על "ילדת מנדט – זיכרונות מדור לדור"

מאת נורית גוברין

חדרים 2024, 270 עמ'

הקורא באוטוביוגרפיה (חלקית!) זאת איננו יכול שלא להתרשם מהאתוס מפעים הלב של מרבית האישים המוזכרים בשמות, בקורות חייהם ובמפעל חייהם. נורית גוברין מספרת בגוף ראשון את קורות חייה מלידתה בשנת 1935 ועד שהחלה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב בראשיתה שבאבו כביר ב-1960. היא מספרת את קורות חייה, וחייהם של כל הקרובים לה: הורים, דודים, חברי הוריה, חבריה שלה, וההתרשמות מהכתוב היא שמדובר באתוס שונה לחלוטין מזה שאנחנו עדים לו היום. מדובר באנשים תרבותיים מאוד, אידיאליסטים, סוציאליסטים-שמאלנים (רחמנא ליצלן!), אוהבי השפה העברית ורגבי עפרה של המולדת, מלאי נתינה ונכונות לתרומה בלתי מוגבלת למפעל הציוני. "אתוס אחר", כי היום הכבוד והיקר הוא למשתמטים מעבודה ומגיוס לעזרת העם ("נמות ולא נתגייס!" בהוראת גדולי התורה!) – אבל זריזים לרוקן את קופת המדינה. צריך להודות בצדק כי בעקבות האסון שפקד אותנו ב-7.10.2023 שרתה בחלק מהעם רוח התנדבות – ניצוץ מקורותיה של האומה בימים עברו.

נורית עצמה היא דוגמה לאותו "אתוס אחר": מכיתה ו' היא חברה ב"תנועה המאוחדת" שסיסמתה – "עלה והגשם!" והתשובה לסיסמה זאת היא "עלה נעלה!" במסגרת תנועת הנוער נורית וחבריה נרתמים לעבודה בקיבוצים, בהדרכת עולים חדשים ב"גבעת עלייה" שביפו (בעטייה של ההתנדבות הזאת ירדה בלימודים, וננזפה על ידי המנהלת טוני הלה), מחנה עבודה בקיבוץ דפנה, מחנה עבודה במעברת פרדיה – עבודה מפרכת בייעור, מגורים באוהלים, בהיעדר תנאים מינימליים של סניטציה. לפני הגיוס לצה"ל (לנח"ל, כמובן) יציאה להכשרה בקיבוץ צרעה, באוהלים ובפחונים, ובאיילת השחר, ב"השלמה" בקיבוץ מעיין ברוך, שם עבדה בדיר הכבשים בהנהלת הסופר אמנון שמוש. מסתבר שבין "בוגרי הדיר" של מעיין ברוך ניתן למנות אישים כמו שמואל שי, מנשה קדישמן (משם, כנראה, ציורי הכבשים שלו...) ועזרא סדן. שלמה גוברין, אהובה, ולימים בעלה, עבד שם בבריכת הדגים. לימים הזוג גוברין התגורר בקיבוץ נווה ים, ויש להניח שלולא היחס השלילי של הקיבוצים למי שמבקש ללמוד לימודים גבוהים, הזוג גוברין היה ממשיך "להגשים". הקיבוצים ראו במבקשים ללמוד לימודים גבוהים "פרזיטים" – כשאחרים צריכים לעבוד כדי לפרנסם ולשלם את שכר הלימוד. ידועות שלוש האסיפות הסוערות בקבוצת כנרת אם לאפשר לגאונה נעמי ספיר (לימים – שמר) ללמוד מוזיקה. וכן, צריך להזכיר כי גם להוריה של נורית היה "עבר" של הגשמה – הם היו חברים בחולדה, ועזבו את המקום בעטייה של מחלת הכליות של האב. נורית היתה עדה לקליטת העולים של הוריה בביתם ממש – בדיור ובמזון, ככל שידם הדלה (!) השיגה, וכן, להמון נתינה של הציבור לילדי טהרן ולניצולי השואה.

לאידיאליסטים אלה הדביק הימין תוויות של "מיליונרים על שפת הבריכה," "צפונבונים" פריווילגים," שבעטיים, כביכול, הימין אינו מסוגל לשלוט. המחברת מתארת את עצמה במראה של הורסי האתוס הזה: "אשכנזייה, צפון תל-אביב, מפא"י, משכילה, פרופסור" (עמ' 9) – כל מה ששלילי בעיני השר "המקופח" דוד אמסלם!

הספר מגיש לקורא תמונה שלימה של הקורה בארץ, כאמור, מיום לידתה של נורית ועד שנת 1960, כשהיא החלה את הקריירה האקדמית המפוארת שלה (באיחור של חמש שנים בגלל "ההגשמה"): הקורא מתוודע אל הכתוב בעיתון "דבר" ביום הולדתה, קורות משק הפועלות בצפון תל-אביב, קורות גן החיות בתל-אביב עד העברת בעלי החיים לספארי ברמת גן, קורות גן הילדים ובית הספר תל נורדוי, בהם למדה נורית, תיאור משובב נפש של משחקי הילדים וקונדסיהם, תיאור מלאכות שרובן כבר פסו מן העולם: מחלק קרח, חלבן, זגג, מוכר נפט, מצחצח נעליים ועוד. מרתק הוא תיאור הווי הצנע, על התורים הארוכים למרגרינה ולביצים.

נורית מודה בכנות ראויה שהיא באופן אישי היתה בכל זאת פריווילגית בתחום ההשכלה והאקדמיה: הוריה היו משכילים מאוד, שוחרי שפת עבר עוד מהגלות בלודז' ובגליציה, ולימים היה אביה ישראל כהן עורך של ביטאון מפא"י "הפועל הצעיר", ביטאון שהיה אבן שואבת לאנשי עט, ששיחרו לפתחו של העורך – אם כדי לפרסם את יצירותיהם, ואם לייחל שמישהו יכתוב עליהם. הבית של צביה וישראל כהן היה גדוש בספרים עד כי צביה התחננה שבחדר האורחים (הסלון) לא יהיו ספרים. מלבד הספרים שבבית, נורית נזקקה לספריות נוספות, ואחת בתשלום חודשי. ביתם (הדל יש לומר ב"מעונות עובדים" ז' – ריינס 54) אירח את הצמרת הספרותית של אותם ימים. אזכיר מעט מהשמות הנסקרים בספר: אליעזר שטיינמן, יעקב פיכמן, י"ד ברקוביץ', ישראל אפרת, יהודה בורלא (היה הסנדק של בנה הבכור), הלל ברזל, ק"א ברתיני, אשר ברש, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, ש"י עגנון וכו' (ראו עמ' 73-68). למדתי במקביל לנורית גוברין באוניברסיטת תל-אביב באבו כגיר, ונדהמתי כל פעם כשאחד המרצים היה מזכיר לטובה את אביה של נורית. ברור שעובדה זאת לא הזיקה לה בהתקדמות האקדמית שלה, הגם שבשקידתה ובהשקעתה היתה משיגה את אותם ההישגים, גם בלי הפרוטקציה, אבל לא בלתי ראוי להזכיר שאחד ממנחי הדוקטורט שלה היה דב סדן, חבר ותיק של אביה (גם חיים ארלוזורוב היה חברו של אביה).

נורית גוברין. מתוך ויקיפדיה.

אני מודה שאני מתלבט בכל הנוגע לקו נקוט בידי המחברת – להזכיר במדויק פרטים "היסטוריים", או מוטב "ארכיאולוגיים" (בלשונו של אחד העם): כחוקרת ספרות דקדקנית, ששום פרט אינו נעלם מעיניה – נראה שבספר הזה היא ממש הגזימה: מילא שהיא מזכירה שנות ייסודם של הקיבוצים הנסקרים בספר, וגם הרכב תושביהם, וכן פרטים על ייסודם של המוסדות השונים, ביניהם בי"ס תל-נורדוי ותיכון חדש (ניתן הרי להשיג פרטים אלה בלא קושי באינטרנט), אבל אנחנו מתוודעים לשנות לידתם של דודים ודודות, חברים וחברות של הוריה, כתובותיהם בגולה, וכתובותיהם בארץ, מתי עלו ארצה, כתובותיהן של חברותיה של נורית, קורות חייהם של מוריה, שנת הלידה של השכנים, כתובתם המדויקת, ומתי עלו ארצה.

אני נהניתי מהקריאה בספר זה, ולא הייתי רוצה שהמילים האחרונות ברשימה זאת יהיו מסויגות, לכן אציין שספר זה, המאויר באינספור תמונות המחיות את הכתוב, היה מאוד נאמן בתיאור התקופה וההוויה של ימי המנדט, מלחמת השחרור, וימי הצנע שנכפו על היישוב הדל של אותם ימים של עלייה המונית, הטרטורים הסדיסטיים של המפקדים בטירונות. הספר באופיו הזכיר לי ספר אחר בשם דומה: "ילדה של קיבוץ" (עקד 2012) מאת ארנה גולן, גם היא חוקרת ספרות מוערכת.

משה גרנות