ארבע כנפות' שלו ושבע פעמים למזוזה, קרא שלושה מזמורי תהלים ואמר בדחילו ורחימו 'שמע ישראל' ו'תפילת הדרך'.
אף שבצלאל לא היה בטוח שהחיזור שלו ומאמציו להשיג את ציפורה-פֶיגֵל ייענה בסבר פנים יפות, הוא פעל לפי המלצתו של חנוכה פסח: "אל תיבהל מתשובה שלילית. עמוד על שלך. תפעל בשיטת 'מצליח.' ייתנו לך – תיקח. יכו אותך – תברח!"
בצלאל עמד מול הדלת הנעולה של משפחת מנדל, נבוך וחרד מן הבאות. לאחר דקות של חיבוטי קבר ודפיקות לב מואצות הוא צלצל במצילה. צלצל ואין עונה. דפק ואין עונה. צלצוליו ודפיקותיו הלכו וגברו. בצלאל הצמיד אוזן לדלת ושמע מבפנים קולות ויכוח ביידיש בין ראש המשפחה, האם והבת. שמע גם מילים לא מחמיאות על ארץ המוצא של אבות אבותיו של בצלאל. הוא שב ומשך במצילה וחיכה. חלפו דקה או שתיים והדלת נפתחה עד לגודל השרשרת המגינה על הפתח.
האברך המדומה מ'תולדות אהרון' עמד במלוא הדרו מול הוריה של פֶיגֵל וציפה לנס משמים. ריחות הרינג, צימס וצ'ולנט של שבת נשכו לו את האף. מבלי להזמין את בצלאל לעבור את הסף זיהתה הרבנית שרה-ביילה את בצלאל ספון בתוך בגדי אברך מישיבת 'תולדות אהרן'. שיניה נקשו ובקושי יכלה לומר מילה. היא זעקה: "אוי ריבוינו של עוילם, היט מיר פון דעם פראַנק." בעלה ר' מנחם מנדל, שפניו היו חיוורים כפני מת, התקרב. פֶיגֵל עמדה מאחורי הוריה בשמלת 'בית יעקב'. בצלאל עמד כגולם. נעתקו המילים מפיו ולא ידע מה לומר. ר' מנדל העלה חיוך מעושה על פניו, תחב את אצבעותיו הדקיקות לסבך זקנו הארוך ואמר בנעימה של דף גמרא:
"שׁוּלֵם עליכם רֶבּ יִיד."
"עליכם שׁוּלֵם רֶבּ מֶנְדֵל," רעד קולו של בצלאל.
"אנחנו כבר תרמנו... מה מבקש כבודו?"
"אננני....", גמגם בצלאל באין מילים בפיו.
"מה אתה? מי אתה?", אמר ר' מנדל, "קודם שאדוני שיחר לפתחנו ריחות הפרפיום של גויים כבר צרבו את אפינו. בקהילתנו לא משפריצים מיני בשמים של רחב הזונה ולא הולכים עם נעלי שפיץ. שמלה לך קצין תהיה לנו. אם כבר כבודו מתחזה לאברך – איפה הפאות איפה?"
"ר' מנחם-מנדל, פאות וזקן יגדלו לי בעזרת השם. אני בעניין אחר. יש לכם ילדה זהב טהור," התעשת בצלאל, "קוראים אותה 'ציפורה-פֶיגֵל' ואני רוצה את היד שלה."
פניו של ר' מנדל נפלו והוא לא ידע איך להסיר את הנגע מביתו וכבעל קושיא שאל: "אדון בצלאל, קָא מַשְׁמַע לַן 'רוצה את היד'? כל דכפין ייקח יד? וכי אני קצב באטליז שמוכר יד ורגל של בהמות?"
"ר' מנחם-מנדלי, למה יכעס למה? 'רוצה את היד' רוצה לומר שידוך עם הבת שלכם ציפורה-פֶיגֵל שתחיה. לילה לילה אני חולם שציפורה-פֶיגֵל הנאווה בבנות מתחת לאפיריון ואני עונד טבעת על אצבעה, שם כתר מלכות על ראשה, שובר כוס ואומר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'."
"חלומות שווא ידברו. חלומות באספמיה. אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו."
"במסכת ברכות נאמר: חלום – אחד משישים לנבואה," התגונן בצלאל.
"מיום שחרב בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים. ואם בשוטים עסקינן שמא יגיד כבוד מעלתו, מה הייחוס שלו? תמיד קראו אותך בצלאל?"
"כבודו מה רע בבצלאל? בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה היה המהנדס והאדריכל הראשי שתכנן את המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה. איזה פגם נפל כאן?"
"אפשר יגיד ר' בצלאל, איך קראו אותך בברית מילה?"
"הייתי קטן, ר' מנחם-מנדלי, אולי בן שבוע או קצת יותר, מאיפה אני זוכר מה היה בברית? המוהל אמר שקראו אותי בצלאל, כולם קוראים אותי בצלאל ואפילו המורה כהן ב'דורש ציון,' צבט לי באוזן ומשך עד שהאוזן כמעט נתלשה ואמר: 'בצלאל, לך תביא את אבא ואימא.' אבא מת מזמן ולא יכולתי להביא אותו. גורשתי מהעממי ולמדתי חשמל."
"למה הוריך נתנו לך שם של צדיק ואתה מחלל שבת? כבר ראינו והרחנו את עשן הסיגריות שאתה מעשן בשבת בבית הכיסא הציבורי בחצר. הריח שנדף ממך ובדל הסיגריה הסגירו אותך."
"ר' מנחם-מנדל היקר, הרמב"ם עליו השלום אמר: 'וְחֵטְא גָּדוֹל הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה 'זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים,' אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּשׁוֹ, אוֹ לְהַזְכִּיר דְּבָרִים וְעִנְיָנִים הַדּוֹמִין לָהֶם כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ מֶה עָשָׂה.'"
"יפה דרשת. אני רואה שאתה יודע פסוק ושברו. אכן אלה מילותיו של הרמב"ם זצ"ל, אך אתה עדיין מחלל שבת בפרהסיה ולא חזרת מדרכך הרעה. אינני יודע מאיפה לקחת בגדי אברך מ'תולדות אהרן'? אומרים שהיום נגנבו בגדיו של איזה אברך משם והמסכן יצא לביתו עירום וערייה."
"כבודו, ועל זה נאמר: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ."
"ודאי, ודאי, שאינם יכולים לעמוד בו וזאת מחמת ריח טומאה שעדיין דבוקה בחוזרים בתשובה. אפילו בשבת מריחים מהם את עשן הסיגריה."
"אני דווקא שומר מצוות, לא אוכל 'דבר אחר', מבדיל בין בשר לחלב, צם לפחות חצי יום בכיפור ובתשעה באב, לא הולך לכדורגל בשבת לפני שאני מתפלל שחרית, מוסף ומנחה. למען כבודו, כבוד הרבנית והעלמה הכבודה אני לבוש מחלצות של אברך ב'תולדות אהרן' במאה שערים. אז למה אני לא יכול לבקש את ידה של 'ציפורה-פֶיגֵל' שלכם?"
"ר' בצלאל, על הדומה ללבוש אמר כבר שלמה המלך החכם באדם: 'נזם זהב באף חזיר'... לכבוד לנו שבאת לבקש את ידה של בתנו... היינו חפצים באברך משי כמוך, אבל מה לעשות? המזל לא תמיד מאיר לנו פנים. פֶיגֵל שלנו שתחיה כבר מחותנת. יש בידינו שטר אירוסין שלה. בלי נדר ובעזרת השם בט"ו באב נחתן אותה עם אברך משי משלנו, השם ישמרהו ויחייהו."
"רבי מנחם-מנדלי, תמיד יש פעם ראשונה. אפילו איתמר בנו של אליעזר בן-יהודה האשכנזי, שקודם קראו אותו בן-ציון, נשא לאישה את לאה אבו-שדיד הספרדייה. אנחנו יהודים כמוך עם מנהגים שונים."
"אליעזר בן-יהודה שלך היה אשכנזי רשע, חוטא ומחטיא. הוא מחק במחי יד את לשון יידיש שבפינו מדורי דורות ועשה את לשון הקודש ללשון של חולין. בגיהינום נידונים רשעים כמותו חצי שנה באש וחצי שנה בברד ובשלג והצינה קשה מן האש."
"למה שלא תבטלו את האירוסין של בתכם עם אברך עני מרוד ותעדיפו חשמלאי עם דוקומנטים? פֶיגֵל תהיה כלה נאה וחסודה ותזכה בעזרת השם לבית נאה וכלים נאים וגם אתם תהיו מסודרים יפה לכל החיים. היא תהיה אצלי מלכה."
"אין אנו החרדים לדבר השם מבטלים אירוסין בעד כל הון שבעולם... יעזור לך אלוהים ממקום אחר."
"אתם עוד תראו. פֶיגֵל אוהבת אותי ואני אוהב אותה. אולי יום אחד היא תבוא אליי ושנינו נברח לעיר מקלט שבה שולטת אהבה."
ר' מנדל טרק את הדלת ופנה לזוגתו הרבנית ולפֶיגֵל בתו ואמר:
"איר האָט געזען יוסף דער חלמער – ראיתם את יוסף בעל החלומות? עד כמה מגיעה עזות המצח של ה'שְׁוַוארְצֶה חַיֵיעס', ה'פְרֶנְק פַּארֶךְ?' כל ירושלים עיר הקודש בתדהמה מגניבת בגדיו של אברך שנאלץ לחזור הביתה ערום וערייה. הנה לכם מחלל שבת שלובש בגדי אברך גנובים ומבקש לבעול את בתנו האחת והיחידה. למה הם מתכחשים למוצא שלהם ולזהות שלהם. מתי ילמדו שהם זה הם; ואנחנו זה אנחנו? למה שלא ילבשו שמלה של חכם באשי ושל חכמי בבל וצפון אפריקה?"
בצלאל שמע את הקולות שמעבר לדלת ופייס את עלבונו ביריקה סמיכה בפתח ביתם של הרבנית שרה-ביילה והרב מנחם-מנדל, קרא מול הדלת הנעולה: "הלוואי שיהיו לכם נכדים ונינים שחורים כמו תחתית מפוחמת של סיר אורז."
ג
כאוב ואובד עצות חזר בצלאל לחנוכה-פסח, שקיבל את פניו בחיוך משוך מאוזן לאוזן ומקל החובלים שלו מתגלגל בידו כחרב המתהפכת בשערי גן עדן:
"יא פוסטמה, la mente se te escapó culo. השכל שלך ברח לתחת? ראית איך השפילו אותך? הם בכלל פתחו לך הדלת? רק שדכנית או שדכן משלנו ימצאו לך אישה משלנו, שיודעת לנקות, לכבס, לבשל ולחמם לך את המיטה בלילה קר ולהשריץ לך ילדים ולתת לך את הכבוד המגיע. הגיע הזמן שתדע שהם זה הם ואנחנו זה אנחנו. חוץ מזה נפלת על הראש ואתה מוכן לאכול גפילטע פיש עם רוטב קרוש מלא סוכר?"
איש לא התרשם מהחזרה בתשובה של בצלאל למרות כל אביזרי הקדושה שהתהדר בהם. כשנקלעה נערה יפה לשדה הראיה שלו הוא הניח את כף ידו הימנית על עיניו והציץ מבין חרכי אצבעותיו.
"מה יהיה בצלאל?" שאלו אותו שכנות טובות שניסו להרוויח כמה גרושים, "אתה הולך ומזדקן ועוד מעט נושק לשלושים ועדיין לא שמת טבעת על אצבע של איזו בתולה. עוד מעט תיאלץ להסתפק באלמנה, המתגעגעת כל החיים לבחיר ליבה שהלך וילדיך וילדיה יכו זה את זה או לרווקה זקנה שכבר נעשתה מלפפון כבוש. יחלפו עוד שנה שנתיים תצטרך להסתפק, רחמנא ליצלן, בגרושה שסבל כל העולם מונח על כתפיה ופרנסת ילדיה תיפול על ראשך כרעם ביום בהיר. אתה חושב שהחזרה בתשובה שלך תעזור לך?"
"מה אגיד לכם ומה לא אגיד לכם? החזרה בתשובה שלי עושה רושם על הפשפשים. הפכתי ללעג אצל החרדים ואצל החילונים כל אחד מהטעמים שלו. הבנות בשכונה כבר לא משתגעות עליי כמו לפני ההתחשמלות. הן יוצאות איתי פעם אחת והן מוצאות בי את כל המומים שבעולם. רווקות זקנות, שמצפות שיגיע אביר רכוב על סוס לבן וייקח אותן לארמון רב תפארת, וכשהן מגלות שזה החשמלאי בצלאל המשוגע הן בורחות ומשאירות אותי באמצע רחוב יפו פינת המלך ג'ורג'. אני אחכה בלי אישה עד שפֶיגֵל תרצה בי.
חלפו עוד כמה חודשים של חיפוש דרך והתייסרות, השדה הקרח שעל ראשו של בצלאל הלך והתמלא והיה לרעמה, הזקנקן היה לזקן. בצלאל נעמד יום אחד מול הראי הגדול בבית, ראה את עצמו ושאל: "אני לא מזהה את עצמי. אינני יודע מי זה הטיפש שמסתכל עליי מתוך הראי." הסתכל והסתכל ובא חשבון עם אלוהים: "יום ולילה בכיתי והתפללתי ליד הכותל. שמתי לך פתקים בין אבני הכותל ולא ענית. אולי יש לי כתב לא קריא, אולי מצאת שגיאות כתיב. האם בגלל זה לא זיווגת לי את פֶיגֵל אהובתי? אה?! כמה אפשר לחכות ולצפות? שתדע לך, שאני די כועס עליך ועוד היום אני מוציא מעליי את כל אביזרי הקדושה, מגלח את הזקן ואת הפאות וחוזר להתגנדר כמו פעם."
בהחלטה נחושה נכנס בצלאל למספרה המודרנית 'פיגארו' בגאולה וביקש תספורת תל-אביבית. מבולבל ואובד עצות אמר שלום לזמירים בכלוב ויצא לרחוב ומי בא לקראתו אם לא חנוכה פסח, הנבוט והאיש, מחייך מאוזן לאוזן. הם התחבקו עד ששמעו את העצמות של בצלאל מתפוקקות.
בצלאל שאל: "תגיד חנוכה בתור שומר ראש של משפחת הרב מנדל, יש צ'אנס שציפורה-פֶיְגֵל הבת של הרב והרבנית תברח מהבית של ההורים שלה ותבוא אליי, ניסע לתל-אביב ונתחתן שם ברבנות. אני אוהב אותה וחולם עליה בלילות."
"בצלאל, היית משוגע ונשארת פסיכי. אתה מרחף בעננים. אתה ממשיך לילל כמו זאב מול הירח, אבל פֶיגֵל אהובתך כבר התחתנה עם אברך מישיבת 'תולדות אהרן', אולי זה האברך שגנבת לו את הבגדים ויצא לרחוב בלי כיסוי תחת. גילחו לפֶיְגֵל את הראש והיא הולכת עם פאה נוכרית על ראשה. מספרים שיום אחד רוח עזה העיפה לה את הפאה למרחק רב. מעוצמת הבושה שאישה נשואה הולכת ברחובות ירושלים ללא כיסוי ראש וכל העולם צופה בקרחת שעל ראשה, היא רדפה במסירות נפש אחרי הפאה כדי לכסות את ראשה. איזה 'סיקריק' – עבריין בתחפושת חרדית – הבחין בנעשה, השיג אותה במרוצה וגנב את הפאה. היא נשארה קרחת מכאן ומכאן. כדי שלא יצביעו עליה בירושלים, הרב מנדל קנה לפֶיגֵל פאה חדשה אך גם דירה בבני-ברק והיא כבר בהיריון. עוד עשר שנים היא תהיה אימא לעשרה ילדים. אם תחכה בסבלנות בצלאל, אולי יום אחד ציפורה-פֶיְגֵל תציע לך את הבת שלה."
"ואני כל כך אהבתי אותה. למה קרחת למה?"
בן-ציון יהושע
על "והארץ תרעד"
מתוך "יקום תרבות" 7 במרץ 2014
הוא [אהוד בן עזר] ביצע מחקר יסודי במקורות של התקופה ובראשם הספר החשוב ביותר על רעידת האדמה בצפת, ספרו של מנחם מנדל מקמיניץ: "ספר קורות העיתים" (תקצ"ט/1839).
את כל הדברים האלו, התחושות החוויות, הוא מעביר לקוראים. הקורא כמעט יכול להאמין לרגע קצר שהוא באמת נמצא שם איתם בצפת של ימי רעידת האדמה או בירושלים של אמצע המאה התשע עשרה ורואה וחווה את מה שהם חווים.
והנה ראיון עם אהוד בן עזר על ספרו, שהוא בגדר יוצא דופן מוחלט בספרות הישראלית המודרנית שנמנעת בדרך כלל להתמודד עם נושאים מעידן שקודם למלחמת העולם הראשונה.
ראיון עם אהוד בן עזר
אלי אשד: הסופר אהוד בן עזר באיזה שנה עלו אבות אבותיך לארץ ישראל?

אהוד בן עזר: בשנת 1863 עלו ארצה סבו של סבי שלמה ראב ואשתו אסתר כדי למות ולהיקבר בירושלים. בשנת 1875 או 1876 עלו ארצה אבי סבי אליעזר ראב ובנו יהודה ראב בן עזר, הוא סבי, ועוד בני משפחה. אליעזר ויהודה היו במייסדי פתח תקווה בשלהי שנת 1878.
שאלה: מה לך ולעיר צפת? בדרך כלל ביצירות שלך שאני מכיר אתה לא חוצה את קו הגבול לעבר, מעבר לשנת 1878 ייסודה של פתח תקווה. כאן אתה ממשיך אחורה ל-1834. למה בעצם? היו לך קרובי משפחה מצפת הקדומה?
אהוד: צפת, היא לא עיר מולדתי, אבל אם יש עיר, שהיתה פעם מושבה – ואשר אפשר לשחזר את חלקה על פי ספריי ועל פי הפרוזה של דודתי אסתר – אני לא צריך לומר לך איזו עיר היא. אמנם אנשי אותה עיר כמעט שאינם מכירים אותי ואת ספריי. אבל בעולם הבידיוני שבו אני חי רוב ימיי אין לכך חשיבות רבה.
אין לי שום קשר מיוחד לעיר צפת וגם אינני מכיר אותה יותר מאדם ישראלי רגיל שביקר בה פעמים אחדות במרוצת חייו. במירון לא ביקרתי מעודי. לפני יותר מארבעים שנה רציתי להרחיב את היריעה בקורות היישוב היהודי שלפני ייסוד פתח תקווה, ועצרתי בצפת של שנות ה-30 למאה ה-19 עם הפרעות ורעידת האדמה, שנראו לי מעין סמל מזעזע לקיום היהודי בארץ באותה מאה. אז טוויתי את הפרקים הראשונים של "אפרת" (1978, ספרון שיצא לאור 100 שנה בדיוק לאחר ייסוד פתח-תקווה) – אבל הכול מבוסס על קריאתי בספרים על אודות אותה תקופה, המאה ה-19. לא היו לי קרובי משפחה בצפת ולמיטב זיכרוני דבר כזה גם לא נרמז בסאגה "והארץ תרעד".
שאלה: תאר את שלבי היצירה והמחקר של הספר לאורך 40 שנה דרך גלגולו הקודם בספר "אפרת" של הוצאת תרמיל.
אהוד: כאמור ראשיתו באותם פרקי "אפרת" שגם יצאו לאור בספריית "תרמיל". מאז, במשך השנים הרבות, חיפשתי דרך להמשיך הלאה את הסאגה הזו, שאמורה היתה להסתיים, ואכן הסתיימה, בייסוד פתח-תקווה ב-1878. אבל לא רציתי לזייף את קורות משפחתי בארץ ולהעניק להם שורשים שמעבר לשנת עלייתם, 1875. וכך קרה שהסאגה נכתבה בדרך עקיפה, כאשר קורות חייה של אפרת הראשונה מצפת, שהיא דמות בדוייה לגמרי, משתלבים בקורות חייהם של אנשים אחרים עד לסבי יהודה ראב בן עזר. הפרקים האחרונים של הסאגה, העוסקים בחייו בירושלים, כבר היו מוכנים אצלי מספרי "פרשים על הירקון", ורק הוספתי שני פרקים בידיוניים ושערורייתיים על הרפתקאותיו בירושלים עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה.
שאלה: מה אתה חושב על הכותבים האחרים על צפת הקדומה (יהושע בר יוסף, אהרון ירושלמי ויוסי יזרעאלי) מה דעתך האובייקטיבית על יצירותיהם המקבילות על נושא צפת של ראשית המאה ה-19 והדרך שבה תיארו אותה?
אהוד: לא קראתי מימיי את ספריהם וגם לא חיפשתי מקורות בספרות הבידיונית. הסתמכתי רק על מקורות היסטוריים כמו גם מחקריה של דודתו של יוסי יזרעאלי, שושנה הלוי. הספר האחרון שקראתי על צפת הוא "כלה" של אורה אחימאיר.
[הערת המראיין: "כלה" של אורה אחימאיר עוסק בצפת בתקופה המנדטורית באמצע המאה העשרים כך שאינו רלבנטי לצפת הקדומה של המאה ה-19].
אהוד: אציין עוד שבדומה לאימרתו המפורסמת של ביסמארק – לפיה מדינאי חכם משתמש לעיתים גם באמת לצרכיו, אני, כסופר, אמנם סופר נידח – משתמש לעיתים גם באמת, כלומר בחומר דוקומנטארי וביוגראפי, לצרכיי הבידיוניים; ומבחינה זו, ואני מזהיר על כך בספר, "והארץ תרעד" הוא זיוף אחד גדול, למרות שמרבית החומר ההיסטורי המסופר בו הוא קושט דברי אמת.
שאלה: יש איזה שהוא קשר לסיפורה של אפרת עם סיפור מלכה בהב"ד תושבת צפת שנאנסה וסיפורה הפך למפורסם?
אהוד: לא מוכר לי השם שאתה מזכיר. ואולם יש סיפור היסטורי על אחריתה של נערה בצפת אחרי הרעש ב-1837, שממנו לקחתי את סיפור גורלה של אפרת.
שאלה: למדת קבלה אצל אבי מחקר הקבלה הפרופסור גרשם שלום, זה תרם להתעוררות עניינך בצפת, המרכז העולמי של הקבלה?
אהוד: זה תרם לידיעותיי בקבלת האר"י מצפת ובקבלה בכלל, כולל איסוף חומר לעבודת מ"א מכתב-יד בספריית שוקן בירושלים, עבודה שאותה לא השלמתי אבל משם לקחתי ענייני קבלה מעשית, כולל תבנית הקמיע המובא ב"והארץ תרעד", ושאותו כתבתי על שם אפרת בת רחל. באותה תבנית אני יכול גם כיום לכתוב קמיע לכל מי שיפנה אליי וימסור את שמו ושם אימו, ואני יכול לצרף לזכותו גם את התפילה הנאמרת עם הקמיע, כאשר שמו משולב בה. אם כי יש בתפילה תוספות משלי – כי אין מלאך מכת פורציאל או מכת פלוציאל, אבל דומני כי בעיני הנמען, הקב"ה – אין בכך הבדל כי מלוא כל הארץ כבודו, ואין מקום פנוי מממנו.
אורי אופיר
אורי היה בן-גילי לערך וגר עם הוריו בדירה בבניין ארוך בן קומה אחת ברחוב פיק"א 7 [לימים 10] בפתח-תקווה, בניין שני מערבה במורד הרחוב, בצידו הצפוני, שאפשר היה לראותו גם מהחצר הגבוהה שלנו מעבר לחצר של דינס שבאמצע.
לעיתים קרובות אביו החשמלאי היה מכה אותו מכות קשות וזעקותיו של אורי בעל הגוף המוצק היו נשמעות בכל הרחוב. אולי כתוצאה מכך היה הוא עצמו ילד שמכה ילדים אחרים ונזהרנו מפניו. חיפשתי על אודותיו פרטים בגוגל ולא מצאתי דבר. צעקותיו מתוארות באחד מסיפורי הילדות היפים של רות אלמוג, שגרה עם משפחתה, משפחת ד"ר לומפ, בית שני מערבה לאורי, בדירה קטנה. אולי היא יודעת מה עלה בגורלו של אורי אופיר? אביה הרופא היה גם כוורן, ובחצר הארוכה הצרה ניצבה הצנטרפוגה, זו המכונה הסיבובית לרדיית הדבש.
בימי שישי לפנות ערב היינו רואים, מהמרפסת הגבוהה שלנו, את ד"ר לומפ ובתו רות צועדים לאיטם במעלה רחוב פיק"א ופונים ימינה בשולי כרם הזיתים העליון לבית הכנסת של "הייקים".
לחשמלאי אופיר, אביו של אורי, היתה חנות קטנה לצרכי חשמל מול גן המייסדים, שאותה חלק דומני עם השען רבינוביץ, אביו של לימים פרופ' מרדכי [מוטקה] רבינוביץ מהאוניברסיטה בירושלים. ואולי אני טועה וישב שם שען אחר.
בהמשך מורד רחוב פיק"א, בצידו הדרומי, היה כרם זיתים ניסיוני שפעם כיסה כנראה את כל האזור, גם את החצר שלנו, וזיתיו היו רזים ללא שמן ובלתי אכילים. לפנות ערב, זה היה בראשית שנות הארבעים, היו באות לחנות בין העצים מכוניות המשא האדומות של חברת דיסקין, שכנראה עבדו עם הצבא הבריטי.
בניין שני מכרם הזיתים, אחרי הצריף הגדול של משפחת שפושניק, היתה הווילה הדו-קומתית בעלת החזית העגולה והגינה המטופחת של ראש העיר יוסף ספיר ואשתו חולדה לבית יטקובסקי. שם גידלו את בנותיהם אֵלִיָה, על שם סבא-רבא שלו אליהו ספיר, ואורנה שכונתה בובתי. שם גם זרק האצ"ל פצצה ל"קבינט" שלו בקומה הראשונה כי יוסף ספיר התנגד למגבית האלימה שחברי האצ"ל השיתו על איכרים אמידים ובהם משה [בן מאיר] דנקנר, אבי המשפחה המפורסמת ואחיו של עובד בן-עמי-דנקנר, שהיה בין השאר במייסדי נתניה ואשדוד.
הפוך על הפוך: רק גיוס ימנע בריחה מ'חברת הלומדים' לזרועות החילון
רצה המקרה, שדווקא בשבוע הזה, שבסיומו קוראים את פרשות מטות (ומסעי), שבה מגדירה התורה את תרבות ההתחמקות מחובה כלל-ישראלית בתואר הנקלה "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים"; דווקא בשבוע זה הלך והחריף מאבקו של המימסד החרדי כנגד מאמציו של הרב החרדי דוד לייבל, להצלת 'חברת הלומדים' ומניעת נפילת ה'חלשים' שבתוכה לזרועות החילון.
אכן, הפוך על הפוך: דווקא התנגדות המימסד החרדי הרשמי לגיוס הציבור החרדי, ודרישתו לפטור גורף לכל אשר בשם חרדי ייקרא, גם אם הוא בגדר שבאב'ניק ומבלה עולם, שכל חרדיותו מתבטאת בחולצתו הלבנה וכיפת הקטיפה השחורה – דווקא היא מסכנת את החבר'ה האלה ושולחת אותם למלתעות החילון. החשש הזה, שבהיעדר מסגרות חרדיות למהדרין יגיע השבאב'ניק ליחידות הרגילות שבהן יתחלן, הניע תלמיד חכם חרדי שאין עוררין על גודל למדנותו ורוחב פעילותו הציבורית היעילה, הרב דוד לייבל, ראש ישיבת תורה ודעת וראש רשת הכוללים על שם רבי עקיבא איגר, להציב ראי מול הציבור החרדי, ולהזהיר: האיסור הגורף על כל חרדי לשרת את עמו – הוא-הוא שיוביל להתחלנות בשיעורים משמעותיים.
קראתם נכון: דווקא ההתנגדות הגורפת תגרום לכך שיימצאו לא מעט "אלה שאינם בנויים לעמוד בסנקציות כלשהן," כלשון הרב לייבל, "וסופם שיתגייסו לצבא," ויפלו לזרועות החילון!
כיצד בולמים מצב זה שממנו חושש הממסד החרדי?
הנה הפתרון שאליו חותר הרב לייבל: שיתוף פעולה יד ביד עם בכירי צה"ל, להקמת חטיבה חרדית למהדרין, שכל ראשיה, שריה ויועציה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וגו', יהיו חרדים בתקן מלא: המח"ט, הסמח"ט, המגד"ים והמפ"אים ואפילו הטבחים, הנהגים, הרס"רים וכל שאר אנשי הסגל הפיקודי, ללא שום יוצא מהכלל. בחטיבה זו ייקלטו כל אלה שאינם מסוגלים 'להמית' עצמם באוהלה של תורה.
מפני שאחרת, במצב של השתמטות גורפת, מזהיר לייבל, יוטלו סנקציות כלכליות כבדות מנשוא על כל המגזר, ואלה יאלצו רבים לוותר למען הקיום הפיסי על ה'השקופע' ועל 'האידיאה החרדית' לטובת הגיוס, כדי ליהנות מטובות ההנאה הכלכליות שמעניק השירות בצבא. ובמילים הלקוחות מעולם הג'ונגל התחבורתי: עדיף להיות חכם מלהיות צודק.
הנה דבריו של הרב לייבל, באיגרתו משבוע זה: "המצב לאחרונה הוא, שישנם בחורים שלא השתלבו בישיבות קדושות ועוסקים בעניינים אחרים. ואנן סהדי (תרגום: ואנחנו מעידים), שכל אותם בחורים לא ייאותו להטות שכמם למעצר או שלילת זכויות כלשהי, וסופם שיילכו למסגרות לא מפוקחות."
למען אותם בחורים 'חלשים', הקים הרב לייבל מוסדות חרדיים שבהם לומדים מקצוע מפרנס, בעיקר בתחום המחשבים, לצד לימודי הלכה ואמונה, "כדי להכינם לחיי המעשה בלומדם מקצוע ראוי מתוך השקפה יהודית של בני תורה."
הצלחת מהלך נחשוני זה, הניעה את ההמשך: "וגם השתדלנו, לפעול בתחום זה של הצבא, עבור אלה שאינם בנויים לעמוד בניסיונות של סנקציות כלשהן וסופם שיתגייסו לצבא; [ולמענם צריך] שיהיה להם שם מקום שיחזק אותם ויאפשר להם חיים לאור ההלכה עם קביעות עיתים לתורה לצד השירות הצבאי, באופן שיישארו יהודים נאמנים לתורה ולתעודה. בברכת התורה, בשמחה ובתקווה ובמרץ לעוד עשייה, דוד לייבל."
מיותר לציין שפעילותו של הרב לייבל, שנועדה – הפוך על הפוך – לשמור על המשך קיומה של 'חברת הלומדים' מבלי לפגוע בזכותו של כל אברך להמשיך לימודיו, היתה לצנינים בעיני הממסד. עיתון הליטאים 'יתד נאמן', שפך עליו אש וגופרית: "מתריס בטענות כזב ושווא... שכל השקפותיו הן רוח רעה וזרה בכרם בית ישראל, וכל יוזמותיו להזיק והם סכנה לעתיד עולם התורה."
ולא נחה דעתם של יריביו עד שאירגנו השבוע הפגנה של עשרות מקנאי הפלג הירושלמי, תחת ביתו של הרב לייבל ברחוב רבן גמליאל בבני ברק, שצרחו לעברו: "בוגד, שפל, מסית ומדיח, תעזוב אותנו."
מה בעצם מניע את ההנהגה החרדית לצופף שורות בהתנגדותה לגיוס? וכי אינה מבינה את הסיכונים שבהתבצרות הזו? וכי אינה חוששת מן הנזיפה החמורה של משה רבנו כנגד בני גד ובני ראובן? ומה עם מצוות 'לא תעמוד על דם רעך'? וחובת ההתגייסות הטוטאלית לעזרת ישראל עד כדי יציאת חתן מחופתו וכו'?
דומה שהמענה לכך טמון בטור המחכים של חיים לאוסתריה, בוגר ישיבת באר התורה וכיום סטודנט לתואר שני בגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, בכתב העת החרדי האיכותי 'צריך עיון'. הוא תוהה: 'גזירת גיוס או מלחמת זהות?' והוא משיב:
"התנגדות ההנהגה הרבנית לגיוס, גם כשמדובר בבחורים שאינם לומדים, מבוססת על החשש מאובדן הזהות החרדית." ומכאן צצה השאלה הרטורית: "האם אין ביכולתנו לשמור על הזהות החרדית גם ביציאה מעבר לכותלי בית המדרש?"
לאוסתריה גורס שהכול נובע ממלחמת הזהות החרדית: "לא ההלכה, דקדוק מצוות, מדי זית, מפקדים או מנות בכשרות עם הידור כזה או אחר, מהווים מכשול משמעותי לגיוס חרדים. מה שמונע גיוס, הוא בעיקר נושא הזהות... 'בן תורה' אינו היום מי שסיים ש"ס ושולט במפרשים, אלא בעיקר בחור שרשום בישיבה, שלמענו תעשה ההנהגה החרדית הכול, על מנת שיישאר שם ולא יאבד את זהותו החרדית... ההשתייכות למסגרת הפכה למעין תווית חברתית ותרבותית המעניקה זהות ומעמד בקהילה החרדית, ללא קשר הכרחי לרמת המחוייבות האישית ללימוד התורה. החשש אינו מביטול תורה אלא בעיקר מאובדן הזהות. מבחינת הרבנים, כל בחור חרדי שהולך לצבא משנה מסגרת, כאשר החרדיות, בסופו של יום, היא מסגרת חברתית שמתבססת על היבדלות והבניית זהות ייחודית. יותר משהישיבות הן מקום לימוד, הן מסגרת להסללת צעירים להישארות בתוך הקהילה והנצחת הניתוק מהחברה הישראלית."
ומסכם הכותב: "[אבל] מאז ה-07.10 מדינת ישראל מתמודדת עם מיספר אתגרים, שחלקם נדחקו לפינה כבר שנים וכעת אנו נאלצים להתעמת איתם ישירות. נושא הגיוס, שכבר עלה במרוצת השנים שוב ושוב, מעמיד כעת במבחן לא רק את החברה הישראלית, אלא בעיקר את החברה החרדית. האתגר האמיתי טמון ביכולת ליצור מודל של זהות חרדית עמוקה יותר, עם גדרות רחבים יותר שיכילו גם את הבוחרים לצאת מכותלי בית המדרש ולשלב תורה, עבודה וצבא."
הוא אשר אמרנו כבר בעבר: יש התפכחות איטית, ע"ע הרב לייבל והסטודנט חיים לאוסתריה, אלא שהיא למרבה הצער איטית מדי ואינה עונה על הצרכים המיידיים של ביטחון ישראל.
מנחם רהט
הטעות של פרופסור זיוה גרבורג-שמיר
מתמיה איך דווקא חוקרת ספרות דגולה כמוה (הצעתי בזמנו להעניק לה את פרס ישראל לחקר הספרות) לא הבחינה כחוקרת ספרות בהבדל הספרותי המהותי בין הדוגמאות שהיא הביאה מנאומי צ'רצ'יל, לבין נאום נתניהו בפני הקונגרס.
נאום מיליקובסקי-נתניהו בפני הקונגרס לא נישא בפני העם במטרה לעודד את העם בישראל, אלא נישא לעם האמריקאי כדי לשכנע את הציבור האמריקאי בצדקת ישראל במלחמה. וככזה הוא היה נאום מופתי שהציג בצורה מושלמת את עמדת ישראל* במלחמה שלה נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי של איראן ושליחיה, החמאס והג'יהאד, מלחמה שהיא גם מלחמת אמריקה והעולם החופשי כולו. הנאום היה בנוי מקטעים שאיפשרו הזדהות רגשית והפסקות במקומות הנכונים שהביאו למחיאות כפיים וקימה שוב ושוב. (שום מנהיג ישראלי לא יכול היה לשאת נאום טוב יותר בכושר הרטורי ובשפה האנגלית. לא למפל-לפיד, לא גנץ, לא ליברמן, לא גולדנר-גולן, וגם לא בנט). ודוק: רק ככזה יש לנתח ספרותית את נאומו.
כל הדוגמאות היפות שהביאה פרופסור זיוה גרבורג-שמיר מנאומי צ'רצ'יל כלל אינם רלבנטיים להשוואה עם נאומו זה.
אני מעולם לא השוויתי את ביבי לצ'רצ'יל, וכמובן פרופסור זיוה גרבורג-שמיר צודקת לחלוטין בקביעתה "ביבי אינו צ'רצ'יל." חבל רק ששיקולים פוליטיים (לגיטימיים כשלעצמם) האפילו על הניתוח הספרותי שלה את הנאום שלו כשלעצמו.
הנה אתגר לפרופסור זיוה גרבורג-שמיר כחוקרת ספרות משווה (לא כפוליטיקאית):
הנה נאום צ'רצ'יל בפני הקונגרס האמריקאי ב-1941 המנסה לשכנע את הציבור האמריקאי בצדקת המלחמה בנאצים:
https://www.nationalchurchillmuseum.org/churchill-address-to-congress.html
הנה נאום נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי המנסה לשכנע את הציבור האמריקאי בצדקת המלחמה באיסלמו-נאצים:
https://www.youtube.com/watch?v=zCPnOBLDDSQ
מעניין יהיה לקרוא את הניתוח הספרותי המעמיק שלה המשווה בין שני הנאומים. ניתוח ספרותי גרידא ללא פוליטיקה.
* מה אני הייתי מוסיף בכל זאת לנאום מיליקובסקי-נתניהו:
1. הדגשה עם ציטוט מקור שהחמאס מטרתו לא רק חיסול ישראל, אלא השמדת כל היהודים, והנוצרים, בעולם.
2. הדגשה שישראל עשתה תקדים היסטורי בתולדות המין האנושי כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה היא סיפקה לאויב שהתקיף אותה במטרה להשמידה – מזון, דלק, ותרופות.
3. היה צריך לומר "הפיליסטינים"-האידיוטים השימושיים-תומכי החמאס. כדי להשריש את המושג פיליסטיניזם בעולם.
אינפנטיליות
עיניו של תמיר לזרוב חשכו למקרא השוואת נתניהו לצ'רצ'יל, הוא נעלב בשמו של צ'רצ'יל. וזה מאוד העציב אותו. ("חדשות בן עזר", 1972)
נוגע ללב. אבל זה מצחיק ופתטי שהעצב והעלבון שלו גורמים לו לבקש: "נא להסיר אותי מרשימת התפוצה." גם אם זה מאוד עצוב שלמישהו יש דעה אחרת משלך, אז אם לא תקרא אותה יותר, (או את המקור שם התפרסמה), האם זה יבטל אותה? זו אפילו לא תרבות הביטול הידועה לשמצה, זו סתם התנהגות ילדותית אינפנטילית.
אדם בוגר יכול לשמוע עמדה ולהתנגד לה, גם אם הוא עצוב ממנה.
מיטב הכזב כזב
אחת האימרות העמוקות ביותר של הלל הזקן שיש לה משמעויות פילוסופיות רבות היא: "אם אני כאן – הכול כאן, ואם איני כאן – מי כאן?" (סוכה נ"ג ע"א).
לאור אמרתו של הלל הזקן ניתן להבין כמה נבובה, צדקנית, וריקה, היתה ביקורתו של עמוס קלויזנר-עוז על השורה מ"ירושלים של זהב " – "כיכר השוק ריקה." וטענתו, "זה שקר במו עיניי ראיתי שם ערבים."
לדידה של נעמי ספירוב-שמר, שכתבה את השיר, ירושלים תחת הכיבוש העבר-ירדני, היתה ריקה מיהודים, ולכן ריקה. ("אם איני כאן, מי כאן?") זו האמת הפואטית שלה.
בדיוק כפי שכותב המשורר על כיכר הגטו בוורשה הריקה, למרות שהיא שוקקת היום פולנים.
לעומת זאת בשקרים ההיסטוריים שמביא מאיר בשמשניקוב-אריאל בפזמון "כתונת פסים", אין כל אמת פואטית. את רעיון אחדות העם לא ניתן, וגם לא רצוי לבסס על כזבים היסטוריים. כאן בשירו מיטב הכזב כזבו.
מורה הדרך החדש של הציונות הסוציאליסטית
פרופסור דניאל גוטוויין משמש שנים רבות כאנגלס – הוגה דעות אידיאולוגי סוציאליסטי של הציונות הסוציאליסטית. בתחילה מפ"ם, ואחר במפלגת העבודה. שנים הוא נאבק בתהליך ההפרטה של כספי ההסתדרות ומעמד הפועלים (שהחלו יצחק רוביצוב-רבין, חיים וישניה-רמון, חיים אורון-ג'מוס, וארמנד-עמיר פרץ) והטיף לאימוץ מצע חברתי-סוציאליסטי.
לאחרונה עם התפרקות העבודה ומר"צ, הוא נחרד מהקמת המפלגה הבורגנית "הדמוקרטים" וקרא להכניס למצעה יסודות סוציאליסטיים. הוא כתב: "לדמוקרטים: לא זה הדרך! מפלגה אינה טור דעה בעיתון, וביקורת אינה תחליף לפעולה. מה צריך לעשות? לשכנע את המעמדות הנמוכים תומכי הימין בעדיפות מדינת הרווחה על מנגנוני-הפיצוי. השמאל נמנע מלעשות זאת בטענה שהביביסטים הם 'כת'. טעות! להצבעת המעמדות הנמוכים לימין היגיון כלכלי ואפשר לשנותה."
https://x.com/gutweind/status/1813289633804890390?t=cwvfxGJt0WKhK6B430y-OQ&s=03)
והנה לא להאמין, לאחרונה אימץ פרופסור גוטוויין מורה דרך אידיאולוגי חדש, גורו חדש, הלא הוא ברנרד סנדר-גוטמן-סנדרס.
"השמאל הישראלי," כותב פרופסור גוטוויין, "חייב ללמוד מברני: השמאל יתקשה לרכוש את תמיכת המעמדות הנמוכים/נשחקים/פגיעים באמצעות פוליטיקת זהויות (כפי שאוהב השמאל הישראלי לתרץ את כישלונותיו). בפוליטיקת זהויות הימין תמיד יהיה טוב יותר. מה שיש לשמאל להציע זה סדר כלכלי-חברתי אחר, שוויון חלוקתי ממוסד במדינת רווחה."
לקרא ולא להאמין. אוי לציונות הסוציאליסטית, או לשמאל הישראלי שהחליף את בורוכוב, ברל, טבנקין, וואלד-יערי, ביהודי הפולני המולטי-מיליונר שונא ישראל האנטי-ציוני, ברנרד סנדר-גוטמן-סנדרס – כמורה הדור.
אם שונא ישראל נהפך למורה הדור של השמאל אין תימה אפוא שמפלגות הציונות הסוציאליסטית המפוארת שהקימו את היישוב והמדינה הלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. אם זה המורה, יש רק לברך על כך.
פרופ' אברהם שוויצר-שגיא
ניצחון זה הרצון להפסיד
אם גנרל פרדינאן פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה אמר שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: Victoire, C'est La volone – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח, הרי "הפילוסוף המוסרי" (בעיני עצמו) פרופ' אברהם שוויצר-שגיא, ממנסחי רוח צה''ל, מספר איך מנעו מהרמטכ''ל שהרם מופזזקר-שאול מופז, להכניס את הערך ''ניצחון'' למסמך רוח צה''ל.
כך אומר "פילוסוף האתיקה", פרופ' אברהם שוויצר-שגיא: "יש טעם אחד במלחמה וזהו הגנה עצמית. ניצחון איננו מצדיק הפעלת כוח. בשנת 2000 כשניסחנו את הקוד האתי של צה"ל, היה רמטכ"ל שלא מופיע בראש חוצות, שהרם מופזזקר-שאול מופז, שביקש להכניס לתוך מסמך רוח צה"ל את הערך היסודי של ניצחון. חבורת המנסחים שאני הייתי אחד מהם אמרה לו: לא! ניצחון איננו תכלית ההגנה על אזרחי מדינת ישראל. והכנסנו במקום זה ערך של דבקות במשימה... בדרגתי הצבאית אני טוראי למרות שהבטיחו לתת לי רב"ט כשניסחתי את רוח צה"ל."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860057&forum=scoops1
פשוט מדהים, פילוסוף המחזיק מעצמו מומחה לאתיקה קובע שאין צורך בניצחון כדי להגן על אזרחי ישראל... אין צורך בניצחון על החמאס והג'יהאד ואין צורך בניצחון על חיזבאללה.
מסתבר שכבנימין מיליקובסקי-נתניהו מדבר על "ניצחון טוטאלי", ובנימין גנץ מדבר על "ניצחון אמיתי" – שניהם טועים כי ניצחון על האוייב איננו ערך של צה"ל.
למרבה הצער הריקבון המוסרי של שווייצר-שגיא חדר לרוח צה"ל. וכמו שאומרים "משוויץ יוצא רק מיץ."
הימים חולפים שנה עוברת אבל הטיפשות פשוט נשארת
קיבוץ מצר הוא קיבוץ "השומר הצעיר", של עולי ארגנטינה, לכן הוא קיבוץ "שוחר שלום".
ביום ראשון, 10 בנובמבר 2002, מעט אחרי השעה 23:30, חדר המחבל סירחאן סירחאן, החבר בארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" גדודי חללי אל אקצא (ארגון שנוסד ע"י הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, חברו הטוב של מנהיג "השומר הצעיר" – חיים אורון-ג'מוס), לתוך הקיבוץ הנמצא על קו התפר סמוך לוואדי עארה. המחבל, חמוש ברובה סער מסוג M16, ירה בתחילה לעבר מטרה לא ברורה סמוך לבתי הילדים של הקיבוץ, שהיו ריקים בשעת לילה. בהמשך נתקל בזוג, חבר הקיבוץ ובת זוגו תרצה דמארי, שטיילו בשבילי הקיבוץ. המחבל ירה לעבר הזוג ופגע באישה שמתה במקום. בן זוגה הצליח להימלט.
המחבל המשיך את מסע הרצח ופרץ לבית משפחת אוחיון, שבו התגוררו אם ושני ילדיה. לאחר שלא הצליח להיכנס דרך הדלת, נכנס המחבל דרך החלון. הוא ירה מטווח קצר באם רויטל אוחיון ובשני ילדיה - נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5 - והרג אותם.
לאחר שיצא מן הבית הלך המחבל לעבר חדר האוכל על מנת לחמוק מן הקיבוץ. במהלך הימלטות המחבל הוא נתקל במזכיר הקיבוץ יצחק דורי, שהיה באותו יום בתורנות שמירה. המחבל ירה לעבר דורי שהיה במכוניתו והרג אותו. לאחר מכן יצא המחבל מהקיבוץ דרך מקום חדירתו, וברח דרך מטע בננות לעבר שטחי הרשות הפלסטינית.
כשנה לאחר הפיגוע, ביצעו כוחות צה"ל, השב"כ והימ"מ פעילות משותפת בטולכרם, שבמהלכה חיסלו כוחות הימ"מ את המחבל סירחאן סירחאן, וכחודש לאחר מכן נלכד ראש הזרוע הצבאית של הפת"ח באזור טולכרם, שהיה אחראי לשילוח המחבל, ונידון ל-13 מאסרי עולם.
באוגוסט 2004 הורשע ערבי ישראלי תושב הכפר אום אל קוטוף בסיוע למחבל. מיספר שעות לאחר הפיגוע הגיע המחבל אל תושב הכפר וביקש ממנו לסייע לו. האזרח החביא עבור המחבל את כלי הנשק שלו, ונתן לו את הטלפון הסלולרי שלו, כאשר הוא הבין כי מדובר במחבל מבצע הפיגוע. הוא נידון ל-4.5 שנות מאסר.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/הפיגוע_במצר
קיבוצי "השומר הצעיר" שכחו ולא למדו דבר. הם המשיכו להיות "שוחרי שלום", והיו בטוחים ש"אחוות העמים" המפורסמת של "השומר הצעיר" תביא להם שלום. מנהיגם חיים אורון-ג'מוס המשיך את חברותו עם מנהיג ארגון הג'יהאד של אשף הרוצח הסדרתי ברגותי.
עברו 22 שנים, וטבח דומה אך גדול יותר נערך בקיבוץ "השומר הצעיר", ניר עוז שנחרב ונרצחו בו 38 חברים ונחטפו 72 חברים. חברת הקיבוץ, המתנחלת יוכבד ליפשיץ, שנחטפה לעזה שאלה בתמיהה את סינואר: "למה עשית את זה דווקא לנו 'שוחרי השלום' מ'השומר הצעיר'?"
והנה גם מקיבוץ מצר, וגם מניר עוז יש כאלו הממשיכים "לשחור שלום" ותובעים הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולם כדי שתמשיך את מה שלא הצליחו לעשות עד כה.
הימים חולפים שנה עוברת, ברצח יהודים אין כל הבדל בין החמאס לאש"פ, אבל הטיפשות פשוט נשארת.
וגם בלי מדינה עצמאית
קיבוץ "השומר הצעיר" גבעת עוז, בעמק יזרעאל, סובל מירי בלתי פוסק מוואדי ערה: "הפכו אותנו למטווח חי." סוף שבוע של סיוט עבר על חברי קיבוץ גבעת עוז, שסובלים מירי כנופיות פשע בכפרים הסמוכים.
מאות חברי גבעת עוז, שליד צומת מגידו, נאלצו להסתגר בבתיהם בגלל ירי בלתי פוסק משכניהם, תושבי כפרים בוואדי ערה.
"ביום שישי, בשעות הלילה, נפתח ירי מסיבי של צרורות מכיוון הכפרים שמדרום לנו לכיוון היישוב, שזה כולל בתי החברים ומבני הציבור וגני הילדים שלנו. הירי ארך דקות ממושכות, הספקתי לחייג למוקד 100 לדווח על הירי אבל הוא נמשך ועדיין שמענו בקיבוץ את הקולות. היתה תחושה של סרט אימה, חלק מכיתת הכוננות הוקפץ וחבריה תיארו שכדורים שרקו לידם," סיפר גלעד הלר, מנהל קהילת גבעת עוז.
גבעת עוז הוקם ב-1949 ע"י חברי "השומר הצעיר" ניצולי שואה מהונגריה ששרדו את התופת באירופה. בקיבוץ חיים היום כ-450 חברים ותושבים. הקיבוץ מרוחק כ-900 מטר בלבד ממחסום סאלם ומגדר ההפרדה ונמצא בתחומי המועצה האזורית מגידו ובשטחי עמק יזרעאל.
"אתמול התחיל ירי מסיבי נוסף אחר הצהריים, סמוך לשעות 6-5 אחר הצהריים, שוב צרורות ארוכים וממושכים לעבר בתינו. במהלך סריקות שביצענו גילינו 5 קליעים שפגעו בגנון של הקיבוץ ואני בטוח שיש עוד. אני בטוח שיש עוד פגיעות בגגות ובמבנים נוספים שנגלה בהמשך," הוסיף הלר. לדבריו, "המצב בלתי נסבל, אנחנו חיים בסיוט מתמשך, כל בקשתנו להמשיך ולגדל את הדור הרביעי והחמישי בשדות עמק יזרעאל, לצמוח ולהתפתח בקיבוץ היפה שאנו חיים בו. לצערי, כנופיות מכפרים שכנים בתוך שטח ישראל הפכו אותנו למטווח חי ויורות לעברנו מתי שמתחשק שלהן. אנו מגלים אמפתיה רבה מהמשטרה אך לצערי היא לא מספקת ולא פותרת את בעיית הביטחון הקשה שאנו סובלים ממנה. לא יעלה על הדעת שילדים ישראלים בעמק יזרעאל יחיו בסכנת ירי מתמדת, לא מקובל עלינו שגן ילדים יהפוך למטרה חיה עבור עבריינים, זכותנו לקבל את אותם תנאי ביטחון והגנה שמקבלים ילדי תל אביב," סיכם הלר.
"המצב בסוף השבוע היה מטורף, זה התחיל ב-23:00 בלילה ביום שישי, דיווחנו והגיעה המשטרה ובשבת שוב התחילו היריות, הכדורים שרקו לנו ליד האוזניים, הירי נשמע קרוב, היתה תחושה שמסוכן לצאת מהבתים," תיאר חבר קיבוץ גבעת עוז.
גיל לין, ראש המועצה האזורית מגידו, מסר בתגובה: "מדובר באירוע חמור שחצה את הקו האדום מבחינתנו, רק בנס לא נפגעו חברי הקיבוץ או הילדים שלנו. הגשתי תלונה חריפה למפקד משטרת אום אל פחם ולראש מועצת מעלה עירון, שמקרים כאלה לא יישנו, לא נאפשר פגיעה בביטחונם ובאיכות חיי תושבינו."
מהמשטרה נמסר בתגובה: "הוגש דיווח והנושא נמצא בבדיקה."
https://www.ynet.co.il/news/article/syt3xwntc#autoplay
אם זה המצב בלי מדינה פלסטינית חמאסית עצמאית תארו את המצב איתה. חברי "השומר הצעיר" ממשיכים לשחור שלום.
להרוג טורקי ולנוח
נשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, איים על ישראל: "כפי שנכנסנו לקראבך וללוב, נעשה את אותו הדבר לישראל," אמר הנשיא הטורקי במפגש פוליטי של הארגון המחוזי של מפלגת הצדק והפיתוח בריזה שבצפון ארצו. "אנחנו נעשה להם את אותו הדבר, אין מה לעשות," אמר ארדואן. "אנחנו רק צריכים להיות חזקים כדי שנוכל לקחת חלק בשלבים האלה. עלינו להיות מאוד חזקים כדי שישראל לא תוכל לעשות את זה לפלסטין."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859978&forum=scoops1
בתגובה לדברי איום הרהב של ארדואן, אי אפשר שלא להיזכר באימרה הישנה להרוג טורקי ולנוח. במקרה הזה מספיק רק את ארדואן...
להרוג טורקי ולנוח הוא ביטוי בעברית מדוברת שמשמעו להתקדם אט-אט, שלב אחר שלב, בביצוע משימה. מקור הביטוי בבדיחה יהודית עממית שבה אומרת אֵם לבנהּ היוצא למלחמת רוסיה-טורקיה: "תשמור נפשך" ומלמדת אותו כיצד: "הרגת תורכי – דַּיֶּךָ, שֵׁב וְהִנָּפֵשׁ." (אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, בדיחה מספר 2715(.
רעיון זה מופיע גם בשיר של נתן אלתרמן. משירי "הטור השביעי":
תקלע בתורכי, ותשכב קצת לנוח,
תקלע בתורכי, ותלך קצת לשוח,
תקלע בתורכי, ותשב לאכול,
וזכור: הבריאות היא למעלה מכול.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/להרוג_טורקי_ולנוח
הבעייה היא שכל מנהיגי מדינות נאטו החברים בברית עם טורקיה, לא הגיבו במילה על האיום וגם לא על תמיכתו בארגון הטרור החמאס. בושה וחרפה וסימן של חולשה גדולה.
היחידי שהגיב הוא ידיד ישראל, המדינאי ההולנדי חירט וילדרס שאמר: "האיסלמופשיסט ארדואן מאיים לפלוש לישראל. הבחור הזה משוגע לחלוטין. צריך להעיף את טורקיה מנאט''ו."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860015&forum=scoops1
בינתיים הוא היחיד.
יאיר גולדנר-גולן – לחזור לרצועת הביטחון בדרום לבנון
רצועת הביטחון היתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל, שבו שהו צה"ל וצד"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבין-לאומי ב-24 במאי 2000. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.
הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מרונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון, שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך מעברי הגדר הטובה (מעבר ראש הנקרה, מעבר בירנית, מעבר תורמוס, מעבר תבנית, שער עגל ושער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי).
https://he.wikipedia.org/wiki/רצועת_הביטחון
והנה לאור רצח הנערים במג'דל שמס, הצהיר מנהיג המפלגה הליברלית "הדמוקרטים" יאיר גולדנר-גולן כי הוא תובע להקים מחדש את רצועת הביטחון בדרום לבנון. "אנחנו יכולים לעשות את זה," אמר גולדנר-גולן, "אם נחליף את השלטון בידי מי שמבינים בכך."
https://x.com/YairGolan1/status/1817584743028015273?t=xppV8-Zol7NWNYny0e-vgw&s=03)
ואני רק שאלה: אם גולדנר-גולן תומך בסרבנות של חיילי צה"ל, איך הוא חושב שצה"ל יכבוש את דרום לבנון?
אבו אלג'יר
אלוף אפריקה בשנתיים האחרונות, האלג'יראי מסעוד דריס בן ה-22, שנחשב לג'ודוקא איכותי, הגיע לשקילה לקראת יום התחרויות שלו באולימפיאדה מול טוהר בוטבול הישראלי, כשהוא כבד ב-400 גרם מה-73 ק"ג המורשים בקטגוריית המשקל שלו. מה שהוביל לפסילתו על-ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי מהטורניר האולימפי.
אז למה דריס פרש? החלטה פוליטית כמובן. לאלג'יריה אין יחסים דיפלומטים עם ישראל ולפני שלוש שנים – באולימפיאדת טוקיו – התרחש מקרה דומה. פתחי נורין פרש כדי להימנע ממפגש עם... בוטבול. מאמנו של נורין באותה אולימפיאדה, עמאר בן יחלף, ספג עונש חמור בעקבות זאת והושעה ל-10 שנים.
הפעם דריס החליט שלא להתייצב לקרב מסיבות של "הזדהות עם העם הפלשתיני," ולכן החליט להגיע כבד מהמשקל הנדרש, ובכך לא לסכן את עצמו בהשעייה ארוכה. "אנחנו לא מוכנים לייצר נורמליזציה עם מדינה כמו ישראל," הסבירו האלג'יראים. "זו הקרבה קטנה לעומת מה שאחינו הפלסטינים חווים." "דריס תומך בפלסטין ובאי נורמליזציה עם ישראל," אמרו באופן רשמי במשלחת האלג'יראית.
העיתונאי אלג'יראי-צרפתי מוחמד סיפאווי דווקא תקף את ההחלטה של דריס: "הכי גרוע זה שהוא יחזור למדינתו ויחגוג כגיבור. בארץ האידיוטים, הטיפשות היא המלכה. אלג'יריה נמצאת על סף תהום וזה צעד אחד נוסף לעברו."
https://www.ynet.co.il/sport/article/rkyotdeyc
עכשיו לאור האנטישמיות ושנאת ישראל של אלג'יריה, רק נשאר רק לתהות מדוע המשורר יליד עיראק רוני סומך-סומק (רוני הוא שם פרטי ערבי-מוסלמי ושמו ניתן לו ע"ש סטודיו לצילום "רוני" בבגדד. שם המשפחה סומק הוא ניסיון לשאכנז את השם סומך) – גאה לקרוא לעצמו בשם "אבו אלג'יר":
אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.
(רוני סומק, "אלג'יר", אור יהודה, כנרת זמורה ביתן 2009)
למשוררים העבריים תמיד היה יחס נוסטלגי למקום הולדתם. ביאליק אהב את הטבע של ארץ הולדתו. טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא, תבנית נוף מולדתו," אבל כאשר חשבו שניהם על שמות לדמויות ספרותיות, השמות היו תמיד שמות עבריים: טשרניחובסקי חשב על השם "אילאיל". ובכלל האם היה עולה על דעת ביאליק, או טשרניחובסקי, לכתוב שיר ובו חלום לקרוא לבתם "אוקראינה"?
באמת, מה למשורר עברי ולחלום לקרוא לבתו אלג'יר? (ועוד כנהוג היום בצורה דקדוקית של זכר: "אלג'יר" – שם של בן, ולא אלג'יריה – שם של בת).
בשורה הרביעית של השיר הכול מתברר: המשורר רוצה לתת לבתו את השם "אלג'יר", על מנת שיורידו בפניו את הכובע (ישתחוו?) ויכנו אותו "אבו אלג'יר":
"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר." ומיהם אתם? "אתם" הם האשכנזים... אבל חחחה – טוהר בוטבול לא אשכנזי. מערבי-מוגרבי אולי אפילו אלג'יראי.
לפיד הראש לפיד אשם
"בצד הדרישה מנתניהו לקבל עליו אחריות ולהתפטר," כותב רוגל אלפר כתב "הארץ", "צריך להציג דרישה דומה ללפיד: אתה הראש (של האופוזיציה), אתה אשם (שנתניהו עדיין מוביל בסקרים). ראש אופוזיציה נבחן בהחלפת הממשלה. זה תפקידו. אתה אשם באי-צמיחת אלטרנטיבה ראויה למשטר נתניהו. אתה אשם בהיעדר מחאה המונית יעילה ברחובות. אתה אשם ברפיסות ההתנגדות העממית לנתניהו. אתה אשם באי-הצגת נרטיב חלופי משכנע, חזון חלופי סוחף, אופציה רעיונות וערכית אחרת ועוצמתית. מעולם לא עשה מנהיג אופוזיציה כה מעט עם כה הרבה. המצב הפוליטי של ראש הממשלה הוא החלום של כל אופוזיציונר. חלש יותר הוא כבר לא יהיה: נאשם במשפט פלילי חמור, אשם במחדל מחריד, מפקיר החטופים. ועדיין, פופולרי יותר מלפיד.
"לך הביתה, לפיד. ג'ו ביידן התפטר כשהבין שאין לו נתיב לבית הלבן שעובר דרך הקלפי. גם ללפיד אין נתיב לראשות הממשלה. גם הוא אינו מסוגל לחסום את הסכנה הגדולה לדמוקרטיה. גם הוא מסכן את המדינה למען האגו העיוור שלו. לפיד איכשהו הצליח להיות לא רלוונטי בתור ראש אופוזיציה בזמנים הכי דרמטיים ומשבריים בתולדות המדינה. וכבר ברור שלעולם לא ייבחר לראשות הממשלה. וראש אופוזיציה שאינו יכול להיבחר לראשות הממשלה הוא לוקסוס שמחנה המחאה בישראל אינו יכול להרשות לעצמו."
(רוגל אלפר, "מעולם לא עשה מנהיג אופוזיציה כה מעט עם כה הרבה. לך הביתה, לפיד", "אל-ארצ'", 29.7.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-29/ty-article-opinion/.premium/00000190-f8ab-d901-abd6-feaba6040000
הדבר הלא ברור הוא מה רוצה רוגל אלפר המחליף את אמיל זולא "באני מאשים" שלו?
אם לא למפל-לפיד, אז מי כן? את זה הוא לא אומר. האם כשכיר עט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן – הוא מריץ מי מהם לראשות הממשלה?
חכם או טיפש?
ויכוח נוקב התנהל בשאלה האם יאיר למפל-לפיד הוא חכם או טיפש:
משה גרנות: להציג אותו כטיפש – זה בעיניי טעות גדולה: אדם שמצליח להשיג 24 מנדטים בכנסת, הוא בוודאי לא קוטל קנים. הוא סופר מחונן – ספרו "זיכרונות אחר מותי" הוא ספר מעניין, יפה וחכם; היה לו מדור בידיעות אחרונות, שרבים אהבו לקרוא, כשהיה מראיין בטלוויזיה, עמדו בתור להתראיין אצלו, כולל אנשי ליכוד. הוא דובר אנגלית מצוינת, ולא ניתן למצוא אצלו טיעון שאיננו מבוסס. העובדה שאין לו תעודת בגרות – אינה גורעת ממעמדו כאיש רוח וכפוליטיקאי. לגדולי עמנו לא היתה תעודת בגרות, למשל, אחד העם שהשתוקק ללמוד באוניברסיטה, אך היעדר תעודת בגרות גדר בפניו את הדרך.
אהוד: בקשר ל"זיכרונות אחר מותי" אני מסכים איתך. זה ספר חכם ומצויין. לכן כאשר אני שומע את השטויות שיאיר לפיד פולט מפיו כיום, קשה לי להאמין שהוא כתב את הספר הזה! ("חדשות בן עזר", 1971)
שניהם צודקים. ספר הביוגרפיה שכתב יאיר על אביו טומיסלב למפל-לפיד, אכן היה ספר טוב.
גרנות צודק. היכולת שלו לתפוס את "הפורטונה" כפי שממליץ מקיאבלי ב"הנסיך" ולהגיע לראשות ממשלה, אכן הוכחה שאינו קוטל קנים.
גרנות טועה. האנגלית שלו אינה מצויינת והיתה ברשתות ללעג ולקלס, ובדיוק ההיפך מדבריו, לא ניתן למצוא אצלו אפילו טיעון אחד שהוא מבוסס. על כל דבר הוא טוען דבר והיפוכו. אני ממליץ לגרנות לצפות במדור היומי הקבוע "לפיד לילי" בסוף תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14. כמות השטויות שהוא מנפק מדי יום היא פשוט לא תיאמן. ובזה צודק בן עזר: "כאשר אני שומע את השטויות שיאיר לפיד פולט מפיו כיום, קשה לי להאמין שהוא כתב את הספר הזה!"
כמנהיג פוליטי ובוודאי כ"איש רוח" כפי שמציג אותו גרנות, הוא נבוב לחלוטין.
[אהוד: הייתכן כי אימו, הסופרת שולמית לפיד, עזרה לו בכתיבת הספר המרגש הזה?]
בנימין גנץ המפרק
בנימין גנץ יוצא בהצהרות רהב: ''אפשר לפרק את חיזבאללה, אפשר לפרק את לבנון."
לפני זה הוא פירק את השותפות בממשלה: ''נתניהו לא יכול לשחק על זמן, זה מביא איתו רק תקלות.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859988&forum=scoops1
יופי. אולי יסביר לנו גנץ כיצד מפרקין?
אברהם קווסטלר-אברי גלעד – התנצלות על אמת
דובר צה"ל, דניאל הגרי, נתן הצהרה לתקשורת ואמר שהנרצחים בטבח במג'דל שמס הם אזרחי ישראל. שדר הטלוויזיה אברהם קווסטלר-אברי גלעד לא שם לב שהמיקרופון פתוח והעיר שלא מדובר באזרחי ישראל. האמירה עוררה כעס רב בקרב צופים רבים.
אברהם קווסטלר-אברי גלעד התנצל בפני הדרוזים: "אחיי הדרוזים, לפי הפניות הכואבות שאני מקבל מהרגע שפקחתי עיניי, אני מבין שפגעתי בכם בשגגה אמש בתוכנית עם חברי שרקי," כתב בפוסט בחשבון הפייסבוק שלו. "התכוונתי שהם תושבים ולא אזרחים כי ככל הידוע לי הם אזרחי סוריה," הסביר, "הדברים נשמעו לצערי בשידור, ואני מצטער על כך. גם כי הבנתי שרבים מתושבי מג'דל התאזרחו בשנים האחרונות, וגם כי האמירה נתפסת כפוגענית, למרות שאין בה דבר כזה מבחינתי. אין הבדל בין דם תושב לדם אזרח."
עוד המשיך וכתב: "אחינו הדרוזים פגועים, הם נותנים דם ומקבלים חומץ. זכויותיהם מקופחות. אני מזדהה עם הכאב. אני מצטער שהוספתי לכאב הזה. חביבה עליי העדה, מכובדים בניה ובנותיה, ללא קשר למעמדם החוקי."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=859910&forum=scoops1
האמת היא שלפי דיווח משרד הפנים במג'דל שמס יש 11,533 תושבים, מתוכם יש 1338 אזרחי ישראל בעלי זכות בחירה. (מתוכם הצביעו 313 בלבד).
קיימת מגמה של התאזרחות בישראל, אבל קיימים גם מתנגדים רבים להתאזרחות.
חלק קראו לתקוף את לבנון בכל הכוח, וחלק קראו שלא לעשות כן. בכל מקרה גם אם מגנים את האומר אמת, האמת אינה משתנה.
ביבי אתה הרוצח במג'דל שמס!
כתבת "הארץ" הדרוזית שמשפחתה ילידת דמשק, שירין פלאח סעב, מבכה את טבח 12 הילדים ממג'דל שמס, חלקם בני משפחתה. "נאמרו וייאמרו הרבה דברים על האסון הנורא," כותבת פלאח סעב, "אבל פאאד ספדי, עד ראייה תושב מג'דל שמס, ביטא אתמול את המציאות העגומה בישראל. 'איפה ראש הממשלה? הוא שותה שמפניה ורודה וחוגג יום הולדת, והעם שלנו נהרג ברחובות ובמגרשים. הוא לא מתבייש. הוא זחוח. הוא מנותק. עוד לא קם נגד העם היהודי יהודי כמו נתניהו. לא היה מישהו שפגע בעם היהודי ובמדינתו כמו שפוגע ביום ובלילה נתניהו והחבורה שלו. איפה הוא? הוא היה צריך לעלות על המטוס עכשיו.'
"חיזבאללה הוא הזרוע הצבאית של איראן, וגם לפני 7 באוקטובר פגע בילדים וחולל זוועות בעת מלחמת האזרחים בסוריה; על העובדה הזאת אין ויכוח. אבל ממשלת נתניהו אחראית גם היא לאסון. זה המחיר של היעדר אופק מדיני ושל מלחמה הנמשכת עוד חודש ועוד חודש. (שירין פלאח סעב, "איך מספידים 11 ילדים בבת אחת?" "אל-ארצ'", 28.7.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-07-28/ty-article-opinion/.premium/00000190-f86f-d45d-a5b3-fbefef370000
במג'דל שמס אכן התקבל נתניהו בקריאות "החוצה רוצח!"
ביבי אתה הרוצח יותר מחמאס ומחיזבאללה
ערן עציון, דיפלומט וסגן ראש המל"ל לשעבר, טוען כי נתניהו תיכנן באופן מחושב את הרג החטופים: זו "הריגה מחושבת, הריגה מתוכננת ומשוקללת." לנתניהו יש תוכנית גדולה המתממשת מאז ה-7 באוקטובר. חבר הכנסת לשעבר מהעבודה, מיכאל רוזנטל, נאם במוקד המחאה בהרצליה, שם הוא טען כי ראש הממשלה נתניהו מסוכן יותר לציונות מאשר גדולי האויבים של מדינת ישראל. לטענת רוזנטל, נתניהו מסוכן לציונות הרבה יותר מחמאס, איראן, חיזבאללה וסוריה. האוייב הקשה יושב בירושלים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=860014&forum=scoops1
הבנתם? והעיקר והעיקר, אין לפחד כלל מהחמאס והחיזבאללה כי הם לא אוייב כלל.
די לאנארכיה
זה שנתיים התנועה הפרוטסטנטית הטילה את המדינה לידי אנארכיה. אין חוק וסדר. כבישים נחסמים, גדרות נפרצות, שדה התעופה והרכבות נחסמים, מבעירים אש בדרכים, ועכשיו הגענו לשיא של פריצה לבסיס צבאי. כל זה חייב להיפסק ומיד. למען כולנו. על המשטרה לאכוף את החוק על הפרוטסטנטים מכל מחנה פוליטי.
לא ייתכן שניצב המשטרה בתל אביב עמיחי אשד יכריז שהוא לא מפעיל שוטרים כדי לא לפגוע במפגינים פורעי חוק, ובאותה מידה לא ייתכן שאיתמר חאנן-בן-גביר האחראי על המשטרה לא יפעיל שוטרים נגד מפירי חוק ממחנהו. די לאנארכיה. האויב על הגדרות!
נא לזכור התנועה האנארכיסטית תמיד הגיעה לטרור אישי, ומזה על כולנו להיזהר.
באבוד רשעים רינה, בהינצל רשעים תוגה. [בעקבות (?) ספר משלי, פרק י"א, פסוק י'].
נעמן כהן
* "חייל החשוד בהתעללות בפלסטיני טוען: העצור הגיע לשדה תימן כשהוא פצוע, זה לא קשור אלינו.
"אחד מחיילי המילואים שנחקר בחשד לביצוע מעשה מגונה ואינוס בצוותא טוען כי העצור הפלסטיני נפצע בכלא עופר ורק לאחר מכן הגיע לשדה תימן, ולפיכך לחיילים שנעצרו אין קשר למעשים המיוחסים להם. 'הוא מכחיש את הכול. הכול הבל ולא היה ולא נברא,' אמר עורך דינו אפרים דמרי. 'עצוב מאוד שחיילים שלנו אהובים שמ-7 באוקטובר עזבו את משפחתם ועסקיהם ומשרתים את המדינה, מובלים כאחרוני העבריינים לחקירה הזויה בעקבות תלונה שקרית והזויה של אחד מהרוצחים הנתעבים ביותר באנושות. אסור לשכוח שמדובר במ"פ חמאס של שג'אעייה. אסור ליפול לידייים של בני התועבה האלה, ודינם מוות. אנחנו מאמינים שהחקירה תסתיים בלא כלום.'" ["הארץ" באינטרנט, 30.7].
אהוד: אנחנו מהרגע הראשון לא האמנו לעלילה המופרכת הזו והיינו בטוחים שאם היה כאן אונס, חבריו הרוצחים של הרוצח הם שאנסו אותו בתחת ולא חיילים ישראליים בעלי משפחות בגילי הארבעים! מה שקורה זה טירוף מערכות, ואת הפצ"רית הכושלת האחראית לביזיון הזה יש לסלק מיד מתפקידה!
* מוטי הרכבי: יש הטוענים שהמוטיבציה המוגברת של הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי לעשות מעצרי ראווה ולהתקשר למחבלי נוח'בה ששוחררו ולבקש מהם שיתלוננו על חיילי צה"ל – זה בגלל האג. לא! לא! לא! אני חושב שהמוטיבציה נובעת מהרצון להשיג קידום ולסלול את הדרך שלה לפרקליטות ולבג"צ!
זאת ועוד – ממש עכשיו יש ויכוח נוקב בין פרקליט המדינה איסמן לבין הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי. כל אחד מהם מבקש לקבל את הזכות לעצור את אנשי המוסד שרצחו את "הלוחם הלא חוקי" הנייה, ולקבל את הקרדיט על ביצוע המעצר הזה.
* הי אודי, תגובה שלך להערתה של פרופ' זיוה שמיר. ציטוט: אהוד: "אכן, צדקת בניתוחך שאינו 'ארוך' כנאום נתניהו. אנו זקוקים למנהיג 'אמין ונאמן' משיעור קומתם של וינסטון צ'רצ'יל, יאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, אהוד ברק, בנימין גנץ ומשה 'בוגי' יעלון! – רק לא נתניהו ה'פתטי במקצת' עם נאום שנכתב בעזרת יחצ"ניו ועם 'קבוצת המעודדים שהתכנסה באולם' שכלל במקרה את מרבית נבחרי שני בתי הקונגרס האמריקאי שהתכנסו למושב מיוחד כדי לשמוע אותו ולתמוך בהתלהבות בישראל הנלחמת על קיומה בשבע חזיתות. הצחקת אותי וגם את הדורות הבאים שיקראו את דברייך."
גילוי נאות, אינני מכירה אישית את פרופ' זיוה שמיר. אני רוצה להתייחס לתגובה שלך: כרגיל אתה בורח מן העניין עצמו אל לגלוג על מי שאינו חושב כמוך, ומלגלג על דברים שבעצם לא נאמרו בכלל. לא מצאתי במה שכתבה פרופ' זיוה שמיר אפילו שם אחד או התייחסות אחת לאותה שרשרת שמות שהזכרת חוץ מווינסטון צ'רצ'יל, שהוא חלק אינטגרלי של הכתבה. הפרופ' העלתה בכתבתה את הדברים שנחוצים לישראל כעת מנקודת מבטה, כדי לאפשר שיקום הבראה וצמיחה מחודשת. ואילו אתה בורח מדיון בזה, (מכיוון שאין לך מה לומר על עצם העניין?) ואתה מנסה להסיח את הדעת, ללגלג על הכותב, ובכך להיראות חכם וידען. בבקשה, תענה לה לעצם העניין בלי לטשטש ולזרוק חול בעיניים.
ומכיוון שלי אין קשר ישיר להקב"ה כמו שיש לך, ואתה מקבל ממנו פרטים על העתיד, אני בכלל לא בטוחה למי יצחקו הדורות הבאים...
בנדלה
אהוד: אני כן בטוח למי יצחקו. זאת למרות שעדיין אין לי קשר ישיר לקב"ה, רק קצת שכל ישר – להבחין בין צירי הקונגרס האמריקאי לבין "קבוצת מעודדים"!
* "שלום, שמי רתם ואשמח להירשם לעיתון. מעריך את פועלכם ותודה רבה!"
* אורן: "אשמח להצטרף לרשימת התפוצה של העיתון הטוב במדינה, תודה על קיומו."
* אהוד: ביום שני השבוע הצטרפו אלינו בבת אחת חמישה נמענים חדשים.
* אהוד היקר, אני מניח שאתה מצדיק את הפריצה של שרים וחברי כנסת למחנה שדה תימן, כי אלה שייכים ל"ימין מלא מלא" תחת שלטונו של הנואם בחסד, המנהיג שאין לו תחליף. הגם שהבטחתי לא להתעמת איתך, אני מוכרח להגיב: כיוון שבממשלה הזאת יש מורשעים בפלילים, ובראש המשטרה עומד טרוריסט, כהניסט ופאשיסט שמעודד עבירות על החוק, וכיוון שראש הממשלה עצמו עמד בשערי בית המשפט וגינה את השופטים ואת מוסדות החוק, וכיוון שהממשלה הזאת רואה בבית המשפט העליון וביועצת המשפטית אויבים, משתפי פעולה עם שונאי ישראל – ברור שעכשיו דמה של הפרקליטה הצבאית מותר, וברור שחברי כנסת ושרים רשאים לפרוץ למחנה צבאי. נתניהו מצדיק בקריצה את המעשה, שהוא דומה, לדבריו, להפגנות נגד הממשלה בקפלן. ובכן, בחוק החסינות של חברי הכנסת, סעיף 9 א' כתוב מפורשות שחל איסור על חברי כנסת להיכנס למקום שיש בו איסור מטעם ביטחון המדינה. כתוב, אבל אני מניח שהממשלה העבריינית הזאת תצפצף על החוק, ותטען שהוא נחקק על ידי השמאל המשוקץ, זה שהקים את הכוח הלוחם, שהקים את המדינה, שניצח במלחמת ששת הימים, וגם במלחמת יום הכיפורים, למרות המחדל המודיעיני. וכן, ממשלת המחדל של גולדה התפטרה, אבל אין סיכוי שנתניהו ייקח אחריות על האסון הנורא ביותר שחוה עם ישראל מאז השואה.
צר לי, הייתי מוכרח להגיב.
שלך –
משה גרנות
אהוד: אתה, שמגן בהתלהבות על פורעת החוק שקמה ברסלר שמעשיה היו בין המניעים להחלטתו של יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר – לך אין לך שום זכות להעביר ביקורת על "הפורעים מהימין", מה עוד שאינך טורח כלל להאשים את הפרקליטות הצבאית, שבטיפשותה או ברשעותה קרתה כל הסמטוחה השערורייתית הזו של הפללת חיילי צה"ל, שבגינה נזעקו "הפורעים מהימין", שכמובן אינני מצדיק את פעולתם – אבל מבין היטב את הזעם המוצדק שלהם – ושל עוד חלקים שפויים רבים מאוד-מאוד באוכלוסייה! אתה כנראה עומד לצד התחת של "הלוחם הלא חוקי" – כהגדרתה האווילית של הפצ"רית, לצד הפושע הרוצח מהנוח'בה, הראוי להיות מוצא להורג!
אני מציע לך להקשיב ליומני החדשות ולפרשנים, אולי תבין טוב יותר איפה אתה חי.
* פוצ'ו: לאהוד בצפייה לבוקר בו תתעורר ותמרוט את שערות ראשך. אודי חברי הטוב, כל פעם כשאני קורא את דברי ההלל שלך על ביבי באותיות ענקיות של קידוש לבנה, אני נזכר במשה סנה שכתב לקראת הנאום הבא שלו הערה מעין זו: את הקטע הבא יש לקרוא בקול רם וחזק, כי הנימוקים אינם משכנעים. אודי אתה לעולם לא תשכנע אותי שזכינו בראש ממשלה ראוי. כל פעם אני מתפלא עליך מחדש כי אני מכיר אותך כאדם ישר והגון שרדיפת הבצע רחוקה ממנו כמזרח ממערב. איך אתה יכול שלא להתבייש בזה שיש לנו ראש ממשלה שקרן עם קבלות, כזה שלזכותו אפשר להגיד רק שעדת מלקקי הישבן שלו גרועה פי כמה ממנו. מה תזכור מהנאום שלו? אני אזכור רק את ההפסקות המתוכננות לקליטת מחיאות הכפיים ואת הדפיקות על הדוכן כדי להפחיד את אלה שינסו להירדם. זכור מה שמשה גרנות כתב לך בתגובה על דבריך על יאיר לפיד. אני דווקא מסכים יותר עם גרנות. אני חושב שלפיד רחוק מלהיות טיפש והלוואי שנזכה להעמיד בראשנו אנשים חכמים ואמיצים כמותו. בינתיים קראתי בגיליון הקודם מה שזיוה שמיר כתבה על הנאום הבומבסטי של ביבי וכמעט רציתי לבכות כשקראתי שהיא הצחיקה אותך, כי אישיות נחשבת כמותה, אחת ויחידה, אותה אתה דווקא צריך לקחת ברצינות.
אודי חברי מה אגיד לך? אולי צריך להבין שבעצם ישנם שני אהוד בן עזר. האחד אהוד של המושבה שלי ושל המחצבה ושל והארץ תרעד והוא האהוד הנכון, הנכד של מי שחרש את התלם הראשון והאהוד השני שלא רוצה לראות את האמת העירומה של הממונה עלינו שהבושה היא מילה שהוא לא מכיר. אני מחכה כבר בקוצר רוח לאותו בוקר בהיר שבו תפקח סוף סוף את עיניך ותמרוט את שערות ראשך החכם...
שלך
פוצ'ו
אודי: יש רק אהוד בן עזר אחד הסבור שחלק ניכר מדבריך כאן גובלים בשטויות ובאי הכרת והבנת המציאות.
אני מציע לך להקשיב ליומני החדשות ולפרשנים, אולי תבין טוב יותר איפה אתה חי.
* נביא הזעם יצחק בריק, החכם והצודק תמיד, האורים ותומים של התקשורת האנטי-ביבית: "המשך נוכחות צה"ל בציר פילדלפי אינה תורמת דבר וחצי דבר לביטחון המדינה." ["הארץ", 31.7].
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2183 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה
- ד"ר רון בריימן: הערות על המצב: ועדת חקירה ממלכתית
- איליה בר זאב: שִׁברי חלוֹם
- אנדד אלדן: [קיבוץ בארי – עוטף עזה]
- תבורכנה הידיים שחיסלו את פואד שׁוּכֵּר בביירות ואת איסמעיל הנייה בטהראן. בחירות עכשיו! ביבי למעשיהו!: הדמוקרטיה בסכנה! יש תהליכים. דיקטטורה בדרך!
- אורי הייטנר: צרור הערות 31.7.24
- מיכאל רייך: הַחַלּוֹן עִם הַתְּרִיס הַיָּרֹק
- משה גרנות: השלם שבמחצית
- עדינה בר-אל: המלצה – ההצגה "נרות יום הולדת" בקאמרי
- יצחק שויגר: נסיעת ידידי האופרה לוורונה ומילנו – יולי 2024
- אהוד בן עזר: מנפלאות האבטיח
- בן-ציון יהושע: בצלאל המשוגע מחפש אישה
- ד"ר אלי אשד: על "והארץ תרעד"
- אהוד בן עזר: אורי אופיר
- מנחם רהט: הפוך על הפוך: רק גיוס ימנע בריחה מ'חברת הלומדים' לזרועות החילון
- נעמן כהן: הטעות של פרופסור זיוה גרבורג-שמיר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * "חייל החשוד בהתעללות בפלסטיני טוען: העצור הגיע לשדה תימן כשהוא פצוע, זה לא קשור אלינו.
- שאר הגליון