כאשר מדברים על פתרון מדיני, בהסדר, למלחמה בגבול לבנון, אין המדובר רק בנסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני, אלא גם בפתיחת מו"מ עם לבנון על 13 נקודות גבול שנויות במחלוקת בין המדינות. מה פירוש "שנויות במחלוקת"? כמובן, שטחים ריבוניים של ישראל, שלבנון תובעת לעצמה. כלומר, מדובר על כך שהתוקפנות הלבנונית (חיזבאללה אינו מדינה. לבנון היא מדינה ריבונית וממנה יש לדרוש שקט בגבולנו ועימה יש לבוא חשבון כשהיא מאפשרת את התוקפנות) נגד ישראל, תיענה בנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים על פי דרישת התוקפן.

בשנת 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בלבנון. מקובל להגדיר את הנסיגה "חד-צדדית", אך ההגדרה אינה מדויקת. אמנם היא לא נעשתה בהסכם עם לבנון, אך היא נעשתה בהסכם עם האו"ם. ובהסכם הזה, האו"ם הוא ששרטט את קו הגבול. האו"ם אינו חשוד בפרו-ישראליות, רחמנא ליצלן, ולבטח לא סיפח לישראל אדמות לבנוניות. הגבול ששירטט האו"ם, לא היה לרוחנו. לדוגמה (זו דוגמה שאני זוכר, אך היא אינה יחידה), שטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם הועברו על פי המפה של האו"ם ללבנון. ישראל לקחה על עצמה לחרוק שיניים ולכבד את מפת האו"ם ללא כל שינוי וללא כל תביעה מצידה, וכך נקבע נתיב הנסיגה.

הנסיגה מלבנון נעשתה מתוך הנחה, שכיוון שהעימות בלבנון כבר אינו עם הפלשתינאים, אלא עם חיזבאללה, שהוא ארגון לבנוני, ברגע שישראל תיסוג מלבנון, ייפסק העימות. אולם חיזבאללה, כלומר לבנון, המציאו את סיפור הר דב ("חוות שבעא") כעילה להמשך הטרור והתוקפנות נגד ישראל, מיד לאחר הנסיגה; תוקפנות שהלכה והסלימה עד שחוללה את מלחמת לבנון השנייה (2006).

והנה, דווקא היום, אחרי התוקפנות האיומה של חיזבאללה כלפי ישראל, שהחלה ב-8 באוקטובר ועד היום, 11 חודשים אחרי, לא חדלה ליום אחד; תוקפנות שהחלה ביום הקשה ביותר בתולדות המדינה, כששכבנו מדממים, ושכללה את רצח נועה וניר ברנס מאורטל, את טבח 12 הילדים במג'דל שמס, את מתקפת הרקטות על קצרין והרס מכוון של מאות בתים במטולה, במרגליות, במנרה וביישובים רבים נוספים לאורך כל הגזרה, עד ראש הנקרה, הם עוד עלולים לצאת מהעימות בניצחון אדיר – העברת אדמות ישראליות ריבוניות ללבנון. או במילים אחרות, ישראל תשלים עם מעמדה כילד כאפות של המזה"ת.

מן הראוי שנצא מן הקופסה הזאת. אם הנסיגה מלבנון לא הביאה לשקט, אין שום סיבה שנמשיך לכבד את המפה ששרטט האו"ם, מפת הנסיגה בשנת 2000. אדרבא, יש לפתוח את המפה, ויש לישראל תביעות טריטוריאליות מלבנון.

החשובה שבהן היא עמק עיון, מצפון למטולה. מטולה, מושבת האיכרים הצפונית, הציפורן של אצבע הגליל, עיצבה את מפת מדינת ישראל. בזכות ההתיישבות באצבע הגליל, נכללה אצבע הגליל בשטח המנדט הבריטי (אף שיש היום פוסט היסטוריונים שמנסים להכחיש זאת). אמנם, בחלוקה הראשונה מטולה עצמה היתה בצד הצרפתי של הגבול, המיועד ללבנון. ובמאורעות תר"ף (1920) מטולה הותקפה ותושביה ברחו לצידון, ומשם, דרך הים, לחיפה. אך כעבור כחצי שנה התושבים חזרו ליישוב. מאז ועד אוקטובר האחרון ולאורך כל העימותים, הסכסוכים, הטרור והמלחמות, התושבים דבקו באדמתם ולא זזו ממנה.

ב-1923, כשנקבע הגבול הבינלאומי הסופי, תוקנה הטעות ומטולה נכללה בשטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת המדינה היהודית, ובכך קבעה את גבול המדינה. אולם בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון (1949) ישראל נסוגה מעמק עיון, ובו אדמות פרטיות של עשרות משפחות ממטולה. אותן אדמות רשומות בטאבו בצידון. כלומר, גם על פי המשפט הלבנוני הן שייכות לאיכרי מטולה. אך הם נושלו מאדמותיהם שעברו ללבנון. הגבול עבר שלושים מ' מהבתים של מטולה. עמק עיון היה לעמק עוין – בסיס לתוקפנות כלפי ישראל וכלפי מטולה. זה הזמן לדרוש מחדש את אדמות ישראל, את אדמות מטולה בעמק עיון.

תיקוני גבול? אדרבא. לשם שינוי, לא קלקולי גבול. לשם שינוי, לבנון תחזיר לנו שטחים. יהיה זה מחיר שלבנון תשלם על תוקפנותה, ופיצוי למטולה לא רק על עוול בן 75 שנה, אלא על העקירה באוקטובר 2023 והפיכת תושביה לפליטים במולדתם.

תמכתי בנסיגה מלבנון בשנת 2000 (הגם שהיתה לי ביקורת על האופן שבו היא בוצעה). קראתי לנסיגה כזו כבר ב-1993, כשזו היתה עמדת מיעוט שולית, של אנשים שמעולם לא חשבתי כמותם בשום נושא. ראיתי אז איך הגולן הופך בן ערובה לשהייתנו בלבנון, וחששתי משימוש ציני בקורבנות הישראליים בלבנון, כדי לקדם נסיגה מהגולן כפתרון כולל לאזור הצפון.

היום, בעקבות המציאות שנוצרה ב"חרבות ברזל", שיניתי את דעתי ואני רואה בנסיגה הזו טעות. במלחמה למדנו, שהברירה היא בין רצועת ביטחון בצד הלבנוני של הגבול לרצועת ביטחון בצידו הישראלי.

עקירת יישובי הגליל במקום להגן עליהם, היא פשיטת רגל ציונית. זו אחת ההחלטות המופקרות ביותר בתולדות המדינה, ואני מקווה שוועדת החקירה הממלכתית, שתקום – על אפו וחמתו של מר מחדל שמנסה לסכל אותה במפגן ציני של ברחנות ופחדנות, תחקור אותה. במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, פינינו את כל קו העימות עם לבנון והקמנו בשטחנו רצועת ביטחון.

הפסימיסטים ביותר בינינו אמרו בוודאות שעד 1 בספטמבר, תחילת שנת הלימודים, התושבים יחזרו לבתיהם. והנה, 1 בספטמבר כבר כאן, עשרות אלפי ישראלים שנעקרו מאדמתם הם פליטים בארצם, ואיש אינו יכול להבטיח מתי ישובו.

ישראל חייבת לעבור ממגננה למתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האוייב, להכות את חיזבאללה ולגרש אותו אל מצפון לליטני. אולם אם ניסוג בלי להקים רצועת ביטחון בלבנון, הוואקום יתמלא מיד בידי חיזבאללה, כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה. יש להקים רצועת ביטחון עד הליטני ולהישאר שם עד שייחתם חוזה שלום עם לבנון. ובהזדמנות זו, נתקן את העוול ההיסטורי לחקלאי מטולה.

2. צרור הערות 21.8.24

* שאלה רטורית – תסריט: בלינקן מניח נוסחת גישור למו"מ על עסקה. נתניהו מקבל את הנוסחה. חמאס דוחה אותה.

נגד מי תהיינה הפגנות בת"א? מי יואשם בהפקרה ובטירפוד?

* נוהג באחריות – יש סיבות רבות ומוצדקות להתנגד לנתניהו, לבקר אותו ולמחות נגדו. אחריותו האישית והמיניסטריאלית למחדל, מנוסתו הפחדנית מאחריות, הפלגנות הרעילה שהחלישה את החברה, פינוי יישובי גבול לבנון ועוד.

אולם דווקא בנושא שבו מתמקדת הביקורת נגדו בארסיות רבה, סוגיית החטופים, היא אינה מוצדקת. דווקא בנושא הזה נתניהו נוהג באחריות, מפגין כושר עמידה בלתי אופייני כלפי לחצים מחוץ ומבית ועומד איתן מול גלי הפופוליזם המאפיין את העיסוק בסוגייה.

מהו אותו פופוליזם? סוגיית החטופים היא סוגייה ראשונה במעלה, מבחינה ערכית, חברתית וביטחונית. אך היא אינה חזות הכול. השיח הפופוליסטי הפך את סוגיית החטופים לכזו שעומדת בפני עצמה, והמחלוקת היא, כביכול, בין מי שרוצים לשחרר את החטופים למי שרוצים להפקיר אותם ולטרפד את העסקה. איזו סיבה יש למישהו לא לרצות בשחרור החטופים? הרי אין סיבה כזו. ולכן אלו כמובן מניעים אישיים. וכך, על פי הנראטיב הפופוליסטי, יש כאן עימות בין מי שרוצים לשחרר את החטופים לבין מי שממניעים אישיים מונעים זאת.

באותה מידה אפשר היה לעשות שיח פופוליסטי על שחרור בכוח של החטופים, להאשים את הממשלה שלא חילצה אותם, ולהתעלם משאלות כמו – כמה חיילים עלולים להיהרג בפעולה כזו, האם פעולה כזו תביא לרצח החטופים או לכך שהם ייהרגו בחילוץ? ברור שכולם רוצים לחלץ את החטופים, אך כל דיון על חילוץ בכוח חייב לקחת בחשבון גם את המחיר.

הוא הדין בשחרור בעסקה. זה לא דיון בעד או נגד עסקה, אלא דיון בפרטי העסקה ובמחיר שאנו נדרשים לשלם בה תמורת שחרור החטופים. בדיון ענייני ומורכב, חייבות להישאל, לצד שאלת החטופים, שאלות כמו איך למנוע את הטבח הבא? איך לסכל את החטיפה ההמונית הבאה? איך להבטיח שתושבי הנגב המערבי יחזרו ליישוביהם ויחיו בהם בביטחון?

אם נשחרר את החטופים אך חמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה, אוטוסטרדת הטרור בציר פילדלפי תימשך, צה"ל כולו ייצא מרצועת עזה וישראל תתחייב עם ערבויות זרות לא לפעול ברצועה ולא להפריע לחמאס להתארגן מחדש עד שיחליט שוב לפעול – מה עשינו? ומה עשינו אם החטופים יחזרו, אך התושבים יפחדו לחזור לשכנות עם עזה חמאסית ומנצחת, שנערכת לטבח הבא, ותוצאת 7 באוקטובר תהיה מות ההתיישבות בנגב המערבי?

במו"מ הזה נתניהו מפגין שיקול דעת, נוהג באחריות ועומד בלחצים, לפחות עד כה, ועל כך הוא ראוי לשבח.

והיכן הוא פגע בסיכויי שחרור החטופים? נתניהו יודע שהדרך לשחרורם היא הפעלת לחץ צבאי. דווקא כיוון שהוא יודע זאת ואומר את הדברים הנכונים בנדון, ראוי לשאול אותו מדוע לאחר העסקה הראשונה, הוא לא הורה לצה"ל לחזור למלחמה במלוא העוצמה, בלי לשחרר את המילואים ובלי לרדד את הכוחות; להפעיל לחץ עקבי וחזק בכל הגזרות. סביר להניח, שאילו נהגנו כך החטופים כבר היו בבית ומחמאס היה נשאר רק רעיון.

אני משוכנע שאילו ברק או אולמרט עמדו היום בראש הממשלה, והאחריות היתה על כתפיהם, הם לא היו נוהגים בהתאם לתעמולתם הפופוליסטית.

* סלע קיומנו – ב-8 באוקטובר צה"ל היה צריך להשתלט על ציר פילדלפי. איני כותב זאת היום, אחרי למעלה מעשרה חודשים. טענתי זאת לאורך כל המלחמה. מה עם ציר פילדלפי? מדוע לא כובשים את ציר פילדלפי? מדוע אנו מדירים את עצמנו מאוטוסטרדת הטרור? מדוע אנו מאפשרים לאוייב להמשיך להתחמש תוך כדי מלחמה?

8 חודשים חלפו, עד שסוף סוף ניתנה לצה"ל הפקודה לבצע את מה שצריך היה להיות אקט הפתיחה של המלחמה.

ראש הממשלה, שבמשך 8 חודשי מלחמה נמנע מלהורות על כיבוש ציר פילדלפי, הופך אותה עכשיו לסלע קיומנו. אם היא כל כך חשובה, למה התמהמה חודשים רבים כל כך?

* מה שפשיסטים לא מבינים – פשיסט אחד כתב שהוא לא מבין איך נתניהו ממשיך לפעול לשחרור החטופים למרות שהמשפחות שלהם מדברות אליו לא כל כך יפה. פשיסטים אינם מבינים מהי מחויבות של השליט לאזרחיו.

* התמכרות לטכנולוגיה – במאמרים שכתבתי מאז 7 באוקטובר (ובמידה רבה גם קודם לכן) דיברתי על שלוש התמכרויות שהיו בעוכרינו – לשקט, למיגון ולטכנולוגיה.

בנושא ההתמכרות לטכנולוגיה היה דין ודברים ביני לבין קצין בכיר במיל' בקבוצת ווטסאפ שאנו חברים בה. הוא כתב: "האמירה שבגלל כישלון של מערכות טכנולוגיות ב-7 אוקטובר אין לסמוך על טכנולוגיה מכאן ואילך היא טענה חסרת בסיס. חלק ניכר מאוד מהצלחת צה״ל בלחימה בעזה, כולל מיספרם הקטן יחסית של הנפגעים, הוא הודות לטכנולוגיה בכל תחומי הלחימה."

הבעייה כמובן אינה בטכנולוגיה אלא בהתמכרות. השבתי לו: "האמירה שאין לסמוך על טכנולוגיה, אין כוונתה שאין צורך בטכנולוגיה, אלא שצריך לקחת אותה בפרופורציה ולא להסתמך עליה כתחליף לאדם."

תשובתו: "יש מקומות שאפשר שהיא תהיה תחליף לאדם ויש מקומות שלא. אין כאן שום קביעה קטגורית לעניות דעתי. צריך להשתמש בטכנולוגיה ובבני אדם בשום שכל תוך הבנת המגבלות של אלה ושל אלה. בלי טכנולוגיה במערכת הביטחונית, והרבה טכנולוגיה, ישראל אבודה. 6 מיליון יהודים לא יוכלו להתמודד עם אויביהם ללא הרבה טכנולוגיה."

אין לי מחלוקת על כך (מלבד המיפר 6 מיליון. יש היום בישראל 7.2 מיליון יהודים, כן ירבו). אז למה אני מתכוון?

התחקיר של עמרי מניב בערוץ 12 על מחדל 7 באוקטובר של 8200, היטיב להסביר את כוונתי. הייעוד של היחידה הוא סיפוק מודיעין לצורך התרעה מפני מלחמה. מסתבר שמחזון היחידה הוצאו שתי המילים החשובות ביותר – מודיעין והתרעה. במקום זאת, החזון שהוגדר הוא "עליונות הפעולה בממד הסייבר." כלומר, האמצעי הפך למטרה. לא עליונות בממד הסייבר על מנת ליצור מודיעין שיאפשר התרעה מפני מלחמה, אלא עליונות טכנולוגית לשמה. זו פטישיזציה של הטכנולוגיה. למילים כאלה יש משמעות, והמסר הפיקודי מחלחל לכל הדרגים. וכך, על אף העליונות הטכנולוגית המוכחת של 8200, היא לא יצרה תמונת מודיעין שתתריע בפני מתקפת 7 באוקטובר. לא בכדי, מוסכם כעת שיש להחזיר את חזון היחידה לקדמותו.

* מי אחראי – המידע מסמר השיער ביותר, בעיניי, בתחקיר של עמרי מניב על מחדל 7 באוקטובר, היה שתוכנית "חומת יריחו", השם הצה"לי לתוכנית של חמאס לכיבוש יישובי הנגב המערבי; התוכנית של הטבח, שהיתה בידי צה"ל כבר במאי 2022, לא היתה ידועה לראש אמ"ן, לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד הדרום. המידע הזה כל כך פנטסטי, שאני מפקפק באמינותו.

אם זה נכון, מי אחראי לכך?

כמובן שהדרג שאליו הגיע המידע ואצלו הוא נעצר נושא באחריות כבדה מאוד. אך האם זה משחרר את ראש אמ"ן מאחריות?

אם ראש אמ"ן לא השכיל להטמיע בקרב כל דרגי אמ"ן את התובנה, שזה בדיוק החומר החשוב ביותר שלשמו קיים אמ"ן, שחומר כזה חייב להגיע בדחיפות עליונה לראש אמ"ן כדי שהוא יעביר אותו מעלה לרמטכ"ל ולדרג המדיני – הוא נכשל כישלון חרוץ.

מי שנוטל על עצמו אחריות, אחריותו אינה מתבטאת רק במה שהוא עושה במידע שהגיע אליו, אלא גם בכך שמידע שצריך להגיע אליו אכן יגיע אליו. מי שנוטל על עצמו אחריות על מערכת, אחראי באופן מוחלט לתפקודה של המערכת.

כשלא מבינים זאת, מגיעים לתובנות אינפנטיליות כמו "אני לא אחראי כי לא העירו אותי."

* מה עומד מאחורי התאוריה – מה מקור התאוריה הקונספירטיבית חסרת השחר, המציגה את פייסנותו של נתניהו, תבוסתנותו והתמכרותו לשקט כ"חיזוק חמאס והחלשת רש"פ"?

היא נובעת מאנשים שבעצמם דוגלים בפייסנות ותבוסתנות והם מכורים לשקט וזקוקים לאיזו תאוריה שתבדל אותם מביבי.

* חקירה הזויה (שלא תהיה) – לא תהיה חקירה נגד איל גולן. אבל עצם הדיבור על חקירה כזו הוא הזוי. אפשר לחשוב שהוא בעל סמכות שכתב פקודת מבצע למחיקת עזה. בסך הכול אדם פרטי, שתחת הזעזוע מהטבח אמר בצורה ציורית את תחושת הבטן של כולנו – שצריך להכות בהם בכל העוצמה.

חקירה נגד התבטאות כזאת מנוגדת לחופש הביטוי והיא מקארתיזם לשמו.

וכל הסאגה הזאת – כדי לרצות את הצבועים בהאג. הרי המדינה היחידה בעולם שנמצאת תחת איום על קיומה היא ישראל. לא איום של איזו אמירה של איזה זמר, אלא של אידיאולוגיה, אמונה דתית ותוכניות פעולה. האויב הדרום אפריקאי הצבוע יגרום לחקירות בישראל?

אני מציע לפתוח בחקירה נגד רבין, שאמר שהיה שמח אילו עזה תטבע בים.

* וביקום מקביל – במשך ארבע עשרה שעות היינו אמש בכוננות ספיגה, בקרבת מרחבים מוגנים.

בבוקר היו לנו שתי אזעקות, שני מטחים כבדים, נפילות בשטחים חקלאיים שלנו ונזק כבד לתשתיות ולכלים חקלאיים. למרבה המזל לא היו נפגעים. ובערב – אזעקה שלישית, הפעם בשל כלי טיס עויין. היירוט היה ממש קרוב.

והלב – בדרום. עם הלוחמים שחילצו את גופות ששת החטופים שנרצחו. עם המשפחות והקיבוצים האבלים.

109 חטופים עדין בשבי חמאס. מאה אלף ישראלים עדין עקורים מביתם.

וביקום מקביל – משפחת נתניהו דורשת מהמדינה לממן את שיפוץ הבריכה הפרטית בביתם הפרטי.

גם בימי שלום, עצם המחשבה שמשלם המיסים צריך לממן את שיפוץ בריכתם היא שחיתות, גרגרנות, סיאוב, רקב. אבל... בזמן מלחמה?! זה מה שמעסיק את ראש הממשלה בשעת מלחמה?!

* לא עוד מפלצת – התראיינתי לגל"ץ על השיר "בתי את בוכה או צוחקת", למחרת מותו של המחבר יובב כץ. אף שאני צרוד מאוד, לא דחיתי את ההזמנה, כי חשוב היה לי להעביר את המסרים החשובים לי באמצעות השיר.

סיפרתי את סיפורו של השיר שנכתב לאחר שחרור הגולן ואת הקשר של יובב כץ לגדות, קיבוץ שבו הוא התנדב מטעם הקיבוץ המאוחד בעזרה לקיבוץ ספר צעיר וחווה את אימת החיים תחת האש הסורית.

אמרתי בראיון שזה שיר שחשוב ללמד אותו ולחנך עליו, כי הוא מיטיב לספר את סיפור חיינו ומאבק הקיום שלנו ובעיקר – את צדקת הדרך.

המראיין, אמיר אבגי, דיבר על כך שהשנה השיר שוב כל כך אקטואלי ואף הביע חשש שההר שוב הופך למפלצת. אמרתי לו שההר לא יהיה עוד מפלצת כל עוד אנחנו יושבים עליו, ואנו נמשיך לשבת עליו. אולם השנה האחרונה לימדה אותנו שוב שהשכנים שלנו מסרבים להשלים עם קיומנו. התשובה שלנו היא אותו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק, ולא עוד אימה.

* המהפך של אשכר – אשכר אלדן, בתו של המשורר מבארי אנדד אלדן, אכן שינתה מן הקצה אל הקצה את השקפת עולמה הפוליטית, [---], אולם היא לא עשתה זאת רק כעת, בעקבות 7 באוקטובר והטבח בבארי, אלא בערך עשור קודם לכן.

אלדן היתה בקצה השמאל הרדיקלי האנטי ציוני הנכבאי. פעם תקפתי אותה בחריפות בעקבות רשומה שבה בזה ליום הזיכרון ולעומדים בצפירה. היא לא רק התפכחה מהשמאל הרדיקלי, אלא עברה לדגול בעמדות ימין מובהקות.

להלן דברים שאשכר כתבה לי בתכתובת בינינו בשנת 2020, כששאלתי אותה על השינוי הדרמטי בעמדותיה:

"...השינוי הוא תהליך איטי, כואב וממושך. תמיד הייתי עצמאית בדעותיי. אני חושבת שהשינוי הוא מכלול של דברים.

בין השאר החשיפה של לאור [המשורר יצחק לאור, שאשכר חשפה את העובדה שהוא אנס אותה א.ה.] וההבנה שמחנה השמאל מבחינה אנושית אינו עולה על הימין.

תהליך החשיפה היה כרוך בכאב ועמידה מול המציאות. האכזבה הענקית מחלקים בשמאל ומעיתון "הארץ".

יצרתי גם סרט על הבתים הערבים בהם בארי התיישבה וערכתי אותו בעזרת קורס בעמותת זוכרות. דווקא עצם העיסוק בנכבה העמיק והרחיב את ההבנה שלי מעבר לפלקטיות של השמאל הרדיקלי שאמונתו היא: יהודי רע, ערבי טוב.

ראיתי את המניפולציות שעושים בזוכרות. את חוסר היכולת שלהם להכיל מורכבות ולראות את האנושיות גם בצד היהודי.

גדלתי בבית של שמאל רדיקלי ולאט לאט פיענחתי את הדברים.

אחד הדברים שהבנתי, הוא שאני נושאת את האשמה של הדור של אבא שלי על מה שקרה לערבים במלחמת השחרור.

העובדה שהוריי כבר 18 שנה בנגב תחת ירי והשמאל הרדיקלי אוהד את ההתקפות מעזה.

ההבנה שכאשר הייתי שמאל רדיקלי היתה בי אהדה לערבים ואיבה נוראה למתנחלים.

כשהתפתחה המודעות הפמיניסטית שלי, שאלתי את עצמי שאלות על גבולות הסולידריות והבנתי כמה איבה יש בי כלפי נשים מתנחלות ודתיות.

לאט לאט לאט בחרתי לשנות את המבט שלי ואת הבנת העולם.

...לא פשוט לשנות פוזיציה אבל אני רגילה ללכת בדרך עצמאית."

* ביד הלשון: יערה – מקום בחדשות: יערה, היישוב שבו נהרג השבוע הגשש רנ״ג מחמוד עמרייה מפגיעת כטב"ם.

יערה הוא מושב של תנועת המושבים במועצה האזורית מעלה יוסף. המושב עלה לקרקע לראשונה ב-1950, כמושב של חלוצים עולים מתימן. ב-1952 עזבו תושביו, והוא יושב מחדש בידי עולים חלוצים מצפון אפריקה ובדואים מהגליל. יערה הוא היישוב המעורב הראשון בישראל. בהמשך הדרך הצטרפו אליו עולים חלוצים מארצות אנגלוסקסיות. היום, כמחצית תושביו יהודים ומחציתם – בדואים.

היישוב מפונה מתחילת המלחמה.

שמו של היישוב נובע ממיקומו באזור גלילי מיוער.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com