הֱיוֹת אִשָּׁה בּוֹדְדָה,
עִם שִׁירָה בְּקִרְבֵּך;
שְׂאֵת נַפְשׁוֹת-יְלָדִים –
בְּרַחֲמִים,
וֶאֱסֹף זְרוֹעַ רֵיקָה –
אֶל חָזֵךְ;
אֱהֹב אֶת יְפֵה-הָעֵינַיִם
כְּשֶׁעֵינַיִךְ דּוֹמְעוֹת-דָּם
הַעֲמֵס עַל הַגַּב הַדַּל –
צְלָב-סְלִיחָה כָּבֵד,
לְכָל צוֹלֵף
לְכָל חוֹבֵט –
וְשָׁתוֹק;
וְתוֹכֵךְ דָּלוּק –
הוֹמֶה לְאוֹר,
גּוֹעֵשׁ לְחַיִּים –
וְהוּא סוֹפֵר גַּרְגְּרֵי חוֹל יָבֵשׁ
נִגָּרִים אַט
בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת –
עַד סוֹפֵךְ, עַד סוֹפֵךְ –

1971

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 
מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹגְעִים בָּנוּ. שִׁלְפֵי חַמָּנִיּוֹת
נֶאֱסָפִים לְקֻבִּיּוֹת עֲנָק –
עוֹד מְעַט יִלָּקְחוּ אֶל פִּיּוֹת מַעֲלֵי הַגֵּרָה
לִיצֹר שַׁרְשֶׁרֶת חָלָב,
לְהֵינִיק דּוֹר שֶׁל טוֹמְנֵי זְרָעִים
וְחוֹזֵר
וּבָא
וְשׁוּב יֵאָסְפוּ כְּמוֹ לֹא עָבְרָה שָׁנָה.
 
חָלִילָה לִי לְהַטִּיל סָפֵק בְּמַחֲזוֹרֵי הַסְּתָו.
לַהֲקוֹת יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בָּאֲדָמָה
בִּלְהִיטוּת
שֶׁל סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת.
אוֹפַנֵּי שֶׁטַח מְגִיחִים מִשְּׁבִילֵי יָחִיד שֶׁבַּיַּעַר,
כְּמוֹ סוּסִים חָבְרוּ לָךְ
לְמִקְצָב אָצִיל.
 
עוֹד לֹא חֹרֶף –
יְמֵי לַחוּת אַחֲרוֹנִים, עָלִים מְכַסִּים דַרְכֵי עָפָר.
פְרַנְק סִינַטְרָה מַמְשִׁיךְ לָשִׁיר בְּקוֹלוֹ הַמְרַתֵּק –
״סֶפְּטֶמְבֵּר...אוֹקְטוֹבֵּר...
 נוֹבֶמְבֵּר ...״
 
וְהַשָּׁנִים קַטְלָנִיּוֹת.
 
צַיָּדֵי הַיּוֹנִים מֵפֵרִים אֶת הַשַּׁלְוָה –
יְרִי מְפֻצָּל, חַיּוֹת הַבָּר
 מֵעִזּוֹת מַבָּט.
 
פורסם לראשונה ב "טיסה נגד השעון", 2012, בהוצאת "קשב לשירה". כאן, שינויים קלים.

"כְּגַל עוֹבֵר גּוּפֵךְ בַּמֶּרְחָק שֶׁשּׁוֹמְרוֹת הַשָּׁנִים"
אנדד אלדן, 1983
אוֹר הַנֵּרוֹת נִכְפָּל
אוֹר הַנֵּרוֹת נִכְפָּל
בְּעֵינָיו וְגוֹבֵר. צְלִיל הַצֵּל יִפֹּל?
יַלְדוּת נִגְּנָה לוֹ
גּוֹנֵי גְּבוּרָה רַבִּים,
שׁוֹנִים –
כַּאֲשֶׁר שָׁר
עַל גּוֹן נֵר הַמַּכַּבִּים
לֹא יָדַע שֶׁתָּבֹאנָה שְׁנוֹתָיו
לִשְׁאֹל (בְּבוֹא הָעֵת)
לָמָּה בִּשְׂפָתַיִם שֶׁחָדְלוּ לָשִׁיר
נֵר אַחַר נֵר מְכַבִּים,
בְּנִי.
 
בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת
בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת הַזְּמַן קָרֵב,
בְּהִלּוּךְ מַנְמִיךְ וּמַגְבִּיהַּ –
וְהַצְּלִיל הַשּׁוֹטֵף בִּתְנוּעָה גַּלִּית
נוֹשֵׂא אֶת יָדַיִךְ מְנִיפוֹת הַפְּרִי.
כְּגַל עוֹבֵר גּוּפֵךְ בַּמֶּרְחָק שֶׁשּׁוֹמְרוֹת
                                          הַשָּׁנִים
וְגוּפִי הָעוֹנֶה בְּעֵינַיִם לוֹטְפוֹת
נִצָּת אֵל הַיַּיִן בִּדְרָכִים עֲיֵפוֹת.
בְּרַגְלַיִם רַבּוֹת הַזְּמַן קָרֵב, הַסְּתָו
בְּהִלּוּךְ צְבָעִים מַרְגִּיעַ וּמַאֲפִיר.
 בָּךְ יַלְדָּתִי מְחוֹלְלוֹת הַשָּׁנִים
                                   כְּשַׁי יָקָר,
וּבָךְ קַיִץ לְקַיִץ יַבִּיעַ זֶמֶר,
וּבְתוֹךְ שְׁקִיעָה אוֹדֶמֶת
נוֹשְׂאוֹת יָדַיִךְ לַשֶׁמֶשׁ אֶשְׁכָּר*.
 
פורסם ב"שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", מבחר שירי אנדד בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
איליה בר זאב – שהיה יום קודם לטבח הנורא במבטחים, בכנס ל-50 שנים אכזריות למלחמת יום הכיפורים, 1973 – חטיבה 11 גדוד 128.
*״אשכר״ – מתנה, מִנחה, אכדית. תהילים ע"ב י'.

אהוד: אם איני טועה, אשכר הוא שם בתו של אנדד אלדן.

לפני חמש שנים נפטר אבי, יוסי הייטנר. בן 90 היה במותו.
ב-7 באוקטובר ובעקבותיו, חשבתי עליו הרבה, והשורה התחתונה היתה – איזה מזל שהוא לא חי ולא חווה את השבר. כששוחחתי על כך עם אחיי, התברר שאותה מחשבה בדיוק חלפה בראשם.
אבי עלה לארץ בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, חזר היישר למלחמת השחרור, הקים יישוב בנגב וליווה יישובי עולים אחרים. הוא היה מבוני הארץ והלוחמים עליה. ה-7 באוקטובר היה שבר בלתי נתפס, כי ביום ההוא קרה מה שמדינת ישראל קמה כדי שלעולם לא יקרה עוד. ב-7 באוקטובר אלפי ישראלים היו חסרי אונים, כמו היהודים בגולה, וחוו פוגרום מהקשים ביותר בתולדות עמנו. מדינת ישראל, צה"ל הגדול, לא היו שם כדי להגן עליהם.
לשבר הזה נוסף השבר של פינוי קו העימות בגליל והפיכת עשרות אלפי ישראלים לפליטים במולדתם. מדינת ישראל קיימת כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד. במקום שמדינת ישראל תגן על יישוביה, היא מפנה אותם, עוד מעט שנה, ומי יודע עד מתי. זה שבר נורא.
ואולי השבר הנורא מכל הוא החזרה ל-6 באוקטובר. ב-8 באוקטובר ראינו איך מתוך השבר עם ישראל מתגלה במלוא גדולתו ותפארתו, מאוחד בדרך לניצחון על האויב הנורא, ניצחון הטוב על הרע, על הרוע המוחלט.
והנה, תוך זמן קצר אנחנו שוב בקרע הנורא, על סטרואידים, בעוד המלחמה לא הסתיימה. במקום שכל צד במחלוקת יעשה את חשבון נפשו ויתקן את שקלקל, כל צד מתבצר בקלקול ומאשים את הצד האחר. הקרע הזה, הניסיון של כל מחנה להכניע את המחנה השני, במקום להגיע להסכמות, הוא איום על קיומה של מדינת ישראל, יותר מן האיום החיצוני.
אני פועל, עוד לפני 7 באוקטובר וביתר שאת בחודשים האחרונים, במסגרות שונות העוסקות בניסיון לייצר כאן אלטרנטיבה ל-6 באוקטובר; אלטרנטיבה של תיקון ושל יצירת אחדות.
דברים ברוח זו אמרתי במעגל שיח באירוע "תשעה באב של כולם", ערב תשעה באב, בבית הכנסת בקצרין העתיקה. את המסורת הזאת פתחתי ב-2001 ואני שמח שהיא מתקיימת עד היום. המסורת הזאת, שבה מאות תושבי הגולן, חילונים ודתיים, מתכנסים ערב תשעה באב, קוראים מגילת איכה (והשנה גם את קינת בארי) ומקיימים שיח פתוח וכן, היא חלק מאותו תיקון.
חלק מן המפגש יוחד לשיחה עם ההיסטוריון פרופ' שמחה גולדין, שבנו הדר נפל לפני עשור, במלחמת "צוק איתן", וגופתו נמצאת עדיין בשבי חמאס.
להלן עיבוד למדרש לשוני שהציג שמחה על המילה אחריות.
המילה אחריות נפתחת באות א' ומסתיימת באות ת', ללמדך שאחריות היא מוחלטת, מא' ועד ת'. מי שלקח על עצמו אחריות, אינו יכול להסתתר מאחורי אף אחד ואין לו שום תירוצים. הוא אחראי. נקודה. אין דבר כזה "אחראי אבל לא אשם." אין שעירים לעזאזל. אין גלגול אחריות כלפי מטה. אין דבר כזה "ישנתי" או "לא העירו אותי". מי שבורח מאחריות, אינו ראוי לקבל אחריות.
שתי האותיות הראשונות הן אח. מי שנוטל אחריות, אחריותו על כל מי שהוא אחראי עליו היא כאל אחיו. מנהיג אינו יכול להיות אחראי לאנשי שלומו, לבייס שלו, למגזר שלו, לבוחרים שלו. ברגע שהוא נבחר להיות מנהיג לאומי, אחריותו לכל אזרח היא כאל אחיו.
שלוש האותיות הראשונות הן אחר. גם מי שלא בחר בך, גם מי שמתנגד לך, גם מי שמפגין נגדך, גם האחר – האחריות שלך עליו מוחלטת, בדיוק כפי שהיא כלפי מי שבחר בך.
ארבע האותיות הראשונות הן אחרי. אחרי! זה לב המנהיגות. הדוגמה האישית. אין מנהיגות ללא דוגמה אישית. אין אחריות ללא מנהיגות.
האות החמישית היא ו'. המופע הראשון בתורה של האות ו' הוא בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". ו' החיבור מחברת את הקצוות, את השמיים והארץ. אחריות היא מחויבות לחבר את הקצוות, לאחד וללכד.
זו רשימת קריטריונים לבחינת מנהיגינו.
אגב, ברור שכך יש לבחון את מנהיגותו של ראש הממשלה. אבל גם מי שלוקח על אחריותו להוביל את הציבור למרי אזרחי, שיתוק המדינה ואיומים בסרבנות המונית, צריך לבחון את עצמו באותה אמת מידה. גם מהם ניתן לצפות לחשבון נפש, ולא רק ל"אבל הם", "הם התחילו" וכו'.
גם בתוך השבר העמוק שבו אנו נמצאים, לעולם אסור לאבד את התקווה ואת האמונה. לא בכדי, המנוננו הלאומי הוא "התקווה".
אסיים בדברים של בן גוריון: "לעצמי איני מבקש מאומה: לא תענוגים, לא כבוד ולא אהבה. על הכול, הכול אוותר. רק אחת הנני מבקש: התקווה.
מבקש אני היכולת לקוות ולהאמין ואז הנני מוכן לשאת את העבודה היותר קשה והעול היותר כבד."

[אהוד: עכשיו, ב"תשעה באב של כולם", זה ברור – לטבח ה-7 באוקטובר אחראי לא יחיא סינוואר אלא בנימין נתניהו! – ובכלל, אין סביבנו עמים, מדינות, דתות וארגוני טרור ברבריים ששואפים להשמיד אותנו ואת היהודים בכלל ולאחרונה גם את תרבות המערב החופשי – אלא רק אנחנו, בהנהגת נתניהו, אחראים לחורבן ומביאים אותו על עצמנו בגלל חילוקי הדיעות בינינו כמו לפני חורבן בית שני! ואתה שותף להפצת השטויות האלה!]

2. צרור הערות 14.8.24
* התיישבות בהר דב – בשנים האחרונות כתבתי פעמים אחדות על הצורך להקים את היישוב שיאון בהר דב ואף הייתי מעורב בהקמת גרעין להתיישבות זו. למרבה הצער, לא נענינו באוזניים קשובות. הגרעין חי וקיים, אבל אין התקדמות מצד הרשויות.
במאמרים אלה התרעתי מפני המצב האבסורדי, שהר דב, שהנו שטח ריבוני של מדינת ישראל, הוא למעשה רצועת ביטחון לכל דבר. יש בו מוצבים בלבד, ואזרחים ישראלים אינם מורשים להיכנס אליו. אפילו עדר בקר של מגדל ישראלי, שרעה בשטח במשך שנים, נדרש להתקפל.
היום, כאשר אנו רואים לנגד עינינו איך נוצרת רצועת ביטחון בשטחה הריבוני של ישראל לכל אורך הגבול עם לבנון, כדאי להיזכר מה התפתח ברצועת הביטחון בהר דב. חצי שנה לפני המלחמה, כוח חיזבאללה פלש לשטחה הריבוני של ישראל בהר דב והקים בו מאחז. במקום לסלק אותו באש בו ביום, ישראל הבליגה על ההתנקשות בריבונותה והכילה את התוקפנות. רק במלחמה ישראל סילקה את הפולשים.
כאשר איננו מממשים את ריבונותנו – אלו התוצאות.
על ממשלת ישראל להורות לצה"ל להעביר את המלחמה לשטח האוייב ולתקוף בלבנון. להחזיר בהקדם האפשרי את היישובים ולהציב יעד לאומי של תקומה רבתי של היישובים שפונו ושל היישובים שנפגעו. ויש לממש את הריבונות בהר דב, בדרך הציונית הבדוקה למימוש ריבונות – התיישבות.
את רצועת הביטחון יש להקים מחדש – בדרום לבנון. יש להפיק לקחים מרצועת הביטחון שפעלה בשנים 1985-2000, כדי לעשות זאת טוב יותר.

* התגלמות חוסר המנהיגות של העסקן – בעיצומה של מלחמה קשה, שעה ש-115 מבני עמנו נתונים בשבי חמאס, כאשר עשרות אלפי ישראלים עקורים מבתיהם ופליטים בארצם, כאשר לוחמי צה"ל מחרפים את נפשם ואנו מוכים בעוד ועוד "הותר לפרסום", רגע לפני שאנו נכנסים לצום תשעה באב, המחייב אותנו להפיק לקח מחורבנות עבר עקב שנאת אחים – ראש ממשלת ישראל מפרסם הודעת הסתה נגד שר הביטחון בממשלתו, מתיר את דמו בהצגתו כבוגד ומסמן אותו כאשם בכל כישלון, כי הכישלון יהיה תוצאת אי מימוש "הנחייתו" לנצח.
זו התגלמות חוסר המנהיגות הקיצונית של האיש הזה. במקום מנהיג לאומי, מאחד, מוביל, מקבל החלטות – עסקן קטן ומושתן, פחדן וברחן, שעיקר עיסוקו בכסת"ח לעצמו ובחיפוש והצבעה על שעירים לעזאזל למחדליו וכישלונותיו.
תאמרו: אבל הוא התחיל. נכון, גם דבריו של גלנט אינם ראויים. הלעג הפומבי שלו לסיסמת ההבל על "ניצחון מוחלט" אינו ראוי. אבל איזו השוואה, באמת.

* הרוח הזהה של הקנאות החשוכה – אורי בנקי הוא אביה של שירה בנקי, שנרצחה בידי מחבל יהודי בן עוולה, עת השתתפה במצעד הגאווה בירושלים. אורי יכול היה להפוך לדוסופוב מר נפש, ולהקדיש את חייו, אונו ומרצו למלחמת חורמה בדתיים ובדת, שבשמה, כביכול, נרצחה בתו. הוא בחר בדרך אחרת. הוא נאבק בקנאים ובקנאות, שבשמה נרצחה בתו. הקנאות אינה נמצאת רק בצד אחד של המפה. הוא מקדיש את חייו לחיבורים, לאחדות ישראל, לחתירה להסכמות. הוא הקים את ארגון "דרך שירה בנקי" כדי לקדם את החזון.
אני מכיר את אורי מהמילואים, אך דרכינו נפגשו שוב בפורום עמק השווה, שיזם לפני שנים אחדות יועז הנדל ועמדו בראשו הרב בני לאו וחכ"ש איילת נחמיאס ורבין. למרבה הצער, הפורום לא התרומם ולא שרד את תקופת הקורונה. אך הרעיון חי וקיים. לפני חודשים אחדים, חיברתי אותו לתנועה לציונות ממלכתית והוא הצטרף ויחד אנו פועלים לקידום המטרות הללו.
במאמר ל"ידיעות אחרונות" ו"ווינט", ערב תשעה באב, שב אורי ומתריע מפני הקנאות והקרע שמסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל.
אני רוצה לציין מסר אחד מן המאמר: "לא כל מצעד גאווה בירושלים זה טרלול פרוגרסיבי ולא כל תפילה בהפרדה בתל-אביב היא קץ הקיום החילוני. לא כל מצווה דתית היא ייהרג ובל יעבור ולא כל בקשה להתחשבות היא הדתה, לא כל החלטה של בג"ץ היא רמיסת הרשות המחוקקת ולא כל שינוי במערכת המשפט הוא קץ הדמוקרטיה." אורי, בצדק, מעמיד זה לצד זה את ההתנגדות למצעד הגאווה בירושלים ואת ההתנגדות לתפילה ביום הכיפורים בתל-אביב. הוא מיטיב לזהות את הלך הרוח הדומה, הזהה, של הקנאות החשוכה בשני המקרים.

* לא יהיה צבא – למחרת דבריו של יריב לוין על חזרת המהפכה המשטרית, או בלשונו המכובסת "הרפורמה המשפטית", פרסם רביב דרוקר מסר מרגיע ב"הארץ". זה לא יקרה. המהפכה הפסידה. "הצד השני גם למד את הלקח: הוא לא ימהר להתקרב לוועדה לבחירת שופטים, לא יעז להעלות מחדש בכנסת את ביטול עילת הסבירות, ופסקת התגברות ב-61 מנדטים חזרה להיות סעיף אפרורי בפקולטה למשפטים. למרות הקריאות שנשמעו אתמול, ההפיכה המשטרית לא תחזור." אני נוטה להסכים עם הערכת המצב הזאת. איני מקבל את הגדרת המהפכה המשטרית "הפיכה". מיד לאחר נאומו של לוין ב-4 בינואר 2023 כתבתי מאמר שכותרתו "מהפכה משטרית". אבל מהפכה והפיכה הם דברים שונים, ולכך עוד אחזור.
דרוקר מנתח את הסיבות לתבוסת המהפכה וכותב בין השאר: "...ברית הימין הביביסטי והחרדים קיבלה שיעור בגבולות הכוח. הם הבינו מה יהיה המחיר למימוש חזונם המשיחי. לא יהיה כסף לקצבאות שלהם, לא יהיה צבא שיגן עליהם..."
כלומר, הוא שב ומאיים בסרבנות ומצדיק בדיעבד את האיום בסרבנות. הם לא יוכלו לממש את מדיניותם כי "לא יהיה צבא שיגן עליהם," כלומר הצבא ימרוד. דיברת על הפיכה? הנה, זו הפיכה. הפיכה צבאית.
לא יהיה צבא שיגן עליכם? עליכם?! על מי מגן הצבא? הרי בעשרת החודשים האחרונים למדנו היטב מי מאוים כאן, על מי מגן הצבא ומה קורה כשהצבא כושל במילוי תפקידו. והוא מאיים שהצבא לא יגן?
ומיהו אותו צבא שלא יגן? האם מאות אלפי החיילים בסדיר ובמילואים שחירפו נפשם במלחמה, סרים למרותו של דרוקר או למרותה של ברסלר? הרי צה"ל מאגד בתוכו את בעלי כל הדעות וכל חלקי הציבור, זולת החרדי, ויש בו תומכים ומתנגדים לממשלה. חבריו, אולי גם הוא, יוצאים נגד מינוי ברק חירם למפקד אוגדת עזה. מה קרה? אתם רוצים לקבוע מי יהיו המפקדים, כדי להבטיח שכאשר תתופפו בתופי הטם-טם הם יסרבו להגן?
בעבר נשאלה השאלה, למי יצייתו החיילים הדתיים, למפקד שלהם או לרב שלהם. כל מי שמכיר את הציונות הדתית, יודע את התשובה. זולת שולי שוליים קיצונים, החיילים יקשיבו למפקד ויצייתו לפקודותיו. אחרי מאורעות 2023 ולנוכח המאמר של דרוקר, נכון אולי לשאול על חיילים אחרים, אם הם יקשיבו למפקד שלהם או לרבני המחאה.
המהפכה המשטרית היתה איום על הדמוקרטיה. הסרבנות היא איום חמור לאין ערוך.

* תמנון רב זרועי וטפילי – הרוב המוחלט של החילונים בתל-אביב אינו דוסופובי, אין לו כל בעייה לחלוק עם דתיים את המרחב הציבורי ולאפשר להם להתפלל בו בדרכם והוא סולד מן הקומץ הדוסופובי הקולני והאלים, שביצע את פשע השנאה ביום הכיפורים אשתקד.
בקרב הרוב החילוני, יש מגוון של גישות ביחס למסורת ישראל, החל במי שמגדירים עצמם מסורתיים וכלה במי שרחוקים מכל זיקה למסורת. וגם אלה שרחוקים מכל זיקה למסורת, הם ברובם ליברלים, וככאלה הם רחוקים מדוסופוביה ומהדרת האחר מן המרחב הציבורי.
נגד הרוב הדומם הזה יוצאת, בפשקוויל ב"הארץ", המרגלת ענת קם. הרוב הזה מטריף את דעתה. "כבר התחילו ההתפתלויות החילוניות המתנצלות על זה שזה לא יפה, ומגיע לכולם להתפלל, ובכלל הצביון החילוני-ליברלי של העיר חזק דיו להכיל את גלולת הרעל של הגרעינים התורניים שמבקשים את התפילות האלה, כאילו לא די לכך במאות בתי הכנסת הפזורים ברחבי העיר."
מבחינת המרגלת, אנו במלחמה. ובמלחמה כולם נדרשים לנאמנות מוחלטת, להתייצבות מלאה. מי כמוה מבין נאמנות מהי... אבל המלחמה של המרגלת אינה בחמאס ולא בחיזבאללה, לא באיראן ולא בחות'ים אלא בדוסים.
"יש לכם עשרות יישובים, מאות קהילות ואלפי בתי כנסת, למה אתם צריכים את שלנו?"
תל-אביב היא "שלנו", של הדוסופובים. לכו לגטו שלכם, דוסים שנואים, ואל תידחפו לנו לת"א. כמיטב המסורת הדר-שטירמרית היא כותבת: "זרועות של אותו תמנון רב-זרועי וטפילי, שמנסה להתעלק על המדינה ובעיקר על אוכלוסייתה היצרנית ומשלמת המיסים." כידוע, הדתיים הלאומיים אינם יצרניים ואינם משלמים מיסים. היא יודעת שזה שקר, וגם עורכי השוקניה יודעים שזה שקר כפי שגם עורכי דר-שטירמר ידעו שעלילות השווא שלהם על היהודים הם שקר.
המרגלת מסיימת באיום על חולדאי: "זכות קיומך הפוליטית נובעת מהתנגדותך להפיכה ולכפייה." ה"כפכיה", בעיני המרגלת, היא רצונם של יהודים דתיים לממש את זכותם לחלק ונחלה במרחב הציבורי. אך לא, הכפכיה האלימה היא הניסיון הדוסופובי להדיר אותם מהמרחב הציבורי. והיא תובעת מחולדאי: "עמוד איתן מול כוחנותם החלולה, והם יתפוררו חזרה לאבק שהם." כלומר, הכוחנות אינה פשעי השנאה הדוסופוביים, אלא רצונם של אזרחים לממש את זכויות האדם והאזרח שלהם.
מעניין מה היתה כותבת המרגלת על פשקוויל שהיה עוסק בערבים והיה מכנה אותם "תמנון רב זרועי וטפילי" ו"יתפוררו חזרה לאבק שהם." וממי שהיה דורש לגרש אותם מנוכחות בת"א-יפו כי "יש לכם עשרות יישובים, מאות קהילות ... למה אתם צריכים את שלנו?"

* דרושים: טרופרים – בשבוע שעבר התנפלו הביביריונים ינון מגל ויותם זמרי על חילי טרופר. הוא יותר מסוכן משקמה ברסלר, הם הסבירו, עם כל ה"ביחדנס" שלו בלה בלה בלה. למחרת התנפלה עליו בריונית המקלדת השוקניסטית יסמין לוי, שכינתה אותו "ביביסט סמוי," והשתלחה ב"טרופריזם", כי הטרופרים הם "הסייענים של מחריבי הארץ."
הקיצונים המטורפים ממחישים את חוק הרדיקלים השלובים. הפנאטים מכל צד קרובים זה לזה הרבה יותר מכפי שכל אחד מהם קרוב למרכז השפוי והמתון. והם מחזקים זה את זה, ומפרנסים זה את זה, ורואים בטרופרים את האיום האמתי עליהם. והם צודקים. הם האיום על החברה הישראלית והטרופרים הם האיום עליהם.
הדבר החיוני ביותר לחברה הישראלית הוא הטרופרים. אם לא יהיו טרופרים, נשאר, חלילה, רק עם ינון מגלים ויסמין לוי'ם. ולא נשאר אתם הרבה זמן, כי במקרה כזה מדינת ישראל לא תשרוד. מה שנחוץ, הוא להעצים את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, הטרופרי, ולדחוק את ינון לוי, יסמין מגל וחבר מרעיהם, למקום הראוי להם בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית.

* אין שום דבר משותף – לפני שנה וחצי יצרה איתי קשר הסופרת מיריק שניר. היא סיפרה לי שהיא מארגנת ברחבת האריה השואג "הפגנת כיסאות" נגד המהפכה המשטרית. מה זו הפגנת כיסאות? הפגנה שמיועדת לאנשים מבוגרים שאינם יכולים להשתתף בהפגנות, אך הם מזדהים מאוד עם המחאה. היא ביקשה ממני לשאת דברים בהפגנה ולעזור לה לגייס נואמים נוספים. השבתי בחיוב לשתי בקשותיה ונרתמתי לעזרתה. בהמשך היא אירגנה הפגנת כיסאות במרכז הארץ, וגם שם סייעתי לה בגיוס נואמים. בקיצור, פעילת מחאה.
לקראת תשעה באב היא פירסמה מכתב, שבו קראה לישראלים לצום ביחד ביום הזה, כדי לעצור את החורבן הנוכחי ולזכור את חורבן העבר. היא דיברה בשם האחדות הלאומית אל מול הקרע המאיים עלינו.
בתגובה, פעילי המחאה הפיצו בכל הקבוצות מכתב תגובה גס רוח של המשורר אילן שיינפלד. הוא ושכמותו סולדים יותר מכל דבר אחר, מרעיון האחדות הלאומית, או בשפתם הלועגת "ביחדנס". בצדק, מבחינתם. מי שעולמם הוא עולם של פילוג וקרע – כל דיבור על אחדות הוא איום על מפעל חייהם.
אז דבריה של שניר הם "ביחדנס" ו"יחד מזויף," "אחדות מדומה של הפכים." הפכים – כלומר כל מי שאינו בדיוק כמוני הוא האוייב. יש שני מחנות ניצים, ולא חלילה רצף של עמדות. אין שום צבעים וגוונים זולת שחור ולבן, כי רצף כזה הוא איום של ממש על עולמו. כמובן שהוא משתלח בגסות בחילי טרופר – "מבחיל... מופע צביעות... דיבורו הרך המתנגן... מעורר בי קבס" – כי מה מעורר בו קבס יותר מהדיבור הרך של חילי טרופר? הוא מעדיף את תמונת הראי שלו – גוטליב, ואטורי ורמי בן יהודה. אותם הוא מעריך, כי כשהוא מביט בהם "הוא רואה ראי." ההמשך הוא מניפסט שכל משפט בו נפתח במילים "אין שום דבר משותף" – כי אין שום דבר משותף בין חלקי העם. יש אנחנו הטובים, אנשי האור ויש הם הרעים, אנשי החושך. ומה הוא מציע? "המצב הזה יוכרע רק באופן אחד. בהדיפה הבלתי אלימה אך הנחושה והנחרצת." המילים "בלתי אלימה" הן שם קוד לסרבנות בצה"ל (או אם לקרוא לילד בשמו – עריקה מהגנה על המדינה), למרי אזרחי, למרד מיסים ולשיבוש החיים במדינה. גילוי מבורך, בעיניו, של אותה "בלתי אלימה" היא פשע השנאה הדוסופובי בתל-אביב ביום הכיפורים שעבר. את רודפי המתפללים האלימים הוא מגדיר "מי שמבקשים לשמור על אופייה של העיר העברית הראשונה כעיר חילונית ליברלית." קודם כל, מאימתי תל-אביב הוגדרה כעיר חילונית? היא עיר של כולם. האם הוא מציע טרנספר או "עידוד הגירה" של הדתיים והמסורתיים מן העיר. שנית, האם עיר ליברלית היא עיר הרודפת את השונה ומדירה אותו מן המרחב הציבורי. הקסנופוביה האלימה הזאת היא היפוכה של ליברליות.
התוצאה של דרכם המשותפת של שיינפלד ודומיו ושל תמונת הראי שלהם היא חורבן הבית השלישי. הם איום של ממש על מדינת ישראל. והגיע הזמן שהרוב הדומם הסולד מהקיצוניות וההקצנה, יפסיק להיות דומם ויתחיל להיות אקטיבי, כדי לעצור את המטורפים שמדרדרים אותנו במדרון.

* היה שבעה באוקטובר? – צה"ל תקף מפקדת טרור שהוקמה בתוך בית ספר, עובדה שהיא כשלעצמה פשע מלחמה. מיד החל גל גינויים של שגרירי הצביעות המתחסדת, על כך שתקפנו... "בית ספר".
והנה, תפנית בעלילה. מהשוקניה (!) יצא גינו לגינויים. הייתם מאמינים?
ובכן, ג'קי חורי גינה את המגנים. על מה? על כך שהם רק מדברים ולא עושים שום דבר כדי לכפות על ישראל להפסיק את ההרג. לדידו, הגינויים האלה הם ריטואל לצאת ידי חובה. הוא קורא לעולם לעבור למעשים. הוא קורא לארה"ב להפסיק לשלוח לישראל נשק וחימושים. בין השאר הוא מגנה את מדינות ערב, שאף הן רק מדברות ולא עושות דבר. מה הוא היה רוצה שתעשינה? אולי פלישה לישראל היתה מספקת אותו.
מה לא הוזכר אפילו ברמז בפשקוויל? 7 באוקטובר. ולמה שהאירוע השולי הזה יוזכר? הרי אם יוזכר, אולי חורי יצטרך להתמודד עם השאלה למה אנחנו נלחמים בחמאס וחייבים למוטט אותו, כדי למנוע הישנות מעשי טבח דומים.

* התפקיד הלגיטימי של היהודים – בפשקוויל של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, בעקבות הפצצת מפקדת הטרור שמוקמה בכוונת מכוון במבנה שאמור להיות בית ספר, הוא הגדיר את המעשה "ג'נוסייד", טען שהוא זהה לטבח הילדים במג'דל שמס וקרא לבית הדין בהאג לפעול נגד ישראל. את מלחמת "חרבות ברזל" הוא הגדיר "המלחמה המיותרת והאכזרית ביותר." כמובן שכל מלחמות ישראל ובראשן מלחמת השחרור הן מלחמות מיותרות. אך זו מיותרת מכולן. למה מה קרה? למה מי מת? אז הם כבשו כמה התנחלויות ציוניות בנגב הכבוש, רצחו 1,200 ישראלים, אנסו כמה מאות ישראליות וישראלים, ערפו כמה ראשים, ביתרו כמה בטנים הריוניות, חטפו 250 איש, בהם קשישים, נשים, ילדים ותינוקות למנהרות אפלות, הציתו ובזזו בתים. אז מה? מה קרה? זאת סיבה למלחמה?
כל מי שירה במחבלים ב-7 באוקטובר הוא פושע מלחמה. כיתות הכוננות שירו והגנו על היישובים, הן שפתחו במלחמה המיותרת. צה"ל שעצר את מסע הטבח ולא איפשר לו להתקדם הלאה למרכז הארץ הוא התוקפן.
כי לנו, ליהודים, יש רק תפקיד לגיטימי אחד - להישחט. אגב, השוחט לא ידלג גם על גדעון לוי.

* סון הר מלך היא הש"ג – בעקבות התמיכה הנלהבת של הח"כית סון הר מלך בניסיון הלינץ' הטרוריסטי בגבעת רונן, כמו תמיכתה ברוצח התינוק ומשפחתו בן אוליאל והגדרתו "קדוש", אמר עמית סגל שסון הר מלך היא "תומכת טרור" ומקומה אינו בכנסת.
עמית סגל צודק, כמובן, באשר לנערת הזוועות, הח"כהניסטית הזאת. אכן, היא תומכת טרור. אבל במה היא שונה מכל הכנופייה? במה היא שונה מראש הכנופייה? הרי המחבלים, שתומכת הטרור הזאת תומכת בהם, הם בן גבירים קטנים. והם פועלים בתעוזה כזאת כי הם מבינים שיש להם גב בממשלה – הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר, ששלטון נתניהו תלוי ברצונו הרע. אסור שהכנופייה הזאת תהיה בכנסת, לא כל שכן בממשלה. סון הר מלך, נתעבת ובזויה ככל שתהיה, היא הש"ג. האיום האמיתי על מדינת ישראל הוא ראש הכנופייה.

* ואם הן היו פלשתינאיות – כדי לגונן על חבריה הטרוריסטים, מבצעי ניסיון הלינץ' בנשים ערביות ובבתם התינוקת, הח"כהניסטית סון הר מלך, שיקרה במצח נחוצה שהמכונית היתה ללא לוחית זיהוי והם חששו שאולי מדובר במרגלים. שקרנית כהניסטית נאלחת.
הם היו עם לוחית זיהוי צהובה. הם הציגו בפני הטרוריסטים את תעודות הזהות הכחולה. וחבריה לא חשבו שהתינוקת בת השנתיים וחצי היא מרגלת איראנית מתוחכמת.
חבריה הם פשוט בן גבירים קטנים, ולכן הם ניסו להצית את הרכב על יושבותיו, אך ורק כי הן ערביות וכיוון שהם חושבים שעכשיו מותר כי הדוצ'ה שלהם שר בממשלה.
ונניח שהן לא היו אזרחיות ישראליות, אלא נשים פלשתינאיות עם תינוקת שתעו בדרך ונקלעו למאחז, האם אז יש הצדקה כלשהי להתנפלות הברברית, תאבת הדם של הבן גבירים?
האם כבר עצרו את כל המעורבים כדי לחקור אותם על ארבעה ניסיונות רצח בנסיבות מחמירות? האם כבר החרימו את נשקם?
וגם היום נתניהו לא פיטר את ראש הכנופייה.

* מזימתו האפלה של ראש הכנופייה – הפגנתו הפרובוקטיבית של ראש הכנופייה על הר הבית, לא נעשתה למרות החשש שהיא תצית מלחמה אזורית ואת ערביי ישראל, אלא מתוך כוונת מכוון שהיא תצית מלחמה אזורית ובעיקר את ערביי ישראל.
מאז 7 באוקטובר ראש הכנופייה מנסה בכל מאודו לדחוף את ערביי ישראל להצטרף למלחמה. הוא ממוקד מטרה כמו טיל מונחה מכוון. חלומו הגדול הוא להיות המצביא של מלחמת החורמה בערביי ישראל למימוש תורת הגזע הכהניסטית.
על פי התורה הכהניסטית, המסגדים על הר הבית הם שיקוץ שחובה להסיר אותו. כאשר ראש הכנופייה עולה להר הבית, זו לא עלייה של יהודי לשריד מקדשנו, אלא עליה של כהניסט שחותר ל"גילוח" הר הבית. לכן זו פרובוקציה, שכל ערבי מבין אותה, והוא מנסה לגרום להם למהומות. ולכן, הדבר החשוב, מבחינתו, בפרובוקציה, אינו התפילה, אינו ההשתחוויה אלא הצילום של המעשה והפצתו.
לפני שבועות אחדים, הכריז ראש הכנופייה על עצמו כ"הדרג המדיני" והכריז על מות הסטטוס קוו בניגוד לעמדת הממשלה וראש הממשלה. במקום לפטר אותו, נתניהו רק הודיע שאין שינוי בסטטוס קוו. אתמול ראש הכנופייה והערב רב שלו עלו להר הבית כדי לנהוג במופגן נגד הסטטוס קוו ולהבהיר לעולם שהדרג המדיני הקובע אינו נתניהו אלא הוא, בתקווה שהדבר יצית את התבערה שהוא כמה לה. וגם היום, נתניהו האנטי מנהיג, לא פיטר אותו.
יש לקוות שערביי ישראל ימשיכו לגלות אחריות, כפי שהם נוהגים זה החודש ה-11, ולהכשיל את מזימתו האפלה של ראש הכנופייה.

* סוף לאבסורד – מדינת ישראל אינה יכולה להשלים עם המשך ההשתמטות של רבבות צעירים חרדים. אנו אומה במלחמה, ומלחמת הקיום שלנו אינה עומדת להסתיים לפחות במאה השנים הבאות. השתמטות של שבט שלם, גדול וגדל בישראל, מחובת ההגנה על המולדת, היא בלתי נסבלת.
מצד שני, המחשבה שחוק או פסיקת בג"ץ יביאו באחת להתגייסותם בהמוניהם היא נאיבית ומנותקת מן המציאות. והחברה הישראלית לא תוכל להרשות לעצמה מחנות מעצר המוניים לאלפי ורבבות משתמטים.
מה ניתן ונכון לעשות? להפסיק לממן את ההשתמטות ואת החינוך להשתמטות. לא את ישיבות המשתמטים, האמתיות או הפיקטיביות, לא תשלום קצבת השתמטות למשתמטים ולא מימון מוסדות החינוך העצמאי, שאינם מלמדים על פי ערכי החינוך הממלכתי, אינם מפוקחים ומחנכים להשתמטות. אפילו לא אגורה.
מה זה ייתן? ראשית, זה ישים קץ לאבסורד שמדינת ישראל מממנת את החתירה נגדה. שנית, המהלך הזה יוכל לחולל בהדרגה כניסה למעגלי העבודה וגיוס.
הצעד המשלים הוא טיפוח מערכת החינוך הממלכתית חרדית. ידע כל הורה חרדי, שילדיו יכולים לקבל חינוך חרדי חינם, במסגרת בטוחה יותר, או לממן מכיסו את לימודיהם בחינוך העצמאי.
בעניין הזה יש חדשות טובות. בשנת הלימודים הקרובה ייפתחו מאה מוסדות חינוך ממלכתי חרדי, עם 24 אלף תלמידים ובהם ילדי כמה חסידיות גדולות. הילדים ילמדו לימודי ליבה. יש לקוות שהם יקבלו חינוך אזרחי, עם התובנה, שהמדינה אינה כספומט וכמו בקהילה, גם במדינה יש חובות לפרט ובראש ובראשונה מצוות ההגנה על המולדת. ההשתמטות החרדית היא מחלה חברתית שייקח זמן להירפא ממנה, אך אם לא נתחיל, זה לא יקרה.

* נמצא האחראי למחדל 7 באוקטובר – גבירותיי ורבותיי, הסכיתו ושמעו, סקופ ענק: התגלה האחראי למחדל 7 באוקטובר.
האחראי הוא... אני. כן, כן. אני. אורי הייטנר, מגדל עצי פרי מקיבוץ אורטל בצפון הגולן. הנה, כך כתב לי אהוד בן עזר, בתגובה לביקורת שמתחתי על נתניהו, שבמדיניות ההתמכרות לשקט איפשר לחמאס להפוך באין מפריע לצבא טרור קטלני: "חשבת פעם מה האחריות שלך ושל הדומים לך בכך שנתניהו לא היה יכול לצאת למלחמת מנע לפני ה-7 באוקטובר כי אתם, כמו שקמה ברסלר, לא הפסקתם להפגין ולהסית נגדו, לזנב בו, לגמד אותו ולעשות לו דה-לגיטימיזציה?"
אז, זהו. חשבתי פעם, והגעתי למסקנה שאב"ע צודק. אכן, אני אשם. הרי נתניהו כל כך רצה לצאת למתקפת נגד מקדימה נגד חמאס, אבל לא עשה זאת, כי התנגדתי לו ואפילו הפגנתי נגדו. אמנם מאז 2002 הטפתי בכל מקום, וגם מעל דפי "חדשות בן עזר", לצאת למבצע "חומת מגן" בעזה כדי למוטט את הטרור. אבל בעצם העובדה שהתנגדתי לו, מנעתי ממנו לבצע את רצונו.
אבל זה לא מסתכם רק בכך. אני גם גרמתי לכך שנתניהו שחרר את סינוואר ועוד למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם רוצחים, בעסקת שליט המופקרת. אמנם התנגדתי בתוקף לעסקה וכתבתי נגדה ותיארתי איך המחבלים המשוחררים יחזרו לטרור והזהרתי שמחיר הדמים של העסקה יהיה כבד מאוד. אבל זו היתה גם דעתו של נתניהו, שהתנגד בכל כוחו לעסקה, אבל לא היתה לו ברירה אלא לבצע אותה, כי אני התנגדתי לו ואפילו השתתפתי במאבק החברתי נגדו באותה שנה.
נתניהו גם רצה, כל כך רצה, לשים קץ לטרור ההצתות. אז למה הוא הרשה לחמאס להצית את שדות הנגב המערבי באין מפריע? בגללי. אמנם אני יצאתי נגד מדיניותו הרופסת וקראתי למדיניות של "דין הצתה כדין רקטה," אבל מה זה חשוב לְמה התנגדתי. חשוב למי התנגדתי. כיוון שהתנגדתי לנתניהו, גרמתי לכך שבניגוד לרצונו הוא הרשה להם להצית.
אני אשם גם בכך שנתניהו פעל בכל מאודו להבטיח שקטאר תממן את חמאס, אף שהוא ידע לאיזו מטרה הולך הכסף, כי דגל בפרוטקשן, שבו תמורת צרור מזוודות מזומנים נזכה לעוד שבועיים של שקט. נכון שתקפתי אותו על כך שוב ושוב. אבל אלמלא תקפתי אותו, אילו תמכתי במדיניותו, או אז הוא היה משנה אותה ומבצע את המדיניות ההפוכה, שבה הוא מאמין, ועוצר את הזרמת הכסף.
ולמה נתניהו פעל בכל דרך כדי לסכל את החלטתו של טראמפ לייבש את אונר"א? בטח שאלתם. גם לכך יש תשובה. בגללי. אלמלא התנגדתי לו, הוא היה פועל לייבוש אונר"א, מה שמוכיח איזה חסר אחריות אני.
אין מה לעשות. כנראה שאהיה חייב להתפטר.
אבל יש בעייה. הרי לא רק אני התנגדתי לו. אני אישית מכיר לפחות עוד 3-4 אנשים שאינם סוגדים לו. ובכן, גם הם אשמים. כל מי שמתנגד לו אשם. רק ביום שבו כל אזרחי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, יתמכו בנתניהו, נתניהו יוכל לבצע את המדיניות שהוא דוגל בה ולא את היפוכה. הרי הוא מנהיג דגול.
קצת מוזר, נכון?
אה, ושקמה ברסלר.

* על הסף – מן הראוי שבג"ץ ידחה על הסף את עתירת הורי התצפיתניות בתביעה מצה"ל להוציא את בנותיהם מקו העימות. על הסף, כלומר לא כיוון שהם צודקים או טועים, אלא כיוון שאין זה מעניינו של בג"ץ להתערב בסוגיה כזו.
זו סוגייה מבצעית, לא משפטית. מי שאמון על כך הוא צה"ל, על פי שיקולים מבצעיים. איני בקיא בסוגייה ואיני יכול לנקוט עמדה בסוגייה האם צה"ל צודק או טועה, אך דבר אחד ברור – זו סוגייה מבצעית והשיקול הוא מבצעי.
הם יכולים לפנות לרמטכ"ל, הם יכולים לפנות לשר הביטחון, הם יכולים לפנות לראש הממשלה, הם יכולים לפנות ליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שתפקידה לפקח על צה"ל. בית המשפט אינו פונקציה בסוגיה כזו.

* סוג של תיקון – ראיתי את הסמל של עיריית בית שאן. הסיסמה (סלוגן) היא: "בית שאן. מגלים את עמק המעיינות."
שמחתי, כיוון שכל כך הרבה פעמים שמעתי דברי גנאי על שינוי שמה של המועצה האזורית בקעת בית שאן לעמק המעיינות. הטענה היתה שהמטרה היא להיבדל מבית שאן מטעמי התנשאות ואפילו "גזענות" ר"ל. והאמת היא, שהמועצה האזורית חיפשה דרך למתג את עצמה ציבורית במאפיין ייחודי שעשוי למשוך קליטה, תיירות ומשקיעים, ובחרה במאפיין הנופי הייחודי שלה. והנה, גם בית שאן, בירת עמק המעיינות, מיתגה את עצמה באותה דרך.
לפני חודשים אחדים הלך לעולמו דני תמרי מקיבוץ שדה אליהו, מי שהיה ראש המועצה האזורית בקעת בית שאן ומזכ"ל הקיבוץ הדתי. הוא הגה את רעיון המיתוג מחדש (שבוצע בפועל אחרי סיום תפקידו). מי שהכיר אותו יודע עד כמה מגוחכת טענת ההתבדלות וההתנשאות.
הסלוגן של עיריית בית שאן היא סוג של תיקון לעוול שנעשה למועצה האזורית ויישוביה.

* פרס ישראל ליעל ארד – יעל ארד ראויה לפרס ישראל בספורט. ראשית, היא המדליסטית הישראלית הראשונה, שפרצה את הדרך לכל המדליסטים אחריה. שנית, כיו"ר הוועד האולימפי היא הצעידה את ישראל לאולימפיאדה הנוכחית, עתירת המדליות.
אין ראויה ממנה!

* הגדולה מכולם – באולימפיאדת מונטריאול (1976) עלתה אסתר רוט שחמורוב לגמר והגיעה למקום השישי. חמשת המקומות הראשונים היו של נשות הגוש הסובייטי – ממזרח גרמניה, בריה"מ ופולין. לאחר נפילת מסך הברזל והתמוטטות הגוש הסובייטי, התברר שאותן נשים הולעטו בסמים ובהורמונים גבריים. אסתר רוט שחמורוב, שהגיעה ראשונה מקרב העולם החופשי, היתה למעשה הראשונה בין הנשים שהתמודדו באמת ובתמים כנשים. בתחרות הוגנת, סביר להניח שהיא הייתה זוכה במדליית הזהב.
עוד קודם לכן, באולימפיאדת מינכן, והיא בת עשרים בלבד, עלתה שחמורוב לחצי הגמר במאה משוכות, אך בעקבות רצח הספורטאים, ובהם מאמנה עמיצור שפירא, היא לא השתתפה במרוץ. רבים היו סיכוייה להעפיל לגמר. במקצוע המשני שלה, ריצת מאה מטר, היא העפילה לחצי הגמר, ורק 4 אלפיות השנייה חסרו לה כדי להעפיל לגמר.
באולימפיאדת מוסקבה (1980) אסתר לא השתתפה, כיוון שישראל הצטרפה לחרם של מדינות העולם החופשי על האולימפיאדה, עקב פלישת בריה"מ לאפגניסטן. בכך, החמיצה אסתר את ההזדמנות למדליה אולימפית.
יש לזכור, שהספורט בישראל ממש לא היה מפותח באותן שנים, ותנאי האימונים שלה היו פרימיטיביים מאוד. אסתר רוט שחמורוב אינה נמנית עם הנבחרת היוקרתית של המדליסטים האולימפיים של ישראל, אך בעיניי היא הגדולה מכולם.

* לשטח האוייב – זלנסקי למד את אחד מעקרונות תפיסת הביטחון של ישראל, שאנחנו קצת שכחנו – העברת המלחמה לשטח האוייב.

[אהוד: כדרכך אתה צודק באמירת דבר-והיפוכו. שכחנו להעביר את המלחמה לרצועת עזה].

* ביד הלשון: מעי חמרמרו – פעמיים במגילת איכה, שאותה אנו קוראים בתשעה באב, מופיע צירוף המילים: "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ." מה פירוש חמרמר? נצרב, נחרך. בתיאור הזעזוע ממראות אסון החורבן, לצד "נהפך ליבי בקרבי" ו"כבדי נשפך" כותב מחבר המגילה, שלפי המסורת היה הנביא ירמיהו, שמעיו חמרמרו, כלומר נחרכו.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

של נורית גוברין
חדרים, בית הוצאה לאור, 2024

בית הספר "תיכון חדש" שלנו, עם טוני הָלֶה ואהרן ברמן, קיים רק בזיכרונם של בני דורי שלמדו בו, על אף שהוא מוסיף להתקיים עד היום. ארבע שנים למדתי בתיכון חדש, משנת תש"י (1949–1950) ועד שנת תשי"ג (1953). היינו מחזור י"ז, שנה ו' למדינת ישראל, ככתוב בתמונת המחזור (אז עוד ציינו את השנים לפי הלוח העברי ואת המספרים באותיות א"ב, כראוי למי שמתחנכים בתוך התרבות העברית, וסָפרו בגאווה את שנותיה של מדינת ישראל הצעירה).
עם סיום שמונה שנות לימוד בתל נורדוי, היו שלוש גימנסיות שיכולתי לבחור מתוכן כדי ללמוד בהן: "גימנסיה הרצליה", תיכון עירוני א' ו"תיכון חדש". הבחירה באחרונה לא היתה קשה. היה חשוב להוריי וגם לי, כחברת "התנועה המאוחדת", ללמוד בגימנסיה ששמה יצא לפניה כבעלת ייחוד סוציאליסטי ולא בגימנסיה הרצליה "הבורגנית" או בתיכון עירוני א', חסר הזהות המעמדית והנוטה לזרם "הכללי".

הוריי חששו אומנם שהנטייה היא יותר לכיוון מפ"ם מאשר לכיוון מפא"י, אבל, כפי שאני משערת, הם הניחו שהחינוך בבית, בתנועת הנוער, המורים הטובים והאווירה הכללית ישמשו עוגן ויְחסנו אותי כנגד השפעות בלתי רצויות. בעיקר הניחו ש"סכנה" זו פחותה לאין שיעור מההשפעות הלא רצויות עליי, האפשריות בשני מוסדות הלימוד האחרים. נוסף על כך, רבים מחבריי לכיתה ח'2 בתל נורדוי, במיוחד אלה שהייתי עימם יחד ב"תנועה", המשיכו ב"תיכון חדש". בסופו של דבר היה המעבר ל"תיכון חדש" טבעי ומובן מאליו. לא היה כל מתח בין בית ההורים, הגימנסיה והתנועה – אדרבא, הם השלימו זה את זה.
בית הספר נוסד בשנת 1937 כאגודה קואופרטיבית של מורים יוצאי גרמניה בראשותם של ד"ר טוני הָלֶה ויחד עימה ד"ר אהרן ברמן, ד"ר מאיר בלוך וד"ר אברהם אפרת, שעבדו קודם יחד עם טוני בגימנסיה נורדיה, שהיתה "קואופרטיב חבר המורים" שנוסד ב-1927. ב-1937 פרשו שלושתם והקימו את "תיכון חדש". בין המייסדים היה גם ד"ר יהויקים פאפוריש.
באותן שנים שכן בית הספר ברחוב הירקון 104 פינת רחוב מנדלי (לימים, מול מלון דן), קרוב מאוד לים. הוא התמקם במבנים מאולתרים שהותאמו לכיתות לימוד, אבל למעשה לא בדיוק התאימו ולימים התפוררו. בחורפים גשומים היתה נקווית שלולית גדולה בין הבניינים והיה צורך להניח מעליה קרש כדי שיהיה אפשר לעבור מבניין אחד לאחר. למותר להוסיף שזה היה מעבר לא יציב, מתנדנד ונוטה ליפול, והמורים המבוגרים התקשו ללכת עליו ביציבות. את חטאיי אני מזכירה היום: אנחנו, בני נוער צעירים וחצופים, נהנינו לא פעם לראות אותם בחולשתם זו. בשלוש השנים הראשונות (כיתות חמישית–שביעית, כפי שנקראו אז), למדנו בבניין הישן של "תיכון חדש"; רק בשנה האחרונה, בשמינית, נחנך הבניין החדש בדרך נמיר 81, שנקראה אז דרך חיפה. בניין זה היה באמצע "שום מקום", וההגעה אליו היתה בהסעה מיוחדת, באוטובוס שעמד ברחוב דיזנגוף פינת פרישמן.
ייחודו של "תיכון חדש" היה באווירה הפתוחה, החופשית והחברית ששררה בו. למורים קראו בשמם הפרטי, לא עמדו לכבודם עם כניסתם לכיתה, לא היתה תלבושת אחידה. בימי שישי לבשו חולצות לבנות ועודדו את התלמידים להצטרף לתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת. נבחרו מוסדות שנוהלו על ידי התלמידים. הציונים לא ניתנו במִיספרים אלא בהערכות. ב"שיעורים החופשיים", כשאחד המורים החסיר ולא נמצא לו ממלא מקום, התגנבנו לים. הטיילת של אז הייתה גדר עשויה מצינורות ברזל, שאוויר הים הרטוב החלידם. בעיתות גֵאות היו המים מגיעים אל הנשענים על הגדר ומרטיבים אותם; בעיתות שפל היה אפשר לשבת על הברזלים – ליתר דיוק, לרכוב עליהם – להתבונן בים ולדבר על מה שהעיק על ליבם של הצעירים, בחבורה או בזוגות שהחלו להיווצר בשנים אלה. בינואר 1950 ירד שלג בתל-אביב! באותו יום הוכרז על הפסקת לימודים והִרשו לנו ליהנות מאירוע נדיר זה ולהשתעשע בשלג, כמו שראינו בסרטים: לזרוק כדורי שלג אלה על אלה ולבנות "איש שלג". באלבומִי נשארה תמונה קבוצתית יחידה מאירוע זה, שצולמה בחצר בית הספר.
אווירת חופש ופתיחות אפיינה כאמור את בית הספר, בד בבד עם אווירה של לימודים, הכנה לבחינות בגרות, שיעורים בתחומי דעת שלא נלמדו במסגרת בחינות הבגרות והקניית ידע רחב ככל האפשר. נוסף על מקצועות הלימוד הנדרשים הרחיבו ב"תיכון חדש" את היריעה, ובין השאר למדו פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, תולדות האומנות, גאוגרפיה כלכלית, תיאטרון וערבית. לא פחות חשובים היו החינוך למודעות חברתית, גם בדרכים לא ישירות, בצד הקפדה על משמעת. עודדו את התלמידים להיות חברים בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, בעיקר "השומר הצעיר" ו"התנועה המאוחדת", אבל גם ב"נוער העובד" ו"הצופים". עודדו את התלמידים להכיר את אירועי השעה, לגבש דעה על הנעשה בחברה, לפעול לקליטת עלייה וגם למעורבות חברתית. חילוקי הדעות בעקבות ההשתייכות החברתית התקבלו בברכה, כחלק מעיצוב דמותו של אדם חושב ועצמאי. באותן שנות החמישים סערו הרוחות (בעצם, מתי לא?!) בשאלת היחס לברית המועצות. בבית הספר נחלקו בין חברי "השומר הצעיר" המפ"מניקים, אוהדי ברית המועצות, ובין חברי "התנועה המאוחדת" המפא"יניקים והאחרים, מתנגדיה. אווירה זו שלטה בעידודם המובן מאליו של שני המנהלים, ד"ר טוני הָלֶה וד"ר אהרן ברמן, וחבר המורים.
כל מי שלמד באותן שנים לא ישכח את אחד האירועים הדרמטיים שארגנה טוני בבית הספר. היה זה בשנתי האחרונה, בכיתה י"ב, היא השנה שבה למדנו כבר במבנה החדש של בית הספר בדרך נמיר. בנובמבר 1952 סערו הרוחות בארץ בגלל "משפטי פראג", וזמן קצר לאחר מכן בשל "משפט הרופאים". שמם של פעילי מפ"ם מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין שורבב ל"משפטי פראג". השמאל במפ"ם הצהיר על אמונתו באשמתם של נאשמי פראג, לרבות הישראלים. כאמור היינו אז בשנת הלימודים האחרונה, בשמינית, חדורי אידיאלים ותודעה פוליטית ומעמדית. הסערה הפוליטית העַזה לא פסחה גם על בית הספר. הוויכוחים בין חברי "השומר הצעיר" לבין האחרים לא פסקו, העכירו את האווירה והפריעו למהלך התקין של הלימודים. טוני, בחוכמתה, ניתבה את המתחים לפעילות חינוכית. היא הכריזה על יום של הפסקת לימודים, כינסה את כולם באולם ההתעמלות החדש והגדול ונתנה לכל המתווכחים "להוציא קיטור" כאוות נפשם – להתווכח "עד כְּלות" אבל בצורה מסודרת, תוך קבלת רשות דיבור והקשבה זה לדעותיו של זה. יום שלם! יום שלם הוציאו המתווכחים את נשמתם בוויכוח. כל האחרים ישבו בצפיפות, באי נוחות, מקצתם תלויים על הסולמות, מקשיבים. לאחר שלא נשאר לאיש מה לומר, שקטו הרוחות. כצפוי, כל אחד נשאר בדעתו ואיש לא השתכנע, אבל הלימודים חזרו למסלולם. זו היתה חוויה קולקטיבית, מזככת, מרגשת, מעצבת, מפעימה, שזִיכרה לא אבד.

טוני הָלֶה (1890–1964, עלתה: 1925),
המנהלת המיתולוגית, האגדית!
כל מי ששהה במחיצתה כמנהלת, כמורה או כמחנכת – והיא היתה המחנכת שלי ב"שמינית ספרותית" – חש מייד שלפניו אישיות בלתי מצויה. היא באמת ובתמים האמינה בערכים שחינכה עליהם, מוסר ותרבות. היא באמת רצתה שה"פרובינציאלים", "האזיאתים", חניכי ארץ ישראל, ייחשפו לתרבות אירופה, יכירו אותה ויעריכו אותה, ושהיא תהיה חלק בלתי נפרד מאישיותם. היא ניסתה להדביק אותנו בהתלהבותה מן "השודדים" של שילר ומ"פאוסט" של גתה (בתרגום עברי, כמובן) כשקראה לפנינו בפתוס רב שורות רבות, שספק אם היה להן מקום של ממש בעולמנו התל-אביבי, גדוש הפעילוּת החברתית והמאוויים האישיים. ואף על פי כן – משהו נדבק, משהו נשאר. "הישאר נא – יפית כל כך!" חזרה ודקלמה באוזנינו. והדברים נקלטו. [אהוד: אני זוכר "לומר לרגע החולף, התמהמה נא יפית כל כך!"]
טוני שימשה ממלאת מקום כמעט קבועה כשהיינו ב"שמינית", ובכל הזדמנות הגיעה לכיתה עם רפרודוקציות מ"תולדות האמנות". השיעור ב"תולדות האמנות" התקיים לא פעם בשיעור האחרון, כשכולנו כבר היינו עייפים, אבל לא היא. התמונות שהציגה בפנינו, באמצעים הדלים של אז, עוררו אותנו. היא ניסתה ללמד אותנו להכיר את התמונות, הציירים, הקומפוזיציה, ובעיקר – להתבונן, לקלוט ולהפוך את האומנות לחלק מחיינו. בכל פעם שהייתי מתפעלת בקול רם מתמונה במילים "איזה יופי!" נזפה בי ונתנה לי להבין שזו מליצה ריקה, חסרת משמעות, ושיש צורך לנסח במדויק מדוע זה יפה ומה יפה בתמונה זו. גם לֶקח זה זכור לי עד היום. בהשפעתה ביקרתי במוזאון דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, היחיד שהיה אז בתל־אביב. בהשפעתה רכשתי מדי פעם גלויות של ציורי ציירים ידועים, שנחשפתי אליהם בשיעוריה, בחנות היחידה אז בתל-אביב (ברחוב אלנבי 56 בקומה השנייה, אם אינני טועה) שרק בה היה אפשר לרכוש גלויות אלה. השפעתה על אהבתי לאומנות נמשכת עד היום. [אהוד: שם החנות היה "מקרא סטודיו"].


טוני הלה. ויקיפדיה.

לטוני לא היו ילדים משלה. מקובל לומר שתלמידיה היו ילדיה, ואין ספק שאמירה זו נכונה לגביה. המגע האישי עם התלמידים היה חשוב לה מאוד. היא הכירה כל תלמיד בשמו, ולא פעם גם את משפחתו. היא עקבה אחר התקדמותו בלימודים, וכשחשה צורך עיכבה אותו לשיחה אישית במסדרון כדי לבדוק אם הכול כשורה. כפי שסיפרתי, כשהישגיי בלימודים ירדו בשל התמסרותי להדרכת עולים חדשים בגבעת עלייה במסגרת "התנועה המאוחדת", שוחחה עימי, "קראה לי לסדר" ונתנה לי להאמין שבכוחותיי גם להדריך וגם לשמור על הישגיי הגבוהים בלימודים. בצד החופש והפתיחות הקפידה גם על כללי משמעת והתנהגות, בדרכה שלה.

יעקב הוא יעקב בהט (בכשטיץ)
לימים פרופסור באוניברסיטת חיפה (1910–1988, עלה: 1938). הוא לימד תלמוד, לשון וספרות עברית. גם זה היה בהתאם לרוח בית הספר החילוני-הומניסטי-עברי: להכיר את המסורת ואת ספרוּת הדורות הקודמים. בתלמוד למדנו אצלו את "בבא מציעא" כדוגמה ממשית לדרך המחשבה היהודית המסורתית, לשיטת הפלפול ולשקלא וטריא המאפיינים אותה. בתחום הלשון ידוע במיוחד ספרו 'וְדַיֵק' (1960), יחד עם מרדכי רון, שבו הורו מה נכון ומה לא נכון לומר. ספר זה, שהופיע לאחר סיום לימודיי אצלו, המחיש את שיטתו, את הקפדתו על כללי הדקדוק ועל לשון תקינה. אבל במיוחד הטביע יעקב את חותמו על תלמידיו ועליי בתחום הספרות העברית.
טוני לימדה ספרות כללית, אצלו למדנו לא רק את ספרות ההשכלה של הדורות הקודמים אלא גם את ספרות ההווה – הווה אמיתי, שירים שפורסמו ממש באותן שנים. ברשימה היו כשלושים סופרים, לא רק הקלסיקונים אלא גם סופרים ידועים פחות אבל חשובים בהחלט, כגון אחד-העם, ביאליק, ברנר, חיים הזז, טשרניחובסקי, יעקב כהן, יצחק למדן, ש"י עגנון, ש. שלום, מתתיהו שוהם. משירי ההווה נחשפנו גם לשירי שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן, אם להזכיר שלושה בלבד. מי לימד אותם אז בשיעורי ספרות?! בזכותו נחשפנו לספרות העברית המתהווה. שילובים אלה חיו אצלו, כמו גם אצל המורים האחרים, בהרמוניה מלאה. עד היום אני זוכרת כיצד קרא לפנינו את "שלוש אתונות" (1939) של טשרניחובסקי, את "נדר" (1943) של אברהם שלונסקי ואת "שירי סוף הדרך" (1954) של לאה גולדברג. רק לאחר שקלטנו את קצב השירים ומִצלוֹלם היה אפשר לגשת לתיאור ההקשר ההיסטורי, המִבנה והפרשנות של כל יצירה.
בחינת הבגרות נערכה בעל פה בנוכחות שני בוחנים חיצונים ויעקב, המורה לספרות – מעמד מפחיד ומלחיץ ביותר. קיבלנו רשימה של כארבעים יוצרים ויצירות, שעל כולם היה צריך להתכונן, וממש לפני הבחינה כל אחד "הגריל" מתוכה שלושה נושאים בשלושה תחומים שונים, שעליהם יישאל. כבר איני זוכרת מי היו שני הבוחנים הנוספים ועל מה נבחנתי; מה שאני כן זוכרת הוא שכאשר התחלתי לדבר במהירות עצר יעקב את שטף דיבורי וסימן לי, כמנצח של מקהלה, לדבר לאט הרבה יותר. תנועות ידו אלה הרגיעו מאוד ואִפשרו לי לענות על השאלות בהצלחה. אין ספק שיש ליעקב חלק באהבת הספרות שלי, בבחירתי ללמוד אותה באוניברסיטה ובהחלטתי לבחור בה ולא במקרא (שגם בו הצטיינתי) כמשימת חיי.


יעקב בהט. ויקיפדיה.

שנים רבות חלפו מאז שעזבתי את "תיכון חדש", אבל "תיכון חדש" לא עזב אותי לאורך כל חיי. אני אסירת תודה על כל מה שקיבלתי ממנו.
 נורית גוברין

אהוד: למדתי בכיתות שביעית ושמינית הומאנית-ספרותית, שנה אחת אחרי נורית, אם כי לא היכרתי אותה אז. לטוני היתה השפעה מכרעת על חיי לעתיד. גם בזכותה הגעתי לירושלים ללמוד אצל גרשם שלום, ותקופת זמן גם גרתי כסטודנט אצל אחותה אלזה ובעלה ורנר קראפט ברחוב אלפסי ברחביה. זה היה כבר אחרי מותה של טוני. גוסטב שטיינשניידר האלמן, בעלה, היה בא לפעמים לבקר את גיסתו ובעלה, ונכנס לחדרי ומנהל איתי שיחה ממושכת ואיטית בעזרת מילון גרמני-עברי.
בזכות יעקב לא רק נקבע מסלול חיי כסופר אלא לימים גם לא מצאתי לנחוץ, לאחר השנתיים שלמדתי אצלו בתיכון חדש, ללמוד ספרות עברית אצל הלקין בירושלים, ובחרתי בחוגים פילוסופיה כללית, פילוסופיה עברית וקבלה. בתקופת השנתיים ב"תיכון חדש" קיבל כל אחד מאיתנו בכיתה מיעקב נושא להרצות עליו. יחד עם ביבליוגאפיה. אני הרציתי ארוכות על "אבנים רותחות" (עם הסיפור "הדרשה") ו"דורות ראשונים" של הזז. יעקב וכסלר על גנסין. אנוש בר שלום על "תמול שלשום" לעגנון, פיצי, גבריאלה יששכרי, על "און בן פלא" ל-ש שלום. והיו עוד ועוד הרצאות שלנו, כולנו, על מיטב הספרות העברית החדשה, פרוזה ושירה.
מעבר לתקופת הלימודים לא היו לי קשרים עם יעקב, אבל צחוק הגורל, לימים, כשהייתי חבר ועד אגודת הסופרים (לא "הסופרות" המצחיקה כיום) הצבעתי גם אני על אישור קבלתו כחבר באגודה.
התמונה כאן מוויקיפדיה נראית לי יותר של הזז מאשר של יעקב בהט.

זוֹכֵר אוֹתָהּ מְטַפֶּלֶת בִּי
בֵּין גַּלֵּי כְּאֵב וְהַשָּׁעוֹת.
נֵרוֹת דָּלְקוּ
פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ כָּפוּ
דְּמָמָה אֲצִילִית.

הַיּוֹם הִיא הַחוֹלָה,
מִתְקַיֶּמֶת בֵּין יֵאוּשׁ
לְתִקְוָה,
בֵּין כִּימִי לְבִּיּוֹלוֹגִי
הַקּוֹרֵא לִמְנוּחָה.
בֵּין פֵּט סִיטִי
בֵּין הֲטָבָה לְהַחְמָרָה.

תַּחַת שָׁמַיִם שְׁטוּפֵי אוֹר
הִיא מַקְשִׁיבָה לָרוּחַ
מְבַקֶּשֶׁת אֶת נַפְשָׁהּ
לָשׁוּב מִתּוּגָה
מִכְּאֵבָהּ.

נִשְׁמָתָהּ עַזָּה, לֹא נִבְהֶלֶת
תִּתְחַדֵּשׁ.

רַק בִּי מַדְהִיר פַּחַד הַמָּוֶת
אֶת רַגְלָיו.

בנעוריי באמסטרדם, היה ט' באב היום העצוב ביותר בשנה, הוריי הקפידו על צום. ישבנו על הארץ כאבלים. אבי קרא לנו את מגילת איכה במנגינה המסורתית של עדתנו.
הייתי עול ימים אך לימדוני עברית. כל מילה חדרה לנשמתי, על כל חרדתה ומוראותיה.
טובים היו חללי חרב מחללי רעב. ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן.
זה לא סיפור, זה היה.
לאבי היה קול רגיש ומבורך. לא פעם היה עובר לפני התיבה. הקינות פיכו מגרונו במלוא עוצבן המוסיקלי.
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וכל יֹשְׁבֵי תֵבֵל,  כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.
ילד הייתי. דמעות הזלתי.

בשנות הארבעים עלינו ארצה והתגוררנו בירושלים, בית הכרם. בלילות ט' באב הלכנו, אבי ואני, מביתנו אל הכותל בעיר העתיקה, בקהל המוני ירושלים.
הנהו. שריד תפארתנו. הוא אמיתי. אפשר לנגוע בו. האבנים שחצב שלמה המלך.
לימים חקרתי אותן, כתבתי עליהן, פרסמתי. ידעתי את מקורן, את גופן ונשמתן.
ואפילו את זיכרונן.

בא חודש אב של שנת תש"ח. קמה מדינה, אך הכותל נותר ביד אוייב.
בערבו של צום ערכה אימי שולחן מכל טוב. אמר אבא: כך נחוג תמיד.
קמה מדינתנו. לעולם לא נתאבל עוד על מה שהיה, רק נשמח על הטוב שבא לנו, ועוד יעלה ויבוא. את זה לא יקחו מידינו. לעולם.
וקידש על היין, כדת.

אפשר קרה, ואפשר לא
מסופר כי נפוליאון בונפרטה, בטרם היותו מה שהיה עתיד להיות, היה תקופת-מה מפקד משטרת פריס. באחד הסיורים עבר על יד סמטה שממנה עלו זעקות שבר ובכי תמרורים. נפולאון שלח טוראי לברר מה כבר קרה. הבחור חזר ואמר "זה מקום תפילה של הז'ואיף. הם בוכים על איזה בית שנשרף להם."
"כאן בעיר? שרפה? מתי זה קרה?" שאל נפוליאון.
"זה לא פה, המפקד," העיר אחד הסרז'נטים. "זה במזרח, רחוק מפה. בז'רוסלם."
"אבל מתי זה קרה?"
"מזמן, המפקד. לפני אלפיים שנה. הם חולים על זיכרונות."
הרהר נפוליאון, ואמר: "לעם הזה יש עתיד."
איתמר פרת

שלושה מעמודי ההוראה בדור הקודם צידדו בסגירת הגמרות בעת מלחמת מצווה, אבל זה לא מזיז למשתמטים, שמה שבאמת מעסיק אותם עכשיו זה סגירת ברזיית השפע של סיבסוד המעונות.
הנחיית היועצת המשפטית בהרב-מיארה להפסיק את הסיבסוד למימון מעונות היום לילדיהם של חרדים סרבני גיוס, הטילה למערבולת-רגשות את הציבור החרדי, ועוררה טענות סרק בדבר רדיפתו ואפלייתו. אפילו הציבור החרדי מבין, בינו לבין עצמו, שאין פה לא רדיפה ולא אפלייה, אלא רק שלילת הזכאות לפרס כספי נכבד מטעם המדינה, בשיעור של כ-2,000 שקל לחודש לכל ילד חרדי בגיל המעונות, שאביו אינו נענה לא לחוקי המדינה וגם לא לחוקי ההלכה, המחייבים התגייסותו להצלת ישראל מיד צר. שום תירוצים מסוג שה"י פה"י אינם מוזכרים בהלכה.
הציבור החרדי נתון בצבת מוסרית. בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לזה דיסוננס קוגניטבי. זוהי תיאוריה שבאה לעולם בהגותו של החוקר לאון פסטינגר ב-1957, והיא מבקשת להסביר את הלך נפשו של אדם המתמודד מול קונפליקט, המתהווה מחמת פער בין שתי תפיסות עולם מנוגדות: מצד אחד הוא יודע שעליו להטות כתף להצלת עמו מידי הצר הצורר, הן מבחינת הבנתו האישית והן מבחינת התורה וההלכה; ומצד שני אוסרים עליו רבניו ומורי ההוראה שלו את הגיוס עד כדי "נמות ולא נתגייס." מה יעשה הילד ולא יחטא? ייכנס למילכוד של דיסוננס קוגניטיבי.
כנפי הדיסוננס הקוגניטיבי בקרב הציבור החרדי, רחבות מאוד. לא עניין פשוט. מצד אחד, רובו של הציבור החרדי מתחבר למדינת היהודים, כפי שעולה שוב ושוב בסקרי עומק. הזדהות זו מתבטאת בין היתר בעובדה, שהרוב המכריע של הציבור החרדי, ובראשו העסקונה החרדית, נכנסים למסגרת המובהקת של 'ימניים יותר מימניים', ועמדותיהם זהות לחלוטין לאלה של סמוטריץ' ובן גביר – ואולי ימינה מהם. מבחינתם 'לא תחיה כל נשמה' אינו בגדר המלצה אלא ציווי אלוקי.
בהזדהות המיין סטרים החרדי עם המדינה ניתן להבחין על כל צעד ושעל. למשל בתקשורת המודפסת והאלקטרונית וסתם ברחוב החרדי, שבהם מתפרצים גילויי שמחה עזים ביותר מול כל מהלך ישראלי מנצח, ובכל התחומים (בראש וראשונה הצבאי, אבל לא רק – גם בתחומים הכלכלי ואפילו בתחומי הספורט, ע"ע אולימפיאדת פריז). החיבור למדינה מתבטא גם בכך שהמיין סטרים החרדי מגלה כבוד (גם אם זהו כבוד מאופק) לדגל הלאומי (שאותו אינם מניפים ברשות היחיד שלהם, אבל זועמים מאוד על ה'קַנּוֹאים' החוגגים את שריפתו), וכך גם ביחסם הבלתי מבזה כלפי ההימנון הלאומי ואפילו כלפי החגים הלאומיים (אם כי בסגנון מאופק).
דווקא היוצאים מן הכלל, אותו מיעוט פרחחי מן השוליים הקיצוניים, שבז לדגל הלאומי ולפעמים אף משתתף בחגיגות שריפתו, הוא המיעוט הזועם שמעיד על הכלל שהוא איננו כזה. רק מעטים מוכנים להניף כרזות נאצה הנושאות כתובת 'אנו וצאצאינו מוכנים להיתלות בגרדום ולא להתגייס לצבא השמד' או 'שודדים, אל תגזלו מאיתנו את מיטב בנינו.' המיין סטרים החרדי איננו שם. כפי שוודאי וּודאי אין הוא נמנה עם אותם ריקים ופוחזים, אינשי דלא מעלי, שיוצאים למסע תנחומים מטורלל באיראן, כל אימת שהולך שם לעולמו עוד אחד מן הבזויים שבצוררי ישראל. הציבור החרדי לא רק שאינו שם; הוא סולד מהם ובז להם עד כדי בחילה.
הוכחה ניצחת לדיסוננס הקוגניטיבי, שבהזדהות המיין סטרים החרדי, עם 'היישוב החדש' (מונח חליפי, אובייקטיבי, לבני העליות הציוניות), תוך כדי הסתייגות והתבדלות ממנו, טמונה בעובדה המדהימה, שבשנים שלאחר השואה הנוראה, העדיפו הרוב המכריע של האדמו"רים החרדים שניצלו מהתופת והגיעו ארצה, להשתכן דווקא בתל אביב ולפסוח על ירושלים. זאת מחמת חמישים גוונים של קנאות דתית שאיפיינו את עיר הקודש (אף שגם בה, אפילו בשכונת מאה שערים, היתה הקנאות הירושלמית בגדר מיעוט מצומצם – עד כדי כך שאפילו ישיבת הדגל של מאה שערים, 'עץ חיים', גילתה אהדה לציונות ועד 1954 הניפה בגאווה בשערה המרכזי את דגל ישראל!)
אותם אדמו"רים ורבנים, שמיספר חצרותיהם בעיר העברית הציונית הראשונה הגיע לשיא של 42 חצרות, בשנים 1940-1965, (ראו: ד"ר מיכל גלטר, 'שטריימל בדיזנגוף', ע' 128), גילו זיקה ברורה ליישוב החדש ולחוקיו, כולל גיוס הדור הצעיר לצה"ל (כל אלה שמעבר ל-400 העילויים ששיחרר שר הביטחון ד. בן גוריון), ואין פוצה ומצפצף. דווקא הם חיפשו דרך אז, אומרת ד"ר גלטר, להשתלב בחיי היישוב החדש.
הדיסוננס הקוגניטיבי תופס את הציבור החרדי גם במישור ההלכתי. מצד אחד קיימת הנזיפה החריפה של משה רבנו במשתמטים: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?', ומצוות 'לא תעמוד על דם רעך' ושורה של פסקי הלכה חד משמעיים של גדולי הדור המאמצים תפיסת 'יוצא חתן מחדרו וכו'. ומצד שני הם 'יושבים פה', בהיכלותיהם המוגנים, ואינם תורמים שום תרומה ממשית להגנת העם באחת מן השעות היותר קשות.
אפילו גדולי הדור הקודם, הידועים כעמודי ההוראה שפסיקותיהם נחשבות בציבור החרדי לתורה מסיני שאין להרהר ולערער עליה, התאחדו בפסיקותיהם לגבי גודל מצוות היציאה למלחמת מצווה, וקבעו שהיא מחייבת את כולם, ברוח דברי הגמרא: "הכל יוצאין למלחמת מצווה – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה."
למשל, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, מגאוני ירושלים באמצע המאה הקודמת, מצוטט בחוברת 'חידושי הגרי"ז סולובייצ'ק מבריסק' (שחידושיו התורניים נרשמו בידי טובי תלמידיו, ומשאסר עליהם להדפיסם, הדפיסו אותם בחוברת סטנסיל, ושמה 'רשימות תלמידים', בביאור למסכת סוטה, דף מ"ג א'): "דבמלחמת מצוה הרי כולם היו יוצאים, כמבואר במתני' להלן מ"ד ע"ב דהכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה... ומש"כ הר"מ דשבט לוי 'לא עורכין מלחמה כשאר ישראל', אין הכוונה שהם מופקעים כלל מיציאה למלחמה, דנראה דהיכא שצריכין להם בשעת המלחמה גם הם היו יוצאים... אך בודאי אם יהיו צריכים לכהנים בעריכת המלחמה גם הם היו יוצאים... כיון דבאמת אינם מופקעים כלל מיציאה למלחמה."
וכך גם פסק הגאון החזון איש ב'ליקוטי החזון איש' (או"ח, מועד, הלכות עירובין, ליקוטין, סימן קי"ד/ו'): "דזה פשיטא, דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפ' בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים (וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים), היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה, וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם."
והגרי"ש אלישיב כתב (חשוקי חמד, בבא מציעא, ק"ח א'): "דכל מה שת"ח פטורים, היינו כשעדיין לא באה מכת הגניבות, שאז תורתם תגן שלא יפגעו, אבל כשהמכה החלה, והגנבים השתלטו על המקום ומכירים כל מבואותיו, אין סומכין על הנס וחייבים להשתתף."
אז נכון שאחינו החרדים נתונים בצבת דילמת הדיסוננס הקוגניטיבי הזו, של התנגשות ה'השקופע' הטהורה שעומדת מול פסקי ההלכה של גדולי הדור הקודם, הגרי"ז והחזו"א והגרי"ש אלישיב; אבל אין בכך כדי להסביר את התנהלות ברוח שב ואל תעשה שנוהגים בה המלש"בים בציבור החרדי, והם עוד מעיזים ברוב חוצפה להקים קול זעקה גדולה ומרה על החלטת המדינה ליטול מהם את מתנות החינם שהעניקה להם עד כה.
ודרך אגב, יש פתרון מאוד פשוט להחזרת המצב לקדמותו מבחינת הסיבסוד וההטבות למיניהן – להתייצב בהתאם לחוק בלשכת הגיוס הקרובה לביתם. אבל כל עוד הם מעדיפים לחיות בתוככי הדיסוננס הקוגניטיבי: מצד אחד לציית לתכתיבי ה'אידיאה החרדית' השוללת כל שיתוף פעולה על המדינ'ע, ובוודאי לא לצאת מהבית להגנתה, ומצד שני להתעלם ממוות התורה וההלכה בנושא קיומי זה.
איך ניתן להסביר את זעקות השבר על שלילת הפרס הכספי שהעניקה המדינה עד כה, תוך התעלמות מחוקיה וצרכי הביטחון שלה? איך ניתן להסביר את ההתעלמות מציוויי התורה ופסקי ההלכה? ואיך קורה שמאות אלפי חרדים יַשְבוּ בבתי הכנסת לפני שבועיים והאזינו בשקט לדברי הזעם של משה, כלפי הפוטרים עצמם מן המלחמה, מבלי שחשו עצמם מחללי שם שמים: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!?"
מנחם רהט

קשקושי גלנט פוגעים במדינה
מאז 8 באוקטובר 2023 לא הפסיק שר הביטחון יואב גלנט לדבר על "ניצחון מוחלט" במלחמה נגד החמאס. והנה גלנט התייאש מהתקווה לניצחון מוחלט במלחמה, והתבטא נגד אמירות ראש הממשלה נתניהו על "ניצחון מוחלט": "זה קשקוש ותופי תם תם."
https://news.walla.co.il/break/3684076
"אני שומע את כל הגיבורים עם התופים, 'הניצחון המוחלט' והקשקושים האלה. את אומץ הלב ראיתי כשזה בא לדיון."
https://www.ynet.co.il/news/article/hkm11avvcr
אם "ניצחון מוחלט" על החמאס זה קשקוש, חובתו של גלנט להסביר לציבור ולענות על השאלה: "למה קשקשתי כל הזמן?"
גלנט חייב עוד הסבר לציבור. לפי דבריו לגבי האפשרות של מלחמה בלבנון, הוא אמר כי "התנאים היום הפוכים ממה שהיו בתחילת המלחמה." למה הוא מתכוון? האם בתחילת המלחמה כשצה"ל לא היה ערוך כלל ללחימה בצפון (גם לא בדרום) והיתה סכנה של פלישת אלפי חיילי כוח רדואן לגליל, היו תנאים טובים יותר מעכשיו? במה התנאים היום גרועים יותר? האם הוא מתכוון ללחץ האמריקאי?
לפי יוסף ורטר, עיתונאי "הארץ", מקור כוחו של גלנט הוא היותו סוכן אמריקאי: "גלנט," מסביר ורטר, "מתגרה בנתניהו בבוטות; הוא משדר לו: בוא נראה אותך מפטר אותי. נתניהו לא יכול. הוא לא יכול, בוודאי שלא בעת הזאת. יותר מזעם הרחוב הוא חושש מתגובת האמריקאים, הרואים בגלנט הפרטנר היחיד שלהם בצמרת המדינית בישראל." ואפילו הוא יוסף ורטר כסמל הרלבי"ם הקיצוני, סבור ש"ההשפלה המתמשכת שהוא מפנה כלפי שר הביטחון מקרינה לא רק פנימה, אלא גם החוצה. היא חלק ממכלול מרכיבים באותה 'הרתעה' שחוקה ונשחקת."
(יוסי ורטר, "גלנט מציג בפומבי את הזלזול המוחלט, ומתגרה בבוטות בנתניהו — ששוב בוחר ללבות את האש", "אל-ארצ'", 13.8.24).
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-08-13/ty-article/.highlight/00000191-480f-d7bb-a1df-ed6f56400000
לסיכום: ערב מלחמה כללית עם חיזבאללה ואיראן לקשקש על אי אמונה בכוח צה"ל לנצח, לומר על ראש הממשלה שהוא פחדן, ולומר שהתנאים עתה למלחמה נגדם גרועים יותר, זה רק מעודד את האוייב האיראני וחיזבאללה להמשיך במלחמה, ומקשיח את עמדת החמאס בניסיון להגיע לעיסקה. לכן מוטב שגלנט יקשקש פחות ויעשה יותר. הקשקושים של גלנט פוגעים במדינה.

ניצחון אמיתי!
מכיוון שהתנאי הראשון לניצחון במלחמה, כמו שאמר גנרל פרדינאן פוש, מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, הוא הרצון Victoire, C'est La volonte  – הרי יש תמיד להכריז על מלחמה עד ניצחון מוחלט. גם אם סבורים שלא ניתן לנצח, אין להכריז זאת אף פעם כלפי האוייב.
מכיוון שהמושג "ניצחון מוחלט" על החמאס מעורר אנטאגוניזם אצל אלו הסבורים שניצחון מוחלט במלחמה נגד החמאס הוא רק סילוק ביבי מהשלטון, הרי מוטב לכולם להשתמש בהגדרה של בנימין גנץ "ניצחון אמת" – ניצחון אמיתי על החמאס. המשמעות אותה משמעות כמו ניצחון מוחלט, אבל זו מטרה משותפת לכולם גם לרלב"ים, ולכן עדיף להשתמש בה.

"שלום אמת" יוק
היתה פעם סיסמה שגורה על רבים שיש להגיע ל"שלום אמת" בניגוד לסתם שלום. "בעד שלום אמת יש לוותר." המושג "שלום אמת" נעלם, כמו סתם "שלום", אפילו אצל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים המדברים כיום אך ורק על "הסדר". יש להגיע להסדר! ודוק: עד ה-6 באוקטובר אכן היה "הסדר" עם החמאס. לכן כדי להגיע לשלום אמת עם החמאס יש להגיע תחילה לניצחון אמת על החמאס.

התחלת הספירה
לפני שנים בזמן עיסקת שליט, שאלתי את אחת הפעילות למען העיסקה אם תבוא לבקר את האימהות שבניהם יירצחו ע"י המחבלים שישוחררו בעיסקה? (נרצחו עשרות לפני ה-7 באוקטובר). היא לא הלכה.
למדינה יש חובה מתוך הסכם עם אזרחיהּ לערבות הדדית לדאוג לחיי השבויים והחטופים, אבל בה בעת מתוך אותו הסכם ערבות הדדית יש לה חובה לדאוג לחיי אזרחיהּ. לדאוג שמיספר הנרצחים כתוצאה משחרור מחבלים לא יעלה על מספר המשוחררים. מתוך ניסיון העבר מיספר הנרצחים עלה כמה מונים.
העיסקה העומדת על הפרק אינה רק עיסקה להחזרת חטופים, אלא עיסקה לסיום המלחמה בחמאס ובג'יהאד. עסקה שתביא להצלת שלטון החמאס ולשיקומו, בייחוד אם תוותר ישראל על ציר פילדלפי. ובנוסף עיסקה בה ישוחררו אלפי מחבלים רוצחים, יש בה סכנה ודאית לרצח אלפי אזרחים בעתיד, כפי שקרה בעבר מאלפי המחבלים ששוחררו בעסקות הקודמות.
זו הדילמה מוסרית העומדת בפני ראש הממשלה.
אז אני מתחיל בספירה.
גבר ישראלי-יהודי כבן 60 נפצע הערב קשה מירי במוסך בקלקיליה. המחבל שפגע בשלושה חוסל בזירה סמוכה על ידי מפקד חטיבת אפרים, אלוף-משנה נתנאל שמכה.
לפי דיווח פלסטיני, המחבל טארק דאוד (18) שוחרר מהכלא הישראלי במסגרת העסקה בנובמבר שבמסגרתה שוחררו 80 חטופים משבי חמאס בעזה. זו הפעם הראשונה מאז העסקה שאחד מהמחבלים המשוחררים מהכלא מעורב בפיגוע שבו ישראלי נפצע קשה.
https://www.ynet.co.il/news/article/byk22pvca
הנה עוד דוגמה לנחיצות החוק לתפיסת כל מחבל ששוחרר בעיסקת מיקוח אם יימצא תחת כוח ישראלי. שחרור המחבל ליו"ש חייב את תפיסתו והשבתו לכלא לפני ביצוע רצח נוסף.
האחריות לאי קיום החוק היא של נתניהו.

אברהם גולדרייך – אין גבול לחלאה
איש העסקים, המולטי מיליונר מקיסריה אבי גולדרייך מקיסריה כתב מחשבון פיקטיבי לעינב צנגאוקר אם החטוף מתן צנגאוקר: "מייחלים למותך." ובנוסף לשוטרים קרא לפזר הפגנות בקפלן בירי חי. אברהם גולדרייך ("הרייך הנאצי מזהב"?) אירח לאורך השנים שרים מהליכוד וקיבל חוזים גדולים ממשרדי ממשלה .
https://www.mako.co.il/news-israel/2024_q3/Article-669ea93d5b24191026.htm
מן הסתם כמתנאה לדתי הוא גם ובצביעותו ודאי שיחת מילים על פיוס בין חלקי העם בצום תשעה באב.
עינב, אימו של החטוף מתן צנגאוקר מגיבה ובצדק: "מרגישה שהפכו אותי לאויבת של חלק מהעם שלי. אני פועלת מתוך הכאב שלי – רק רוצה לחבק את בני. ערב תשעה באב."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862545&forum=scoops1
אם חלילה היה הבן שלי נחטף או נופל בשבי, הייתי מתנהג בדיוק כמו מרים גרוף שבנה נחטף ע"י ג'יבריל, ועינב צנגאוקר שבנה נחטף ע"י החמאס לעזה, ועושה את כל המאמצים לשחררו. לכן אסור שהטיפול בנושא החטופים ייעשה על ידי בעלי עניין. יש לזכור כי בכל מקרה אין לענות לאם של חטוף גם אם היא מתבטאת פוליטית ויש ביקורת פוליטית עליה. את הביקורת הפוליטית יש להפנות אך ורק לפוליטיקאים.

העבריין אהוד אולמרט מעיד ונשבע לא לשקר
כבר כתבתי על חוסר התועלת בוועדת חקירה ממלכתית חדשה לאחר ועדת אגרנט ("חדשות בן עזר", 1970), אבל יש בה כנראה צורך פוליטי. לצורך זה הוקמה במקומה "ועדת החקירה האזרחית".
"ועדת החקירה האזרחית – גוף שהקימו ארגוני נפגעי הטבח בצל אי-הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית – יושבת במתחם גני התערוכה בתל אביב, לא רחוק מהמקום שבו פעל ארגון "אחים לנשק".
"ועדת החקירה האזרחית" כוללת חמישה חברים: המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי, השופט בדימוס גדעון גינת, ח"כ לשעבר האלוף (במיל') איל בן ראובן, תא"ל (במיל') יהודית גריסרו, וכתוספת ככיסוי גם ראש העיר בית שאן לשעבר, רפי בן שטרית, (שמופיע בשלושה כובעים כמוגרבי-מערבי-מרוקאי יחיד, כאיש ליכוד לשעבר, וכאב שכול ששכל את בנו אלרואי, בקרב על מוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר).
"מחובתי לבקש ממך לומר את האמת בלבד," אמר השופט בדימוס גדעון גינת לראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בפתח הדיון השישי של ועדת החקירה האזרחית לאירועי 7 באוקטובר. אולמרט הנהן בהסכמה. (גם בבית המשפט נשבע אולמרט לומר אמת עד שנתפסו הקלטות שלו). המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי פתח וביקש לשמוע על התהליכים המדיניים והביטחוניים שהתנהלו מול עזה בקדנציה שלו.
לאחר שסקר את פעילותו בקשר לעזה, אולמרט הוסיף: "אני מכיר את כל הרמטכ"לים 25 שנה אחורה. הרמטכ"לים שאני היכרתי לא התנהלו ככה. אתם שמעתם רק לפני כמה ימים הצהרה של ברק חירם, תא"ל בצבא שעכשיו קודם מתפקידו על דברי היהירות, ותא"ל אחר עופר וינטר שפרש שמדבר על 'אוסף מצ'וקמקים. ה'אוסף' הזה עשה למדינת ישראל שואה. (שואה. לא פחות... נ..כ.)
כשנשאל לקראת תום עדותו מה היה צריך לעשות אחרת, השיב אולמרט: "לוותר. לעשות הסכמים שכרוכים בוויתורים. אנחנו לא מוכנים, כי אנחנו רוצים את כל אדמת ארץ ישראל, להיות ולשלוט בהם. אם חס וחלילה מישהו רוצה להחזיר את אדמת הקודש שלנו, דינו מוות. זה נכון גם לגבי ישראלים," הדגיש, והוסיף: "אני אומר לכם כאן, בהזדמנות הזאת, שזה לא נוגע למה ששאלתם אותי, אבל תזכרו את זה וזה מוקלט – יבוא יום שהאנשים האלה, שהיום רוצחים פלסטינאים בשטחים, ירו עלינו כשהם יחשבו שיש סיכוי שנעשה דברים שכרוכים בהחזרת אדמות קודש שהם נלחמים עליהן. תזכרו את זה, כדי שאני אוכל בוועדת החקירה – אם תקום בעתיד אי פעם – להגיד לה מתי אמרתי את זה. זה יקרה. כבר היום יש מיליציות שחמושות בנשקים שקיבלו באופן בלתי חוקי על ידי שר הטיקטוק (איתמר חאנן-בן-גביר).
(בר פלג, בדיגיטלי: "כמו במלחמה, גם ועדת החקירה האזרחית מנסה למלא את הוואקום שהותירה המדינה", בדפוס: "בוועדת החקירה האזרחית ל-7באוקטובר הציבור נקרא בשנית להחליף את המדינה", בדפוס: "אל-ארצ'", 8.11.8.24).
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-08-08/ty-article/.premium/00000191-3260-d9ba-a5df-7a73550d0000
אז מה התועלת הביטחונית-מעשית לגבי העתיד בוועדת חקירה פוליטית כזו עם עדות כמו זו של אולמרט? אפס. מעניין אגב מי מממן אותה?
ועוד עדות חשובה בוועדת החקירה האזרחית (הפוליטית). תא"ל (במיל'), והיום הפרשן הפוליטי בערוץ 12, ישראל ברוך זילברשטיין-זיו, העיד לפני חברי הוועדה וסיפר כי הוא התנגד לשימוש בכיפת ברזל. "לא כי זה לא טוב, אלא כי פחדתי שהיא תאפשר את אורך הרוח הזה שיורים עליך ואתה אומר להם 'אודרוב, תירו'," הסביר. גם מזה אין מה ללמוד.

גדעון משה זריצ'נסקי-סער משיב לפרשן ישראל ברוך זילברשטיין-זיו
סער: "בסוף השבוע כתבתי כאן על ״המומחים הצבאיים״ הגודשים את האולפנים וממלאים אותם בהבליהם. נראה שהאלוף (במיל.) ישראל זיו, המרבה להופיע בעיקר בחדשות 12, התקשה כנראה להתמודד עם הדברים. אתמול בטור ב״מאקו״ שעיקרו קשירת כתרים לשר הביטחון המכהן הוא לא התאפק (עצה שהוא מרבה לתת לאחרים) והשתלח בי וחלק לי ציונים. זה כמובן לגיטימי. אני נבחר ציבור. אבל בואו נעיין רגע בתעודה של הפרשן שלנו.
זיו היה אחד הגנרלים בדימוס שהרבה לדבר במשך השנים על חמאס המורתע כביכול. ב-2014, אחרי ״צוק איתן״, הוא דיבר על השגת הרתעה כאחת מתוצאות המערכה והסביר שבצד השני עדיין לא הבינו את היקף הנזק שנגרם להם. במאי 2018 אמר ש״צריך להתייחס לחמאס כדבר הכי פחות גרוע שאיתו צריך להגיע לאיזשהו פתרון אסטרטגי״ והוסיף שתהיה זו טעות לנסות להפיל את שלטון חמאס ברצועה. בדצמבר 2021 חודשים אחרי ״שומר החומות״ הוא דיבר על ״שקט יוצא דופן שנובע מההרתעה ומכך שיותר דחוף לשלטון החמאס לשקם את עזה.״ בכך ביטא כרבים מיוצאי המטכ״ל את רוח הקונספציה וחוסר הבנה מוחלט של מהות חמאס. על כך יצא לי להתווכח במהלך השנים בקבינט הביטחוני ובוועדת המשנה למודיעין עם חלק מחבריו של זיו, גם עם בכירים ממנו בדרגתם. חוסר הבנה זה היה קטלני מבחינה היסטורית והיה ביסוד המחדל המודיעיני, המבצעי והמדיניותי של ה-7 באוקטובר.
בזמן מבצע ״מגן וחץ״ נגד הג׳יהאד האיסלמי ברצועה הסביר זיו שהאירנים לא מצליחים בחדירתם בגלל שחמאס לא הצטרף ללחימה והציע ללכת לכיוון של ״הסדרה״.
אבל למה ללכת רחוק? לפני חודשים ספורים הטיף הקונספציונר נגד כניסה לרפיח: ״רפיח היא ספין שעוד יעלה לנו ביוקר. חשיבותה שולית.״ הוא דיבר על הרצון להיכנס לרפיח כ״התעקשות מיוחדת״ והזהיר מתסבוכת מדינית בעקבות הכניסה אליה. נו, כבר הבנתם?
מדהים שהאיש הזה היה מפקד אוגדת עזה.
באוקטובר 2022 הוא טען שאיראן בכלל רוצה ״לחזור לחיק המערב.״
יש לי כבוד רב לעברו של זיו כלוחם ומפקד בצה״ל. פחות לביצועיו כקצין בכיר. כראש אגף מבצעים הוא היה אחראי להוראות פתיחה באש של צה״ל. בתקופתו נאסר ירי טילים על בתים שבהם התבצרו מחבלים מחשש לפגיעה באזרחים. זיו היה ממתכנני ביצוע תוכנית ההתנתקות. הוא העריך,אגב, ש״לטווח הארוך הבטחון של הישראלים ישתפר בעקבות ההתנתקות.״
אחרי 7 באוקטובר אי אפשר עוד להתייחס בסלחנות לרקורד ולחוסר יכולתם של הקונספציונרים לקרוא את המציאות. אחת הסיבות המרכזיות לכשל בניהול המערכה ב״חרבות ברזל״ היא העובדה שבקבינט המלחמה היה רוב של יוצאי המטכ״ל גם בדרג הפוליטי. הוא נראה כהכלאה של המטכ״ל בהווה ובעבר. לא בדיוק ערובה לגיוון מחשבתי ואיתגור התפיסות שהביאונו עד הלום.
המדינאי הדגול ז׳ורז׳ קלמנסו כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת והוביל אותה לניצחון במלחמת העולם הראשונה. ״מלחמה,״ אמר קלמנסו, ״היא ענין רציני מכדי שתושאר לאנשי צבא.״
זיו גולש לא אחת בפרשנויותיו גם למחוזות הפוליטיקה. אתם יודעים – הם מומחים להכול. אותי זה לא מפתיע. בימים שלאחר ה-7 באוקטובר, באחד הדיונים על הכניסה לממשלת החירום אמר בני גנץ כי הוא שוקל לכלול אותו בין השרים שיכנסו לממשלה מטעמנו. ״לא על מכסת תקווה חדשה,״ הבהרתי.
בטור המוזכר לעיל מנבא זיו ש״נראה שתהיה נשיאה ראשונה בארצות הברית.״ הסקרים של קמלה האריס נראים עכשיו טוב, אבל אם זו הערכת זיו – במקומה הייתי מודאג.
)גדעון סער מתייחס להשתלחות של האלוף במיל' ישראל זיו לדבריו):
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862478&forum=scoops1
מעבר לשאלה מה לעשות? גדעון משה זריצ'נסקי-סער צודק בכך שהפרשנות של ישראל ברוך זילברשטיין-זיו איננה פרשנות צבאית, אלא רק פרשנות פוליטית נגד נתניהו.

רם בן-ברק – לסגור ולפתוח ולסגור
ח"כ רם ברקו-בן ברק פורש כקלאוזוביץ' בשעתו את תורתו האסטרטגית-צבאית: "את ציר פילדלפי אפשר לסגור גם בלי רגליים על הקרקע תוך זה שמופיע בהסכם שבמידה ומגלים ניסיון הברחות – אנחנו חוזרים לכבוש אותו. היינו רוצים לשלוט בפילדלפי ועוד, אבל אנחנו גם רוצים להחזיר את החטופים... ההסכם בנוי בצורת שלבים וברגע שנראה שאחד השלבים לא קורה אנחנו נחזור ללחימה..." "התקבלה החלטה נכונה בממשלה לפיה לא יהיה יותר ארגון הטרור חמאס בעזה, זה ייקח הרבה מאוד זמן ונוכל להשיג את המטרה הזו גם בשלב מאוחר יותר. את החטופים אי אפשר להשאיר בעזה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862463&forum=scoops1
מעניין אם האסטרטגיה של ברקו-בן ברק מושפעת מהיועצת המוסלמית שלו אבו-האג'אג'?
מכל מקום את ציר פילדלפי לא ניתן ואי אפשר לסגור בלי רגליים על הקרקע, ולחזור ללחימה בעזה לאחר הפסקה זה לא פשוט. מלחמה זה לא דבר שאפשר בקלות להתחיל. עובדה לישראל זה לקח למעלה משלושים שנה להיכנס בחזרה לעזה.
כזכור יוסף ביילין, מי שהציב את הפרמטרים להערכת הסכם אוסלו הכריז: "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור עם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."
(יוסף ביילין בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93(
https://he.wikiquote.org/wiki/הסכמי_אוסלו
גם כאן יציאה מציר פילדלפי לא בהכרח תתאפשר בשנית. סוף מעשה במחשבה תחילה.

בנימין נתניהו חותר למלחמת עולם
ראש ממשלת ישראל הוא סכנה לשלום העולמי
דומה שאין דבר הבל שלא כתב כבר רוגל אלפר המסכן מוכה הגורל החרדתי.
https://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm
הפעם הוא התעלה על עצמו כפרנואיד.
"ראש ממשלת ישראל," קובע אלפר, "הוא סכנה לשלום העולמי. בנאומו בקונגרס בחודש שעבר הבהיר בנימין נתניהו, כי הוא רואה בישראל חוד החנית במלחמת המערב נגד האיסלאם הרדיקלי הגלובלי. או, כפי שכינה זאת: הציוויליזציה נגד הברברים.
"ארה"ב היא פרוקסי שלו. ולכן היא אמורה להפציץ את מתקני הגרעין של איראן.
"נתניהו קובע את סדר היום. העולם מתפלג סביבו. פעולותיו מדירות שינה גם מעיני ולדימיר פוטין. הוא מונע את סיום המלחמה ברצועת עזה כדי להצית מלחמת עולם. בהזיותיו המגלומניות מלחמת העולם הזאת, ניצחון הציוויליזציה על הברברים, תהיה מורשתו. נדמה לו שחזיונות גוג ומגוג שלו מתגשמים לנגד עיניו ושבעתיד הוא יוזכר בספרי ההיסטוריה בנשימה אחת עם צ'רצ'יל ורוזוולט: מביס הברברים.
"בינתיים מי שמצילים את אזרחי ישראל, איראן והעולם מהברבריות שלו הם דווקא פוטין ונשיא "הברברים" החדש מסעוד פזשכיאן. לעולם כולו יש כעת סיבה טובה לרצות בנפילת נתניהו. כל עוד הוא בשלטון לא רק החטופים בסכנה, העולם בסכנה."
רוגל אלפר, "האם בנימין נתניהו חותר למלחמת עולם", "אל-ארצ'" 12.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-12/ty-article-opinion/.premium/00000191-40ba-d5c2-a3d7-d8ff08af0000
הבנתם? מי מציל את העולם מהברבריזם של נתניהו? "פוטין ונשיא 'הברברים' החדש מסעוד פזשכיאן...
לא יאומן, רוגל אלפר חוזר מילה במילה על נאומו המפורסם של היטלר בפני הרייכסטג בברלין ב-1939 בו האשים את היהודים בסכנה לשלום העולם, באחריות למלחמה עולמית, וניבא בו את השמדתם. (הנה ראו את הנאום שנצבע בצבע ) שימו לב לדקה 4.54(
https://youtu.be/AHMDV5HRzz0?si=G5EDanmqFebvDX5r
"אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

"הם יפסיקו לצחוק!!!" (1)
"הם יפסיקו לצחוק!!!"
ב-30 בספטמבר 1942 נשא היטלר נאום בארמון הספורט. הוא הרגיע את הקהל שהשלב הגרוע ביותר של המלחמה הסתיים. ב"ביטויים המאיימים ביותר שבהם השתמש עד אותה עת," קבע היטלר שהשמדת יהודים היא נקמה על הפצצות בעלות הברית. הוא הוסיף:
"יהודי גרמניה צחקו פעם על הנבואות שלי. אינני יודע אם הם צוחקים כעת או שהצחוק כבר סר מהם. אני יכול להבטיח רק דבר אחד. הם יפסיקו לצחוק בכל מקום, וגם בנבואה הזו אוכיח את צדקתי."
https://he.wikipedia.org/wiki/נאום_הנבואה_של_היטלר

"הם יפסיקו לצחוק!!!" (2)
ב- 1.8.24 מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, נאם בהלוויתו של פואד שכר בדאחיה של ביירות והתייחס לאפשרויות התגובה הצפויות נגד ישראל: "אנחנו בשלב חדש של העימות. הישראלים שמחו – כעת הם יבכו. כבר לא מדובר בחזיתות תמיכה – אנחנו נמצאים במערכה פתוחה גדולה בכל החזיתות: עזה, דרום לבנון, תימן, עיראק ואיראן שנכנסת לשלב חדש."
https://www.kipa.co.il/חדשות/מדיני/1186620-0/
אנחנו אכן בכינו, ונבכה, אבל הכרח הוא שהם יפסיקו לצחוק או לבכות. פשוט יפסיקו לחיות.

הסגן של קמלה האריס ניהל קשרים הדוקים ואף תרם כסף לארגון בראשו עומד אימאם מוסלמי אנטישמי שקידם סרט תעמולה המשבח את אדולף היטלר
מסתבר שהסגן של קאמלה דווי האריס, טימותי "טים" ג'יימס וולז, ניהל קשרים הדוקים עם האימאם אסד זמאן, שקידם סרט תעמולה המשבח את אדולף היטלר והבטיח "תמיכה בלתי מעורערת בפלסטינים."
האתר Washington Examiner חושף כי הסגן הנבחר של קמלה האריס, ניהל קשרים הדוקים ואף תרם כסף לארגון בראשו עומד אימאם מוסלמי אנטישמי. על פי הדיווח וולז ניהל קשרי חברות קרובים עם האימאם אסד זמאן, שעומד בראש "האגודה האמריקנית – מוסלמית במינסוטה".
בשנים האחרונות השתמש האימאם זמאן בדף הפייסבוק שלו כדי לשתף הודעות רשמיות של חמאס לעיתונות, שיתף פוסטים מבלוגים באתרים אנטישמיים, ובשנת 2015 אף שיתף קישור לסרט התעמולה "הסיפור הגדול שמעולם לא סופר" המשבח את הצורר הנאצי אדולף היטלר שיצא לאקרנים בשנת 2013. כמושל מינסוטה העניק וולז תמיכה בסך 100 אלף דולרים לארגון בראשו עמד האימאם האנטישמי.
על פי רישומי בית המשפט בארה"ב, תובעים פדרליים תיארו את הארגון המוסלמי כ"זרוע הגלויה של האחים המוסלמים בארה"ב." מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר הצהיר הארגון בראשו עומד זמאן כי "אנו מאשררים את תמיכתנו הבלתי מעורערת בעם הפלסטיני במאבקו נגד הכיבוש הישראלי."
סם ווסטרופ, מנהל פרויקט Islamist Watch של פורום המזרח התיכון, אמר לאתר New York Post כי "יחד עם תיאוריות קונספירציה ניאו-נאציות ושיתוף הודעות לעיתונות של חמאס המתאבלות על מותו של פושע מלחמה מורשע, זמאן וארגונו הצדיקו את התקפות ה-7 באוקטובר נגד אזרחים ישראלים, ופירסמו הצהרה מחליאה ממש באותו יום המציעה 'תמיכה בלתי מעורערת במאבק הפלסטיני."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862235&forum=scoops1
אם תחת המושל וולז, מאות אלפי דולרים של משלמי המסים במינסוטה סיבסדו את השנאה האנטישמית הזו. אילו עוד קיצונים מוסלמים הוא יממן כסגן נשיא?

איריס פרומרמן-לעאל: מהי גבורה?
הסרבן הוא הגיבור וללכת כצאן לטבח זו גבורה
שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מוסיפים לפרסם בעיתונם מאמרי תמיכה בסרבנות לגיוס לצבא (אפילו של החרדים).
כך מפארת את הסרבנות כתבת העיתון, איריס פרומרמן-לעאל: "איתמר גרינברג התנגד למלחמה, לא רק לממשלה. הזדהיתי עם כמה מציוציו, תייגתי אותו בתיקיית 'המצפוניים'. והמשכתי הלאה בחיי, שכמו חיי כולם הם רצף ארוך ומענה של חרדה, כאב, חוסר אונים וזעם. עד שלפני ימים אחדים ראיתי צילום שלו, מיוזע, מחויך ומסמן את וי הניצחון בפתחו של אוטובוס. 'סירבתי הבוקר להתגייס לצבא הישראלי,' הוא כתב, 'גיוס הוא בחירה פוליטית, הצטרפות לצבא כיבוש והרג – זה פשע. כרגע בדרך לכלא הצבאי.' התנגדות כזאת, בעיקר בימי מלחמה, גובה מחיר כבד, אחת הדוגמאות הידועות היא של הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, שהיה מעורב בפעילות פציפיסטית במלחמת העולם הראשונה, הורשע בעבירה על החוק להגנת הממלכה, לא הסכים לשלם את הקנס שהוטל עליו, פוטר מהאוניברסיטה ונכלא לשישה חודשים.
(איריס לעאל, "הסרבן הוא הגיבור", "אל-ארצ'", 11.8.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-11/ty-article-opinion/.premium/00000191-3d49-d057-afb1-7fff9b330000
הבנתם? סרבן הגיוס איתמר גרינברג הוא גיבור, ואפילו דומה לפילוסוף כמו ברנטראנד ראסל. "הגבורה" שלו היא לא להתגייס, הפילוסופיה שלו היא ללכת כצאן לטבח.
והעיקר לדידה של פרומרמן-לעאל, כשנלך כצאן לטבח יילך גם נתניהו...

אויבי הדמוקרטיה הישראלית (1)
ה"דמוקרטיה" ע"פ "הדמוקרט" יאיר גולדנר-גולן
בדיוק כמו הפילוסוף הצרפתי רֶנֶה דֶקַארְט, גם מנהיג מפלגת "הדמוקרטים" החדשה, יאיר גולדנר-גולן הוא ספקן המטיל ספק בכול. (יש לציין שאין לא את הוודאות של דקרט. הוא אינו חושב שאם הוא חושב משמע "אני קיים", כי ספק אם הוא חושב), והוא מודיע לעיתון הבריטי גרדיאן שיש לו ספק. הוא לא בטוח שישראל כיום היא עדיין מדינה דמוקרטית.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862481&forum=scoops1
מכיוון שהוא ספקן, יש לו הצעות לחזק את הדמוקרטיה. למשל, שהצבא לא יישמע לממשלה וייקח את השלטון. למשל, שהצבא יקים מחנות לחינוך מחדש לבני הציונות הדתית ולחנך אותם מחדש. צה"ל צריך לחנך את הציונות הדתית לדמוקרטיה וליברליות ולעבור "מסע תיקון" בתוך הצבא בגלל "החינוך הלאומני-קיצוני" שעוברים אנשי הכיפות הסרוגות במוסדות חינוכיהם.
והתוכנית האחרונה שלו היא שהמדינה צריכה לעודד תוכניות ליציאה בשאלה של חרדים.
https://x.com/Now14Israel/status/1822685869536313354
אין ספק יאיר גולדנר-גולן הוא לא רק דמוקרט, הוא גם ליברלי.

(אויבי הדמוקרטיה הישראלית (2)
התוכנית הפשיסטית של יגאל גולדשטיין-עילם המתחזה לאפלטון
על עיוותי "ההיסטוריון" יגאל גולדשטיין-עילם שקבע שהיטלר לא פקד על השואה, ישראל לא מדינה, רק המדינות הערביות הן מדינות, והחמאס לא אוייב, כבר כתבתי. ("חדשות בן עזר", 1296) (משום מה עדיין לא קיים באינטרנט).
והנה פרופסור יגאל גולדשטיין-עילם, המתנאה בהיותו היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ומדינת ישראל, מתחזה גם לאפלטון חדש, ויוצא עם רעיון חדש. לחסל את הדמוקרטיה הישראלית. וכך הוא כותב:
"העיסוק הבלתי פוסק בבנימין נתניהו משקף את טירלולה המוחלט של הפוליטיקה הישראלית. רבים רואים בו את האחראי להשחתת הפוליטיקה כאן, אבל זה דבר מופרך מיסודו. נתניהו אינו אלא תוצר טבעי של הפוליטיקה הישראלית. הוא לא השחית אותה; הוא צמח מתוכה. הפוליטיקה הישראלית היא פרייה הרקוב של המדינה היהודית.
"הגדרת ישראל כ'מדינת העם היהודי' מוציאה אותה מכלל המדינות התקניות. אנגליה למשל, אינה מגדירה את עצמה "מדינת העם האנגלי." צרפת אינה מגדירה את עצמה "מדינת העם הצרפתי." שום מדינה מערבית אינה מגדירה את עצמה כמדינת עם כלשהו, אלא אם כן המונח "עם" מזוהה עם כלל התושבים-האזרחים הכלולים בה, והמדינה מוגדרת בראש וראשונה כמדינת כל אזרחיה. בישראל הגדרת האזרחות מוזרה ביותר. היא מתבססת על חוק השבות ולא על עקרון התושבות או על עקרון הילידיות.
"המדינה התקנית עומדת על ארבעה יסודות: ריבונות, חוקה, הפרדת הדת מן המדינה, דמוקרטיה. בישראל שניים מיסודות אלה – יסוד החוקה ויסוד ההפרדה – חסרים. מדינה שמחצית מיסודותיה חסרים אינה יכולה להיחשב מדינה.
במקור היווני, הדמוס היה עם הארץ – כלל האוכלוסייה היושבת בתחום ארץ מסוים.
מוסד הבחירות הוא אבן הפינה בשיטה הדמוקרטית. הוא מיישם את העיקרון הבסיסי האומר כי מקור השלטון הוא העם. אך הבחירות כשלעצמן אינן סוף פסוק. שיטת הבחירות היא בעלת חשיבות מכרעת. היא היא הקובעת אם יושג ייעודן האמיתי – להעמיד שלטון יציב המשקף במידה מרבית את רצון העם.
ואולם, גם "רצון העם" אינו סוף פסוק. רצון זה עלול להיות הפכפך, בלתי יציב, פרוע, או אף גרוע מזה – שיכור כוח ואפילו אנטי-דמוקרטי ונוהה אחר 'מנהיג חזק'. לכן נחוצה חוקה אובייקטיבית, בלתי תלויה ברצון העם – כפופה רק לערך האוניברסלי המוחלט המכונה 'כבוד האדם' ולכל הנגזר ממנו, כפי שנוסח ב'הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם', שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948. רק חוקה כזאת יכולה לספק תיקון יסודי למצב ההפרעה הטוטלית שבו אנו שרויים, ולשמש בלם יעיל לפעילות ההרסנית של ממשלה כמו זו העכשווית בראשותו של בנימין נתניהו. מכאן הצורך הדחוף, החיוני ממש, בכינונה המיידי של חוקה, שלא תהיה תלויה בהסכמה רחבה זו או אחרת, אלא בסמכות שתינתן לגוף מחוקק בלתי תלוי, שיוקם אך ורק לצורך זה."
(יגאל עילם, "בלי חוקה ובלי הפרדת דת, ישראל כלל איננה מדינה", "אל-ארצ'", 1.8.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-01/ty-article-opinion/.premium/00000191-0d77-dbed-a5f9-dff777e60000
הבנתם? ראשית קשה להאמין שאדם המתנאה "פרופסור גמור להיסטוריה" הוא פיליסטיני עד כדי כך שאינו בקי בהיסטוריה. אנגליה היא מדינת העם האנגלי. הוא מתכוון ודאי לבריטניה שיש בה עוד שלושה עמים. בריטניה היא מדינה דמוקרטית למרות שאין לה חוקה, ואין בה הפרדה בין הדת למדינה. לואי ה-16 היה מלך צרפת, נפוליון הגדיר עצמו קיסר הצרפתים.
הדמוס ביוון לא כלל את כל האוכלוסייה היושבת בתחום ארץ מסוים. הדמוס לא כלל עבדים, נשים, וזרים.
נכון שגולדשטיין-עילם צודק "העיסוק הבלתי פוסק בבנימין נתניהו משקף את טירלולה המוחלט של הפוליטיקה הישראלית," אבל המסקנה שלו מכך צריכה להחריד כל דמוקרט, החוקה לפי גולדשטיין-עילם אינה צריכה לשקף את "רצון העם", אלא צריכה להיות "חוקה אובייקטיבית, בלתי תלויה ברצון העם. ומי יקבע את החוקה אם לא העם או נציגיו?
פרופסור גולדשטיין-עילם רואה עצמו כנראה כאפלטון חדש. בספר המדינה "פוליטיאה" התנגד אפלטון לדמוקרטיה, וקבע שהשליט הפילוסוף צריך לקבוע את חוקת המדינה ע"י מימוש מושג "הצדק" שהוא בלבד קובע מהו, ולא אזרחי המדינה. לכן נחשב אפלטון לאבי אבות הרעיונות הפשיסטיים. ז'אן-ז'אק רוסו קבע שהמדינה צריכה לשקף את "הרצון הכללי" מכיוון שאין "רצון כללי", אלא רק רצון פרטי, ורק השליט הטוטליטרי יכול לקבוע מהו הרצון הכללי, נחשב רוסו לאבי הרעיון של "הדמוקרטיה הטוטליטרית". פרופסור גולדשטיין-עילם הוא פשיסט אויב הדמוקרטיה הישראלית. ודוק: מעניינת התופעה ההיסטורית שאנשים המכנים עצמם "דמוקרטים" הופכים לפשיסטים אויבי הדמוקרטיה, בגלל שנאתם לנתניהו.

אילן גולדברג המינוי של קאמלה דווי האריס
לקשר עם הקהילה היהודית
איש הקשר שמינתה קמאלה האריס לקשר עם הקהילה היהודית הוא אילן גולדברג, ישראלי יורד שוויתר על אזרחותו הישראלית כדי לעבוד בצוות של ממשל אובמה שעיצב את מדיניות הפייסנות כלפי איראן. עבר משם לצוות של ג'ון קרי שניסה לכפות עלינו חזרה למסלול אוסלו. עובד כיום בשביל הממשל בקידום יוזמת הסנקציות של ממשל ביידן נגד ישראלים,
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862656&forum=scoops1
אז מה צפוי לנו עכשיו?

מה תגיד קאמלה דווי האריס?
אומתה זהותם של 31 מחבלי חמאס וגא"פ שחוסלו בתקיפת המפקדה הצבאית בבית הספר 'אל-תאבעין׳ ביום שבת האחרון:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=862510&forum=scoops1
קאמלה דווי האריס תקפה את ישראל על שהרבה מדי אזרחים נהרגו בתקיפה. אדרבא שתיתן לנו את המתכון איך לחסל מחבלים בלי לפגוע במגינים החיים שלהם. נראה אותה.
החיים שלנו זולים מדי עבורה.
נעמן כהן