על "מחצית השנה הראשונה"
מאת יוסי אחימאיר
"ניצנים" 2024, 117 עמ'
בהוויה המטורפת שבה מצוי העם שלנו במולדתו – מה שקורה היום הוא בבחינת "עתיקות" למחרת, כי האירועים מתחלפים במהירות מסחררת, לכן כאשר אחרי למעלה מתשעה חודשים מהיום המר והנמהר – 7.10.2023 – הקורא מקבל אוסף מאמרים שהתפרסמו בעיתון במשך "מחצית השנה הראשונה" – הוא הרי לא יכול לצפות למידע שלא היה ידוע לו מכבר; אבל כשמדובר ביוסי אחימאיר, הציפייה היא שב"מחצית" הזאת יהיה גם משהו "שלם".
לפני שאסקור את הדברים המעניינים שחיבור זה מציע, אכתוב מיספר מילים על המבנה: הספר פותח במובאה מתוך "בעיר ההריגה" שח"נ ביאליק כתב בעקבות הפוגרום בקישינב (1903). לקראת סוף הספר (עמ' 103-101) מכנה המחבר את קיבוץ כפר עזה ההרוס בשם "קיבוץ ההריגה" – 120 שנה לאחר פוגרום קישינב. הטבח בעוטף היה עשרת מונים יותר נורא מפוגרום קישינב, והנה אז כתב ביאליק את "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה", ואנשים נאורים (אזכיר רק את ולדימיר קורלנקו, מקסים גורקי ולב טולסטוי) הביעו זעזוע קורע לב וגינוי עז למעשה הנפשע, וגם כעס כלפי ממשלה הצארית שהעלימה עין. והנה, היום, כשאנו מונים 1400 נרצחים, 240 חטופים, שמחציתם עדיין מצויים בשבי – העולם הנאור מאשים את הקורבנות. חזרנו יותר מ-120 שנה אחורה.
יסוד צורני בולט בספר שלפנינו הוא שיבוץ בו של 47 תמונות צבעוניות (כולל תמונת השער בעטיפה). התמונות מלוות את הכתוב בסיוריו של המחבר בעוטף, בהשתתפותו בהלוויות הנרצחים והנופלים בקרבות (יהודים, דרוזים, בדווים), בהפגנות למען החטופים, באתרי זיכרון, כמו זה המוצב באתר מסיבת הנובה ברעים וכו'.
וכעת אסקור את הטקסטים שעניינו אותי: דברים נכוחים מצאתי בחיבור זה באשר למצרים, שמתעלמת ממצוקתם של תושבי עזה, שהיו חלק מארצם, והם הרי אחיהם בלאום ובדת. כביכול, גורלם של העזתים הוא עניינה של ישראל בלבד, ולהם אין יד בדבר. וכן, העובדה שב"בצלם" יש שהבינו כי נסיגה ושלום עם הפלסטינאים הם בבחינת עורבא פרח – ויויאן סילבר, מראשיה של ההתאגדות הזאת, נרצחה ב-7.10, וזה יהיה גורלם של כל מושיטי היד לשלום בבוא אותו "שלום" לעולם. גילה אלמגור היא הדוגמה להתפכחות ולשפיות של תומכת "בצלם".
אחימאיר צודק בטענה שאסון ה-7.10 עלול היה לקרות לכל ראש ממשלה אחר (עמ' 62). נכון הוא ששפתו של נתניהו נקייה, למרות מבול החרפות המכוון כלפיו בארץ ובחו"ל, שנתניהו כראש ממשלה צעיר, היה הפוליטיקאי היחיד שהשתתף ב-1996 בחגיגת 50 שנה להיווסדו של קיבוץ בארי, כשמנהיגי השמאל דווקא נמנעו מלהגיע לאירוע, והוא עצמו ידע שאנשי בארי אינם מתומכיו בקלפי. אבל אחרי האסון הנורא שאירע בבארי – איפה נתניהו? זה נכון שנתניהו מפגין שליטה עצמית, קור רוח וחוסן מנטלי יוצא דופן במצבים שאישים אחרים היו בוודאי מתמוטטים (עמ' 100).
יחד עם זאת, המחבר מרמז על האופי הנהנתני של ראש הממשלה (עמ' 37 ואילך), מצביע על כשליו, שלא היו קורים בזמנו של יצחק שמיר כראש ממשלה, כמו הסכם חברון ונאום בר אילן ב-2009, בו הביע הסכמה למדינה פלסטינאית. וכן, בעסקת שליט הוא שיחרר 1027 מחבלים עם דם על הידיים, ביניהם את הארכי טרוריסט יחיא סינוואר.
המחבר מציע נאום שהיה ראוי כי נתניהו ינאם לאומה, ובו הודאה על טעויותיו, כגון התמיכה בנסיגה מעזה, וכן וידוי על כך שהוא רחוק מדרכם הצנועה של בגין ושמיר. בנאום הזה נתניהו (עצמו, כביכול) אמור לשקול את המשך דרכו (עמ' 37 ואילך). במקום אחר קובע אחימאיר במפורש כי נתניהו חייב לפרוש מתפקידו (עמ' 63).
אהבתי את המכתב הגלוי שכתב אחימאיר לסוניה מקגינס, שגרירת אירלנד, המדינה האנטישמית – האם המכתב הזה נשלח אליה לשגרירות?
אחימאיר צודק שאסור למדיניות ההסברה שלנו להיות איסטניסטית, ועליה לפרסם את עדויות רוצחי הנוח'בה כפי שפורטו בחקירותיהם. וכן, כמו כותבים רבים אחרים, הוא נדהם מהכישלון ההסברתי שלנו.
מרבים להשוות את מה שקרה בעוטף לשואה, ואת חמאס למעשיהם של הנאצים של דאע"ש ושל אל-קאעידה – האמת היא שחמאס גרועים מנאצים – הגרמנים ידעו שהם מבצעים זוועות, והם השתדלו להסתיר את מעשיהם, ואילו חמאס, כך כותב אחימאיר, צילמו את הזוועות שביצעו, והתפארו בהן.
אינני בטוח שאחימאיר צודק בכך שההתנתקות, שעליה פקד אריאל שרון, היא סיבת האסון שפקד אותנו ב-7.10 – ברור שקונספציה שגויה גרמה לשאננות שמנעה מצה"ל להדוף את ההתקפה החמאסית על גדר ההפרדה. ההתנתקות והגבול הברור בינינו ובינם יכלו להעניק ביטחון לעוטף ולמדינה – לולא השאננות הפושעת של שומרי הסף.
בחיבור זה יש עוד נושאים כבדי משקל, אך כמוהם נידונו עד דק במדיה, ולכן אדלג. אציין גם את הנושאים שאינני רואה עין בעין עם המחבר: כשאחימאיר מציין מאה שנים להיווסד בית"ר בריגה ב-1923, הוא מאדיר את תרומת בית"ר ואת תרומתו של ז'בוטינסקי לכוח העברי הלוחם, וזה בוודאי נכון, אבל מאחימאיר הישר הייתי מצפה ל"איזון" בתחום הזה: הכוח הלוחם העיקרי מ-1920 ואילך היה של ההגנה, ואשר ראש החץ שלה היה בהמשך – הפלמ"ח. האצ"ל והלח"י היו יחידות לוחמות קטנות לאין שיעור ביחס להגנה. לזכותו של אחימאיר צריך להזכיר את ביקורו בבית ההגנה, שם פגש את אפרים סנה אשר הטיף לאחדות בימים שהעם מפולג, וכן, משה סנה (שחזר בתשובה בסוף ימיו מהערצתו לקומוניזם הסטליניסטי) ואב"א אחימאיר קבורים באותו בית קברות – נחלת יצחק – משתמע: האחדות לא חייבת להיות רק בבית העלמין.
אחימאיר מרבה להזכיר את "הגיס החמישי" של מתנגדי הממשלה (הוא מונה אותם בשמות, ובעיקר את "טריומווירט" ראשי הממשלה לשעבר "המתוסכלים" – ברק, אולמרט ולפיד, וכן את הערוצים 12 ו 13). ובכן, בנושא הזה אני חלוק על אחימאיר: הרי לא סתם קמה יום אחד שקמה ברסלר, ומתוך שנאה למדינת ישראל החליטה להלהיב מאות אלפי אנשים להפגין נגד הממשלה – כאילו לא היתה סיבה להתקוממות העממית הענקית הזאת שאליה הצטרפו מיטב חברי הליכוד, כמו לימור לבנת, בוגי יעלון, דן מרידור, בני בגין, גלעד שליט, הנגיד הנוכחי, ואלה שקדמו לו מאות קצינים גבוהים לשעבר מרמטכ"לים ומטה, מיטב הכלכלנים שהזהירו כי הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן היא אסון לדמוקרטיה שלנו ולכלכלתנו. שום התייחסות של הממשלה לא היתה לרחשי לב העם, והם המשיכו ברפורמה הדורסנית הזאת, כשברקע בין מוביליה יש חשודים, ואף נאשמים בפלילים, דתיים לאומיים שמבקשים לסרס את מוסדות החוק כדי להשליט כאן משפט ההלכה "כמו בימיו של דוד המלך" (לבצלאל סמוטריץ' אין מושג לכך שדוד לא הכיר כלל את התורה, שאילו הכיר, לא היה מחזיק בביתו תרפים, לא היה מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהייתה של פלטיאל בן ליש, ולא היה נכנס טמא מת למקדש), וכן, חרדים שחוק המדינה לא מעניין אותם כמו את התקציבים שהם מקבלים ממנה.
העם התקומם, והממשלה לא הקשיבה, לולא בית המשפט העליון, שעמד בפרץ, ולולא האסון ב-7.10, היתה ממשלה ממשיכה במעלליה. עדיין לא רואים סוף למלחמה, וכבר מתכוונת הממשלה לחזור לסורה בעניין הרפורמה, וכן בהענקת תקציבים ענקיים למי שמשתמט לצאת לעזרת העם במצוקה הגדולה ביותר שחווה מאז השואה.
אחימאיר שכתב דברים נכוחים ב"מחצית" הזאת – טועה טעות קשה בנדון הזה. אני בטוח שאחימאיר, איש ההדר הז'בוטינסקאי, אינו סובר כמו חסידיו של נתניהו, שהשמאל והמרכז הם בוגדים – רק משום שמתנגדים למדיניות הממשלה. אם כן, איך הוא אוטם את ליבו כלפי חלק ענק מהעם שהתקומם נגד מעלליה של הממשלה?
משה גרנות
אהוד: הערצתך העיוורת לשקמה ברסלר ולשאר מנהיגי הפגנות המחאה, שפעילותם השערורייתית עוררה את יחיא סינוואר לצאת לטבח ה-7 באוקטובר– אינה מקובלת עליי.