נְכָאִים וָהִי
וְסָפֵק בְּכִי
וּבֹקֶר אֶל בֹּקֶר
נֶחֱרָז
בְּאִוְשָׁה חֲלוּשָׁה –
הַצֵּל גּוֹבֵר
וְחַיִּים נִגָּרִים
וְכָלִים קֻבַּעַת-תְּרוּפוֹת –
אֵלֶיהָ נִמְשֶׁכֶת הָעַיִן
בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ
בְּזִיק תִּקְוָה
וְיֵשׁ עַיִן בּוֹהָה
וְעוֹלָמוֹת רְחוֹקִים
בְּתוֹכָהּ
וְיֵשׁ אֹזֶן
סְתוּמָה כְּקֶבֶר
וְיֵשׁ עַיִן פְּקוּחָה
וְעִוֶּרֶת
וְאַחַת לָעַד נִסְגֶּרֶת
תַּם וְנִשְׁלַם, וְנִשְׁכַּח
וְהָיָה כְּלֹא הָיָה.

1971

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

[פורסם גם באתר "מידה"]
בעקבות נאום נתניהו בקונגרס וטענתו שצה"ל ינצח את חמאס, תהה אחד הפרשנים המובילים בישראל בקול בוכים, איך אפשר לדבר על ניצחון, כאשר כל יום שעובר הוא עוד יום של הפסד לישראל. עסקים קורסים, מחסור בחיילים, מילואימניקים שלא יכולים יותר, עשרות אלפי פליטים בארצם, צפון המכוסה בגשם של רקטות וכטב"מים, ומימשל אמריקאי שמעכב אספקת חימושים. צה"ל חייב לחתור לסיום המלחמה בהקדם, קבע נחרצות, גם בלי להשיג את היעדים שהוצבו לו.
והוא לא היחיד, רבים נאחזים בתפיסת הביטחון של ישראל, על מנת להוכיח כי במלחמה הנוכחית כמו בקודמותיה, הזמן משחק לרעתנו. על מנת להבין את ההיגיון העומד ביסוד טענותיהם, צריך לחזור לעקרונות תפיסת הבטחון שאותם ניסח 'הזקן' בשנת 1953. ולפיהם מדינה המונה מיליון וחצי תושבים, כפי שהיתה ישראל בימיו, מסוגלת אולי להחטיף סנוקרת צבאית לאויביה כשצריך, אך לא להכריעם אסטרטגית. זאת לנוכח יחסי הכוחות הצבאיים, 1:10 לרעתנו, שחייבו להעמיד צבא מילואים גדול, שגיוסו לאורך זמן עלול היה למוטט את הכלכלה המקרטעת. והערכתו, שמלחמות ארוכות משחקות לידי העולם הערבי, המשופע במשאבים אנושיים, כלכליים נהנה מסיוע ותמיכה בינ"ל, שיתישו אותנו לאורך זמן.
משהו קצת השתנה במהלך 70 השנים שחלפו. ישראל מונה כיום כעשרה מיליון תושבים, והיא מעצמה כלכלית, שהתמ"ג שלה גדול משל כל שכנותיה גם יחד, עניין שנרחיב בו תכף. יחסי העוצמה בינה לחמאס וחיזבאללה גם יחד, נוטים בבירור לטובתה, למרות הקיצוץ בסד"כ האוגדות המתמרנות. איראן, שהחליפה את מדינות העימות משכבר, אינה חונה על הגבול, ומלחמת ההתשה שהיא מנהלת נגדנו באמצעות הפרוקסי שלה, או הטילים שהיא משגרת, נובעים בעיקר מחולשתה ומפגיעותה.
אשר ליתר, מתוך כ-300,000 חיילי מילואים, שגויסו בהיסטריה בחודשי המלחמה הראשונים, נותרו כיום פחות מ-50,000. הלוחמים ברובם, כבר לא נקראים, כבעבר, לשירות של יותר מחודשיים רצופים. זאת ועוד, בהתבסס על גודלו של מחזור גיוס, והשינוי במדיניות הגיוס המתירנית, שפטרה קודם קרוב ל-30% מהמלש"בים (רובם אגב, לא חרדים) לצד דיוק תהליך ההכשרה של הלוחמים, והחזרת משך השירות הסדיר ל-36 חודש, ניתן להעריך שהפער בין מצוי לרצוי במצבת הלוחמים הקרביים, יצטמצם באופן משמעותי בחצי השנה הקרובה.
האסטרטג וההיסטוריון האתונאי בן המאה ה-5 לפנה"ס תוקידידיס, קבע: "...שמלחמה היא לא כל כך עניין של נשק כמו של כסף, שמאפשר שימוש בנשק..."
ואכן המלחמה הנוכחית היא סיפור יקר. נגיד בנק ישראל העריך בחודש מאי האחרון את עלות המלחמה לשנים 2025-2023 ב-250 מיליארד שקלים. הערכה הכוללת עלויות ישירות (הפעלת מטוסים, תחמושת, דלק, מזון, ימי מילואים, פינוי אזרחים מהצפון והדרום, שיקום פצועים, ודומיהם) ועקיפות (פגיעה בתיירות, פיצוי עתידי לבעלי עסקים, דירות ורכוש שנפגעו). ולצד זה ציין כי: "...יש לנו 200 מיליארד דולר יתרות, והשוק מבין שיש לנו כמה מחסניות..." ואכן, על פי נתוני בנק ישראל, משרד האוצר, הלמ"ס, IVC, IBI חב' הפניקס ואחרים, ששוקללו על ידי ד"ר אדם רויטר, יו"ר חיסונים פיננסים, ונגה קינן, יו"ר פורום ראשי החברות במשק והוצגו בחודש יוני האחרון, עולה כי המשק והכלכלה התאוששו פלאים מפרוץ המלחמה עד היום. התמ"ג (תוצר מקומי גלמי) שלנו עומד כיום על כ-400 מיליארד דולר, כמעט כמו זה שלפני ה-7 באוקטובר. ההוצאה היומית בכרטיסי אשראי, המהווה כ-50% מהתמ"ג, ומעידה בין היתר על יכולת כלכלית של צרכנים, והנטייה השולית לצרוך ((MPC טיפסה בכ-25%. ממוצע התשואות השנתי לפידיון אגרות חוב ממשלתיות, המשקף את ציפיות המשקיעים לרווח, טיפס אמנם ל-5% כחצי אחוז יותר משיא תקופת הקורונה, אך נעצר שם. ככלל האוצר מצליח גם היום לגייס כספים. והערכה היא שהמוסדיים ייצרו ביקושי אג"ח בהיקף 100 מיליארדי שקל שיזרמו לקופת המדינה השנה. זאת למרות 1.4% פרמיית הסיכון החמש שנתית לישראל, שהציג משרד האוצר האמריקאי אשתקד.
יציאת משקיעים זרים מהבורסה בת"א, שעמדה על כ-34 מיליארדי שקל ברבעון האחרון של שנת 2023 – נבלמה, ועומדת היום על פחות מ-1%. תיק הנכסים הכספיים של הציבור מתבטא ב-5.68 טריליון ש"ח, שיא של כל הזמנים. שער הדולר שומר בסה"כ על יציבות. ענף הנדל"ן משתקם ומחירי הדירות חוזרים לעלות.
ההכנסות ממיסים בתחילת השנה זהים לאלו של תחילת 2023. הגירעון התקציבי מתקרב אמנם ל-7% נמוך מ-12% בתקופת הקורונה, שנסגר תוך שנה – סיבה לאופטימיות. שוק העבודה התאושש, והביקוש לעובדים, שירד בשלושת חודשי המלחמה הראשונים חזר כמעט לקדמותו. מה שהחזיר את רמות השכר במשק לרמתן ערב המלחמה.
ענף ההייטק המעסיק כ-16% מהשכירים במגזר העסקי ואחראי על כ-58% מהיצוא, ספג 'מכה קטנה בכנף' עוד בתקופת המאבק על הרפורמה, אך ממשיך להוות את הקטר הכלכלי. וגיוס ההון בסך 3.5 מיליארד דולר ברבעון האחרון שהסתיים ביוני השנה, הוא הגבוה ביותר מזה שנתיים.
לא הכול ורוד, מיליארדים מוזרמים לכיסוי התחייבויות 'קואליציוניות', הגירעון כאמור גבוה, אבל הסך הכול הכללי מאוד מאוד מעודד.
לאיומי פוליטיקאים אנטישמיים באירופה על כוונתם להכריז חרם על ישראל, לא צריך להתייחס ברצינות. שכן העניין מחייב אישור פה אחד של כל 27 המדינות בארגון בכללן גוש וישגרד (4V). החרם בפועל שהטילו טורקיה וקולומביה לא נראה כרגע אפקטיבי, משום שהסוחרים הטורקיים מצאו דרך להעביר סחורות לישראל דרך ירדן ובולגריה, תוך עצימת עין של הסולטן. ולפחם הקולומביאני, שמוסיף להגיע, למרות האיומים, יש בכל מקרה תחליפים רבים.
אשר לאמברגו צבאי, המימשל הדמוקרטי, החושש מהפסד בבחירות, אכן מעכב כרגע משלוח של פצצות 2000 פאונד, פגזי 120 מ"מ לטנקים, חלקי חילוף למנועי מטוסים ופריטים נוספים, במטרה לגרום לישראל להפסיק את המלחמה, אבל יש להניח שהוא ייאלץ בקרוב לשחרר את הפקק, על מנת להימנע ממבוכה בסנאט, שאישר את חבילת הסיוע. ומכל מקום גם בלעדיהם, ניתן להביס את חיזבאללה. אשר ליתר איומי האמברגו – הם בטלים בשישים. אחרון, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמות העולים החדשים לארץ, מאז פרוץ המלחמה ועד היום, גדולה משמעותית מכמות היורדים.
מיותר לציין שמצבנו יכול היה להיות טוב יותר, אבל צריך להודות ביושר שהיעדר משאבים, לוחמים, אמברגו נשק או חרמות ובידוד בינ"ל, אינם סיבה משכנעת לעצור את המלחמה בשלב הזה. כל זה עלול להשתנות כמובן, אם ארה"ב תאפשר למועצת הביטחון לשלוף כרטיס אדום חלילה, אבל זה כבר סיפור אחר. ומכל מקום נראה שהקריאות לעצור את המלחמה, עוד קודם שהשמדנו את חמאס, הרחקנו את חיזבאללה מן הגבול, והחזרנו את כל החטופים ואת תושבי הצפון לבתיהם, אינן בהכרח קשורות לתפיסת הביטחון של "הזקן", ויתר הנימוקים שמעלים הלשעברים. אלא לעניין אחר לחלוטין, המסתתר תחת פני השטח, והוא היעדר נחישות לנצח. מה שמעורר בזיכרון את קלאוזוביץ הנצחי. שלמרבה הצער זוכרים ממנו כיום רק את הקביעה לפיה המלחמה היא המשך הפוליטיקה. ומתעלמים מתרומתו הכבירה להבנת מכלול הגורמים והתופעות, המייחדים את המלחמה משאר הפעילויות החברתיות. בכללן אופייה הדיאלקטי, היותה ממלכת אי הוודאות, המזל, החיכוך. ומעל, מעל הכול! העובדה, שלא משאבים כלכליים, טכנולוגיות או כלי נשק מנצחים במלחמות אלא... וכפי שקלאוזביץ עצמו אומר בתוקף – בני אדם!
מה שעוזר לנו להבין כיום, באיחור ניכר, כיצד צבאות תת-מדינתיים, דלי תקציב, אספקה, וחימוש הביסו צבאות מאורגנים ומצויידים להפליא בווייטנאם, אנגולה, אריתריאה, לבנון, עיראק, אפגניסטן ומקומות אחרים בעולם. התירוצים לגבי: קשיי האקלים והטופוגרפיה (ג'ונגלים, שטחים בנויים מעל ותחת לקרקע), הקושי לאתר ולהכריע אוייב נעלם, המסתתר בקרב אוכלוסייה אזרחית, והתייצבות המשפט הבינ"ל ודעת הקהל לצד החלש... קורסים לנוכח האמת המרה, והיא, שהצד שיצא וידו על העליונה, היה תמיד זה שגילה רצון עז יותר לנצח. מה שמחזיר אותנו שוב לקלאוזביץ, ולקביעתו במגנוס אופוס שלו, שמי שמנצח במלחמה הוא מי 'שמשכנע' את יריבו להעדיף כניעה, על פני המשך המלחמה. אתגר שהוא נפשי במהותו, ולא חומרי, כלכלי או טכנולוגי, לטענתו. משום שכדבריו: "...במלחמה אנו מכוונים את הרצון שלנו לאובייקט חי, המגיב על כך בתורו, בהתנגדות. ולכן הכישורים השכליים והטכניים, המשמשים אותנו בתחומי עשיה אנושיים אחרים, אינם מספיקים כאן."
הרצון לשבור את רצון היריב להילחם ויהי מה, מדגיש קלאוזביץ, חייב להיות משותף לממשלה, הצבא והעם, טרם יציאתם למלחמה, וביתר שאת במהלכה. היחלשות אחד ממרכיבי המשולש הזה – רצון העם, הצבא או הממשלה – מערער את הרצון הכללי. מה שמסביר את הכישלונות במלחמות שמנינו קודם. כמו גם את התנהלותו הרופסת של נתניהו, לנוכח התגרויות חמאס וחיזבאללה בדור האחרון. ואת החלטתו לאפשר העברת מזוודות כסף ולהוציא לפועל מבצעי ענישה מוגבלים. אך לשלול מכל וכל מלחמת 'ברירה', המנוגדת לרצון העם וצבא העם שאחת דינה – תבוסה!
חלק גדול מזה השתנה בעקבות הטראומה של ה-7 לאוקטובר. שהיוותה דֵזָ'ה וּו לחרדה הקיומית ששררה כאן בין השנים 1948-73. והעלתה לראש סדר היום בישראל את ההכרה, שמדינת ישראל לא תצליח לשרוד במרחב לאורך זמן, בלי להכריע את צבאות חמאס וחיזבאללה המאיימים להשמידה.
נתניהו היה הראשון להבין את גודל השעה ואת כובד המשימה, כאשר קבע את מטרות המלחמה ואת סדר העדיפות. השמדת חמאס תחילה, חיזבאללה בהמשך. המטכ"ל שהושפל, מצא שהוא חייב להחזיר לעצמו את אמון הציבור המאוכזב, ולמלא את ייעודו, נרתם בלב שלם לאתגר. ועמך ישראל, הנהנתן משכבר, שהתמכר פעם למילקי בברלין, והזדעזע ממעללי הנוח'בה-איזנצגרופן, חשף בנהמה את שיניו, דרך את שרירי הרצון הכחושים, וגילה רוח הקרבה ותשוקה עזה לנצחון, שעוצמתם לא כהתה גם לאחר עשרה חודשי לחימה.
הניתוח והתיאורים דלעיל יכולים להיתפס מנותקים מן המציאות משהו, על רקע סבל משפחות החטופים, רשימת השכול והפצועים האינסופית, עשרות אלפי המפונים, החרדה מהמתקפה הצפויה ועוד... אבל אם יש ממש בטיעונים, ולרשות ממשלת ישראל עומדים המשאבים והכישורים הנדרשים. וביכולתה להתגבר על התנגדותן של קבוצות אליטה בחברה, המעדיפות עיסקת שבויים או 'מזרח תיכון חדש', במהדורה סעודית, כתחליף לנצחון, אשר לו מייחל רוב מניינו של הציבור הישראלי, התומך במאמץ המלחמתי והעומדים בראשו.
ובהינתן שמפקדי האוגדות השוחרים לקרב יוסיפו לדרבן את המטכ"ל... כי אז ייתכן מאוד שהזמן ישחק הפעם לטובתנו. ההיסטוריה מוכיחה כי כל אימת שאמרנו 'זה לא הזמן,' מצאנו עצמנו מתמודדים מול אוייב נחוש ומאיים יותר. נזכיר, לא כלי נשק מנצחים מלחמות, אלא בני אדם. קלאוזביץ מוסיף גורם נוסף הקשור לעולם האדם... מזל. לא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל תמיד כדאי לקוות שיהיה לצידנו.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

                               
שְׁטוּפֵי חֹפֶשׁ אוֹבְדִים צְעִירִים מוּל יָרֵח
בָּהִיר בְּלֵּילוֹת רְווּיֵי אַלְכּוֹהוֹל.
יוּלִי הִגִּיעַ – מוֹחֵק עוֹלְלוֹת אָבִיב, מֵצִיף
יַבָּשׁוֹת בִּשְׁרָבִים, מַכֶּה
עַל חֵטְא.
 
אוֹגוּסְט –
אַחַר חֲצוֹת אַתְּ קוֹרֵאת שִׁיר בָּאוֹר הָרַךְ,
צִפּוֹר נוֹדֶדֶת בֵּין רָזֵי הַמִּלִּים
לִינֹק אוֹר חוֹזֵר,
מְסִירָה בֶּגֶד בְּעַד חַלּוֹן אָטוּם. שׁואֶלֶת אִם
יֵשׁ רוֹעֶה בַּשָׂדוֹת,
חֲרֵדָה  לְהִתְעוֹרֵר לְעֵירֹם.
 
קַיִץ רָע מֵסִיר עוֹלְלוֹת אָבִיב. אָדַם נֶאֱדַם כְתוֹלָע –
סֶרֶט אִלֵּם מִצָּפוֹן וְעַד-מִזְרָח,
אַלִּים.     
  

הִרְהוּרִים בַּעֲרָפֶל
1967 – "כְּיֶלֶד שֶׁאָבַד פֶּתַע בְּפִנַּת אַחַת הַמַּחֲשָׁבוֹת
וְכָל עוֹבֵר מַסְתִּיר פָּנָיו" – אנדד אלדן
 
הִרְהוּרִים בַּעֲרָפֶל
בֵּין שְׁתֵּי פְּסָגוֹת
כִּשְׁנֵי אִיִּים
אֲנַחְנוּ זוּג אִילָנוֹת צָפִים.
מִסַָּבִיב הַלַּיְלָה מְטַפֵּס עַל הָרְכָסִים
יוֹרֵד כִּזְרָמִים. בִּצְחוֹק צוּקִים חוֹזֵר,
לוֹטֵף אֶת קְלִפָּתָם בֶּעָרוּץ
וְנִפְרָד בָּרוּחַ
לַאֲבָרִים רִבּוֹא.
מְלֹא הַלַּיְלָה כִּלְּתָה אַהֲבָתָם אֶת אֲשֶׁר
הוֹתִיר הָרוּחַ לָאוֹר,
נָח עַל הַסְּלָעִים כְּעָשָׁן.
 
עוֹלֶה הֶעָרוּץ
לְבַדּוֹ בֵּין שְׁתֵּי פְּסָגוֹת
כִּשְׁנֵי מַאֲוַיִּים שֶׁלֹּא יִפָּגְשׁוּ לְעוֹלָם.
 
פורסם בספרו ״שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מבחר 50 שנות כתיבה, 2006.
איליה בר-זאב

עם שחרור הגולן, ביום השישי של מלחמת ששת הימים, עמדו תושבי הכפרים הדרוזים בגולן לברוח לסוריה, כמו שאר התושבים הערבים. צה"ל שלח קצינים דרוזים לשכנע אותם, לדבר אל ליבם ולהפציר בהם להישאר. וכך היה. רובם המכריע נשארו, והמעטים שעברו לקרוביהם בכפר חד'ר, שנשאר ממזרח לקו העצירה של צה"ל, חזרו בתוך ימים אחדים.
מערכת היחסים בין הדרוזים בגולן לביננו ידעה מעלות ומורדות. ההתחלה היתה מבטיחה. הדרוזים בגולן השתתפו בחגיגות יום העצמאות של היישובים היהודים, הניפו את דגלי ישראל והיחסים היו יחסי ידידות גלויים.
בחודשים שלאחר שחרור הגולן, יזם השר יגאל אלון את סיפוח הגולן לריבונות ישראל. במסגרת המהלך הוא נפגש עם מנהיגי הדרוזים בגולן. הם הביעו באוזניו תמיכה במהלך. הם רצו בריבונות ישראל והיה בכוונתם להיות אזרחים לכל דבר ולשרת בצה"ל כאחיהם בגליל ובכרמל. זו היתה גישתם של מרבית הדרוזים בגולן. היא נבעה מהמסורת הדתית שלהם, המצווה עליהם נאמנות למדינה שבה הם חיים ולשלטונה, כדי להבטיח את הישרדות העדה, כל עוד המדינה אינה פוגעת בהם.
מה שטרף את הקלפים היה הסכם השלום עם מצרים והנסיגה הישראלית מסיני. החלטה זו גרמה להם לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שהשיקול ההישרדותי מחייב אותם לנהוג אחרת. אם ישראל היא משענת קנה רצוץ, מי מבטיח להם שהיא לא תיסוג גם מהגולן, והם יופקרו לשלטון הסורי שואף הנקם? טוב להם בדמוקרטיה הישראלית, אך מוטב להיות זהירים ולהזדהות עם סוריה.
הרוחות הללו הגיעו לנקודת רתיחה לאחר חוק הגולן. הם לא יצאו למחאה נגד החוק עצמו, כל עוד לא נגע בהם באופן ספציפי. השבר היה כאשר ישראל ניסתה לכפות עליהם בכוח אזרחות. היתה זו איוולת. במקום לנהוג בחוכמה, לאפשר למי שרוצה לגשת למשרד הפנים בקצרין ולהתאזרח, צה"ל הופעל כדי לאזרח אותם ולחלק להם תעודות זהות ישראליות באלימות ובכוח. כל המומחים הזהירו מהתנגשות דמים, אך שר הביטחון אריק שרון, שור נגח, לא שעה להם, ומאחורי גבו של בגין שניסה לעכב בעדו, לא עצר באדום והפעיל כוח, שכצפוי נתקל בכוח נגדי, אלים ונחוש ולא השיג את מטרתו.
האיוולת הזאת גרמה לאינתיפאדה שארכה מספר חודשים ולחרם של אנשי הדת על כל מי שייקח אזרחות, והעיבה על היחסים עם הדרוזים לאורך שנים. מדי שנה, ביום השנה לאכיפת התעודות הזהות שבו הדרוזים והפגינו. הם הזדהו כסורים, תלו את דגלי סוריה והציגו בפני העולם רצון בשלטון הסורי.
למרות זאת, היחסים בינם לביננו, תושבי הגולן היהודים, נשארו חמים וטובים. דרוזים רבים עבדו ועובדים אצלנו. בילינו ואנו מבלים במסעדות שלהם.
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הדרוזים הצהירו בראיונות לתקשורת על תמיכתם במסירת הגולן לסורים. בשיחות פרטיות, לעומת זאת, רובם הביעו תקווה שהגולן יישאר ישראלי. הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית. הם נהנים מפריחה כלכלית. והם רואים את בני משפחותיהם בסוריה נאנקים תחת הרודנות של אסד וחיים בעוני מנוון. אותם אנשים, למעט אמיצים בודדים, אמרו דברים הפוכים כאשר היו מיקרופונים ומצלמות בסביבה.
לאחר ניצחוננו במאבק, כשסוגיית הגולן לא עמדה עוד על הפרק, ועיתונאים לא הסתובבו בכפרים הדרוזים ושאלו לדעתם, קיווינו שניתן יהיה להדק את הקשרים, אך הדרוזים היו עדיין חשדנים ומסוגרים. מלחמת האזרחים בסוריה חוללה את השינוי. מצד אחד, הדרוזים הבינו עד כמה גדול הפער בין החיים בישראל לחיים בסוריה, עד כמה האזרחים הסורים אומללים וחייהם שווים כקליפת השום. מצד שני, הם הבינו את הלך הרוח בישראל, שמעו את האנשים שתמכו בעבר בנסיגה וכעת שינו את דעתם והבינו שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
בעשור האחרון שיתוף הפעולה בינינו לבין הדרוזים, בכלכלה, בחינוך, בתרבות, בבריאות ובאיכות הסביבה הלך והתהדק. וכך גם תחושת הישראליות של הדרוזים. מלחמת "חרבות ברזל" חיזקה את המגמה. התובנה של הדרוזים מי עמית ומי טורף, מי ידידיהם ומי אויביהם, התבהרה מיום ליום. הם ראו כיצד הם הופכים ליעד למתקפת חיזבאללה – אזעקות, נפילות בתוך היישובים ועוד. הטבח הנורא בילדי מג'דל שמס חידד את התובנה הזאת בצורה חדה וחותכת. אם הטבח המחיש להם מעל לכל ספק מי הטורף, האהדה והסולידריות של החברה הישראלית, על כל חלקיה וגווניה, אחרי הטבח; ביקורי ההזדהות של עשרות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ ומכל שדרות הציבור בימי האבל, ובעיקר החיבוק החם שלנו, התושבים היהודים בגולן, המחישו להם היטב מי העמית. וכך גם התגובה הישראלית החריפה – חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר, שהבהירה להם שאיננו מפרידים בין דם יהודי לדם דרוזי.
בחודשי המלחמה שוחחתי עם דרוזים רבים, ושאלתי אותם לדעתם על המתרחש. מגוון הדעות בקרבם נע בין "צריך להיכנס בהם בכל הכוח, לפעול בלבנון ולהשמיד את חיזבאללה ולא לעצור בעזה עד השמדת חמאס" לבין "הדבר החשוב ביותר הוא לשחרר את החטופים ולהגיע להסכם שיפסיק את המלחמה." זה בדיוק מגוון הדעות הקיים בקרב אזרחי ישראל, היהודים והדרוזים. ואת דעותיהם הם השמיעו בגוף ראשון רבים – "אנחנו" – אנחנו, קרי מדינת ישראל.
אחרי הטבח הגיע לגולן לצורך כתבה ב"הארץ" התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא שפך הרבה דמעות תנין על רצח הילדים, אך עיקר הכתבה היה הטענה שכמו חיזבאללה, כך גם צה"ל רוצח ילדים בעזה. אין הבדל. ואפילו הוא (!), ככל שהוא התאמץ לפגוע בישראל, לא יכול היה להכחיש את ששמעו אוזניו וראו עיניו: "בעולם הגדירו אותה כעיירה תחת כיבוש, או כעיירה בשטח כבוש שסופח. אבל רוב התושבים עימם שוחחנו אתמול, בעיקר הצעירים שבהם, אמרו שהם מרגישים ישראלים."
המלחמה האיצה מהלך מהותי המתרחש בשנים האחרונות מתחת לפני השטח – יותר ויותר דרוזים קיבלו אזרחות ישראלית. רשמית, החרם הדתי לא הוסר, אך בפועל הוא היה לאות מתה. ולצד מגמת ההתאזרחות – גם מגמה של התחיילות. בכל אחד מארבעת הכפרים הדרוזיים קמה מחלקת הגנה (כיתת כוננות) צה"לית. הלוחמים התגייסו לצה"ל, עברו טירונות שלב ב', קיבלו מדים, נשק וציוד לחימה וצה"ל מאמן אותם. רק השבוע, השתתפתי במטווח, כלוחם במחלקת ההגנה של אורטל, לצד לוחמים במחלקת ההגנה של עין קניה. ופתאום, המחזה שעד לאחרונה נראה כמו מדע בדיוני, היה טבעי כל כך.
זה הזמן למסד את הקשר. לא לנהוג כפיל בחנות חרסינה, בשיטותיו של אריק שרון, אלא בהידברות שקטה ומכבדת, להביא להתאזרחות קולקטיבית גלויה של הדרוזים בגולן ולגיוס בני העדה לצה"ל, כמו בני עדתם בגליל ובכרמל. אני מאמין שזה אפשרי.

2. צרור הערות 11.8.24
* יוזמה ישראלית – יש לישראל מספיק סיבות טובות לתקוף את חיזבאללה. חיזבאללה תקף את ישראל לפני עשרה חודשים, ללא כל סיבה, בשעתנו הקשה ביותר, ומאז לא מפסיק לתקוף. הירי שלו הביא לרצח ישראלים רבים, ובהם 12 ילדי מג'דל שמס וחבריי נועה וניר ברנס. גם בלי אותה מתקפה, ישראל יודעת מה מטרות חיזבאללה ולשם מה הוא מתעצם. חובתה לעצור את ההתעצמות הזאת ביוזמה ישראלית, ולא להמתין לעיתוי המתאים להם, שבו הם יתקפו אותנו כמו חמאס ב-7 באוקטובר. ומעל לכל, יש לשים קץ לחרפת העקירה של עשרות אלפי אזרחים ישראלים, שנזקיה הלאומיים נוראיים. כשיש לנו כל כך הרבה סיבות כל כך טובות, איזו סיבה יש לכך, שבמשך שבוע וחצי נשב ונכסוס ציפורניים בהמתנה לתגובה שלהם, כשעם ישראל כולו בלחץ ולא מעטים בורחים מהארץ, במקום לצאת למתקפת נגד מקדימה?

* מהות המחדל – מר מחדל, מוג הלב, בגילוי ברחני של חוסר מנהיגות קיצוני, בורח מראיונות לתקשורת הישראלית. הוא מפחד להישיר מבט לעיני הציבור הישראלי ולהתמודד עם השאלות הנוקבות, שהוא חייב להישאל עליהן ומוכרח להשיב עליהן. הוא מעדיף את התקשורת הזרה, שאינה בקיאה, והוא יכול בולשיטינג אותה. בראיון האחרון ל"טיים", הוא שוב נמלט מאחריותו למחדל והפיל את האחריות על השעירים לעזאזל – מערכת הביטחון. את עלילת הדם על הבגידה הוא מקפיד לא לומר בקולו. אותה הוא מעביר באמצעות פרוקסיס, ומפי בנו ואשתו. הוא האשים את מערכת הביטחון באחריות לקונספציה שחמאס מורתע, שהיא, כביכול, חזות כל המחדל. האחריות שלו הוא שהקשיב למערכת הביטחון...
אכן, הקונספציה שחמאס מורתע היא מרכיב במחדל. אכן, האחריות העיקרית עליה, היא של מערכת הביטחון. אך נתניהו, העומד בראש המערכת אחראי לה מיניסטריאלית. הוא אחראי על כך שמערכת הביטחון תהיה הטובה ביותר. כפי שהוא נוטל על עצמו את מלוא הקרדיט על הצלחותיה, הוא האחראי לכישלונותיה.
אך עיקר המחדל אינו הקונספציה שחמאס מורתע, אלא עצם העובדה שהוא לא הורתע. כלומר, העובדה שאנחנו לא הרתענו. וזאת, באשמת תפיסת הביטחון של נתניהו. כאן אחריותו אינה מיניסטריאלית אלא אישית. הוא אבי תפיסת הביטחון שקרסה – תפיסת ההתמכרות לשקט. עליה היתה גאוותו. הוא המבוגר האחראי, ליגה אחרת, שלא הלך להרפתקאות ובזכות זה בתקופתו נהרגו הכי פחות חיילים. אך בחיים עצמם – הוא זה שלא חשב שתפקידה של ישראל לסכל את הקמת צבא הטרור. הוא זה שלא חשב שישראל צריכה למוטט את חמאס. הוא זה שנמנע ממתקפת נגד מקדימה. הוא זה שבכל סבב נמנע מהכרעה וחתר רק להפסקת אש. הוא זה שמנע סיכולים ממוקדים של סינוואר, דף ואחרים. הוא זה שהבליג על טרור ההצתות. הוא זה שדאג למימון חמאס בידי קטאר, כפרוטקשן על מנת להשיג עוד קצת שקט. הוא זה ששחרר את סינוואר וכל צמרת הטרור בעסקת שליט המופקרת. הוא זה שסיכל את ייבוש אונר"א. זו אחריותו האישית. כמו גם האחריות לדשדוש במלחמה. כמו האחריות לעקירת עשרות אלפי תושבי הצפון במקום להגן עליהם. כל מנהיג נורמטיבי אחר היה לוקח אחריות ומתפטר. אם הוא היה יפאני הוא לא היה מסתפק בהתפטרות. אבל נתניהו אינו מנהיג. הוא כריזמטי, הוא אלקטבילי, אבל אינו מנהיג. הוא אפס במנהיגות.
[אהוד: חשבת פעם מה האחריות שלך ושל הדומים לך בכך שנתניהו לא היה יכול לצאת למלחמת מנע לפני ה-7 באוקטובר כי אתם, כמו שקמה ברסלר, לא הפסקתם להפגין ולהסית נגדו, לזנב בו, לגמד אותו ולעשות לו דה-לגיטימיזציה?]

* מנהיגות במבחן – מוקי בצר, סגנו של יוני נתניהו במבצע יונתן (אנטבה), סיפר שכאשר ערך ביקור תנחומים בבית נתניהו אחרי נפילת יוני, צילה נתניהו, אימם של יוני וביבי, אמרה שהיא כועסת על רבין, שהעדיף מבצע על עסקה לשחרור החטופים. אילו העדיף את העסקה, יוני היה חי. יש בפירסום הזה הפעלת לחץ על נתניהו, בשם האם, ללכת לעסקה עכשיו.
האם צילה נתניהו צדקה? היא צדקה כאימא הדואגת לבנה. אך מבחינה לאומית, רבין צדק. אמנם הוא יכול היה לשחרר ללא פגע 105 חטופים ישראלים תמורת שחרור 40 מחבלים. והוא היה מוכן לכך, כל עוד לא שוכנע בסיכויי ההצלחה של המבצע. כשהבין שיש סיכוי להצליח, הוא הכריע בעד המבצע. אנו שופטים את המבצע במבחן התוצאה המוצלחת. אך כשרבין קיבל את ההחלטה, הוא ידע שהיא עלולה להסתיים במרחץ דמים. הוא הבהיר שהאחריות היא עליו ושאם המבצע ייכשל הוא יתפטר. זה מנהיג!
מבצע אנטבה הוא מופת עולמי במלחמה בטרור. התשליל המוחלט למבצע, היה עסקת שליט המופקרת, שבה שיייחרר נתניהו למעלה מאלף מחבלים תמורת שבוי אחד, ובראשם סינוואר. יום שחרורו של סינוואר הוא תחילת הספירה לאחור לשבעה באוקטובר.
אולי התובנה של נתניהו על המחיר הנורא של עסקת שליט, שלה הוא אחראי, היא הסיבה לכך שהוא מפתיע בגילוי עמידה איתנה במו"מ על עסקת החטופים היום.
הסיפור על דבריה של צילה נתניהו מזכיר לי דברים שאמרה גאולה כהן. היא תקפה בחריפות את עסקת ג'יבריל המופקרת. שאלו אותה מה היתה אומרת אם בנה היה חטוף. תשובתה הייתה: "הייתי נלחמת כלביאה לכך שישראל תשלם כל מחיר לשחרורו. אני רוצה להאמין ששר הביטחון היה חזק והיה עומד בלחצים שלי."

* טמטום מוסרי ומדיני – דבריו הנתעבים של סמוטריץ' על הרעבה למוות של שני מיליון פלשתינאים אינם רק טמטום מוסרי, אלא גם טמטום מדיני. את הטמטום המוסרי באמירה שהרעבת שני מיליון פלשתינאים היא מעשה מוסרי, אני מקווה שאין צורך להסביר. ומי שאינו מבין זאת בעצמו, כנראה שאי אפשר להסביר לו, כי הוא חף ממוסר. אבל הטמטום המדיני אינו נופל מכך. סמוטריץ' אינו אדם פרטי. הוא שר בכיר מאוד בממשלה וחבר בקבינט המדיני ביטחוני. ומה הוא אומר? האמירה שלו היתה שישראל אינה יכול להרעיב למוות שני מיליון פלשתינאים, אף שזה מעשה מוסרי, כי העולם לא יאפשר לה. אם העולם לא מאפשר זאת, אז למה שר בכיר צריך לומר לעולם שזה מעשה מוסרי? הרי המסר המדיני שלו, הוא שהעולם חייב להפעיל לחץ כבד על ישראל ולפעול נגדה בהאג, כי אם לא יפעלו כך, ישראל תרעיב שני מיליון למוות כי בעיניה זה צעד מוסרי. בכך הוא מזמין לחץ על ישראל ופוגע בה בבית הדין בהאג.
הוא לא רק אדם חף ממוסר. הוא גם טיפש.

* השלטון מעל הכל – מי שחושבים ששתיקתו של נתניהו על דברי הבלע המטורפים של סמוטריץ', על הרעבת שני מיליון פלשתינאים למוות כאקט מוסרי, נובעת מכך שהוא תומך בדברים, מעלילים עליו עלילת שווא. נתניהו סולד מהדברים כמוך וכמוני. אבל הוא תאב שלטון חסר גבולות וחסר בלמים, וכיוון שסמוטריץ' וראש הכנופייה אוחזים אותו בביצים ושלטונו תלוי רצונם הרע, הוא מפגין, כהרגלו, חוסר מנהיגות ולא מדיח אותם, כי השלטון מעל הכול.

* עזה ללא אונר"א – האו"ם הודיע על פיטורי תשעה עובדי אונר"א שהשתתפו בפועל בטבח 7 באוקטובר. זהו צעד של כסת"ח, שנועד לגונן על הארגון באמצעות הצגת אותם מחבלים כחריגים המקלקלים את השורה. אבל זה קשקוש. הבעייה אינה עם עובד זה או אחר אלא עם הארגון.
אונר"א הוא ארגון שאחת מטרתו – להנציח את הסכסוך באמצעות הנצחת תודעת הפליטות של הפלשתינאים. הארגון הוקם בחטא. יש לאו"ם סוכנות פליטים, שתפקידה לטפל בבעיית הפליטות ולסייע לפליטים להשתקם בזמן קצר. אונר"א היא סוכנות הפליטים של הפלשתינאים בלבד ומטרתה הפוכה – הנצחת הפליטות, והרחבתה גם לדורות הבאים, ללא גבול. המטרה היא הנצחת הסכסוך ותודעת ה"נכבה", שהפתרון שלה הוא חזרת ה"פליטים" לבתיהם, והטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת לחסל אותה. בתי הספר שלהם הם חממה לטרור ולשאהידים. המתקנים שלהם שימשו את חמאס בהחבאת אמל"ח. הם היו חלק ממכונת הטבח. אונר"א הוא ארגון טרור, שצריך היה לפרק אותו מזמן, ואם הדבר לא נעשה עד כה, ודאי שעליו להיעשות אחרי 7 באוקטובר.
לישראל אשמה רבה בנדון, בכך שלא רק השלימה עם קיומו של אונר"א, אלא אף טיפחה אותו. כאשר הנשיא טראמפ החליט לייבש את אונר"א ולהפסיק להזרים להם תקציב, נתניהו הפציר בו לחזור בו ומשלא נענה, פנה לגרמנים שישפו את אונר"א בסכום שווה ערך לקיצוץ האמריקאי. למה הוא עשה זאת? הרי הוא ידע בדיוק מהו אונר"א. כי הוא פחד מתגובת חמאס. זו תפיסת ההתמכרות לשקט, הפייסנות, שהמיטה עלינו את הטבח. כעת עלינו להתעשת, ולעמוד על כך שביום שאחרי, אונר"א לא יהיה קיים.

* בית ספר לרוצחים ואנסים – מדינות אירופה עומדות בתור כדי לגנות את ישראל על כך שהפציצה, כביכול, "בית ספר". הם יודעים שישראל התקיפה מפקדת חמאס, שממוקמת במבנה שאמור להיות, כביכול, בית ספר. למה הם מגנים אותנו, למרות שהם יודעים את האמת? כי אם יודו באמת, יצטרכו להסביר, קודם כל לעצמם, מדוע הם ממשיכים לממן את אונר"א, שמקים מוסדות, המשלבים בין בית ספר לגידול רוצחים ואנסים לבין מפקדת טרור פעילה. במקום לגנות את ישראל, מוטב שיטו שכם למלחמה בטרור ויפסיקו לחלוטין כל מימון לאונר"א.

* פרגמטי ומציאותי – מיודענו ג'יבריל רג'וב, המוכר בשם החיבה גבריאל רגב, הוא מתמונות הפוסטר של פנטזיית "שלום של אמיצים". הוא שיבח את סינוואר, עם בחירתו למנהיג חמאס, וציין שסינוואר פרגמטי ומציאותי. גם עליו, על רג'וב, אמרו המשיחיסטים של ה"שלום", שהוא פרגמטי ומציאותי. ב-7 באוקטובר נוכחנו מהי הפרגמטיות המציאותית הזאת. אילו היו היום בחירות על הנהגת העם הפלשתינאי, סינוואר היה מנצח בהליכה. נכון שהוא המיט אסון כבד על עמו, אבל זה לא כל כך מעניין אותם. העיקר שהוא המיט (והמית), בפרגמטיות מציאותית, אסון על עמנו.

* מכה למחנה האנטישמי – שתי חברות קונגרס אנטישמיות הודחו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. המשיכו כך, עד שלא יישאר זכר לתועבה.

* ביטול תורה – אותם צעירים חרדים, שמבטלים תורה כדי להפגין נגד הגיוס, הפגינו חיילות מרשימה ביכולת לפשוט על מחנה צה"ל ונכונות להקרבה בצעקות "נמות ולא נתגייס."
וואלה, ממש מתבקש שהם יתגייסו לצה"ל ולשם שינוי יעשו משהו טוב למען עם ישראל.
אפרופו "נמות ולא נתגייס" – אם תמותו זה לא יהיה "ביטול תורה"? התשובה האמיתית לשאלה היא – לא. זה לא יהיה ביטול תורה, כי תורת ההשתמטות אינה תורת ישראל אלא כפירה בעיקרי התורה. הזמן שהם משקיעים בלימוד תורת ההשתמטות הוא ביטול תורה.

* הגר"א (הגאון מוילנה) על לימודי ליבה – "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם... חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה."

* מי מדבר בשם החילונים – קבוצת בראשית הוקמה אשתקד, בשיא המתיחות סביב המהפכה המשטרית, כדי להגיע להסכמות בין חלקי הציבור. כשקראתי את גילוי הדעת שלהם, הופתעתי ושמחתי מאוד למצוא שם אנשים מלב השמאל העמוק, שבדרך כלל התייחס בסלידה ליוזמות של אחדות לאומית, חתירה להסכמות רחבות וכד'. ראיתי בכך הזדמנות פז, למנף את המצב הקשה לתיקון חברתי. הצטרפתי לקבוצה.
די מהר הבנתי, שאותם אנשים אמנם מעוניינים בהסכמה, בתנאי שיסכימו איתם ויאמצו את דעותיהם. ומהקבוצה נשארה בעיקר קבוצת ווטסאפ שבה מתנהלת המחלוקת המחנאית במלוא עוזה. הדבר הטוב ביותר שיצא מיוזמת בראשית, היא התנועה לציונות ממלכתית, אנשים מתוך בראשית, שאני נמנה עימם, שהקימו מחדש את מה שאמורה היתה להיות קבוצת בראשית.
ובקבוצת בראשית הוויכוחים הסוערים נמשכים ללא הפסק. הבנתי שמהתיש הזה לא ייצא חלב, כשאנשים שהיו בין המאיימים בסרבנות דבקו במריים ובעיקר כאשר לאחר יום הכיפורים שעבר, היתה התייצבות מחנאית לצד הפורעים בת"א. הסוגייה הזאת חזרה לסדר היום השבוע, עקב פרסום, שאני מבין שהוא לכל הפחות מוגזם מאוד, על ניצחון ל"ליברלים" בת"א – איסור על תפילה במרחב הציבורי. וגם בקבוצה הוויכוח התחדש.
ה"ליברלים", שאין להם שמץ של סובלנות כלפי מי שאינם "ליברלים" בדיוק כמותם, התייצבו בעד חסימת המרחב הציבורי בפני תפילות ביום הכיפורים. ומול כל הטענות כלפיהם, יש להם טיעון מנצח: "תל אביב היא עיר חילונית והרוב לא מוכן שיגנבו לו את העיר" וכל מיני התבכיינויות על הרוב המדוכא והנרדף שחש מאוים.
אציג כאן דברים שכתבתי בקבוצה: אני רוצה לספר לכם על מקום, שבניגוד תל-אביב, מאה אחוז מתושביו הם חילונים – קיבוץ אורטל, הקיבוץ שבו אני חבר. לפני שלושים שנה בדיוק, התחלנו לקיים תפילה ביום הכיפורים. אני שבתתי אז רעב בגמלא ולא השתתפתי. כעבור שנה הלכתי לראשונה לתפילה באורטל. והרגשות שלי היו מעורבים. מצד אחד, שמחתי מאוד שיש באורטל תפילה. אני חושב שיישוב יהודי, שאין בו בית כנסת ולו ליום אחד בשנה (היינו קיבוץ צעיר ועוד לא היו לנו בני מצווה), הוא יישוב נכה מבחינה תרבותית. גם שמחתי לחזור לגירסא דינקותא שלי. אבל חרה לי מאוד שהתפילה אורתודוקסית, מובלת בידי אורתודוקסים שהם קובעים ומובילים, ולא על פי אורחות חיינו. בעיקר חרה לי, שאנו מתפללים בהפרדה מגדרית.
אני רואה בכך ממש כפירה בעיקר החיים הקיבוציים המבוססים על ערך השוויון. כרכז תרבות, קבעתי לשנה שאחריה תפילה קונסרבטיבית. כשפירסמתי זאת, קמה זעקה. אנשים הלינו ואמרו שיום בשנה הם רוצים לנהוג על פי מסורת אבותיהם. וכך היה. וזה המשיך להציק לי. המשכתי ללכת לתפילה וההפרדה כאבה לי מאוד. יזמתי אירוע נפרד, לאחר התפילה, שנקרא "כל נדרינו", שאותו אני מוביל מדי שנה, עד היום. אירוע שיש בו מן התפילה, ומן השירה וההגות המודרניים, וזמר המלווה בנגינה וגם בהאזנה למוזיקה (כי מה פותח שערי שמיים יותר מקולו של חנוך אלבלק ב"ונתנה תוקף" או מקול הפעמונים של שולי נתן ב"אנה אלי"?). לכאורה, הגענו לעמק השווה. למי שרוצה יש תפילה אורתודוקסית ולמי שאינו רוצה יש אלטרנטיבה. אבל אני לא ראיתי ב"כל נדרינו" אלטרנטיבה לתפילה, אלא השלמה. המשכתי ללכת לתפילה ותמיד התבאסתי מהתפילה בהפרדה. פעמים רבות כתבתי על כך בעלון הקיבוץ והעליתי זאת לדיון ציבורי. והיתה מחלוקת. הוחלט על תהליך בהנחיית המרכז לגישור קהילתי של הגולן. בתהליך היה רוב למי שרצו להמשיך בתפילה האורתודוקסית עם ההפרדה. אגב, בעיקר נשים רצו זאת, כאלו שחוץ מהנושא הזה הן פמיניסטיות לעילא ולעילא. הסיבה העיקרית היתה הקשר החם והחזק שנוצר עם השנים בינינו לבין אורחינו (גם אני אוהב אותם ואת הקשר אתם). נאלצתי, בצער, להשלים עם רוע הגזירה.
ואז פרצה הקורונה. לא יכולנו לארח את המניין הקבוע. אני היחיד באורטל שיודע להוביל תפילה. כמובן שהתנאי שלי היה תפילה מעורבת. וכך היה; תפילה מעורבת, בחוץ, על הדשא.
התגובות היו נלהבות. אנשים אמרו שכך הם רוצים שיהיה תמיד. וכך היה גם בשנה שאחריה. חלפה שנה נוספת וכבר לא היתה קורונה. היה לי ברור שממשיכים במסורת החדשה שהחלה בקורונה. אך היו התנגדויות. היו שרצו ביום הזה לנהוג על פי המסורת הישנה. אחרים רצו לשמר את המסורת האורטלית של אירוח "החבר'ה מירושלים". הלכנו לקלפי. לצערי, הרוב לא היה איתי. וחזרנו לתפילה האורתודוקסית בהפרדה.
עוד אשוב ליום הכיפורים. בינתיים אתייחס לבר המצווה. יש באורטל שנת מצוות נפלאה, עשירה, משמעותית מאוד. היא אינה כוללת את העלייה לתורה, שהיא אינדיבידואלית. כל הבנים עולים לתורה ומעט מאוד בנות. הילדים לומדים אצל מלמד מאחד היישובים הדתיים והתפילה היא אורתודוקסית, בהפרדה. גם על כך כתבתי לא אחת. הצגתי את האבסורד, שבחברה כשלנו תפקידן של האימא, הסבתא והאחות, ברגע הגדול הזה, הוא להיות מאחורי מחיצה ולרגום בסוכריות את הבן. אך מה לעשות? זה מה שכולם עושים. וככל שהם חילונים יותר ורחוקים יותר, כך פחות מעניין אותם ליצור יצירה יהודית עצמאית משלנו.
כשהבנים שלי הגיעו למצוות, יצרנו טקס שלנו, לא אורתודוקסי, שאותו עיצבנו בעצמנו. כמובן שאין הפרדה ומכל בחינה הנשים הן שותפות מלאות בכל. כשבתי הגיעה למצוות, עשינו אותו הטקס. היא עלתה לתורה וקראה את ההפטרה בקולה הערב.
מאז, יש המבקשים ממני לערוך לבניהם ובנותיהם טקס עליה לתורה. אך הרוב ממשיכים במסורת האורתודוקסית, רוב הבנות אינן עולות לתורה.
ממה שסיפרתי, אפשר להבין עד כמה נושא ההתחדשות היהודית חשוב לי ומרכזי בחיי. אני עוסק בכך באורטל, בגולן, בגליל ובכלל בחברה הישראלית. ולצערי, גם בבית, באורטל, לא תמיד דרכי מתקבלת. אין לי סיבה להלין על כך או לחוש שאין נביא בעירו, כי עשרות שנים אני מוביל, בדרכי, את קבלות השבת והחג, סדרי פסח, סדר ט"ו בשבט, תיקון ליל שבועות ועוד. אך מה שרציתי להסביר כאן, דרך קיבוץ אורטל, שכולו חילונים ואין בו אפילו דתי אחד לרפואה, מדוע איני מתרשם כלל ממי שמדברים בשם הרוב החילוני, כאילו כל החילונים דוסופובים. אני משוכנע שרוב עצום מהחילונים בתל-אביב רחוקים מכך. ברור לי שהם אינם תומכים בהדרת הדתיים מהמרחב הציבורי ובטח לא באלימות כלפי דתיים. מדובר במיעוט קטן, צעקני ואלים, שמרשה לעצמו לתפוס בכוח בעלות על המרחב ששייך לכל הציבור.
גם השנה התפללתי באורטל בתפילה אורתודוקסית בהפרדה. גם השנה זה כאב לי. אך בצאת החג, כאשר פתחתי את אתרי החדשות, וקראתי על פשעי השנאה הדוסופוביים, שהזכירו לי מאוד את פשעי השנאה נגד נשות הכותל, שמחתי שהשתתפתי דווקא בתפילה אורתודוקסית, כי חשתי שבכך הזדהיתי עם יהודים הנרדפים במדינה היהודית, בידי יהודים אחרים, בשל אמונתם.

* דור מחדש ויוצר – בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד. ראיתי שאחת מחניכותיי לא ניכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות. ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי. גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.
שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.
46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934), לפני תשעים שנה בדיוק, יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר", שמע על כך והזדעזע. הוא פירסם באותו שבוע שני מאמרים מכוננים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". בשני המאמרים הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.
וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות–חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני, המגובש והמפרה בקורות עם.
"אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".
כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הם פשוט לא ספרו את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר.
בעשרים השנים האחרונות אני צם בתשעה באב. מפגשי "תשעה באב לכולם" בגולן, שיזמתי ב-2001 מתקיימים עד היום בהשתתפות מאות אנשים. היום יש פעילויות כאלו בכל רחבי הארץ. לנוכח סערות השנתיים האחרונות – יש כמיהה לשיח ומפגש, בקרב ציבור רחב מאוד, היודע ששנאת חינם מביאה לחורבן וזוכר את אסון שריפת אסמי המזון בידי קנאים, ורואה לנגד עיניו קנאים, מהקצוות השונים של המפה, מאיימים על הבית השלישי.
שני מאמריו המכוננים של ברל, הם טקסט יסוד המהווה השראה לתנועות ההתחדשות היהודית והיהדות הישראלית, בעשרות השנים האחרונות. פיסקה מתוכו נקראת בסדר פסח בהגדה הקיבוצית. "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."

* צצה – את הפוסט הזה ראוי היה לפתוח במילים: בקיבוץ ברעם הלך לעולמו צצה, אליהו רגב. למרבה הצער, צצה, ממייסדי קיבוץ ברעם ומעמודי התווך שלו במשך למעלה משבעה עשורים, חי בעשרת החודשים האחרונים לחייו כפליט בארצו. הוא אפילו לא זכה לכך שחבריו ותלמידיו ילוו אותו לדרכו האחרונה. ההלוויה בקיבוץ ברעם היתה בחוג המשפחה המצומצמת.
צצה, שנפטר בגיל 92, היה הוגה דעות, אידיאולוג מקורי ויצירתי וסוציולוג. צצה הוא הוגה רעיון הקיבוץ השיזורי. בשנות ה-90, לנוכח רוחות השינוי וההפרטה בתנועה הקיבוצית, הוא הגה את הרעיון שלפיו בכל קיבוץ יחיו החברים במעגלים שונים, ברמות שונות של שותפות, החל בשותפות מלאה ועד שותפות רופפת וחלקית מאוד. כל מעגל יקיים בתוכו מערכת תקציבית נפרדת, והמעגלים השונים יחיו יחד כפדרציה של קבוצות. חלק מהחיים הקהילתיים יעשו במרחב הכולל של הקיבוץ וחלק – במרחב של המעגל בתוך הקיבוץ.
"שיתוף עושים מאהבה או לא עושים בכלל," הוא טען, והצעתו נועדה לאפשר את קיום הקיבוץ, באופן שבו השותפות היא בין החברים שמאמינים ברעיון ואוהבים אותו, ולצידם מתן מענה לחברים שמבקשים לחיות ברמות שותפות אחרות. כך, במקום כפייה של הרוב, בין אם הוא שיתופי או לא, על המיעוט, יחיו הכול אלה לצד אלה ללא כפייה, הגורמת למרירות ותסכול וללא הערך העצמי של הגשמת דרך החיים, השונה בין חברי הקיבוץ.
ככל הידוע לי, אין קיבוץ שמתנהל בדרך זו, שהיא במידה רבה אוטופית. אני מאמין בקהילה האחת, גם אם הדבר מחייב ויתורים ופשרות, כדי לקיים את היחד המשותף. אך אני מעריך מאוד אוטופיסטים והאוטופיה של צצה היא השראה למחפשים את הדרך לקיים חיי שיתוף. בקיבוצים העירוניים, בקבוצות השיתופיות ובקיבוצי מחנכים, יש באמת מעגלים שונים שחיים יחד כקהילה, אך כל מעגל מנהל את חייו כאוטונומיה בתוך הקהילה, על פי האמונות של חבריו, תורתו של צצה מתגשמת.בשנות ה-90 פרסם צצה בעיתון "הקיבוץ" טור שנקרא "הקיבוץ השיזורי" שבו פרש את חזונו. לקראת סוף שנות ה-90 הוא פירסם את הרעיון בספרו "הקיבוץ מת. יחי הקיבוץ".
יהי זכרו ברוך!

* נביא בעירום – כתבתי "אין נביא בעירו" והמאיית "תיקן" ל"אין נביא בעירום".
הוא לא שמע על ישעיהו.
כַּאֲשֶׁר הָלַךְ עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרוֹם וְיָחֵף שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

* אִם – רעידת אדמה בדרגה 6.5 בסולם ריכטר הכתה מצפון לחופי יפן.
טראמפ: אם הייתי נשיא זה לא היה קורה.

* ביד הלשון: ניר צבי – ניר צבי הוא מושב עובדים של תנועת האיחוד החקלאי, הממוקד בקרבת לוד ושייך למועצה האזורית שדות דן. היישוב עלה לקרקע ב-1954, ונקרא תחילה כפר ארגנטינה, כיוון שהקרקעות נרכשו מכספים שגויסו לשם כך מיהדות ארגנטינה והוא נועד לעולים מארגנטינה, שעלו היישר לקליטה ישירה ביישוב.
כעבור שנה שונה של היישוב לניר צבי, על שמו של הברון הירש, מייסד ההתיישבות היהודית בארגנטינה. הירש פירושו – צבי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אני מעדיף – קינות תשעה באב
של יהודים חרדים היודעים כי
המקדש והשכינה ישכנו לנצח
רק בירושלים של מעלה ואילו
בַּדלתתא החורבן הוא לעד-עד ותודָה-
לאל ההיכל הגשמי לא ייבנה לעולם –
מאשר את ראשית צמיחת גאולתנו
מבית מדרשם של גוש אמונים
משיחיסטים צביקים ופסיכים
המאמינים שהם ניצוצות הקדושה שיש
להעלותה מן הקליפות שהן אנחנו
בני אדם, ציונים, חופשיים, ולא גלגול
גאולה כוזבת של גשמיות אלילית –
אז כבר יותר טוב זכר החורבן מהול
באוויר הרים צלול כיין וריח אורנים

הכותב לא שומע הרצאות בעלמא
ולא מלמד קבלה לִפתאים וּלְרמאים

נדפס לראשונה בגיליון 163 בתשעה באב, 3.8.06.

א
אומרים כי טולדו היא עיר קומפקטית, גאה ובעלת צביון מיסטי. ציוריו של אל-גרקו ציירו את טולדו בצבעי פסטל חולניים תחת שמיים אפרוריים של עיר המסתתרת מאחורי רזיה. לא אחת מי שהלך בצל בתיה נתערפלו עליו לפתע חושיו בסינדרום טולדו והוא נגרר אל בתי-כנסת שהפכו לכנסיות. עד מהרה הלחות הצוננת של בתי אלוהים אלה פרמה את נאד דמעותיו ובזעקות לא מרוסנות נשאב במנהרת הזמן אל מרתפי עינויים חשוכים ולמדורות אש וזעקות של המון פרוע, הקורא 'הולֶה' לטוראדור בזירה שמעבר לשביל.
קודם באו החלומות המתחלפים. לאחר מכן באו החלומות הזהים, החוזרים ונשנים לילה אחר לילה כתשבץ אי-היגיון המחפש את פיתרונו. היא טיילה בחלומותיה במחוזות שלא ביקרה בהם מעולם. לחלומות הצטרפו חזיונות, הזיות ופחד גדול מפני הלא נודע ומפני אובדן שליטה. היא עצמה עיניים לרגע קט וכבר צצו מראות אימתניים של מבצרים וחומות אפורים, ששימשו תפאורה לחלומותיה ולהזיותיה. ערים אירופיות עתיקות, ששיני הזמן נשכו בהן עד אימה, היו לה לבימת חיזיון. אמש ואולי לילה קודם ראתה אותם וקוויהם ברורים וחדים כתרשים על שולחנו של ארכיטקט.
לא אחת, חשבה, אנו מגיעים אל מראות וריחות מוּכָּרִים במחוזות שרגלינו לא דרכו עליהם מעולם. אנו נזכרים בתת-הכרתנו בעצמים שמיששנו וקולות ששמענו ושפות שדיברנו בזמן מן הזמנים ואיננו יודעים איפה ומתי, שהרי, לפי מיטב הכרתנו, לא היינו באותם מחוזות מעולם. אנו נבלעים אל תוך מנהרת הזמן ונתקלים במראות המוּכּרים לנו עד לריגוש – נהר הטאחו השוצף, הבוסתנים המעלים ניחוחות של אביב מוקדם, סוכות הגפנים המבשרות על יבולי ברכה. המצודות והחומות מעלות ריחות של טחב-זיקנה ושל אזוב ירקרק שמצא מקלט דורות בין הנדבכים. היא חשה שצריחי המגדלים, גגות הרעפים האדומים, כיפות הקתדרלות, הסימטאות החשוכות ובית-הכנסת הישן, שהיה לכנסייה – עוטפים אותה עד למחנק. הפנים החולפות בסימטאות כבסרט נע נראו מוּכָּרוֹת – ילד במכנסיים קצרים מריץ גלגל גדול, ילדה בחצאית פליסה כחולה וחולצה לבנה ולראשה תלתלים זהובים, משתרכת אחרי אימה, אישה תפוחת שדיים וכיבדת בשר. האישה מתהדרת בשמלת קטיפה סגולה עם צווארון גבוה ושביס תחרה עוטף את ראשה ומוסיף על שנותיה. גברים גוצים בעלי אגן כבד צועדים באברקיים ולראשיהם מגבעות לבד שחורות של טוריאדור. נזירים ישועיים לבושים שחורים צעדו בתהלוכה דתית בסימטה צרה ונשאו בחרדת קודש צלב עץ גדול ולצִדו איקונין של הבן ושל האם הבתולה. בשולי התהלוכה נגרר גבר תמיר ומזוקן, יהודי לפי לבושו, ונושאי רמחים דוחקים בו בלהב נשקם ומקיזים דמו בדרכו אל האוֹטוֹ-דֶה-פֶה. מעצמת הכאב זעק היהודי המוכה: 'רקואל, רקואל' וזעקותיו נבלעו בתוך שאון ההמון הנס על נפשו מפני פראי-פרים, השועטים על ההמון הנרדף מרצון ברחובות הסמוכים. התהלוכה נחתמה על-ידי אינקוויזיטור ישועי זקן, לבוש בּוּרְנָס-נזירים שחור ונעול סנדלים שחשפו את בהונותיו המגוידות. הוא גלגל חרוזי תפילה ומלמל מתוך זקנקנו המלבין פסוקים שאינם מגיעים עד לאוזן זרה. מוסתר בתוך הבּורְנָס לטש הנזיר עיני נמר אפורות והביט סחור סחור, הקשיב לשיג ושיח של הבריות וחיפש טרף חדש. לרגע עיוות את שפתיו בשמץ של תיעוב למראה נזירה קשישה תפוחת לחיים שנעצה בו מבט הערצה.

זיכרון דחוק, שברירי חלום ומציאות, התערבלו לעיסה דביקה של סיוט מתמשך לילה לילה ואין מי שיאמר די. רחל מתיישבת על מיטתה ומביטה בקירות הגבוהים והחשופים ואצה למטבח השרוי בחשיכה ללגום כוס מים קרים כדי לפייס את סערת נפשה.

בנעוריה הייתה רחל טולדנו נסיכת ישראל בתחרות יופי, שאירגן עיתון נשים לכבוד יום הסטודנט. הכתר שהונח על ראשה בבנייני האומה זהר באור של מלכוּת. מנחה הערב החגיגי הציג את רחל באורח מוזר ביותר: "נסיכת ישראל רחל טולדנו נראית בערב זה כאיזבלה, המלכה הספרדייה, שבאה אלינו ממנהרת הזמן." כתר המלכות שלה חלה עליו התיישנות וזוהרו הוּעַם. זוויות שפתיה וזוויות עיניה חרושות מעט, אך כפי שאמרה לה פעם אִמה: "יופי גם כשנעלם, עדיין מותיר את סימניו לאורך החיים."

כשהמראות והקולות פקדו אותה גם בשיעורי הפסיכולוגיה החינוכית, שלימדה בבית המדרש למורים, ופיה פלט צרורות של הברות סתומות-פשר ותלמידיה הביטו בה בעיניים בוהות, היא הבינה שהיא עומדת לחצות את הקווים ורגע האישפוז הולך וקרב. פעם היא התנצלה בפני הכיתה, נטלה את התיק, הלכה הביתה ושקעה בשינה עמוקה שלא הטיבה אִתה. היא נטלה חופשה ארוכה מן העבודה ומנהלת בית המדרש הקשוחה נענתה לבקשתה ללא היסוס.

מומחה לשיחזור נשמות אבודות מנה בפניה טעם וסיבה לחלומותיה: "אילו לא היה גלגול נשמות בעולם האחר, אלמלא היה שיחזור ומיחזור של נשמות משומשות והנשמות לא היו מתחדשות וחוזרות לגופם של עוּבָּרים חדשים ברחם אימם, היה אלוהים מבזבז את כל זמנו ביצירת נשמות חדשות עד לייאוש ואולי מצטער היה על בריאת האדם. החומר הוא נצחי וגם הנפש נצחית היא. ואם אנו מניחים את הישארותה של הנפש אחרי המוות, עלינו להניח שהיא היתה קיימת גם לפני הלידה," הסביר והיא לא היתה בטוחה שירדה לסוף דעתו.

על אף היותה ספקנית מוצהרת היא פנתה למקובלים, לכותבי קמיעות ולמומחים במאגיה שחורה. היא שילמה להם בנדיבות וברוחב לב ובלבד שלא ירטנו ולא יטילו עליה קללה שאין לה מרפא. לילה שלם ישנה על מחצלת במערת קברו של רבי שמעון בר-יוחאי במירון, לא הרחק ממקום משכבו של המקובל האלוהי, בעל החזקה במקום. עוד באותו לילה עשה למענה 'שאלת חלום' ובאשמורת אחרונה של הלילה הארוך מצא אותה שוכבת כשירכיה חשופות כעמודי שיש לבנים ובוהקות כשני פנסים ועיניה קרועות לרווחה מביטות אל הכיפה שלמראשותיה בציפייה לאור הבוקר ולמוצא פיו של המקובל האלוהי: "בחזיון לילה," אמר לה לאחר שנטל את כפות ידיו ואמר את תפילת השחר, "ראיתי חלום באספמיה ובחלומי ארמון מלכות ומלך רם ונישא יושב על כס מלכותו ועיניו רושפות אש אהבה למלכתו הנאה שלצידו. מביט בה המלך ולוחש כנחש שרף 'רקואל, רקואל' והמלכה מביטה במלך בעיני אישה אוהבת וממלמלת מזמורים של אהבה. הבטתי בהם ממרומי היציע המסורג בשׂבָכַת עץ צפופה, רואה ולא נראה, ורעדתי כעלה נידף. גופי רטט ואישוניי נבלעו בתוך ארובות עיניי. לחשתי: 'הזאת רחל טולדנו?' ובת-קול ענתה לי: 'זאת רקואל בת דון שמואל הלוי, ינקום אלוהים דמם'." המקובל ממערת הרשב"י לא רק שלא הקל עליה, הוא אף יצר בעייה וחידה – מיהי רקואל, שנשמתה הנרדפת מצאה מקלט בגופה של רחל טולדנו מירושלים?

מאז ביקורה במערת הקבר היא קראה כל שורה שנכתבה על גלגול נשמות וגלגולי מחילות. היא לא החמיצה הרצאה או סמינר של סופי שבוע הנערכים באתרי נופש כדי להגיע למחוזות החלום והגלגול. זה מכבר המסגרת המשפחתית שלה התפרקה. בעיני בן זוגה היא נחשבה למטורפת הראויה לאישפוז כפוי. היא היתה מוכנה לעבור עינויים של גלגולי מחילות, לשוב ולהתגלגל לנרקיס בשדה אביב או לרחלה הרועה באחו, ובלבד שתמצא את פשר החלומות הבלתי פתורים שלה. כמה טוב לאותן תרבויות הרואות במוות מעבר טבעי אל דמות אחרת, חשבה בינה לבינה.

דגני, גלוח-ראש במדיו הלבנים של גאנדי, שריחפו על גופו המצומק, ומשקפי כסף זעירים תלויים על קצה חוטמו הבשרני, כזכר לתקופת הודו בחייו. אביזרים אלו שיוו לו מראה הולם של מומחה לגלגול נשמות. האולם מלא היה נערות מתבגרות המחפשות דרך ומוכנות לשלם בעין יפה לדגני בעבור אמרות מלומדות שצוטטו באולם שרוי בחצי עלטה, ריחות קטורת של מנזרים וניחוחות של נרות שעווה עוצרי נשימה, הנוסכים תנומה. "המוות הוא סיומו של הקיום הגשמי ותחילתו של מסע אל מציאות גשמית אחרת על-ידי התגלמות נשמת המת בגופו של אדם אחר, בעל-חיים או צמח," אומר דגני, שבע רצון מהרושם שעשו דבריו. הוא ליקק את שפתיו הבשרניות כחתול הודי מורעב, שפגש צנצנת שמנת פקיסטנית והוסיף: "דעו לכן, חברות יקרות, כי גם פיתגורס, הפילוסוף והמנהיג הדתי בן המאה השישית לפני הספירה, זכר את גלגוליו הקודמים. הוא זכר את השתתפותו בהגנה על טרויה. גם אֶמְפֶּדוֹקְלֵס, יריבו של פיתגורס, בן המאה החמישית לפני הספירה, זכר שבגלגוליו הקודמים היה שיח, ציפור, דג, נער ואפילו נערה. לפיכך, אסר שחיטת חיות ואכילת בשרן – כי בעלי החיים הם בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו."
"אני בטוחה שבאחד הגלגולים שלי הייתי טווס. אני אוהבת טווסים, הולכת כמו טווס, מצטעצעת כמו טווס ואולי הייתי מלכת הטווסים," התפרצה רחל ודגני החמיץ פנים, כדי כך ששקט השתרר באולם ורחל נאלמה דום.

ב
האביב נשק את נשיקתו הירוקה להרי טולדו. מימי הטאחו גאו כמנהגו של הנהר האביב. מרבדים באדום, בצהוב ובסגול יצרו צורות ובני צורות של פרחי אביב, שדמו לשטיחים שסוחרים גררו חודשים ארוכים בשיירות גמלים מדרך המשי במרכז אסיה עד לפאתי מערב בטולדו. בכיכר היהודים מכרו אנשי השיירות שהגיעו לטולדו מסין וממרכז אסיה סחורות. רגליהם קצרות ואגניהם רחבים כרוחב האוכף והמרדעת שעל גב הגמל שעליו היטלטלו בדרך השיירות הארוכה. טולדו עסקה בטוויית משי שהביאו השיירות שעשו דרכן מסין, עברו את הרי פאמיר, דרכו בחוצות בוכרה וסמרקנד, וטיפסו בהרי הקווקז, והיטלטלו באירופה עד לפאתי מערב. טולדו ייצאה בתמורה חרבות ופגיונות מעוצבים להפליא.
סוחרים ממולחים שלטו בכל הלשונות שבעולם ובאף אחת מהן לא שלטו כראוי. הם סלסלו בשפה אחת ועד מהרה ניסו כוחם בשפה שנייה ושלישית, כמו להטוטני הקרקס שהתמקם בשולי השוק. הסוחרים מכרו לכל המרבה במחיר גלימות משי מסין, שטיחי פרס, משי דמשק, פניני הודו, קטורת ובשמים מדרך הבשמים בערב. בגדים ומחלצות מקשמיר ותבלינים מציילון. רקואל עמדה בכיכר היהודים. עיניה הירוקות קרועות לרווחה כשני אגמים. רוצה הייתה לקנות הכול. מאות הגמלים, הסוסים והפרידות צעדו בשיירה נוספת דרך סימטאות טולדו האפלוליות. דמויות שמיות, הודיות, סיניות ומונגוליות. בליל שפות ומבטאים. כולם קונים. כולם מוכרים. פנים שחומות, לצד פנים צהבהבות בגון האגוז ופנים חיוורות כפני החורף והפסגות המושלגות של הפירנאים.
דון שמואל הלוי הפתיע היום את רקואל שלו. גמל כפול-דבשת נשא אל ארמונו בגדי משי חכליליים מסין וסריגים קשמיריים ומור ולבונה מערב, שמילאו בריחותיהם את השכונה היהודית. שטיחים פרסיים ורקמות 'סוזני' עדינות לקישוט חדרה. לדיוואן האירוח הובילו חרסינה סינית כחלחלה – קומקומים וספלים ואגרטלים מעשה אמן, שבאורח פלא עברו טלטולי דרך ונותרו שלמים עד הגיעם לארמונו של דון שמואל.
דון שמואל הלוי אהב לקרוא לעיר האהובה עליו בשם טוליטולה, שם שמתנגן בפה הרבה יותר מטולדו ומצטלצל כשיר חתונה ספרדי. יושב היה הגבר הנאה בשנות השלושים לחייו על גדת הטאחו עם ראקוול שלו, נועץ בה את עיניו הירוקות הגדולות, מלטף את זקנקנו השחור ומספר לה על ארץ ישראל ועל הגאולה ההולכת וקרבה. "כל מתי ישראל יקומו לתחייה על אדמת ארץ ישראל לאחר שיתגלגלו בגלגולי מחילות ארבעים שנה. שרי ישראל שבספרד יהיו אז שרים במלכות ישראל. השם טולדו, בתי, הוא שיבוש של 'תולדות', שאבותינו נשאו אותה לסוף מערב," ליטף דון שמואל את לחייה של רקואל שיופיה היה לשם דבר בטולדו. עיניה כשני אזמרגדים ירוקים שנצבעו בצבע כרי הדשא המקיפים את טולדו וצמתה הזהובה המגיעה עד מותניה נראתה כשרביט מלכות בחצרו של מלך קסטיליה. רקואל בלעה את המראות – הביטה בטאחו, הנהר המפותל המקיף את טולדו כסרט משי פתלתל. העיר על חומותיה, סימטאותיה ורחובותיה הצרים והאפלים. אבא דון שמואל, מלטף את זקנקנו שחוטי כסף טילו בו ומסביר לה באורך רוח מהם הבניינים המפוארים בתוך מצודת טולדו. מימי הנהר מלאו דגים כסימן ברכה והשר והטפסר דון שמואל הלוי, דג דגים לשבת ומספר לרקואל סיפור עתיק יומין לשבת על יהודי עני מוקיר שבת, שכל השבוע הסתפק בפרוסת לחם וכוס תה, אולם הקפיד להעלות על שולחן השבת שלו ושל אשתו וילדיו בשר ודגים, שקנה בפרוטות שחסך בעמל רב. משמיים החליטו לגמול למוקיר השבת ובמעשה ניסים מצא מרגלית יקרת ערך במעי הדג והאיש שכיבד את השבת זכה לעושר שאיפשר לו ליהנות משבתות הרבה. "לאס גראסייאס, סניור פדרה," רקואל בולעת בצמא את סיפורו של אבא ובינתיים מעלה דון שמואל בחכתו עוד כמה דגים נאים. רקואל שוחה להנאתה בנהר ואבא דון שמואל טובל לכבוד שבת במימי הנהר הקרים, סופג במגבת גדולה את פניו ואת גופו וזוהר אדמדם זורח על לחייו. הדון לובש את גלימתו. שומרי ראשו צופים בו מרחוק ומגינים עליו מפני כל חורש רע. משגילה הדון סימני תזוזה הם הצטרפו אל השניים – הדון על סוסה ערבית שחורה, קלת רגליים ויפת גזרה, ורקואל דהרה על פוני חום, קטן-קומה וזריז רגליים. השיירה טיפסה למרומי מצודת טולדו על מגדליו עד הגיעם לארמונו שבשכונה היהודית. מן החלונות נשמעו קריאות אל ילדת השעשועים היפהפיה של טולדו 'רקואל, רקואל'. חיוך שנהב עולה על שפתיה של רקואל והיא מנפנפת בידיה הקטנות לשלום.
עבדים ושפחות קיבלו את פניהם בארמון המשפחתי. קדו בפני הדון והושיטו לו כד נחושת בעל זרבובית ארוכה ואגן נטילה כדי לטהר בהם את ידיו שנגעו בבהמה ומגבת לספוג את ידיו הרטובות. הסייס הוביל את הסוסים לאורווה הסמוכה למנוחת השבת. ספר אמן מסביליה היטיב את זקנקנו ואת שפמו של הדון וסירק את התלתלים שירדו על עורפו. הוא הולבש מחלצות משי וסטין והאומנת הלבישה את רקואל בבגדי שבת חגיגיים וענדה מחרוזת פנינים על צווארה של הילדה.
השניים צעדו קוממיות אל בית הכנסת הסמוך הנושא את שמו של הדון. מאחוריו צעדו שני שומרי ראשו שאחזו בידיהם רמחים חדי להב, ערוכים ומוכנים לתקוף כל מתנקש. שומרי הראש נעמדו בפתחו של בית הכנסת. דון שמואל הושיט את כף ידו הימנית אל המזוזה המפוארת ונשקה. המתפללים כולם כאחד נעמדו לכבודו של השר והטפסר ובעוברו קדו קידה של כבוד ולחשו 'שבת שלום דון שמואל.' מקהלת הנערים של בית הכנסת פתחה בשיר הכבוד לכבודו של הדון. הד קולם של הנערים הרטיט את לוח ליבה הקטן של רקואל. היא היתה גאה באבא דון שמואל שכולם סוגדים לו ורק היא רשאית לטפס עליו ולשבת על כתפיו ולרכב על גבו במשחקי סוס ורוכבו.
'אבא,' אמרה רקואל, 'למה המתפללים משתחווים לנו?'
'רקואל שלי, הם קדים לנושא המשרה הבכיר של מלך קסטיליה. אולי יום אחד שרים ורוזנים ישתחוו גם בפנייך. רקואל את כבר ילדה גדולה היודעת לקרוא. קחי סידור ועלי לעזרת הנשים. לשם אשלח לך מדי פעם את נשיקותיי.' כדרכו מדי ערב שבת, עבר לפני התיבה וסלסל 'מזמור שיר ליום השבת' ונערי המקהלה השבו לו בקולותיהם הגבוהים כהד לקולו העמוק: 'טוב להודות לה.'
כוכבו של דון שמואל דרך לאחר מותו של המלך אלפונסו האחד-עשר במגיפה השחורה שעשתה שמות מזה שנתיים ימים באירופה כולה ובכללה גם בספרד. יורשו של המלך אלפונסו היה המלך פדרו, בן השש-עשרה, שמינה את דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה מטולדו, יהודי צעיר ומוכשר, לכהן כסוכן עליון של המלך, כשר האוצר וכאיש סודו. המלך נתן בדון שמואל אמון ללא סייג. דון שמואל לא איכזב את מלכו והחרים את נכסיהם של האצילים המורדים לטובת קופת המדינה. שמואל הלוי העסיק בשירותו גובי מס יהודים. יהודים גם חכרו את גביית המס של האצילים, הכנסיות והמנזרים. יהודים התפרנסו מקשת נרחבת של מקצועות. כל אלה לא הוסיפו ליהודים אהדה בכלל ולו בפרט אהדה בחוגים אלה והם הסיתו נגדו בחצר המלך.
לימים קיבל המלך פדרו את הכינוי 'האכזר' לאחר שרצח את אימו החורגת ואת אחיו ודיכא עד חורמה את האצולה המורדת. במלחמתו באצולה המורדת היה דון שמואל אחד מעוזריו הנאמנים של המלך ואף חילץ אותו מידי שוביו בסכום כסף גדול. בארמון המלך עבר הקול שלדון שמואל הלוי בת יפהפייה. רקואל נקראה אל הארמון. דון שמואל לא יכול היה להגן על בתו האהובה. הוא נזכר שכבר היו דברים מעולם ובימי קדם היתה מלכה יהודיה שהצילה יהודים בשבע ועשרים ומאה מדינה בממלכת אחשוורוש. עד מהרה הובאה רקואל אל ההרמון וצורפה אל פילגשי המלך. בקהילה היו שראו בכך אות משמיים וכי רקואל עתידה להביא רווח והצלה ליהודים. חכם שאלתיאל, רבה של טולידו, ראה בכך פגם חמור ופתח להתבוללות, שתביא חורבן על יהודי קסטיליה, שיראו בכך היתר לשאת נשים נוכריות.
באותה שבת, לפני תפילת מוסף, דרש חכם שאלתיאל, כדרכו, בענייני פרשת השבוע ונעץ מבט מבשר רע בדון שמואל הלוי: "שבעים שנה קודם," אמר חכם שאלתיאל וקולו מהדהד בחלל בית הכנסת, "היתה פריצות גדולה בטולדו. בעלי ממון ובעלי שררה שכבו עם שפחותיהם הישמעאליות, שהובאו מן המגרב ועם שפחותיהם הארמיות, כך קרא לנשים הנוצריות, שהובאו מרחבי קסטיליה. הנשים הללו הביאו לעולם ילדי פריצות, שאביהם יהודי ואימם נוכרית. הגדול מבין החצרנים היהודים דאז נתלה בעוון בעילת ארמית. החכם דון טדרוס, שכיהן אז בקודש, קם וגירש את הנשים הנוכריות מהשכונה היהודית והוסיף כי עול הגלות המתחזקת עלינו אינה באה דרך מקרה. חייבים אנו לקיים מצוות 'וביערת הרע מקרבך.' ואם אינכם מגרשים את שפחותיכם משום שאתם חסים על ממונכם ועל הנאותיכם," נעץ חכם שאלתיאל מבט נוקב בדון שמואל העטוף בטלית משי והוסיף: "אם מתקשים אתם לגרש את השפחות, הכריחו אותן, לפחות, ללבוש מלבושים צנועים, שלא לגרור את אדוניהן העבריים לזנות אחריהן ולנהוג בהן מנהג הפקר. מכאן ואילך, יוחרם כל מי שיבוא על ישמעאלית או ארמית שלא נתגיירה כדת ושלא נישאה כדת משה וישראל. ישראל עם קדוש ואל להם לטמא זרעם ברחם נוכרייה ולהוליד ילדי פריצות לעבודה זרה, כי בעוונותינו הרבים כמה בנים ילדו שפחות מזרע ישראל. וגרוע מכל היפה שבבנותינו, בת ישראל כשרה, היתה לנוכרי."
סומק שנתחלף בירוק עלה על לחייו של דון שמואל. יודע הוא שדברי המוסר שמרעיף הרב מכוונים אליו ואל רקואל בתו, שהמלך התאהב ביופייה וצירפה להרמונו ללא חופה וקידושין כפילגש מן השורה ועד מהרה למד להכיר את חוכמתה של הצעירה בנשותיו. כלום יכול אביה דון שמואל לצאת למלחמת חורמה במלך ובשריו? הס הושלך בחלל בית-הכנסת. כל המבטים הופנו לעברו של דון שמואל הלוי. חכם שאלתיאל מביט בקהל הנסער שגילה איפוק: "אחים יקרים קָדְשוּ צום ועצרת. פתחו בדרישה וחקירה נגד פורצי גדר והכריזו חרם חמור על כל מי שיש בביתו שפחה ישמעאלית או אפילו משרתת יהודייה, שיוציא אותה מתחת ידו לחופשי או יישא אותה אדונה בקידוש ובכתובה והתפללו לאבינו שבשמים שיחזיר בת אובדת לחיק אביה."
"כבוד חכם שאלתיאל," מכחכח דון שמואל בגרונו, "למה יילך סחור סחור, דברי כבודו דומים לאותו בעל שנזף באישתו כדי ללמד את כלתו מוסר. בזכותה של רקואל שלי חדלו המוכסים, גובי המיסים והנזירים של קסטיליה להציק ליהודים ולנוצרים החדשים. רקואל שלי היא המלכה אסתר של יהודי קסטיליה. היא היתה ונשארה נאמנה לאלוהי ישראל. כבוד חכם שאלתיאל, ויכוח מר עמד בקהילות ישראל באותם ימים של התחברות זרע קודש ברחמן של שפחות ישמעאליות וארמיות. מי לנו גדול מר' שלמה בן אדְרֶת שאמר: 'לשון רכה תשַבֵּר גָרֶם.' כדי להסיר מכשלה ממחנה ישראל צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. צריך לעקור את העבודה הזרה לאט לאט ואי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת, כי לַכּל זמן ועת. העלמת עין היא לעיתים צורך השעה. תהא יד שמאל דוחה ויד ימין מקרבת, אולי ישובו בנים שובבים מדרכם הרעה. בעיני החכם שאלתיאל נמחקו זכויותינו והיינו בעיניו כחגבים."
בבית-הכנסת נפלה דממה. רק נרות השמן התלויים בנברשות שמעל המתפללים תססו. המתפללים דמו לצלליות שמצאו מסתור מאחורי הטליתות. חכם שאלתיאל הרכין ראשו, שתק רגע קט. הוא חש שהפריז בהתקפתו על דון שמואל, נותן לחמו ולחמם של גבאי בית הכנסת, חזניו ושמשיו. הוא לחש ולחישתו נשמעה מקצה לקצה: "דון שמואל הלוי אבולעפיה, אבינו אתה. גדול בתורה אתה על אף שהקדשת חייך לענייני ממלכת קסטיליה. פטרון אתה לכל יהודי הממלכה. הקמת להם בתי כנסת מפוארים ובתי עלמין. דאגת לפרנסות היהודים." חכם שאלתיאל סיים דבריו בקריאה מכתובת ההקדשה של בית הכנסת לדון שמואל: 'מיום גולת אריאל, לא קם כמוהו בישראל... לפני מלכים יתייצב להיות עומד בפרץ. אליו גויים יבואו מאפסי ארץ... גדלוֹ המלך וינשאהו, הקים את כסאו מעל כל השרים אשר איתו, נתן בידו מכל אשר לו... ומיום גלותנו לא הגיע לרוממותו אחד מכל בני ישראל.' אינני בא אליך בטרוניה, דון שמואל יקירנו, אני מבכה את גורלו של העם הזה בחשש שניטמע בגויים ולא ייזכר עוד שם ישראל."
דון שמואל לחש בינו לבינו: 'והמשכיל בעת ההיא ידום.' החזן עבר לפני התיבה וניגן קדיש של קבלת שבת ונערי המקהלה קולם הדהד בין הקמרונות ב'אמן' ארוך ומרטיט.


נוף של טולדו. אל גרקו. ויקיפדיה.

ג
ההגמון של קורדובה ומשלחת אצילים וראשי כנסיות ומנזרים כרעו ברך מול כס המלכות. דובר המשלחת היה מומר, שיצא למלחמת חורמה בקהילה היהודית ובראשיה. המלך פדרו ישב על כס מלכותו ולצידו רקואל אשתו האהובה.
פתח המומר ואמר: "אבינו מלכנו דון פדרו ירום הודו, משלחת כבודה זו באה להתריע ולהציל את ממלכת קסטיליה מידי בוזזיה ובראשם דון שמואל הלוי,Te Sorero Mayor del Rey . הדון חסר הבושה הולך להשתלט על ממלכתך ואנשי חצרך המשוחדים אינם מביאים בפניך את העתיד להתרחש. כמי שנולד יהודי ומצא את הדרך אל המושיע, יכול אני להעיד כי יהודה איש קריות זה לא רק שבגד ופגע בכנסייה הקדושה ובאבותיה אלא גם בממלכה של מלכנו ירום הודו. הוא החרים נכסי אצילים שמרדו והוציא את דמי ההחרמה לפועל על ידי עוזריו היהודים, ואם ידם הייתה קצרה, נעזר באבירים נוצרים תאווי בצע. הוא חתם על כל הפקודות הממלכתיות, שיש להן נגיעה במישרין או בעקיפין להכנסות המלוכה. יחד עם שופט נוצרי ישב בבית דין המלך ודן על חובת המיסים של ההגמון מקורדובה. קרוביו ויהודים אחרים שימשו ברשותו כפקידי האדמיניסטרציה. יהודים בכלל ובני משפחתו בפרט הפכו להיות המוכסים וחוכרי המס ואת כספי הממלכה משלשלים הם לכיסם ולכיסו של פטרונם דון שמואל הלוי. עושרו של דון שמואל עולה עשרת מונים על עושרו של מלכנו דון פדרו. רכושו, בדקנו ומצאנו, כולל אוצרות זהב וכסף, שטחי קרקע גדולים, שדות וכרמים, בוסתנים ופרדסים, בסביבת טולדו וסביליה, ולו גם שמונים עבדים ישמעאליים. דון שמואל ואנשיו חולשים על הסחר האדיר של השיירות המגיעות מסין ומהודו, מפרס ומערב. מעט מרווחי המכס מעביר הוא לאוצר הממלכה ואת רובם משלשל לכיסו. גם חיל משמר אכזרי הקים להגנתו."
פניה של רקואל הצהיבו כלימוני טולדו. המלך פדרו אחז בידה וניסה להרגיע אותה. המשרתים הזדרזו להגיש לה מים צוננים.
"למה תאמרו זאת?" כעס דון פדרו על המשלחת, "דון שמואל חילץ אותי משבי האוייב והציל את הממלכה מבעלי החוב שלה. האם נסתרה מעיניכם החקירה המקיפה שערך בשנת 1355 נגד חוכרי המיסים ותבע מהם סילוק הסכומים שנשארו חייבים. כן ביקש מאת המלך שני מבצרים, מינה עליהם מפקדים נאמנים לו, וצבר שם בזמן קצר אוצר גדול לטובת המלכות. אתם שנמצאתם אשמים בדין ושילמתם בעל כורחכם רואים בו אוייב הממלכה. פעולתו של דון שמואל הלוי אינה מצטמצמת בענייני כספים בלבד. בשנת 1358 ניהל משא ומתן עם החצר המלכותית של פורטוגל והגיע איתה להסכם פוליטי. בתחום מדיניות הפנים חיזק את ידי המלוכה כנגד האצילים המתמרדים."
"מי אנחנו שנתעלם מן העובדות הללו. אבל היא הנותנת. עושרו האדיר של דון שמואל בא לו מתוך פגיעה והתעללות באצילים ובאנשי הכנסייה, שהם כבודה ועוצמתה של הממלכה," אמר המומר.
"יש אומרים," הוסיף ההגמון מקורדובה, "כי רקואל שלא קיבלה עליה עד היום את דת האמת, היא הסוכנת החשאית של אביה בארמונך."
הסריסים מיהרו להוציא מן האולם את רקואל שהתעלפה. המלך פדרו היה חיוור כסיד.
"כיצד מעז אתה ההגמון מקורדובה להטיל דופי במלכה רקואל? אלמלא מעמדך, עוד היום הייתי מסיר את ראשך מעליך. אתם האצילים ואנשי הכנסייה, במלחמותיכם במוסלמים הפכתם לבעלי אחוזות שהפכו אתכם לעשירים ביותר ולא מצאתם לנכון לשלם מס לממלכה לטובת אזרחיה. עכשיו משתמו מלחמותיכם במוסלמים, אתם מחפשים לכם קורבנות חדשים והיהודים בראשם. אני רואה אתכם חורשים רעה גם נגד בית המלוכה של קסטיליה."
"הנה לפניך, אדוננו המלך ירום הודו," אמר המומר, "הנה מוגש בזה אוגדן רחב היקף של תעודות בכתב-ידו של דון שמואל הלוי בלשון העברית וחתומות בחותם של ממלכת קסטיליה. רכוש זה נטל לעצמו. ראוי היה שרכוש אדיר זה יגיע כולו לגנזי המלך ואותו דון שמואל ומקורביו יבואו על עונשם. רודפי בצע אלה שבכוח הממון הרב שלהם הפכו את בני קסטיליה לעבדים ואת בנותיה לשפחות מין, ללא חופה וללא קידושין, וממלאים את אדמת אֶספַּניָה בילדי תועבה שאינם יהודים ואינם נוצרים. ראוי היה לגרש את היהודים מעל אדמת ספרד הקדושה ולקבל לחיק הכנסייה את כל הדור הצעיר שלהם שעדיין לא הושחת."
מול המסמכים שהציגה בפניו משלחת האצילים בראשותו של ההגמון בקורדובה נסתתמו טענותיו של המלך פדרו. מאות המסמכים הונחו בפני המלך ככתב הרשעה. בקול דממה דקה נסוגה המשלחת בכפיפות קומה עד שיצאה לדרכה. רק המומר נצטווה להישאר ולקרוא באוזני המלך מסמך אחר מסמך ולתרגמו לספרדית. ככל שהוסיף וקרא ופירש באוזני המלך פדרו כך פחת מעמדו של דון שמואל ועלה מעמדו של המומר. תוך ימים אחדים הושלמה המלאכה בחשאיות רבה מחשש שתדלוף מן הארמון ותגיע לאוזנו של דון שמואל. המלך מינה את המומר לשר החצר וליועץ בכיר למלך. חמתו של המלך פדרו בערה עד להשחית. הצו המלכותי יצא בהשראתו של המומר: "דון שמואל הלוי אבולעפיה ייאסר ויובא לחקירה במרתפי האינקוויזיציה בסיביליה בעוון בגידה וגניבה מקופת המדינה. מועד הביצוע: בוקר השבת הקרובה. מקום: בית-הכנסת שבו הוא מתפלל." המומר ידע כי מעצרו של דון שמואל בעיצומה של השבת תכה מכה ניצחת את הקהילה היהודית בטולדו. שעה קלה קודם שילח המלך פדרו את רקואל חזרה אל בית אביה בחוסר כול. בעיניים שטופות דמע אצה רקואל אל עזרת הנשים בבית הכנסת.
בעצם יום השבת שספו לוחמי המשמר המלכותי את שומרי הראש של דון שמואל, שעמדו בפתח בית הכנסת. מקהלת הנערים של בית הכנסת שרה אותה שעה בקול צלול וגבוה את הקדושה למוסף:
כֶּתֶר יִתְנוּ לְךָ ה' אֱלוֹהֵינוּ
מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה
עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה.
יַחַד כֻּלָּם קְדוּשָׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁוּ
כַּדָּבָר הָאָמוּר עַל יַד נְבִיאָךְ
וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר
קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת
מְלוֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

המתפללים היו עטופים בטליתות ועיניהם נשואות מעלה וכפות רגליהם נישאו בקדושה. דון שמואל הבחין ברקואל שישבה בעזרת הנשים ושיגר אליה חצי מבט מחויך אך מלא דאגה. המומר עמד נדהם מול המראה שנתגלה לעיניו ושמעו אוזניו בבית-הכנסת. נראה שזיכרון ישן עצר בעדו מלפרוע במתפללים בעיצומה של התפילה. קולותיהם הדקים של נערי המקהלה הדהדו בחלל בית הכנסת והמתפללים הכניפו[?] ונישאו בקדושה בבס ובריטון שהתמזגו בקולות הגבוהים והדקים של הנערים. רעד אחז בגווה של רקואל. כל כך רוצה הייתה להיכנס ברגע זה מתחת לטליתו הגדולה והפרוסה של אביה דון שמואל. משסיימה המקהלה, הלם המומר על דוכן החזן ודממה נפלה בבית הכנסת. הוא קרא בקול צלול:

מובא בזה צו מלכותי מחצרו של אדוננו מלכנו ירום הודו
המלך דון פדרו ישמרהו האל מכל אויביו.
הצו המלכותי מופנה אל דון שמואל הלוי בן מאיר אבולעפיה
שיובא אסור בנחושתיים אל בית האסורים שבארמון המלכותי
כאן בטולדו ומכאן יועבר למחרת היום כבול בנחושתיים אל סיבילה. שם
יעמוד לחקירה ודרישה בהאשמה של בגידה והפרת אמונים לכס המלכותי.
עד לבירור הדין כל רכושו ורכוש קרוביו ומקורביו יולאמו לטובת גנזי
המלך.
על החתום שר החצר בממלכת דון פדרו ירום הודו.

רוחו של דון שמואל נפלה. פניו היו חיוורות כסיד. הוא לא ידע מהיכן נפלה עליו הרעה. גבר בן ארבעים בשיא הקריירה נזרק מפסגת הפירנאים אל עמק המוות. הוא לא חדל מלמלמל 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.... מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.' הוא שלח מבט בוהה בדובר המלכותי, מומר מדעת שנשא עיניו למשרתו ולמעמדו של דון שמואל. הוא שלח מבט נוגה לעבר עזרת הנשים והבחין ברקואל. מרגע שראה אותה הבין אל נכון שאיבד את עולמו בשעה אחת ואסון כבד ממשמש ובא. מן הסתם, חשב, ניסיונותיה של רקואל להמתיק את רוע הגזירה גרמו לכך שהמלך פדרו סילק אותה מארמונו.
קהל המתפללים נתקף חרדה. כמה מן המתפללים הסתננו מבית הכנסת ואצו לבתיהם מחשש שאנשי המשמר המלכותי יפגעו בהם. החכם שאלתיאל פנה אל המומר בתחינה ואמר בספרדית: "ירום הודו מלכנו פדרו הראשון, איש גומל חסד לנתיניו היהודים. הבה נמתין עד צאת השבת ודון שמואל אדוננו יבוא אל חצר הארמון המלכותי בצאת הכוכבים מבשרי השבוע החדש."
המומר הביט בחכם שאלתיאל במבט מלא בוז ואמר בעברית: "חכם שאלתיאל, אילו היית ממיר את דתך לדת האמת הייתי שוקל את בקשתך. השעה דוחקת."
ממרפסת הארמון ראתה את אביה מובל על ידי יחידת המשמר של המלך פדרו. האיש הגאה שהכול סגדו בפניו נכבל בנחושתיים ובקושי רב גרר את רגליו. אנשי המשמר המלכותי דחקו בדון שמואל העטוף עדיין בטלית המשי בלהב הרמחים שבידם ולגלגו "סמואל אללאוי, אללאוי. ככה אבותיך התעללו בוויה דולורוזה בירושלים בישו הנוצרי שלנו." היהודים הציצו מפוחדים מאחורי סריגי הווילונות. הוא נשא ראשו אל המרפסת המוכרת לו כל כך וראה את בתו רקואל שירדה מכס המלכות ביום אחד עם אביה. דון שמואל זעק כמי שאיבד את שפיותו: "רקואל, רקואל." היא לא עמדה בכאב וזעקה איומה פרצה מגרונה "דון פדרה! דון פדרה!" קולותיהם התמזגו זה בזה כמקהלת בית-הכנסת והדהדו בין הסימטאות והתדפקו על החלונות, התריסים המוגפים והדלתות של הרובע היהודי, ה-JUDERIA.
רקואל נעצה את ראשה מבעד לסורגי המרתף שפנו לרחוב ההומה של סיביליה. חלונות המרתף המסורגים פנו אל כפות רגליהם של העוברים ושבים ההולכים לענייניהם כבדרך של שיגרה וליבם גס למשמע זעקות המעונים הבוקעות ממעמקי המרתף. היא שמעה את הגוף הנאה של הגבר החסון הולך ומתרסק, הולך ונחבל, העצמות נסדקות ונשברות בזו אחר זו, כרעשן פורים הסובב לאיטו הסתובב גלגל העינויים. מעניו ניבלו פיהם וניסו לדלות ממנו וידוי על מעשים שלא עשה. שמואל הלוי גנח ולא אמר דבר למעניו. הגוף נמתח בגלגלת של אבדון והמוות מתעקש ואינו מזדרז להוריד מסך ולסיים את ההצגה. הגוף חדל מלכאוב והנשמה מחפשת את מנוחתה, רגע יוצאת ומרחפת בחלל מרתף העינויים השרוי בחשכה ורגע חוזרת אל הגוף השבור והרצוץ. ברגעיו האחרונים מנסים מעניו להעבירו על דתו ולזכותו בגאולה בעולם הבא. כומר ישועי שופך דלי של מים צוננים על פניו של דון שמואל הלוי והמים מעניקים לו עוד קורט חיים, עוד קמצוץ של תקווה שהמוות ישא את הנשמה מן הגוף המעונה אל חיים חדשים, בגוף חדש, במחוז רחוק ובעידן אחר. רקואל נצמדת לסורגים, מנסה לדחוק את ראשה פנימה, ושומעת קול מרוסק, צרוד מצער: "ממעמקים קראתיך... ממעמקים קראתיך....". היא זועקת: "דון פדרה! אני כאן!" ודון שמואל הולך אל מותו ופיו לוחש בחוסר אונים "רקואל! רקואל!"
רקואל חזרה לטולידו ואצה אל מימי הטאחו השוצפים כמנהגם באביב נעוריה כשאבא דון שמואל והיא רחצו במימיו לקראת השבת. בבגדיה נכנסה רקואל אל המים השוצפים, דוממת ושקטה כמו השלימה עם גורלה. היא נתנה לזרם המים לסחוף אותה במורד הנהר אל החיים שמעבר למוות, שם מתרחשות הפגישות המרתקות בין נפשות אוהבות.

ד
רחל צעדה בסימטאות הרובע היהודי – ה-JUDERIA – של טולדו. היא שמעה קול מוכר כל כך. קול עמוק וחזק, שנשמע כבת קול 'רקואל, רקואל.' הביטה שמאלה וימינה ולא ראתה איש. רק הקול חזר ונשנה 'רקואל, רקואל' והמשיך להדהד באוזניה כפטיש אוויר במחצבה. היא לא ידעה אם קולות מן העבר שורדים ומרחפים לנצח בחלל האוויר והם שבים ומהדהדים בנסיבות הזמן. בית הכנסת אל טרנזיטו, שהוקם על ידי השר והטפסר דון שמואל הלוי, היה למוזיאון לתולדות היהודים בספרד, שבו מוצגת גם מצבת האבן מעל קברו של חכם שאלתיאל. "למה הפרתי את החרם שגזרו אבותינו על ביקור בספרד?" היתה רחל מוטרדת, "חלפו למעלה מ-500 שנה והחרם הזה עדיין לא הוסר ותיירים יהודים באים לספרד ובאים לטולדו כאילו לא קרה דבר."
רחל לבית טולדנו, בת למשפחה ספרדית ירושלמית, שאבות אבותיה נודעו במעמדם ובעושרם יצאו מטולדו שבספרד בעקבות גזרות 1391 עברו באונייה בין איי הים התיכון וכשארץ ישראל נפלה בידי העות'מאנים באו לצפת ומשם לירושלים. רחל נכנסה לבית הכנסת שלא היתה בו מעולם. הביטה בעזרת הנשים, הביטה באולם בית הכנסת והמראות היו מוכרים לה מתמול שלשום. בית הכנסת נתמלא לפתע מתפללים עטופים בטליתות. היא שמעה את מקהלת הנערים שקולם מתמזג במקהלת הגברים. היא שמעה את רעם ההלם על הדוכן. בפינת בית-הכנסת היא זיהתה את דון פדרה. פניה של רחל היו חיוורים כמו הסיד הלבן המשוח על קירות הבתים. רעד אחז בגופה והיא לא פסקה למלמל: "דון פדרה, דון פדרה" עד שהתעלפה. בקבוק מים מינרליים שהוצמד לפיה העיר אותה. רחל פרצה בבכי מר ונוקב שהקהיל סביבה תיירים. מדריך מקומי הסביר לתיירים: "אין מה להתרגש. זאת תופעה ידועה. אנו קוראים לה סינדרום טולדו."
רחל ריחפה אל ביתו של דון שמואל הלוי. היא נעמדה מוכית אלם מול הבית העטוף צמחים ומרפסת עץ. כמו רעם הדהדו באוזניה מילותיו של מורה דרך מקומי: "זהו ביתו של הצייר אל גרקו, היווני, שיצא מכרתים וגר בארמון הזה." הארמון הזה היה מוכר לה למרות שלא ביקרה בו מעולם. היא היתה בטוחה שרגליה עמדו במרפסת הבית. חושיה היו מעורפלים לחלוטין, בין מציאות לחלום. היא עמדה על סף עילפון חוזר. היא חשה שהיא הולכת ומתמזגת במרצפות, בקירות, בעצים. היא לא זכרה אם חלמה או ראתה בהקיץ. תמונת הארמון הזה מלווה אותה כל חייה. הבית של 'אל גרקו' ובית הכנסת 'אל טרנסיטו' אלה מראות חרותים. אלה החלומות ששבים וחוזרים ואינך יודע מאיפה באו ולאן זורמים אותם חלומות השבים ומתדפקים. היא זוכרת כל פינה כאן. בבית זה עשתה את ילדותה. רחל חשה שהיא שונאת בית זה ואינה יודעת למה. בית יפה כל כך ומאוס כל כך. "מדוע אינך אומר להם את האמת? ספר להם על דון שמואל!" מדריך הקבוצה סיפר וסיפורו היה מוכר לה מבלי לדעת למה ומדוע: "לפני אל-גרקו גר בבית זה השר היהודי דון שמואל הלוי אבולעפיה. יום אחד סר חינו מעיני המלך פדרו ואיננו יודעים למה. הוא מת בבית הסוהר בסביליה בידי מעניו." הכול פשוט כל כך.
טולדו שוכנת על רמה בתוך לולאה צרה שעל צוואר נהר הטאחו. רחל צעדה דרך הפוארטה דל סול. עברה את פלאסה דה זוקודובֶר, כיכר משולשת שבעבר שימשה יריד סוסים. עברה את הקתדרלה ואת בית העיריה וירדה במורד הדרך אל נהר הטאחו, חלצה סנדליה ונתנה למימי הנהר השוצפים לשטוף את כפות רגליה. עד מהרה הלכו המים והתגבהו מעל ברכיה, התנשאו מעל שדיה וכיסו את פניה. היא שחתה במים הגועשים במורד הנהר. שיערה השחור והארוך שט על פני המים כספינת נהר זעירה שהלכה והתרחקה עד שנעלמה מן העין.
בן-ציון יהושע

רומאן
הוצאת אסטרולוג, 2000
פרק שמיני
ואורנה הגיעה
ואורנה הגיעה.
חדרה היה סמוך לחדרי. גם עיניה היו מצועפות במין ערפל של קוצר-ראיה המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, אשר מי ידע את תחתיתה? – יסולח לי על הביטוי. אפה היה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אפילו חקרני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, בדומה לאימה, ואולם גופה היה עגלגל, כולו חמוקים, וקומתה ממוצעת, תכונות אלה ירשה כניראה מאביה. מצד אימה היה לה שפע שיער אדמוני, אך חלק, בעוד עליזה היתה מתולתלת קצת, אולי מסילסול במיספרה. בקיצור, הקטנה ניראתה כלביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי-צמר ופקעות-רוך –
ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד-לבוא. קלפטע לא קטנה כלל וכלל.
הוצגתי, נעבך – כחבר של אמא, ללימודים, וכדייר חדש. מהמיטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות הקור והרטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ואת מצבי בכלל? – אבל כסף לא היה לי. האפשרות היחידה שעמדה בפניי היתה לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב-עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת העבודות של הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר, רובו היה ממדעי הטבע, והישוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם בלבד. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, "מסע לארץ הודו", בעיתון הסטודנטים "פי האתון", והדבר העניק לי, בעיני עליזה, הילה של משורר שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים וטכניים כגון הגהה. ניראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב שמקובל לסלוח למשוררים על אי-דיוקים לשוניים. ואולי, כדי להוכיח שהתחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר:

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

אך מיום שבאה הקטנה פרח-חלף לו ירח-הדבש שלי ושל אימה. הלילות המשותפים, חגיגת הגופות המתפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו לבלתי-אפשריים כי כאשר הייתי חוזר מחדר השינה של עליזה היה עליי לעבור במסדרון על פני דלת חדרה של אורנה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט שנתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימה ועד מהרה נשמעו משם קולות רמים של בכי, האשמות והפצרות. היה עליי לבוא בפיג'אמה שלי ולהישבע שרק למדנו יחד, אימה ואני, וגם עברנו על הגהות, והנה הן! – ברגע הזה התגלה לי שאכן ההגהות שעשיתי חוזרות לעליזה, לעבור עליהן, מבלי שאדע.
לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לגימנסיה העברית רחביה ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים.
ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג. חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה אלינו להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – נפל איזה פיכחון מכאיב ביחסינו, ואותה תאוותנות עזה, ידענית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – ניראתה עתה, באור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת הלילה, ועקבות התמרוקים, ומחלפות שיער אדום-עייף – כמין ניסיון פאתטי של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת-רואי, להשתטות בבהמיות על ארבעתיה ב"הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול..." – כמו צעקות של אוהדי ביתר ירושלים במגרש הכדורגל או כתרנגולת שמקרקרת אחרי שהטילה ביצה – במקום לעמוד מול תלמידיה בכיתה בגימנסיה העברית רחביה, או להתרווח על ישבנה בשקט ולשמוע הרצאה מפי פרופסור איזידור לבונה באוניברסיטה.
בוקר אחד חטפה באמצע האקט התכווצות שרירים והיה עליי לעסות את השוק התפוסה שלה ולהתחנן בפניה שתפסיק לצרוח פן תזעיק עלינו את כל שכונת רחביה.
התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. עובד אצלה מאחורנית. נגעלתי מעצמי. ידעתי שלעולם לא אוכל לאהוב אותה. העירום שלה ניראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. הקורקבן הבולט. הדגדגן הזכרותי. השערות בתחת. כאשר הצצתי לערוותה הפעורה בתוך התלתלים הג'ינג'יים לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמשם הוורוד-הלח של השפתיים ילדה את אורנה ולשם אני נכנס.
עליזה אף רמזה שאולי מוטב שלא נגור יחד, אז אולי יהיה לנו קל יותר להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביותר מעשר שנים! –
ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים ניראתה לי כגירוש מגן-עדן.
מדוע?
התאהבתי.
במי?
באורנה, כמובן.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

אינני זוכר איך זה קרה הפעם, תרדמה, נים-נים, איבוד ההכרה. אבל הנה אני בטרקלין ומולי על הספה, זה לצד זה כמו ביבי ושרה, שני מלאכי השרת, רפאל המהנדס וגבריאל המבשר. מביטים בי כמו שופט בנאשם. מפחיד.
רפי מורה בסנטרו. "הגעת? שב פה בכורסה מולנו, ותתכונן להקשיב."
נותן לי הוראות, בטרקלין שלי. אבל הוא מלאך, לא?
"אתה איתנו? מחוסר הכרה? תצליח לא לזכור מה אומרים לך כאן?" אומר גבי. מוזר, אבל זה לא נשמע לי מוזר. "אני יכול לנסות," אני אומר, כי מה אגיד?
"תקשיב." אומר רפי. "אנחנו שלוחים אליך על מנת שתראה את המציאות, ומציאות יש רק אחת. נכון? וכדי שתשתדל להפיץ את זה איכשהו, דרך העיתון של אהוד או בפייסבוק או משהו ויראלי. אתה זוכר מה הסברנו לך באחד הביקורים?"
"כן," אני נזכר דרך ערפל השינה. "שיחיא סינואר לא מזיז לו כלום מכל ההפגנות והמעקות[?]. הוא לא חולם בחיים להחזיר את החטופים, עם או בלי הסכם. כי ברור לו שלא ייצא לו כלום מזה, כי כל מה שדרוש לו הוא יקבל ממילא. את עזה יבנו לו מחדש, אפילו שזה איכפת לו כקליפת השום. צה"ל יתפנה מהשטח כי יש לו עבודה בצפון. את האסירים שלו הוא ממש לא צריך, כי בינתיים הם רק גורמים צרות לציונים, מהומות ומעצרי חיילים. אז למה לו לשחרר? כדי לנקות את שמו מרוצח נאלח למנהיג נאור? פרס נובל לשלום, כמו לערפאת?"
"יפה. הוא זוכר," אומר גבי. "ומה עשיתם בעניין?"
"אה, אנחנו עושים ראיונות עם המשפחות ומקשיבים לשיברוני לב. וגם גוררים אותם לאסיפות הקונגרס באמריקה כדי להמיס להם את הלב הדמוקראטי, או הרפובליקני. ושולחים משלחות עם כל מיני מנדאטים למיקוח, ו... ו..."
"כן? ומה וֶ-וֶ-וֶ?" שואל רפי.
"הנה תכלס. עורכים פיקניקים מול הבתים של חברי כנסת. אפילו שהם בחופשה ולא יכולים לחזור כי אין טיסות," אני אומר. "ויכתבו יותר פעמים בשלטים כי הזמן אזל ולהחזיר אותם, ביבי רוצח, וככה. מה עוד רציתם שנעשה? צה"ל צבא קטן והוא עסוק. יש המון מחבלים במעצר שצריך לשמור עליהם."
"אז זה מביא אותנו לעניין הבא," אומר רפי. "זה הרי ברור שהפריצות למחנות צה"ל יתרבו, כי מאיפה יקחו כוח אדם לעצור אותם? המשטרה עסוקה עם הפגנות החרדים. הפצמ"רית יושבת בספרייה ומחפשת סעיפים. חשבתם שאתם יודעים איך לשלוט בעם אחר? באויב מנוצח? באוייב לא-מנוצח אתם דווקא יודעים לטפל, תודה לצה"ל וכל לוחמיו."
"מה אתה רוצה שאענה?" אמרתי. "אתם מלאכי השרת. תציעו משהו. תשאלו את הבוס קב"ה. הוא הרי טוב בפתרון בעיות."
"בוא אספר לך סיפור," אומר גבי. "זה קרה באמת אבל לא אצלכם. זה קרה מזמן במדינה שקראו לה הומניה. היו שם הרבה ביצות והמון מחלות מלריה, אבל הם מצאו עצה."
"זה נשמע מוכר," אני אומר. "היו מתמרחים בנפט וישנים עם כילות. ואז הביאו קינין, נכון? וכיום כבר יש זריקות."
"לא, הם היו יותר חכמים. הם ערכו גיוסים ואספו את כל היתושים. כולם. כל בוקר את אלה שהתווספו בלילה. הם שמו אותם בכלובים גדולים ודאגו שתהיה להם כל יום צלחת עם דם טרי. היה חוק חובה לתרום דם."
"זה נשמע טירוף," אמרתי. "כלובים? לא קמה התנגדות? גורמים הומניטריים? יתוש זה לא בעל חיים כמו כל בן אדם?"
"עוד איך התנגדות," אמר רפי. "אבל הם השקיעו סכומי עתק במחקר ומצאו שיטה איך לנקות את היתושים, או בעצם היתושות, מהטפיל פּלַסמוֹדִיוּם. לפחות את הוָרִיַאנט הכי מסוכן. את הטפילים סגרו במיכלים עם הרבה דם טרי, שלא תחול תמותה, ואת כל היתושים שיחררו, עם צ'יפ אלקטרוני למעקב."
"את כולם, או רק הנקבות?" שאלתי.
"הפמיניסטיות דרשו כי גם על הזכרים ישימו צ'יפים. בסוף זה עבר בפרלמנט, בתמיכה של הדתיים," אומר גבי.
"זה מדהים! השג היסטורי רפואי," אמרתי. הרגשתי גירוד. "היכן הם עכשיו?"
"נכחדו כולם. אלא מה חשבת?" אומר רפי. "לא נשאר להם זכר. היתושים התרבו בשמחה והטפילים מצאו בקלות פונדקאי אחר. אבל אל תשכח כי זה רק סיפור. את השאר ממילא תשכח."
"אבל בביקור הבא שיהיו קצת בוטנים על השולחן, עם רוז'ינקס," אומר גבי. "את זה לפחות אל תשכח. רפי, בוא נעוף. יש לנו עוד ביקור אצל ראש השב"כ. אם הוא יצליח לאבד את ההכרה."
עפו.
איתמר פרת

רשת סקיי ניוז בערבית מדווחת כי בחמאס דרשו את שחרורו של מרואן ברגותי בין בכירי הפלגים של ארגוני הטרור כחלק מהשלב ראשון של עסקת שחרור חטופים. הבקשה הזו אושרה על ידי המתווכים וגם על ידי ארצות הברית. בחמאס העלו את הדרישה הזו מתוך הבנה שהם ככל הנראה לא יוכלו לחזור לשלטון ברצועת עזה, ומקווים שברגותי יוכל להיות זה שייקח את השלטון ביום שאחרי המלחמה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862093&forum=scoops1
למרות חבריו הטובים של ברגותי, חיים אורון-ג'מוס, ועמוס קלויזנר-עוז, אין הבדל בין סינואר לברגותי מבחינת הכוונות, אלא רק מבחינת ההצלחה. סינואר הצליח לרצוח יותר יהודים. מרואן ברגותי הרוצח הסדרתי, מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ – "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל אקצא), כראש הרשות הפלשתינאית שיעמוד בראש עזה ויו"ש, בעל הכרה בינלאומית, יהווה סכנה לקיום ישראל.
אם ישוחרר ברגותי בעסקה ויעמוד בראש הרשות, בנימין מיליקובסקי-נתניהו ייזכר לדראון עולם לא רק באי מניעת טבח שמחת תורה, אלא גם באחריות לאי חקיקת חוק להכנסת מחבלים ששוחררו בעסקות מיקוח חזרה לכלא לרצות את עונשם במידה ויפלו לידי כוחות הביטחון.
חקיקת חוק כזה מחוייבת המציאות בכל מקרה כדי לצמצם חטיפות יהודים במטרה לשחרור מחבלים בעתיד.

יש על מי לסמוך!
יש יהודים הסומכים רק על אבינו שבשמים, ואילו משה סמולינסקי-יעלון, שר הביטחון לשעבר, התראיין בחדשות 12 וטען שבכל הקשור למתיחות הנוכחית הוא "סומך על איראן ועל חיזבאללה שהם לא מעוניינים בהסלמה הזאת," והוסיף: "כמה שזה קשה להגיד, אני חושש מהצד שלנו. ופה אני מצפה מאנשי המקצוע לעמוד איתן ולא לאפשר להסלמה המיותרת שמשרתת את אלה שרוצים מלחמת גוג ומגוג, אותם משיחיים שלא רוצים להפסיק את המלחמה בעזה."
https://x.com/Torat_IDF/status/1821525471055561007?t=PRXH_yacYtl8B5s4Xtlzgg&s=03)
https://rotter.net/forum/scoops1/862004.shtml
מכיוון שמשה סמולינסקי-יעלון סומך על איראן וחיזבאלה, נשאלת רק השאלה איך אפשר לסמוך היום על המלצת אנשים שהמליצו עליו לתפקיד ראש הממשלה?...

עיריית נגאסקי מצדיקה את קורבנות האטום
שגרירים רבים במערב, בהם אלה ממדינות ה-G7, יחרימו את הטקס בעקבות אי-הזמנת שגריר ישראל ביפן, לטקס הזיכרון בנגאסקי. השגריר האמריקני, המדינה שהטילה את הפצצה על נגסקי, רם עמנואל, הודיע לראש העיר כי אם השגריר הישראלי לא מוזמן – גם הוא לא יגיע, וישתתף ביחד עם שגריר ישראל, גלעד כהן, בטקס זיכרון לקורבנות נגסאקי שמתקיים בטוקיו – בדיוק בשעת הטלת הפצצה. גם שגרירת בריטניה ביפן, ג'וליה לונגבוטום, הודיעה כי לא תשתתף בטקס, משום שהעיר לא הזמינה את ישראל להשתתף. לונגבוטום אמרה כי בניגוד לרוסיה שפלשה לאוקראינה ולבלארוס ששיתפה עימה פעולה, ישראל מממשת את זכותה להגנה עצמית. לכן, התייחסות לישראל באותו אופן יהיה מטעה, אמרה.
אתמול השתתף השגריר ביפן, גלעד כהן, בטקס לזכר קורבנות ההפצצה בהירושימה. בטקס השתתפו גם ראש ממשלת יפן פומיו קישידה, שרת החוץ יוקו קמיקאווה, שרי הקבינט, ראש העיר, מושל המחוז, שגרירים רבים ואזרחים. בשעה 8:15, בדיוק בשעת הטלת הפצצה, נשמע הפעמון והקהל עמד.
בתום הטקס פרסם השגריר כהן פוסט ברשת X: "כמו בשנים קודמות, היום זכיתי להשתתף בטקס הזיכרון לשלום הירושימה מטעם ישראל. מתן כבוד למשפחות ולתושבי יפן לזכרם של אלו שאיבדו את חייהם באוגוסט 1945. אנו עומדים איתכם בזיכרון."
כהן ציין כי בהירושימה ראש העיר היה ענייני ועשה את הדבר הנכון, כשהזמין את ישראל, מדינה ידידה ליפן, כמו בכל השנים הקודמות. לדבריו, "לעומתו, ראש העיר נגסקי בחר לעסוק בפוליטיקה קטנה, והסתתר מאחורי טיעונים 'אבטחתיים' מגוחכים, אך בפועל בחר להזמין את איראן, סוריה, ונצואלה והפלסטינים, ולהדיר אותנו."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861726&forum=scoops1
מכיוון שיפן שיתפה פעולה במלחמה עם גרמניה הנאצית, ועזרה לה בכך להשמדת היהודים, הרי החרמת שגריר ישראל הוא המשך אותה מדיניות נפשעת, ויכולה רק להצדיק את הצורך בהטלת פצצת האטום על יפן.

גדעון סער: עיסקה – טעות היסטורית
גדעון משה זריצ'נסקי-סער, מועמד ראש הממשלה להחלפת גלנט בתפקיד שר הביטחון, פורש את משנתו:
"עסקת חטופים תסגור את המלחמה בעזה ובצפון ותמנע מלחמה אזורית.״ כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה לאחרונה מפרשני האולפנים וגם מ״מומחים ביטחוניים״? בואו נשים רגע בצד את השאלה האם בכלל אפשרית כעת עסקת חטופים שאני מייחל לשובם במהרה. בואו נתמקד במשמעות ״סגירת״ המלחמה בעזה כעת. זוהי החלטה מודעת על אי השגת מטרותיה. זו השארת חמאס בשלטון בעזה והותרת האיום ממנה על ישראל בכלל ועל תושבי עוטף עזה בפרט. זאת תהיה טעות הסטורית.
מעבר לכך – הכל היום כבר מבינים שמטרת הציר בראשות איראן היא השמדת ישראל. לא כאידיאולוגיה או חזון גרידא, אלא כמטרה פרקטית. לא בעתיד הרחוק – אלא בשנים הקרובות. האם ישראל המכותרת מוכנה להמשיך לחיות עם המציאות הביטחונית אליה הביאו אותה 3 עשורים של מדיניות המבוססת על נסיגות והכלה? עד לא מזמן ״מומחי הביטחון״ ועושי דברם באולפנים מכרו לנו אשליות וכזבים. היום כאשר המציאות האסטרטגית כבר ברורה הם משכנעים אותנו למה חשוב שנפסיק את המלחמה כעת. ״צה״ל שחוק,״ הם אומרים, ״נתארגן, נתחמש, נתאושש ואז נהיה מוכנים למלחמה הגדולה. אז נצא ונסיר את האיום מביירות ועד טהרן.״ האומנם? האם יש ממש בטיעון הזה או שמסתתרת אחריו הדחיינות הרגילה של מי שתמיד העדיפו שקט לרגע על ביטחון אמיתי והקריבו את העתיד על מזבח ההווה? אם ישראל מעוניינת להסיר את חרב ההשמדה שהונפה עליה ונמצאת לא הרחק מצווארה – חייבים לשאול: האם דחייה תשרת אותנו או את אויבינו? האם הזמן יעבוד לטובתנו או לטובתם?
כל אדם רציני שיבחן נושא זה חייב לפחות להטיל ספק בכך ש״כל עכבה לטובה״ בעניין זה. שהרי לא רק אנחנו ננצל את הזמן כדי להתחמש ולהתארגן. בכל מה שנוגע לבניין הכוח – כלל לא בטוח שנצליח להדביק את הקצב של אויבינו מסביב מתימן דרך טהרן ועד ביירות בטילים, כטב״מים ועוד. צריך לקחת בחשבון גם שרוסיה וסין יסייעו לתהליכי התחמשות והצטיידות של הציר, לרבות במימד בו יש לו פיגור לעומתנו (הגנה אווירית). התקרבות איראן לגרעין היא גם שיקול שמוכרחים להביא בחשבון. גם בהקשר זה לא ניתן לומר, בלשון המעטה, שהזמן עובד לטובתנו.
זאת ועוד: יש סימנים לרצון בציר להטיל גם את סוריה לשדה המערכה. עוד מיספר שנים (ואולי פחות מכך) אנחנו צריכים לקחת בחשבון אפשרות לחזית נוספת – ברמת הגולן. לא רק בהיבטי תלול מסלול, אלא גם בהקשר של תקיפה קרקעית. ניוד של כוחות חות׳ים לגזרת גבול שלנו – עלולה להגדיל את הסד״כ שיילחם נגד צה״ל. בימים האחרונים למדנו עד כמה גבולנו עם ירדן חדיר. בשנים הקרובות הציר בראשות איראן יעשה מאמצים להפלת המשטר בירדן. אם חלילה יצליח בכך – ייווצר למעשה רצף טריטוריאלי עם עורף טריטוריאלי מאיראן ועד גבול ישראל.
הטיעון האחרון של הדחיינים הוא טיעון כבד משקל: היעדר גיבוי אמריקני למלחמה אזורית. האמת היא שהמלחמה האזורית כבר כאן, עשרה חודשים. אויבינו לא שאלו אותנו ולא את האמריקאים. השאלה האמיתית היא האם יש לנו עניין במלחמת התשה ארוכה שעלולה להימשך שנים. מלחמה שבה רק אויבינו והמזל קובעים את גובה הלהבות. אויבינו יוכלו להכיל זאת. אנחנו יותר נתקשה בכך. דימום רב תחומי: מדיני, ביטחוני, כלכלי, חברתי ודמוגרפי לאורך חודשים ושנים מסוכן לישראל. אבל האם אחרי הבחירות בארה״ב – למימשל הבא בוושינגטון, של טראמפ או של האריס, יהיה ענין להתחיל את דרכו עם מלחמה אזורית? ברור שלא. כלומר: מי שחשב שיותר נכון להמתין עד אחרי הבחירות בארה״ב – מוזמן לחשוב שוב. דעת הקהל האמריקנית אוהדת לישראל. זמן מערכת בחירות בארה״ב עשוי להיות דווקא זמן נוח יותר לישראל מהשנה הראשונה לכהונת מימשל חדש.
לסיכום: אל תקשיבו לכל אלה שנכשלו בתפקידם או בפרשנויותיהם לאורך השנים. הם לא מבינים יותר מכם. הפעילו את השכל הישר שלכם.
ישראל מצויה במלחמה על עצם קיומה. גם את זה ״המומחים״ לא הבינו מיד. חלקם לא מבינים זאת עד היום. למען ילדינו ונכדינו אנחנו חייבים לצאת ממלחמה זאת כשידנו על העליונה. אנחנו חייבים לשנות את המציאות האסטרטגית של כיתור ישראל בטבעת אש משולבת בסכנת פלישה קרקעית רב חזיתית. אנחנו מוכרחים להוכיח שתוקפנות נגד ישראל אינה משתלמת. מי שיברח מהמלחמה – המלחמה תרדוף אחריו. ״רק המעז – מנצח,״ למדתי ממישהו שהבין משהו במלחמה. הגיעה העת ליזום ולא רק להגיב. לא רק במבצעים טקטיים, אלא גם במהלכים אסטרטגיים: מול איראן ומול חיזבאללה. זהו תפקידה של המנהיגות המדינית והצבאית בישראל היום.
מניה וביה עונה לו עמוס שוקן:
"גדעון, יש לך מנגד את האסטרטגיה של ג׳ו ביידן להקים את המדינה הפלסטינית עם הסכמי ביטחון, כלכלה וחינוך (חינוך לשני הצדדים), והקמת ציר עם ארה״ב, סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות הסכמי אברהם ושחרור משליטה באמצעות משטר אפרטהייד אכזרי בפלסטינים בשטחים שגורם לטרור של לוחמי חופש, צדק וקוממיות."
https://x.com/gidonsaar/status/1821915173231251628
עמוס שוקן הנאבק למען הצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, מתכוון ודאי להסכם אוסלו, ולהסכם של ישראל עם החמאס (שדחה את אוסלו), וההסכם עם חיזבאללה. הבעייה היא שהצלת שלטון החמאס כפי שמציע שוקן לא תאפשר הקמת ציר עם ארה"ב כיוון שאף אחד לא ייקח יותר את ארה"ב ברצינות לאחר שהצליחה במאבקה להצלת שלטון החמאס.
ועכשיו הדילמה הגדולה במה יבחר נתניהו?
אם יבחר בעיסקה, יאמרו לו שנכנע והפקיר את בטחון ישראל, אם ידחה את העיסקה, גם יאמרו לו שהפקיר את בטחון ישראל. מה שלא יעשה ייזקף לו להפקרה.

פרוגרסיביות (1)
ענת קם - בין ריגול למשטרת מחשבות
כתבת העיתון הערבי בעברית – "הארץ", המרגלת ענת קם, היא "פרוגרסיבית" "ליברלית", ואנטי-קלריקאלית, העובדת בשירות שוקן נבזלין, ובומשטיין-בן (אחרי איום בתביעת פיצויים).
"השבוע," כותבת המרגלת קם, "הודיעה עיריית תל אביב יפו שלא תאפשר בחגי תשרי הקרובים תפילות בשטחים הציבוריים הפתוחים דוגמת כיכרות ורחבות...
"חזרנו לשיח של 6 באוקטובר באופן הכי מילולי שאפשר. ובכל זאת, כבר התחילו ההתפתלויות החילוניות המתנצלות על זה שזה לא יפה, ומגיע לכולם להתפלל, ובכלל הצביון החילוני-ליברלי של העיר חזק דיו להכיל את גלולת הרעל של הגרעינים התורניים שמבקשים את התפילות האלה, כאילו לא די לכך במאות בתי הכנסת הפזורים ברחבי העיר.
"הגרעינים התורניים בתל אביב, פורום קהלת, אורית סטרוק וההפיכה המשטרית — חד הם. כולם זרועות של אותו תמנון רב-זרועי וטפילי, שמנסה להתעלק על המדינה ובעיקר על אוכלוסייתה היצרנית ומשלמת המיסים, כדי להמשיך את מימון חלומותיהם המשיחיים פוליטית, שמרניים חברתית ופשיסטיים מדינית. אבל הציבור התבגר, והשנה החבורה היהירה הזאת שמעה לראשונה בחייה 'לא.' והם ימשיכו וישמעו את ה'לא' הזה, מארתור דנצ'יק או מרון חולדאי, עד שייצאו לנו מהווריד.
"חולדאי, אל תתקפל. זכות קיומך הפוליטית נובעת מהתנגדותך להפיכה ולכפייה. עמוד איתן מול כוחנותם החלולה, והם יתפוררו חזרה לאבק שהם מתחת לחליפה של האיומים."
(ענת קם, בעיתון המודפס: "חולדאי אל תתקפל", בדיגיטלי: "קהלת והגרעינים התורניים שומעים 'לא' בפעם הראשונה. הגיע הזמן", "אל-ארצ'", 7.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-07/ty-article-opinion/.premium/00000191-2870-d5e8-a397-fef859400000
הבנתם? המרגלת ענת קם, תרגל, אחרי היהודים, ואם יימצא יהודי שמתפלל בציבור, היא תסגיר אותו מיד לרשות רון אובז'נסקי-חולדאי. מעניין אם המרגלת קם גם תרגל אחרי מתפללים ערבים-מוסלמים, ותסגיר אותם לרון אובז'נסקי-חולדאי?

פרוגרסיביות (2)
מיטל לוי-להבי נגד מוסלמים?
סגנית ראש עיריית ת"א-יפו, מיטל לוי-להבי המתנאה כ"דמוקרטית ליברלית פרוגרסיבית" מסבירה את התנגדותה לתפילות במרחב הציבורי: "בפעם הקודמת שבה היתה תפילה כזאת כמעט היה קרב בין אחים. בואו נימנע מכך. לא נאפשר הפרדה במרחב הציבורי – לא בתפילות יהודיות ולא מוסלמיות..."
https://x.com/kann_news/status/1820919805240631767
נראה אותה. אתם מתארים לעצמכם את מיטל לוי-להבי מגיעה לתפילות מוסלמים בסביבות מסגד חסן בק, וגן צ'רלס כלור, ומפזרת את הערבים בתפילתם?

פרוגרסיביות (3)
הפרלמנט של עיראק הוריד את הגיל המותר לנישואין מ-15 ל-9.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862082&forum=scoops1
ההחלטה העיראקית היא לחזור לימי מוחמד.
בניגוד לכל מוסלמי שיכול לקחת רק ארבע נשים, מוחמד טען שקיבל אישור מאללה אלוהיו, לקחת כמה נשים שירצה, כולל שפחות שבויות, ואף את אשתו של בנו המאומץ זייד. (סורה 33). את אשתו הצעירה ביותר, עאישה – בתו של אבו בכר שהחליף אותו בתפקידו כחליף הראשון הוא לקח בגיל 7 וקיים איתה יחסים בגיל 9. הנה זו הדוגמה לכל מוסלמי.
ועכשיו נשאר רק לראות איך יגיבו על זה שתי חברות הקונגרס הפרוגרסיביות, חברת הקונגרס האמריקאי מטעם "הדמוקרטים", הסומלית הפרוגרסיבית אילהאן עומאר (בסומלית: Ilhaan Cumar); וחברת הקונגרס האמריקאי מטעם "הדמוקרטים", הפלישתית הפרוגרסיבית רַשִׁידַה חַרְבִּי טַלִיבּ? וכמובן הפרוגרסיבית קאמלה דווי האריס?
נחכה ונראה.

פרוגרסיביות (4)
זכויות האדם המוסלמי
אחרי חיסולו: איראן העניקה לאיסמעיל הנייה את ''פרס זכויות האדם האסלאמי והבינלאומי''. כך נמסר בהודעת חמאס.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861583&forum=scoops1
שמתם לב שתמיד כשמדובר על זכויות אדם מדובר רק על זכויות האדם המוסלמי? (ותמיד נגד יהודים, ולא נגד מוסלמים).

הזיוף והשקר של חברת הקונגרס האמריקנית רשידה טאליב
חברת הקונגרס הפלישתית האנטי-ישראלית ראשידה טליב, שיתפה ב-X (טוויטר לשעבר) צילום מסך של סקר מחדשות 12 – וטענה שרוב הישראלים תומכים בביצוע מעשי אונס נגד פלסטינים. הסקר שהיא הביאה את צילומו הוא מלפני שנתיים מתקופת הממשלה הקודמת והשאלה בו "האם אתה מסכים שהממשלה נשענת על תומכי טרור?"
הפוסט המקורי פורסם בחשבון ה-X של נורה ארקט, שמציגה את עצמה כעו"ד לזכויות אדם, ומקפידה לפרסם תכנים פרו-פלסטיניים באופן עקבי. בפוסט המקורי נכתב על ידי ארקט: "כשאתה אומר לחברה שיש לה את הזכויות לבצע רצח עם, הם בוודאות מאמינים שיש להם את הזכות לאנוס."
כאמור, חברת הקונגרס טליב פרסמה מחדש את הפוסט, אך כמה שעות מאוחר יותר הוא נמחק ע"י ארקט – שהתייחסה לכך בציוץ נוסף. "טליב סמכה עליי, והפרסום שלא עבר בדיקה הוא טעות שלי," כתבה ארקט. עם זאת, המשיכה בקו האנטי-ישראלי והוסיפה פנייה לעוקביה: "אבל בטח אתם מבינים איך אפשר להתייחס לסקר הזה כנכון לאור הסרטון של האונס הקבוצתי של העצור הפלסטיני."
חברת הקונגרס ראשידה טליב הובילה קו אנטישמי ומאוד אנטי-ישראלי בהפגנות ברחבי ארה"ב בשבועות הראשונים למלחמה. 234 חברי בית הנבחרים, מתוכם 22 דמוקרטים, חברי מפלגתה של טליב, אף הצביעו בעד החלטה הקוראת לנזוף בה ולבקר אותה בצורה רשמית – דבר שקרה בפעם ה-26 בלבד בהיסטוריה של בית הנבחרים.
https://www.mako.co.il/news-world/2024_q3/Article-6c6615406803191026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
איך אומר בן עזר: ערבי רק פותח את הפה ומשקר. גם ערבייה.
[אהוד: הציטוט המדוייק שלי הוא מפי דודי ברוך בן עזר ראבּ: "ערבי קם בבוקר ומתחיל לדבר, ערבי מתחיל לשקר." לתשומת לב הפצ"רית.]

בין שנאת ישראל לחיסול תרבות המערב
ארה''ב: ארגון ה BDS באוניברסיטת קולומביה אומר שהוא ''בעד חיסול תרבות המערב'' במכתב תמיכה בהפיכה בבנגלדש שם מחסלים המוסלמים את ההינדים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861962&forum=scoops1
ודוק: אותם אנשים יושבים במדינות המערב לאחר שקצו בחייהם במדינות המוסלמיות והם לא רק בעד חיסול ישראל, אלא חיסול תרבות המערב לשם נמלטו. אז למה לא תחזרו לארצות המוסלמיות מהן באתם?

סיבה לחיוך?
ממה מחייך טימותי "טים" ג'יימס וולז?
טימותי ג'יימס וולז, מועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן נשיא, מספר ממה הוא מחייך בבוקר? כ״שיש לי יום קשה אני חושב, על חברת הקונגרס אילהן עומאר, ואז יש לי חיוך.״
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861866&forum=scoops1
הוא לא פירט אם הוא צוחק עליה, או צוחק מאושר בראותו אותה מתוך הערצתו אליה?
לעומת זאת המועמדת לתפקיד הנשיאה, קאמלה דווי האריס, אמרה למפגינים בעד החמאס בעזה שהאשימו אותה ברצח עם בעזה: "אם אתה רוצים שטראמפ ינצח – תמשיכו להגיד את זה. אם לא – אני מדברת עכשיו."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861865&forum=scoops1
נראה מה תדבר לאחר הבחירות?

לא משגב – חרפה
כתב העיתון העברי בערבית "הארץ" ("אל-ארצ'"), אורי הורוביץ-משגב בז: "אני בז לברק חירם לא פחות משהוא בז לי ולשכמותי," הוא כותב. "מי הוא בכלל שיעז להעביר ביקורת על הישראליות? כמה יהירות נדרשת לתת-אלוף כדי לשאת נאום כזה נפוח ויומרני. בוא, חביבי, כולה נכנסת לפקד על אוגדה מרחבית. קח אוויר. אתה עדיין לא יצחק שדה, לא משה דיין, לא יגאל אלון, לא אריק שרון, לא חיים בר־לב, לא דדו, לא ברן, לא אהוד ברק.
"חירם," מוסיף הורוביץ-משגב, "החריב על דעת עצמו אוניברסיטה בעזה, בניגוד מוחלט לנהלים. בצבא נורמלי זה היה אמור לעצור את קידומו; בצה"ל נרשמה לו הערת נזיפה. מעניין איך הגיבו מפקדיו לנאום המחוצף שלו השבוע. אולי שלחו לו סמס?
"מינוי חירם מבטא את החולשה הבולטת בכהונתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי: חוסר הרצון, ואולי בשלב זה חוסר היכולת, להתעמת עם התפרקות הצבא מבפנים. לא רק למשיחיים מול ממלכתיים. גם בענייני משמעת וערכי יסוד.
"אין לקנא בהלוי. מעטים היו מתחלפים איתו. אבל בסופו של דבר, הרתיעה מעימותים ושבירת כלים מוקרנות גם כלפי מעלה. כבר עשרה חודשים שבמטכ"ל, בשב"כ ובמוסד לא נמצאו מי שידפקו על השולחן של נתניהו וברגעי האמת גם יהפכו אותו. אפילו כשהם מזהים ראש ממשלה שהחליט להמיט חורבן על עמו ומדינתו. אלו אנשים קונפורמיים, צייתנים בהווייתם, מצופפי שורות. ופה טמון אסוננו הגדול."
(אורי משגב, חירם נפוח ויהיר, אבל הרצי הלוי הוא הסיפור, "אל-ארצ'", 8.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-08/ty-article-opinion/.highlight/00000191-2c10-d1b4-a399-7cb628750000
הבנתם? מי האשם בנאומו של חירם? הרמטכ"ל, הרצל גורדין-הלוי, בו ברמטכ"ל "טמון אסוננו הגדול..." ברור שנאומו של יאיר גולדנר-גולן על "התהליכים" הוא לדידו פתח תקווה ויציאה מהאסון. קשה להאמין שמשגב ("חרפה") הוא בן קיבוץ חפציבה של הקיבוץ המאוחד שלדידו גם פייקוביץ'-אלון הוא אסון.

בין חתולים לבני אדם
הסופר והמשורר, הלל קוטוביץ-חתולי-עוגני, (בקיצור ע. הלל) כתב סיפור בשם "מעשה בחתוליים". המעשייה מספרת על שני חתולים, האחד לבן ואילו השני שחור. כל אחד מהם קינא ברעהו עקב צבע פרוותו. על-מנת לשנות את צבע הפרווה קפץ כל אחד מהם לחבית עם החומר המתאים: החתול הלבן קפץ לחבית של זפת והחתול השחור לחבית של סיד. אמנם צבע הפרווה של כל אחד מהם השתנה כפי שתכנן אבל נוכחותו של החומר על הפרווה היוותה אי-נעימות. החתולים שבו כל אחד לצבעו המקורי על ידי רחצה בים ולאחר ששבו לצבעיהם המקוריים התנצלו זה בפניו של זה.
https://he.wikipedia.org/wiki/מעשה_בחתוליים
אי אפשר שלא להיזכר בסיפור ילדים זה לאור דבריו המפתיעים של שחקן הקולנוע האמריקאי בנג'מין אדוארד מיארה "בן" סטילר:
''כל בחור יהודי לבן היה רוצה להיות שחור''
השחקן היהודי-אמריקני בנג'מין אדוארד מיארה "בן" סטילר, התבטא בצורה מוזרה במהלך משדר התרמה וירטואלי לקמפיין של המועמדת לנשיאות ארצות הברית קמלה האריס. באירוע שנקרא Comics for Kamala, תרם סטילר לקמפיין 150 אלף דולר והביע את דעתו האוהדת על סגנית הנשיא.
"האריס היא מועמדת היסטורית," אמר סטילר. "זאת הולכת להיות הנשיאה הראשונה וזה מרגש לחלוטין. היא הודית, היא שחורה, היא הכול. אתה יכול להיות יותר מדבר אחד, זה מדהים. אתם יודעים, אני יהודי ואירי. הלוואי והייתי שחור. כל בחור יהודי לבן היה רוצה להיות שחור, אתם יודעים. אז צאו לשם, תצביעו ותתרמו. זה כל כך חשוב."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861692&forum=scoops1
ההתבטאות הזו מאירה את המצב הזהותי העגום של יהודי אמריקה המתביישים ביהדותם ומזדהים עם האוייב האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הרוצה להשמידם, ורוצים להיות שחורים. רק לא יהודים.

כשדם יהודי ניתז מן הסכין, יהיה לנו טוב כפליים
Heckerlied – "שירו של הקר", היה שיר שכתב המהפכן הגרמני בן המאה ה-19 פרידריך הקר (Friedrich Hecker). השיר השתייך למסורת שירה קצבית, גסה ופרובוקטיבית שהיתה נפוצה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בקרב סטודנטים גרמניים חברי תנועת הנוער ה"ואנדרפוגל". גרסה אנטישמית, שלימים עתידה להתפשט ברחבי גרמניה, צצה במרץ 1921 בקרב אנשי הפרייקור שלחמו במרד בשלזיה עילית ושם שררה אנטישמיות פרועה במיוחד. בשנות רפובליקת ויימאר שלאחר מכן, הפך שיר זה לשיר חיילים:
(Sturmsoldaten). Wenn der Sturmsoldat ins Feuer geht, ei, dann hat er frohen Mut, und wenn’s Judenblut vom Messer spritzt, dann gehts nochmal so gut
(כשחייל הסער צועד לתוך האש, הוא שמח ואמיץ, וכשדם יהודי ניתז מן הסכין, יהיה לנו טוב כפליים). וריאציה זו הושרה על ידי האס-אה ביום השנה לעליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-30 בינואר 1933.
מתחילת שנות התשעים משמיעים ארגונים נאו-נאציים גרסה של השיר הזה תחת הכותרת "דם" (blut). ההשמעה הראשונה המוכרת היא של הלהקה Tonstörung בשנת 1993. באותה שנה הורשעו חברי להקה זו על ידי בית משפט במנהיים בהסתה לשנאה ולפשעים, ובשימוש בסמלים אסורים. לאחר ההרשעה התחזק מעמדו של השיר בקרב נאו-נאצים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הקרליד
מסתבר שכיום יש שוב צמא לדם יהודי שישפריץ מהסכין:
הרמן בריסלמנס "רוצה לדחוף סכין מחודדת בגרונו של כל יהודי."
הפובליציסט והסופר הפלמי, הרמן בריסלמנס, מאשים את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ברצח ילדים ובגרירת העולם למלחמת עולם שלישית. בטורו הקבוע בכתב העת הפלמי HUMO, היוצא לאור בבלגיה, הוא כתב בין היתר: "בדעה צלולה אני עוקב מקרוב אחר מלחמת עולם שלישית שמגיעה. המזרח התיכון יתפוצץ, עם השלכות סוררות על שאר העולם. וכל זה על ידי יהודי קטן, עבה וקירח, הנושא את השם המבשר רעות ביבי נתניהו, ואשר מכל סיבה שהיא רוצה להבטיח שכל העולם הערבי ייסחף."
בריסלמנס – סופר משורר ומחזאי נודע – הוסיף: "על כל לוחם חמאס או חיזבאללה שנהרג על ידי אותו הצבא ה-*** הישראלי, מאות אזרחים חפים מפשע נהרגים, הרבה ילדים ביניהם, ואותו גורל יהיה זהה לילדינו במערב הבטוח כביכול. אני רואה תמונה של ילד פלסטיני בוכה וצורח, שצורח לגמרי מעבר לכל החושים לאימא שלו ששוכבת מתחת לפסולת, ואני מדמיין שהילד הזה הוא הבן שלי רומן, והאמא היא חברתי לנה, ואני כל כך כועס שאני רוצה לדחוף סכין מחודדת בגרונו של כל יהודי שאני נתקל בו."
למקרא דברי ההסתה המחליאים הללו פנה איגוד הארגונים היהודיים באירופה, EJA, לתובע הכללי של בלגיה ודרש לעצור את הפובליציסט בגין הסתה לרצח. הארגון פנה גם למערכת כתב העת, בדרישה להשעות את הכותב לאלתר – בטרם יעשה שימוש נוסף בטורו להסתה להרג יהודים. גם שגרירת ישראל בבלגיה, עידית אבו רוזנצוויג, הגיבה לטור: "במדינה שבה יהודים מותקפים מדי יום ו-70% מדווחים על חשש לחייהם. איך זה עבר עריכה? אנטישמיות ולגיטימציה לאלימות צריכות להיות קו אדום אפילו עבור התקף זעם מילולי של 'אינטלקטואל' במגזין שמאלני." היא הוסיפה כי אם הדברים היו מתפרסמים נגד מוסלמים – היתה קמה סערה גדולה.
https://www.ynet.co.il/judaism/article/hyxkiyj9r
הפלמי הנאצי הפיליסטיני, הרמן בריסלמנס, חושב שאם הוא יתקע סכין בגרון של יהודי זה יציל אותו מהסכינים שיתקעו בו המוסלמים בבלגיה.

היהודים אשמים – מזימה ציונית
אימאן חליף, המתאגרפת האלג'יראית, שזכתה בזהב, משגעת את פריז עם סימני שאלה בקשר לבדיקה המגדרית בה נכשלה, ובגינה הושעתה מהסבב העולמי באגרוף, אך נכנסה לאולימפיאדה. ראש הוועד האולימפי האלג'יראי, יאסין עראב, האשים בסערה את היהודים:
עראב אמר: "הלובי הציוני מנסה לשבור את אימאן וטוען שהיא גבר. הם מנסים לשבור את התודעה שלה, קשה להם עם זה שאישה ערבית או מוסלמית תתקדם בעולם האגרוף. כולנו כאן בשבילה."
(יו''ר הוועד האולימפי האלג'יראי: ''הטענות על המגדר של המתאגרפת חליף הן מזימה ציונית'')
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861574&forum=scoops1
ושוב אנחנו תוהים אם עדיין המשורר יליד עיראק, רוני סומך-סומק, עדיין חולם לקרא לבת שלו אלג'יר?

האם עבר הירדן תיפול?
מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" בישראל מזהים התעצמות של פעילות איראנית בתוך ירדן, בגבול שבין ישראל לירדן, וביהודה ושומרון.
על רקע הדיבורים על ניסיונות לקדם עסקה לשחרור חטופים והפסקת אש, במטרה להרגיע את המתיחות מול איראן וחיזבאללה, בישראל דווקא מביעים פסימיות באשר לתפקיד של הסכם הפסקת האש כגורם שיוביל לרגיעה במזרח התיכון, אשר תחזיק מעמד לאורך זמן.
הסיבה העיקרית לכך היא כי מאז תחילת המלחמה מזהים בישראל התעצמות של פעילות איראנית בתוך ירדן, בגבול שבין ישראל לירדן וביהודה ושומרון. על פי גורם ישראלי בכיר, "היעד האסטרטגי הבא של איראן הוא לעורר התקוממות ביהודה ושומרון וללחוץ על הגבול המזרחי של ישראל. כמו כן, איראן פועלת בתוך ירדן כבר זמן מה. הפעילות הזאת ידועה ומוכרת לנו עוד מהתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר, אך בעשרת החודשים האחרונים אנחנו מזהים התעצמות משמעותית של המגמה המדאיגה הזאת."
"לא מעט גורמים בישראל ובארה"ב מאמינים כי רק הסדר אזורי, שכולל הקמת קואליציה סונית נגד איראן ושלוחיה, מסוגל להוות פתרון אפקטיבי מול ההתארגנות האיראנית הרב-זירתית. עם זאת, נראה כי המגעים להסדר האזורי הוקפאו עד אחרי הבחירות לנשיאות בארה"ב, וכי עתידם כרוך בתוצאות הבחירות."
(אנה ברסק, "הכיסא של המלך רועד: איראן מערערת את יציבות ירדן – בדרך להקים קן טרור בלב ישראל", "מעריב", 9.8.34)
https://www.maariv.co.il/news/military/Article-1123594
ובינתיים:

מסתננים מעבר הירדן
הגבול בין ישראל לירדן פרוץ לרווחה. להערכת גורמי הבטחון, למעלה מ-4,000 אנשים הסתננו מירדן בחודשים האחרונים. העדויות המדהימות של המסתננים מלמדות על רשתות הברחה מיומנות, על המחירים הגבוהים שגובים המבריחים, ועל מסלולי הכניסה לשטחנו.
המסתננים שנכנסים לשטחנו. הם יכולים להיות מחפשי עבודה, הם יכולים להיות מבריחי סמים, הם יכולים להיות מחבלים המגיעים לשטחי הרשות הפלסטינית למטרת החדרת נשק. מדובר בתופעה רחבת היקף הצוברת תאוצה, כתב הדיין אסף נועם, שבפניו מובאים המסתננים המעטים שנתפסים.
"באופן מובחן מגל ההסתננות מגבול מצרים לפני כעשור, בגל הנוכחי המדובר במדינות מקור רבות ומגוונות של המסתננים – טורקיה, אוזבקיסטן, גיאורגיה, אוקראינה, סרי לנקה, סין, אוגנדה, גאנה, סודאן ועוד – וכן בעדויות המוחזקים בדבר הקלות הרבה בה נכנסו לישראל ועל קיום רשתות הברחה ענפות בישראל, בירדן ובמדינות המקור, וזאת לצד העובדה כי מרבית המסתננים אינם נתפסים בידי צה"ל בעת חציית הגבול אלא בידי רשות האוכלוסין וההגירה, באופן אקראי, בהיותם מתגוררים ועובדים בישראל מזה תקופה. תופעה זו יש בה כדי להניע את אמות הספים של מדיניות ההגירה של מדינת ישראל.
"העובדה כי חלק ניכר מאזרחי טורקיה שנתפסים בישראל במסגרת פעולות אכיפה אקראיות של רשות האוכלוסין וההגירה מתגלים ככאלו שנכנסו לישראל בהסתננות מגבול ירדן, עשויה להעיד על היקפים ריאליים גדולים בהרבה של תופעת הסתננות לישראל מגבול ירדן, ייתכן מצד אלפים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862091&forum=scoops1
ובינתיים:
'זנחו אותנו בערבה'': ''הגבול פרוץ, הירדנים מעבים מוצבים, בלילות נשמע זמזום של רעש רחפנים מסתורי ולצה''ל אין תשובה או פתרון.
מאז 7 באוקטובר מתמודדים התושבים עם פחד כפול: מחד החשש מחציית גדר התלתלית הסמלית המפרידה בין ישראל לממלכה ממזרח, ובמקביל החרפת הפשיעה הפלילית שמכה בחקלאים ועלולה להתגבר לקראת עונת התמרים. "השמיכה של צה"ל קצרה מדי ונוכחות משטרתית כמעט שאין," הם אומרים. לאחרונה החלו תושבי המועצה האזורית הערבה התיכונה לשמוע זמזום רחפנים החגים מעליהם בלילות. לא ברור מי מפעיל אותם או מהיכן הם נשלחים – האם מתוך הארץ או מירדן – וכל הניסיונות לאתר את המקור העלו חרס. במועצה טוענים שהרחפנים משמשים בין השאר להברחות סמים ונשק, אולם לצה"ל אין תשובה או פתרון. לאחרונה עצר כוח מג"ב שני חשודים, אבל הם שוחררו בהיעדר ראיות.
סוגיית הרחפנים המסתוריים מצטרפת למכה נוספת שניחתת על יישובי הערבה בתקופה האחרונה: גניבות נרחבות, בעיקר של כבלי מתכת ומתקני סולר משטחים חקלאיים, שמעבר לפגיעה בעבודה מערערות עוד יותר את תחושת הביטחון. תוסיפו לכך את החשש הגובר והמובן מאז טבח 7 באוקטובר נוכח הסמיכות לגבול הפרוץ עם ירדן, ולפניכם מציאות בעייתית שמכרסמת נגיסה אחר נגיסה בשלווה היחסית שאיפיינה את האזור בעבר.
"אנחנו חוששים שיקרה משהו כמו שראינו ב-7 באוקטובר. המועצה מנסה לחזק את הביטחון ביישובים אבל חצי קילומטר מכאן יש מדינה. אנחנו מנסים להתמודד לבד, גם עם המצב הביטחוני וגם עם הגניבות החקלאיות. במושב חצבה היו כמה גניבות סולר ממש מתוך חצרות בתים של תושבים. יש נקודת משטרה במרכז ספיר עם שני שוטרים אבל החקלאים לא תמיד מדווחים על האירועים, כי אומרים להם 'תגישו תלונה באפליקציה' והדברים לא זזים."
"הבעילה העיקרית היא שאין פה נוכחות של משטרה. שני שוטרים מחזיקים את כל הגזרה 24/7. אחד מהם גר בדימונה. מג"ב לא נמצאים בגזרה שלנו וביקשנו לתגבר את הנוכחות המשטרתית."
מעבר לבעיות הפליליות, העיניים של תושבי הערבה מופנות בחשש מזרחה, שם – במקרה הטוב – מפרידה גדר תלתלית פשוטה בין ישראל לבין ירדן. לא מזמן נתפסו שני מסתננים סודנים שחצו אותה בקלות והגיעו לצופר בחיפוש אחר עבודה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862206&forum=scoops1
אם מגיעים מסתננים יגיעו גם מחבלים.

מטרות המלחמה
בעוד ישראל אינה מפרסמת את מטרות המלחמה שלה עם איראן. האיראנים מפרסמים את מטרותיהם. המטרה הגדולה השמדת ישראל. המטרה הטקטית ירי על המטרות הבאות:
סוכנות הידיעות הממשלתית האיראנית פירסמה היום את המקומות האסטרטגיים והחיוניים בישראל שלדבריה היא עלולה לתקוף בתגובה לחיסול הנייה, כך פורסם באל ערביה.
1. משרד ראש הממשלה (לא ברור אם בירושלים או בקריה בתל אביב?) משרד המלחמה.
2. שדות תעופה: נמל התעופה בן גוריון, שדה התעופה הבינלאומי של חיפה, נמל התעופה הבינלאומי רמון.
3. בסיסים צבאיים: בסיס שדות מיכה, בסיס חיל האוויר רמון, בסיס חיל האוויר רמת דוד, בסיס חצרים, בסיס חיל האוויר נבטים, בסיס חיל האוויר תל נוף, בסיס פלמחים.
4. נמלים: נמל חיפה, נמל אשדוד, נמל אילת.
5. תחנות ייצור חשמל: תחנת אוורט רובין, תחנת רוטנברג, תחנת אשכול, תחנת רדינג, תחנת חיפה.
6. שדות נפט וגז: שדה כריש, שדה לוויתן, שדה תמר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862189&forum=scoops1
השאלה היא מדוע ישראל אינה מפרסמת גם היא את מטרות התגובה שלה. משרד המנהיג העליון, שדות תעופה, מתקני הפקת נפט, סכרים, ומתקני גרעין?

היימצא לארה"ב סגן נשיא פלישתי?
מועמדת מפלגת הירוקים לנשיאות ארה"ב, היהודיה האוטו-אנטישמית, שונאת ישראל ופעילת הב.ד.ס. ג'יל אלן שטיין, מחפשת פלסטיני כמועמד לסגן נשיא. גברת שטיין ראיינה כבר כמה מועמדים, בינהם ראש העיר דירבורן, אבדללה חאמוד, שהתברר כצעיר מדי לפי החוקה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862188&forum=scoops1
האם היא תמצא ערבי-מוסלמי-פלישתי שיסכים לרוץ איתה לבחירות, ולא לרצוח אותה בפקודת החמאס? מה קורה לאבנים[?] היהודיות באמריקה? קודמתה גרטרוד שטיין הציעה לתת להיטלר את פרס נובל לשלום על תרומתו לשלום העולם, והיא לסינואר. הנחמה היחידה היא שבריצתה לבחירות היא תיקח קולות מקאמלה דווי האריס, כפי שלקחה קולות מהילרי דיאן רודהם קלינטון, וסיכלה בכך את בחירתה.
נאחל לה שתישאר כמו כפתגם האידישאי: "עלנט װי אַ שטײן" – בודדה כאבן.

"אופיום לעמים"
קרל הלוי-מרקס מעולם לא אמר את הביטוי "הדת היא אופיום להמונים" הוא אמר: "הדת היא אופיום לעמים" (המקור בגרמנית: Opium des Volkes).
"האדם יוצר את הדת, ואין הדת יוצרת את האדם. שכן הדת היא תודעתו העצמית ותחושתו העצמית של האדם שטרם מצא את עצמו, או שחזר ואיבד את עצמו. אולם האדם איננו בגדר יצור מופשט המרחף מחוץ לעולם. האדם הריהו עולמו של האדם, מדינה, חברה. מדינה זו, חברה זו, הן היוצרות את הדת... היגון הדתי הוא בעת ובעונה אחת ביטויו של היגון המציאותי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, יגונו של עולם ללא לב כשם שהיא נפשן של נסיבות ללא נפש. היא האופיום של העמים." (הקדמה לביקורת המשפט של הגל, שלמה אבנרי, מארקס, כתבי שחרות, מרחביה, 1965, עמ' 65).
בחיבור הזה שנכתב בחורף 1843-44 מופיע לראשונה אצל מארקס המונח "פרולטריון", אבל בהקשר של חברה בלתי מפותחת מבחינה תעשייתית, ולא מתוך מרכזיותו בתהליך הייצור. זה יופיע אצל מרקס רק מאוחר יותר. (שם עמ' 18).
בסתיו 1843 בגיל 26 כתב המשומד הצעיר (נטבל ב-1824. אימו הנרייטה נשארה יהודייה), קרל היינריך הלוי-מרקס, חיבור בשם "לשאלת היהודים" (Zur Judenfrage).
(קרל מרקס, לשאלת היהודים, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1959)ץ
Karl Marx
Zur Judenfrage
http://www.mlwerke.de/me/me01/me01_347.htm
הלוי-מרקס תמך במתן אמנציפציה ליהודים, אך בתנאי שהם יפסיקו להיות יהודים, ובמה התבטאה לדידו יהדותם? היחס היהודי לכסף. כשלא יהיה יותר כסף, ולא משטר קפיטליסטי, ממילא לא יהיו יותר יהודים. והוא מנסח זאת כך:
מהו הבסיס החילוני של היהדות? "הצורך המעשי, התועלת העצמית." "מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר מכר." "מהו אלוהיו החילוני? הממון." "הממון הוא האליל שלהם והם סוגדים לו."(שלמה אבינרי קרל מרקס, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1965, עמ' 59).
"הממון" הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו." "לאומיותו הדמיונית של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, של איש הממון." (שם עמוד 61).
כסף כמהות של היהודים הוא ביטוי מהדהד בכל הספרות האנטישמית מהברית החדשה, מכירת ישו ב-30 שקל כסף, ועד היטלר שדיבר על "יהדות הממון הבינלאומית." אין ספק, שגם הזמר האנטישמי השחור, קניה אומָרִי ווסט, מסכים איתו בכל מילה.
ודוק: מרקס תמך באמנציפציה ליהודים, אבל בתנאי שלא יהיו יותר יהודים. הוא זיהה את היהודים רק עם הממון, עם הקפיטליזם, כשיעלם הקפיטליזם ייעלמו גם היהודים. במובן זה האנטישמיות של מרקס זהה לחלוטין לאנטישמיות הנוצרית שלפיה הגאולה תבוא רק אם כל היהודים יקבלו את ישו ויתנצרו, או לאנטישמיות המוסלמית האומרת שהתנאי לגאולה זה רצח כל היהודים שיסתתרו מאחורי הסלעים והאבנים.
הממון הוא האופיום של העם היהודי.
נעמן כהן