א. המחדל שהביא למלחמת שמחת תורה ולנסיבות הנוראות של פתיחתה – זועק לשמיים, ועל כן ועדת חקירה ממלכתית קום תקום.

ב. ועדת חקירה ממלכתית היא צורך של הממלכה/המדינה, לא כדי לחפש אשמים, אלא כדי למנוע הישנות של האסון.

ג. ועדת חקירה ממלכתית לחיפוש אשמים איננה צורך של הממלכה/המדינה, ואפילו לא של שונאיו הרבים של ראש הממשלה, שבעיניהם ראש הממשלה אשם מראש ואשם תמיד, ללא קשר למה תגיד ועדת החקירה. מעבר לכך שום דבר אינו מעניין אותם.

ד. כתב המינוי של ועדת חקירה ממלכתית צריך לכלול את 32 השנים האחרונות, לרבות הנסיבות שהובילו להסכמי אוסלו שהידרדרו, כצפוי מראש, למלחמת אוסלו ולמלחמת שמחת תורה, ואשר הולידו את המציאות האבסורדית שבה קורבן הטרור (ישראל) הוא בעל מעמד דומה לזה של ארגוני הטרור (אש"ף/חמאס). הקונספציה של העדפת אש"ף אינה יותר לגיטימית מהקונספציה של העדפת החמאס. העברת חלקי מולדת לרשות הטרור הפלשתינאית היא פחות לגיטימית מהעברת כספים לחמאס. אש"ף וחמאס הם ארגוני טרור בעלי מטרות זהות – חיסול מדינת ישראל, מן הים עד הנהר. חלק בלתי נפרד מן הקונספציה של אוסלו היה שהשלום – השקרי – הגיע, ועל כן ניתן לקצר את שירות החובה, לבטל אוגדות רבות ולהמציא את ההבל של "צבא קטן וחכם." לא מיותר להזכיר, למי שלא שם לב, שהרמטכ"ל האחרון שהגיע מן השריון היה דוד אלעזר (דדו). אחריו, כל הרמטכ"לים (למעט דן חלוץ) ב-50 השנים האחרונות היו אנשי חי"ר וצנחנים, ולאיש מהם לא היתה כומתה שחורה.

ה. מי שדורש היום ועדת חקירה ממלכתית – האוסלואידים, שונאי נתניהו והתקשורת המגויסת – לא העלה בדעתו הקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין הסכמי אוסלו ומשמעותם, דחה דרישה לכך על הסף ונמנע מהערכת הסיכונים המתבקשת לפני יציאה להרפתקה מסוכנת ובלתי אחראית מסוג זה.

ו. מי שדורש היום ועדת חקירה ממלכתית – האוסלואידים, שונאי נתניהו והתקשורת המגויסת – לא העלה בדעתו הקמת ועדת חקירה ממלכתית מחודשת לעניין הנסיבות שהובילו לרצח רבין, לנוכח הנתונים הרבים שהצטברו במשך השנים על נסיבות הרצח, ולא שאל מי הפיק תועלת פוליטית מן הפשע.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* 7,000 – אחרי שרקטה אחת הרגה 12 ילדים ופצעה 19, חשבו על כך שמתחילת המלחמה חיזבאללה שיגר מעל 7,000 רקטות לעבר ישראל. לכל רקטה פוטנציאל נזק כפי שנוכחנו בטבח במג'דל שמס.

* עוצמת המחויבות – המכה שיש להכות בחיזבאללה בעקבות טבח הילדים במג'דל שמס צריכה להיות קשה, עוצמתית וכואבת. זאת, מכל הסיבות המובנות מאליהן, וגם מטעם נוסף – הידוק הברית עם הדרוזים. הן עם הדרוזים אזרחי ישראל, ובעיקר עם הדרוזים תושבי הגולן, שאנו מייחלים להתאזרחותם. עלינו להוכיח להם את עוצמת המחויבות שלנו כלפיהם, את עומק הערבות ההדדית בינינו ואת חוזק השותפות בינינו. עלינו להוכיח להם עד כמה מופרכת ההסתה הדמגוגית, כאילו זנחנו את הברית.

* ניצול ציני – חבל מאוד שיש מי שמנצלים את האבל, הזעזוע והתדהמה בעקבות טבח הילדים במג'דל שמס, לתעמולה צינית, וקוראים, בהזדמנות חגיגית זאת, לשנות את חוק הלאום. דמגוגיה פופוליסטית זולה! ושוב צריך להסביר – אין דבר וחצי דבר בחוק הלאום שפוגע כהוא זה בזכויותיהם של הדרוזים, ואגב, לא רק של הדרוזים אלא גם של ערביי ישראל.

חוק הלאום מעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. מדינת הלאום של העם היהודי מעניקה זכויות אזרח מלאות ללא הבדל דת גזע ומין. עובדה זו אינה משתנה כהוא זה כתוצאה מעיגון היסוד הזה בחוקה.

* פוסט טראומה – אחרי הטבח במג'דל שמס, ציפיתי שהדרוזים בלבנון יצאו נגד חיזבאללה ואולי אף לפעולות נקם. אבל מנהיגם חסר החוליות וליד ג'ונבלט אימץ את השקר של חיזבאללה, שזה לא הם. הוא כנראה עוד בפוסט טראומה מרצח אביו, כמאל, בידי המודיעין הסורי, כיוון שהעז לגלות עצמאות. אני מקווה שבקרב הציבור הדרוזי בלבנון התגובה תהיה הפוכה לזו של מנהיגם הסמרטוט.

* דמעות תנין – גדעון לוי ביקר במג'דל שמס ופרסם מאמר ספוג בדמעות תנין על טבח הילדים. כל המאמר של תומך הטרור הזה לא נכתב, אלא לצורך פסקה אחת: "דובר צה"ל והתקשורת הישראלית שמאז תחילת המלחמה בעזה לא הביעו ולו קורטוב של זעזוע מהרג אלפי הילדים בה, מיהרו אתמול לשים פני מזועזעים ולכנות את הילדים שנהרגו במג'דל שמס כישראלים וכנרצחים... רק נסו לקרוא לילדי עזה המתים – נרצחים". כלומר, צה"ל וחיזבאללה חד הם. צה"ל רוצח ילדים.

דבר מעניין, הוא שאפילו לוי לא יכול היה להסתיר את האמת הזאת: "בעולם הגדירו אותה כעיירה תחת כיבוש, או כעיירה בשטח כבוש שסופח. אבל רוב התושבים עמם שוחחנו אתמול, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו שהם מרגישים ישראלים."

* ביקור תנחומים – השתתפתי ביום שני בביקור הזדהות ותנחומים במג'דל שמס, במשלחת מטעם קיבוץ אורטל. לאחר ביקור התנחומים בבית העם, עצרנו בגיא ההריגה, במגרש הכדורגל שבו נעשה הטבח. על מה חשבתי שם? על ילדי אורטל, שבדיוק כמו אותם ילדי מג'דל שמס משחקים בכל יום במגרש הכדורגל. זה עלול היה לקרות באורטל באותה מידה.

לראות את האופניים והקורקינטים שלהם זרוקים בצד המגרש... לראות את המכתש של הרקטה... יצאתי משם במועקה כבדה.

* דמים בדמים נגעו – נסעתי מביקור התנחומים במג'דל שמס היישר לישיבת הצוות המארגן את אירוע השלושים לנועה וניר ברנס. לוח המודעות באורטל מחולק לשני חלקים. חלקו האחד מוקדש לזכרם של נועה וניר. חלקו השני – מודעות הזדהות של אורטל עם מג'דל שמס, בעברית ובערבית. אנשים במג'דל שמס שפגשו אותנו והכירו אותנו, הביעו תנחומים על נועה וניר.

דמים בדמים נגעו.

* מצובה לא תיפול – חברת קיבוץ מצובה סיפרה בכתבה בערוץ 12, שכיוון שהם אינם חוזרים הביתה לתחילת שנת הלימודים, משפחות רשמו את הילדים במקומות אחרים, שכרו דירה, מצאו עבודה. בקיצור, השתקעו ומתחילים חיים חדשים.

"אז מה, זה הסוף של מצובה?" שאל הכתב, וחברת הקיבוץ השיבה: "אני מקווה מאוד שלא."

אני מאמין שמצובה לא תיפול. אולם עצם העובדה ששאלה כזו מרחפת באוויר, שהיא נשאלת בפריים טיים והתשובה היא "מקווה מאוד," מעידה לאן דרדרה אותנו חרפת הפינוי. אם יישובים יפלו חלילה והגליל יתרוקן, יהיה זה ניצחונו המוחלט של האוייב. חובתנו למנוע זאת.

לא איכנס כאן לסוגיה הביטחונית – איך להבטיח את חיי התושבים בספר, אלא לסוגיה ההתיישבותית. אם אנו רואים שההתיישבות מדממת לנגד עלינו, חובתנו לערות בה דם חדש. אם תהיה עזיבה גדולה ביישובים, התושבים המתנדנדים עלולים להצטרף לעוזבים ואלה שנחושים להישאר או חלקם יאבדו את המוטיבציה, אם המשמעות היא לחיות ביישוב ריק.

אין לשפוט את מי שעוזב. אל תדון אדם וגו'. יש להתייחס לכך שתהיה עזיבה כאל עובדה, המחייבת התמודדות, קודם כל כדי לעצור את הדימום ולאחר מכן כדי לעבור מבלימה לצמיחה.

הדרך היא צמיחה דמוגרפית. גם בתוכניות לטווח קצר – גרעיני נח"ל, שנות שירות וקבוצות משימה שונות, שימלאו את החסר וירתמו למשימת שיקום היישוב. אך הדבר החשוב ביותר, הוא צמיחה דמוגרפית לטווח ארוך, כלומר קליטת משפחות צעירות חדשות. אין לי ספק שמי שיבחרו דווקא בימים הקשים האלה לבנות את בתיהם באזורי הספר בגליל ובנגב המערבי, הם חלוצים אידיאליסטים בנשמתם, אנשים שלא יבואו "לגור" ביישוב, אלא לחיות בו במלוא מובן המילה, לבנות ולהיבנות בו. תהיינה אלה משפחות מצוינות. זרם כזה, יעודד את הספקנים והמתלבטים להישאר, ויחולל את המפנה – לא רק שיקום היישובים אלא תקומתם, כלומר עליהם להיות גדולים וחזקים יותר מכפי שהיו לפני 7 באוקטובר.

לשם כך, על התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, המועצות האזוריות והחטיבה להתיישבות להירתם ולהעמיד את הצמיחה הדמוגרפית על ראש שמחתם. אומרים לי שזה מוקדם מדי, שהם (כלומר התושבים והיישובים) עוד לא שם, כלומר כעת צריך לטפל בעזרה הראשונה.

אך גם אם היישובים עסוקים בהישרדות, הם חייבים לחשוב כמה צעדים קדימה לתקומת היישוב, ותפקיד המוסדות שציינתי הוא להירתם למשימה, לסייע להם בכך ולחזק את הנהגות היישובים כדי שגם הן יירתמו לכך. אין תרומה גדולה מזו לחוסן היישובי, גם לטווח הקצר. כאשר חברי היישובים יראו שיש התעניינות של משפחות צעירות ומצוינות להצטרף ליישוב, תהיה זו זריקת עידוד וחוסן ממדרגה ראשונה.

* דחיין – כבר כמעט עשרה חודשים לבנון (חיזבאללה) תוקפת את ישראל. מדיניות נתניהו היא "הכלה". כדי לאפשר את ההכלה, הוא העדיף פינוי ממושך של היישובים, במקום להגן עליהם. זו מדיניות קלוקלת. אבל גם אם בוחרים במדיניות הזאת, צריך להכין ולאשר מראש תגובות לשבירת כלים בצד של האוייב. כלומר, לא צריך היה לדעת שתיפול רקטה כבדה במגרש הכדורגל של מג'דל שמס ויירצחו 12 ילדים, אבל צריך לדעת בסבירות גדולה, שיהיה איזשהו אירוע אסוני, ולהכין מראש את התגובה ההולמת. כך, בשבת האחרונה, מיד לאחר האסון, היה ניתן לאשר את התוכנית לביצוע מיידי. אבל הדחיין מושך את הזמן, וחושף אותנו ללחצים אמריקאים, נותן לחיזבאללה להיערך והכל מתמסמס. ככה זה כשבראש הממשלה עומד אדם שאינו מסוגל להחליט.

* לסדום דמינו?!

* אפס במנהיגות – בעיצומה של מלחמת קיום נגד אויבים צמאי דם, ראש הכנופייה, שר בכיר בממשלת ישראל, פותח במלחמת אחים ומוביל, יחד עם שרים וח"כים אחרים, מרד נגד צה"ל ופלישה אלימה לבסיסי צה"ל. וראש הממשלה, אפס מאופס במנהיגות, לא נוקף אצבע. המחדל של נתניהו השבוע חמור אף יותר מהמחדל שלו ב-7 באוקטובר.

* עדיין אופוזיציה למדינה – נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, רקח עם שותפו לדרך אחמד טיבי פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל – הצבעה נגד הארכת תקנות יו"ש. כאשר ראש הממשלה, בנט, הבין שאין רוב לממשלה והתקנות תיפולנה, וכיוון שאי אפשר היה עוד לדחות את ההצבעה כי אז פג תוקף התקנות ולמחרת תשרור אנרכיה ביו"ש, הוא התפטר, וכך תוקף התקנות הוארך אוטומטית. למה הוא עשה זאת? כי הוא פטריוט, הרואה בשלטון כלי לקידום המדינה ולא מטרה לשמה.

מאז יום שני שוררת אנרכיה במדינת ישראל גופה. נתניהו יודע שחובתו הלאומית היא לפטר מיד את ראש הכנופייה, שהנהיג את הפרעות ומנע מהמשטרה לבצע את תפקידה ולהגן על הדמוקרטיה והחוק. הוא יודע שעליו לפטר את השרים מטעם הכנופייה שהשתתפו בפועל בהתקפה האלימה על צה"ל בשעת מלחמה. הוא לא מילא את חובתו. למה? כי אצלו השלטון אינו אמצעי לקידום המדינה, אלא מטרה לשמה, המקדשת את כל האמצעים. גם כראש הממשלה נתניהו ממשיך להיות אופוזיציה למדינה.

[אהוד: נכון, נתניהו אופוזיציה ממש כמו ישמעאל הנייה אללה ירחמו!]

* ראש הכנופייה אשם – ראש הכנופייה והכנופייה הכהניסטית אשמים בפלישה לבסיסי צה"ל. הכנופייה התומכת בהתעללות מינית באסירים, המעודדת דחיפת מקלות לאסירים לתחת, מעודדת את הערב-רב הכהניסטי לפלוש לבסיס צה"ל. הכנופייה מדרדרת אותנו לאנרכיה. חייבים לעצור אותם. וקודם כל לפטר את ראש הכנופייה. ביד אחת ראש הכנופייה מעודד את הפלישה האנרכיסטית וביד השנייה הוא מונע מהמשטרה לאכוף את החוק. בקצב הזה, את החדירה הבאה לבסיס צה"ל יעשה הארגון שפעם נקרא משטרת ישראל.

* הכהניסטים ועוזריהם – למה אני מאשים את הכהניסטים בפלישה למחנות צה"ל כאשר היו שם גם ח"כים מהליכוד? שאלה נכונה. אתקן את ההגדרה: הכהניסטים ועוזריהם.

* חוליות נוחבן גביר.

* תומכים בפשיעה מינית – האם החשודים שנעצרו בשדה תימן אכן ביצעו פשעי מין באסיר?

אין לי מושג. אני מייחל בכל לבי שיתברר שזה חשד שווא. אבל כיוון שיש חשד, חובה לחקור את החשד כדי להגיע לחקר האמת. האספסוף של הכהניסטים ועוזריהם, תומכים בפשע, בין אם נעשה ובין אם לאו. הם נגד החקירה, כי מבחינתם אם נעשו פשעי המין, הם מבורכים, ומי שעשה אותם ראוי לצל"ש.

* והיה מחננו טהור – אני שומע את ההסברים על כך שהחקירה הכרחית כדי להגן על לוחמי צה"ל מפני בית הדין הפלילי בהאג. זה נכון, כמובן, אבל זה ממש לא העיקר. גם אם לא היה האג, חובה לחקור חשדות כאלה. מדובר בעבירה על חוקי המלחמה, על חוקי מדינת ישראל, על פקודות צה"ל ומה שחשוב יותר – על מוסר אנושי בסיסי, על ערכי היהדות ועל ערכי צה"ל. הלוואי שכל החשודים יוכיחו את חפותם ויתברר שלהד"ם. אבל חייבים לחקור חשדות כאלה.

והיה מחננו טהור.

* צדק צדק תרדוף – מדוע נאמר "צדק צדק תרדוף"? למה הכפילות? למה לא "צדק תרדוף".

אחד הפירושים לכפילות, הוא שיש לרדוף צדק, ויש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר המטרה, תהיה צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

חקירת החשד למעשי סדום באסירים היא חובה. חובה להגיע לחקר האמת. חובה לעשות צדק. אבל אין הצדקה לפשיטה של רעולי פנים על בסיס צה"ל, גם אם אנשי מצ"ח מחפשים קצת ריגושים, כדי להרגיש קרביים. לא, אתם לא דובדבן. צריך לנהל חקירה בצורה מכובדת ומכבדת. מכבדת גם את החשודים, שעומדת להם חזקת החפות. כמובן שאופן ביצוע החקירה הוא רק תירוץ בעבור החוליגנים הכהניסטים ועוזריהם. מבחינתם, לדחוף לערבי מקל או טלפון נייד לתחת זו גבורה ומצווה. אבל לנו, האזרחים הנורמטיביים, צריך להיות איכפת, שהחקירות תתנהלנה בדרך נאותה.

* נוהל מעצר חשוד – כאשר ראש הכנופייה, פורע החוק והסדר הסדרתי, מעודד פלישה אנרכיסטית אלימה לבסיסי צה"ל, ובמקביל אוסר על משטרת ישראל למלא את תפקידה ולבלום את האנרכיה, וראש הממשלה החלש, האנטי-מנהיג, עושה במכנסיים, הרמטכ"ל נאלץ להוציא כוחות מנוהל קרב כדי להגן על בסיסי צה"ל מפני אויב פנימי. על הרמטכ"ל להבהיר לחיילי צה"ל ולהודיע זאת לציבור, שחובתם להגן על מחנות צה"ל מפני פולשים, על פי נוהל מעצר חשוד.

* כישלון מבצעי וערכי – ניצב פלד, מ"מ המפכ"ל, הסיר את מועמדותו למפכ"לות כיוון שהבין שוועדת גרוניס עומדת לפסול אותו, בשל עברו המפוקפק בתחום טוהר המידות. אולם גם אם היה נקי כפיים, מבחינה מוסרית ומבצעית, העובדה שמשטרת ישראל תחת פיקודו איפשרה לכנופיות חוליגנים בהנהגת השר הממונה לפלוש לבסיסי צה"ל באלימות, היא כישלון, המעיד שהוא אינו כשיר ואינן מתאים, והיה עליו להתפטר בגינו.

להערכתי, ראש הכנופייה ישתדל ככל האפשר להימנע מבחירת מפכ"ל, כי נוח לו שאין מפכ"ל, אלא חניך תורן, שיאפשר לנהוג במשטרה כמיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו, במיוחד אחרי שבפרעות שדה תימן ובית ליד הוא מילא את ציפיותיו. אם לא תהיה לו ברירה, אולי יבחר שוב ניצב עם קופת שרצים מאחוריו, כדי שייפסל.

* גל פופוליסטי – כאשר אסירים יושבים בכלא, חובתה של המדינה לספק להם תנאים נאותים. גם אם אלה רוצחים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים, מחבלים או פושעים נאציים. נכון, זה מקומם, זה מנוגד ליצר הנקם, אך זה מבחנה של מדינת חוק דמוקרטית. ממנהיגים מצופה להיות המבוגר האחראי. לא להיסחף אחרי הלכי רוח פופוליסטיים. הם נדרשים להבטיח את התנאים הנאותים לאסירים. ראש הכנופייה הוא תינוק מגודל ופופוליסט חסר תקנה. אחד הגלים הפופוליסטיים שעליהם הוא רוכב, הוא הרעת התנאים של האסירים, כמו רפורמת הפיתות האינפנטילית והפופוליסטית ועוד יוזמות פופוליסטיות מסוג זה. הוא פוגע בתנאיהם ומתרברב בכך. מערכת הביטחון מזהירה אותו שהצעדים האלה וההתרברבות בהם מסכנת את החטופים שלנו. זה לא מזיז לו. העיקר שהוא קיבל את מנת הצומי הפופוליסטית שלו. מכל חטאיו של נתניהו כלפי מדינת ישראל, הלגיטימציה לכנופיית הגנגסטרים הכהניסטית הגזענית היא החטא החמור ביותר. (* הערה זו נכתבה לפני שפרצה פרשת שדה תימן – החקירה ופלישת האספסוף לבסיסי צה"ל).

* מדרון חלקלק – כשסרטן הסרבנות היכה בנו, הזהרתי שמחר קבוצה אחרת בחברה, שעמדותיה הפוכות, תשתמש אף היא בכוח ותערב את צה"ל במחלוקת הפוליטית. יש הבדל בין חומרת הסרבנות לחומרת פלישה אלימה למחנות צה"ל. אבל ההבדל הוא כמותי, לא מהותי. מי שפער את הפירצה בגדר אינו יכול להלין על כך שהיא הורחבה בידי תמונת הראי. זה כמעט בלתי אפשרי, אבל חייבים לעצור את כדור השלג הזה. בראש ובראשונה – חשבון נפש והודאת המאיימים בסרבנות אשתקד בטעותם והתנצלות בפני החברה הישראלית.

* אבל הם – "אבל הם," זו התשובה האפולוגטית האוטומטית של המדרדרים את המדינה לעברי פי פחת, בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר. נכון, גם הם, אבל גם אתם.

די! עצרו את הטירוף! בלי השוואות, פשוט צריך לקבוע קווים אדומים למאבקים ציבוריים. ובראש ובראשונה – צה"ל הוא לחלוטין, אומר שנית – לחלוטין, מחוץ לכל מחלוקת. לא סרבנות, לא איומים בסרבנות, לא השתתפות מילואימניקים רעולי פנים בהתפרעויות, לא תקיפה של בסיסי צה"ל. פשוט – לא. לא באל"ף רבתי. לא מעניין ש"הם התחילו." לא מעניין שזלא"ד ("זה לא אותו דבר"). לא מעניין. מטורפים! אתם הורסים את המדינה. מספיק ודי.

* כך נראה מרי אזרחי – כשאנו שומעים את אהוד ברק ויאיר גולן מסיתים למרי אזרחי, כדאי שנבין שמרי אזרחי אלו מראות שדה תימן ובית ליד.

* סוכן אנרכיה – בעיצומה של מלחמה קשה, ביום המר והנמהר שבו איבדנו 12 ילדים, שרק רצו לשחק כדורגל ונרצחו באש המרצחים הארורים, כאשר כולנו צריכים להתלכד לאגרוף אחד, אגרוף מחץ נגד אויבינו ולהקים ממשלת חירום רחבה, עומד אהוד ברק מול קהל אלפים ומסית בעזות מצח למרי אזרחי מקיף ולהשבתת המדינה. כבר כמה שנים שהאיש המסוכן הזה מחרחר מלחמת אחים וסוכן אנרכיה. בנוסף לנזק שבעצם האנרכיה – בקנאות הפנאטית שלו הוא גם מנציח את שלטונו הקלוקל של נתניהו. טוב, יש לו חוב של כבוד לנתניהו, האיש שחילץ אותו מהתואר המפוקפק – ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה.

* לא עוצר באדום – כשברק היה ראש הממשלה, הוא היה הנחוש ביותר בניסיונו הנואל למסור את הגולן לאוייב הסורי. הוא היה אובססיבי למטרה כמו טיל מונחה מכוון. אילו הצליח, חלילה, לבצע את זממו, הוא היה מחריב את מפעל חיינו, מגרש אותנו מבתינו, מנשל אותנו מאדמתנו, מסכן את ביטחון ישראל וממיט אסון לאומי על המדינה.

ואף על פי כן, במאבק על הגולן נהגנו כאזרחים שומרי חוק ונאמנים לדמוקרטיה. לא השבתנו את המדינה, לא יצאנו למרי אזרחי וכפטריוטים – כמובן שלא התנקשנו בביטחון המדינה ולא סיכנו את המולדת בסרבנות או באיומי סרבנות.

לאיש המסוכן הזה אין גבולות. הפירומן לא עוצר באדום.

* חברה בנאט"ו – הרודן האנטישמי של טורקיה מאיים בפלישה לישראל. טורקיה חברה בנאט"ו. איך תגיב ארה"ב על איום כזה של חברת נאט"ו במלחמה נגד בעלת בריתה הקרובה? האם ביידן יוביל את המהלך המתבקש של גירוש טורקיה מנאט"ו, או לפחות השעייתה עד תום שלטונו של הצורר? אגב, האם נתניהו יתנצל בפני טורקיה על איומה על ישראל, כפי שהתנצל על פיגוע מרמרה, ואף שילמנו פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו?

* הפרטת צה"ל – צה"ל נלחם נגד תרומת ציוד ואמל"ח ללוחמים. עקרונית, הצדק איתו. הציוד הוא התפקיד של הצבא. צה"ל גם אינו אחראי על איכות ציוד שאינו צה"לי. אבל הבעייה אינה התרומות, כי אם הצורך בתרומות, כלומר העובדה שצה"ל אינו מנפיק את הציוד הדרוש ללוחמים. אם יחידות רוכשות או מקבלות כתרומה רחפנים ואמר"לים ללוחמים, זו תעודת עניות לצה"ל.

אתן כדוגמה אותנו, כיתות הכוננות בגולן. בתחילת המלחמה קיבלנו נשק בלי רצועה ומחסניות. זהו. אפילו הרצועה לנשק והקסדה היו תרומות. קסדה צה"לית קיבלנו כמה שבועות טובים אחרי תחילת המלחמה. הווסט הקרמי שלנו עד היום הוא תרומה. בשבוע הבא אנו אמורים לקבל את כל הציוד, אם לא תהיה דחייה נוספת. עשרה חודשים לתוך המלחמה! מה היינו עושים בלי התרומות? במקרה הזה, של קרן הידידות. אני סולד מהפרטת צה"ל, אבל כל עוד צה"ל לא סיפק את הציוד, לא היתה כל ברירה אחרת זולת התרומות.

* העיקר זו הרומנטיקה – שמעתי ברקע שיר, שאיני יודע את שמו, איני יודע מי הזמר ומי היוצרים וגם לא האזנתי בקשב למילים. אבל משפט אחד ששמעתי יכול להתחרות על תואר השורה הרומנטית ביותר בשירה העברית ואולי גם העולמית: "הלוואי שיפגעו בך כמו שאת פגעת בי." מה דעתכם?

* ביד הלשון: הרשימה הממלכתית – במאמרו האחרון ב"הארץ" התייחס ישראל הראל לגנץ ולמפלגתו, שאותה כינה הרשימה הממלכתית. שמה של המפלגה הוא המחנה הממלכתי, אבל שגיאתו של הראל אינה מקרית. אכן, היתה פעם מפלגה בישראל שנקראה הרשימה הממלכתית.

ב-1965 בן גוריון פילג את מפא"י ויחד עם נאמניו, ובראשם דיין ופרס, הקים את פ"י – רשימת פועלי ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, רפ"י הצטרפה למפא"י ואחדות העבודה שהתאחדו למפלגת העבודה. בן גוריון שהתנגד למהלך פרש מרפ"י והקים את הרשימה הממלכתית. בבחירות לכנסת השביעית 1969 קיבלה הרשימה הממלכתית ארבעה מנדטים. ב-1970 בן גוריון התפטר מהכנסת. ב-1971 הוא התנתק מן המפלגה, ובעקבותיו כמה מנאמניו. כעבור זמן קצר הודיע על תמיכתו במפלגת העבודה, אף שלא הצטרף לשורותיה.

ב-1973, הרשימה הממלכתית, בראשות יגאל הורביץ, חברה לליכוד – מערך מפלגות הימין חירות, המפלגה הליברלית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ב-1976 התאחדה הרשימה הממלכתית עם המרכז העצמאי (פלג של המרכז החופשי) והתנועה למען א"י השלמה והקימו את לעם, שהיתה חלק מן הליכוד, עד איחוד הליכוד ב-1988. חברי הרשימה הממלכתית לשעבר פרשו מלעם ומהליכוד ב-1981 והקימו סיעה עצמאית: רפ"י – הרשימה הממלכתית. בבחירות, שהתקיימו באותה שנה הם הצטרפו לתל"ם בראשות משה דיין, שהכניסה שני מנדטים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

על "מחצית השנה הראשונה"

מאת יוסי אחימאיר

"ניצנים" 2024, 117 עמ'

בהוויה המטורפת שבה מצוי העם שלנו במולדתו – מה שקורה היום הוא בבחינת "עתיקות" למחרת, כי האירועים מתחלפים במהירות מסחררת, לכן כאשר אחרי למעלה מתשעה חודשים מהיום המר והנמהר – 7.10.2023 – הקורא מקבל אוסף מאמרים שהתפרסמו בעיתון במשך "מחצית השנה הראשונה" – הוא הרי לא יכול לצפות למידע שלא היה ידוע לו מכבר; אבל כשמדובר ביוסי אחימאיר, הציפייה היא שב"מחצית" הזאת יהיה גם משהו "שלם".

לפני שאסקור את הדברים המעניינים שחיבור זה מציע, אכתוב מיספר מילים על המבנה: הספר פותח במובאה מתוך "בעיר ההריגה" שח"נ ביאליק כתב בעקבות הפוגרום בקישינב (1903). לקראת סוף הספר (עמ' 103-101) מכנה המחבר את קיבוץ כפר עזה ההרוס בשם "קיבוץ ההריגה" – 120 שנה לאחר פוגרום קישינב. הטבח בעוטף היה עשרת מונים יותר נורא מפוגרום קישינב, והנה אז כתב ביאליק את "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה", ואנשים נאורים (אזכיר רק את ולדימיר קורלנקו, מקסים גורקי ולב טולסטוי) הביעו זעזוע קורע לב וגינוי עז למעשה הנפשע, וגם כעס כלפי ממשלה הצארית שהעלימה עין. והנה, היום, כשאנו מונים 1400 נרצחים, 240 חטופים, שמחציתם עדיין מצויים בשבי – העולם הנאור מאשים את הקורבנות. חזרנו יותר מ-120 שנה אחורה.

יסוד צורני בולט בספר שלפנינו הוא שיבוץ בו של 47 תמונות צבעוניות (כולל תמונת השער בעטיפה). התמונות מלוות את הכתוב בסיוריו של המחבר בעוטף, בהשתתפותו בהלוויות הנרצחים והנופלים בקרבות (יהודים, דרוזים, בדווים), בהפגנות למען החטופים, באתרי זיכרון, כמו זה המוצב באתר מסיבת הנובה ברעים וכו'.

וכעת אסקור את הטקסטים שעניינו אותי: דברים נכוחים מצאתי בחיבור זה באשר למצרים, שמתעלמת ממצוקתם של תושבי עזה, שהיו חלק מארצם, והם הרי אחיהם בלאום ובדת. כביכול, גורלם של העזתים הוא עניינה של ישראל בלבד, ולהם אין יד בדבר. וכן, העובדה שב"בצלם" יש שהבינו כי נסיגה ושלום עם הפלסטינאים הם בבחינת עורבא פרח – ויויאן סילבר, מראשיה של ההתאגדות הזאת, נרצחה ב-7.10, וזה יהיה גורלם של כל מושיטי היד לשלום בבוא אותו "שלום" לעולם. גילה אלמגור היא הדוגמה להתפכחות ולשפיות של תומכת "בצלם".

אחימאיר צודק בטענה שאסון ה-7.10 עלול היה לקרות לכל ראש ממשלה אחר (עמ' 62). נכון הוא ששפתו של נתניהו נקייה, למרות מבול החרפות המכוון כלפיו בארץ ובחו"ל, שנתניהו כראש ממשלה צעיר, היה הפוליטיקאי היחיד שהשתתף ב-1996 בחגיגת 50 שנה להיווסדו של קיבוץ בארי, כשמנהיגי השמאל דווקא נמנעו מלהגיע לאירוע, והוא עצמו ידע שאנשי בארי אינם מתומכיו בקלפי. אבל אחרי האסון הנורא שאירע בבארי – איפה נתניהו? זה נכון שנתניהו מפגין שליטה עצמית, קור רוח וחוסן מנטלי יוצא דופן במצבים שאישים אחרים היו בוודאי מתמוטטים (עמ' 100).

יחד עם זאת, המחבר מרמז על האופי הנהנתני של ראש הממשלה (עמ' 37 ואילך), מצביע על כשליו, שלא היו קורים בזמנו של יצחק שמיר כראש ממשלה, כמו הסכם חברון ונאום בר אילן ב-2009, בו הביע הסכמה למדינה פלסטינאית. וכן, בעסקת שליט הוא שיחרר 1027 מחבלים עם דם על הידיים, ביניהם את הארכי טרוריסט יחיא סינוואר.

המחבר מציע נאום שהיה ראוי כי נתניהו ינאם לאומה, ובו הודאה על טעויותיו, כגון התמיכה בנסיגה מעזה, וכן וידוי על כך שהוא רחוק מדרכם הצנועה של בגין ושמיר. בנאום הזה נתניהו (עצמו, כביכול) אמור לשקול את המשך דרכו (עמ' 37 ואילך). במקום אחר קובע אחימאיר במפורש כי נתניהו חייב לפרוש מתפקידו (עמ' 63).

אהבתי את המכתב הגלוי שכתב אחימאיר לסוניה מקגינס, שגרירת אירלנד, המדינה האנטישמית – האם המכתב הזה נשלח אליה לשגרירות?

אחימאיר צודק שאסור למדיניות ההסברה שלנו להיות איסטניסטית, ועליה לפרסם את עדויות רוצחי הנוח'בה כפי שפורטו בחקירותיהם. וכן, כמו כותבים רבים אחרים, הוא נדהם מהכישלון ההסברתי שלנו.

מרבים להשוות את מה שקרה בעוטף לשואה, ואת חמאס למעשיהם של הנאצים של דאע"ש ושל אל-קאעידה – האמת היא שחמאס גרועים מנאצים – הגרמנים ידעו שהם מבצעים זוועות, והם השתדלו להסתיר את מעשיהם, ואילו חמאס, כך כותב אחימאיר, צילמו את הזוועות שביצעו, והתפארו בהן.

אינני בטוח שאחימאיר צודק בכך שההתנתקות, שעליה פקד אריאל שרון, היא סיבת האסון שפקד אותנו ב-7.10 – ברור שקונספציה שגויה גרמה לשאננות שמנעה מצה"ל להדוף את ההתקפה החמאסית על גדר ההפרדה. ההתנתקות והגבול הברור בינינו ובינם יכלו להעניק ביטחון לעוטף ולמדינה – לולא השאננות הפושעת של שומרי הסף.

בחיבור זה יש עוד נושאים כבדי משקל, אך כמוהם נידונו עד דק במדיה, ולכן אדלג. אציין גם את הנושאים שאינני רואה עין בעין עם המחבר: כשאחימאיר מציין מאה שנים להיווסד בית"ר בריגה ב-1923, הוא מאדיר את תרומת בית"ר ואת תרומתו של ז'בוטינסקי לכוח העברי הלוחם, וזה בוודאי נכון, אבל מאחימאיר הישר הייתי מצפה ל"איזון" בתחום הזה: הכוח הלוחם העיקרי מ-1920 ואילך היה של ההגנה, ואשר ראש החץ שלה היה בהמשך – הפלמ"ח. האצ"ל והלח"י היו יחידות לוחמות קטנות לאין שיעור ביחס להגנה. לזכותו של אחימאיר צריך להזכיר את ביקורו בבית ההגנה, שם פגש את אפרים סנה אשר הטיף לאחדות בימים שהעם מפולג, וכן, משה סנה (שחזר בתשובה בסוף ימיו מהערצתו לקומוניזם הסטליניסטי) ואב"א אחימאיר קבורים באותו בית קברות – נחלת יצחק – משתמע: האחדות לא חייבת להיות רק בבית העלמין.

אחימאיר מרבה להזכיר את "הגיס החמישי" של מתנגדי הממשלה (הוא מונה אותם בשמות, ובעיקר את "טריומווירט" ראשי הממשלה לשעבר "המתוסכלים" – ברק, אולמרט ולפיד, וכן את הערוצים 12 ו 13). ובכן, בנושא הזה אני חלוק על אחימאיר: הרי לא סתם קמה יום אחד שקמה ברסלר, ומתוך שנאה למדינת ישראל החליטה להלהיב מאות אלפי אנשים להפגין נגד הממשלה – כאילו לא היתה סיבה להתקוממות העממית הענקית הזאת שאליה הצטרפו מיטב חברי הליכוד, כמו לימור לבנת, בוגי יעלון, דן מרידור, בני בגין, גלעד שליט, הנגיד הנוכחי, ואלה שקדמו לו מאות קצינים גבוהים לשעבר מרמטכ"לים ומטה, מיטב הכלכלנים שהזהירו כי הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן היא אסון לדמוקרטיה שלנו ולכלכלתנו. שום התייחסות של הממשלה לא היתה לרחשי לב העם, והם המשיכו ברפורמה הדורסנית הזאת, כשברקע בין מוביליה יש חשודים, ואף נאשמים בפלילים, דתיים לאומיים שמבקשים לסרס את מוסדות החוק כדי להשליט כאן משפט ההלכה "כמו בימיו של דוד המלך" (לבצלאל סמוטריץ' אין מושג לכך שדוד לא הכיר כלל את התורה, שאילו הכיר, לא היה מחזיק בביתו תרפים, לא היה מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהייתה של פלטיאל בן ליש, ולא היה נכנס טמא מת למקדש), וכן, חרדים שחוק המדינה לא מעניין אותם כמו את התקציבים שהם מקבלים ממנה.

העם התקומם, והממשלה לא הקשיבה, לולא בית המשפט העליון, שעמד בפרץ, ולולא האסון ב-7.10, היתה ממשלה ממשיכה במעלליה. עדיין לא רואים סוף למלחמה, וכבר מתכוונת הממשלה לחזור לסורה בעניין הרפורמה, וכן בהענקת תקציבים ענקיים למי שמשתמט לצאת לעזרת העם במצוקה הגדולה ביותר שחווה מאז השואה.

אחימאיר שכתב דברים נכוחים ב"מחצית" הזאת – טועה טעות קשה בנדון הזה. אני בטוח שאחימאיר, איש ההדר הז'בוטינסקאי, אינו סובר כמו חסידיו של נתניהו, שהשמאל והמרכז הם בוגדים – רק משום שמתנגדים למדיניות הממשלה. אם כן, איך הוא אוטם את ליבו כלפי חלק ענק מהעם שהתקומם נגד מעלליה של הממשלה?

משה גרנות

אהוד: הערצתך העיוורת לשקמה ברסלר ולשאר מנהיגי הפגנות המחאה, שפעילותם השערורייתית עוררה את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר– אינה מקובלת עליי.

לאורך כל ההצגה "נרות יום הולדת" [מאת נח היידל] נמצאת הדמות הראשית על הבמה, ובשינויים קטנים, כמעט בלתי מורגשים לקהל, היא משנה את המראה שלה בהתאם להתבגרותה מגיל 17 עד גיל 107.

בכל שנה, תוך כדי אפיית עוגת יום הולדת באותו מטבח, הולכים ונפרשים חייה של האישה, על אהבותיה ואסונותיה. אולה שור-סלקטר מגלמת בכישרון רב את האישה מילדות עד שיבה. כפי הנראה היא, יחד עם צוות השחקנים המעולה, גורמת לכל אחד בקהל לערוך חשבון נפש ולהביט על חייו מנקודת מבט חדשה, וכל זה בהומור משולב בדמעות.

ואם אנחנו כבר במתחם תיאטרון "הקאמרי", כדאי לנצל את הזמן לפני הצגה ולבקר במוזיאון תל-אביב.

התערוכה החדשה מציגה שם 150 שנות אימפרסיוניזם של הציירים המפורסמים ביותר של זרם זה. ויש כמובן תצוגות הקבע. אי אפשר שלא לשוב ולראות את הציורים של מאוריציו גוטליב, הצייר היהודי-פולני, בעיקר את ציורו המרהיב של יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. גם שאר התערוכות של המוזיאון מומלצות, גם אם זה לא ביקור ראשון במקום. בין השאר מומלץ ביקור בקומה התחתונה בחדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין.

הביקור במוזיאון ובהצגה הם ביטוי לאסקפיזם לשמו, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה עתה בארץ. בין בנייני התרבות המונומנטליים שלנו – מוזיאון תל-אביב, ספריית בית אריאלה ומתחם התיאטרונים והאופרה – נמצא המרחב שקיבל את השם "כיכר החטופים", ושם ניתן לראות עין בעין את הצער, הכאב והאימה של משפחות החטופים, ולתת להן איזו שהיא תחושה שאנחנו איתם.

עדינה בר-אל

אודה ולא אבוש, לא ממש בא לי לכתוב את סיפור נסיעתנו. אבל, לא מעט חברים שפגשתי, בערב הנפלא של ריגולטו שהיה במשכן, שלא התכוונו להצטרף לטיול הנהדר, שעוד ארחיב בו, אמרו לי: "אל תשכח לכתוב מה ראיתם."

הוסיפה לעניין פקודתו הנחרצת של גורם בלתי מוכר באופרה שביקש לשמור על עילום שמו ואכנה אותו בשם מ.ג. כדי לשמור על אנונימיות, שממש נתן לי הוראה "מתי אתה מתחיל לכתוב." נגד זה לא יכולתי לסרב ואם תאהבו את מה שכתבתי, ירווח לי.

הנסיעה למילנו מתחילה כרגיל עם טיסת בוקר שכידוע מתחילה עם השכמה מוקדמת. ועד שמגיעים ועד שנוחתים והאוטובוס הנכסף ושמגיע וההליכה הכבדה משהו עם המזוודות שנעשות כבדות יותר בסיום הטיסה מאשר בתחילתה, הנסיעה למלון בוורונה וההיכרות עם המדריך. הכול עבר בטוב. מגיעים הרוגים למלון ושוב פעם ההודעה הקבועה "האוטובוס לא מגיע עד המלון וצריך ללכת." 350 מטר אומר רוני המדריך. צוות המלון פורק את המזוודות ונערי המלון מסיעים את המזוודות למלון. אז למה לא מסיעים אותנו? מה אנחנו שווים פחות מהמזוודות? אם ידקרו אותנו לא יצא דם? המדריך אמר 350 מטר. אני מקווה שהוא לא עוסק בשמאות נדל"ן. ככה הוא היה מוכר ללקוחות שלו לוקשים על גדלים לא ריאליים של גודל דירה.

עברנו בשלום והגענו למלון. אחלה חדר. אנחנו מזיעים ורוצים להתקלח, רק האמבטיה גבוהה. סכנת נפשות להתקלח. אין מקלחת רק אמבטיה ודוש בתוכה. להיכנס לאמבטיה בביטחון צריכים גמישות של נדיה קומנצ'י ולצאת ממנה צריך גם כוח וגם גמישות כמו אלופת ישראל בהתעמלות אמנותית. בדקתי בקבלה אין חדר להחליף אבל מיספר המבקשים היה רב. אני מקווה שהקושי לא מנע מהחברים להתקלח כי החום הרב היה קשה והמקלחת נדרשת.

ערב. הולכים לארנה של וורונה שהיא אתר זירת משחקי גלאדיאטורים פופולרית עתיקה מזמן הרומאים של פעם, עליו התחרו פעם גלאדיאטורים בחיות והיום משתמשים בו לאופרה. בצד המזרחי במת ענק שחלקה על רצפת הזירה וחלקה על מושבי הצופים. בחלקה המערבי יושבים בעלי הכרטיסים היקרים בכיסאות מסודרים, על רצפת הזירה, ועמך איטליה מקיף את הזירה בהמוניו ומריע לאריות המושרות, ממש כפי ששרו לאריות ולשאר חיות הטרף שהשתוללו בעבר ואכלו גלאדיאטורים להנאתם.

לפני כן אוכלים ארוחת ערב טעימה משולמת מראש ומאורגנת יפה שהמנות בה נבחרו מראש על ידי מיכל שובל. כל הכבוד למיכל שידעה להאכיל אותנו כראוי ברשימת מנות מוכנה מראש. הבעייה שאפילו המלצרים האיטלקיים החביבים לא יכלו לתאר לעצמם שחבורת קשישים עייפה תזכור מה בחרו ואיזה מנה לפני שבועיים כאשר בקושי הם זוכרים מה הם אכלו בארוחת בוקר. המלצרים הסתובבו בין הסועדים והציעו את המנות והסועדים בחרו לפי מצב הרוח ונראות המנה וכדי שלא יהיו תקלות הם דאגו לבסם אותנו ביין טוב ללא הגבלה, כך שכולם יצאו מרוצים.

יצאנו קצת מבוסמים ושבעים מארוחה מצוינת, ברגל, ל-5-10 דקות הליכה ברגל לארנה. הולכים לצפות באאידה. הליכה של חמש דקות הפכה לעשר ויותר והרגלים כבדות יותר מהיין הטעים שהוגש בנדיבות בארוחה. אבל מגיעים. הכרטיסים שחולקו מראש מצוינים ואנו יושבים קרוב. כולם כבר ראו את אאידה מיספר פעמים כך שסיפור המעשה מוכר לכולם וממילא הם שרים בשפה של גויים ואם רצית לראות את הכתוביות צריך להרים את הראש בזווית בלתי אפשרית לצד ימין או שמאל ושם אפשר לקרוא את הכתוב ובלבד שהבאת משקפת או טלסקופ.

המופע היה מרהיב. מלחמת הכוכבים במיטבה. היו מאות רקדנים על הבמה והיה צריך הרבה דמיון כדי להבין שזה סיפור על מלחמה בין אתיופים למצרים וצעדת שבויים וחללים ובגידה וסיפור אהבה והקרבה. אבל טוב שהיכרתי את הסיפור מקודם, כך שיכולתי לנסות לנחש מה היתה כוונת הבמאי, כשבנה על הבמה מקדש ענק שנראה כמו יד ענקית שעלתה וירדה כמו יד אלוהים ועשרות ניצבים שהקיפו את הבמה נושאי מוטות עם יד אדם לבנה בראשם ועליה ציור עין פרעונית. או כדור שקוף ענק שעלה וירד ובתוכו ניצנצו מנורות שנראה לפי הדמיון פעם כמו אלת השמש נוסח מלחמת הכוכבים ופעם כמו כדור פלורסנטי.

המופע היה מלווה בריקודים המוניים של רקדנים בחליפות כסף שניצנצנו באור יקרות עד שנסתיים בסוף הצפוי של גיבורי האופרה – ראדאמס ואאידה מזמרים ביחד כשהם נכנסים ויוצאים ממבנים שקופים דמויי פירמידות בנויים ממשולשים לבנים שסימנו את קברם. אליו, הוא נכנס בעונשו והיא מרצונה. כמו שרגילים בוורונה של רומיאו וג'ולייט, הנאהבים מתים ביחד. ואם אפשר לקבור אותם ביחד, יותר טוב. חוסכים קבר.

מה שהיה מרתק בסופו של עניין היה לראות כמה ראשים צנחו בשינה עמוקה בחלק השני של המופע. העייפות והיין הכריעו רבים, היום התחיל כידוע מוקדם מאוד. בכל זאת מרביתנו כבר קשישים. אפילו עבדכם הנאמן יגיע לגבורות בעוד חמישה חודשים. אולם נאבקתי באלת השינה ויכולתי לה, כדי שאוכל לספר לאילו שישנו, מה הם הפסידו.

למחרת, הלומי שינה, קמנו להמשיך במסע. לאחר ארוחת בוקר מרשימה ביותר יצאנו למנטובה. רוני המדריך ניחן בחן ובידע רב והוא איטלקי במקור כך שידע לספר בידע על כל מה שראינו בדרך עד שהגענו למחוז חפצנו, העיר העתיקה מנטובה. כרגיל הצד היהודי הוא הצד המעניין ושם גילינו שגם שם לא אהבו יהודים ולא נשארו שם אלא שני יהודים מבוגרים שמחזיקים את מפתחות בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים ושוחזר (למה?) על ידי העיר במקום אחר. הבניין משרה דיכאון, מיבנה שנראה כבית תפילה עם מושבים למתפללים ונראה אסתטי מאוד עם פיתוחים על הקירות ללא ארון קודש וללא ספרים או סידורים. בקיצור נעדר רוח חיים. קצת מדכא. אין סידורים כי אין מתפללים. ספר התורה היחידי שהיה שם, היה מונח בארון זכוכית על שולחן והיה פתוח בפרשת "שירת הים" מספר שמות לאחר שבני ישראל עברו את ים סוף ושם הם שרו את השירה הזאת. היתה לי הארה של נשמה יהודית וקראתי בקול רם מיספר פסוקים מתוך שירת הים מתוך הספר בטעמים המתאימים, בכל זאת יש לי מילדותי כנער דתי הכשרה של בעל קורא . הצעתי לרוני שעמד בסמוך לאסוף את החברים שכבר היו בדרך החוצה ודי לשמוע את כל הקריאה. הוא לא התלהב ואף אני לא הייתי בטוח שזה רעיון טוב. אולם במשך כל היום הצטערתי שלא נהגתי כך. בכל זאת בבניין המיותם הזה לא נשמעה רוח יהודית כבר שנים רבות וזאת היתה הזדמנות מוחמצת.

משם המשכנו כמתוכנן לביקור בקתדרלה עתיקה ולאחריה הפסקת צהרים בה המליץ לנו רוני להזמין רביולי צ'וקה, שזה רביולי ממולאים בבטטה מאכל מסורתי של המנטבואים. אנו חיילים טובים הזמנו והמתקנו בשתיית אפרול שפריץ שעזר להילחם בחום.

אחרי האפרול שפריץ הלכנו בקלות את יתרת המסע בביקור בארמון הדוכס. ששם גילינו שהדוכס בעל הארמון היה הגיבור של ריגולטו. עליו נכתבה האופרה, כך לדברי המדריכה. זה היה איחוד מרגש בין אופרה והיסטוריה . וצפינו באוסף המקסים והמרהיב של הפרסקות הציורים ההדפסים שטיחי הקיר והמוצגים השונים שנמצאים שם. שווה ביקור. היה שם גם ציור של הדוכס המרושע הזה שהיה מנצל את תמימותן ועליבותן של נשות מנטובה, כך לדברי המדריכה החביבה שהוליכה אותנו בנבכי הארמון והראתה לנו את אוצרותיו המרשימים.

חזרנו לוורונה. ארוחה חופשית. כאשר המדריך הציע שנבחר מסעדות לפי הדמיון והכיס ושהוא ימליץ לנו ויציע לנו כיצד לבחור ממבחר המסעדות של ורונה. כך עשינו. איזה מתח באוויר מי יילך לאיפה? שום דבר. כשבאנו עם הזוג שקבענו למסעדה המוזמנת, התברר כי בדרך פלא, כולנו בחרנו באותה מסעדה. לא בוחרים ולא נעליים. כולנו שמרנים והזמנו את המנות שאנו רגילים ומכירים. אפשר היה לבחור גם בגולש מבשר סוס ולא שמעתי שמישהו הזמין. סוס הוא לרכיבה ולא לאכילה. היה גם משהו שהיה כתוב DONKEY אבל המדריך הסביר שזה לא חמור אלא מאכל של ציפור ושזה איזה סוג של מאכל של ורונה. מילא. חמור מעופף אף פעם לא היה אהוב עליי.

ומשם לארנה של וורונה לצפות בספר מסביליה. על הבמה העמידו מעין מבוך ענקי ירוק של עצים וענפים, והזמרים התרוצצו ושרו את הטקסטים ויצאו ונכנסו לתוך המבוך. זה היה אסתטי מאוד אבל קצת משעמם. בכל זאת זה סיפור משעשע עם דקויות לשוניות שקצת אבד במבוך הענק שבנו, כדי לנצל את הבמה הגדולה של הארנה. פה ושם הבחנתי כבר בחצי הראשון של המופע בראשים שמוטים של חלק מחברי הקבוצה. פה כבר אשתי ואני נשברנו וכדי לא להצטרף ללהקת הישנים הלכנו בהפסקה למלון, כך שאינני יכול לדווח על החצי השני. אני מניח שאלו שנשארו גם נהנו למעט אילו שנרדמו כי זה באמת קשה להישאר ערים עד אחרי חצות.

והנה יום שבת. והילדים נוסעים לפארק יפה שנבנה על ידי אדם פרטי משוגע לדבר. פארק לא גדול שניתן להקיף אותו באופניים בקרוניות גולף וברכבת חשמלית ואנחנו, איך לא, בחרנו ברכבת. נוסעים ברכבת חשמלית. שמחה גדולה ושרתי לעצמי כמו ששרתי לילדיי ולנכדיי "הנה באה הרכבת בואו ילדים לשבת הקטר כבר מצפצף לא ייסע מי לא ישב." הקטר לא ציפצף אבל ישבנו ונסענו והיה מרענן ויפה.

אחרי הנסיעה בפארק המלבלב נסענו לראות פינת חמד ליד נהר בעיירה עתיקה וציורית. שם המציאו את הטורטליני. אף על פי שעד כה לא חשבתי שטורטליני הוא המצאה מדהימה אבל אחרי הגילוי על הרביולי גם לטורטליני מגיע איזה ייחוס. במסעדה המוזמנת והמשולמת מראש אכלנו טורטליני. לא משהו, אבל הרעב והתיאבון עשו את שלהם.

ומשם לוורונה. מקלחת ,ארוחה קלה וישר לארנה. כולם הולכים באופן חופשי. כבר מכירים את הדרך. אפילו כבר מציצים בחנויות, שבעליהן מביטים עלינו בשקיקה ומזמינים אותנו להיכנס.

מופע הערב כרמן. הבמה נראית מבטיחה. מסך ענק מבדים צבעוניים כיאה לכרמן הצוענייה גיבורת האופרה. המופע מרהיב, על הבמה חגיגה צבעונית של רקדנים תלבושות אפילו סוסים וחמורים השתתפו מיספר פעמים בשוק הצבעוני התוסס שכלל עשרות אנשים. ואני מקווה שהסוסים לא נמסרו בסופו של הערב למסעדה שביקרנו בה ושהגישו בה בשר סוס.

כרמן שרה נהדר עד סוף המופע, עד שנרצחה על ידי המאהב המאוכזב. סוף קשה שבאופרה כרמן שהוצגה בפארק הירקון בקיץ האחרון, קוצץ הרצח הנתעב וראש העיר חולדאי שמקריין מדי שנה במופעים, הסביר שבעידן שבו רוצחים נשים רבות כל כך, לא כדאי להראות את זה על הבמה ולעשות את הרצח לגיטימי. במופע של וורונה, אירוע הרצח היה קצת ארוך לטעמי, הם רבו כמו כל זוג. ועמדו על הבמה הוא והיא ושרו ושרו ושרו ועד שהוא דקר אותה יצאה לנו הנשמה. אבל המופע המרהיב יישאר בזיכרון להרבה זמן.

למחרת נוסעים למילנו. נסיעה של שעתיים. הגענו אל PIRELLI HANGAR BICOCA נפרדנו מהאוטובוס שם נשארו המזוודות והגענו לארוחת צהריים מוזמנת של פסטה. במסעדה של הגלריה.

אחת הגלריות החשובות לאמנות עכשווית. האוכל לא היה משהו אפילו שבחרנו מראש את המנות ברשימת מיכל שובל. גם פה המלצרים התעלמו מהרשימה והציעו לבחור לפי מראה העין. המלצרים הסתובבו עם המנות המוזמנות והציעו לבחור. בין שתי הבחירות טעמתי ומצאתי ששתיהן לא היו טעימות כך שהיה צדק חלוקתי מאוזן. הסועדת לצידי, כמוני, הזמינה פסטה עם דג לפי ההזמנה שמיכל עשתה, והגיעה פסטה עם קובייה של דג. והיא שאלה בצדק איפה הדג? והמלצר הצביע על הקובייה שהייתה בגודל של קוביית משחק ילדים רק בלי המיספרים. הסועדת לצידי לא ויתרה והמלצר הביא לה מנה נוספת. ושוב לא שקטה. הצעתי שנשחק חמש אבנים עם הקוביות/חתיכות הדג, אך לא נעניתי וויתרתי.

התערוכה היתה קצת מוזרה. אני לא התחברתי למוצגים המוזרים שפוזרו בחלל העצום של הגלריה. כל מיני גופים חסרי מובן מחומרים שונים, מרביתם ממוחזרים, שיצרו אמנים שונים. המדריכה המקומית לא הצליחה להתגבר על השיממון שבתצוגה ועל חוסר העניין של מרבית המוצגים ואדישות הצופים.

החלק השני של הגלריה היה מעניין יותר, שם הציגו עבודה של אנסלם קיפר, אמן ידוע יותר מאילו שבתצוגה הקודמת. העבודה כוללת 7 עמודי בטון מורכבים כל אחד מארבע קוביות בטון בגודל של שני מטר מעוקב לערך כך שכל עמוד היה בגובה של עשרה מטר בערך, שמייצגים ארמונות ומצבים שונים. צריכים הרבה דמיון כדי לאהוב את העבודה. אני ראיתי עבודה טובה יותר שלו בארמון הדוכס בוונציה, בכיכר סאן מארקו, כשהייתי שם בביאנלה לפני שנתיים, שם הציג בדים ענקיים שמתארים את יום הדין.

משם נסענו למלון במילנו. כרגיל במסעי האופרה, האוטובוס לא יכול להגיע למלון ואז נתבשרנו שניסע למלון בוואן. וכשיצאנו מהגלריה ראינו שורה של 7 מרצדסים שחורים ממתינה לנו עם נהגים מחולפים ומעונבים בחולצות לבנות כמו שהגנגסטרים מפארים את הלוויות שלהם. חיכיתי שברלסקוני או אל קפונה יופיעו אך זה לא קרה. כנראה שהמאפיה המילנזית לא לקחה אותנו ברצינות. זאת היתה תהלוכה מפוארת שהובילה אותנו אחר כבוד למלון מנדרין המצויין שנמצא במרכז העיר מרחק יריקה מהסקאלה של מילנו. המעבר בין המזוודות והמרצדסים נעשה ללא מעורבותנו והיו תקלה ואוחור גם במסירת המזוודות וגם בקבלת החדרים. החדרים היו מפוארים ונוחים ומצוידים באופן מדהים ולא היה רצון לצאת מהם (אם מחשבים מחיר לפי זמן שהייה ממש לא כדאי לצאת מהחדר.)

לא כולם קיבלו את החדרים באופן מייד . אשתי ואני היינו בין הזוכים וקיבלנו את החדר תוך זמן קצר, כך שהיה אפשר לנו לנוח היטב לקראת הערב הגדול של גמר היורו 24 למשחק בין ספרד ואנגליה, שקדמה לו ארוחת ערב מוזמנת ומשולמת מראש שהיתה בחדר פרטי במלון. הארוחה היתה נהדרת ומלווה בשלוש נגניות כלי מיתר שהנעימו את זמננו. לפני הארוחה הופיע מנהל המלון ומנהל הרשת ובירכו אותנו והתנצלו על האיחור בקבלת החדרים. כפיצוי הוא נתן לכל אחד קרדיט של 100 יורו לבזבוזים במלון.

אשתי ואני ניצלנו את הקופון שקיבלנו בארוחת ערב מוזמת לחדר לפני צאתנו למופע האחרון של הטיול שהיה גם המרשים ביותר, טורנדוט. במשחק צפינו בחדר פרטי שהועמד לרשותנו ובירכתי על המעורבות הרבה של חלק גדול מהקבוצה בנעשה על המגרש בברלין. הרוב בחדר היו אוהדי ספרד וזה תמיד יותר טוב לצפות בצד המנצח.

דבר מדהים קרה לנו שם, פלא טכנולוגי. מישהו בדק את השידור באפליקציות הישראליות והתברר שהשידור בארץ הקדים את השידור במילנו בשש דקות. כך קרה שבדקה ה-89 הבקיעו הספרדים את שער הניצחון ואילו אנו במילנו היינו בדקה ה-83 אחוזי מתח. ואז נוכחנו כולנו בפיגור זמן השידור וחיכינו בנחת ליישור ההדורים ולהבקעת השער האנגלי על ידי הספרדים. יכול להיות שעלינו פה על משהו רציני, אם יש הפרש כזה אולי אפשר לנצל זאת לצרכים אחרים כמו קניית מניות בבורסה של מילנו. רבותי אני משחרר לכם טיפ מדהים ללא קומיסיון.

למחרת בבוקר התייצבו המרצדסים ולקחו אותנו לביקור בגלריה FONDAZION PRADA שהוא כמובטח לנו קומפלקס ארכיטקטוני אמנותי יוצא דופן שנבנה על חורבותיה של מבשלת בירה. ואכן הוא היה כזה. אחד מהבניינים היה מצופה כולו מבחוץ בדפי זהב כמו המקדשים בבורמה. הייתי גם שם ולא הבנתי וגם פה לא הבנתי מדוע יש לצפות בניינים במתכת היקרה הזאת. אפשר למצוא לה שימושים אנושיים תרבותיים חשובים יותר.

התערוכה היתה מעניינת והיו מיספר עבודות מעניינות כפיצוי נאות על הביקור המאכזב לטעמי בגלריה פירלי שביקרנו יום קודם. בסופו של הביקור נלקחנו אחר כבוד לקומה השמינית של המגדל שהיה שם, שאיפשר תצפית מרתקת על מילנו. המדריך המקומי הסימפטי אמר מיספר פעמים שזה "שיאו של הביקור" – השתדלתי להתרגש כדי להתאים את הציפיות.

יצאנו מהגלריה והמאפיה המרצדסית המתינה לנסיעה למלון. חלק יצאו למקומות אחרים וחלק להליכה מודרכת על ידי המדריך. אני בחרתי בנסיעה למלון בשל חישובי עלות תועלת של המחיר לחדר שהסברתי קודם, וזכיתי למנוחה מפנקת. אשתי בחרה בטיול, ולא הצלחתי להבין מדבריה , כשחזרה מזיעה ועייפה מהחום הנורא, מה הם ראו בטיול הרגלי עם המדריך. אם אתם מתעניינים, תשאלו אותה. לפני המופע ניצלנו את הקופון שקיבלנו מהמלון והזמנו לחדר ארוחה טעימה וזה היה מפנק ביותר .

התלבשנו כיאות בבגדי יקרות לערב החגיגי והלכנו מלאי צפיות לאולם הסקאלה לצפות בטורנדוט, ואלו התגשמו בצורה יוצאת דופן. מופע מהמם עם זמרים נהדרים, תפאורה שתאמה את הסיפור, בצבעים עזים של אדום ושחור. בהפסקה חילקו לצופים נרות חשמליים והתבקשנו להדליק אותם לקראת הסוף. בטח זה היה יורצייט של פוצי'ני ואכן תמונתו הוקרנה על המסך וכולם הדליקו נרות על הבמה וכל הקהל. אם זה היה בארץ בטח איזה חזן היה מסלסל אל מלא רחמים ויתגדל ויתקדש שמיה רבה. אצל הגויים זה אחרת. מדליקים נרות באולם, עומדים דקת דומיה וסוגרים עניין. ערב מרתק שהשאיר טעם של עוד.

זהו. למחרת נוסעים.

שוב פגישה עם המרצדסים השחורים שהתייצבו לשירותנו. הפעם לא נסענו בשיירה של לוויה אלא כל מכונית אספה את נוסעיה על כבודתם וטסה על הקרקע ישר לשדה. שם קיבל אותנו המדריך המצוין והדאגן. נפרדנו ממנו ומחוויית הטיול המהמם וחזרנו לארץ הקודש למלחמות, לחטופים, לממשלת הזדון, כאילו לא חסרנו להם.

וכרגיל לסיום, תודות למארגנים, לעליזה יפו החד-פעמית שרק תמשיך להנהיג אותנו בטיולים נוספים. לשירית שמילאה בהצלחה ובחן את מקומו של מיכאל שליווה אותנו תמיד והסביר מה נראה ומה ראינו ומכאן נשלח לו איחולי החלמה. לצוות, לדניאלה, וגם למדריך רוני טיטו שניהל את הטיול בתבונה ובאחריות דאגנית.

יצחק שויגר

מטייל מרוצה

מתוך "יקום תרבות" 7 במרץ 2014

הוא [אהוד בן עזר] ביצע מחקר יסודי במקורות של התקופה  ובראשם הספר החשוב ביותר על  רעידת האדמה בצפת, ספרו של  מנחם מנדל מקמיניץ: "ספר קורות העיתים" (תקצ"ט/1839).

את כל הדברים האלו, התחושות החוויות, הוא מעביר לקוראים. הקורא כמעט יכול להאמין לרגע קצר שהוא באמת נמצא שם איתם בצפת של ימי רעידת האדמה או בירושלים של אמצע המאה התשע עשרה ורואה וחווה את מה שהם חווים.

והנה ראיון עם אהוד בן עזר על ספרו, שהוא בגדר יוצא דופן מוחלט בספרות הישראלית המודרנית שנמנעת בדרך כלל להתמודד עם נושאים מעידן שקודם למלחמת העולם הראשונה.

ראיון עם אהוד בן עזר

אלי אשד: הסופר אהוד בן עזר באיזה שנה עלו אבות אבותיך לארץ ישראל?

אהוד בן עזר: בשנת 1863 עלו ארצה סבו של סבי שלמה ראב ואשתו אסתר כדי למות ולהיקבר בירושלים. בשנת 1875 או 1876 עלו ארצה אבי סבי אליעזר ראב ובנו יהודה ראב בן עזר, הוא סבי, ועוד בני משפחה. אליעזר ויהודה היו במייסדי פתח תקווה בשלהי שנת 1878.

שאלה: מה לך ולעיר צפת? בדרך כלל ביצירות שלך שאני מכיר אתה לא חוצה את קו הגבול לעבר, מעבר לשנת 1878 ייסודה של פתח תקווה. כאן אתה ממשיך אחורה ל-1834. למה בעצם? היו לך קרובי משפחה מצפת הקדומה?

אהוד: צפת, היא לא עיר מולדתי, אבל אם יש עיר, שהיתה פעם מושבה – ואשר אפשר לשחזר את חלקה על פי ספריי ועל פי הפרוזה של דודתי אסתר – אני לא צריך לומר לך איזו עיר היא. אמנם אנשי אותה עיר כמעט שאינם מכירים אותי ואת ספריי. אבל בעולם הבידיוני שבו אני חי רוב ימיי אין לכך חשיבות רבה.

אין לי שום קשר מיוחד לעיר צפת וגם אינני מכיר אותה יותר מאדם ישראלי רגיל שביקר בה פעמים אחדות במרוצת חייו. במירון לא ביקרתי מעודי. לפני יותר מארבעים שנה רציתי להרחיב את היריעה בקורות היישוב היהודי שלפני ייסוד פתח תקווה, ועצרתי בצפת של שנות ה-30 למאה ה-19 עם הפרעות ורעידת האדמה, שנראו לי מעין סמל מזעזע לקיום היהודי בארץ באותה מאה. אז טוויתי את הפרקים הראשונים של "אפרת" (1978, ספרון שיצא לאור 100 שנה בדיוק לאחר ייסוד פתח-תקווה) – אבל הכול מבוסס על קריאתי בספרים על אודות אותה תקופה, המאה ה-19. לא היו לי קרובי משפחה בצפת ולמיטב זיכרוני דבר כזה גם לא נרמז בסאגה "והארץ תרעד".

שאלה: תאר את שלבי היצירה והמחקר של הספר לאורך 40 שנה דרך גלגולו הקודם בספר "אפרת" של הוצאת תרמיל.

אהוד: כאמור ראשיתו באותם פרקי "אפרת" שגם יצאו לאור בספריית "תרמיל". מאז, במשך השנים הרבות, חיפשתי דרך להמשיך הלאה את הסאגה הזו, שאמורה היתה להסתיים, ואכן הסתיימה, בייסוד פתח-תקווה ב-1878. אבל לא רציתי לזייף את קורות משפחתי בארץ ולהעניק להם שורשים שמעבר לשנת עלייתם, 1875. וכך קרה שהסאגה נכתבה בדרך עקיפה, כאשר קורות חייה של אפרת הראשונה מצפת, שהיא דמות בדוייה לגמרי, משתלבים בקורות חייהם של אנשים אחרים עד לסבי יהודה ראב בן עזר. הפרקים האחרונים של הסאגה, העוסקים בחייו בירושלים, כבר היו מוכנים אצלי מספרי "פרשים על הירקון", ורק הוספתי שני פרקים בידיוניים ושערורייתיים על הרפתקאותיו בירושלים עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה.

שאלה: מה אתה חושב על הכותבים האחרים על צפת הקדומה (יהושע בר יוסף, אהרון ירושלמי ויוסי יזרעאלי) מה דעתך האובייקטיבית על יצירותיהם המקבילות על נושא צפת של ראשית המאה ה-19 והדרך שבה תיארו אותה?

אהוד: לא קראתי מימיי את ספריהם וגם לא חיפשתי מקורות בספרות הבידיונית. הסתמכתי רק על מקורות היסטוריים כמו גם מחקריה של דודתו של יוסי יזרעאלי, שושנה הלוי. הספר האחרון שקראתי על צפת הוא "כלה" של אורה אחימאיר.

[הערת המראיין: "כלה" של אורה אחימאיר עוסק בצפת בתקופה המנדטורית באמצע המאה העשרים כך שאינו רלבנטי לצפת הקדומה של המאה ה-19].

אהוד: אציין עוד שבדומה לאימרתו המפורסמת של ביסמארק – לפיה מדינאי חכם משתמש לעיתים גם באמת לצרכיו, אני, כסופר, אמנם סופר נידח – משתמש לעיתים גם באמת, כלומר בחומר דוקומנטארי וביוגראפי, לצרכיי הבידיוניים; ומבחינה זו, ואני מזהיר על כך בספר, "והארץ תרעד" הוא זיוף אחד גדול, למרות שמרבית החומר ההיסטורי המסופר בו הוא קושט דברי אמת.

שאלה: יש איזה שהוא קשר לסיפורה של אפרת עם סיפור מלכה בהב"ד תושבת צפת שנאנסה וסיפורה הפך למפורסם?

אהוד:  לא מוכר לי השם שאתה מזכיר. ואולם יש סיפור היסטורי על אחריתה של נערה בצפת אחרי הרעש ב-1837, שממנו לקחתי את סיפור גורלה של אפרת.

שאלה: למדת קבלה אצל  אבי מחקר הקבלה הפרופסור גרשם שלום, זה תרם להתעוררות עניינך בצפת, המרכז העולמי של הקבלה?

אהוד: זה תרם לידיעותיי בקבלת האר"י מצפת ובקבלה בכלל, כולל איסוף חומר לעבודת מ"א מכתב-יד בספריית שוקן בירושלים, עבודה שאותה לא השלמתי אבל משם לקחתי ענייני קבלה מעשית, כולל תבנית הקמיע המובא ב"והארץ תרעד", ושאותו כתבתי על שם אפרת בת רחל. באותה תבנית אני יכול גם כיום לכתוב קמיע לכל מי שיפנה אליי וימסור את שמו ושם אימו, ואני יכול לצרף לזכותו גם את התפילה הנאמרת עם הקמיע, כאשר שמו משולב בה. אם כי יש בתפילה תוספות משלי – כי אין מלאך מכת פורציאל או מכת פלוציאל, אבל דומני כי בעיני הנמען, הקב"ה – אין בכך הבדל כי מלוא כל הארץ כבודו, ואין מקום פנוי מממנו.

"אחד מחיילי המילואים שנחקר בחשד לביצוע מעשה מגונה ואינוס בצוותא טוען כי העצור הפלסטיני נפצע בכלא עופר ורק לאחר מכן הגיע לשדה תימן, ולפיכך לחיילים שנעצרו אין קשר למעשים המיוחסים להם. 'הוא מכחיש את הכול. הכול הבל ולא היה ולא נברא,' אמר עורך דינו אפרים דמרי. 'עצוב מאוד שחיילים שלנו אהובים שמ-7 באוקטובר עזבו את משפחתם ועסקיהם ומשרתים את המדינה, מובלים כאחרוני העבריינים לחקירה הזויה בעקבות תלונה שקרית והזויה של אחד מהרוצחים הנתעבים ביותר באנושות. אסור לשכוח שמדובר במ"פ חמאס של שג'אעייה. אסור ליפול לידייים של בני התועבה האלה, ודינם מוות. אנחנו מאמינים שהחקירה תסתיים בלא כלום.'" ["הארץ" באינטרנט, 30.7].

אהוד: אנחנו מהרגע הראשון לא האמנו לעלילה המופרכת הזו והיינו בטוחים שאם היה כאן אונס, חבריו הרוצחים של הרוצח הם שאנסו אותו בתחת ולא חיילים ישראליים בעלי משפחות בגילי הארבעים! מה שקורה זה טירוף מערכות, ואת הפצ"רית הכושלת האחראית לביזיון הזה יש לסלק מיד מתפקידה!

* מוטי הרכבי: יש הטוענים שהמוטיבציה המוגברת של הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי לעשות מעצרי ראווה ולהתקשר למחבלי נוח'בה ששוחררו ולבקש מהם שיתלוננו על חיילי צה"ל – זה בגלל האג. לא! לא! לא! אני חושב שהמוטיבציה נובעת מהרצון להשיג קידום ולסלול את הדרך שלה לפרקליטות ולבג"צ!

זאת ועוד – ממש עכשיו יש ויכוח נוקב בין פרקליט המדינה איסמן לבין הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי. כל אחד מהם מבקש לקבל את הזכות לעצור את אנשי המוסד שרצחו את "הלוחם הלא חוקי" הנייה, ולקבל את הקרדיט על ביצוע המעצר הזה.

* הי אודי, תגובה שלך להערתה של פרופ' זיוה שמיר. ציטוט: אהוד: "אכן, צדקת בניתוחך שאינו 'ארוך' כנאום נתניהו. אנו זקוקים למנהיג 'אמין ונאמן' משיעור קומתם של וינסטון צ'רצ'יל, יאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, אהוד ברק, בנימין גנץ ומשה 'בוגי' יעלון! – רק לא נתניהו ה'פתטי במקצת' עם נאום שנכתב בעזרת יחצ"ניו ועם 'קבוצת המעודדים שהתכנסה באולם' שכלל במקרה את מרבית נבחרי שני בתי הקונגרס האמריקאי שהתכנסו למושב מיוחד כדי לשמוע אותו ולתמוך בהתלהבות בישראל הנלחמת על קיומה בשבע חזיתות. הצחקת אותי וגם את הדורות הבאים שיקראו את דברייך."

גילוי נאות, אינני מכירה אישית את פרופ' זיוה שמיר. אני רוצה להתייחס לתגובה שלך: כרגיל אתה בורח מן העניין עצמו אל לגלוג על מי שאינו חושב כמוך, ומלגלג על דברים שבעצם לא נאמרו בכלל. לא מצאתי במה שכתבה פרופ' זיוה שמיר אפילו שם אחד או התייחסות אחת לאותה שרשרת שמות שהזכרת חוץ מווינסטון צ'רצ'יל, שהוא חלק אינטגרלי של הכתבה. הפרופ' העלתה בכתבתה את הדברים שנחוצים לישראל כעת מנקודת מבטה, כדי לאפשר שיקום הבראה וצמיחה מחודשת. ואילו אתה בורח מדיון בזה, (מכיוון שאין לך מה לומר על עצם העניין?) ואתה מנסה להסיח את הדעת, ללגלג על הכותב, ובכך להיראות חכם וידען. בבקשה, תענה לה לעצם העניין בלי לטשטש ולזרוק חול בעיניים.

ומכיוון שלי אין קשר ישיר להקב"ה כמו שיש לך, ואתה מקבל ממנו פרטים על העתיד, אני בכלל לא בטוחה למי יצחקו הדורות הבאים...

בנדלה

אהוד: אני כן בטוח למי יצחקו. זאת למרות שעדיין אין לי קשר ישיר לקב"ה, רק קצת שכל ישר – להבחין בין צירי הקונגרס האמריקאי לבין "קבוצת מעודדים"!

* "שלום, שמי רתם ואשמח להירשם לעיתון. מעריך את פועלכם ותודה רבה!"

* אורן: "אשמח להצטרף לרשימת התפוצה של העיתון הטוב במדינה, תודה על קיומו."

* אהוד: ביום שני השבוע הצטרפו אלינו בבת אחת חמישה נמענים חדשים.

* אהוד היקר, אני מניח שאתה מצדיק את הפריצה של שרים וחברי כנסת למחנה שדה תימן, כי אלה שייכים ל"ימין מלא מלא" תחת שלטונו של הנואם בחסד, המנהיג שאין לו תחליף. הגם שהבטחתי לא להתעמת איתך, אני מוכרח להגיב: כיוון שבממשלה הזאת יש מורשעים בפלילים, ובראש המשטרה עומד טרוריסט, כהניסט ופאשיסט שמעודד עבירות על החוק, וכיוון שראש הממשלה עצמו עמד בשערי בית המשפט וגינה את השופטים ואת מוסדות החוק, וכיוון שהממשלה הזאת רואה בבית המשפט העליון וביועצת המשפטית אויבים, משתפי פעולה עם שונאי ישראל – ברור שעכשיו דמה של הפרקליטה הצבאית מותר, וברור שחברי כנסת ושרים רשאים לפרוץ למחנה צבאי. נתניהו מצדיק בקריצה את המעשה, שהוא דומה, לדבריו, להפגנות נגד הממשלה בקפלן. ובכן, בחוק החסינות של חברי הכנסת, סעיף 9 א' כתוב מפורשות שחל איסור על חברי כנסת להיכנס למקום שיש בו איסור מטעם ביטחון המדינה. כתוב, אבל אני מניח שהממשלה העבריינית הזאת תצפצף על החוק, ותטען שהוא נחקק על ידי השמאל המשוקץ, זה שהקים את הכוח הלוחם, שהקים את המדינה, שניצח במלחמת ששת הימים, וגם במלחמת יום הכיפורים, למרות המחדל המודיעיני. וכן, ממשלת המחדל של גולדה התפטרה, אבל אין סיכוי שנתניהו ייקח אחריות על האסון הנורא ביותר שחוה עם ישראל מאז השואה.

צר לי, הייתי מוכרח להגיב.

שלך –

משה גרנות

אהוד: אתה, שמגן בהתלהבות על פורעת החוק שקמה ברסלר שמעשיה היו בין המניעים להחלטתו של יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר – לך אין לך שום זכות להעביר ביקורת על "הפורעים מהימין", מה עוד שאינך טורח כלל להאשים את הפרקליטות הצבאית, שבטיפשותה או ברשעותה קרתה כל הסמטוחה השערורייתית הזו של הפללת חיילי צה"ל, שבגינה נזעקו "הפורעים מהימין", שכמובן אינני מצדיק את פעולתם – אבל מבין היטב את הזעם המוצדק שלהם – ושל עוד חלקים שפויים רבים מאוד-מאוד באוכלוסייה! אתה כנראה עומד לצד התחת של "הלוחם הלא חוקי" – כהגדרתה האווילית של הפצ"רית, לצד הפושע הרוצח מהנוח'בה, הראוי להיות מוצא להורג!

אני מציע לך להקשיב ליומני החדשות ולפרשנים, אולי תבין טוב יותר איפה אתה חי.

  * פוצ'ו: לאהוד בצפייה לבוקר בו תתעורר ותמרוט את שערות ראשך. אודי חברי הטוב, כל פעם כשאני קורא את דברי ההלל שלך על ביבי באותיות ענקיות של קידוש לבנה, אני נזכר במשה סנה שכתב לקראת הנאום הבא שלו הערה מעין זו:  את הקטע הבא יש לקרוא בקול רם וחזק, כי הנימוקים אינם משכנעים. אודי אתה לעולם לא תשכנע אותי שזכינו בראש ממשלה ראוי. כל פעם אני מתפלא עליך מחדש כי אני מכיר אותך כאדם ישר והגון שרדיפת הבצע רחוקה ממנו כמזרח ממערב. איך אתה יכול שלא להתבייש בזה שיש לנו ראש ממשלה שקרן עם קבלות, כזה  שלזכותו אפשר להגיד רק שעדת מלקקי הישבן שלו גרועה פי כמה ממנו. מה תזכור מהנאום שלו? אני אזכור רק את ההפסקות המתוכננות לקליטת מחיאות הכפיים ואת הדפיקות על הדוכן כדי להפחיד את אלה שינסו להירדם. זכור מה שמשה גרנות כתב לך בתגובה על דבריך על יאיר לפיד. אני דווקא מסכים יותר עם גרנות. אני חושב שלפיד רחוק מלהיות טיפש והלוואי שנזכה להעמיד בראשנו אנשים חכמים ואמיצים כמותו. בינתיים קראתי בגיליון הקודם מה שזיוה שמיר כתבה על הנאום הבומבסטי של ביבי וכמעט רציתי לבכות כשקראתי שהיא הצחיקה אותך, כי אישיות נחשבת כמותה, אחת ויחידה, אותה אתה דווקא צריך לקחת ברצינות.

אודי חברי מה אגיד לך? אולי צריך להבין שבעצם ישנם  שני אהוד בן עזר. האחד אהוד של המושבה שלי ושל המחצבה ושל והארץ תרעד והוא האהוד הנכון, הנכד של מי שחרש את התלם הראשון  והאהוד השני שלא רוצה לראות את האמת העירומה של הממונה עלינו שהבושה היא מילה שהוא לא מכיר. אני מחכה כבר בקוצר רוח לאותו בוקר בהיר שבו תפקח סוף סוף את עיניך ותמרוט את שערות ראשך החכם...

שלך

פוצ'ו

אודי: יש רק אהוד בן עזר אחד הסבור שחלק ניכר מדבריך כאן גובלים בשטויות ובאי הכרת והבנת המציאות.

אני מציע לך להקשיב ליומני החדשות ולפרשנים, אולי תבין טוב יותר איפה אתה חי.

* נביא הזעם יצחק בריק, החכם והצודק תמיד, האורים ותומים של התקשורת האנטי-ביבית: "המשך נוכחות צה"ל בציר פילדלפי אינה תורמת דבר וחצי דבר לביטחון המדינה." ["הארץ", 31.7].

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!