* 7,000 – אחרי שרקטה אחת הרגה 12 ילדים ופצעה 19, חשבו על כך שמתחילת המלחמה חיזבאללה שיגר מעל 7,000 רקטות לעבר ישראל. לכל רקטה פוטנציאל נזק כפי שנוכחנו בטבח במג'דל שמס.

* עוצמת המחויבות – המכה שיש להכות בחיזבאללה בעקבות טבח הילדים במג'דל שמס צריכה להיות קשה, עוצמתית וכואבת. זאת, מכל הסיבות המובנות מאליהן, וגם מטעם נוסף – הידוק הברית עם הדרוזים. הן עם הדרוזים אזרחי ישראל, ובעיקר עם הדרוזים תושבי הגולן, שאנו מייחלים להתאזרחותם. עלינו להוכיח להם את עוצמת המחויבות שלנו כלפיהם, את עומק הערבות ההדדית בינינו ואת חוזק השותפות בינינו. עלינו להוכיח להם עד כמה מופרכת ההסתה הדמגוגית, כאילו זנחנו את הברית.

* ניצול ציני – חבל מאוד שיש מי שמנצלים את האבל, הזעזוע והתדהמה בעקבות טבח הילדים במג'דל שמס, לתעמולה צינית, וקוראים, בהזדמנות חגיגית זאת, לשנות את חוק הלאום. דמגוגיה פופוליסטית זולה! ושוב צריך להסביר – אין דבר וחצי דבר בחוק הלאום שפוגע כהוא זה בזכויותיהם של הדרוזים, ואגב, לא רק של הדרוזים אלא גם של ערביי ישראל.

חוק הלאום מעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. מדינת הלאום של העם היהודי מעניקה זכויות אזרח מלאות ללא הבדל דת גזע ומין. עובדה זו אינה משתנה כהוא זה כתוצאה מעיגון היסוד הזה בחוקה.

* פוסט טראומה – אחרי הטבח במג'דל שמס, ציפיתי שהדרוזים בלבנון יצאו נגד חיזבאללה ואולי אף לפעולות נקם. אבל מנהיגם חסר החוליות וליד ג'ונבלט אימץ את השקר של חיזבאללה, שזה לא הם. הוא כנראה עוד בפוסט טראומה מרצח אביו, כמאל, בידי המודיעין הסורי, כיוון שהעז לגלות עצמאות. אני מקווה שבקרב הציבור הדרוזי בלבנון התגובה תהיה הפוכה לזו של מנהיגם הסמרטוט.

* דמעות תנין – גדעון לוי ביקר במג'דל שמס ופרסם מאמר ספוג בדמעות תנין על טבח הילדים. כל המאמר של תומך הטרור הזה לא נכתב, אלא לצורך פסקה אחת: "דובר צה"ל והתקשורת הישראלית שמאז תחילת המלחמה בעזה לא הביעו ולו קורטוב של זעזוע מהרג אלפי הילדים בה, מיהרו אתמול לשים פני מזועזעים ולכנות את הילדים שנהרגו במג'דל שמס כישראלים וכנרצחים... רק נסו לקרוא לילדי עזה המתים – נרצחים". כלומר, צה"ל וחיזבאללה חד הם. צה"ל רוצח ילדים.

דבר מעניין, הוא שאפילו לוי לא יכול היה להסתיר את האמת הזאת: "בעולם הגדירו אותה כעיירה תחת כיבוש, או כעיירה בשטח כבוש שסופח. אבל רוב התושבים עמם שוחחנו אתמול, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו שהם מרגישים ישראלים."

* ביקור תנחומים – השתתפתי ביום שני בביקור הזדהות ותנחומים במג'דל שמס, במשלחת מטעם קיבוץ אורטל. לאחר ביקור התנחומים בבית העם, עצרנו בגיא ההריגה, במגרש הכדורגל שבו נעשה הטבח. על מה חשבתי שם? על ילדי אורטל, שבדיוק כמו אותם ילדי מג'דל שמס משחקים בכל יום במגרש הכדורגל. זה עלול היה לקרות באורטל באותה מידה.

לראות את האופניים והקורקינטים שלהם זרוקים בצד המגרש... לראות את המכתש של הרקטה... יצאתי משם במועקה כבדה.

* דמים בדמים נגעו – נסעתי מביקור התנחומים במג'דל שמס היישר לישיבת הצוות המארגן את אירוע השלושים לנועה וניר ברנס. לוח המודעות באורטל מחולק לשני חלקים. חלקו האחד מוקדש לזכרם של נועה וניר. חלקו השני – מודעות הזדהות של אורטל עם מג'דל שמס, בעברית ובערבית. אנשים במג'דל שמס שפגשו אותנו והכירו אותנו, הביעו תנחומים על נועה וניר.

דמים בדמים נגעו.

* מצובה לא תיפול – חברת קיבוץ מצובה סיפרה בכתבה בערוץ 12, שכיוון שהם אינם חוזרים הביתה לתחילת שנת הלימודים, משפחות רשמו את הילדים במקומות אחרים, שכרו דירה, מצאו עבודה. בקיצור, השתקעו ומתחילים חיים חדשים.

"אז מה, זה הסוף של מצובה?" שאל הכתב, וחברת הקיבוץ השיבה: "אני מקווה מאוד שלא."

אני מאמין שמצובה לא תיפול. אולם עצם העובדה ששאלה כזו מרחפת באוויר, שהיא נשאלת בפריים טיים והתשובה היא "מקווה מאוד," מעידה לאן דרדרה אותנו חרפת הפינוי. אם יישובים יפלו חלילה והגליל יתרוקן, יהיה זה ניצחונו המוחלט של האוייב. חובתנו למנוע זאת.

לא איכנס כאן לסוגיה הביטחונית – איך להבטיח את חיי התושבים בספר, אלא לסוגיה ההתיישבותית. אם אנו רואים שההתיישבות מדממת לנגד עלינו, חובתנו לערות בה דם חדש. אם תהיה עזיבה גדולה ביישובים, התושבים המתנדנדים עלולים להצטרף לעוזבים ואלה שנחושים להישאר או חלקם יאבדו את המוטיבציה, אם המשמעות היא לחיות ביישוב ריק.

אין לשפוט את מי שעוזב. אל תדון אדם וגו'. יש להתייחס לכך שתהיה עזיבה כאל עובדה, המחייבת התמודדות, קודם כל כדי לעצור את הדימום ולאחר מכן כדי לעבור מבלימה לצמיחה.

הדרך היא צמיחה דמוגרפית. גם בתוכניות לטווח קצר – גרעיני נח"ל, שנות שירות וקבוצות משימה שונות, שימלאו את החסר וירתמו למשימת שיקום היישוב. אך הדבר החשוב ביותר, הוא צמיחה דמוגרפית לטווח ארוך, כלומר קליטת משפחות צעירות חדשות. אין לי ספק שמי שיבחרו דווקא בימים הקשים האלה לבנות את בתיהם באזורי הספר בגליל ובנגב המערבי, הם חלוצים אידיאליסטים בנשמתם, אנשים שלא יבואו "לגור" ביישוב, אלא לחיות בו במלוא מובן המילה, לבנות ולהיבנות בו. תהיינה אלה משפחות מצוינות. זרם כזה, יעודד את הספקנים והמתלבטים להישאר, ויחולל את המפנה – לא רק שיקום היישובים אלא תקומתם, כלומר עליהם להיות גדולים וחזקים יותר מכפי שהיו לפני 7 באוקטובר.

לשם כך, על התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים, המועצות האזוריות והחטיבה להתיישבות להירתם ולהעמיד את הצמיחה הדמוגרפית על ראש שמחתם. אומרים לי שזה מוקדם מדי, שהם (כלומר התושבים והיישובים) עוד לא שם, כלומר כעת צריך לטפל בעזרה הראשונה.

אך גם אם היישובים עסוקים בהישרדות, הם חייבים לחשוב כמה צעדים קדימה לתקומת היישוב, ותפקיד המוסדות שציינתי הוא להירתם למשימה, לסייע להם בכך ולחזק את הנהגות היישובים כדי שגם הן יירתמו לכך. אין תרומה גדולה מזו לחוסן היישובי, גם לטווח הקצר. כאשר חברי היישובים יראו שיש התעניינות של משפחות צעירות ומצוינות להצטרף ליישוב, תהיה זו זריקת עידוד וחוסן ממדרגה ראשונה.

* דחיין – כבר כמעט עשרה חודשים לבנון (חיזבאללה) תוקפת את ישראל. מדיניות נתניהו היא "הכלה". כדי לאפשר את ההכלה, הוא העדיף פינוי ממושך של היישובים, במקום להגן עליהם. זו מדיניות קלוקלת. אבל גם אם בוחרים במדיניות הזאת, צריך להכין ולאשר מראש תגובות לשבירת כלים בצד של האוייב. כלומר, לא צריך היה לדעת שתיפול רקטה כבדה במגרש הכדורגל של מג'דל שמס ויירצחו 12 ילדים, אבל צריך לדעת בסבירות גדולה, שיהיה איזשהו אירוע אסוני, ולהכין מראש את התגובה ההולמת. כך, בשבת האחרונה, מיד לאחר האסון, היה ניתן לאשר את התוכנית לביצוע מיידי. אבל הדחיין מושך את הזמן, וחושף אותנו ללחצים אמריקאים, נותן לחיזבאללה להיערך והכל מתמסמס. ככה זה כשבראש הממשלה עומד אדם שאינו מסוגל להחליט.

* לסדום דמינו?!

* אפס במנהיגות – בעיצומה של מלחמת קיום נגד אויבים צמאי דם, ראש הכנופייה, שר בכיר בממשלת ישראל, פותח במלחמת אחים ומוביל, יחד עם שרים וח"כים אחרים, מרד נגד צה"ל ופלישה אלימה לבסיסי צה"ל. וראש הממשלה, אפס מאופס במנהיגות, לא נוקף אצבע. המחדל של נתניהו השבוע חמור אף יותר מהמחדל שלו ב-7 באוקטובר.

* עדיין אופוזיציה למדינה – נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, רקח עם שותפו לדרך אחמד טיבי פיגוע קטלני נגד מדינת ישראל – הצבעה נגד הארכת תקנות יו"ש. כאשר ראש הממשלה, בנט, הבין שאין רוב לממשלה והתקנות תיפולנה, וכיוון שאי אפשר היה עוד לדחות את ההצבעה כי אז פג תוקף התקנות ולמחרת תשרור אנרכיה ביו"ש, הוא התפטר, וכך תוקף התקנות הוארך אוטומטית. למה הוא עשה זאת? כי הוא פטריוט, הרואה בשלטון כלי לקידום המדינה ולא מטרה לשמה.

מאז יום שני שוררת אנרכיה במדינת ישראל גופה. נתניהו יודע שחובתו הלאומית היא לפטר מיד את ראש הכנופייה, שהנהיג את הפרעות ומנע מהמשטרה לבצע את תפקידה ולהגן על הדמוקרטיה והחוק. הוא יודע שעליו לפטר את השרים מטעם הכנופייה שהשתתפו בפועל בהתקפה האלימה על צה"ל בשעת מלחמה. הוא לא מילא את חובתו. למה? כי אצלו השלטון אינו אמצעי לקידום המדינה, אלא מטרה לשמה, המקדשת את כל האמצעים. גם כראש הממשלה נתניהו ממשיך להיות אופוזיציה למדינה.

[אהוד: נכון, נתניהו אופוזיציה ממש כמו ישמעאל הנייה אללה ירחמו!]

* ראש הכנופייה אשם – ראש הכנופייה והכנופייה הכהניסטית אשמים בפלישה לבסיסי צה"ל. הכנופייה התומכת בהתעללות מינית באסירים, המעודדת דחיפת מקלות לאסירים לתחת, מעודדת את הערב-רב הכהניסטי לפלוש לבסיס צה"ל. הכנופייה מדרדרת אותנו לאנרכיה. חייבים לעצור אותם. וקודם כל לפטר את ראש הכנופייה. ביד אחת ראש הכנופייה מעודד את הפלישה האנרכיסטית וביד השנייה הוא מונע מהמשטרה לאכוף את החוק. בקצב הזה, את החדירה הבאה לבסיס צה"ל יעשה הארגון שפעם נקרא משטרת ישראל.

* הכהניסטים ועוזריהם – למה אני מאשים את הכהניסטים בפלישה למחנות צה"ל כאשר היו שם גם ח"כים מהליכוד? שאלה נכונה. אתקן את ההגדרה: הכהניסטים ועוזריהם.

* חוליות נוחבן גביר.

* תומכים בפשיעה מינית – האם החשודים שנעצרו בשדה תימן אכן ביצעו פשעי מין באסיר?

אין לי מושג. אני מייחל בכל לבי שיתברר שזה חשד שווא. אבל כיוון שיש חשד, חובה לחקור את החשד כדי להגיע לחקר האמת. האספסוף של הכהניסטים ועוזריהם, תומכים בפשע, בין אם נעשה ובין אם לאו. הם נגד החקירה, כי מבחינתם אם נעשו פשעי המין, הם מבורכים, ומי שעשה אותם ראוי לצל"ש.

* והיה מחננו טהור – אני שומע את ההסברים על כך שהחקירה הכרחית כדי להגן על לוחמי צה"ל מפני בית הדין הפלילי בהאג. זה נכון, כמובן, אבל זה ממש לא העיקר. גם אם לא היה האג, חובה לחקור חשדות כאלה. מדובר בעבירה על חוקי המלחמה, על חוקי מדינת ישראל, על פקודות צה"ל ומה שחשוב יותר – על מוסר אנושי בסיסי, על ערכי היהדות ועל ערכי צה"ל. הלוואי שכל החשודים יוכיחו את חפותם ויתברר שלהד"ם. אבל חייבים לחקור חשדות כאלה.

והיה מחננו טהור.

* צדק צדק תרדוף – מדוע נאמר "צדק צדק תרדוף"? למה הכפילות? למה לא "צדק תרדוף".

אחד הפירושים לכפילות, הוא שיש לרדוף צדק, ויש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר המטרה, תהיה צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

חקירת החשד למעשי סדום באסירים היא חובה. חובה להגיע לחקר האמת. חובה לעשות צדק. אבל אין הצדקה לפשיטה של רעולי פנים על בסיס צה"ל, גם אם אנשי מצ"ח מחפשים קצת ריגושים, כדי להרגיש קרביים. לא, אתם לא דובדבן. צריך לנהל חקירה בצורה מכובדת ומכבדת. מכבדת גם את החשודים, שעומדת להם חזקת החפות. כמובן שאופן ביצוע החקירה הוא רק תירוץ בעבור החוליגנים הכהניסטים ועוזריהם. מבחינתם, לדחוף לערבי מקל או טלפון נייד לתחת זו גבורה ומצווה. אבל לנו, האזרחים הנורמטיביים, צריך להיות איכפת, שהחקירות תתנהלנה בדרך נאותה.

* נוהל מעצר חשוד – כאשר ראש הכנופייה, פורע החוק והסדר הסדרתי, מעודד פלישה אנרכיסטית אלימה לבסיסי צה"ל, ובמקביל אוסר על משטרת ישראל למלא את תפקידה ולבלום את האנרכיה, וראש הממשלה החלש, האנטי-מנהיג, עושה במכנסיים, הרמטכ"ל נאלץ להוציא כוחות מנוהל קרב כדי להגן על בסיסי צה"ל מפני אויב פנימי. על הרמטכ"ל להבהיר לחיילי צה"ל ולהודיע זאת לציבור, שחובתם להגן על מחנות צה"ל מפני פולשים, על פי נוהל מעצר חשוד.

* כישלון מבצעי וערכי – ניצב פלד, מ"מ המפכ"ל, הסיר את מועמדותו למפכ"לות כיוון שהבין שוועדת גרוניס עומדת לפסול אותו, בשל עברו המפוקפק בתחום טוהר המידות. אולם גם אם היה נקי כפיים, מבחינה מוסרית ומבצעית, העובדה שמשטרת ישראל תחת פיקודו איפשרה לכנופיות חוליגנים בהנהגת השר הממונה לפלוש לבסיסי צה"ל באלימות, היא כישלון, המעיד שהוא אינו כשיר ואינן מתאים, והיה עליו להתפטר בגינו.

להערכתי, ראש הכנופייה ישתדל ככל האפשר להימנע מבחירת מפכ"ל, כי נוח לו שאין מפכ"ל, אלא חניך תורן, שיאפשר לנהוג במשטרה כמיליציה פשיסטית כהניסטית פרטית שלו, במיוחד אחרי שבפרעות שדה תימן ובית ליד הוא מילא את ציפיותיו. אם לא תהיה לו ברירה, אולי יבחר שוב ניצב עם קופת שרצים מאחוריו, כדי שייפסל.

* גל פופוליסטי – כאשר אסירים יושבים בכלא, חובתה של המדינה לספק להם תנאים נאותים. גם אם אלה רוצחים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים, מחבלים או פושעים נאציים. נכון, זה מקומם, זה מנוגד ליצר הנקם, אך זה מבחנה של מדינת חוק דמוקרטית. ממנהיגים מצופה להיות המבוגר האחראי. לא להיסחף אחרי הלכי רוח פופוליסטיים. הם נדרשים להבטיח את התנאים הנאותים לאסירים. ראש הכנופייה הוא תינוק מגודל ופופוליסט חסר תקנה. אחד הגלים הפופוליסטיים שעליהם הוא רוכב, הוא הרעת התנאים של האסירים, כמו רפורמת הפיתות האינפנטילית והפופוליסטית ועוד יוזמות פופוליסטיות מסוג זה. הוא פוגע בתנאיהם ומתרברב בכך. מערכת הביטחון מזהירה אותו שהצעדים האלה וההתרברבות בהם מסכנת את החטופים שלנו. זה לא מזיז לו. העיקר שהוא קיבל את מנת הצומי הפופוליסטית שלו. מכל חטאיו של נתניהו כלפי מדינת ישראל, הלגיטימציה לכנופיית הגנגסטרים הכהניסטית הגזענית היא החטא החמור ביותר. (* הערה זו נכתבה לפני שפרצה פרשת שדה תימן – החקירה ופלישת האספסוף לבסיסי צה"ל).

* מדרון חלקלק – כשסרטן הסרבנות היכה בנו, הזהרתי שמחר קבוצה אחרת בחברה, שעמדותיה הפוכות, תשתמש אף היא בכוח ותערב את צה"ל במחלוקת הפוליטית. יש הבדל בין חומרת הסרבנות לחומרת פלישה אלימה למחנות צה"ל. אבל ההבדל הוא כמותי, לא מהותי. מי שפער את הפירצה בגדר אינו יכול להלין על כך שהיא הורחבה בידי תמונת הראי. זה כמעט בלתי אפשרי, אבל חייבים לעצור את כדור השלג הזה. בראש ובראשונה – חשבון נפש והודאת המאיימים בסרבנות אשתקד בטעותם והתנצלות בפני החברה הישראלית.

* אבל הם – "אבל הם," זו התשובה האפולוגטית האוטומטית של המדרדרים את המדינה לעברי פי פחת, בשני אגפי מחנה 6 באוקטובר. נכון, גם הם, אבל גם אתם.

די! עצרו את הטירוף! בלי השוואות, פשוט צריך לקבוע קווים אדומים למאבקים ציבוריים. ובראש ובראשונה – צה"ל הוא לחלוטין, אומר שנית – לחלוטין, מחוץ לכל מחלוקת. לא סרבנות, לא איומים בסרבנות, לא השתתפות מילואימניקים רעולי פנים בהתפרעויות, לא תקיפה של בסיסי צה"ל. פשוט – לא. לא באל"ף רבתי. לא מעניין ש"הם התחילו." לא מעניין שזלא"ד ("זה לא אותו דבר"). לא מעניין. מטורפים! אתם הורסים את המדינה. מספיק ודי.

* כך נראה מרי אזרחי – כשאנו שומעים את אהוד ברק ויאיר גולן מסיתים למרי אזרחי, כדאי שנבין שמרי אזרחי אלו מראות שדה תימן ובית ליד.

* סוכן אנרכיה – בעיצומה של מלחמה קשה, ביום המר והנמהר שבו איבדנו 12 ילדים, שרק רצו לשחק כדורגל ונרצחו באש המרצחים הארורים, כאשר כולנו צריכים להתלכד לאגרוף אחד, אגרוף מחץ נגד אויבינו ולהקים ממשלת חירום רחבה, עומד אהוד ברק מול קהל אלפים ומסית בעזות מצח למרי אזרחי מקיף ולהשבתת המדינה. כבר כמה שנים שהאיש המסוכן הזה מחרחר מלחמת אחים וסוכן אנרכיה. בנוסף לנזק שבעצם האנרכיה – בקנאות הפנאטית שלו הוא גם מנציח את שלטונו הקלוקל של נתניהו. טוב, יש לו חוב של כבוד לנתניהו, האיש שחילץ אותו מהתואר המפוקפק – ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה.

* לא עוצר באדום – כשברק היה ראש הממשלה, הוא היה הנחוש ביותר בניסיונו הנואל למסור את הגולן לאוייב הסורי. הוא היה אובססיבי למטרה כמו טיל מונחה מכוון. אילו הצליח, חלילה, לבצע את זממו, הוא היה מחריב את מפעל חיינו, מגרש אותנו מבתינו, מנשל אותנו מאדמתנו, מסכן את ביטחון ישראל וממיט אסון לאומי על המדינה.

ואף על פי כן, במאבק על הגולן נהגנו כאזרחים שומרי חוק ונאמנים לדמוקרטיה. לא השבתנו את המדינה, לא יצאנו למרי אזרחי וכפטריוטים – כמובן שלא התנקשנו בביטחון המדינה ולא סיכנו את המולדת בסרבנות או באיומי סרבנות.

לאיש המסוכן הזה אין גבולות. הפירומן לא עוצר באדום.

* חברה בנאט"ו – הרודן האנטישמי של טורקיה מאיים בפלישה לישראל. טורקיה חברה בנאט"ו. איך תגיב ארה"ב על איום כזה של חברת נאט"ו במלחמה נגד בעלת בריתה הקרובה? האם ביידן יוביל את המהלך המתבקש של גירוש טורקיה מנאט"ו, או לפחות השעייתה עד תום שלטונו של הצורר? אגב, האם נתניהו יתנצל בפני טורקיה על איומה על ישראל, כפי שהתנצל על פיגוע מרמרה, ואף שילמנו פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו?

* הפרטת צה"ל – צה"ל נלחם נגד תרומת ציוד ואמל"ח ללוחמים. עקרונית, הצדק איתו. הציוד הוא התפקיד של הצבא. צה"ל גם אינו אחראי על איכות ציוד שאינו צה"לי. אבל הבעייה אינה התרומות, כי אם הצורך בתרומות, כלומר העובדה שצה"ל אינו מנפיק את הציוד הדרוש ללוחמים. אם יחידות רוכשות או מקבלות כתרומה רחפנים ואמר"לים ללוחמים, זו תעודת עניות לצה"ל.

אתן כדוגמה אותנו, כיתות הכוננות בגולן. בתחילת המלחמה קיבלנו נשק בלי רצועה ומחסניות. זהו. אפילו הרצועה לנשק והקסדה היו תרומות. קסדה צה"לית קיבלנו כמה שבועות טובים אחרי תחילת המלחמה. הווסט הקרמי שלנו עד היום הוא תרומה. בשבוע הבא אנו אמורים לקבל את כל הציוד, אם לא תהיה דחייה נוספת. עשרה חודשים לתוך המלחמה! מה היינו עושים בלי התרומות? במקרה הזה, של קרן הידידות. אני סולד מהפרטת צה"ל, אבל כל עוד צה"ל לא סיפק את הציוד, לא היתה כל ברירה אחרת זולת התרומות.

* העיקר זו הרומנטיקה – שמעתי ברקע שיר, שאיני יודע את שמו, איני יודע מי הזמר ומי היוצרים וגם לא האזנתי בקשב למילים. אבל משפט אחד ששמעתי יכול להתחרות על תואר השורה הרומנטית ביותר בשירה העברית ואולי גם העולמית: "הלוואי שיפגעו בך כמו שאת פגעת בי." מה דעתכם?

* ביד הלשון: הרשימה הממלכתית – במאמרו האחרון ב"הארץ" התייחס ישראל הראל לגנץ ולמפלגתו, שאותה כינה הרשימה הממלכתית. שמה של המפלגה הוא המחנה הממלכתי, אבל שגיאתו של הראל אינה מקרית. אכן, היתה פעם מפלגה בישראל שנקראה הרשימה הממלכתית.

ב-1965 בן גוריון פילג את מפא"י ויחד עם נאמניו, ובראשם דיין ופרס, הקים את פ"י – רשימת פועלי ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, רפ"י הצטרפה למפא"י ואחדות העבודה שהתאחדו למפלגת העבודה. בן גוריון שהתנגד למהלך פרש מרפ"י והקים את הרשימה הממלכתית. בבחירות לכנסת השביעית 1969 קיבלה הרשימה הממלכתית ארבעה מנדטים. ב-1970 בן גוריון התפטר מהכנסת. ב-1971 הוא התנתק מן המפלגה, ובעקבותיו כמה מנאמניו. כעבור זמן קצר הודיע על תמיכתו במפלגת העבודה, אף שלא הצטרף לשורותיה.

ב-1973, הרשימה הממלכתית, בראשות יגאל הורביץ, חברה לליכוד – מערך מפלגות הימין חירות, המפלגה הליברלית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. ב-1976 התאחדה הרשימה הממלכתית עם המרכז העצמאי (פלג של המרכז החופשי) והתנועה למען א"י השלמה והקימו את לעם, שהיתה חלק מן הליכוד, עד איחוד הליכוד ב-1988. חברי הרשימה הממלכתית לשעבר פרשו מלעם ומהליכוד ב-1981 והקימו סיעה עצמאית: רפ"י – הרשימה הממלכתית. בבחירות, שהתקיימו באותה שנה הם הצטרפו לתל"ם בראשות משה דיין, שהכניסה שני מנדטים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com