עם שחרור הגולן, ביום השישי של מלחמת ששת הימים, עמדו תושבי הכפרים הדרוזים בגולן לברוח לסוריה, כמו שאר התושבים הערבים. צה"ל שלח קצינים דרוזים לשכנע אותם, לדבר אל ליבם ולהפציר בהם להישאר. וכך היה. רובם המכריע נשארו, והמעטים שעברו לקרוביהם בכפר חד'ר, שנשאר ממזרח לקו העצירה של צה"ל, חזרו בתוך ימים אחדים.
מערכת היחסים בין הדרוזים בגולן לביננו ידעה מעלות ומורדות. ההתחלה היתה מבטיחה. הדרוזים בגולן השתתפו בחגיגות יום העצמאות של היישובים היהודים, הניפו את דגלי ישראל והיחסים היו יחסי ידידות גלויים.
בחודשים שלאחר שחרור הגולן, יזם השר יגאל אלון את סיפוח הגולן לריבונות ישראל. במסגרת המהלך הוא נפגש עם מנהיגי הדרוזים בגולן. הם הביעו באוזניו תמיכה במהלך. הם רצו בריבונות ישראל והיה בכוונתם להיות אזרחים לכל דבר ולשרת בצה"ל כאחיהם בגליל ובכרמל. זו היתה גישתם של מרבית הדרוזים בגולן. היא נבעה מהמסורת הדתית שלהם, המצווה עליהם נאמנות למדינה שבה הם חיים ולשלטונה, כדי להבטיח את הישרדות העדה, כל עוד המדינה אינה פוגעת בהם.
מה שטרף את הקלפים היה הסכם השלום עם מצרים והנסיגה הישראלית מסיני. החלטה זו גרמה להם לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שהשיקול ההישרדותי מחייב אותם לנהוג אחרת. אם ישראל היא משענת קנה רצוץ, מי מבטיח להם שהיא לא תיסוג גם מהגולן, והם יופקרו לשלטון הסורי שואף הנקם? טוב להם בדמוקרטיה הישראלית, אך מוטב להיות זהירים ולהזדהות עם סוריה.
הרוחות הללו הגיעו לנקודת רתיחה לאחר חוק הגולן. הם לא יצאו למחאה נגד החוק עצמו, כל עוד לא נגע בהם באופן ספציפי. השבר היה כאשר ישראל ניסתה לכפות עליהם בכוח אזרחות. היתה זו איוולת. במקום לנהוג בחוכמה, לאפשר למי שרוצה לגשת למשרד הפנים בקצרין ולהתאזרח, צה"ל הופעל כדי לאזרח אותם ולחלק להם תעודות זהות ישראליות באלימות ובכוח. כל המומחים הזהירו מהתנגשות דמים, אך שר הביטחון אריק שרון, שור נגח, לא שעה להם, ומאחורי גבו של בגין שניסה לעכב בעדו, לא עצר באדום והפעיל כוח, שכצפוי נתקל בכוח נגדי, אלים ונחוש ולא השיג את מטרתו.
האיוולת הזאת גרמה לאינתיפאדה שארכה מספר חודשים ולחרם של אנשי הדת על כל מי שייקח אזרחות, והעיבה על היחסים עם הדרוזים לאורך שנים. מדי שנה, ביום השנה לאכיפת התעודות הזהות שבו הדרוזים והפגינו. הם הזדהו כסורים, תלו את דגלי סוריה והציגו בפני העולם רצון בשלטון הסורי.
למרות זאת, היחסים בינם לביננו, תושבי הגולן היהודים, נשארו חמים וטובים. דרוזים רבים עבדו ועובדים אצלנו. בילינו ואנו מבלים במסעדות שלהם.
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הדרוזים הצהירו בראיונות לתקשורת על תמיכתם במסירת הגולן לסורים. בשיחות פרטיות, לעומת זאת, רובם הביעו תקווה שהגולן יישאר ישראלי. הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית. הם נהנים מפריחה כלכלית. והם רואים את בני משפחותיהם בסוריה נאנקים תחת הרודנות של אסד וחיים בעוני מנוון. אותם אנשים, למעט אמיצים בודדים, אמרו דברים הפוכים כאשר היו מיקרופונים ומצלמות בסביבה.
לאחר ניצחוננו במאבק, כשסוגיית הגולן לא עמדה עוד על הפרק, ועיתונאים לא הסתובבו בכפרים הדרוזים ושאלו לדעתם, קיווינו שניתן יהיה להדק את הקשרים, אך הדרוזים היו עדיין חשדנים ומסוגרים. מלחמת האזרחים בסוריה חוללה את השינוי. מצד אחד, הדרוזים הבינו עד כמה גדול הפער בין החיים בישראל לחיים בסוריה, עד כמה האזרחים הסורים אומללים וחייהם שווים כקליפת השום. מצד שני, הם הבינו את הלך הרוח בישראל, שמעו את האנשים שתמכו בעבר בנסיגה וכעת שינו את דעתם והבינו שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
בעשור האחרון שיתוף הפעולה בינינו לבין הדרוזים, בכלכלה, בחינוך, בתרבות, בבריאות ובאיכות הסביבה הלך והתהדק. וכך גם תחושת הישראליות של הדרוזים. מלחמת "חרבות ברזל" חיזקה את המגמה. התובנה של הדרוזים מי עמית ומי טורף, מי ידידיהם ומי אויביהם, התבהרה מיום ליום. הם ראו כיצד הם הופכים ליעד למתקפת חיזבאללה – אזעקות, נפילות בתוך היישובים ועוד. הטבח הנורא בילדי מג'דל שמס חידד את התובנה הזאת בצורה חדה וחותכת. אם הטבח המחיש להם מעל לכל ספק מי הטורף, האהדה והסולידריות של החברה הישראלית, על כל חלקיה וגווניה, אחרי הטבח; ביקורי ההזדהות של עשרות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ ומכל שדרות הציבור בימי האבל, ובעיקר החיבוק החם שלנו, התושבים היהודים בגולן, המחישו להם היטב מי העמית. וכך גם התגובה הישראלית החריפה – חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, שהבהירה להם שאיננו מפרידים בין דם יהודי לדם דרוזי.
בחודשי המלחמה שוחחתי עם דרוזים רבים, ושאלתי אותם לדעתם על המתרחש. מגוון הדעות בקרבם נע בין "צריך להיכנס בהם בכל הכוח, לפעול בלבנון ולהשמיד את חיזבאללה ולא לעצור בעזה עד השמדת חמאס" לבין "הדבר החשוב ביותר הוא לשחרר את החטופים ולהגיע להסכם שיפסיק את המלחמה." זה בדיוק מגוון הדעות הקיים בקרב אזרחי ישראל, היהודים והדרוזים. ואת דעותיהם הם השמיעו בגוף ראשון רבים – "אנחנו" – אנחנו, קרי מדינת ישראל.
אחרי הטבח הגיע לגולן לצורך כתבה ב"הארץ" התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא שפך הרבה דמעות תנין על רצח הילדים, אך עיקר הכתבה היה הטענה שכמו חיזבאללה, כך גם צה"ל רוצח ילדים בעזה. אין הבדל. ואפילו הוא (!), ככל שהוא התאמץ לפגוע בישראל, לא יכול היה להכחיש את ששמעו אוזניו וראו עיניו: "בעולם הגדירו אותה כעיירה תחת כיבוש, או כעיירה בשטח כבוש שסופח. אבל רוב התושבים עימם שוחחנו אתמול, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו שהם מרגישים ישראלים."
המלחמה האיצה מהלך מהותי המתרחש בשנים האחרונות מתחת לפני השטח – יותר ויותר דרוזים קיבלו אזרחות ישראלית. רשמית, החרם הדתי לא הוסר, אך בפועל הוא היה לאות מתה. ולצד מגמת ההתאזרחות – גם מגמה של התחיילות. בכל אחד מארבעת הכפרים הדרוזיים קמה מחלקת הגנה (כיתת כוננות) צה"לית. הלוחמים התגייסו לצה"ל, עברו טירונות שלב ב', קיבלו מדים, נשק וציוד לחימה וצה"ל מאמן אותם. רק השבוע, השתתפתי במטווח, כלוחם במחלקת ההגנה של אורטל, לצד לוחמים במחלקת ההגנה של עין קניה. ופתאום, המחזה שעד לאחרונה נראה כמו מדע בדיוני, היה טבעי כל כך.
זה הזמן למסד את הקשר. לא לנהוג כפיל בחנות חרסינה, בשיטותיו של אריק שרון, אלא בהידברות שקטה ומכבדת, להביא להתאזרחות קולקטיבית גלויה של הדרוזים בגולן ולגיוס בני העדה לצה"ל, כמו בני עדתם בגליל ובכרמל. אני מאמין שזה אפשרי.

2. צרור הערות 11.8.24
* יוזמה ישראלית – יש לישראל מספיק סיבות טובות לתקוף את חיזבאללה. חיזבאללה תקף את ישראל לפני עשרה חודשים, ללא כל סיבה, בשעתנו הקשה ביותר, ומאז לא מפסיק לתקוף. הירי שלו הביא לרצח ישראלים רבים, ובהם 12 ילדי מג'דל שמס וחבריי נועה וניר ברנס. גם בלי אותה מתקפה, ישראל יודעת מה מטרות חיזבאללה ולשם מה הוא מתעצם. חובתה לעצור את ההתעצמות הזאת ביוזמה ישראלית, ולא להמתין לעיתוי המתאים להם, שבו הם יתקפו אותנו כמו חמאס ב-7 באוקטובר. ומעל לכל, יש לשים קץ לחרפת העקירה של עשרות אלפי אזרחים ישראלים, שנזקיה הלאומיים נוראיים. כשיש לנו כל כך הרבה סיבות כל כך טובות, איזו סיבה יש לכך, שבמשך שבוע וחצי נשב ונכסוס ציפורניים בהמתנה לתגובה שלהם, כשעם ישראל כולו בלחץ ולא מעטים בורחים מהארץ, במקום לצאת למתקפת נגד מקדימה?

* מהות המחדל – מר מחדל, מוג הלב, בגילוי ברחני של חוסר מנהיגות קיצוני, בורח מראיונות לתקשורת הישראלית. הוא מפחד להישיר מבט לעיני הציבור הישראלי ולהתמודד עם השאלות הנוקבות, שהוא חייב להישאל עליהן ומוכרח להשיב עליהן. הוא מעדיף את התקשורת הזרה, שאינה בקיאה, והוא יכול בולשיטינג אותה. בראיון האחרון ל"טיים", הוא שוב נמלט מאחריותו למחדל והפיל את האחריות על השעירים לעזאזל – מערכת הביטחון. את עלילת הדם על הבגידה הוא מקפיד לא לומר בקולו. אותה הוא מעביר באמצעות פרוקסיס, ומפי בנו ואשתו. הוא האשים את מערכת הביטחון באחריות לקונספציה שחמאס מורתע, שהיא, כביכול, חזות כל המחדל. האחריות שלו הוא שהקשיב למערכת הביטחון...
אכן, הקונספציה שחמאס מורתע היא מרכיב במחדל. אכן, האחריות העיקרית עליה, היא של מערכת הביטחון. אך נתניהו, העומד בראש המערכת אחראי לה מיניסטריאלית. הוא אחראי על כך שמערכת הביטחון תהיה הטובה ביותר. כפי שהוא נוטל על עצמו את מלוא הקרדיט על הצלחותיה, הוא האחראי לכישלונותיה.
אך עיקר המחדל אינו הקונספציה שחמאס מורתע, אלא עצם העובדה שהוא לא הורתע. כלומר, העובדה שאנחנו לא הרתענו. וזאת, באשמת תפיסת הביטחון של נתניהו. כאן אחריותו אינה מיניסטריאלית אלא אישית. הוא אבי תפיסת הביטחון שקרסה – תפיסת ההתמכרות לשקט. עליה היתה גאוותו. הוא המבוגר האחראי, ליגה אחרת, שלא הלך להרפתקאות ובזכות זה בתקופתו נהרגו הכי פחות חיילים. אך בחיים עצמם – הוא זה שלא חשב שתפקידה של ישראל לסכל את הקמת צבא הטרור. הוא זה שלא חשב שישראל צריכה למוטט את חמאס. הוא זה שנמנע ממתקפת נגד מקדימה. הוא זה שבכל סבב נמנע מהכרעה וחתר רק להפסקת אש. הוא זה שמנע סיכולים ממוקדים של סינוואר, דף ואחרים. הוא זה שהבליג על טרור ההצתות. הוא זה שדאג למימון חמאס בידי קטאר, כפרוטקשן על מנת להשיג עוד קצת שקט. הוא זה ששחרר את סינוואר וכל צמרת הטרור בעסקת שליט המופקרת. הוא זה שסיכל את ייבוש אונר"א. זו אחריותו האישית. כמו גם האחריות לדשדוש במלחמה. כמו האחריות לעקירת עשרות אלפי תושבי הצפון במקום להגן עליהם. כל מנהיג נורמטיבי אחר היה לוקח אחריות ומתפטר. אם הוא היה יפאני הוא לא היה מסתפק בהתפטרות. אבל נתניהו אינו מנהיג. הוא כריזמטי, הוא אלקטבילי, אבל אינו מנהיג. הוא אפס במנהיגות.
[אהוד: חשבת פעם מה האחריות שלך ושל הדומים לך בכך שנתניהו לא היה יכול לצאת למלחמת מנע לפני ה-7 באוקטובר כי אתם, כמו שקמה ברסלר, לא הפסקתם להפגין ולהסית נגדו, לזנב בו, לגמד אותו ולעשות לו דה-לגיטימיזציה?]

* מנהיגות במבחן – מוקי בצר, סגנו של יוני נתניהו במבצע יונתן (אנטבה), סיפר שכאשר ערך ביקור תנחומים בבית נתניהו אחרי נפילת יוני, צילה נתניהו, אימם של יוני וביבי, אמרה שהיא כועסת על רבין, שהעדיף מבצע על עסקה לשחרור החטופים. אילו העדיף את העסקה, יוני היה חי. יש בפירסום הזה הפעלת לחץ על נתניהו, בשם האם, ללכת לעסקה עכשיו.
האם צילה נתניהו צדקה? היא צדקה כאימא הדואגת לבנה. אך מבחינה לאומית, רבין צדק. אמנם הוא יכול היה לשחרר ללא פגע 105 חטופים ישראלים תמורת שחרור 40 מחבלים. והוא היה מוכן לכך, כל עוד לא שוכנע בסיכויי ההצלחה של המבצע. כשהבין שיש סיכוי להצליח, הוא הכריע בעד המבצע. אנו שופטים את המבצע במבחן התוצאה המוצלחת. אך כשרבין קיבל את ההחלטה, הוא ידע שהיא עלולה להסתיים במרחץ דמים. הוא הבהיר שהאחריות היא עליו ושאם המבצע ייכשל הוא יתפטר. זה מנהיג!
מבצע אנטבה הוא מופת עולמי במלחמה בטרור. התשליל המוחלט למבצע, היה עסקת שליט המופקרת, שבה שיייחרר נתניהו למעלה מאלף מחבלים תמורת שבוי אחד, ובראשם סינוואר. יום שחרורו של סינוואר הוא תחילת הספירה לאחור לשבעה באוקטובר.
אולי התובנה של נתניהו על המחיר הנורא של עסקת שליט, שלה הוא אחראי, היא הסיבה לכך שהוא מפתיע בגילוי עמידה איתנה במו"מ על עסקת החטופים היום.
הסיפור על דבריה של צילה נתניהו מזכיר לי דברים שאמרה גאולה כהן. היא תקפה בחריפות את עסקת ג'יבריל המופקרת. שאלו אותה מה היתה אומרת אם בנה היה חטוף. תשובתה הייתה: "הייתי נלחמת כלביאה לכך שישראל תשלם כל מחיר לשחרורו. אני רוצה להאמין ששר הביטחון היה חזק והיה עומד בלחצים שלי."

* טמטום מוסרי ומדיני – דבריו הנתעבים של סמוטריץ' על הרעבה למוות של שני מיליון פלשתינאים אינם רק טמטום מוסרי, אלא גם טמטום מדיני. את הטמטום המוסרי באמירה שהרעבת שני מיליון פלשתינאים היא מעשה מוסרי, אני מקווה שאין צורך להסביר. ומי שאינו מבין זאת בעצמו, כנראה שאי אפשר להסביר לו, כי הוא חף ממוסר. אבל הטמטום המדיני אינו נופל מכך. סמוטריץ' אינו אדם פרטי. הוא שר בכיר מאוד בממשלה וחבר בקבינט המדיני ביטחוני. ומה הוא אומר? האמירה שלו היתה שישראל אינה יכול להרעיב למוות שני מיליון פלשתינאים, אף שזה מעשה מוסרי, כי העולם לא יאפשר לה. אם העולם לא מאפשר זאת, אז למה שר בכיר צריך לומר לעולם שזה מעשה מוסרי? הרי המסר המדיני שלו, הוא שהעולם חייב להפעיל לחץ כבד על ישראל ולפעול נגדה בהאג, כי אם לא יפעלו כך, ישראל תרעיב שני מיליון למוות כי בעיניה זה צעד מוסרי. בכך הוא מזמין לחץ על ישראל ופוגע בה בבית הדין בהאג.
הוא לא רק אדם חף ממוסר. הוא גם טיפש.

* השלטון מעל הכל – מי שחושבים ששתיקתו של נתניהו על דברי הבלע המטורפים של סמוטריץ', על הרעבת שני מיליון פלשתינאים למוות כאקט מוסרי, נובעת מכך שהוא תומך בדברים, מעלילים עליו עלילת שווא. נתניהו סולד מהדברים כמוך וכמוני. אבל הוא תאב שלטון חסר גבולות וחסר בלמים, וכיוון שסמוטריץ' וראש הכנופייה אוחזים אותו בביצים ושלטונו תלוי רצונם הרע, הוא מפגין, כהרגלו, חוסר מנהיגות ולא מדיח אותם, כי השלטון מעל הכול.

* עזה ללא אונר"א – האו"ם הודיע על פיטורי תשעה עובדי אונר"א שהשתתפו בפועל בטבח 7 באוקטובר. זהו צעד של כסת"ח, שנועד לגונן על הארגון באמצעות הצגת אותם מחבלים כחריגים המקלקלים את השורה. אבל זה קשקוש. הבעייה אינה עם עובד זה או אחר אלא עם הארגון.
אונר"א הוא ארגון שאחת מטרתו – להנציח את הסכסוך באמצעות הנצחת תודעת הפליטות של הפלשתינאים. הארגון הוקם בחטא. יש לאו"ם סוכנות פליטים, שתפקידה לטפל בבעיית הפליטות ולסייע לפליטים להשתקם בזמן קצר. אונר"א היא סוכנות הפליטים של הפלשתינאים בלבד ומטרתה הפוכה – הנצחת הפליטות, והרחבתה גם לדורות הבאים, ללא גבול. המטרה היא הנצחת הסכסוך ותודעת ה"נכבה", שהפתרון שלה הוא חזרת ה"פליטים" לבתיהם, והטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת לחסל אותה. בתי הספר שלהם הם חממה לטרור ולשאהידים. המתקנים שלהם שימשו את חמאס בהחבאת אמל"ח. הם היו חלק ממכונת הטבח. אונר"א הוא ארגון טרור, שצריך היה לפרק אותו מזמן, ואם הדבר לא נעשה עד כה, ודאי שעליו להיעשות אחרי 7 באוקטובר.
לישראל אשמה רבה בנדון, בכך שלא רק השלימה עם קיומו של אונר"א, אלא אף טיפחה אותו. כאשר הנשיא טראמפ החליט לייבש את אונר"א ולהפסיק להזרים להם תקציב, נתניהו הפציר בו לחזור בו ומשלא נענה, פנה לגרמנים שישפו את אונר"א בסכום שווה ערך לקיצוץ האמריקאי. למה הוא עשה זאת? הרי הוא ידע בדיוק מהו אונר"א. כי הוא פחד מתגובת חמאס. זו תפיסת ההתמכרות לשקט, הפייסנות, שהמיטה עלינו את הטבח. כעת עלינו להתעשת, ולעמוד על כך שביום שאחרי, אונר"א לא יהיה קיים.

* בית ספר לרוצחים ואנסים – מדינות אירופה עומדות בתור כדי לגנות את ישראל על כך שהפציצה, כביכול, "בית ספר". הם יודעים שישראל התקיפה מפקדת חמאס, שממוקמת במבנה שאמור להיות, כביכול, בית ספר. למה הם מגנים אותנו, למרות שהם יודעים את האמת? כי אם יודו באמת, יצטרכו להסביר, קודם כל לעצמם, מדוע הם ממשיכים לממן את אונר"א, שמקים מוסדות, המשלבים בין בית ספר לגידול רוצחים ואנסים לבין מפקדת טרור פעילה. במקום לגנות את ישראל, מוטב שיטו שכם למלחמה בטרור ויפסיקו לחלוטין כל מימון לאונר"א.

* פרגמטי ומציאותי – מיודענו ג'יבריל רג'וב, המוכר בשם החיבה גבריאל רגב, הוא מתמונות הפוסטר של פנטזיית "שלום של אמיצים". הוא שיבח את סינוואר, עם בחירתו למנהיג חמאס, וציין שסינוואר פרגמטי ומציאותי. גם עליו, על רג'וב, אמרו המשיחיסטים של ה"שלום", שהוא פרגמטי ומציאותי. ב-7 באוקטובר נוכחנו מהי הפרגמטיות המציאותית הזאת. אילו היו היום בחירות על הנהגת העם הפלשתינאי, סינוואר היה מנצח בהליכה. נכון שהוא המיט אסון כבד על עמו, אבל זה לא כל כך מעניין אותם. העיקר שהוא המיט (והמית), בפרגמטיות מציאותית, אסון על עמנו.

* מכה למחנה האנטישמי – שתי חברות קונגרס אנטישמיות הודחו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. המשיכו כך, עד שלא יישאר זכר לתועבה.

* ביטול תורה – אותם צעירים חרדים, שמבטלים תורה כדי להפגין נגד הגיוס, הפגינו חיילות מרשימה ביכולת לפשוט על מחנה צה"ל ונכונות להקרבה בצעקות "נמות ולא נתגייס."
וואלה, ממש מתבקש שהם יתגייסו לצה"ל ולשם שינוי יעשו משהו טוב למען עם ישראל.
אפרופו "נמות ולא נתגייס" – אם תמותו זה לא יהיה "ביטול תורה"? התשובה האמיתית לשאלה היא – לא. זה לא יהיה ביטול תורה, כי תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל אלא כפירה בעיקרי התורה. הזמן שהם משקיעים בלימוד תורת ההשתמטות הוא ביטול תורה.

* הגר"א (הגאון מוילנה) על לימודי ליבה – "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם... חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה."

* מי מדבר בשם החילונים – קבוצת בראשית הוקמה אשתקד, בשיא המתיחות סביב המהפכה המשטרית, כדי להגיע להסכמות בין חלקי הציבור. כשקראתי את גילוי הדעת שלהם, הופתעתי ושמחתי מאוד למצוא שם אנשים מלב השמאל העמוק, שבדרך כלל התייחס בסלידה ליוזמות של אחדות לאומית, חתירה להסכמות רחבות וכד'. ראיתי בכך הזדמנות פז, למנף את המצב הקשה לתיקון חברתי. הצטרפתי לקבוצה.
די מהר הבנתי, שאותם אנשים אמנם מעוניינים בהסכמה, בתנאי שיסכימו איתם ויאמצו את דעותיהם. ומהקבוצה נשארה בעיקר קבוצת ווטסאפ שבה מתנהלת המחלוקת המחנאית במלוא עוזה. הדבר הטוב ביותר שיצא מיוזמת בראשית, היא התנועה לציונות ממלכתית, אנשים מתוך בראשית, שאני נמנה עימם, שהקימו מחדש את מה שאמורה היתה להיות קבוצת בראשית.
ובקבוצת בראשית הוויכוחים הסוערים נמשכים ללא הפסק. הבנתי שמהתיש הזה לא ייצא חלב, כשאנשים שהיו בין המאיימים בסרבנות דבקו במריים ובעיקר כאשר לאחר יום הכיפורים שעבר, היתה התייצבות מחנאית לצד הפורעים בת"א. הסוגייה הזאת חזרה לסדר היום השבוע, עקב פרסום, שאני מבין שהוא לכל הפחות מוגזם מאוד, על ניצחון ל"ליברלים" בת"א – איסור על תפילה במרחב הציבורי. וגם בקבוצה הוויכוח התחדש.
ה"ליברלים", שאין להם שמץ של סובלנות כלפי מי שאינם "ליברלים" בדיוק כמותם, התייצבו בעד חסימת המרחב הציבורי בפני תפילות ביום הכיפורים. ומול כל הטענות כלפיהם, יש להם טיעון מנצח: "תל אביב היא עיר חילונית והרוב לא מוכן שיגנבו לו את העיר" וכל מיני התבכיינויות על הרוב המדוכא והנרדף שחש מאוים.
אציג כאן דברים שכתבתי בקבוצה: אני רוצה לספר לכם על מקום, שבניגוד תל-אביב, מאה אחוז מתושביו הם חילונים – קיבוץ אורטל, הקיבוץ שבו אני חבר. לפני שלושים שנה בדיוק, התחלנו לקיים תפילה ביום הכיפורים. אני שבתתי אז רעב בגמלא ולא השתתפתי. כעבור שנה הלכתי לראשונה לתפילה באורטל. והרגשות שלי היו מעורבים. מצד אחד, שמחתי מאוד שיש באורטל תפילה. אני חושב שיישוב יהודי, שאין בו בית כנסת ולו ליום אחד בשנה (היינו קיבוץ צעיר ועוד לא היו לנו בני מצווה), הוא יישוב נכה מבחינה תרבותית. גם שמחתי לחזור לגירסא דינקותא שלי. אבל חרה לי מאוד שהתפילה אורתודוקסית, מובלת בידי אורתודוקסים שהם קובעים ומובילים, ולא על פי אורחות חיינו. בעיקר חרה לי, שאנו מתפללים בהפרדה מגדרית.
אני רואה בכך ממש כפירה בעיקר החיים הקיבוציים המבוססים על ערך השוויון. כרכז תרבות, קבעתי לשנה שאחריה תפילה קונסרבטיבית. כשפירסמתי זאת, קמה זעקה. אנשים הלינו ואמרו שיום בשנה הם רוצים לנהוג על פי מסורת אבותיהם. וכך היה. וזה המשיך להציק לי. המשכתי ללכת לתפילה וההפרדה כאבה לי מאוד. יזמתי אירוע נפרד, לאחר התפילה, שנקרא "כל נדרינו", שאותו אני מוביל מדי שנה, עד היום. אירוע שיש בו מן התפילה, ומן השירה וההגות המודרניים, וזמר המלווה בנגינה וגם בהאזנה למוזיקה (כי מה פותח שערי שמיים יותר מקולו של חנוך אלבלק ב"ונתנה תוקף" או מקול הפעמונים של שולי נתן ב"אנה אלי"?). לכאורה, הגענו לעמק השווה. למי שרוצה יש תפילה אורתודוקסית ולמי שאינו רוצה יש אלטרנטיבה. אבל אני לא ראיתי ב"כל נדרינו" אלטרנטיבה לתפילה, אלא השלמה. המשכתי ללכת לתפילה ותמיד התבאסתי מהתפילה בהפרדה. פעמים רבות כתבתי על כך בעלון הקיבוץ והעליתי זאת לדיון ציבורי. והיתה מחלוקת. הוחלט על תהליך בהנחיית המרכז לגישור קהילתי של הגולן. בתהליך היה רוב למי שרצו להמשיך בתפילה האורתודוקסית עם ההפרדה. אגב, בעיקר נשים רצו זאת, כאלו שחוץ מהנושא הזה הן פמיניסטיות לעילא ולעילא. הסיבה העיקרית היתה הקשר החם והחזק שנוצר עם השנים בינינו לבין אורחינו (גם אני אוהב אותם ואת הקשר אתם). נאלצתי, בצער, להשלים עם רוע הגזירה.
ואז פרצה הקורונה. לא יכולנו לארח את המניין הקבוע. אני היחיד באורטל שיודע להוביל תפילה. כמובן שהתנאי שלי היה תפילה מעורבת. וכך היה; תפילה מעורבת, בחוץ, על הדשא.
התגובות היו נלהבות. אנשים אמרו שכך הם רוצים שיהיה תמיד. וכך היה גם בשנה שאחריה. חלפה שנה נוספת וכבר לא היתה קורונה. היה לי ברור שממשיכים במסורת החדשה שהחלה בקורונה. אך היו התנגדויות. היו שרצו ביום הזה לנהוג על פי המסורת הישנה. אחרים רצו לשמר את המסורת האורטלית של אירוח "החבר'ה מירושלים". הלכנו לקלפי. לצערי, הרוב לא היה איתי. וחזרנו לתפילה האורתודוקסית בהפרדה.
עוד אשוב ליום הכיפורים. בינתיים אתייחס לבר המצווה. יש באורטל שנת מצוות נפלאה, עשירה, משמעותית מאוד. היא אינה כוללת את העלייה לתורה, שהיא אינדיבידואלית. כל הבנים עולים לתורה ומעט מאוד בנות. הילדים לומדים אצל מלמד מאחד היישובים הדתיים והתפילה היא אורתודוקסית, בהפרדה. גם על כך כתבתי לא אחת. הצגתי את האבסורד, שבחברה כשלנו תפקידן של האימא, הסבתא והאחות, ברגע הגדול הזה, הוא להיות מאחורי מחיצה ולרגום בסוכריות את הבן. אך מה לעשות? זה מה שכולם עושים. וככל שהם חילונים יותר ורחוקים יותר, כך פחות מעניין אותם ליצור יצירה יהודית עצמאית משלנו.
כשהבנים שלי הגיעו למצוות, יצרנו טקס שלנו, לא אורתודוקסי, שאותו עיצבנו בעצמנו. כמובן שאין הפרדה ומכל בחינה הנשים הן שותפות מלאות בכל. כשבתי הגיעה למצוות, עשינו אותו הטקס. היא עלתה לתורה וקראה את ההפטרה בקולה הערב.
מאז, יש המבקשים ממני לערוך לבניהם ובנותיהם טקס עליה לתורה. אך הרוב ממשיכים במסורת האורתודוקסית, רוב הבנות אינן עולות לתורה.
ממה שסיפרתי, אפשר להבין עד כמה נושא ההתחדשות היהודית חשוב לי ומרכזי בחיי. אני עוסק בכך באורטל, בגולן, בגליל ובכלל בחברה הישראלית. ולצערי, גם בבית, באורטל, לא תמיד דרכי מתקבלת. אין לי סיבה להלין על כך או לחוש שאין נביא בעירו, כי עשרות שנים אני מוביל, בדרכי, את קבלות השבת והחג, סדרי פסח, סדר ט"ו בשבט, תיקון ליל שבועות ועוד. אך מה שרציתי להסביר כאן, דרך קיבוץ אורטל, שכולו חילונים ואין בו אפילו דתי אחד לרפואה, מדוע איני מתרשם כלל ממי שמדברים בשם הרוב החילוני, כאילו כל החילונים דוסופובים. אני משוכנע שרוב עצום מהחילונים בתל-אביב רחוקים מכך. ברור לי שהם אינם תומכים בהדרת הדתיים מהמרחב הציבורי ובטח לא באלימות כלפי דתיים. מדובר במיעוט קטן, צעקני ואלים, שמרשה לעצמו לתפוס בכוח בעלות על המרחב ששייך לכל הציבור.
גם השנה התפללתי באורטל בתפילה אורתודוקסית בהפרדה. גם השנה זה כאב לי. אך בצאת החג, כאשר פתחתי את אתרי החדשות, וקראתי על פשעי השנאה הדוסופוביים, שהזכירו לי מאוד את פשעי השנאה נגד נשות הכותל, שמחתי שהשתתפתי דווקא בתפילה אורתודוקסית, כי חשתי שבכך הזדהיתי עם יהודים הנרדפים במדינה היהודית, בידי יהודים אחרים, בשל אמונתם.

* דור מחדש ויוצר – בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד. ראיתי שאחת מחניכותיי לא ניכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות. ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי. גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.
שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.
46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934), לפני תשעים שנה בדיוק, יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר", שמע על כך והזדעזע. הוא פירסם באותו שבוע שני מאמרים מכוננים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". בשני המאמרים הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.
וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות–חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".
כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הם פשוט לא ספרו את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר.
בעשרים השנים האחרונות אני צם בתשעה באב. מפגשי "תשעה באב לכולם" בגולן, שיזמתי ב-2001 מתקיימים עד היום בהשתתפות מאות אנשים. היום יש פעילויות כאלו בכל רחבי הארץ. לנוכח סערות השנתיים האחרונות – יש כמיהה לשיח ומפגש, בקרב ציבור רחב מאוד, היודע ששנאת חינם מביאה לחורבן וזוכר את אסון שריפת אסמי המזון בידי קנאים, ורואה לנגד עיניו קנאים, מהקצוות השונים של המפה, מאיימים על הבית השלישי.
שני מאמריו המכוננים של ברל, הם טקסט יסוד המהווה השראה לתנועות ההתחדשות היהודית והיהדות הישראלית, בעשרות השנים האחרונות. פיסקה מתוכו נקראת בסדר פסח בהגדה הקיבוצית. "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."

* צצה – את הפוסט הזה ראוי היה לפתוח במילים: בקיבוץ ברעם הלך לעולמו צצה, אליהו רגב. למרבה הצער, צצה, ממייסדי קיבוץ ברעם ומעמודי התווך שלו במשך למעלה משבעה עשורים, חי בעשרת החודשים האחרונים לחייו כפליט בארצו. הוא אפילו לא זכה לכך שחבריו ותלמידיו ילוו אותו לדרכו האחרונה. ההלוויה בקיבוץ ברעם היתה בחוג המשפחה המצומצמת.
צצה, שנפטר בגיל 92, היה הוגה דעות, אידיאולוג מקורי ויצירתי וסוציולוג. צצה הוא הוגה רעיון הקיבוץ השיזורי. בשנות ה-90, לנוכח רוחות השינוי וההפרטה בתנועה הקיבוצית, הוא הגה את הרעיון שלפיו בכל קיבוץ יחיו החברים במעגלים שונים, ברמות שונות של שותפות, החל בשותפות מלאה ועד שותפות רופפת וחלקית מאוד. כל מעגל יקיים בתוכו מערכת תקציבית נפרדת, והמעגלים השונים יחיו יחד כפדרציה של קבוצות. חלק מהחיים הקהילתיים יעשו במרחב הכולל של הקיבוץ וחלק – במרחב של המעגל בתוך הקיבוץ.
"שיתוף עושים מאהבה או לא עושים בכלל," הוא טען, והצעתו נועדה לאפשר את קיום הקיבוץ, באופן שבו השותפות היא בין החברים שמאמינים ברעיון ואוהבים אותו, ולצידם מתן מענה לחברים שמבקשים לחיות ברמות שותפות אחרות. כך, במקום כפייה של הרוב, בין אם הוא שיתופי או לא, על המיעוט, יחיו הכול אלה לצד אלה ללא כפייה, הגורמת למרירות ותסכול וללא הערך העצמי של הגשמת דרך החיים, השונה בין חברי הקיבוץ.
ככל הידוע לי, אין קיבוץ שמתנהל בדרך זו, שהיא במידה רבה אוטופית. אני מאמין בקהילה האחת, גם אם הדבר מחייב ויתורים ופשרות, כדי לקיים את היחד המשותף. אך אני מעריך מאוד אוטופיסטים והאוטופיה של צצה היא השראה למחפשים את הדרך לקיים חיי שיתוף. בקיבוצים העירוניים, בקבוצות השיתופיות ובקיבוצי מחנכים, יש באמת מעגלים שונים שחיים יחד כקהילה, אך כל מעגל מנהל את חייו כאוטונומיה בתוך הקהילה, על פי האמונות של חבריו, תורתו של צצה מתגשמת.בשנות ה-90 פרסם צצה בעיתון "הקיבוץ" טור שנקרא "הקיבוץ השיזורי" שבו פרש את חזונו. לקראת סוף שנות ה-90 הוא פירסם את הרעיון בספרו "הקיבוץ מת. יחי הקיבוץ".
יהי זכרו ברוך!

* נביא בעירום – כתבתי "אין נביא בעירו" והמאיית "תיקן" ל"אין נביא בעירום".
הוא לא שמע על ישעיהו.
כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

* אִם – רעידת אדמה בדרגה 6.5 בסולם ריכטר הכתה מצפון לחופי יפן.
טראמפ: אם הייתי נשיא זה לא היה קורה.

* ביד הלשון: ניר צבי – ניר צבי הוא מושב עובדים של תנועת האיחוד החקלאי, הממוקד בקרבת לוד ושייך למועצה האזורית שדות דן. היישוב עלה לקרקע ב-1954, ונקרא תחילה כפר ארגנטינה, כיוון שהקרקעות נרכשו מכספים שגויסו לשם כך מיהדות ארגנטינה והוא נועד לעולים מארגנטינה, שעלו היישר לקליטה ישירה ביישוב.
כעבור שנה שונה של היישוב לניר צבי, על שמו של הברון הירש, מייסד ההתיישבות היהודית בארגנטינה. הירש פירושו – צבי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com