תְּנוּ לִי שָׁהוּת לָמוּת
מִתַּחַת לְכָל הַמִּלְחָמוֹת
תְּנוּ לִי שָׁהוּת
לְעַכֵּל כָּל הָאֲסוֹנוֹת
וְלִנְצֹר מְעַט תְּכֵלֶת
מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת-עֵינַי –
תְּנוּ לִי שָׁהוּת –
לָמוּת;
בִּידֵי בּוֹרְאִי –
כִּרְצוֹנוֹ
אַל תַּעַרְמוּ
סְלָעִים עַל לִבִּי
כִּי הוּא –
צְלִיל אַחֲרוֹן,
בְּיַם-הָאֵפֶר
אֲשֶׁר עֲרַמְתֶּם
עָלַי.

1971

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

נַעֲלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה,
אֵינֶנִּי מַצְלִיח לְפַעְנֵחַ. לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי צוֹעֵק,
מְמַלֵּט נַפְשִׁי בַּלֵּילוֹת.
יָד לֹא מֻכֶּרֶת פּוֹצַעַת בְּצַלְעוֹתַי –
אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ.

עָמֹק מִתַּחַת לָאֶפֶס נֶחְשַׂף הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי,
כִּיס אֲוִיר מְעַרְבֵּל אוֹתָנוּ מַעְלָה
מַטָּה .
קֶסֶם הַכְּפוֹר –
״הַקֹר חוֹטֵף וְהַלֵּב נֶחְטַף"*
שְׁתִיקת הַיָּם, לַחַשׁ דְּבָרִים בַּחֲלַל הַפֶּה.
הַשֵּׁד אוֹרֵב בְּאֹנֶס קְבוּצָתִי –
קוֹטֵל נְשָׁמוֹת.

אוֹר בָּרָק
חוֹלֵף.

*הרומי, כ"ד 440.

"אֵין יָם לַנְּחָלִים וְלָרוּחַ עָרוּץ לָגוּר בּוֹ.
אַךְ הַמַּיִם הוֹלְכִים, וּבְכָל יוֹם נוֹסֶפֶת צַלֶּקֶת בִּפְנֵי הָרֶכֶס."
(אנדד אלדן, 1970)
אֶת הֶחָבוּי בָּהּ
בְּשָׁכְבִי עַל גַּבִּי
וְהַלַּיְלָה סוֹבֵב כִּידִיד בַּחֶדֶר
וּפֶתַע עוֹצֵר לְיָדִי בְּגַבּוֹ
וְאֶפְשָׁר לָתֵת לַמַּרְאוֹת
לָגֶשֶׁת
אֵינִי חָדֵל לִרְאוֹת אֵיךְ בִּתִּי
חוֹבֶקֶת אֶת דַּרְגַּשׁ הָעֵץ
בְּגַפֶּיהָ הַקְּטַנִּים
בְּבִטְנָהּ,
וְסַנְטֵרָהּ קוֹדֵחַ בַּמִּזְרוֹן
וְעֵינֶיהָ קוֹדְחוֹת
אֶת הֶחָבוּי בָּהּ
שָׁם מִתַּחַת לַמַּרְאֶה, קוֹלוֹת
הָאֲדָמָה. הַמִּקְלָט בָּעֶצֶב
הַבֶּטוֹן הַנִּבָּט בְּעָרְפָּהּ
יָגֵעַ וּמַאֲפִיר מִצְחוֹ.
בִּתִּי בִּשְׂפָתַיִם רוֹטְטוֹת חוֹרֶקֶת.
שִׁירָה כְּלָלִית
לְגָרֵשׁ אֶת רַחַשׁ הַבְּחִילָה.

שיר שנכתב לפני 54 שנים... כאילו נכתב היום. פורסם בספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה", מבחר 50 שנות יצירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2006.
איליה בר זאב

* לראות אותנו בלחץ – כשאני קורא כותרת, שהאיראנים בודקים האם ישראל חיסלה את הנייה, אני מבין שאולי הם מחפשים סולם לרדת מעץ האיומים בנקמה. לא הייתי בונה על כך, אולם זו אפשרות. כך או כך, בין אם יתקפו (מה שכנראה יקרה) ובין אם לאו, הם אינם ממהרים. טוב להם למשוך זמן ולראות אותנו בלחץ. מבחינתם, זה הישג כשלעצמו.
טוב שפיקוד העורף אינו ממהר לשנות את מדיניות ההתגוננות, כל עוד אין מידע קונקרטי. נכון שנשמור ככל האפשר על השגרה.

* ציר פילדלפי שלנו – צה"ל שיחרר תמונה של מנהרת ענק שהתגלתה תחת ציר פילדלפי. התגלו כבר עשרות כאלו. לבטח יש עוד עשרות שטרם התגלו. אנחנו אשמים, שנתנו לזה לקרות בשל "תפיסת ביטחון" הזויה של התמכרות לשקט ופחד מהסלמה.
כעת יש להפיק את הלקח. ציר פילדלפי מורחב חייב להיות לצמיתות בידי ישראל. זה יהיה הגבול בין ישראל למצרים.

* ערד – ערד הוא רובה-סער ישראלי חדש, שנכנס לשימוש ב-2022, תחילה בימ"מ וביחידות מיוחדות וכעת ברחבי היחידות הקרביות בצה"ל ובהן כיתות הכוננות. אמש קיבלנו את הנשק החדש, שמחליף את ה-16-M. כמו כן קיבלנו, לאחר כמעט עשרה חודשים, ציוד אישי צה"לי, כמחלקת חי"ר לכל דבר. לפחות בנושא כיתות הכוננות כנראה שצה"ל הפיק את לקחי 7 באוקטובר. יש עוד מה לעשות ולשפר, בעיקר בנוגע לנשק מחלקתי, ואני מקווה שזה יעשה, כפי שהובטח לנו.
יצאנו למטווח עם הנשק החדש ובעיצומו של המטווח – כוננות ספיגה. המטווח חדל, קפצנו למכוניות וטסנו למשימותינו באורטל.

* בחזרה לגן – כיתת הכוננות מזמנת הפתעות. למשל – סריקה בגנים, שבהם לא ביקרתי מאז שהילדים שלי היו בגן.

* דף המסרים החדש – בעת מתקפת הטילים האיראניים באפריל, גנץ ואיזנקוט הציעו, בצדק, להגיב תגובה עוצמתית. אף שהיה לכך רוב בקבינט המלחמה, ראש הממשלה החליט על דעת עצמו אחרת. ועכשיו דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה מספר לנו, שהפעם תהיה תגובה עוצמתית, כי גנץ ואיזנקוט כבר לא בממשלה.

* הגלנט הבא – אני תומך מאוד בהקמת ממשלת חירום לאומית, בהשתתפות לפיד, גנץ, ליברמן וגדעון סער, לנוכח אתגרי המלחמה. זו צריכה להיות ממשלה לזמן קצוב, עד בחירות מוקדמות בעוד חצי שנה. התנאי להצטרפות – מינוי אחד המצטרפים לשר לביטחון פנים במקום ראש הכנופייה.
אני נגד הצטרפות של סער בלבד ובוודאי לא במקום גלנט. אם סער יצטרף, בתוך זמן קצר הוא יהיה הגלנט החדש, כפי שגלנט נהיה הגנץ ואיזנקוט החדש, כלומר השעיר לעזאזל ומושא ההסתה של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. מהר מאוד הם יחזרו על עלילות 2014.

* הגרועים באנטישמים – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה בתעלות הביבים פשקוויל נתעב, הטוען ש-7 באוקטובר נעשה בידי "עבודה פנימית" באמצעות קבלני משנה, כלומר הנוחבה אינם אלא קבלני משנה של מחוללי הטבח – גלנט, הלוי, בר וכו'.
ארורה הרחם שהמליטה את מפיצי עלילת הדם הנוראה הזאת. הגרועים באנטישמים בהיסטוריה לא העלילו על עמנו עלילת דם כל כך נוראה כמו בני העוולה הנתעבים הללו.

* להדיח אותו מיד – אחרי כל פיגוע נהג ראש הכנופייה, מלווה באספסוף החוליגני שלו, להגיע אל מקום הפיגוע ולפתוח בריקוד סוער על הדם. ככל שהפיגוע היה קטלני יותר, כך פסטיבל המחולות היה סוער יותר. זכור הפיגוע שבו ראש הכנופייה התנפל על השר לביטחון פנים בר לב וצווח עליו, לקול תרועת הערב-רב שלו.
חלק ניכר ממי שהצביעו לראש הכנופייה בן גביר, כלל אינם כהניסטים. הם לא שמעו על "הרב" כהנא שר"י, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית ולבטח אינם תומכים בה. אלה סתם רפי שכל, שהאמינו להבטחה שהוא יביא משילות והוא יילחם בטרור ובפשיעה. אבל הכישורים הנדרשים להנהגת כנופייה הפוכים מהכישורים הנדרשים לניהול משרד בממשלה. ואכן, הפשע על כל סוגיו והטרור גואים ומשתוללים מאז שראש הכנופייה מונה לשר ל"ביטחון" לאומני, ולכלומניק הזה אין מענה. למען שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, חובה להדיח אותו מיד.

* אקט אנטי דמוקרטי – ברשת רצה עצומה ליועמ"שית, הקוראת לה להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. הנימוקים במסמך מנומקים היטב. אלה נימוקים מצוינים. הם נימוקים מצוינים כדי לקרוא להתפטרותו, כדי לקרוא לכנסת להביע בו אי אמון, כדי לקרוא לליכוד להדיח אותו או כנימוקים בתעמולת בחירות נגדו.
הם אינם רלוונטיים משום בחינה לנבצרות. נבצרות רלוונטית כאשר בשל מצב בריאותי, פיזי או נפשי, אדם אינו יכול למלא את תפקידו. שימוש בנבצרות בשל התנגדות פוליטית, מוצדקת ככל שתהיה, לראש הממשלה, היא אנטי דמוקרטית. משמעותה שראש הממשלה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות בידי הציבור, יודח בכוחו של אדם אחד, שמונה לתפקידו. אין חיה כזאת בדמוקרטיה. צעד כזה יוביל למלחמת אחים. ולכן עצם העלאתו היא מעשה טירוף.
בין הנימוקים היה רק אחד שרלוונטי לנושא הנבצרות, והוא הטענה שמצב בריאותו של נתניהו אינו תקין והוא מסתיר את תיקו הרפואי מהציבור. על פניו, אין בהתנהגותו של נתניהו ובהופעתו שום דבר המעיד על חוסר כשירות רפואית. אך אם הטענה היא שהוא מסתיר את תיקו הרפואי, שיעתרו לבג"ץ בדרישה לחייב אותו לחשוף את מצבו. בוודאי שאין להם כלים מקצועיים לקבוע מהו מצב בריאותו של רוה"מ.

* פשע נגד הדמוקרטיה – השוקניסט הראשי, הלא הוא עמוס שוקן באי-כבודו ובעצמו, פירסם פשקוויל ב"הארץ" שבו התגאה על כך שסירב לאשר פרסום מודעה, שפורסמה ערב שבת בשאר העיתונים.
מה יש במודעה הזאת, שכל כך זעזעה את שמ"א (שוקניסט מספר אחת) עד שהוא גאה שהפסיד את ההכנסה ממנה? מן הסתם, זו מודעה קיצונית, המסיתה לרצח או לאלימות, אולי מודעה כהניסטית, אולי מודעה גזענית, אולי מודעה התומכת בפשעי מלחמה, אולי מודעה התומכת בפלישה למחנות צה"ל. לא ולא. זו מודעה שחתומים עליה 200 איש (גילוי נאות – גם אני חתמתי על המודעה, אחרי פירסומה, כנראה לקראת פירסום נוסף עם רשימה שנייה), הקוראים לכולם ובראש ובראשונה לעצמם, לעשות חשבון נפש, כל אחד כיצד הוא או מחנהו תרם לאסון 7 באוקטובר. במודעה נאמר בפירוש שהאחריות היא על הממשלה, אולם "לצד ואחרי אחריות הממשלה, עלינו כאזרחים לעשות חשבון נפש על חלקנו בהגעת המדינה למצב זה. בחשבון נפש צריך גם לקחת אחריות על טעויות ולא לחזור עליהן."
המסר המרכזי, שהוא שהקפיץ את שמ"א, היה התנגדות לכל שימוש בצה"ל ככלי למאבק פוליטי. הנה הפסקה במלואה: "אנו מחויבים להוציא לחלוטין את הצבא מגבולות המחאה, גם אם אנו חושבים שמדובר במחאה צודקת. ולכן:
א. לא מתנים את סוגיות השירות/ההתנדבות למילואים, לא נערב אותן במחאה ולא נהיה חלק מגופים שיעשו זאת.
ב. לא תוקפים פיזית אף איש כוחות הביטחון ושומרים על השיח בגבולות החוק.
ג. לא הופכים את שטח בסיסי צה"ל לאזור מחאה מכל סוג.
ד. במסגרת שירות צבאי, אין מקום למחאות ומקבלים את מרות הפיקוד הצבאי.
ה. כל מחאה תעשה ללא מדים ונשק.
ו. לסיכום, מוציאים את צה"ל מחוץ לוויכוח הפוליטי".

כלומר, מודעה שהיא שיא המתינות. אבל בשביל רדיקל פנאט --- כמו שמ"א, התחייבות לא לקחת חלק בצעד רדיקלי כל כך כמו סרבנות, היא עמדה לא לגיטימית. כלומר, לא זו בלבד שבעיניו הצעד האנטי דמוקרטי הקיצוני של סרבנות הוא צעד לגיטימי – התנגדות לסרבנות היא עמדה לא לגיטימית, שמקומה לא יכירה במודעה בתשלום בשוקניה.
חשוב לומר בקול גדול: הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל.
הסרבנות היא הצמדת אקדח לרקתה של המדינה ואיום סחטני שאם תנהג בניגוד לרצוני, אלחץ על ההדק. הסרבנות היא פשע נגד הדמוקרטיה. היא בלתי לגיטימית בעליל.
היא בלתי לגיטימית במיוחד אחרי 7 באוקטובר, היום שבו נוכחנו בעליל שאנחנו נלחמים על חיינו, במובן הכי פשוט של המושג, ושהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. במציאות כזו, סרבנות כמוה כהפקרת אחינו וילדינו אל מותם, כצאן לטבח, כי אם הממשלה פועלת בניגוד לדרכי לא אגן עליהם. הסרבנות היא סרטן בגוף המדינה.

* ציד מכשפות – העליהום על ברק חירם בעקבות נאומו בטקס כניסתו לתפקיד מפקד אוגדת עזה, הוא המשך ישיר לעליהום על יהודה פוקס בטקס סיום תפקידו כמפקד פיקוד מרכז.
בראיה שטחית, מדובר במתקפות מנוגדות במהותן, כי הן באות משני צדי המתרס. אך לעמקם של דברים, מדובר באותה תופעה נפסדת ומקארתיסטית של ציד מכשפות, משטרת מחשבות, סתימת פיות ועריצות הפוליטיקלי קורקט. בכל אחד מהמקרים, הרודפים מציבים את השקפתם האישית כתו תקן של תקינות פוליטית ומי שסוטה ממנו הוא מוקד לשיסוי ויעד לבליסטראות.
בשני הנאומים (להבדיל, למשל, מנאום ההשוואה לנאצים של סגן הרמטכ"ל בטקס יום השואה), הדוברים הביאו את עולמם, הביעו את תפיסתם, בלי ליפול לפוליטיקה וללא הקצנה. קצין בכיר אינו מריונטה ואינו בורג במכונה. הוא הגיע לתפקידו מתוך תפיסת עולם שמוליכה אותו, ולא כל הקצינים חולקים אותה השקפה. ובכל זאת, המשותף רב לאין ערוך יותר מהמפריד, והבדלי הניואנסים רק מעשירים את המחשבה, והם כלי חשוב להימנע מאימוץ קולקטיבי של קונספציות, שבסופו של דבר ממיטות עלינו אסונות וכישלונות.
די כבר עם הזעם הקדוש הזה ועם הרדיפה הזאת. תרגיעו.

* משתוללת הוללות – בהצגת חוק הג"א בכנסת, ב-2 בינואר 1951, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בסיום נאומו:
"ואני רואה בהתפרקות הנפשית והמוסרית הפושה בציבורנו – אוייב מספר אחד למדינת ישראל. התפרקות זו מסוכנת לביטחוננו יותר מצבאות האוייב. אנו כאילו חיים בגן עדן של טיפשים; משתוללת הוללות בכל חוגי הציבור הוותיק והיא חודרת גם לחוגי העלייה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות, והתביעות מעצמנו – הולכות ופוחתות כמעט לאפס. שכחנו כי מדינת ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים."
מזכיר מאוד את דבריו של ברק חירם. ואכן, דבריו של ברק, שהשונאים האוטומטיים תייגו כלאומנות-חרד"לות-קנאות-משיחיות וכל הג'יבריש הזה, מתכתבים מאוד עם האתוס של תנועת העבודה הציונית.

* חלמאות של ימין על מלא – ישראל העבירה שמונים גופות של פלשתינאים לעזה. ישראל לא זקוקה לגופות הללו. היא צריכה להעביר את כל הגופות שבידה. אך רק תמורת גופות כל חללינו שבידי האוייב. העברת הגופות ללא תנאי, שעה שהם מחזיקים בגופות חללים, בעיצומו של המו"מ – חלמאות.

* ליברליזם שכזה – הפעילה החברתית והעיתונאית הדס רגולסקי פירסמה הודעת ניצחון: "ניצחון ליברלי בתל אביב!" מה הניצחון הגדול? התקבלה החלטה עירונית למנוע תפילות בחגי תשרי בכיכרות הערים. ניצחון? אולי. אבל לבטח לא "לערכים ליברליים והומניים" כפי שהיא מתהדרת. השתלטות על המרחב הציבורי, והדרת בעלי השקפות ואמונות אחרות משלה, היא ההיפך המוחלט מליברליות והומניות. זו דוסופוביה. וכמו כל קסנופוביה, גם זו – היפוכם של ערכי הליברליזם.
אבל זה כנראה סוג מיוחד של "ליברלים" – כאלה המשוכנעים שיש זכויות ציבוריות אך ורק ל"ליברלים" כמותם. פשעי השנאה הדוסופוביים בתל-אביב ביום הכיפורים האחרון, היו סימן מטרים לאסון שמחת תורה. אבל הם לא למדו.
אגב, בחוגים האלה המילה "ניצחון" בנוגע למלחמה בחמאס היא מילה מגונה. אבל מול האויב האמיתי, יהודים המתפללים במרחב הציבורי, הניצחון הוא ערך. הם כפסע מהניצחון המוחלט.

* מעבירים את המקל – מהרגע שהוחלט על הקמת היישוב רמת הנשיא טראמפ, הצטרפתי לצוות ההקמה של היישוב. כשהוקם ועד המייסדים, הצטרפתי אליו. בשלב מסוים הותר לנו להקים מנהלת, שבה מצטרפים תושבים אל ועד המייסדים.
אני די אמביוולנטי באשר לתפקידנו, החיצוניים. הרי את אורטל הקימו נערים בני עשרים וניהלו בעצמם את הקיבוץ, ומדובר גם בניהול משק ומערכת שיתופית. כאן מדובר במשפחות, בני שלושים+, אנשים עם ניסיון, וביישוב קהילתי וללא משק. הם אינם יכולים לנהל את היישוב לבד?
אבל ככה זה היום, אלה הרגולציות, וצריך לתת את המענה הנכון. אני רואה וראיתי תמיד את תפקידנו, להיות החממה להצמחת מנהיגות היישוב ולהיות המודל להנהגה המקומית. ואכן, כך עשינו, צעד אחר צעד. ואט אט אנו מעבירים לתושבים את המקל.
ביום שני נערך מפגש של המִנהלת עִם הנהגת היישוב הנבחרת (שחלק מחבריה הם הנציגים במנהלת). לאחר מכן ערכנו בחורשה ביישוב, כשברקע ליוו אותנו קולות יירוטים ובומים, פרידה מההנהגה היוצאת של היישוב. נתתי שיעור בנושא מנהיגות. עסקתי בתכונות הנדרשות ממנהיג, על פי שושלת שבט יהודה: יהודה, נחשון בן עמינדב ודוד.
אני נהנה מאוד מן העבודה ברמת הנשיא, אבל אהיה מאושר ברגע שנוכל לסיים ולהעביר את המושכות לתושבים, כי זה יהיה מיצוי המשימה.

* פרסית מגדרית – "אין לכן ביטחון גם במקלט" זועקת הכתובת בטהראן.
מרב מיכאלי מברכת.

* ביד הלשון: אופיום להמונים – כותרת מאמרו של רוגל אלפר ב"הארץ": "באולימפיאדה נהפכה התקשורת למנגנון תעמולה ממשלתי המשווק אופיום להמונים."
הביטוי "אופיום להמונים" לקוח מספרו של קרל מרקס "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל". קרל מרקס כתב שם ש"הדת היא אופיום להמונים." על פי מרקס, הדת היא המצאה של המעמד המשעבד, כדי לסמם את מעמד הפועלים ולמנוע ממנו להתקומם על מצבו. על פי אלפר, המדליות באולימפיאדה הן אופיום להמונים, שהשלטון והתקשורת, שכולה מגויסת, מסממים בהן את ההמונים, כדי לטפח בהם גאווה לאומית, שתמנע מהם להתקומם נגד השלטון.
מיותר שאביע דעתי על עמדתו ההזויה של אלפר, אך נכון להכיר את המקור שממנו שאב את הביטוי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

או
פרץ בן יהושע רפתן ולוחם
"מי שרוצה להיות חקלאי צריך להיות גם חייל." כך אמר, לדברי פרץ בן יהושע, יוסף טרומפלדור. פרץ עצמו הגשים זאת. בצבא הוא מילא תפקידי פיקוד שונים. במקביל הוא טיפח את הרפת במשקו הפרטי בבאר טוביה ומילא תפקידים ציבוריים שונים בתנועת המושבים ובמשרד החקלאות. הוא תרם רבות לענף הבקר בארץ. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על משפחתו, על חייו בבאר טוביה ועל התפתחות המושב, תוך כדי הדגשת מסרים ציוניים, בעיקר בתחום החקלאות ושמירה על ביטחון היישובים היהודיים במדינה.
פרץ בן יהושע, חבר מושב באר-טוביה, נולד בשנת תרפ"ט (1929) בתל-אביב. משנת 1930 הוא חי במושב, שם עברו עליו ילדותו ונעוריו, שם בנה את ביתו, טיפח את משקו וזכה לגדל צאצאים שממשיכים את דרכו.
יקצר המצע מלתאר את תולדות חייו ופועלו המגוון של פרץ בן יהושע בן ה-95. זכיתי לראיין אותו בביתו המטופח וגם לקבל ממנו שי – ספר על תולדות באר טוביה שהוא כתב יחד עם אחיו שמשון (יליד 1933) במשך ארבע שנים. הספר "באר טוביה שלנו" ראה אור בשנת 2021 והוא סוקר את תולדות המושב בדגש על ההתמודדות עם המצב הבטחוני לאורך כל השנים, על התפתחות ענפי החקלאות ועוד נושאים, ביניהם העקרונות לפיהם חיו אנשי באר טוביה ועוד.
פרץ מילא שורה של תפקידים במושב: חבר הנהלה שנים רבות, מרכז פנים, היה מעורב בניהול ענפי הפלחה והרפת, כשגולת הכותרת היתה הקמת מרכז המזון הראשון בארץ. כמו כן היה יועץ לשר החקלאות בתקופות כהונתם של אריק נחמקין ושמחה ארליך. בתנועת המושבים שימש כאחראי על מועצת החלב ואחראי על ההתיישבות הצעירה בערבה וברמת הגולן.
להלן פכים מחייו כפי שהוא סיפר בריאיון בשילוב קטעים אישיים מעניינים מספרו.

רקע
בשנת 1888, הוקמה המושבה באר טוביה באזור הסמוך לצומת קסטינה של היום. זה היה היישוב היהודי הדרומי ביותר, ששכן בין יישובים ערביים רבים. המושבה נחרבה כליל בידי פורעים ערבים במאורעות תרפ"ט (1929), ובמקומה הוקם המושב בשנת 1930, השנה בה הגיע אליו פרץ התינוק עם הוריו. אחרי מלחמת השחרור הוקמו באזור כ-25 יישובים יהודיים. היום חיים בבאר טוביה 1280 תושבים. יש בה כ-100 משקים, כ-50 יחידות של משקי עזר ובהרחבה מתגוררות 120 משפחות.

שורשי המשפחה
פרץ מספר על משפחת המוצא שלו, משפחת קובלנץ. "מוצאה של משפחת אבי היא מרוסיה. סבי, יהושע, היה כפי הנראה ציוני עם נטייה לקומוניזם, ולכן התנדב ללחום בצבא הרוסי. כאשר שב מן המלחמה הוא קיבל כאות הוקרה שטח קטן באי קרים, ועבר לגור שם עם רעייתו וששת ילדיו, ביניהם אבי חיים. אבל המשפחה היתה חייבת לברוח מן המקום לאחר מקרה בו חיילים רוסים בזזו את היישוב, ואחד מהם נהרג." כדי שלא יואשמו על ידי השלטונות בהריגת השוטר, ברחו בני משפחת קובלנץ אל העיר דווינסק בלטביה.
כאשר חיים, אביו של פרץ, היה בן 16, היגרה המשפחה לאולבני שבארצות הברית. ושם, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא הצטרף לשלוחה האמריקאית של הגדודים העבריים, אותם יסדו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור במטרה לעזור לבריטים בארץ ישראל במלחמתם נגד העות'מנים.
על אביו וחבריו בגדוד העברי מספר פרץ: "הם הגיעו למצרים ומשם המשיכו על גבי סוסים ופרדות לדמשק. בפברואר 1920 נשלח אבי, יחד עם חבר נוסף, להצטרף אל טרומפלדור בתל-חי. אגב, טרומפלדור כינה את אבי, שהיה צעיר ממנו, בשם 'בויצ'יק'," מספר פרץ. "לפני ההתקפה של הערבים הוא אמר לאבי לעמוד ליד השער ולא לירות אף כדור, אלא אם כן זה יתפתח למאבק. וכידוע זה אכן התפתח למאבק דמים, וטרומפלדור נפצע, כנראה מהאקדח של כאמל אפנדי, ומת מפצעיו מאוחר יותר."
לשאלה אם טרומפלדור אכן אמר את המשפט "טוב למות בעד ארצנו," אומר פרץ: "לאחר שנפצע בבטנו, ידע טרומפלדור, שאין לו סיכוי להישאר בחיים, לכן הוא אמר משהו כמו: 'אם למות, אזי טוב למות בשביל הארץ שלנו. זו דעתי."
כמה חיילים משוחררים מן הגדודים העבריים, ביניהם חיים, אביו של פרץ, עברו לתל-אביב כדי לעבוד בבניית בתים. יחד עם חיים היו שני חבריו - יוסף בן יעקב ומשה פוקסמן (לימים אביאלי. בנו נהרג לאחר שנים במלחמת השחרור). "הם היו רוכבים על פרדות ומביאים חול ים," מספר פרץ, "ואבי היה מוביל זיפזיף עם גמלים. לזה היו מוסיפים מלט, וכך בנו את הבתים של תל-אביב. בהמשך נקראה החבורה לעלות לבאר-טוביה כדי לשקם אותה מחדש. אבא פירק את הקואופרטיב הקטן שלהם והגיע לבאר טוביה חודש אחריהם."

ההגנה על הכפר עם ילדים ופמיניסטיות
"באותה תקופה לא ישבו יהודים מדרום לבאר טוביה." הוא מספר. "היישוב היהודי הקרוב ביותר היה גדרה מצפון. ומסביב פה היו למעלה מעשרה יישובים ערביים, שבכל אחד מהם היו תושבים רבים. לדוגמא: בבית דראס היו כאלפיים נפש, ואילו בבאר טוביה החדשה (כלומר משנת 1930 – ע.ב.] היו ארבעים וכמה משקים, כלומר כ- 200 איש בסך הכול. למרות זאת התושבים הצטיידו בנשק, התאמנו והתכוננו למאבק בפורעים הערבים שבסביבתם. בני החבורה הזו טענו שטרומפלדור אמר להם: 'מי שרוצה להיות חקלאי צריך להיות גם חייל.' זה היה קו מנחה פה בכפר."
לאור המצב היו אנשי באר טוביה היו למודי מאבקים עם ערביי הסביבה שהתנכלו להם בלי סוף. "בכל המאורעות האלו הכפר היה מוקף בעמדות. עד היום ניתן לראות במגדל המים שלנו את החרכים של הרובים. מובן שהגברים עבדו ביום ובלילה היו יוצאים לשמירות." הוא מציין.
בספרם "באר טוביה שלנו" מפרטים האחים פרץ ושמשון כיצד היו חקלאי באר טוביה שומרים ולוחמים בעת הצורך, גם במאורעות 1936-1939 וכמובן גם במלחמת השחרור, כאשר חלקם הצטרפו לפלמ"ח ולחטיבת "גבעתי".
"לא רק הגברים שמרו על הכפר." אומר פרץ בחיוך: "אני יכול לספר לכם שכבר אז היה פה מה שנקרא היום פמיניזם. יום אחד שמעתי את יהודית צנטר, רעייתו של קלמן כהן, אומרת לאימא שלי: 'כשהגברים לא נמצאים בבית ואנחנו נשארות לבד עם הילדים, אנשי כנופיות יכולים להתגנב לאחד הבתים ולירות בנו. וחוץ מזה, כל הגברים הולכים לשמור בלילה והם חוזרים בבוקר כל כך עייפים, אז כדאי שאנחנו הנשים נחליף אותם בשמירות. ולכן כל הנשים צריכות לדעת להשתמש באקדח.' אימי הסכימה איתה." ממשיך פרץ את סיפורו על הנשים האמיצות והיוזמות. "רעייתו של אברהם נגב, שהיתה מגדרה, כבר ידעה להשתמש באקדח, והיא לימדה את כולן."
והוא מוסיף פרט מפתיע: "בעצם גם אנחנו הילדים היינו חיילים. בגיל 13 כבר ידעתי להחזיק אקדח ולהילחם בידיים וגם באמצעות מקל וסכין." מסתבר שהילדים בבאר טוביה למדו באופן מאורגן לירות בנשק. קבוצה של נערים שהצטרפו ל"הגנה" והתאמנו שם, לימדו את הילדים הקטנים מהם.

ילדוּת בבאר טוביה
כאמור, חיים בן יהושע ובני משפחתו, ביניהם פרץ התינוק בן השנה, הגיעו לבאר-טוביה בסוף שנת 1930. וזאת כדי לשקם את היישוב שנהרס לגמרי בידי פורעים ערבים בשנת 1929.
"בשנים הראשונות התגוררנו בתוך החורבות של 29 הבתים הראשונים. עד היום אני לא שוכח כיצד נראה המקום הנוראי הזה בילדותי." ממרומי גילו נזכר פרץ בחוויות מהילדות המוקדמת, כבר אז בהקשר לבעלי חיים שגידלו במושב. "גן הילדים שלנו היה בצריף, סמוך למשק בו גידלו תרנגולי הודו שחורים, שהפחידו אותנו מאוד. לכן היינו הולכים לגן עם מקלות, כדי להתגונן מפניהם. ובכלל," הוא מוסיף, "הדרך לגן לא היתה קלה לנו. פרות הפריעו לנו. כי בכל בוקר היו הרפתנים פותחים גדרות ושערים, משחררים את הפרות, והן היו הולכות בעצמן למרעה הפתוח..."
אבל מסתבר שהקשר של פרץ עם הפרות החל אפילו קודם לכן, בינקות. בספרו הוא כתב: "הייתי בן שנה וחצי, לרוב נישא על הידיים של אימא ללול או נגרר אחריה. הפרה הערבית הראשונה שקיבלנו המליטה עֶגלה, ואותה עגלה נעשתה הידידה שלי, לאן שהלכתי הלכה אחריי..." (עמ' 55).

חפירת בארות המים
בשנים הראשונות, מלבד הפרדס המשותף, התבססה כל משפחה על משק מעורב. היא קיבלה לול קטן, פרה אחת, שטח שלחין בן 8 דונם ושטח לפלחה. מובן שהיה צורך במים. פרץ זוכר מילדותו את חפירת הבאר הראשונה. חמישה אנשים חפרו במו ידיהם את הבאר, ביניהם אביו חיים. "את הבאר הראשונה חפרו ליד בית הקברות, במרחק של כשלוש מאות מטר מהבית בו גרנו. אימא שלחה אותי ואת אחי הבכור, יעקב, להביא לו סנדוויץ'. אבא חפר את האדמה בתחתית הבור. לכן החברים שמו את אחי בתוך הסל, שמיועד להעלאת האדמה, והורידו אותו למטה, כדי לתת לאבא את הסנדוויץ'. אני הייתי קטן, לכן לא נתנו לי לרדת באמצעות הסל ואני די קינאתי בו..."
אחר כך נחפרו עוד בארות מים. בתחילה שאבו את המים באמצעות מנועי דיזל, ובשנת 1935, כשהגיע החשמל למושב, הם הוחלפו במנועים חשמליים. "אבל," מוסיף פרץ בכאב, "בפרעות של 1936 שרפו הערבים את כל עמודי החשמל שלנו..."

החינוך – סמינר המושבים
מטבע הדברים היו מעט משפחות בשנים הראשונות ולכן גם מעט ילדים. "בתחילה היה פה בית ספר של ארבע כיתות, ובכל כיתה היו כמה גילים. אחר כך נוספו כיתות, אבל זה היה רק בית ספר יסודי." מסתבר שתנועת המושבים, אשר דאגה לרמת ההשכלה של בני המושבים, ארגנה החל משנת 1945 סמינרים בירושלים לנוער מגיל 16 ומעלה. הסמינרים התקיימו בעיקר בעונת החורף, בה יכלו ההורים "לוותר" על עזרת ילדיהם במשק. הנערים התגוררו בתנאי פנימייה בירושלים, למדו שעות רבות במשך השבוע, ובשבתות יצאו לסיורים כדי ללמוד על הארץ. ניהל את הסמינרים דוד ברש, חקלאי מכפר יהושע ובוגר גימנסיה "הרצליה".
מספר פרץ: "לדעתי למדנו ברמה גבוהה יותר מאשר בבית ספר תיכון רגיל. המרצים היו מהאוניברסיטה העברית. ביניהם ישעיהו לייבוביץ, דב אשבל חוקר האקלים ואחרים. לאחר כל הרצאה היה דוד ברש יושב איתנו, מנתח את ההרצאה ומפתח את הנושא. מי שלקח אותנו לסיורים בשבתות היה הארכיאולוג שמריהו גוטמן. הוא היה יוצא איתנו לסיורים בכפרים ערביים, שם נתקלנו אפילו בבתים עם מזוזות, וכך הוא הוכיח לנו מה שהנשיא בן צבי טען במחקריו – שהיו יהודים שהתאסלמו באזור חברון ושכם... "

משק מעורב
בתחילה ניסו אנשי באר טוביה להתבסס על ענף הפרדסנות, שהצליח מאוד באותה תקופה בשרון. עד לקבלת יבול מן העצים, עסקה כל משפחה גם בגידולי שדה – מלפפונים, עגבניות, גזר ותפוחי אדמה.
היתה בעייה של ייצוא פרי ההדר. הפרדס החל להניב ואז פרצו מאורעות 1936, נמל יפו נסגר והחלו לבנות את נמל תל-אביב. הקונה העיקרית של פרי ההדר היתה אנגליה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא החרימה את כל אוניות האזור למען הצבא שלה. בסופו של דבר, החקלאים התבססו על גידול הירקות. הענף שהתפתח מאוד בבאר טוביה היה ענף הרפת, והוא הפך למקור ההכנסה העיקרי.
"כאשר הייתי קטן, היינו מאוד עניים." מספר פרץ. "במכנסיים שלנו היו יותר טלאים מאשר הבד המקורי. אבל אוכל היה לנו. היו ירקות, תרנגולות, חלב. ביום שישי לא יכלו לשווק את החלב, אז הכינו ממנו שמנת ומוצרים נוספים."

תרומה למדינה
כאמור, ענף הרפת היה ועודנו הענף המרכזי במושב באר טוביה, ומשפחת בן יהושע הצטיינה בענף זה. בשנת 1968 היא זכתה בפרס הרפת המצטיינת מטעם "התאחדות מגדלי הבקר." בנוסף לכך מילא פרץ תפקידים מרכזיים בשירות המדינה. מטעם משרד החקלאות הוא פעל כדי להקים מרכזי מזון במושבים, דבר שעזר מאוד לרפתנים לקדם ולפתח את משקם. במקביל הוא פעל מטעם תנועת המושבים כדי לעזור לחזק ולייצב יישובים חדשים, שקמו אחרי מלחמת ששת הימים הן ברמת הגולן והן בדרום ובערבה.
כותב פרץ בספרו: "יצחק נבון, מי שהיה נשיא המדינה, התעניין בעבודתי במשרד החקלאות והיה שואל אותי מדי פעם אם הוא יכול לעזור במשהו. באחד הימים הוא בא לבקר אותי ברפת בבאר טוביה." (עמ' 146).

עקרונות המושב
"היו אצלנו כל מיני עקרונות," מספר פרץ, "שקיימנו במשך שנים, עד שנסיבות שונות גרמו לנו לשנות אותם. אחד מהם הוא עיקרון העבודה העצמית, כלומר: לא להעסיק פועלים במשקים שלנו. בהתחלה זה הצליח כי לא היה ליהודי כסף להעסיק פועלים." הוא אומר בחיוך, "אבל עם בואם של עולים חדשים לקריית מלאכי, שהוקמה במקום מחנה קסטינה, פנו אלינו בבקשה להעסיק אותם. אני זוכר את פנחס ספיר, שהגיע לאספת חברים בבאר טוביה ואמר: 'אתם כאן שומרים על עבודה עצמית. אבל בקריית מלאכי יש אלפי פליטים שאין להם עבודה ואין להם אוכל. אתם יכולים לייצר יותר ירקות ולהעסיק אותם.' ואכן קיימנו אספה נוספת בכפר ואז הוחלט שעבודה עצמית היא גישה של מעמד הפועלים, אבל אנחנו קודם כל ציונים, ולכן צריך להעסיק פועלים מהסביבה."
כתוצאה מכך הגדילו בבאר טוביה את שטחי גידול העגבניות ל-200 עד 300 דונם, והם העסיקו פועלים מקריית מלאכי, בעיקר עולים מכורדיסטן.
"אנחנו הסכמנו להעסיק פועלים יהודים, אבל לא פועלים ערבים." מספר פרץ. "ואז הגיע הנה משה דיין ואמר לנו: 'אם לא ניתן עבודה לערבים מעזה, הם יהפכו למחבלים. והשאר היסטוריה..."
פרץ מציין גם את עיקרון העזרה ההדדית. "אני זוכר ששרוליק [האלוף ישראל טל ע.ב.] יצא לקורס בצבא, וכל החברים הגיעו לחלקה שלו עם חרמשים וקצרו את החיטה."
כמו במושבים רבים אחרים היתה בבאר טוביה ערבות הדדית. "הבנקים לא הסכימו להלוות כסף לחקלאים בודדים," מסביר פרץ, "לכן הכפר כולו היה ערב להלוואות שלקחו החברים. ובכלל, היה נהוג לקחת אחוזים מרווחים של משק מצליח כדי לאזן חובות של מי שלא הצליח."
לפרץ יש דעה נחרצת על התנהלות המדינה עם הקרקעות החקלאיים. "פעם היו האדמות של הברון, היום הם של 'מנהל מקרקעי ישראל', ובעצם המנהל עושה כטוב וכישר בעיני פקידי המדינה, ולא החקלאים... העיקרון של קרקע לאומית היה בשביל לא למכור את האדמה לערבים," הוא מסביר, "אבל רוב האדמות היום מעובדות בעצם על ידי קבלנים גדולים ורובם ערבים."

להחזיר את התאנה והרימון לארץ ישראל
אגב, מי ששמע על כוונתי לראיין את פרץ בן יהושע "הזהיר" אותי שיש לו סיפורים רבים, והוא עתיד לשלב אותם בשיחה שלנו. ואכן, כבר בתחילת הריאיון בביתו המטופח, תוך כדי שהוא מגיש כיבוד לשולחן – תאנים כחולות גדולות וטעימות, זכיתי לשמוע סיפור שקשור לתאנים, ומבהיר את תרומתה של משפחת בן יהושע לחקלאות בארץ בכלל ובמושב בפרט. וכבר מן הסיפור הראשון הזה ניכר היה הזיכרון המופלא של פרץ בן ה-95 והידע הרב שלו בתחום החקלאות.
"אחי שמשון בן יהושע היה ביו-כימאי, חוקר במכון וולקני." מספר פרץ. "למעשה הוא עסק בכל מיני שיטות לאכסון פירות. לדוגמא: בזמנו הוא מצא דרך להאריך את חיי המדף של התפוזים, וזאת באמצעות אריזתם בנייר מיוחד לכך. אחי וחבורת חוקרים ממכון וולקני החלו במחקר שמטרתו היתה לחדש מטעים של עצי פרי שצמחו בעבר בארץ ישראל." מוסיף פרץ. "זיתים וענבים היו כבר כאן, ועתה הם המליצו לחקלאים לטעת תאנים ורימונים." שמשון הצליח לשכנע את אחיו פרץ ויעקב לטעת עצי פרי אלו. פרץ מרחיב ומספר על ההתנסויות בזנים שונים של תאנה, בין השאר היה זן שהצריך הפריה של הפרי באמצעות צרעה שלא קיימת בארץ. ובסופו של דבר הצליחו לקבל יבול יפה מאוד כאשר נטעו זן שנקרא "ברזילאי" והיום מכונה "התאנה הכחולה", שניתן לייצא גם לחו"ל.
ובעניין זה מסכם פרץ בספר (עמ' 198): "אפשר לומר שפיתוח מטעי התאנים והרימונים מדגים יפה את שיתוף הפעולה הרצוי בין המחקר, הפיתוח החקלאי ויישום הישגי המחקר. הודות לקשר ההדוק בין המחקר לחקלאות – במקרה הנדון הקשר המשפחתי – התאפשר לקדם את הישגי המחקר לפיתוח מידי ללא עיכוב בזמן."

משפחת בן יהושע לדורותיה בבאר טוביה
הענף המרכזי של פרץ ואחיו יעקב, שטיפחו יחד שני משקים, היה ענף הרפת. "המורה הטוב ביותר שלי היה רענן וולקני," מספר פרץ. "הוא היה מזמין אותי להרצאותיו בפקולטה לחקלאות, וגם בא עם סטודנטים שלו לביקור ברפת שלנו. העבודה ברפת היא די קשה. חוקר אמריקאי בשם אָקֶלֶס אמר: 'הרפת היא אמנם ענף רווחי, אבל רפתן שעובד לבד, זה מאסר עולם עם עבודת פרך.'"
וכשיעקב ופרץ התגייסו במלחמת השחרור, האחריות לעזור במשק ולאביהם נפלה על אחיהם הצעיר, שמשון, שהיה נער צעיר. "בשנת 1947 התגייסתי לצבא. הקימו כאן כוח אזורי כדי להגן על הכפר. עם תוכנית הגנה מדויקת. המחלקה שלנו להגנת היישוב פעלה יחד עם חטיבת 'גבעתי'. שמעון אבידן היה מפקד האזור, ומפקד הגוש יצחק פונדק גר בכפר. כבשנו את מחנה קסטינה ואחר כך את מחנה בית דראס. אחר כך העבירו אותי לפלמ"ח לחטיבת הנגב. במלחמת סיני הייתי צנחן, ובמלחמת יום הכיפורים לחמתי בתעלה. הייתי מפקד גזרה. גם הבנים שלי ממשיכים לעבוד ברפת."
וכיצד הם הצליחו לשלב בין החקלאות לביטחון? על כך עונה פרץ: אחי יעקב ואני היינו שנינו קצינים בצבא. לכן כאשר אחד יצא לשירות צבאי, השני היה מטפל בשתי הרפתות גם יחד."
ומה קרה כאשר שניהם היו צריכים להתגייס באותו זמן? כאן יש לציין את תרומתה של קוקה (רחל) ז"ל, רעייתו של פרץ. קוקה, בת קיבוץ תל-יוסף, היתה גם היא רפתנית. כאשר יעקב ופרץ נעדרו מן הרפת, קוקה תפסה את מקומם ויחד עם האב חיים, חמיה, עבדה בשתי הרפתות.
בני משפחת בן יהושע המורחבת – כיום בני דור שני, שלישי ורביעי – משמשים עד היום דוגמא לחקלאים שנוקטים בשיטת המשק המעורב, שמאפיין את המושבניקים מאז ועד היום – מלבד הרפת המבוססת היטב, יש להם 70 דונם רימונים, 50 דונם תאנים, 180 דונם ארטישוק וכן 100 דונם חיטה. היום בישראל יש מעטים כמותם – חקלאים שורשיים בלב, בנפש ובמעשה.
בשיחת טלפון לאחר הריאיון אומר פרץ: "בספר שלנו שמנו דגש על ההגנה של באר טוביה, על הרוח של האנשים שהיו כאן. אילו הייתי יכול להיפגש עם אנשי קיבוץ בארי ולשוחח איתם, הייתי אומר להם: 'כדי לשוב לבארי אתם צריכים להיות חזקים ברוח. אתם צריכים לפנות אל הצבא ולדרוש הגנה, כדי שתוכלו לשוב לבתיכם. ואם הצבא לא יוכל לעשות זאת, הרי שאתם עצמכם צריכים לחזור, לשבת על אדמתכם עם מאתיים כלי נשק כדי להגן על היישוב שלכם..." וזה כנראה ברוח הדברים הנזכרים לעיל של טרומפלדור, המבוססים על התפיסה שהאחריות על הביטחון מוטלת על כל אזרח במדינה.

באר טוביה – מושב לדוגמא
לסיום, בנוסף להיותו מושב מבוסס מבחינה כלכלית. בצד בעלי מקצועות חופשיים כגון רופאים, מורים ואחרים, יש בו עדיין אחוז ניכר של אנשים שחיים מחקלאות.
יש לציין שבאר טוביה הוא מושב פורח גם מבחינה תרבותית. חיים בו אמנים שמבטאים את כישרונותיהם בפיסול, ציור, קרמיקה ועוד. הם השכילו להפוך מבנים ששימשו בעבר לחקלאות – מחלבה הישנה ומקום אכסון הביצים – לבתי תרבות המציגים תערוכות שונות ומשמשים מקום לבילוי.
הסוד הוא, כנראה, שיש שם תושבים שאכפת להם, שמוכנים לתרום לחברה. אחת הדוגמאות היא הארכיון העשיר, שקבוצת אנשים מקדישה זמן רב לארגון החומרים ולתצוגת תערוכות, וכן חגיגות העלייה על הקרקע שהם עורכים בכל שנה בתאריך י"א באדר. יש לציין שרעייתו של פרץ, קוקה (רחל) ז"ל – אישה חברותית ביותר ומוזיקלית – היתה אחת המשתתפות הקבועות במקהלה בחגיגות העלייה על הקרקע.
במלאת 90 שנה לעלייה על הקרקע, הוציאו לאור בבאר טוביה ספר בישול, ובו מתכונים של המשפחות בליווי תמונות מאירות עיניים וסיפורי הווי.
על הרוח המיוחדת של מושב זה עמד גם אברהם הרצפלד, שאמר: "מרבה אני לדבר בשבחם של תושבי באר-טוביה, באורח חייהם ובמידותיהם [...] אני קשור למקום הזה בכל נימי נפשי. ויש כי אביע גאוותי על היותי גם אני ארוג ושזור בהווייתם – מארג של ידידות ורעות, פרטית וציבורית."
עדינה בר-אל
נדפס ב"קו למושב" , גיליון 1345, 8.8.2024.

חלק שני
ציפיתי בכיליון עיניים לפגוש כמה חברות, שמסיום כיתה ח', לפני 35 שנים, לא פגשתי אותן בשום מקום, והן השפיעו עליי מאוד והן לגמרי לא יודעות. אחת מהן היא רוחל'ה ס'. רוחל'ה היתה יפה מאין כמותה, עם עיניים מאירות וגומות חן, שיער שחור חלק עם פוני וכולה יופי וחן. כל הבנים בכיתה חִיזרו אחריה. חצר ביתה היתה מלאה בנים שהגיעו מכל הסביבה ורצו לגעת ולדעת. הייתי משוכנעת, שהיא הנערה הכי מאושרת בתבל... דמיינתי שביתה יפה לתפארה, שיש בו רוגע ושלווה ושפע מזון ואבא ואימא והרבה בגדים יפים בארון... ידעתי שיש לה אחות, שרה שמה, שנתיים גדולה ממנה, ולא היה לי מושג, שיש להן גם אח, את זאת גיליתי לא מזמן.
היא הגיעה יפה, בחליפה לבנה קיצית, שהבליטה את גזרתה הנאה, שערה השחור והפוני וגומות החן המייחדות אותה. התקרבתי אליה, התחבקנו, הצטלמנו. אך לא החלפנו בינינו אף לא מילה. רק חיוך, שתמיד על פניה נסוך. היא נראתה טוב. לא היה לי אומץ להתקשר אליה אחרי המפגש המרגש ולספר לה שבכל פעם שהרהרתי בכיתה שבה למדנו, דמותה תמיד עלתה, ומאוד רציתי לדעת לאן היא הגיעה, ובכלל מה איתה.
הילדה הכי יפה בכיתה, היתה חנה ק' עם שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, ועור צח ובהיר, תלמידה טובה וקשובה ומאוד אהובה. היא ציירה יפה והיו לה צבעים מכל הגוונים. וקינאתי בה על כך. היה לי הרבה מה ללמוד ממנה. עם הזמן מסתבר שהפכה לציירת. בזכותה אהבתי גם את שמי, שהוא כשמה. ידעתי שהתחרות איתה קשה ולמרות שידה תהיה על העליונה, ניסיתי להידמות לה. קינאתי בה, שאימה היתה פעילה בוועד הורים, כשאימי מעולם לא הגיעה לבית ספר לראות איך הוא נראה ולא דיברה עם אף מורה.
אני לא יודעת דבר עליה, מאיפה היא עלתה ואם היא נולדה בישראל. אני לא יודעת אם הוריה היו ניצולי שואה, כי היא לא דיברה על הנושא הזה. אני מניחה שהיא היתה ילדה קטנה ולא רצו לחשוף אותה וגם לא את בנות הכיתה האחרות בסיפורי הזוועות שההורים עברו ביערות ובמחנות.
מדי פעם פגשתי אותה באוטובוס וסיפרתי לה שיש לי מורה שכותב ביקורות שחלקן מתפרסמות בעיתון "למרחב". אמרה לי שהוריה מנויים על עיתון זה, והיא מוכנה לשמור עבורי את המוסף הספרותי. שמחתי מאוד, כי העיתון היה עיתון של מנויים, וכדי לקרוא את המאמרים שהמורה שלי פרסם עשיתי מנוי ל"פועל הצעיר" ול"מאזנים" ודי לי בכך. בזכות המוסף הספרותי שהיא שמרה עבורי, נוצר בינינו קשר. תמיד שמחתי להגיע לביתה ולקבל את המוסף ולקרוא גם בו את מה שהמורה שלי פירסם. גם רציתי שתדע שאני מתקדמת ומתעניינת בדברים שברומו של עולם.
אחרי "הנאום" שנשאתי בפגישת המחזור, חנה נגשה אליי ואמרה שהיא לא ידעה עליי כלום, ואילו היתה יודעת, היתה אוספת אותי אל חיקה. התרגשתי מדבריה ועוד יותר הערצתי אותה.
לפגישת המחזור השנייה לפני פחות משנתיים, ייחלתי לבואה של חנה, אך היא לא הגיעה. אין לי מושג מדוע. הצטערתי מאוד. הייתי סקרנית לדעת מה נהיה מיופייה וחינה ולאן היא התקדמה. ידעתי שהיא ואסתר מ', למדו יחד בחוג לסוציולוגיה ומדעי המדינה, והן התחילו את הלימודים אחרי שהן סיימו צבא, כשנה או שנתיים אחריי. מדי פעם נפגשנו בקמפוס בחטף, כי כל אחת מאתנו רצה לשיעור שלה.
יותר לא ידעתי על בנות מהכיתה שהגיעו ללמוד באוניברסיטה, (אולי הן למדו לא מיד אחרי הצבא, כי היו צריכות להשלים בגרויות, או בגלל סיבות אחרות). אני יודעת שחלק מהבנים התקדמו יותר בזמן הצבא וגם זכו לעלות בסולם הדרגות.
אסתר מ' היתה חברה של חנה ק' ותמיד ישבה לידה. ידעתי שהוריה עלו מהונגריה והם ניצולי שואה. היתה לה דודה באמריקה, אחות של אימה, ששלחה לה בגדים יפים וקינאתי בה וידעתי שלעולם לא יהיו בגדים יפים כשלה. היא היתה תלמידה טובה, תמיד לבושה בטוב טעם. היתה לה דודה נוספת, שלא היתה נשואה, שגרה בביתם, טיפלה בה ובאחותה, כשהוריה עבדו בחנות המכולת שלהם. אוכל בביתם לא חסר (כי יכלו לקחת הכול בחינם מהמכולת שברשותם). בבת-מצווה שלה, היא קבלה אקורדיון מתנה ולמדה לנגן. היא היתה מאוד חברותית ונעימה. לא היתה בלונדינית ולא כחולת עיניים, אך היתה יפה וגבוהה עם שיער חלק, שהיה מאוד נחשק לפני עידן האבו-עגילה והפן.
אסתר הופיעה עם בעלה גם למסיבת המחזור האחרונה (כשהיינו בני שבעים). היא נראתה העתק של אימה, הרבה קמטים בפנים ושיער חלק ודליל, אך מאוד נעימה וחביבה ועם חיוך מתמיד בקצה העין.
זכור לי שפעם אסתר סיפרה לי שאמה אמרה לה עליי, שאני מתלבשת יפה ואיך זה ייתכן, שקונים לי בגדים יפים כשאנחנו משפחה עם הרבה ילדים? זה החמיא לי, כי מישהו ראה אותי והעריך שגם במשפחה גדולה אפשר להתלבש כהלכה. זה עניין של מודעות...
בפגישה זו התוודעתי עם רבים, שגם אותם אהבתי והייתי סקרנית לדעת אם אצליח לזהות אותם אחרי כל כך הרבה שנים. כן, עם השנים, אנשים משתנים... יצרתי קשר עם יפה אחרי המסיבה, באתי לבקרה בביתה, אך לא היה מצידה ביקור הדדי ובפגישת המחזור השנייה היא לא הגיעה. את יפה אהבתי והיינו חברות קרובות והכנו יחד שעורים. היתה לה רק אחות אחת. יפה התנצלה על זה בטענה שלאימה יש מחלת לב ואסור לה ללדת יותר. היה לה בית חמים ואהבתי בו את הסדר והרוגע. לא נהגנו לטעום מהאוכל שהאימהות בישלו, כי בדרך כלל לא היו עודפים, וזה בקושי הספיק למשפחה. אצל יפה לגמתי תה בכוסיות קטנות דמויות גיטרה, יחד עם קוביות סוכר וזה היה לי מוזר. יפה נישאה צעירה, בגיל 17 ובגיל 18 ילדה את בתה הבכורה. המשכתי לשמור איתה על קשר ואפילו נסעתי עם חברי לבקרה בפרדס חנה, שם בעלה ניהל בית ספר. אבל לצערי, הקשר לא התחדש ולא נותר ממנו מאום, כי בפגישה השנייה שהיתה לפני 6 שנים, היא לא הגיעה.
פגישה המחזור הזו היתה מרגשת מאוד. שמחתי להציג את עצמי ושיראו לאן הגעתי וזה היה מאוד מרגש. אחרי שהצגתי את עצמי, "לראשונה" הם הכירו אותי וידעו מי אני באמת. הגיעו גם מורים וגם המנהל שהיה מחנך שלנו בכיתה ח', וקשה היה לי להירדם ורציתי להמשיך בקשר עם כמה חברות, כדי להכיר אותן יותר. אחדות רצו לשמור איתי על קשר וזה היה מאוד מחמיא. התכתבנו, התוודענו יותר לעומק, דיברנו בטלפון, אך הקשר לא נשמר זמן רב, כי כל עוד זה תלוי בי, אני לא ממש אוהבת להיות היוזמת... אולי בגלל שאני גרה רחוק, אולי בגלל שאני נוטה לשתוק.

פגישת מחזור שנייה – חוגגים שבעים
הטלפון צלצל, דינה, שגם בפעם הקודמת את פגישת המחזור ארגנה, אותי עדכנה שבקרוב תהיה פגישת מחזור שנייה. עברו 21 שנים מאז התראינו לאחרונה. לכולנו השנה ימלאו 70 שנה, וזו הזדמנות לפגישה מחודשת, כי שעון החול הולך ואוזל וכבר יש ארבעה בני מחזור שנפטרו וצריך להיפגש כי איש לא יודע מה צופן העתיד. בעשרים השנים האחרונות, ילדינו נישאו, נולדו נכדינו, יצאנו לגמלאות. ומאוד מרגש לראות איך ילדים נראים כשהם בני שבעים, שהיו בני ארבעים ותשע, בפגישה הקודמת, ובני 14 כשנפרדנו מהם. דינה הצליחה לאתר את מיספרי הטלפון של כולם, פתחה קבוצת ווטסאפ וזה אפשר לה להעביר הודעות ולעדכן, ומי שהתגעגע לאיזה חבר או חברה יכול היה להתקשר.
פגישת המחזור השנייה, נערכה ביבנה, כעבור 21 שנים נוספות, 56 שנים אחרי שסיימנו את בית הספר היסודי, בביתו של ישראל ש', (שנפטר שנה לאחר מכן), שהיה חביב על כולם. אנו בני שבעים והחיים משתנים. ישראל היה אחד התלמידים הכי חביבים והוא גר קרוב לביתי והיינו הולכים יחד בחזרה מבית הספר עד שאחי היה רואה אותי הולכת איתו, והיה אומר לי לעבור לצד השני של הדרך. ישראל היה ציוני נלהב, כמו רוב בני הדור הזה. עשה חיל בצבא והיה קצין בקבע ברמה גבוהה, נדמה לי שהוא היה סגן אלוף. בזכות הצבא הוא זכה לעשות בגרות והגיע ללימודים אקדמאיים. מאז אותה פגישה הוא הזמין לביתו מדי כמה שבועות מספר חברים מהכיתה, ואני ביניהם. נפגשנו אצלו ואלה היו הפגישות הכי נפלאות, שבהם חזרנו לנעורים שהיו בתקופה שונה ואחרת ומאוד מאתגרת. הוא לקח קשה את מחלת אשתו-אהבתו באלצהיימר, והוא הלך לעולמו בשל מחלות רבות שהוא סבל מהן.
לא מזמן פגשתי את דליה במוזיאון מורשת יהדות בבל, והיא סיפרה לי שהיא פגשה את איטה והיא בקשר איתה. התקשרתי לדליה וביקשתי את מיספר הטלפון של איטה שרציתי לדעת מה איתה, כי בפגישה הקודמת היא לא היתה. קיבלתי מדליה את מיספר הטלפון שלה ומסרתי אותו לדינה, שתוסיף אותה לרשימת התפוצה. ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לאיטה והיא נענתה בחדוה והיתה מאוד חמודה, וסיפרה שבפגישת המחזור הקודמת איש לא טרח להודיע לה והיא כועסת, והיא משתוקקת לפגוש את ילדי הכתה ושמחה שמסרתי את המיספר שלה לדינה.
איטה היתה אחת הבנות שרציתי לדעת מה קרה איתה, אחרי יותר מיובל שנים שלא ראיתי אותה, ולא ידעתי מה קורה איתה ולא היה לי שום קצה חוט איך ליצור קשר איתה, כי את מגדיאל היא עזבה בכיתה ח' ולא ידעתי לאן עברה. כשקיבלתי את הטלפון שלה מיד התקשרתי אליה והגעגועים חזרו אלינו במנה הגונה. כנערה, אהבתי את איטה. היא היתה אחת הבנות, שסַפְרָה אותי. ישבתי בצד שמאל בשורה הראשונה ליד פנינה, ואיטה ודליה ישבו מאחורינו. לאיטה היה מקום אצלי בלב, והיינו גם ביחד במחנה עבודה ביזרעאל ב"נוער העובד", וישנו באותו החדר. היא גם הזמינה אותי לבת מצווה שלה, וביקשה שלא אביא לה מתנה, כי לבד את מצבי הבינה.
אני גם זוכרת שפעם בשיעור, סקרנו את מראה הבנות ונתנו ציונים לכל בת, וכשהגיע תורי, פחדתי שתגיד שאני מכוערת, אך היא אמרה שאני "חיננית", מילה שמעולם לא שמעתי אותה והבנתי שמקורה במלה חן, ויש לה משמעות חיובית ושמחתי שהיא לא העליבה אותי, ונתנה לי להרגיש חיננית (קרובה לשם הקודם שלי חנינה). גם כשגילו אצלי כינים, לא פחדה לשבת לידי ולא החרימה אותי. מעולם לא העליבה אותי. שמרתי לה בליבי מקום טוב והייתי סקרנית לפגוש אותה מקרוב ולגלות איך היא נראית אחרי כל כך הרבה זמן. קבענו פגישה בביתה, כי היא לא נוהגת, ואני יותר ניידת.
נסעתי לבֵיתָהּ ברמת גן, ונפגשנו שם. דירה חדשה קטנה וחביבה כיאה לאישה שגרה בגפה. היא עברה לגור בה אחרי שהיא נפרדה מבעלה לפני זמן לא רב. הייתי סקרנית לראות איך השתנתה ואיך בת ה-14 נראית כעבור 56 שנים, כשהיא בת 70. האם היא אותי תכיר? היא בעיצומו של תהליך גירושין, עוברת מהפך, מרגישה שנפלה בפח, ורוצה כמה שיותר מהר, מבעלה להיפטר אחרי יותר מיובל שנים של חיים משותפים, שלא היו סוגים בשושנים. האמת, אם הייתי פוגשת אותה ברחוב, לא הייתי מזהה אותה. כל השיחה אני מרגישה שהחליפו לי את החברה ולפניי עומדת מישהי אחרת, ואיטה הקודמת כבר לא קיימת. הייתי צריכה להסתגל לכך שהיא כבר לא נערה, וגם אני לא, ובוודאי גם אני נראית לגמרי אחרת.
סִיפרה שיש לה שני בנים נשואים עם נכדים ויש לה גם בת מבוגרת, לא נשואה, החיה בגפה. כל ילדיה מוכשרים ואקדמאים, אך היא לא סיימה יותר משנה בית ספר תיכון והלכה לעבוד במשרד עורכי דין בהדפסות ולא רכשה השכלה ומקצוע, אך דאגה שילדיה ילמדו. התביישתי להודות, שעשיתי הכול כדי ללמוד ולעשות בגרות ותארים, כי לא רציתי שהיא תרגיש לא נעים, שאני ללימודים נתתי עדיפות, רק כדי לא לפגר אחרי אף אחד אחר, וחיי זרמו בכיוונים אחרים, היה חשוב לי להגיע להישגים. אני יודעת איך אני הייתי מרגישה במקומה, אילו עמדתי במקום ולא התקדמתי במאום. שמחתי לדעת שאני במקום טוב, מבלי להוריד מערכה אפילו לא מעלה. השיחה עם איטה היתה מאוד פתוחה, וסיפרה לי כל מה שעבר עליה לטוב ולרע. הרגשתי איך תוך כמה שעות, אנו מגשרות על 56 שנים, שלא ראינו ולא שמענו אחת מהשנייה, והכול נפתח ונפרץ ואין שוב מחסום ואין גבולות וחזרנו להיות חברות כפי שלא היינו מעולם.
פתחנו את הלב, בלי לפחד. רצינו לדעת את מה שלא העזנו לשאול, כשהיינו ילדות. מה אני ראיתי בה ומה היא חשבה עליי, למרות שהייתי בטוחה שאפילו פעם לא עליתי אצלה בזיכרון והייתי כלא הייתי. דיברתי על הכתיבה שלי ועל זה שאני מוציאה את כל המצוקות ברשימות שאני כותבת וכך אני מתפרקת. וכל חיי כתובים ומנוסחים וקל לי עליהם לדבר, מהמקום שבו אני נמצאת היום. שוחחנו על נושאים שלא דיברתי עליהם מעולם. זה היה מאוד מרגש ומושלם.
סיפרה לי שגם אביה עבד רחוק בקרית גת, ושגם הוא הגיע בסופי שבוע, אם בכלל, ואימה עשתה ספונג'ה "בבתים של אשכנזים", ואחיה הגדול לא סיים בית ספר יסודי, כי יצא לעבוד והמצב הכלכלי היה קשה והם חיו בצמצום, למרות שהם רק שלושה ילדים. הוכיתי בשוק! הייתי בטוחה שמשפחות קטנות, פחות מתמודדות עם דלות ומחסור ומצבן הרבה יותר טוב. הסתבר, שהוריה שרדו את השואה, בכך שברחו מפולין לרוסיה ועלו ארצה בשנה שגם אנו עלינו (1950), ושהיא לא ילידת הארץ, כמו שחשבתי, וגם הם עברו את המעברה, עד שהגיעו לשיכון, ששוכן כמה בניינים מהבית שלי. סיפרה שסבתהּ הִגְרָה מפולין לדרום אמריקה והיתה שולחת להם חבילות בזמן הצנע, והיא לבשה בגדים משומשים של אחותה. ומה שגרם להם לעבור דירה לגבעתיים, היו הפיצויים שקיבלו מגרמניה.
במקביל לפגישותינו, נפרץ סכר והתחלתי לכתוב זיכרונות על תקופת בית הספר, ואף פירסמתי חיבורים שכתבתי על ילדותי ונעוריי, וחשבתי שהיא תמצא בהם עניין ונתתי לה לקרוא, וקיבלתי ממנה הרבה הערכה ועידוד, שהדברים חייבים לצאת לאור, כי היא התחברה לדברים שהיא מזמן שכחה ודרך כתיבתי היא חיה אותם מחדש. שמחתי לקבל את תגובותיה על כל סיפור. הפכנו לחברות קרובות, כשהבסיס לחברות, היתה הילדות, שבה אני תפסתי אותה כילדה מאושרת ושדבר לא חסר לה, והיא לא ידעה דבר על תחושותיי ועל הזרות שחשתי, וכמה רציתי להידמות לה וליתר הבנות ולא ידעתי שמשפחתה ניצולת שואה, ולא ידעתי שאימה עובדת כעוזרת בית כדי להאכיל את ילדיה. הייתי בטוחה שכל האימהות נושאות במשרות בכירות, ולא חשבתי, שגם אימה כמו אימי לא ידעה קרוא וכתוב, ודיברה בעברית עילגת, ובבית הם דיברו אידיש... אילו ידעתי זאת קודם, פחות הייתי מתביישת בעצמי ובאימי.

פגישה שנייה עם רוחל'ה
הייתי סקרנית לדעת מה קרה עם ר. היפה שכל כך אהבתי והערכתי. עוד לפני הפגישה גונבה לאוזניי שמועה, ש-ר. עברה ועוברת טרגדיה נוראה. ולא ידעתי איך אוכל להתקרב אליה. גם לפגישת זו, ר. הגיעה בחליפה לבנה. מלאכית, עדיין יפה, אך הפעם היא עוטה מסכה, אין את החיוך שמבליט את גומות החן. בגלל שהבנתי מה קרה לה, פחדתי לגשת אליה ולשאול אותה מה קורה, כי לא רציתי לגעת בפצעים המדממים שלה. היא היתה מאוד עצובה ונוגה וזה בליבי נגע. אמרתי לה, שלום, וחיבקתי אותה. גם בגיל שבעים, חִנָּהּ לא סר, ובלבן שלבשה, היא נראתה נקייה וברה וללא רבב, ולא נראה שהחיוניות שבה נעלמה. ובלי ששאלתי, היא סיפרה על הטראומה, שחוותה, לאחר שבתה היפה והנפלאה שמה קץ לחייה. סיפרה כמה בִּתָהּ הייתה מוכשרת ומשכילה ובאיזה תפקיד רם מעלה היא שירתה, ובעיקר על האהבה והקשר העז שהיה ביניהן. מותה של הבת ללא עת, לאחר ששמה יד בנפשה, אותה שבר, ומאז העצב בחייה גבר. במקביל, גם בעלה, סובל ממחלה קשה (בינתיים נפטר) והוא לא נע ולא זע, והוא מטופל בבית על ידי פיליפינית וכבר אין לה חיק אוהב ותומך, והיא מהדעת יוצאת ובכדורים מטופלת כדי לשמור על שפיות ולתפקד. נותר לה רק בן ונכד יחיד ואהוב, שעמד להתגייס לצנחנים, שהוא כל עולמה.
סיפור מטורף, איך זה קרה ל"ילדה" הכי יפה ומדהימה?! איך השמחה שבפניה הפכה ליגון?! קשה להאמין לאילו תהומות אפשר ליפול. לא הפסקתי לחשוב עליה. רציתי לדעת יותר פרטים. ראיתי שהיא מוכנה לדבר ולשתף את מי שהיא מרגישה שנותן לה כתף.
קבענו שניפגש. כעת מישהי מאיתנו צריכה להרים את הכפפה, ולקבוע פגישה... התקשרתי אליה ודיברתי איתה והיא נדבה עוד פרטים על מצבה. משהו בי נשבר. הייתי בטוחה שיש לה חיים נפלאים, עם בעל אוהב וילדים מדהימים, ומסתבר שעל ר. עבר הוריקן, שהרס לי את הדיוקן. סיפור כזה לא יכול היה לכתוב אפילו ציניקן. לא תיארתי לי כמה מר גורלה. הייתי בטוחה שיופי הולך עם מזל ואושר, אך הגורל לא התחשב ביופי ובחן, וגבה ממנה את בתה האהובה, שהיא אותה מבכה.
כדי לקבל ביטחון, להיפגש עם "מלכת הכיתה", המלכה המוכה, שעברה דרך מפרכת וארוכה, והיא נמצאת בחשכה, גייסתי את איטה, שגם היא שמעה את הספור ורצתה לפגוש אותה, וביקשנו לקבוע איתה פגישה.
נפגשנו בקניון בבית קפה. ר. סיפרה וסיפרה על בתה שעות. לא הפסיקה לספר על חינה ויופייה ועל היותה מוכשרת ועל האהבה הנפלאה שהיא נתנה לה וקיבלה ועל המכתבים המרגשים והאוהבים שהיא כתבה לה. היא עדיין בטראומה, עדיין חשה את גודל האסון והאובדן וההחמצה. סיפרה לי על כל רגע ורגע שהתרחש בחיי בתה ועל היום שבו היא פגעה בעצמה. הראתה לי תמונה של קברה המטופח של הבת, שם המוות נוכח. היא משקיעה במתן יופי לקבר, כדי שכולם ידעו שפה קבורה בחורה יפה שחייה נגדעו לא בעתם. ובמקום שהיא תפרח ותתפתח, הקבר שלה משגשג ופורח. היה לי קשה לעמוד מול המוות ללא עת. היא סיפרה לי בעיניים שישבשו כבר מדמעות, על השבעה ועל הטקסים שעורכים לבתה בעבודה שם עבדה, ועל הכבוד וההערכה שהיו לה כבעלת מקצוע שקולה. הלב נשבר...
ר., ר. השמחה, החייכנית, כעת היא שבר כלי, עוברת משבר נפשי, מטופלת בתרופות, ומנסה לחייך ורוצה להמשיך לחיות, אך בעלה במצב אנוש וכל יום הוא יכול למות. היא לא מדברת עליו כלל. ולא פוחדת שהוא ילך לנוח בעולם שכולו טוב, גם לא הרבה מספרת על הבן והנכד, היא רוב הזמן מספרת על הבת שקברה שיותר לא תשוב לראותה ותמונתה חרוטה בשרשרת זהב שאותה היא עונדת על צווארה. סיפרה לי על מכתבים שבתה כתבה לה, שעבורה הם מעין תעודה, שהיתה אימא שנתנה והעניקה ואהבה וטיפחה והתמסרה ועשתה הכול למען בתה, אך מסתבר שמחלת הנפש הכריעה אותה ולא היתה מסוגלת יותר לשאת את כאבי הנשמה, ושמה קץ לייסוריה ולחיים שהכבידו עליה.
ימים אחדים אחרי פגישתנו, קיבלתי טלפון מאיטה, שבעלה של ר. נפטר. שוד ושבר, שוב הלוויה, שוב בית עלמין, עוד מצבה וקבר, וחור בלב שהולך ומתעמק. לא נסענו להלוויה. ר. רצתה הלוויה ו"שבעה" צנועה, כי אין לה כוח לעוד הלוויה ולעוד "שבעה" עם אלפי מנחמים. על דלת ביתה כתבה שלט: "נא להימנע מביקורי תנחומים," בתקווה שאנשים יכבדו את רצונה, והיא תקבל רק את מי שהיא רוצה. היא שמחה לקבל אותנו והיינו רצויים. והסבירה שאחרי שבתה נפטרה, ביקורי התנחומים הפכו למטרד נורא, והיא הסיקה את המסקנה, והיא מעדיפה להיות עם הקרובים באמת.
באנו לנחם אותה על מות בעלה, שנפטר אחרי מחלה אנושה שסבל ממנה חמש עשרה שנה. נכנסנו לבית גדול ויפה. עם רהיטים עתיקים יוקרתיים וכלים נאים במזנון, ונוף מרהיב שנשקף מהחלונות הרבים שמסביב. ציפיתי לראות בית יפה, אך ביתה נראה הרבה יותר יפה ממה שדימינתי. התפעלתי מטעמה היקר והטוב, והכל הרשים אותי מאוד. לא טעיתי. היופי שלה חייב להיות מוקרן בכול דבר שהיא שמה עליו יד. גם בלי איפור, היא נראתה טוב. לא דיברה הרבה על בעלה ועל הסבל הנורא שעבר במשך שנים רבות, והיא יחד איתו. היא דיברה רק על בתה ועל דמותה הנאצלת. הראתה תמונות ומכתבים שהבת היפיפייה כתבה לה, וסיפרה באיזו אהבה היא זכתה, וכמה כעת אהבה זו חסרה. וכעת כשבעלה נפטר, היא לא מרגישה שהוא מת, היא מרגישה שהיא קוברת שוב את בתה... היא חיה שוב את מותה, ואת רגעי הבשורה הרעה ואת השבעה שלה. בעלה היה חי-מת, ולבד היא התמודדה עם האמת, המוות שלו גאל אותו מהסבל, והוא היה פחות טרגי ממותה של הבת, שנקטפה לא בעיתה, ועדיין גופתה חמה ולא מצליחה להתקרר והיא שוכנת אצלה בלב ומסרבת להיטמן. אין לה בלב מקום לעוד מת, גם אם מדובר באהוב נעוריה שכעת הוא מת, כי כבר שנים הוא מוטל במיטה כצמח, וכעת הוא רק לא נושם, כי הוא מת באמת... והוא נקבר ליד בתו, והבת כבר לא לבד. רק ר. נותרה לבד עם הסבל והמכאובים המכים אותה על מות ביתה.
עם כל מה שקרה, ר. החליטה שמר גורלה, לא יפריע לה, והיא תשתדל לחיות טוב על אף הכול. ותנסה לפצות את עצמה על השנים הרעות שחוותה בבתי החולים ובבית הקברות. היא החליטה שאת דירתה הגדולה והיפה תמכור, יחד עם הזיכרונות המרים, ותעבור לגור בבית קטן, ותתחיל בו חיים אחרים.
ר. מעולם לא סיפרה שהוריה ניצולי שואה ושהיא גדלה בילדותה בסיפור זוועה. זה נודע לי רק אחר כך, דרך הפייסבוק, שבו אחותה פירסמה פרקים מספר שכתבה ובו היא סיפרה על הנוראות שהיא חוותה בילדותה עם זוג הורים שורדי שואה, עם אימא הלוקה בנפשה, שמדי פעם אושפזה, והיא ואחותה ואחיה הקטן, נותרו בבית לבדם. לא היה לי מושג ולא חצי מושג, ש-ר. היא בת של ניצולי שואה, שעברו זוועות ועינויים והפסידו את ביתם, את רכושם ואת משפחותיהם בפולין. את זה אגלה יותר מאוחר.

ניצולי שואה, מי שמע?
בבית הספר היסודי, לא למדנו על השואה, ולא נערכו טקסים לחשוף אותנו לזוועה. לא חשבתי, שבעצם רוב האשכנזים בכיתה, מלבד אחד או שניים, שהם ילידי הארץ, נולדו להורים ניצולי שואה, שעלו ארצה אחרי קום המדינה. וכמונו, רובם הגיע בחוסר כול והתחילו מחדש את הכול, ושרוב ההורים לא למדו ולא ידעו קרוא וכתוב [?]. רק כעת ירד לי האסימון, שעליי לחקור את הנושא ולהבין, מניין עלו ההורים של החברות והחברים ואיך שרדו אחרי כל מה שהם עברו.
מסתבר שרוב האשכנזים בני כיתתי, סבלו גם הם ממחסור, אחדים מההורים היה במצב נפשי לקוי שהצריך טיפול או אשפוז כפוי בבתי חולים, ולא היה להם קל להשתקם, אחרי שאיבדו את רוב בני משפחותיהם בשואה, בעינויים, ברעב ובקור.
לא רק שאנחנו לא ידענו עליהם כלום, גם הילדים עצמם היו קטנים ולא סופר להם מה עבר הוריהם. לא כולם שמעו את סיפורי ההישרדות של הוריהם במרתפים, ביערות, בגטאות, ובמחנות. היו שלא העזו לשאול, או שההורים סירבו לענות, כי התביישו בהשפלות, שהם עברו. היום הילדים הקטנים בגרו והם חוקרים ושואלים ומספרים את מה שהוריהם ניסו להסתיר מהם.
עברה כמעט שנה ולא יצרתי שוב קשר עם ר. הבנתי שהיא ספונה באבלה ולא רציתי להציק לה, למרות שאני מעוניינת לדעת, איך היא בונה את חייה מחדש. באחד הימים, גיליתי באקראי בפייסבוק, שאחותה של ר., ש., פירסמה ספר "---" והיא שיחררה קטעים מאותו הספר. קראתי אותם בצימאון וגיליתי את האמת על חייהן של הבנות, שלא ידעתי אפילו שמץ ממה שהוריהן עברו. ש. כתבה על אימן, שסבלה ממניה-דפרסיה, בעקבות מה שעבר עליה בפולין בזמן שהיא ברחה והתחבאה במרתפים ובמתבנים. הבת הגדולה, ש., התוודעה באקראי לסיפורים מסמרי השיער של האם ושל האב, כשאוזניה כרויות לשיחות הליליות של האורחים, שביקרו את הוריה, שגם הם נמנו בין ה"שורדים", בזמן שהיא היתה אמורה לשכב לישון. היא האזינה רוב קשב וגילתה את מה שהופתעה לגלות על הוריה, והיא לא יכלה להירדם, והרגישה שהיא חיה את חייהם הקשים והנוראיים. (לא שיתפה את ר. הקטנה שהמשיכה לחיות ב"סרט" והמשיכה לשמוח ולחייך). הוריה לא הבחינו בה, ולא היה להם מושג שאוזניה של הילדה כרויות לשמוע את סיפוריהם הנוראיים מכל, שהפכו לחלק מנשמתה, ולא הִרְפּּוּ ממנה.
ו-ש. כותבת ומספרת וליבי נכמר, כמה רע היה לה ומר, כשאימה, שלקתה בנפשה, אושפזה בעל כורחה, בסנטוריום בירושלים, ואיך נאלצו לאשפז אותה בכפייה ולהכניסה למונית, כשהיא ואביה אותה מלווים, כדי שתוכל למצוא מרגוע לנפשה, שלא ידעה מנוחה מהזוועות שרדפו אותה. קיבלתי מושג מה עובר על ילדה, שלא יכולה לספר לחברותיה מה עבר עליה, כשאימה מאושפזת והיא מתביישת בה. האישפוזים נמשכו חודשים, והאם קיבלה טיפול במכות חשמל ובתרופות. היא נסעה לבקר את אימה לבד באוטובוסים, נסיעה שלקחה כמעט יום, עד שהגיעה וראתה את מצבה הקשה, שלא מצליח להשתפר, והיתה שבה לביתה שפופה מהמטען הכבד שרובץ על נפשה, ולא יורד ממנה ועושה בה שמות ופוגע בנערה היפה, שאסורה בתוך כאבה, ולא יכולה להוציא אותו החוצה ומשחקת אותה, כאילו עולמה ורוד ואין לה דאגות ולמחרת הולכת לבית הספר.
ואני קוראת את הדברים ופוקחת עיניים ולא מאמינה. האומנם, האחיות המקסימות והיפות שבטוב טעם לבושות, ותמיד נראות שמחות ומאושרות, עשו את הדרך הזו, לצד אימן חולת הנפש ואיש לא ידע דבר עליהן ועל סבלן ועל הדברים הסמויים מהעין, שלא רצו שנדע עליהם לעולם. אני קוראת ולא מעכלת. אני בהלם! זה גם מה שעבר על ר.? זה מה שהיא עברה עם אחותה ואחיה הקטן? ואני קולטת, שגם "הקליטה" של הוריהם בארץ, לא היתה חלקה, רק שאיש לא דיבר על מה שהוא בבית חווה, וכל אחד חשב שאצל האחר המצב טוב יותר. והסירה שהביאה אותם ממשיכה להיטלטל במים הסוערים והגועשים של החיים, ולא ידענו שגם הם מרגישים את מתביישים וכואבים את האובדן, שהיה מנת חלקם של ההורים בשואה האיומה.
ו-ש. מספרת כמה היא בחלה באוכל שאימה ניסתה לדחוף לה, על פרוסת הלחם עם שכבת החמאה העבה, שהגעילה אותה. על השוקו החם בבוקר, שהקיאה או שפכה לאסלה, ועל ביצת העין, או החביתה, שאותם תיעבה ודאגה להפילם ארצה, לפני שהיא תטעם או תכניס לפה, והיא לא ידעה שהאוכל שבו בחלה, זה האוכל שהוריה התאוו אליו ורצו להעניק לה, כדי שהיא לא תרעב כמותם. וכל זאת על רקע הצנע והמחסור, כשאימה משתדלת להעניק לה את המזון הבסיסי, שקנתה ביוקר ב"שוק השחור". הבת לאט לאט מבינה, שכשהיא מסרבת לאכול, היא בעצם מתעללת באימה, שרוצה להעניק לה מטובה.
ואני חושבת אלו "מותרות" האם דואגת לספק לילדיה בזמן הצנע ומחסור, כשאנו אכלנו מרגרינה ולא טעמנו חמאה ולא שתינו שוקו, אלא חלב, שגם הוא גרם לנו לגועל, והביצה על שולחננו היתה נדירה, והיא שהוריה משיגים עבורה את כל הטוב, משליכה אותו לאסלה, או לאשפה, כי הוא מבחיל אותה... לא המחסור במזון היה הבעייה של ש. ו-ור., אלא עודף תשומת הלב והרצון של ההורים להעניק להן את חלבם ודמם כדי שלא יחושו חלילה רעב או קור, שעדיין מקנן בנפשם.
היא גם כותבת על האבדות של המשפחה במלחמה, אביה אִיבֵּד את אביו ואימו ואחותו, ואילו אימה אִבְּדָה את אביה, אימה ושתי אחיותיה. כל כך הרבה אבדות ושכול במשפחה אחת, מי יכול לשאת את העול הגדול שרבץ ולחץ על לב ההורים ששרדו את השואה והגיעו ארצה.
והבנות, ככל שהן גדלות, מגלות שסיפור הוריהן לא פשוט והוא חודר להן לעצמות והן לא יכולות עין לעצום כשהן מבינות שהוריהן לא ליקקו דבש והכאב הצרוב בבשרם מחלחל גם לנשמותיהן של הבנות והופך לחלק מהן. ו-ש. כותבת, שהיא מרגישה היום, אחרי כל כך הרבה שנים, כאילו היא עברה את השואה על בשרה, והיא לא מצליחה להשתחרר מעברה של המשפחה, והיא נוסעת לכל מקום וחוקרת ורוצה לראות במו עיניה, היכן הם גרו, איזה דרך הם עברו, איך הם למרות כל הקשיים שרדו, והקימו משפחה.
ירד לי האסימון... איך אני מעיזה לקבול על ילדות עשוקה, עם מחסור במזון בסיסי, צפיפות דיור, בלי אבא בסביבה, שהלך לחפש פרנסה רחוק מהבית במקצוע שלו כמורה, כשלא יכולתי לתאר לעצמי, שלבנות היפות, המחוזרות, שנשאתי אליהן עיניים כלות, ורציתי אליהן לדמות, יש הורים שאיבדו את רוב משפחותיהם ונפשם נותרה חסרת מנוחה, וחסרה להן אם בריאה בנפשה שתתפקד ותוריד מהן את העול של הבושה. והן גדלות לבד כשאימן מאושפזת רחוק והן לא רואות אותה והיא הולכת ומתנתקת ולא מצליחה להשיל מעליה את הזוועות שהיא עברה.
נדהמתי לקרוא את הקטעים מהספר ש-ש. פירסמה. לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים. פניתי אליה מעל גבי הפייסבוק וביקשתי להיפגש איתה ולקנות ממנה את הספר. היא לא ענתה לי מיד. החלטתי לחכות בסבלנות זמן מה, ואם היא לא תשיב לי, אתקשר ל-ר. ואבקש שתפגיש אותי עם אחותה. הסבלנות השתלמה. אחרי כחודש ש. ענתה לפנייתי (מסתבר שהיתה בחו"ל). התקשרה ודיברנו והתוודענו. אמרתי לה שאני מעוניינת לקנות את הספר, כי מהקטעים שקראתי, גיליתי משהו מעולם שלא ידעתי עליו מאום. היא שמחה. קבענו להיפגש והיא הבטיחה שתעניק לי את הספר כמתנה עם הקדשה. שמחתי. אוכל לקבל את הספר ולהשלים את הפרקים שחסרים ואלמד עליהן יותר.
שוחחתי בטלפון עם ר., והיא סיפרה, שאחרי שבעלה נפטר, והיא נותרה לבד, מכרה את דירתה ועברה לרמת השרון, לגור יחד עם אחותה, ש. (החיה בגפה ואין לה ילדים), בדירה חדשה, ושתיהן חיות בשלום ואחת בשביל השנייה מוכנה הכול לתרום. והיא חזרה על זה שהן תענקנה לי את הספר במתנה ותשמחנה להיפגש איתי לשיחת רעים. יש לי כל כך הרבה שאלות ואני שמחה שהיא מוכנה לחדש איתי את הקשר והפעם זה קשר בוגר מבין ומגשר.
חנה סמוכה מושיוב
נערך ב-15.7.2024
המשך יבוא

בתשעה באב השנה חשוב שנזכור, שבכל דור קמים עלינו לכלותינו, ושיש צורך קיומי לבלום פיזית את הצר הצורר שמתכנן עוד כמה ימי 7 באוקטובר
בשנת 70 לספירה חי בירושלים צדיק תמים, תרתי משמע, ושמו רבי זכריה בן אבקולס. בשנת 2024 לספירה חיים בירושלים ולא הרחק ממנה בבני ברק, תלמידי דרכו ההרסנית. הצד השווה שבהם, שמעולם הם לא נתנו למציאות הריאלית לקלקל להם 'השקופע' משובחת של קנאות קיצונית שעיקרה ייקוב הדין את ההר ושיישרף המועדון.
וכך קורה שגם היום, כשהאוייב האכזר, רוצח התינוקות ואונס הנשים ומשסף הגרונות המבעיר בטירוף תזזיתי איברי קורבנותיו גם במיתתם, מאיים בגלוי – והמציאות הוכיחה שחובה להאמין לו – להשמיד ולהרוג ולאבד כל אשר בשם ישראל ייקרא, כולל את הקנאים עצמם, הם שועטים בעיניים עצומות לרווחה לעבר המדרון שבתחתיתו גיא צלמוות. הם יעשו הכול על פי שיטתו של זקן חכמי הדור ההוא, שעליו העיד גדול הדור רבי יוחנן: 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.'
ובכל זאת יש הבדל חשוב אחד בין ימיו של רבי זכריה לתקופתנו אנו. לא שעוצמת שנאת עולם לעם עולם נשתנתה מאז בכהוא זה. אבל רבי זכריה לפחות לא יכול היה לשער, במבט אישי אל ההיסטוריה היהודית, עד לאלו תהומות של כיליון וזוועות, תוליך עיקשותו התמימה בשאלת 'שמא יאמרו?' – ואילו בני דורנו אמורים לדעת היטב, שאם לא נתייצב איתנים כצוק בפני העומדים עלינו לכלותנו בשבע החזיתות שסביבנו, כי אז יחזרו על עצמן זוועות ה-7 באוקטובר בקני מידה של פי שבעים ושבעה.
אבל תסריט האימים הזה כלל לא מעניין אותם. הם יתנגדו לא רק לגיוסם של 'בחורי החמד' שתורתם אומנותם, אלא גם להליכתם ל'צבא השמד', כלשונם המעוולת, של כל אותם הולכי בטל ויושבי קרנות, שבינם לבין החרדיות אין שום קשר, זולת כותונות לבנה וכיפת קטיפה, שגם הם מוּסָרים [?] באילת ובשאר אתרי סתר מרוחקים מעיני ההורים והרבנים; כפי שגם יתנגדו לגיוסם של בעלי כיפות הקטיפה השחורה, שכבר ממילא פרשו והלכו לדרוש את ה' באוניברסיטאות, או לחילופין לעבוד במקצוע מועיל כלשהו.
הציבור החרדי נחלק היום לשלושה מחנות נפרדים (קיימים גם כמובן אופני חלוקה אחרים: למשל בין חסידים לליטאים ולש"סניקים ועוד). בקוטב האחד נמצאים אלה המבינים כי ללא מדינה יהודית איתנה כאן בארץ ישראל וללא עוצמה צבאית, אין לנו שום יכולת פיסית להתקיים כאן; ובקוטב השני, קנאים מן הפלג ומן העדה החרדית, הרואים בצה"ל 'צבא שמד' או 'צבא מיסיון', שאיסור הגיוס לשורותיו, לרבות לחטיבה החרדית האוטונומית והסטרילית, הינו בגדר ייהרג ואל יעבור.
ובאמצע, ב'מיין סטרים' החרדי, מצוי קהל גדול הפוסח של שתי הסעיפים, אך טרם התקומם נגד המתיימרים לדבר בשמו. מצד אחד מתיירא הציבור מאלימות הפלג וה'עיידה', ומצד שני מתיירא מן השירות עצמו: ככלות הכול, בצבא גם נהרגים, לפעמים. ציבור זה מעדיף לטמון ראשו בחול, ולנהוג כאותו דיין שהצדיק את כולם: "התובע צודק והנתבע צודק, וצודק גם מי שלא מבין איך זה מסתדר שכולם פה צודקים."
בשבוע שעבר הסתער המון מוסת על ביתו של הרב דוד לייבל, עד כדי סכנת חיים לרב ולבני משפחתו, וזאת כדי לבטא התנגדות לפועלו להקמת חטיבה חרדית למהדרין. השבוע הסתער ההמון על שערי הבקו"ם, כשנפתח לגיוס חרדים. אחד מהם הצדיק עצמו בטלוויזיה: "הגיוס הוא יותר גרוע ממה שעשו הנאצים בגרמניה," ואחר הסביר בשידור ברשת ב', כי הציבור החרדי אינו אמור לשרת את "המדינה שהומצאה נגד הציבור החרדי, שכל רבניו, רבי אלחנן וסרמן והחזון איש, התנגדו להקמתה."
ולשאלה, מי ככלות הכול יגן מול מזימות האוייב האסלמיסטי, שמאיים גם על הציבור החרדי, השיב המרואיין: "אם כולנו נשמור תורה ומצוות לא תהיינה מלחמות, לא יהיו חמאס ואיראן, כפי שלא היו לפני 70 שנה," הבעיה היא שהאוייב המגדיר כל לא-מוסלמי, ככופר שדינו שחיטה, לא שמע את התיזה הזו.
כל מי שאינו סומך על הנס ומבין שללא צבא אין קיום לעם ישראל בארצו, כמו למשל הרב דוד לייבל, מוקע כבוגד. ככה זה כשלא רק החשש מהתחלנות מניע את זועקי 'נמות ולא נתגייס', אלא גם הפחד מלמות בשירותה של 'המדינה המומצאת', ובמלים יותר בהירות: המדינה הציונית.
ועל רקע זה לא חדלים הקנאים מהטלת בוץ ורפש ברב לייבל. בעיתון הפלג 'הפלס', נשלל התואר הרב משמו של הרב לייבל, והוא מתואר כך: "לייבל הרפורמטור שעוסק בפעילות אובססיבית לשינוי פני הציבור החרדי." באתרים חרדיים באינטרנט הוא מוכפש בתואר 'המשכיל' (שמשייך אותו כביכול לתנועת ההשכלה שקמה במזרח אירופה במאות 18-19 ועודדה יציאה מעולם הישיבות לטובת רכישת השכלה באוניברסיטאות – ומאז נחשבת בעולם החרדי למילת גידוף, שנאמרת במלעיל: מש-כיל).
ניתנה האמת להיאמר שהציבור המשתייך ל'מיין סטרים' החרדי, זועם כל אימת שמחברים אותו לקיצוניות החרדית ברוח הפלג. החרדי המיין סטרימי אפילו מגנה אותם, סולד מהם, מבין שהמיעוט הזה מוציא שם רע לכלל הציבור החרדי – אבל לא מעז לצאת נגדו בגלוי. עדיין לא קמו שום רב מן המיין סטרים, שום ח"כ ושום עיתון חרדי, שיגנו את המצור האלים עד כדי סכנת נפשות על בית הרב לייבל, את ההתבטאויות המחוצפות כלפיו, את ההפגנות בשערי הבקו"ם נגד הגיוס ל'צבאה של המדינה המומצאת' והשוואתו לצבא הנאצי.
וזאת על אף שרבים וטובים בציבור החרדי מבינים שללא 'צבאה של המדינה המומצאת', אין לנו שום יכולת קיום כאן. ולא רק הרב לייבל מעז לומר זאת בקול. באתרים החרדים מגנים מרבית הגולשים את העובדה, שהפעם נאלמו דום אותם ח"כים שמזדרזים לפרסם על כל גיהוק ממשלתי שמתפרסם בשבת.
אבל יש גם גינויים חדים יותר: "צריך לכנס את מועצות גדולי התורה של החסידים / הליטאים / הספרדים ולהקרין בפניהם את הזוועות שביצעו הנוח'בות בזמן אמת (ללא טשטוש וללא עריכה), כדי שיחליטו האם במסגרת ה'השתדלות', חובה להקים חטיבה חרדית למי שלא יכול ללמוד כל היום. או שעדיף שנשותינו ובנותינו ייאנסו ושאנו ובנינו נמות במיתות משונות ואכזריות."
אילו נחשף רבי זכריה לגודל הזוועות שחוללו החורבן והגלות, מן הסתם היה גם הוא נוהג לקולא בשאלת 'שמא יאמרו.'
מנחם רהט

מוגשמת הלכה למעשה
יוסף דוריאל
בתאריך 24.3.2011 ("חדשות בן עזר", גיליון 628) הציג יוסף דוריאל ז"ל את הדוקטרינה שלו למלחמה בעזה. הוא הבין כבר אז את שהמחדל בעזה יעלה על זה של מלחמת יום הכיפורים.

יוסף דוריאל
קברניטי אסון 1973 יוצאים צדיקים
ביחס לאלה כיום
אסון יום הכיפורים של 1973 נגרם על ידי קברניטים שטעו קשות אך בתום לב. האסון המתגלגל לפתחנו כיום נובע מתרבות ניהולית הבנויה על אובדן ערכים, אטימות מחשבתית, צביעות ובוּרוּת שחצנית.
זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה להזהיר ממהלכים נושאי-אסון של קברניטי ישראל. עשר שנים לפני שהדברים תוארו בספרי האחרון – "ללמוד מהחיים" – פורסמה ברבים תוכנית להדברת הטרור מעזה, שהצגתי לביקורת טובי המוחות של תורת הביטחון הלאומי. הם הבינו והביעו תמיכה. קברניטי המדינה נשארו אטומים. וכך, במקום מהלך סטרילי אך פוגע קשות באוייב, שיחקנו לידיו באספקת מחזות של דם ואש ותמרות עשן – לליבוי ההסתה נגד ישראל על "תגובה לא-מידתית" לתוקפנות שלו. נכון להיום, כבר הרגלנו את העולם לראות כמצב נורמטיבי את חמש שנות השבי של גלעד שליט ואת ההפגזות הבאות מרצועת עזה. אם לביצוע מעשה הנבלה של גירוש יהודים מגוש קטיף גויסה ארמייה של פסיכולוגים-יועצים, אף פסיכולוג הראוי לשמו לא הוצב למשימת ניתוח צורת החשיבה של האוייב מול פעולה ישראלית כזו או אחרת. לא מול החמאס בדרום ולא מול החיזבאללה בצפון.
בימים אלה הומחש שוב המחדל הפסיכולוגי, כששידורי ישראל חזרו כמו תוכים על "חפים מפשע" שנפגעו מפגז של צה"ל שנורה על טרוריסטים, והתנצלויות מנהיגי ישראל על "פגיעה בילדים," היה חסר רק שיבקשו גם לשגר לנו את העונש המתאים. וזאת, במקום לפרסם אזהרה תקיפה – שכול מי שנמצא בקרבת אנשי הטרור – דמו בראשו, והטרוריסטים המשתמשים במגנים אנושיים חיים יובאו על עונשם כפושעי מלחמה לפי החוק הבינלאומי. ובמקום לאיים ב"עופרת יצוקה 2," שמחת הגולדסטונים שבדרך – להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ הגובלים בישראל, מהם אי-אפשר למנוע ירי, שיוכרז כאזור אסור לשהייה, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר." איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה ספוראדית שלו במרגמות 120 מ"מ. זו תהיה גם תשובה קונסטרוקטיבית למזכ"ל האו"ם שגינה את "הרג הילדים" בידי צה"ל, ובתנאי שתפורסם כראוי בעולם.
ובהקשר זה, אי-אפשר שלא להזכיר את "תג המחיר" המקומם שפירסמה ישראל לרצח משפחת פוגל באיתמר: "הם רוצחים ואנחנו בונים." וכמה בונים? – 300 יחידות. וזה במקום אלפי היחידות שהקפאתן (המיותרת) פגה ממילא. לשם מה לקשור שוב את הטרור עם הבנייה היהודית ביו"ש? וזאת, כשבאותם ימים ממש נשלחו פקידי השלטון הישראלי לסייר עם נציגי הרש"פ בקרקעות שבשליטת ישראל בבקעת הירדן, כדי להעבירן להתיישבות ערבית. היכן ההצהרה החגיגית על הירדן כגבול הביטחון של ישראל? או שמא הכוונה היתה ל"ציר פילדלפי" חדש לגבולנו המזרחי? האם כל הדברים האלה הם מעבר לכושר ההבנה של קברניטינו או שהם מתנפצים אל חומה של חוסר אחריות, המסתתרת מאחורי איום ב"צונאמי פוליטי"?   
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00628.php
והנה באיחור טרגי של 13 שנה לאחר הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר 2023, אימצה ישראל את דוקטרינת דוריאל.
הקו החדש של צה״ל לפנות ולכתוש כל איזור שממנו ירו רקטה לישראל:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861267&forum=scoops1
צה"ל מפנה שכונות בחאן יונס, אחרי המטח לשפלה: "חמאס משגר רקטות מאזורכם." צה"ל קרא לתושבי שכונות בדרום חאן יונס שבדרום רצועת עזה להתפנות מאזור מגוריהם, ולעבור לאזור ההומניטרי באל-מוואסי. דובר צה"ל בערבית, אלוף-משנה אביחי אדרעי, מסר: "תושבי השכונות ג'ורת אללוט, אלמנרה, מאן, קיזאן אלנג'אר, קיזאן אבו רשוואן, אלסלאם ואלחשש – שוב, חמאס וארגוני הטרור משגרים רקטות מאזורכם לעבר מדינת ישראל. צה"ל יפעל בקרוב בכוח נגד גורמים אלו. עליכם לפנות מיד את האזור לאזור ההומניטרי." זאת ברקע המטח הבוקר לאזור אשדוד, שבו התפוצצו חמש רקטות בשטחים פתוחים.
https://www.ynet.co.il/news/article/byekm11tk0
טוב מאוחר מאשר בכלל לא, העיקר שצה"ל יתמיד בדוקטרינה זו. כמה חבל שקברניטי המדינה ורשויות הביטחון אינם מנויים על "חדשות בן עזר", וכולם היו שבויים בקונספציה יחידה שקיבלה ביטוי בעיתונים האחרים, בעיקר בעיתון הערבי בעברית – "הארץ".

נאום ברק חירם
לאחר שהרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי אישר את מינויו של תא"ל חירם (מישהו יודע את שמו המקורי?) – שעמד במרכז תחקיר צה"ל על הקרבות בקיבוץ בארי ב-7/10, למפקד אוגדת עזה, הוא נשא נאום בטקס חילופי מפקד עוצבת "הבזק" (99). הטקס נערך בראשות מפקד פיקוד המרכז, האלוף אבי בלוט:
"הפער שבין ישראל 2023 לבין ישראל 2024 הוא מעל לכל דמיון. עמידתנו האיתנה בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן – המבקשת הכול עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו. אירועי השנה האחרונה טלטלו אותנו. גודל השעה אילץ ועודנו מאלץ אותנו לברר ולבחור מהם ערכינו והיכן כל אחד בוחר לבנות את ביתו. תוך כדי הלחימה בחוץ, מתחולל בתוכנו מאבק עיקש לתקן מהיסוד את תחלואי הפנים. לדחות את הקיטוב וליצור יחד בסיס להסכמה כיצד מקיימים כאן בית משותף לכל חלקי החברה הישראלית. נוסף למוות, לשכול ולחורבן, המלחמה הסירה בבת אחת את מרבית המסכות בעולם שבו אנו חיים. לפתע ראינו מי מבין העמים סביבנו שותף וחולק איתנו את עולם הערכים שלנו, ומי שקוע עד צוואר בשנאת ישראל עתיקת יומין. החלפת הפיקוד באמצע לחימה היא משונה ורבת ניגודים, אני מאמין כי בנסיבות אחרות הייתי מבקש להישאר איתכם עד סוף המערכה. קשה יותר הפרידה מהמשפחות השכולות ומהפצועים שלנו, העוסקים כעת במאבק השיקום לחזור לחיים. בפניהם אני מבקש להביע את הערכתי הרבה כי קורבנם לא היה לשווא וכולנו חייבים להם חוב מוסרי - לא לעצור, ולהמשיך במלחמתנו עד שנשיב את השלום והביטחון לארצנו. עלינו להכריע את אויבינו, להשיב את תושבי הגבולות לבתיהם ולהחזיר את אחינו השבויים."
(ברק חירם: "עמידתנו איתנה, בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית, המנותקת מעברה")
https://www.ynet.co.il/news/article/bk04vzak0#autoplay
נאום רב עוצמה.
ברק חירם הדהד כמובן את דבריו של מפקד הפלמ"ח, יגאל פייקוביץ'-אלון, שהיה גם מנהיג מפלגת "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד" של חברי קיבוץ בארי, שאמר "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."
כמובן שהוא קיבל מיד מבול של נאצות, ובמיוחד מחברי תנועת העבודה לשעבר.
הדוגמה הבולטת המשקפת את מחיקת עולם הערכים של תנועת העבודה ההיסטורית היתה של אחד האחראים לזריקתה לפח האשפה של ההיסטוריה, ראביי ח"כ גלעד קרבינסקי-קריב. ודוק: גם ראביי וגם פוליטיקאי, שאמר: "המשל הבזוי של העגלה הריקה נותר מתנשא ומעוות גם כאשר הוא בא מפי קצין אמיץ," כותב ראביי קרבינסקי-קריב, "אם כבר יש ניתוק, הרי הוא לא של התרבות הישראלית מעברה ומעתידה, אלא של תא״ל חירם מחלקים גדולים של התרבות הישראלית. מאחל למפקד החדש של אוגדת עזה, שבצד המלחמה באויבי ישראל וההגנה על אזרחיה, יזכה בתפקידו החדש להעריך מעט יותר את תרבותם ודרכם של הקיבוצים, המושבים והיישובים עליהם הוא מגן עם פקודיו, המגיעים מכל חלקי החברה הישראלית."
(חה''כ גלעד קריב תוקף את תא''ל ברק חירם: ''תא"ל חירם מנותק מחלקים גדולים של התרבות הישראלית.'')
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861257&forum=scoops1
הבנתם? מיהו העגלה הריקה האמיתית? העגלה הריקה האמיתית היא ראביי קרבינסקי-קריב עצמו.
ומי עוד גינה את דברי חירם? כמובן היורש של תנועת העבודה יאיר גולדנר-גולן בעל "נאום התהליכים" המפורסם. לכו והשוו בין הנאומים.

הישועים ואהבת האוייב
בחאן יונס נפתח מרכז חלוקת מזון על שמה של האקטיביסטית הפרו-איסלמית ויויאן סילבר ז"ל, מקיבוץ בארי, שנרצחה באכזריות על ידי תושבי עזה ב-7.10 וגופתה נשרפה והושחתה ללא הכר, כך שניתן היה לזהותה רק לפי בדיקת ד.נ.א. שנמצא לאחר ימים ארוכים של צוותים מרשות העתיקות שבאו עם מסננים של חפירות ארכיאולוגיות.
בנה של סילבר, הישועי יונתן זייגן כתב: "מעדיף ששמה של אימי יסייע לילדי עזה מאשר שיתנוסס על טיל שהורג אותם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861552&forum=scoops1
הבעייה היא שבחאן יונס מחלקים את המזון לא רק לילדים, אלא גם למחבלי הנוחבה של חאן יונס, ולכל שאר מחבלי החמאס והג'יהאד, ביניהם הרוצחים או השותפים לרצח של ויויאן סילבר. האם יונתן זייגן, בנה הישועי אינו מבין זאת?

אפלייה נגד יהודים
העיר העברית הראשונה – תל אביב, מיישמת מדיניות אנטישמית מפלת יהודים. בניגוד לתפילות המוסלמים שנערכות בהסכמת העירייה במרחב הציבורי, ותמיד בהפרדה מלאה, רון אובז'נסקי-חולדאי, ועיריית תל אביב, אוסרים כליל על תפילות יהודיות במרחב הציבורי.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861425&forum=scoops1
איפה כל הארגונים הלוחמים באנטישמיות?

ונצואלה אין דומה לה עולה
המשומד מדורו: "היהודים הציונים אשמים" (1)
ניקולאס מדורו מורוס, שליט ונצואלה, יורשו של הוגו רפאל צ'אווס פריאס, השליט הקודם האנטי-ישראלי של ונצואלה, הכריז כי ניצח בבחירות, אך באופוזיציה טוענים כי הבחירות זוייפו, ומדינות רבות אינן מכירות בניצחונו. ומה יותר טוב מאשר להתקיף את היהודים? היהודים הרי אשמים בכל. ניקולאס מדורו מורוס מיד הכריז כי "הציונות תומכת בניסיון הפיכה נגדי, כל הכסף וההשפעה התקשורתית שלהם מוקדשים לזה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861268&forum=scoops1
איראן כמובן תומכת בו.
למרבה הבושה מדורו הוא משומד ממוצא יהודי. פעם בריאיון עיתונאי סיפר שהיו לו אבות יהודים ספרדים שהתנצרו בדת הרומית-קתולית, ולדברי הקטור מוחיקה, ששימש כשגריר ונצואלה בצרפת, מדורו הוא בעל שורשים יהודים ספרדיים שאבותיו היגרו לוונצואלה במאה ה-17 מהולנד שבה חיו לאחר גירוש ספרד.
https://he.wikipedia.org/wiki/ניקולאס_מדורו
מי עוד כמשומדים שונאי ישראל? אויביך ממך ייצאו.
כדי שלא תצאו בגועל נפש מאותו דיקטטור משומד, הנה השיר היפה על ונצואלה:
ונצואלה – מילים: דן אֶלְבְּלינגר-אלמגור לחן: משה וילנסקי. ביצוע להקת בצל ירוק:
https://www.youtube.com/watch?v=wo4gdNTeez8
תיהנו: אהוד בן עזר ודאי ייהנה כי בשיר יש בצדק עדיפות לפתח תקווה...

"היהודים הציונים אשמים" (2)
פרופסור דיוויד מילר: הציונים הציתו
את המהומות נגד המוסלמים בבריטניה
פרופ' דיוויד מילר מרצה לסוציולוגיה מאוניברסיטת בריסטול תקף את ישראל וקרא לסמן סטודנטים יהודים באוניברסיטת בריסטול.
'הקמפיין נגד האנטישמיות' הגיש תביעה נגד אוניברסיטת בריסטול הבריטית בדרישה לפטר את המרצה פרופ' דיוויד מילר שהוביל קו נחרץ אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי במסגרת המוסד האקדמי. את התביעה הובילו סטודנטים באוניברסיטה שנפגעו מהערות שלו בשיעורים. בין היתר אמר "התנועה הציונית וישראל הם אויבי האנושות והשלום," וקרא להחרים ולגנות סטודנטים יהודים בקמפוס או כאלה שמחזיקים בעמדות פרו-ישראליות.
"סטודנטים יהודים, בשל היותם ציונים באופן אוטומטי, מעודדים איסלאמופוביה וגזענות אנטי-ערבית," אמר והוסיף כי "שיח בין דתי של יהודים ומוסלמים הוא בעצם סוס טרויאני בקירבנו שמטרתו להביא במרמה לנורמליזציה של הציונות בקהילה המוסלמית."
האוניברסיטה, שהבינה ככל הנראה שהתיק המשפטי נגד מילר חזק דיו, החליטה לנקוט בצעדים. בהודעה שפירסמה נכתב כי "בעקבות חקירה מעמיקה הוחלט לעצור את העסקתו של פרופ' מילר באוניברסיטת בריסטול. פרופ' מילר לא עמד בסטנדרטים התנהגותיים שאנו מצפים מצוות המרצים שלנו ומתוך דאגה לסטודנטים הוחלט כי הוא אינו יכול להמשיך ללמד אצלנו."
פרופ' מילר טען בתגובה כי פיטוריו היו "קמפיין של ממשלת חוץ עוינת" – כשהוא מתכוון כמובן לישראל והוסיף, "אוניברסיטת בריסטול אינה בטוחה יותר לסטודנטים מוסלמים, ערבים או פלסטינים."
https://www.inn.co.il/news/527259
ועתה פרופסור דיוויד מילר מאשים את ישראל והיהודים במהומות הימין הקיצוני נגד המוסלמים בבריטניה. וכך הוא כותב: "מה גורם למהומות אנטי-אסלאמיות ברחבי בריטניה, ולמה עכשיו?
1. המהומות נבעו מ"הציוני" סטיבן כריסטופר יאקסלי לנון, הידוע בכינוי טומי רובינסון
https://he.wikipedia.org/wiki/טומי_רובינסון
שעבד עבור ישראל מאז 2009 כחלק מתנועת האיסלאמופוביה שיצרה אותה מדינה. כאשר ארגונו בשם (English Defense League) נוסדה ב-2011 שנתיים לאחר הקמתה שונה שמה לליגת ההגנה האנגלית והיהודית (JDL), 'ארגון טרור ציוני', והליגת ההגנה היהודית (ארגון טרור ציוני) היתה חלק מרכזי בבריונים אלימים אנטי-אסלאמיים ברחובות בריטניה בעשור האחרון.
2. יאקסלי לנון (טומי רובינסון) הוא אחד השחקנים הבולטים בתוכנית המשפיענים המקוונת של מדינת ישראל בתגובה למבצע מבול אל-אקצא. ישראל היא שמקדמת את הציונות והוא ואחרים כמו אולי לונדון, נח. תשבי, חן מאז'י, ארסן אוסטרובסקי ואמילי שרדר (ורבים אחרים) משלמים להם כדי לקדם תעמולה ציונית... שבה התמודדות עם מחאות פרו-פלסטיניות וזריעת זרעי האיסלאמופוביה הן שתי מטרות חשובות ומקושרות זו לזו.
3. יש לראות בהתפרעויות האנטי-אסלאמיות שפרצו לאחרונה בבריטניה כשלב האחרון במלחמתה של ישראל במוסלמים הבריטיים, אותם היא רואה כמי שעוררה את תנועת המחאה בבריטניה רגשות אנטי-ציוניים לאחר תסכול של רבים בין שאר השיטות לדיכוי ההתנגדות לציונות מצד מדינת ישראל... ניסיונותיה של ישראל להשתמש בנכסיה ובסוכניה במעמד הפוליטי והתקשורתי הבריטי כדי לסכל את ההפגנות הפרו-פלסטיניות נכשלו... גם ההפגנות הנגדיות הציוניות לא הצליחו לגייס מספרים גדולים... והפעולות נכשלו בריונות ציונית ספורדית ושימוש בסוכנים אחרים כדי להפחיד מוסלמים. אז ישראל מחמשת כעת את הלאומן הימין הקיצוני, שמספרם עולה על בריוני הרחוב הציוניים או המלוכנים האיראניים והחילונים.
(היהודים אשמים! הסוציולוג הבריטי דייוויד מילר, סבור שהציונים הציתו את המהומות נגד המוסלמים בבריטניה)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861359&forum=scoops1
אוסף שקרים. כמובן שהיהודים תמיד אשמים בכל, אבל הדבר היחיד שלא מובן הוא, מדוע האנטישמי דיויד מילר לא משנה את שמו של מלך ישראל דוד, לשם מוחמד?

מלזיה מוציאה אזהרת נסיעה לבריטניה
לאחר שמהומות נגד מוסלמים החלו להתפשט בבריטניה. מלזיה הזהירה תיירים 'אל תיסעו לבריטניה' ההודעה פורסמה באמצעות משרד החוץ של מלזיה, נכתב כי הוא "עוקב מקרוב אחר ההפגנות המתרחשות כעת בכמה אזורים בבריטניה, בעקבות תקרית הדקירה בסורת'פורט ב-29 ביולי." המלזים נקראו לדווח על נוכחותם בשגרירות בלונדון ולהתרחק מאזורי המחאה, לשמור על ערנות ולעקוב אחר העדכונים וההנחיות העדכניים ביותר שניתנו על ידי הרשויות המקומיות."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861250&forum=scoops1
הבריטים וודאי מאושרים מאזהרת מלזיה.

ואלה שמות בני ישראל: "דרור יקרא לבן ולבת"
המשורר נעם חורב (מישהו יודע את שמו הפולני המקורי?) ובן זוגו חיים יניב הפכו להורים בעזרת אם פונדקאית. כעת הם חושפים את השם שבחרו להעניק לבתם.
"ילדה שלנו," כתב חורב בסטורי שהעלה, "כשחשבנו איך לקרוא לך, חשבנו על כל מה שאנחנו מאחלים לך. שתמיד תרגישי חופשייה להיות מי שאת, שתזכי לכתוב את הסיפור שלך בעצמך. נולדת בתקופה בה החופש כל כך לא מובן מאליו, ובתוך כל זה, את התקווה הקטנה והאישית שלנו. ברוכה הבאה לעולם, דרור."
בהתחשב בכך שיש עוד כל כך הרבה ישראלים וישראליות שנמצאים בשבי, משוועים לדרור ולחופש, השם הזה מקבל משמעות עמוקה מתמיד.
https://www.atmag.co.il/נעם-חורב-הפך-לאבא/
אז ראשית כל יישר כוח על שנותנים לבת שם עברי, ולא שם גאלי לפי האופנה הנהוגה כיום בארץ, ונכון גם שהמשורר דונש הלוי בן לברט-אדונים הלוי כתב במאה העשירית לספירה את השיר המפורסם:
דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת.
וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת.
נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת.
כלומר דרור יקרא גם לבת, אבל למה לקרוא לבת דרור, ולא דרורה? למה מבזים את השפה העברית? למה תמיד בוחרים לבנות שמות של בנים, ולא להיפך?
האם זו מיזוגיניה? ודוק: זה קיים אצל רבים לא רק אצל זוגות גייז.

הטרלול הפרוגרסיבי האיראני: "אין לכן בטחון גם במקלט!"
קשה להאמין, אבל גם המשטר התיאוקרטי באיראן לוקה בטרלול פרוגרסיבי. במרכז טהראן נתלה שלט תעמולה גדול ובו תמונת חיילים ישראליים בורחים וכתובת למעלה: "אין לכן בטחון גם במקלט!"
https://images.app.goo.gl/Ei4Tv4GHCDTkr7vo8
האם יכול להיות שהאיראנים העתיקו ממרב קסטנר-מיכאלי?

יעקב ריכטר: אנחנו הכוח הביטחוני, אנחנו הכוח הכלכלי, ואנחנו הפתרון של המדינה. בעזרת הערבים ננצח!
אחד ממממני התנועה הפרוטסטנטית, המיליארדר ד"ר יעקב ריכטר, סיפר בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, והאתר הערבי ישראלי "בוקרא" – כיצד הפעיל את כל כוחו לגרום ליו"ר הרשות הפלסטינית אבא של מאזן להתערב בבחירות לעיריית ירושלים, ולשכנע את הערבים להצביע כדי להשפיע על מבנה העיריה. (אבא של מאזן סירב).
ריכטר נתן את הדוגמא הזו כדי להסביר לקהל שרבים מתוכו היו מהחברה הערבית בישראל, שעליהם להצביע בבחירות לכנסת. לדברי ריכטר אם 70% מהחברה הערבית יצביעו בבחירות, המציאות הפוליטית תשתנה מהיסוד לטובת השמאל והמפלגות הערביות.
ריכטר כבר אמר בעבר שהדרך היחידה של השמאל לחזור לשלטון עוברת דרך הציבור הערבי, והוא די עקבי בעניין, ואפילו הכריז כי הצביע ל"רשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל", וקרא להפיכה שלטונית: "... אני בעד מלחמה נחושה, עיקשת ובלתי מתפשרת עד שנסלק את הנגע הזה טוטאלית, משום שהאיום מבפנים בעיני גדול בהרבה... הכוח הביטחוני הוא אנחנו, המוחים. והכוח הכלכלי הוא אנחנו, אנחנו הכלכלה. ואנחנו הפתרון של המדינה. לא הממשלה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861266&forum=scoops1
ריכטר כמובן לא יצליח כי הערבים פשוט נגדו ולא בעדו, אבל הדבר היחיד שכואב לי הוא שלפני 23 שנים הוכנס לי סטנט של ריכטר, והוא הרוויח מזה כסף.

להוציא לחלוטין את הצבא מגבולות המחאה1
שוקן: לא להוציא, להמשיך את הסרבנות
מודעה זו פורסמה ב"ידיעות", "ישראל היום", ו"מקור ראשון":
1. לצד ואחרי אחריות הממשלה, עלינו כאזרחים לעשות חשבון נפש על חלקנו בהגעת המדינה למצב זה. בחשבון נפש צריך גם לקחת אחריות על טעויות ולא לחזור עליהן.
2. המלחמה באוייב שקם עלינו מחייבת אותנו בנחישות ובנחרצות. אנו מגויסים להכות במבקשי רעתנו בכל מקום ובעוצמה הנדרשת. מתוך נאמנות לחוק, לערכים שלנו, למדינה היהודית והדמוקרטית – לא נאבד לרגע צלם אנוש ולא נוותר על המצפן המוסרי שמוביל אותנו, גם בלהט הקרב. זה מרכיב עמוק והכרחי בניצחון שאליו אנו חותרים.
3. אנו מחויבים להוציא לחלוטין את הצבא מגבולות המחאה, גם אם אנו חושבים שמדובר במחאה צודקת. ולכן:
א.לא מתנים את סוגיות השירות/ההתנדבות למילואים, לא נערב אותן במחאה ולא נהיה חלק מגופים שיעשו זאת.
ב.לא תוקפים פיזית אף איש כוחות הביטחון ושומרים על השיח בגבולות החוק.
ג.לא הופכים את שטח בסיסי צה"ל לאזור מחאה מכל סוג.
ד.במסגרת שירות צבאי, אין מקום למחאות ומקבלים את מרות הפיקוד הצבאי.
ה. כל מחאה תעשה ללא מדים ונשק.
לסיכום, מוציאים את צה"ל מחוץ לויכוח הפוליטי.
קלישאה ככל שזה ישמע – כל ישראל ערבים זה לזה.
https://www.linkedin.com/posts/itayb1_ישראל-נמצאת-במלחמה-קשה-שהחלה-בטבח-נורא-שלא-activity-7224354498276675586-AN5g
כצפוי עמוס שוקן החליט בשעת לילה מאוחרת לא לפרסם את המודעה (לאחר שכבר שולמה) כיוון ש"חלק מהתוכן שלה לא ראוי בעיניו." הנה נימוקיו:
"ביום חמישי בערב החלטנו," כותב שוקן בפלורליס מייסטיטיס כלפי עצמו), "שלא לפרסם מודעה שכותרתה 'הצהרה משותפת', ובה כ–200 חתימות של נשים וגברים, ושנמסרה לנו ולעיתונים אחרים. החלטנו שאיננו מוכנים לפרסם מודעה שטוענת כי 'עלינו כאזרחים לעשות חשבון נפש על חלקנו בהגעת המדינה למצב הזה, בחשבון נפש צריך גם לקחת אחריות על טעויות ולא לחזור עליהן.' הרי ברור שהכוונה במודעה אינה לגוש אמונים וליורשיו המתנחלים ולפושעי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, שבמשך עשרות שנים השתלטו על כל הממשלות (חוץ מממשלת רבין השנייה, שאותו רצחו כי לא הצליחו להשתלט עליו), גנבו קרקע, קבעו שזכויות יש רק להם וגרמו לישראל לנהל בשטחים הכבושים משטר אפרטהייד אכזרי. הממשלה הנוכחית החריפה את המצב כשקבעה בקווי היסוד שלה שרק ליהודים יש זכויות בא"י, והיא מעודדת טיהור אתני של פלסטינים. ההתנהלות הזאת היתה המאיץ לאירועי 7 באוקטובר, אך איש אינו מבקש מהאחראים שיעשו חשבון נפש ויקבלו עליהם אחריות לכך.
"חשבון הנפש נדרש מאויבי הדמוקרטיה הישראלית, נתניהו, לוין, בן גביר וסמוטריץ', שמנסים להפוך את מערכת המשפט בישראל לדומה לזו שברוסיה של פוטין, ושמטרתם העיקרית היא בחירת נשיא לעליון ושופטים על ידי לוין, כדי שיזכו את נתניהו אם יורשע. זאת בדומה לקביעת בית המשפט העליון בארה"ב, ששופטים שמרנים בו מונו מטעם טראמפ, ושלפיה הוא חסין מתביעות על מעשיו בעת כהונתו.
"הקרב בין האינטרס של נתניהו לאינטרס של הציבור אינו מתרכז רק במערכת המשפט. מתברר, כפי שדיווחה טל שלו ב'כאן', שהתוכנית היא לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, את הרמטכ"ל הרצי הלוי ואת ראש השב"כ רונן בר. הביקורת שלהם על התנהלות נתניהו בפרשת החטופים, פרשה זניחה בעיני נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר, מספיקה כדי להחליפם בשפוטים של נתניהו, כפי שעשה ועושה בן גביר במשטרה.
"בהצהרה שסירבנו לפרסם נאמר שאת חשבון הנפש צריכים לעשות אנשי המילואים, שהודיעו כי יפסיקו להתנדב לשירות אם ההפיכה תעבור. ברור שבמדינה שנוקטת צעדים חסרי תקדים לחיסול הדמוקרטיה אי אפשר להסכים לכך. אנו מתנגדים להתנהלות הנכלולית של נתניהו ושל תומכיו, שטוענים כי האסון נגרם בגלל מחאת קפלן. המחאה היתה תגובה הכרחית על התוכנית הזדונית של נתניהו, לוין ורוטמן בתמיכת סמוטריץ' ובן גביר. מצער שגם ש"ס נתנה גיבוי לתוכנית, בתקווה שבית משפט פוליטי יאפשר לחרדים להמשיך להשתמט מגיוס.
"חתימה על מודעה כזאת, בעת שלוין, רוטמן ונתניהו ממשיכים בקידום ההפיכה המשטרית, כמוה כהתאבדות של החותמים.
"המחויבות של 'הארץ' לקוראים ולאזרחי ישראל ותושביה פירושה גם ויתור על כסף תמורת פרסום – פרסום שנועד לרתום בני אדם הגונים לאינטרסים של מכונת הרעל, החותרת להשמדת ישראל שהכרנו.
(עמוס שוקן, "'הארץ' לא יפרסם מודעה שנועדה לרתום אנשים הגונים למכונת הרעל", "אל-ארצ'", 4.8.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-04/ty-article-opinion/.premium/00000191-18a7-d051-a3f7-d9ef10df0000
קודם כל הפתעה גדולה. עמוס שוקן מוותר על כסף. ואו. כן זה אותו עמוס שוקן שניהל מאבק ממושך להמשיך לפרסם בעיתונו מודעות זנות בגלל הרווח הכספי שלו, עכשיו מוותר על כסף...
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000575964
הבנתם? מי שחותם על הוצאת צה"ל מהוויכוח הפוליטי הוא "אוייב הדמוקרטיה" ו"מכונת הרעל". ומי שקורא לסרב לשרת בצבא או שהצבא ייקח בכוח את השלטון מהממשלה הנבחרת, הוא אינו פשיסט, הוא דמוקרט. (מלבד החרדים שלפי שוקן יש לגייסם בכוח כי להם אסור לסרב).

"אחים לנשק"* המשיכו לסרב! נלך כצאן לטבח!
יום לאחר פרסום מאמרו של שוקן, הוא פירסם בעיתונו מכתב תמיכה בו:
"בבוקר יום ראשון פורסם ב'הארץ' מאמר דעה של המו"ל, עמוס שוקן, המסביר מדוע סירב העיתון לפרסם מודעה הקוראת לאזרחים לעשות חשבון נפש על חלקם בהידרדרות המדינה למצבה הנוכחי. לדברי שוקן, במודעה צוינו במפורש אנשי המילואים שהודיעו כי יפסיקו להתנדב במקרה שההפיכה המשטרית תעבור כמי שמוזמנים לעשות חשבון נפש כזה.
"אפשר להבין, כיצד בימים הראשונים למלחמה נזנחו כל המחלוקות, וכל בעל יכולת נרתם למאמץ. ובכל זאת בחלוף הזמן קשה שלא לתהות מה בעצם השתנה עקרונית מאז אירועי 7 באוקטובר. האם יש היום למדינה הנהגה שהטייסים סומכים עליה כשהם מפציצים בתים? וכן, צה"ל מפציץ בתים בידיעה שיהיו בהם גם ילדים. הדבר מכונה בשפה הצבאית 'נזק אגבי', והוא חלק אינהרנטי מכל החלטה על הפצצה בזמן מלחמה. יש טבלאות מסודרות, הקובעות איזה מיספר נפגעים בלתי מעורבים נחשב בגדר דבר מתקבל על הדעת. האם בגלל הטירוף של חמאס נהפכה לפתע ההנהגה הישראלית לשקולה בעיני 'אחים לנשק'? האם היום סומכים הם על החלטותיה? כפי שציין שוקן במאמרו. 'אחים לנשק' בשום אופן אינם אחראים לאירועי 7 באוקטובר. אבל בשלב זה ברור לגמרי שאנחנו כבר לא במלחמת אין ברירה. הממשלה אינה מנסה להציל חטופים, הצבא מתרוצץ, למרבה הצער, כתרנגולת כרותת ראש ממקום למקום ברצועה. איש אינו יודע לומר באמת מה המדיניות הישראלית בצפון. מיטב בנינו נהרגים בלא תכלית.
"ראוי שאנשי 'אחים לנשק' יעשו חשבון נפש, אבל לא משום שהודיעו שיפסיקו להתנדב, אלא משום שנכנעו לשלטון המושחת. בשלב הזה ההתנדבות למאמץ המלחמתי כמוה כתמיכה בשלטון המושחת והלא מוסרי של בנימין נתניהו. סרבנות, בניגוד למה שמנסים למכור בימין, היא אולי אקט קיצוני ומאוד לא פשוט, אבל לגמרי לגיטימי. כולנו חונכנו לבוז לאמירה 'הייתי רק בורג קטן במערכת,' ועדיין אנחנו נדרשים להיות ברגים במערכת, אף על פי שהיא משרתת אידיאולוגיה לא לנו ומשמרת שלטון שאינו מייחס שום ערך לחיי האזרחים. אנשי 'אחים לנשק' אכן נדרשים לחשבון נפש, אבל לא משום שאיימו לסרב, אלא משום שהיו אלה, כך נראה, איומי סרק.
הכותב שירת כמ"פ במילואים וכקצין סיוע אווירי (קס"א) חטיבתי."
(נעמן נוב, "'אחים לנשק' צריכים לעשות חשבון נפש. לא על איומי הסרבנות, אלא על הכניעה," 4.8.24) .
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-04/ty-article-opinion/.premium/00000191-1d6b-db97-a7df-fdfb16dc0000
הבנתם? הבה נסרב לשרת בצבא נתניהו, ונלך כצאן לטבח!

* הכנסות עמותת "אחים לנשק" בשנת 2023 – כ-138,000,000 מיליון שקלים, מרביתן מחו"ל. בין התורמים נמנית משפחת וקסנר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861323&forum=scoops1

ברק הימן – "אנחנו הגרמנים הנאצים"
מתבקש לעזוב את הארץ, אבל מוטלת עלינו האחריות להישאר ולתקן
"עוד ועוד אנשים טובים עוזבים את הארץ. חברים, שכנים, קולגות ובני משפחה אינם רוצים יותר לחיות במקום מסוכן ומקולל שכזה, חוששים לחייהם ומחפשים את דרכם החוצה," כותב הסרטן, ברק הימן, שרוב אחיו כבר ירדו מהארץ, כולל אחיו הטייס.
"איזה אדם שפוי יאחל לילדיו להתחנך ולהכות שורשים במקום כל כך אלים ולא צודק שאוכל את יושביו, מבצע מעשי סדום בכלואיו והורג מבלי למצמץ קרוב ל-50 אלף משכניו, ביניהם כחמישה עשר אלף ילדים? מי רוצה לחיות במקום שבו כל כך הרבה מתושביו בוחרים שוב ושוב אדם סוטה, חסר גבולות, חסר לב וחסר רחמים כמנהיגם, ורוב אזרחיו ממשיכים לעודד את ילדיהם להתגייס לצבא שתכליתו המרכזית היא לכבוש, להתעלל, להרוג, לחטוף, לשקר.
"לפני 90 שנה, שסבי ז"ל התהלך בברלין מכורתו וכששמע גרמנים אומרים ש'טוב יהיה אם דם יהודי ישטוף את המדרכות,' הוא אמר להוריו שאין ברירה, רק כעבור שנה הוא הצליח לשכנע אותם לעשות את הצעד שכנראה הציל את חייו וחייהם, ולעלות ארצה.
"אך לאחיי היהודים אני אומר, וגם לעצמי כמובן: אנחנו לא היהודים מהסיפור של סבא שלי. אנחנו הגרמנים. וכמו שהייתי מצפה מכל גרמני נוצרי בשנות ה-30 של המאה הקודמת להילחם במשטר הנאצי בכל כוחו ובכל האמצעים העומדים לרשותו, כך אני מצפה מאיתנו, היהודים שחיים פה, להתגבר על הרצון המובן לברוח, ולעשות את ההפך: להעמיק, לשכלל ולחזק את מנגנוני ההתנגדות למשטר, ולהמשיך לשים מקלות עבים ככל האפשר בגלגלי הכיבוש, הגזענות, המצור והאפרטהייד. אלה הורסים כל חלקה טובה ואחראים להרבה מהרוע והעצב שעוטפים אותנו, לא רק מאז 7 באוקטובר, אלא עוד מ-15 במאי 1948.
"יש לנו אחריות למצב המזעזע שאנחנו נמצאים בו, ויש לנו אחריות לעשות כל מה שניתן כדי להיחלץ ממנו. לכל הפחות לא לשתוק. לנצל כל במה כדי לגרום לכמה שיותר אנשים לדעת מה המשטר הציוני מתאמץ כ"כ להסתיר כדי שלא נדע. במקומות העבודה, באירועים משפחתיים, במפגשים אקראיים: דברו, תפגינו, תשכנעו, תתעדו."
(ברק הימן, "מתבקש לעזוב את הארץ, אבל מוטלת עלינו האחריות להישאר ולתקן", "אל-ארצ'", 3.8.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-08-03/ty-article-opinion/.premium/00000191-0e9e-d88b-a39b-fefe3b040000
הבנתם? לפי הסרטן ברק הימן, המתנאה בגייותו, "אנחנו הגרמנים הנאצים," ובנינו המתגייסים לצבא כדי להילחם נגד הנאצים האיסלמו-פשיסטים, שהם לדידו "שוחרי שלום" והוא כואב את כאבי אלפי רוצחי הנוחבא שנהרגו, כי הם הרי שוחרי שלום הלוחמים נגד היהודים הנאצים.
הסרטן ברק הימן כותב: "כמו שהייתי מצפה מכל גרמני נוצרי בשנות ה-30 של המאה הקודמת להילחם במשטר הנאצי" אני מצפה מכל יהודי לא להילחם נגד האיסלמו-נאצים. אז הנה עצתנו לו: שילך לעזה וישיר שם "קומביה", ו"שיר לשלום", ויסריט את עצמו כאשר הם ירצחו אותו פעמיים. פעם כיהודי, ופעם כגיי.
בנוגע לסרטן ברק הימן, ודומיו, אי אפשר שלא להזכיר את אמרתו הנכונה של מיליקובסקי-נתניהו בנאומו בקונגרס (שעליה ספג ביקורת "זו בדיחה זולה") – "זה לא ייאמן. בין המוחים יש כאלה שמרימים שלטים שעליהם כתוב "גייז למען עזה." באותה מידה הם היו יכולים להניף שלטים שעליהם כתוב "עופות למען KFC."
https://www.gov.il/he/pages/event-congress240724
וכאן גם אי אפשר שלא להיזכר בשיר הנפלא:

קונסטנדינוס קוואפיס, "מחכים לברברים"
לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?
הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.
לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.
− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.
− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?
כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.
אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?
כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.
מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.
(תרגום: יורם ברונובסקי)

https://ofra-offer-oren.com/2022/01/18/קונסטנדינוס-קוואפיס-מחכים-לברברים/

האם אהוד ברוג-ברק פתאום בעד החוק?
לאחר שקרא להפלת הממשלה באמצעות עבירה על החוק באמצעות מרי אזרחי המוני, ולא הצליח, (ברוג-ברק שלח המונים להפר את החוק בסירוב לשלם מיסים, אבל מפחד לא נתן דוגמה אישית) הוא מנסה להשיג זאת באמצעות החוק, כאשר הוא קורא ליועהמ''שית מיארה להוציא את נתניהו לנבצרות.
"אנו אזרחי מדינת ישראל," כותב בשם כולם ברוג-ברק, "קוראים לך להפעיל את סמכותך לפעול מיידית להוצאת ראש הממשלה בנימין נתניהו לנבצרות.
הדרישה להוציא את נתניהו לנבצרות נובעת ממספר סיבות דחופות:
1. מתן היתר לשרים חברי כנסת ומשטרת ישראל לפעול בבסיס שדה תימן בשעת מלחמה נגד צה"ל.
2. הפרת הסכם ניגוד העניינים עליו חתם ועל סמך הסכם זה אישר בג"ץ את כהונתו כראש ממשלה למרות המשפט הפלילי בו הוא נאשם.
3. דרישת נתניהו לדחות את משפטו.
4. האשמת נתניהו בפגיעה בביטחון המדינה על ידי ועדת החקירה לעניין עיסקת הצוללות.
5. חשש שבמשרד רה"מ נעשו ניסיונות לשנות פרוטוקולים ולנטרל את מערכות ההקלטה המתקדמות שבבור המבצעים של הקריה במלחמה.
6. החשדות כלפי נתניהו בקבלת שוחד מקטר.
7. אשמתו הזועקת לשמיים על מחדל ה-.7.10.
8. טרפוד העיסקה להחזרת החטופים במשך כל התקופה מהשבעה באוקטובר עד היום.
9. הסתרת מצבו הבריאותי. ההנחה שמצבו הבריאותי האמיתי רעוע ומוסתר מעיני הציבור ולכן יש להוציא את נתניהו לנבצרות רפואית.
לאור כל הסיבות שנמנו כאן, עולה תמונה שנתניהו כראש ממשלה לא כשיר לנהל את המדינה. לא רפואית ולא עניינית. הוא מצוי בניגוד אינטרסים מובהק, מקבל החלטות גורליות מתוך אינטרס אישי ומהווה סכנה לחטופים, לחיילים ולאזרחי המדינה. יש להוציאו לניבצרות באופן מיידי."
(אהוד ברק קורא ליועהמ''שית מיארה להוציא את נתניהו לנבצרות).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861081&forum=scoops1
אם כבר לטובת עם ישראל רצוי שהיועמש"ית תוצאי את אהוד ברוג-ברק בעצמו לנבצרות. ראש ממשלה ושר ביטחון לשעבר, הקורא למרי בעיצומה של מלחמה, ראוי לנבצרות.

"החלודה" של משה סמולינסקי-יעלון
הרמטכ"ל לשעבר, משה סמולינסקי-יעלון יצא בכותרת: "חיילים מתו בשביל ספין; המנהיגים צריכים ללכת!" זה לא נכתב על המלחמה הנוכחית. זה נכתב מזמן ב-2006 ונגד אולמרט: "על אולמרט: "היציאה למלחמה היתה שערורייתית והוא אחראי לכך; הוא לא יכול לומר 'לא ידעתי.'"
קשה להאמין סמולינסקי-יעלון הועסק אז ע"י מרכז "שלם" בירושלים.
"אילולא תויג כמי שאחראי במידה מסוימת למחדל שש השנים שקדם למלחמה," כותב עליו המראיין ארי נמרוד שטרנברג-שביט, "היה יעלון מתייצב כבר כעת בראש תנועת המחאה שלאחר המלחמה. והופך למוטי אשכנזי 2006." והנה הריאיון:
שטרנברג-שביט: "רב אלוף במילואים יעלון, צה"ל כשל במלחמת לבנון השנייה. בחמש מתוך שש השנים האחרונות אתה היית רמטכ"ל וסגן רמטכ"ל. אינך נושא באחריות לכשל הזה?"
סמולינסקי-יעלון: "אני תומך בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. אני מציע להיות הראשון שייחקר בה. אין לי מה להסתיר."
שטרנברג-שביט: "אתה הקפאת את פרויקט הנאוטילוס ליירוט רקטות קצרות טווח בעזרת לייזר, ובכך חשפת את ערי הצפון לקטיושות."
סמולינסקי-יעלון: "היו לי ספקות לגבי הפרויקט. הוא היה עתיר ממון ובעל תוצאה מוגבלת. יכול היה להגן רק על עיר פה ועיר שם. אם ישראל תשקיע הון כדי לתפור חליפת מגן לכל אזרח ותהפוך את עצמה למדינת בונקר היא לא תשרוד כלכלית."
שטרנברג-שביט: "גם את מעיל הרוח הזנחת. בגללך הטנקים לא היו ממוגנים."
סמולינסקי-יעלון: "כרמטכ"ל נתתי עדיפות לבניית יכולות מודיעין ויכולות תקיפה. לדעתי זו היתה גישה נכונה שהוכיחה את עצמה. את הטנקים לא הייתי מפעיל כפי שהופעלו במלחמה הזאת."
שטרנברג-שביט: "היית שותף לקונספציה שנתנה משקל יתר לחיל האוויר ולנשק המדויק."
סמולינסקי-יעלון: "חיל האוויר והנשק המדויק הוכיחו את עצמם גם בגזרה הפלסטינית וגם בלחימה בלבנון."
שטרנברג-שביט: "השלמת עם הניוון של מערך המילואים."
סמולינסקי-יעלון: "עוד לפני היותי רמטכ"ל קיבלנו את ההחלטה לקחת סיכון בעניין זה. הבהרנו לדרג המדיני שכאשר הוא יוצא למלחמה עליו להביא בחשבון שנדרשים ארבעה ימי אימונים להשחזת יחידות המילואים. גם היום אני חושב שהסיכון שלקחנו היה סביר. ב-2002 נשקפה לישראל סכנה של קריסה כלכלית. צה"ל צריך להבין את אילוצי התקציב ולהתאים עצמו אליהם. אני מזהיר גם היום מפני הגדלה מופרזת של תקציב הביטחון. האיתנות הכלכלית של ישראל היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי."
שטרנברג-שביט: "אמרת שצריך לתת לרקטות להחליד."
סמולינסקי-יעלון: "נכון. וגם היום אני עומד מאחורי האמירה הזאת. אני לא הצעתי שנשב בחיבוק ידיים עד שהרקטות יחלידו. הצעתי שנפעל באופן מדיני ובאופן צבאי מוגבל כדי שבסופו של דבר חיזבאללה יתפרק מנשקו. הבנתי שאין מהלך צבאי אשר יביא לכתישת החיזבאללה או לריסוקו. הבנתי שאין דרך לעקור את חיזבאללה מלבבותיהם של השיעים בלבנון. גם הבנתי שאין איזה קונץ-פטנט אשר יסיר באחת את איום הקטיושות. על כן הצעתי לפעול באופן מדיני-צבאי משולב על מנת להכיל את החיזבאללה, לצמצם את מרחב התמרון שלו ולהביא בסופו של דבר לידי כך שהוא ייתפס בלבנון עצמה כבלתי לגיטימי."
שטרנברג-שביט: "צידדת במשא ומתן עם סוריה?"
סמולינסקי-יעלון: "כן. בקיץ 2003 הצעתי לראש הממשלה שרון להיעתר לפניותיו של בשאר אסד ולפתוח במשא ומתן איתו. חשבתי שעצם קיומו של משא ומתן עם סוריה על עתיד הגולן יסדוק את המערכת הצפונית של איראן-סוריה-חיזבאללה ואולי אף יביא לפירוקה."
שטרנברג-שביט: "היית מוכן לוותר על רמת הגולן תמורת שלום עם סוריה?"
סמולינסקי-יעלון: "אני לא קידשתי שום פיסת קרקע אף פעם. אם ויתור טריטוריאלי יביא לשלום אמת ולהכרה מלאה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, איני מתנגד לכך. ואולם גם אם לא היינו מגיעים להסכם של שטחים תמורת שלום עצם חידושו של ערוץ ההידברות עם סוריה היה מרחיק אותה מאיראן והיה מחליש את המערכת הצפונית שאותה הגדרתי כאיום אסטרטגי."
(ארי שביט, "הרמטכ"ל לשעבר יעלון: חיילים מתו בשביל ספין; המנהיגים צריכים ללכת", "אל-ארצ'", 14.9.2006)
https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-14/ty-article/0000017f-f443-d044-adff-f7fb2d360000
מצמרר. שורשי המחדל שבפניו אנו עומדים נעוצים עוד בתפקודו של משה סמולינסקי-יעלון כרמטכ"ל. לזכותו ייאמר שהוא מוכן לעמוד בפני ועדת חקירה. קשה להאמין שהיו אנשים שידעו כל זאת, ובכל זאת המליצו עליו לראש ממשלה. לאן נעלמה תבונתם?

אישור כניסה לאויבי ישראל
על פי המתווה שנחתם בין ארה"ב וישראל אזרחים אמריקנים אינם נדרשים לקבל אשרה מראש. ארה"ב דרשה מישראל לספק מעבר בלתי מוגבל לאמריקנים, ללא קשר לרקע שלהם. המטרה היתה בעיקר לאפשר לפלשתינים בעלי אזרחות אמריקנית לצאת ולהיכנס מ/לארץ, אך הפירצה אפשרה גם את הכניסה לפעילים קיצוניים.
נרדין קיסוואני, פעילת BDS קיצונית, היתה מחלוצות הפעילים שניצלו את הפרצה. היא נכנסה לישראל דרך ירדן לפני כשנה, לאחר שב-2015 סורבה כניסתה. לטענתה, היא החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לראות את משפחתה "אחרי שנשללה ממני הזכות הזאת במשך עשור." במהלך ביקורה היא ביקרה באזורים רגישים וביטאה עמדות אנטי-ישראליות, כולל תמיכה במחבלים. לאחר הביקור נמסר לה מכתב הדורש את הסדרת כניסתה הבאה לארץ מראש.
עומר שאקיר, פעיל BDS מהבולטים בעולם שגורש מהארץ ב-2019 בהחלטת בית המשפט העליון, הורשה לאחרונה להיכנס לביקור קצר. שרי בשי, מנהלת אגף המחקר של ארגון Human Rights Watch, חשפה לאחרונה ברשת ב' כי הוא חזר לישראל "לביקור" והביעה תקווה שיחזור שוב בקרוב. בינתיים הוא מפיץ את משנתו הגזענית האנטי-ישראלית ברשתות החברתיות.
פעילות נוספות שתועדו בישראל הן אנה פייל, שנצפתה באזור סוסיא בדרום הר חברון ובעבר הביעה תמיכה בחמאס, וג'ודית במברגר, שב-2017 קראה לישראל לעצור אותה, אך השנה תועדה פעמיים בארץ. [לא ברור!].
הפורום המשפטי למען ישראל טוען כי "מדינת ישראל מאבדת את עצמה לדעת על ידי הכנסת אויבים גלויים לתוכה תוך כדי שאנו במלחמת קיום." לדבריהם, "הגיע הזמן לשינוי מדיניות ולפעולות אקטיביות נגד מבקשי רעתנו."
פרופ' ג'ראלד שטיינברג, נשיא מכון המחקר NGO Monitor, קורא למנוע את כניסתם של תומכי טרור לישראל. לדבריו, "עומר שאקיר הוא תועמלן אנטישמי רווי שנאה תחת כסות של 'פעיל זכויות אדם'."
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "בהתאם למתווה גיבוש ביקורת הגבולות לאזרחי ארה"ב מתאפשרת הגעה של אזרחים אמריקנים למעבר הגבול, ללא צורך בדרישת אשרה מראש, לרבות אזרחים אמריקנים המחזיקים באזרחות נוספת של אחת ממדינות האוייב, או תושבות פלשתינית. המתווה מציין מפורשות שכל האזרחים האמריקנים יהיו כפופים לבדיקת ביקורת גבולות, באופן שוויוני לשאר אזרחי העולם. משמעות הדבר היא, כי ככל שיש חשש הגירתי, ביטחוני או אחר, המתעורר בעניינו הספציפי של אזרח אמריקני, ביקורת הגבולות הישראלית מוסמכת לאסור את כניסתו לישראל והינה בעלת שיקול הדעת הבלעדי בנושא."
(פעילי BDS ושמאל קיצוני מנצלים את הסכם הפטור מוויזות עם ארה''ב וחודרים לישראל. ''המדינה מאבדת את עצמה לדעת ע''י הכנסת אויבים גלויים לתוכה'').
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=861360&forum=scoops1
אז מה זו הרשלנות הזו? מדוע נותנים לאויבי ישראל להיכנס בגבולה?
נעמן כהן