עם להב שני, אסי מתתיאס והרן מלצר

בשישי באחת בפילהרמונית

"הקונצ'רטו המשולש", קונצ'רטו ב-דו מז'ור לכינור, לצ'לו, לפסנתר ולתזמורת אופוס 56 של לודוויג ואן בטהובן (1770-1827) הוא יצירה סוחפת, פופולארית, ומהנה מאוד. הוא בוצע לראשונה בשנת 1805 והפעם ביום שישי, 9.8.2024 בשעה אחת בצהריים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות בתל אביב, בצל האיום של איראן וחיזבאללה לתקוף את ישראל ובמיוחד את תל-אביב – כאשר להב שני הוא המנצח והפסנתרן, אסי מתתיאס כנר והרן מלצר צ'לן, וההיכל מלא בקהל קשישה-ברובו ונלהב מאוד במחיאות כפיים אדירות, אפילו בטעות לאחר הפרק הראשון.

הציפיות היו גדולות והתוצאה קצת מאכזבת. הצירוף של שני תפקידים, מנצח ופסנתרן, כנראה לא תמיד עובד טוב. להב שני הפליא לנגן בפסנתר, וזה היה החלק המוצלח ביותר בביצוע היצירה, אבל התזמורת נשמעה קצת עייפה, ודומה כי ראוי היה לה לקבל מנצח במשרה מלאה.

הרן מלצר בתור צ'לן היה מצויין, עקב אכילס של הביצוע היה הכנר אסי מתתיאס שכינורו לא פסק לחרוק מראשית היצירה ועד לסיומה, וגם בהדרן של שלושה הסולנים. אבל אולי זו רק התרשמות שלי.

החלק השני נפתח ביצירה "מלחמה ושלום", פואמה סימפונית אופוס 167 מאת מרק לברי (1903-1967), שנקראה במקורה "סטלינגרד", בעקבות המצור הגרמני על העיר, ובשורת הניצחון הרוסי, וביצוע הבכורה שלה היה, לפי התוכנייה, בנובמבר 1943 בידי "התזמורת הפילהרמונית הישראלית" באלכסנדריה שבמצרים. (אגב, טעות. באותה שנה השם היה עדיין "הפילהרמונית הארץ-ישראלית"). ואכן, כלי הנשיפה והתופים לקחו בה חלק אדיר, והמקצב הכמו-צבאי הזכיר את מאהלר, בייחוד בסימפוניה הראשונה שלו, וזה עזר מאוד לקהל שלא להירדם בשעת הצהריים המאוחרת. אבל למיטב הבנתי אין ליצירה הזו מלודיה מרכזית שחוזרת ונחרתת בזיכרון, כמו הפואמה הסימפונית "עמק" של לברי משנת 1936.

היצירה האחרונה שנוגנה, "הוולס, פואמה כוריאוגראפית" מאת מוריס ראוול (1875-1937), משנת 1920, הצטיינה אף היא בקטעים האדירים של החצוצרות למיניהן והתופים, והניצוח המלהיב של להב שני, והיתה סיום מוצלח לקונצרט שזכה למחיאות כפיים בלתי פוסקות של קהל נלהב ואסיר תודה למרות שעת הצהריים המאוחרת שמוקדשת לרוב לשנ"צ.

אהוד בן עזר