של מחלקת המדינה

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 19 באוגוסט 2024

יעד משותף למשטר האייתולות בטהראן, רוסיה, סין ו"האחים המוסלמים" הוא מיטוט המעמד האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון, אפריקה, ואמריקה הלטינית שהיא הבטן הרכה של ארה"ב. למרות זאת, מחלקת המדינה (מחמ"ד) דבקה באופציה הדיפלומטית כלפי איראן, חרף העובדה שמאז 1979 האופציה הדיפלומטית מעניקה לאייתולות רוח גבית עזה – כולל מאות מיליארדי דולרים – לפעילות טרור אנטי-אמריקאית ברחבי העולם, כולל אדמת ארה"ב.

יעד מרכזי של האייתולות הוא הכנעת "השטן האמריקאי הגדול", כפי שמתועד במדיניותם פורעת החוק, בחוקה שלהם, בתוכנית הלימודים בדרשות המסגדים ובאינדוקטרינציה בצבא. אבל, מחמ"ד אינה מוכנה לשקול מעבר מהאופציה הדיפלומטית לאופציה של שינוי-משטר.

המהפכה האסלאמית של פברואר 1979 הפכה את איראן – בתמיכת מחמ"ד שראתה באייתוללה חומייני מנהיג נוח לארה"ב – מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד מוביל של טרור אסלאמי (גם בארה"ב!), הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק אנטי אמריקאיים. ברם, מחמ"ד מסרבת להגדיר את איראן כמדינת טרור, ואף מסירה מעל איראן סנקציות כלכליות בהיקף של מאות מיליארדי דולרים.

מתחילת שנות ה-80' האייתולות וחיזבאללה מעמיקים את נוכחותם המבצעית בדרום ומרכז אמריקה בשיתוף פעולה עם ברוני סמים ממקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל ועם כל ממשלה אנטי-אמריקאית, כולל אספקת כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות בין מקסיקו לארה"ב. אך מחמ"ד – הסבורה ש"הכסף מדבר" ומקילה ראש במרכזיות החזון הפנאטי של האייתולות – נחושה להוכיח שהרעפת בוננזה דיפלומטית ופיננסית על האייתולות עשויה לתמרץ אותם לדו-קיום בשלום, לניהול אמין של מו"מ ולזניחת חזון פנאטי אנטי-מערבי בן 1,400 שנים.

משטר האייתולות מפעיל טרור נגד כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית, ובמיוחד סעודיה ומפיקות נפט נוספות, כדי להשתלט על 48% ממאגרי הנפט והגז הטבעי בעולם, תוך פגיעה אנושה בכלכלת ארה"ב והמערב. אלא שמחמ"ד מפעילה (עד לאחרונה) לחץ על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים עקב מלחמתם בטרור החות'ים ו"האחים המוסלמים", ובמקביל מחזרת אחר האייתולות ו"האחים"

המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מהווה יעד חשוב לטרור האייתולות עקב מיקומו בין ישראל, סעודיה, עיראק וסוריה. הפלת המשטר ההאשמי תקרב את הפריסה האסטרטגית של האייתולות לים התיכון, ותעניק לתמנון האיראני הישג כפול: הקמת "סהר שיעי" והקפת ישראל וסעודיה ב"חגורה איראנית" של לבנון, סוריה, ירדן, עזה, עיראק, קטאר, איראן, ותימן. אך מחמ"ד מגיבה ברפיסות למתקפת טרור איראנית על מתקנים אמריקאים במפרץ הפרסי, סוריה וירדן, וכמהה להסכם גרעין נוסף עם האייתולות.

האייתולות ממנפים את החולשה הפנימית בירדן: הפיצול השבטי הבין-בדווי (מ-1921), הבסיס השורשי של טרור "האחים המוסלמים" (רובו פלסטיני), העימות הרעיוני והצבאי בין הרוב הפלסטיני (כ-70%) לבין שלטון המיעוט הבדווי, ושני מיליון הפליטים מסוריה (בעיקר) ועיראק שנקלטו בצפון ירדן, וחלקם שייך לטרור האסלאמי.

הפלת המשטר ההאשמי ע"י טרור האייתולות (ו/או ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר) תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי ופלסיטיני אנטי-אמריקאי ואנטי-ישראלי בדומה ללוב, סוריה, עיראק ותימן, שתגלוש מערבה לישראל ודרומה לחצי האי ערב במטרה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות – בוננזה לאיראן, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין ומכה כלכלית וביטחונית לארה"ב והמערב. אבל מחמ"ד שקועה במציאות חלופית רגועה, צפוייה, סובלנית ונוחה יותר מהמציאות הוולקנית והאלימה – מאז המאה השביעית – במזה"ת.

בשנתיים האחרונות מחריף הטרור האיראני בירדן – כולל הברחת נשק המיועד לירדן וליו"ש(!) – בסיוע "האחים המוסלמים", חמאס וארגונים פלסטינים נוספים וטרוריסטים מעיראק וסוריה, הפוגעים גם בכוח הצבאי האמריקאי המוצב בירדן.

לסיכום, משטר האייתולות פועל באופן שיטתי וטרוריסטי להחלשת ארה"ב ברחבי העולם, וממחיש שאיננו שותף למו"מ אמין, אלא אוייב הנחוש להכניע את "השטן האמריקאי הגדול". אבל מחמ"ד נחושה להתמיד באופציה הדיפלומטית, הפוגעת אנושות ביציבות המזה"ת, בביטחון כל בעלות בריתה של ארה"ב ובביטחון ובכלכלת ארה"ב.

על הדרג המדיני והביטחוני בישראל להיזהר מאימוץ המלצות ודרישות של מחלקת המדינה, שמדיניותה המזרח תיכונית (לפחות מ-1948, ולא רק בסוגייה האיראנית) מוסיפה בשיטתיות דלק ולא מים למדורת המזה"ת.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

כאשר מדברים על פתרון מדיני, בהסדר, למלחמה בגבול לבנון, אין המדובר רק בנסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני, אלא גם בפתיחת מו"מ עם לבנון על 13 נקודות גבול שנויות במחלוקת בין המדינות. מה פירוש "שנויות במחלוקת"? כמובן, שטחים ריבוניים של ישראל, שלבנון תובעת לעצמה. כלומר, מדובר על כך שהתוקפנות הלבנונית (חיזבאללה אינו מדינה. לבנון היא מדינה ריבונית וממנה יש לדרוש שקט בגבולנו ועימה יש לבוא חשבון כשהיא מאפשרת את התוקפנות) נגד ישראל, תיענה בנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים על פי דרישת התוקפן.

בשנת 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בלבנון. מקובל להגדיר את הנסיגה "חד-צדדית", אך ההגדרה אינה מדויקת. אמנם היא לא נעשתה בהסכם עם לבנון, אך היא נעשתה בהסכם עם האו"ם. ובהסכם הזה, האו"ם הוא ששרטט את קו הגבול. האו"ם אינו חשוד בפרו-ישראליות, רחמנא ליצלן, ולבטח לא סיפח לישראל אדמות לבנוניות. הגבול ששירטט האו"ם, לא היה לרוחנו. לדוגמה (זו דוגמה שאני זוכר, אך היא אינה יחידה), שטחים חקלאיים של קיבוץ משגב עם הועברו על פי המפה של האו"ם ללבנון. ישראל לקחה על עצמה לחרוק שיניים ולכבד את מפת האו"ם ללא כל שינוי וללא כל תביעה מצידה, וכך נקבע נתיב הנסיגה.

הנסיגה מלבנון נעשתה מתוך הנחה, שכיוון שהעימות בלבנון כבר אינו עם הפלשתינאים, אלא עם חיזבאללה, שהוא ארגון לבנוני, ברגע שישראל תיסוג מלבנון, ייפסק העימות. אולם חיזבאללה, כלומר לבנון, המציאו את סיפור הר דב ("חוות שבעא") כעילה להמשך הטרור והתוקפנות נגד ישראל, מיד לאחר הנסיגה; תוקפנות שהלכה והסלימה עד שחוללה את מלחמת לבנון השנייה (2006).

והנה, דווקא היום, אחרי התוקפנות האיומה של חיזבאללה כלפי ישראל, שהחלה ב-8 באוקטובר ועד היום, 11 חודשים אחרי, לא חדלה ליום אחד; תוקפנות שהחלה ביום הקשה ביותר בתולדות המדינה, כששכבנו מדממים, ושכללה את רצח נועה וניר ברנס מאורטל, את טבח 12 הילדים במג'דל שמס, את מתקפת הרקטות על קצרין והרס מכוון של מאות בתים במטולה, במרגליות, במנרה וביישובים רבים נוספים לאורך כל הגזרה, עד ראש הנקרה, הם עוד עלולים לצאת מהעימות בניצחון אדיר – העברת אדמות ישראליות ריבוניות ללבנון. או במילים אחרות, ישראל תשלים עם מעמדה כילד כאפות של המזה"ת.

מן הראוי שנצא מן הקופסה הזאת. אם הנסיגה מלבנון לא הביאה לשקט, אין שום סיבה שנמשיך לכבד את המפה ששרטט האו"ם, מפת הנסיגה בשנת 2000. אדרבא, יש לפתוח את המפה, ויש לישראל תביעות טריטוריאליות מלבנון.

החשובה שבהן היא עמק עיון, מצפון למטולה. מטולה, מושבת האיכרים הצפונית, הציפורן של אצבע הגליל, עיצבה את מפת מדינת ישראל. בזכות ההתיישבות באצבע הגליל, נכללה אצבע הגליל בשטח המנדט הבריטי (אף שיש היום פוסט היסטוריונים שמנסים להכחיש זאת). אמנם, בחלוקה הראשונה מטולה עצמה היתה בצד הצרפתי של הגבול, המיועד ללבנון. ובמאורעות תר"ף (1920) מטולה הותקפה ותושביה ברחו לצידון, ומשם, דרך הים, לחיפה. אך כעבור כחצי שנה התושבים חזרו ליישוב. מאז ועד אוקטובר האחרון ולאורך כל העימותים, הסכסוכים, הטרור והמלחמות, התושבים דבקו באדמתם ולא זזו ממנה.

ב-1923, כשנקבע הגבול הבינלאומי הסופי, תוקנה הטעות ומטולה נכללה בשטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת המדינה היהודית, ובכך קבעה את גבול המדינה. אולם בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון (1949) ישראל נסוגה מעמק עיון, ובו אדמות פרטיות של עשרות משפחות ממטולה. אותן אדמות רשומות בטאבו בצידון. כלומר, גם על פי המשפט הלבנוני הן שייכות לאיכרי מטולה. אך הם נושלו מאדמותיהם שעברו ללבנון. הגבול עבר שלושים מ' מהבתים של מטולה. עמק עיון היה לעמק עוין – בסיס לתוקפנות כלפי ישראל וכלפי מטולה. זה הזמן לדרוש מחדש את אדמות ישראל, את אדמות מטולה בעמק עיון.

תיקוני גבול? אדרבא. לשם שינוי, לא קלקולי גבול. לשם שינוי, לבנון תחזיר לנו שטחים. יהיה זה מחיר שלבנון תשלם על תוקפנותה, ופיצוי למטולה לא רק על עוול בן 75 שנה, אלא על העקירה באוקטובר 2023 והפיכת תושביה לפליטים במולדתם.

תמכתי בנסיגה מלבנון בשנת 2000 (הגם שהיתה לי ביקורת על האופן שבו היא בוצעה). קראתי לנסיגה כזו כבר ב-1993, כשזו היתה עמדת מיעוט שולית, של אנשים שמעולם לא חשבתי כמותם בשום נושא. ראיתי אז איך הגולן הופך בן ערובה לשהייתנו בלבנון, וחששתי משימוש ציני בקורבנות הישראליים בלבנון, כדי לקדם נסיגה מהגולן כפתרון כולל לאזור הצפון.

היום, בעקבות המציאות שנוצרה ב"חרבות ברזל", שיניתי את דעתי ואני רואה בנסיגה הזו טעות. במלחמה למדנו, שהברירה היא בין רצועת ביטחון בצד הלבנוני של הגבול לרצועת ביטחון בצידו הישראלי.

עקירת יישובי הגליל במקום להגן עליהם, היא פשיטת רגל ציונית. זו אחת ההחלטות המופקרות ביותר בתולדות המדינה, ואני מקווה שוועדת החקירה הממלכתית, שתקום – על אפו וחמתו של מר מחדל שמנסה לסכל אותה במפגן ציני של ברחנות ופחדנות, תחקור אותה. במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, פינינו את כל קו העימות עם לבנון והקמנו בשטחנו רצועת ביטחון.

הפסימיסטים ביותר בינינו אמרו בוודאות שעד 1 בספטמבר, תחילת שנת הלימודים, התושבים יחזרו לבתיהם. והנה, 1 בספטמבר כבר כאן, עשרות אלפי ישראלים שנעקרו מאדמתם הם פליטים בארצם, ואיש אינו יכול להבטיח מתי ישובו.

ישראל חייבת לעבור ממגננה למתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האוייב, להכות את חיזבאללה ולגרש אותו אל מצפון לליטני. אולם אם ניסוג בלי להקים רצועת ביטחון בלבנון, הוואקום יתמלא מיד בידי חיזבאללה, כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה. יש להקים רצועת ביטחון עד הליטני ולהישאר שם עד שייחתם חוזה שלום עם לבנון. ובהזדמנות זו, נתקן את העוול ההיסטורי לחקלאי מטולה.

2. צרור הערות 21.8.24

* שאלה רטורית – תסריט: בלינקן מניח נוסחת גישור למו"מ על עסקה. נתניהו מקבל את הנוסחה. חמאס דוחה אותה.

נגד מי תהיינה הפגנות בת"א? מי יואשם בהפקרה ובטירפוד?

* נוהג באחריות – יש סיבות רבות ומוצדקות להתנגד לנתניהו, לבקר אותו ולמחות נגדו. אחריותו האישית והמיניסטריאלית למחדל, מנוסתו הפחדנית מאחריות, הפלגנות הרעילה שהחלישה את החברה, פינוי יישובי גבול לבנון ועוד.

אולם דווקא בנושא שבו מתמקדת הביקורת נגדו בארסיות רבה, סוגיית החטופים, היא אינה מוצדקת. דווקא בנושא הזה נתניהו נוהג באחריות, מפגין כושר עמידה בלתי אופייני כלפי לחצים מחוץ ומבית ועומד איתן מול גלי הפופוליזם המאפיין את העיסוק בסוגייה.

מהו אותו פופוליזם? סוגיית החטופים היא סוגייה ראשונה במעלה, מבחינה ערכית, חברתית וביטחונית. אך היא אינה חזות הכול. השיח הפופוליסטי הפך את סוגיית החטופים לכזו שעומדת בפני עצמה, והמחלוקת היא, כביכול, בין מי שרוצים לשחרר את החטופים למי שרוצים להפקיר אותם ולטרפד את העסקה. איזו סיבה יש למישהו לא לרצות בשחרור החטופים? הרי אין סיבה כזו. ולכן אלו כמובן מניעים אישיים. וכך, על פי הנראטיב הפופוליסטי, יש כאן עימות בין מי שרוצים לשחרר את החטופים לבין מי שממניעים אישיים מונעים זאת.

באותה מידה אפשר היה לעשות שיח פופוליסטי על שחרור בכוח של החטופים, להאשים את הממשלה שלא חילצה אותם, ולהתעלם משאלות כמו – כמה חיילים עלולים להיהרג בפעולה כזו, האם פעולה כזו תביא לרצח החטופים או לכך שהם ייהרגו בחילוץ? ברור שכולם רוצים לחלץ את החטופים, אך כל דיון על חילוץ בכוח חייב לקחת בחשבון גם את המחיר.

הוא הדין בשחרור בעסקה. זה לא דיון בעד או נגד עסקה, אלא דיון בפרטי העסקה ובמחיר שאנו נדרשים לשלם בה תמורת שחרור החטופים. בדיון ענייני ומורכב, חייבות להישאל, לצד שאלת החטופים, שאלות כמו איך למנוע את הטבח הבא? איך לסכל את החטיפה ההמונית הבאה? איך להבטיח שתושבי הנגב המערבי יחזרו ליישוביהם ויחיו בהם בביטחון?

אם נשחרר את החטופים אך חמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה, אוטוסטרדת הטרור בציר פילדלפי תימשך, צה"ל כולו ייצא מרצועת עזה וישראל תתחייב עם ערבויות זרות לא לפעול ברצועה ולא להפריע לחמאס להתארגן מחדש עד שיחליט שוב לפעול – מה עשינו? ומה עשינו אם החטופים יחזרו, אך התושבים יפחדו לחזור לשכנות עם עזה חמאסית ומנצחת, שנערכת לטבח הבא, ותוצאת 7 באוקטובר תהיה מות ההתיישבות בנגב המערבי?

במו"מ הזה נתניהו מפגין שיקול דעת, נוהג באחריות ועומד בלחצים, לפחות עד כה, ועל כך הוא ראוי לשבח.

והיכן הוא פגע בסיכויי שחרור החטופים? נתניהו יודע שהדרך לשחרורם היא הפעלת לחץ צבאי. דווקא כיוון שהוא יודע זאת ואומר את הדברים הנכונים בנדון, ראוי לשאול אותו מדוע לאחר העסקה הראשונה, הוא לא הורה לצה"ל לחזור למלחמה במלוא העוצמה, בלי לשחרר את המילואים ובלי לרדד את הכוחות; להפעיל לחץ עקבי וחזק בכל הגזרות. סביר להניח, שאילו נהגנו כך החטופים כבר היו בבית ומחמאס היה נשאר רק רעיון.

אני משוכנע שאילו ברק או אולמרט עמדו היום בראש הממשלה, והאחריות היתה על כתפיהם, הם לא היו נוהגים בהתאם לתעמולתם הפופוליסטית.

* סלע קיומנו – ב-8 באוקטובר צה"ל היה צריך להשתלט על ציר פילדלפי. איני כותב זאת היום, אחרי למעלה מעשרה חודשים. טענתי זאת לאורך כל המלחמה. מה עם ציר פילדלפי? מדוע לא כובשים את ציר פילדלפי? מדוע אנו מדירים את עצמנו מאוטוסטרדת הטרור? מדוע אנו מאפשרים לאוייב להמשיך להתחמש תוך כדי מלחמה?

8 חודשים חלפו, עד שסוף סוף ניתנה לצה"ל הפקודה לבצע את מה שצריך היה להיות אקט הפתיחה של המלחמה.

ראש הממשלה, שבמשך 8 חודשי מלחמה נמנע מלהורות על כיבוש ציר פילדלפי, הופך אותה עכשיו לסלע קיומנו. אם היא כל כך חשובה, למה התמהמה חודשים רבים כל כך?

* מה שפשיסטים לא מבינים – פשיסט אחד כתב שהוא לא מבין איך נתניהו ממשיך לפעול לשחרור החטופים למרות שהמשפחות שלהם מדברות אליו לא כל כך יפה. פשיסטים אינם מבינים מהי מחויבות של השליט לאזרחיו.

* התמכרות לטכנולוגיה – במאמרים שכתבתי מאז 7 באוקטובר (ובמידה רבה גם קודם לכן) דיברתי על שלוש התמכרויות שהיו בעוכרינו – לשקט, למיגון ולטכנולוגיה.

בנושא ההתמכרות לטכנולוגיה היה דין ודברים ביני לבין קצין בכיר במיל' בקבוצת ווטסאפ שאנו חברים בה. הוא כתב: "האמירה שבגלל כישלון של מערכות טכנולוגיות ב-7 אוקטובר אין לסמוך על טכנולוגיה מכאן ואילך היא טענה חסרת בסיס. חלק ניכר מאוד מהצלחת צה״ל בלחימה בעזה, כולל מיספרם הקטן יחסית של הנפגעים, הוא הודות לטכנולוגיה בכל תחומי הלחימה."

הבעייה כמובן אינה בטכנולוגיה אלא בהתמכרות. השבתי לו: "האמירה שאין לסמוך על טכנולוגיה, אין כוונתה שאין צורך בטכנולוגיה, אלא שצריך לקחת אותה בפרופורציה ולא להסתמך עליה כתחליף לאדם."

תשובתו: "יש מקומות שאפשר שהיא תהיה תחליף לאדם ויש מקומות שלא. אין כאן שום קביעה קטגורית לעניות דעתי. צריך להשתמש בטכנולוגיה ובבני אדם בשום שכל תוך הבנת המגבלות של אלה ושל אלה. בלי טכנולוגיה במערכת הביטחונית, והרבה טכנולוגיה, ישראל אבודה. 6 מיליון יהודים לא יוכלו להתמודד עם אויביהם ללא הרבה טכנולוגיה."

אין לי מחלוקת על כך (מלבד המיפר 6 מיליון. יש היום בישראל 7.2 מיליון יהודים, כן ירבו). אז למה אני מתכוון?

התחקיר של עמרי מניב בערוץ 12 על מחדל 7 באוקטובר של 8200, היטיב להסביר את כוונתי. הייעוד של היחידה הוא סיפוק מודיעין לצורך התרעה מפני מלחמה. מסתבר שמחזון היחידה הוצאו שתי המילים החשובות ביותר – מודיעין והתרעה. במקום זאת, החזון שהוגדר הוא "עליונות הפעולה בממד הסייבר." כלומר, האמצעי הפך למטרה. לא עליונות בממד הסייבר על מנת ליצור מודיעין שיאפשר התרעה מפני מלחמה, אלא עליונות טכנולוגית לשמה. זו פטישיזציה של הטכנולוגיה. למילים כאלה יש משמעות, והמסר הפיקודי מחלחל לכל הדרגים. וכך, על אף העליונות הטכנולוגית המוכחת של 8200, היא לא יצרה תמונת מודיעין שתתריע בפני מתקפת 7 באוקטובר. לא בכדי, מוסכם כעת שיש להחזיר את חזון היחידה לקדמותו.

* מי אחראי – המידע מסמר השיער ביותר, בעיניי, בתחקיר של עמרי מניב על מחדל 7 באוקטובר, היה שתוכנית "חומת יריחו", השם הצה"לי לתוכנית של חמאס לכיבוש יישובי הנגב המערבי; התוכנית של הטבח, שהיתה בידי צה"ל כבר במאי 2022, לא היתה ידועה לראש אמ"ן, לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד הדרום. המידע הזה כל כך פנטסטי, שאני מפקפק באמינותו.

אם זה נכון, מי אחראי לכך?

כמובן שהדרג שאליו הגיע המידע ואצלו הוא נעצר נושא באחריות כבדה מאוד. אך האם זה משחרר את ראש אמ"ן מאחריות?

אם ראש אמ"ן לא השכיל להטמיע בקרב כל דרגי אמ"ן את התובנה, שזה בדיוק החומר החשוב ביותר שלשמו קיים אמ"ן, שחומר כזה חייב להגיע בדחיפות עליונה לראש אמ"ן כדי שהוא יעביר אותו מעלה לרמטכ"ל ולדרג המדיני – הוא נכשל כישלון חרוץ.

מי שנוטל על עצמו אחריות, אחריותו אינה מתבטאת רק במה שהוא עושה במידע שהגיע אליו, אלא גם בכך שמידע שצריך להגיע אליו אכן יגיע אליו. מי שנוטל על עצמו אחריות על מערכת, אחראי באופן מוחלט לתפקודה של המערכת.

כשלא מבינים זאת, מגיעים לתובנות אינפנטיליות כמו "אני לא אחראי כי לא העירו אותי."

* מה עומד מאחורי התאוריה – מה מקור התאוריה הקונספירטיבית חסרת השחר, המציגה את פייסנותו של נתניהו, תבוסתנותו והתמכרותו לשקט כ"חיזוק חמאס והחלשת רש"פ"?

היא נובעת מאנשים שבעצמם דוגלים בפייסנות ותבוסתנות והם מכורים לשקט וזקוקים לאיזו תאוריה שתבדל אותם מביבי.

* חקירה הזויה (שלא תהיה) – לא תהיה חקירה נגד איל גולן. אבל עצם הדיבור על חקירה כזו הוא הזוי. אפשר לחשוב שהוא בעל סמכות שכתב פקודת מבצע למחיקת עזה. בסך הכול אדם פרטי, שתחת הזעזוע מהטבח אמר בצורה ציורית את תחושת הבטן של כולנו – שצריך להכות בהם בכל העוצמה.

חקירה נגד התבטאות כזאת מנוגדת לחופש הביטוי והיא מקארתיזם לשמו.

וכל הסאגה הזאת – כדי לרצות את הצבועים בהאג. הרי המדינה היחידה בעולם שנמצאת תחת איום על קיומה היא ישראל. לא איום של איזו אמירה של איזה זמר, אלא של אידיאולוגיה, אמונה דתית ותוכניות פעולה. האויב הדרום אפריקאי הצבוע יגרום לחקירות בישראל?

אני מציע לפתוח בחקירה נגד רבין, שאמר שהיה שמח אילו עזה תטבע בים.

* וביקום מקביל – במשך ארבע עשרה שעות היינו אמש בכוננות ספיגה, בקרבת מרחבים מוגנים.

בבוקר היו לנו שתי אזעקות, שני מטחים כבדים, נפילות בשטחים חקלאיים שלנו ונזק כבד לתשתיות ולכלים חקלאיים. למרבה המזל לא היו נפגעים. ובערב – אזעקה שלישית, הפעם בשל כלי טיס עויין. היירוט היה ממש קרוב.

והלב – בדרום. עם הלוחמים שחילצו את גופות ששת החטופים שנרצחו. עם המשפחות והקיבוצים האבלים.

109 חטופים עדין בשבי חמאס. מאה אלף ישראלים עדין עקורים מביתם.

וביקום מקביל – משפחת נתניהו דורשת מהמדינה לממן את שיפוץ הבריכה הפרטית בביתם הפרטי.

גם בימי שלום, עצם המחשבה שמשלם המיסים צריך לממן את שיפוץ בריכתם היא שחיתות, גרגרנות, סיאוב, רקב. אבל... בזמן מלחמה?! זה מה שמעסיק את ראש הממשלה בשעת מלחמה?!

* לא עוד מפלצת – התראיינתי לגל"ץ על השיר "בתי את בוכה או צוחקת", למחרת מותו של המחבר יובב כץ. אף שאני צרוד מאוד, לא דחיתי את ההזמנה, כי חשוב היה לי להעביר את המסרים החשובים לי באמצעות השיר.

סיפרתי את סיפורו של השיר שנכתב לאחר שחרור הגולן ואת הקשר של יובב כץ לגדות, קיבוץ שבו הוא התנדב מטעם הקיבוץ המאוחד בעזרה לקיבוץ ספר צעיר וחווה את אימת החיים תחת האש הסורית.

אמרתי בראיון שזה שיר שחשוב ללמד אותו ולחנך עליו, כי הוא מיטיב לספר את סיפור חיינו ומאבק הקיום שלנו ובעיקר – את צדקת הדרך.

המראיין, אמיר אבגי, דיבר על כך שהשנה השיר שוב כל כך אקטואלי ואף הביע חשש שההר שוב הופך למפלצת. אמרתי לו שההר לא יהיה עוד מפלצת כל עוד אנחנו יושבים עליו, ואנו נמשיך לשבת עליו. אולם השנה האחרונה לימדה אותנו שוב שהשכנים שלנו מסרבים להשלים עם קיומנו. התשובה שלנו היא אותו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק, ולא עוד אימה.

* המהפך של אשכר – אשכר אלדן, בתו של המשורר מבארי אנדד אלדן, אכן שינתה מן הקצה אל הקצה את השקפת עולמה הפוליטית, [---], אולם היא לא עשתה זאת רק כעת, בעקבות 7 באוקטובר והטבח בבארי, אלא בערך עשור קודם לכן.

אלדן היתה בקצה השמאל הרדיקלי האנטי ציוני הנכבאי. פעם תקפתי אותה בחריפות בעקבות רשומה שבה בזה ליום הזיכרון ולעומדים בצפירה. היא לא רק התפכחה מהשמאל הרדיקלי, אלא עברה לדגול בעמדות ימין מובהקות.

להלן דברים שאשכר כתבה לי בתכתובת בינינו בשנת 2020, כששאלתי אותה על השינוי הדרמטי בעמדותיה:

"...השינוי הוא תהליך איטי, כואב וממושך. תמיד הייתי עצמאית בדעותיי. אני חושבת שהשינוי הוא מכלול של דברים.

בין השאר החשיפה של לאור [המשורר יצחק לאור, שאשכר חשפה את העובדה שהוא אנס אותה א.ה.] וההבנה שמחנה השמאל מבחינה אנושית אינו עולה על הימין.

תהליך החשיפה היה כרוך בכאב ועמידה מול המציאות. האכזבה הענקית מחלקים בשמאל ומעיתון "הארץ".

יצרתי גם סרט על הבתים הערבים בהם בארי התיישבה וערכתי אותו בעזרת קורס בעמותת זוכרות. דווקא עצם העיסוק בנכבה העמיק והרחיב את ההבנה שלי מעבר לפלקטיות של השמאל הרדיקלי שאמונתו היא: יהודי רע, ערבי טוב.

ראיתי את המניפולציות שעושים בזוכרות. את חוסר היכולת שלהם להכיל מורכבות ולראות את האנושיות גם בצד היהודי.

גדלתי בבית של שמאל רדיקלי ולאט לאט פיענחתי את הדברים.

אחד הדברים שהבנתי, הוא שאני נושאת את האשמה של הדור של אבא שלי על מה שקרה לערבים במלחמת השחרור.

העובדה שהוריי כבר 18 שנה בנגב תחת ירי והשמאל הרדיקלי אוהד את ההתקפות מעזה.

ההבנה שכאשר הייתי שמאל רדיקלי היתה בי אהדה לערבים ואיבה נוראה למתנחלים.

כשהתפתחה המודעות הפמיניסטית שלי, שאלתי את עצמי שאלות על גבולות הסולידריות והבנתי כמה איבה יש בי כלפי נשים מתנחלות ודתיות.

לאט לאט לאט בחרתי לשנות את המבט שלי ואת הבנת העולם.

...לא פשוט לשנות פוזיציה אבל אני רגילה ללכת בדרך עצמאית."

* ביד הלשון: יערה – מקום בחדשות: יערה, היישוב שבו נהרג השבוע הגשש רנ״ג מחמוד עמרייה מפגיעת כטב"ם.

יערה הוא מושב של תנועת המושבים במועצה האזורית מעלה יוסף. המושב עלה לקרקע לראשונה ב-1950, כמושב של חלוצים עולים מתימן. ב-1952 עזבו תושביו, והוא יושב מחדש בידי עולים חלוצים מצפון אפריקה ובדואים מהגליל. יערה הוא היישוב המעורב הראשון בישראל. בהמשך הדרך הצטרפו אליו עולים חלוצים מארצות אנגלוסקסיות. היום, כמחצית תושביו יהודים ומחציתם – בדואים.

היישוב מפונה מתחילת המלחמה.

שמו של היישוב נובע ממיקומו באזור גלילי מיוער.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

על "לילה מופלא", "מכתבה של אלמונית", "משחק המלכים", "אמוק" – לסטפן צווייג

מגרמנית – צבי ארד

זמורה ביתן 1984, 220 עמ'

לא ברור מדוע ההוצאה זמורה ביתן הזכירה בכותרת רק 4 נובלות נבחרות של סטפן צווייג, הרי בספר מופיעות עוד שתיים: "גוויעתו של הלב" ו"עשרים וארבע שעות בחייה של אישה", שהן לא פחות משובחות מהארבע שנוקבו בשם בראש הספר. סטפן צוויג היה אומן הנובלות, מה שבביקורת העברית מכנים יצירה ארוכה מסיפור קצר, וקצרה מרומן קצר. יש ביצירות אלו תמהיל מרתק של העמקה בנבכי הנפש עם תיאור אירועים מרעידי לב, הפוקדים את הגיבורים, נגיעות סוציאליות ורמזים פציפיסטיים, וכן, גם אתיאיסטיים (ראו עמ' 93, 94, 102, 209, 214). מפתה לתייג את יצירתו של צוויג כשייכת לזרם התודעה, אבל התמהיל הנ"ל מוכיח שקשה לתחם את יצירתו של סופר גאוני.

בנובלה "לילה מופלא" פוגש הקורא גיבור, שאירוע על גבול הפלילי משנה לחלוטין את דרך חשיבתו ואת התנהגותו: הגיבור הוא ברון וינאי שנולד עם כפית זהב בפה – ירש הון מהוריו, הוא עשיר כקורח, יפה תואר, צעיר, מחוזר בחברה בכלל, ובנשים בפרט. חיי הבטלה ומעורבותו בחברה הגבוהה והנבובה של וינה גורמים לו להיות אפאטי לגבי הסובב אותו, וגם לגבי עצמו: אהובה נוטשת אותו למען גבר אחר, וזה ממש לא נוגע בו, חבר טוב נפטר – כנ"ל. הוא חש קיפאון פנימי עמוק עד לכדי להרהר בכדאיות החיים. משועמם הוא מגיע לפארק היפה של וינה, הפראטר, ונקלע למירוץ סוסים הגורם להתלהבות אדירה של הקהל, התלהבות שאינה מובנת לו. במקום זה הוא מתנסה במעשה הגובל בפלילים: הוא מנכס לעצמו כרטיס הגרלה שאינו שלו, וזוכה בסכום נכבד. כקצין מילואים וכג'נטלמן, הוא לא יכול להרשות לעצמו ליהנות מהגניבה, ומחליט להפקיד את כל הכסף שזכה בו בהימור נוסף על סוס חסר סיכוי, והוא שוב זוכה בכסף רב. למרות שהוא יודע שמדובר בכסף אסור, הוא חש גאווה במעשיו, ובהמשך הוא מנסה להתערב (הוא הלבוש בהידור של אציל!) בעולמם של אנשים פשוטים, ואף באנשים מהתחתית, רוכלים קטנים, מטאטאי רחובות, זונות. הוא מתחבר לזונה מלוכלכת, סמרטוטית, חולת רככת, מראה לה אהבה ומעניק לה כסף רב. מעניק כסף גם לשלושה בחורים שמבקשים לסחוט אותו, וכך הוא מפזר את הכסף שזכה בו במרמה. פתאום הוא חש מה שלא חש מעולם – שיש משמעות לחייו, והוא מראה יחס חברי לחדרן שלו ולשוער, דבר שלא עשה מעולם.

ב"גוויעתו של הלב" מסופר על יהודי וינאי עשיר בן 65, המבלה עם אשתו ובתו בפנסיון באיטליה. הוא איש ידוע חולי, וכשהוא חש ברע, יוצא מהחדר לפרוזדור, ורואה לתדהמתו שבתו, ארנה, בת ה-19, יוצאת מחדרה ונכנסת לחדר של אחד הגברים שמתרועעים עם אשתו ובתו. הוא נסער מאוד, והיה רוצה להטיח בבתו גידופים – איך היא ממיטה חרפה על משפחתה, ומתנהגת כמו זונה. הוא גם קונה מקל כשהוא מתכוון להכות בו את הגבר אליו התגנבה בתו בלילה, לכשיידע מי האשם מבין השלושה שמתרועעים עם אשתו ובתו. הוא איננו עושה אף אחת מתוכניותיו, וחש עצמו כישלון מוחלט: מגיל שתים-עשרה הוא עובד, וצבר הון בעשר אצבעותיו כדי שאשתו ובתו יוכלו לבלות בתיאטרון ובריקודים, שילמדו צרפתית, וילעגו לו על רישולו ועל חוסר השכלתו. הוא דורש מאשתו לנתק קשריה עם השלושה, וכשנתקל בסירוב, הוא חוזר לווינה בלעדיהן, וחייו משתנים לגמרי: הוא חוזר בתשובה, תורם לבית הכנסת ולקבצנים. כשקבצנית מבקשת נדבה, ולא נותר כסף בכיס, הוא מעניק לה את טבעת הנישואין, מחווה שמשמעה – ניתוק ממה שנחשב עד לא מזמן למפעל חייו.

ב"מכתבה של אלמונית" מסופר על סופר שביום הולדתו ה-41 מקבל מכתב בן 21 עמודים מאישה שלא חתמה את שמה: היא חושפת את האהבה המטורפת שלה אליו מאז שהייתה בת 13, והוא גבר נאה וסופר מוכר בן 25. היא עוקבת אחריו בצאתו ובבואו, מנשקת לידית שהוא נגע בה, ואוספת בדלי סיגריה שהיו בפיו. אימה האלמנה נישאת לקרוב משפחה בעל וילה באינסברוק שבחבל טירול. המעבר הזה עבורה הוא אסון. אילו הסכים הסופר, היתה מוכנה להיות משרתת שלו, ובלבד להמשיך להיות בקרבתו. לפני יום הפרידה היא חיכתה לחזרתו הביתה עד שתיים בלילה, כשהוא חוזר לביתו בלוויית אישה. היא מצליחה לשכנע את אימה ואת אביה החורג שהיא חייבת לחזור לווינה, ואז כל יום, אחרי עבודתה בבית מסחר, היא מחכה לו ליד ביתו. והנה, לבסוף, הוא מזמין אותה למסעדה, ואחר כך לדירתו, והיא מתמסרת לו שלושה לילות סוערים שגורמים לה אושר שלא יתואר. מלילות האהבה היא נכנסת להריון, ואינה מעיזה להודיע לו שמא לא יאמין, שמא ידרוש ממנה להפיל. היא יולדת בבית חולים ציבורי, בו יולדות רק נשים מתחתית החברה. בתחילה היא מפרנסת את בנה בכסף שהשיגה ממכירת תכשיטיה, לאחר זמן, בהיותה אישה יפה, התפרנסה ממכירת גופה – אצילים ועשירים מתדפקים על דלתה, מקיימים אותה ואת בנה ברווחה, ואפילו מציעים לה נישואין, אבל היא ממאנת כדי להיות פנויה לכאשר, אולי יזדמן לה להיות שוב עם אהוב ליבה. ואמנם, היא פוגשת אותו במסעדה, ולרמז שלו היא נוטשת את מיטיבה, משפילה אותו, והולכת עם אהוב ליבה לדירתו. הוא חושב אותה לזונה ומשאיר כסף בתיקה, אותו היא מעניקה לחדרן שלו, היחיד שזכר מי היא. במכתב הארוך, הלא חתום, היא מספרת כי הבן שלה-שלו נפטר ממחלה, ולא נותרה לה סיבה בעולם למענה כדאי לה לחיות.

"משחק המלכים" הוא נובלה שחיבר צווייג שנה לפני שהתאבד, בה הוא מזכיר את מעלליו של היטלר ואת הטרור של הגסטאפו באוסטריה שהסתפחה לגרמניה. הגיבור, המכונה בנובלה ד"ר ב', שייך למשפחה מפורסמת בווינה (דודו היה רופאו האישי של הקיסר), מגורש מאוסטריה הנשלטת על ידי הנאצים. הוא היה עורך דין שטיפל בהסתר בנכסיהם המוברחים של המנזרים ושל הדוכסים, נכסים שהגרמנים רצו לשים עליהם יד. הוא נעצר כדי לסחוט ממנו מידע על הנכסים הנ"ל, אבל לא נשלח למחנה ריכוז, אלא נאסר בבית מלון, בחדר ריק לחלוטין, כשלאף אחד אין רשות לדבר איתו – כל זאת בכוונה לשבור אותו, ובעקבות כך יודה על הטרנסקציות הרכושיות שביצע. מרוב ייאוש לחיות בחדר בודד ללא ספר, ללא עיפרון, ללא נפש חיה שאפשר לדבר איתה – הוא מוכן להודות בכל מה שחוקריו ידרשו. ואז חל מפנה: בעת ההמתנה הארוכה, המתישה, שלפני חקירה, הוא מצליח להגניב לעצמו ספר ממדיו של שומר שהיו תלויים על קולב. לאכזבתו, זה היה ספר שסיכם 150 משחקי שחמט מפורסמים. בלית ברירה הוא מתחיל להתעניין עד שלומד בעל-פה את המהלכים של גאוני משחק המלכים, ואף מנסה ליצור תהליכים אלטרנטיביים. עיסוק אינסופי בשחמט לאורך חודשים רבים של בדידות, גורמים לו לטירוף הדעת – הוא מתנפל על השומר בצעקות על כך שאינו נענה להיות בן זוג במשחק, מנפץ זכוכית של חלון, ונאלצים לאשפז אותו. הרופא בבית חולים נותן לגסטאפו אבחון שכביכול ד"ר ב' לא החלים, וצריך לשחרר אותו. הוא משוחרר, וכאמור, עליו לצאת מאוסטריה תוך 14 יום.

כל הפרטים האלה אינם נודעים לקורא בהתחלה, אלא בהמשך: ד"ר ב' נמצא על אונייה בדרך מניו-יורק לבואנוס איירס, מסע שנמשך 12 יום. על האונייה נמצא אלוף העולם בשחמט, ואיל הון (עסקי נפט) מסקוטלנד בשם מקונור המתעקש לשחק שח עם האלוף, הגם שזה גובה על כל משחק 250 דולרים. הוא, כמובן, מפסיד עד שמגיע אותו ד"ר ב', מרשה לעצמו להתערב, ואמנם על פי ההנחייה שלו זוכה מקונור להשיג תיקו עם אלוף העולם, והכול נדהמים מהצהרתו שכבר 25 שנים לא שיחק שחמט עם איש. במשחק נוסף ד"ר ב' מנצח את אלוף העולם, ובמשחק השלישי, חוזר אליו הטירוף שאחז בו במאסר.

הנובלה "עשרים וארבע שעות בחייה של אישה" מספרת בעצם את עלילותיהן של שתי נשים: הדובר נמצא בריביירה עם תיירים מגרמניה, אנגליה, איטליה. משפחה אוסטרית שבה בעל תעשיין, אשתו, מדאם אנרייט (בת 32), בנותיהם, בלאנש ואנט מתיידדים עם צעיר צרפתי יפיוף. ערב אחד מדאם אנרייט נעלמת, ומסתבר שהיא ברחה עם הצרפתי הצעיר. כל הנוכחים בדרמה מאשימים את אנרייט שנטשה בעל ושתי בנות עבור הרפתקת אהבים. היחיד שמגן עליה, ומעריץ את מעשיה הוא הדובר. עמדתו זאת מעודדת את מיסיס ק', האנגלייה בת ה-67, להתוודות בפניו בחדרה על אירוע בחייה: היא אלמנה מגיל ארבעים, אם לשני בנים עצמאיים, שמבלה את זמנה בפנסיונים שונים, ופעם כשהיא בילתה במונטה קרלו, היא צופה מהופנטת בצעיר המהמר על כספו, מעט מרוויח, והרבה מפסיד. היא נפעמת להבעות ידיו ולהבעות פניו הנתונים לטירוף ההימורים. הוא מפסיד את כל הכסף, ויוצא מיואש לגמרי לספסל בגן, כשהוא מתכוון לשים קץ לחייו. בגשם השוטף ק' מושכת אותו אל מחסה, מביאה אותו ללון במלון זול (מלון יוקרה לא היה מקבל אותו – כולו ספוג במי הגשם). נותנת לו כסף עבור הלינה ועבור הנסיעה חזרה לניצה. הוא אוחז בה, מביא אותה לחדר השכור, והיא נשארת אצלו כל הלילה. למחרת מלאת חרטה על מה שקרה, היא מתכוונת להעניק לו כסף שייסע לביתו. היא מזמינה אותו לארוחה במסעדה ועורכת איתו טיול נוף בכרכרה. היא נוכחת לדעת ששמחת החיים חוזרת אליו. היא משביעה אותו בכנסייה (הוא ממוצא פולני וקתולי), שלעולם לא יחזור להימורים. מעניקה לו כסף לנסיעה ולפדיון התכשיטים שגנב ומשכן כדי להמר. הוא מתייחס אליה כאל קדושה שהאל שלח להציל אותו. ק' מאוכזבת, כי קיוותה שיציע לה לנסוע איתו, ולא נוח לה שהוא מתייחס אליה כאל קדושה, ולא כאל אישה שחץ הקופידון פגע בה. למען אהבתה היא היתה מוכנה להקריב את כבודה ואת רכושה. היא מנסה להשיג אותו ולנסוע איתו באותה רכבת, אבל מאחרת. כשהיא מבקרת שוב בקזינו, היא רואה אותו מהמר בכסף שהיא נתנה לו. היא מנסה להזכיר לו את השבועה, והוא דוחה אותה, מעליב אותה (מחזיר לה כמה שטרות!), דוחף אותה ומטיח בה שהיא מביאה לו מזל ביש בהימורים.

בנובלה "אמוק" הדובר נמצא על אונייה ששטה מהודו לנאפולי, ומשם ללונדון (רוב הנובלות של צווייג, הקשורות במסעות על פני ארצות וימים מסתמכות על חוויותיו האישיות שכן הוא באמת ביקר בארצות רבות באירופה ומעבר לאוקיאנוסים). כיוון שהתא שלו היה מחניק וקרוב למנועים, הוא מבלה על הסיפון בחרטום האונייה, ושם הוא פוגש אדם שפניו מעוותים, שמוכרח לפרוק מעל ליבו סוד אפל: הוא רופא, ובעטיו של קשר עם אישה לא ראויה, הוא נכנס לחובות, ואף גונב מקופת בית החולים. דודו משלם את חובותיו, אבל הוא נאלץ לקבל גלות של עשר שנים בהודו, במקום שכוח אל, שיומיים נסיעה משם הוא המרחק עד העיר הקרובה. הוא מצליח לנתח את רגלו של סגן הנציב, וזוכה לתהילה כרופא. מגיעה אליו אישה נאה שעוטה על פניה צעיף, ומתוך פטפוטיה הוא מבין שהיא מבקשת ממנו כי יבצע בה הפלה תמורת סכום גבוה שיכסה את הנזק שייגרם לו מביטול הקצבה בעטיו של מעשהו הבלתי חוקי. הוא מרמז לה שהוא מוכן לבצע את האקט הבלתי חוקי הזה תמורת חסד דומה לזה שעשתה למאהב שלה (היא אישה נשואה, שבעלה אמור לחזור להודו לאחר היעדרות של חמישה חודשים). האישה נפגעת עד עמקי נשמתה, ובורחת ממנו. הוא מבין איזו שטות עשה, מתחרט, ורוצה להודיע לה שיעשה את המעשה למענה בלי תמורה. הוא רודף אחריה כרדוף אמוק, מכה את מי שמפריע לו לרוץ אליה, אבל אינו מצליח להשיג אותה, כי היא עלתה על מכונית ונסעה לעיר. הוא נוטש את עמדתו, נוסע לעיר, ומנסה בכל הכוח להשיג אותה, ללא תוצאות. אחוז אמוק הוא כותב לה מכתב על עשרות עמודים, ובסוף הוא מאיים להתאבד אם לא תסלח לו. האישה הגאה לא היתה מוכנה להיענות לרופא הזה, והלכה לעבור הפלה אצל מכשפה סינית, שגרמה לה לשטף דם שהוביל למותה. המשרת שלה מזעיק את הרופא שלנו להציל אותה, אבל היא מסרבת ללכת עימו לבית חולים, משום שהיא חוששת שתיוודע חרפתה. היא מספיקה להשביע את הרופא שלא יגלה את סודה, ולקראת הבוקר, לאחר ייסורים, היא מתה. הרופא מטעם השלטונות רוצה לערוך חקירה על סיבת המוות. הרופא שלנו נועל את הדלת, ומאיים עליו שאם לא ישקר בדו"ח שלו, הוא יהרוג אותו ויתאבד. בעקבות האיום הרופא הבכיר כותב דו"ח שקרי. מגיע המאהב, אבי העובר, קצין יפיוף, אשר נדהם כי רק יום קודם ראה אותה צוחקת ורוקדת. הבעל מגיע, ומבקש להביא את אשתו המתה ללונדון לניתוח אחרי המוות. הרופא שלנו, שנשבע על שמירת סודה, עושה מעשה מדהים, שאני באמת מבקש לא לגלות, כדי לא לפגום בהנאתו של הקורא המתעניין, כי באמת מדובר במלאכת מחשבת של הפתעה.

את סטפן צווייג קראתי בנעוריי, ואני מודה בבושת פנים שבתוך אינספור הספרים שקראתי נשכחה ממני גאוניותו של סופר זה. הקוראים יכולים להתרשם עד כמה אני אהבתי את הכתיבה הזאת שלו, ורק ביקורת זעירה יש לי על הנובלה "מכתבה של אלמונית" – ברור שמדובר באהבה מטורפת, אבל נראה לי שגם בטירוף צריך להיות איזה קו מנחה: אם הגיבורה האלמונית שמרה עצמה עבור אהוב ליבה, ומשום כך לא נענתה להצעות הנישואין מפתות – איך זה שהסכימה להתפרנס ממכירת גופה? וגם ההתמדה ברצון להישאר אלמונית עד המוות לא נראה לי אפילו כשמדובר באהבה מטורפת. יכול להיות שאני חושב כך משום שאני מרובע מדיי?

משה גרנות

רמת השרון

פכים קטנים מהספרות הרוסית

(חלק ב')

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תשפ"ה,

המרצה – ד"ר משה גרנות

בהרצאה הקודמת טעמנו מיצירותיהם של פושקין, גוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי ("מלחמה ושלום").

נשלים את עיוננו בטולסטוי ("אנה קרנינה", "התחייה", "סונטת קרויצר") ונמשיך לטעום  מיצירותיהם של בוריס פסטרנק ואלכסנדר סולז'ניצין.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת בבית יד לבנים

ביום ב', 2.9.2024 בשעה 17.30

הכניסה חופשית

מחדל שמחת תורה

המימרה "דעת היא כוח" מיוחסת לפרנסיס בייקון, שבספרו "Meditationes Sacrae" –(הרהורים על קדושה, 1597) מופיעה מימרה דומה: "ipsa scientia potestas est" – "הידע עצמו הוא כוח". צורתה הנפוצה ("scientia potentia est") מופיעה לראשונה בגרסה משנת 1668 של הספר "לווייתן" מאת תומאס הובס, שבצעירותו היה מזכירו של בייקון.

מסתבר שלא תמיד ידע הוא כוח. לפחות לא אצלנו. אם אמ"ן ידע ו-8200, אך לא ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ומפקד חיל האוויר אז מה בצע בידע? ידע אינו כוח, אלא סתם ידע.

ככל שחולף הזמן, כך מתבהר יותר ויותר גודל המחדל של אמ"ן ויחידה 8200 בפרט, על רקע ההישגים המודיעיניים במהלך המלחמה. העיוורון והשאננות לא החלו ב-6 באוקטובר. הקונספציה שדחקה ידיעות מודיעיניות חשובות הצידה מלווה את גופי המודיעין כבר שנים אחורה.

"חומת יריחו", תוכנית חמאס לכבוש יישובים ישראליים ובסיסים צה"ליים, נכתבה באוקטובר 2021. חצי שנה לאחר מכן, אנשי 8200 הצליחו לשים את ידיהם עליה. "זו פקודת מבצע שסינוואר גיבש אותה."

מי הכיר את התוכנית – ומי לא?

חליווה ובכירי אמ"ן הכירו אותה היטב. כך גם מפקד פיקוד הדרום הקודם אליעזר טולדנו, מפקד אוגדת עזה היוצא אבי רוזנפלד, ומפקד יחידה 8200 יוסף שריאל.

מי לא הכיר? הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי, וסגנו אמיר בורקו-ברעם, וכך גם ראש אגף המבצעים עודד בסיוק, וראש חטיבת המבצעים שלומי בינדר. האנשים שהיו אמורים להכין את הכוחות למלחמה שבפתח.

ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ושר הביטחון יואב גלנט לא הכירו, וכך גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין. ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמית סער וראש חטיבת ההפעלה ג' טוענים בתוקף שמעולם לא שמעו על התוכנית. זאת למרות שתפקידו של ראש חטיבת המחקר הוא לנתח את התוכנית ולקבוע על פיה את סכנת המלחמה, ובסמכותו של ראש חטיבת ההפעלה להפיץ ולהטמיע אותה ליחידות השונות. כלומר, ראש אמ"ן אהרון חליווה לא עדכן אותם, וכך גם מפקד 8200 לא העלה בדעתו לשתף אותם. סער וג', מנגד, לא התעניינו או הגדילו ראש להכיר אירוע גדול כל-כך שמתרחש מתחת לאף שלהם.

גם בכירי חיל האוויר, ובראשם מפקד החיל, תומר בר-שירה-בר, לא קיבלו את תוכנית "חומת יריחו". "אנחנו מגיעים ל-7 באוקטובר כשאין באמת תוכנית כוננות ותוכנית מבצעית שנותנת מענה לתוכנית מבצעית של הצד השני – בדמות 'יריחו' או כל שם שנתנו לה. זה המקום שבו מתחיל הכישלון", מסביר תא"ל (מיל') ירון רוזן, ראש להק השתתפות ומסוקים בחיל האוויר. "זה נובע ממודיעין והערכת מודיעין."

"אנחנו יודעים לעבור טוב מאוד למצב צבירה של מלחמה," ממשיך רוזן. "זה חיל שיודע להפעיל כוח מהר. הוא יודע להטיל את הכוח של והכי טוב בתוכניות מוכנות מראש כי הוא פשוט מכונה אדירה. אבל כדי להפעיל אותו, צריך להפעיל אותו נכון. אם אין מודיעין, אז אתה לא יודע איפה לשים את האש ואתה נתקל בסיטואציה שאין אליה מוכנות."

הפלישה תופסת את חיל האוויר בהפתעה מוחלטת. כוחותיו מעולם לא התכוננו לתרחיש כזה. מפקד החיל תומר בר-שירה-בר, גם לא שותף בשיחות הליליות מה-6 באוקטובר, כשהוא מגלה שבידי אמ"ן הייתה התוכנית המפורטת של חמאס – הוא זועם. גם אחרי סדרת הפגישות עם בכירים באגף המודיעין, אף אחד לא חשב לחשוף בפניו את "חומת יריחו".

ירון רוזן: "מה שהיה קורה בשטח, אם חיל האוויר היה יודע ומתכונן, האוייב לא היה מצליח לחצות קו. החימושים היו מוטלים בזמן ובמקום, והפרצות לא היו נפרצות."

כשיוסף שריאל החל לפקד על 8200 לפני שלוש שנים, נתלו בבסיסי היחידה שלטים חדשים עם מטרות היחידה שהשתנו. המונחים "התרעה" ו"מודיעין" נעלמו לגמרי לטובת עליונות הפעולה בממד הסייבר. בחזון היחידה, גם מופיע חיזוק החוסן החברתי של מדינת ישראל. את תפקידי הליבה מחליפה רשימת ערכים שיצר שריאל, כמו "טוהר הנשק בעידן הדיגיטלי," "איך כן?" ו"האמונה באדם והזכות השווה להיות שונה." "התרעה" ו"מודיעין", לא מופיעות בחזון ובייעוד של היחידה.

בליל 6 באוקטובר, 12 בלילה. קצין המודיעין של פיקוד הדרום לא רגוע, אפילו נסער. לפני שעתיים וחצי נדלקו הסימים ברצועה, ועכשיו כבר מגיע סימן דרמטי הרבה יותר, שאמור היה להדליק את כל הנורות האדומות. הוא מנסה להעיר את המערכת, ואת שיחת הטלפון הראשונה הוא מקיים עם עוזרו של ראש אמ"ן אהרון חליווה. זה לא גורם לחליווה לקטוע את חופשתו באילת באותו סוף שבוע. הטלפון השני הוא למפקדו, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן, שבעקבות השיחה יוצא מביתו שבצפון, מגיע לפיקוד ומעדכן את הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי.

מעט אחרי שלוש לפנות בוקר. עכשיו מתחילה התכתבות וואטסאפ עם מפקד יחידה 8200 יוסף שריאל. א' אומר לו: "יש פה אירוע חריג מאוד, יש העלאת כוננות בצד השני, השאלה היא למה?" הוא מפציר בשריאל לקבל מידע מודיעיני ממערכת טכנולוגית חשובה במיוחד שמספקת כבר כמה שנים מידע חשוב על חמאס. שריאל בודק ומגלה שהמערכת הקריטית הזאת לא פועלת כבר כמה שעות. א' ממשיך להתעקש – תקפיץ את מי שצריך מהבית, אני חייב להבין מה קורה. שריאל משיב לו: "ייקח כמה שעות, אבל בסוף נצליח להביא." רק ארבע שעות לאחר שהמערכת הפסיקה לעבוד, ב-8200 מקפיצים את החיילים. זה כבר מאוחר מדי. כשהיא חוזרת לפעול, השעה 6:30 בבוקר.

חיילים ב-8200 זיהו אירועים חריגים ברצועה, אבל הם לא מתקשרים לאיש, אלא שולחים במהלך הלילה שישה מיילים שונים ליוזר לא רלוונטי. גם זה לא משנה את הערכת המצב. לאורך הלילה כולו אין אפילו הערכת מצב אחת, לא ב-8200 ולא באמ"ן.

חמש בבוקר, וקמ"ן א' לא מוותר. הוא מקיים עוד שיחה, כאשר הפעם על הקו ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמית סער. א' מעדכן אותו על הסימנים המעידים מעזה, מביע דאגה רבה ממה שעלול להתרחש, אלא שסער מרגיע אותו: "זה לא מלמד על התרעה."

(עמרי מניב, תחקיר: קצין המודיעין שהזהיר מפני סימנים למתקפת חמאס).

https://www.mako.co.il/news-military/2024_q3/Article-742556575916191026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

לקרוא ולא להאמין. מחדל שמחת תורה עולה בהרבה על מחדל יום הכיפורים. וכל זה עוד אחרי שוועדת אגרנט לחקר מחדל יום הכיפורים המליצה שכלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/ועדת_אגרנט

והערה חשובה. האם העובדה שראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו, לא עודכן ב"תוכנית יריחו", ובסימנים המתריעים על התקפה בלילה שלפני ה- 7 באוקטובר משחררים אותו מאחריות? התשובה כמובן שלא. נתניהו בכושר הניתוח הרב שלו ניבא את ההתקפה בדיוק כפי שתוכננה ב"תוכנית יריחו" שעליה לא עודכן.

(נתניהו ב-2017: "חמאס תכנן מתקפת טילים, מצנחי רחיפה, הרג ביישובים וחטיפות").

https://www.ynet.co.il/news/article/ryd2lfgpp

ומעבר לכך הוא היה חייב לדאוג להיערכות מערכת הביטחון להתקפה כזו גם אם סבר שהחמאס מורתע. שהרי לקח יום הכיפורים היה: אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב.

וזאת היתה הרי אחריותו.

לחקור את תא"ל במיל' ירון רוזן על המרדה

תא"ל במיל' ירון רוזן, ראש להק השתתפות ומסוקים בחיל האוויר, השתתף בתחקיר שפורסם בחדשות 12 על מחדלי 8200 בלילה שקדם לטבח הנורא. בין היתר אמר כי "אנחנו מגיעים לשבעה באוקטובר כשאין באמת תוכנית כוננות ותוכנית מבצעית."

עמית סגל כתב: "האיש הזה הסית באולפנים לסרבנות במשך חודשים. לשיטתו, מה זה משנה בכלל אם היתה התראה או לא? הרי הוא וחבריו ממילא לא היו שם בקוקפיט, ולא בבור של חיל האוויר לטפל בכזו. עוד לא מאוחר לחקירה על המרדה. לאחר שהיה חלק מהקריאות להפסקת ההתנדבות מצה"ל בתקופת הרפורמה המשפטית."

מחבר הספר 'הסדנה להנדסת תודעה' חנן עמיאור הגיב על הראיון של רוזן: "שימו לב מי המרואיין, שכמובן מנקה לחלוטין את חיל האוויר מאחריות לאסון. אחד ממנהיגי מרד הטייסים, שאיים שוב ושוב בטלוויזיה שהם מפרקים את החיל בגלל הרפורמה." "והוא מלהג על אותם החודשים בהם היה מושקע כולו בפירוק הצבא. הכתבה הזו היא האליבי שלו, בשם כל החברים שלו, על מה שהם עוללו לנו," כתב.

איש התקשורת יותם זמרי כתב: "האמת? די נדהמתי לצפות הבוקר בכתבה של עמרי מניב על 8200 והשבעה באוקטובר, פחות בגלל מה שהופיע בכתבה, יותר בגלל מי שהופיע. ממש בפתיחת הכתבה יושב מול עמרי אחד, ירון רוזן שמו, ומדבר בתדהמה על כך שלא הכינו את חיל האוויר לתרחיש הזה, זה טיעון לגיטימי שצריך לבדוק, אמהמה, זכרתי את השם, הוא עלה אצלנו פעם הירון רוזן הזה. היה ראיון יוצא דופן, במהלכו הסביר לנו בדרכו הטייסית כמה לגיטימי לסרב לשרת תחת ממשלה כזאת. יש מצב, רק אומר, שחלק מהבעייה במוכנות ירון היה שלא היה כל כך את מי להכין?".

)עמית סגל קרא: לחקור את תא''ל במיל' ירון רוזן ש''הסית לסרבנות'')

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863537&forum=scoops1

אבוי לקורבנות ולחטופים שתא"ל במיל' ירון רוזן מדבר בשמם.

ארגון השידור הבריטי ה-B.B.C.

British Bullshit Corporation

האימאם היית'ם אל-חדאד, הנחשב למטיף מוסלמי קיצוני ואנטישמי, הוזמן לאולפני רשת BBC כדי להביע את דעתו על המהומות של אנשי הימין בבריטניה. והוצג כ"אימאם מכובד מאוד." אל-חדאד אמר למאמיניו במרכז האיסלאמי של גריניץ' בדרום לונדון, כי מדובר ב"פורעים בעלי אג'נדה ציונית. לחלקם יש אג'נדה ואצל חלקם אולי האג'נדה הזו קשורה לציונות בכללותה. כן, אנחנו יודעים את זה. ואנחנו יודעים שחלק מהם אולי ירצו להסיט את תשומת הלב של הממשלה מגינוי מה שעושה מדינת ישראל הציונית. הממשלה רוצה להפסיק את חימוש ישראל, אז הם רוצים להסיט את תשומת הלב של הממשלה," טען.

במהלך טבח ה-7 באוקטובר פירסם אל-חדאד פוסט בו התפלל "לניצחון על ישראל. הו אללה, תמוך באנשי האמת בעזה, באל-קודס ובפלסטין. הם הצליחו לגרום לבלבול בחישובים של האוייב באמצעות טקטיקה חדשה. הענק להם ניצחון ועזור להם נגד המדכאים שלהם במאבקם למען צדק ואמת," כתב אל-חדאד באותו היום.

ועדת הממשלה הבריטית למאבק בקיצוניות תיארה אותו ב-2018 כמחזיק בדעות "מיזוגיניות, גזעניות והומופוביות." דובר מטעם הקמפיין נגד אנטישמיות אמר: "ה-BBC החמיא להיית'ם אל-חדאד, ותיאר אותו כ'אימאם מכובד מאוד', אך עולה השאלה מי יכול לכבד אדם שדיווחו כי התפלל לאללה ב-7 באוקטובר כדי 'להעניק ניצחון' למחבלי חמאס שחדרו לישראל וטבחו בכ-1,200 אנשים.

אל-חדאד אמר לטלגרף הבריטי כי הוא עומד מאחורי דבריו ואמר: "חשוב שנבחן בצורה ביקורתית כיצד המהומות הושקעו והוזנו. הרטוריקה שהשתמשו בה והרגשות של המתפרעים היו ברורים לכול. ברור לי שחלק מהמתפרעים נבעו מאג'נדה שלא תואמת את הערכים הבריטיים ומביאה לקידום אלימות והשמדה בפלסטין."

לגבי פוסט שלו ב-7 באוקטובר, אמר אל-חדאד שהוא מתפלל "כל יום שהאל היקום יעניק ניצחון ל'אנשי האמת' ברחבי העולם." אל-חדאד אמר כי ההערות של ועדת המאבק בקיצוניות היו "ללא בסיס לחלוטין ובלתי מבוססות", והוסיף: "תמיד קידמתי את השכנות השלום של כל הקהילות ואת קידום הצדק והשוויון לכולם."

דובר ה-BBC מסר כי "הזמנו את היית'ם אל-חדאד לתוכנית כדי לשוחח על פיוס. היינו צריכים להיות ברורים יותר לגבי הדעות שהוא הביע בעבר ולהתמודד איתן בצורה נוקבת יותר. עם זאת, אנו מחויבים להקשיב למגוון רחב של תורמים ומומחים כדי להציע מגוון דעות וזוויות על סוגיות מורכבות אלה."

)'האורח המכובד'' של ה-BBC – אימאם אנטישמי שתמך באירועי ה-7 באוקטובר)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863419&forum=scoops1

אין ספק ה- BBC ראוי לשמו: "British Bullshit Corporation"

אך פגישה אך פגישה שכזאת

מועמדת הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב קאמלה דווי האריס, נפגשה לפני כמה ימים עם ראש עיריית דירבורן עבדוללה חאמוד שהביע תמיכה בטבח שמחת תורה. הביקור נשמר מתחת לרדאר ואת דבר קיומה הדליף אדם שלא הוסמך לדבר על זה בפומבי והתנה זאת בהסתרת זהותו.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863457&forum=scoops1

קאמלה דווי האריס, אמרי לנו מי חבריך איתם את נפגשת ונדע מי את.

החשמל בלבנון פסק לחלוטין, בגלל ישראל.

והקשר להסכם הימי של יאיר למפל-לפיד עם לבנון

אמל"ק – הפסקות החשמל ללבנון הם בגלל מחסור בדלק, שנוצר בגלל החשש שישראל תתקוף מכליות איראניות. עד לאחרונה היה להם "חסינות" בגלל ההסכם הימי עם לבנון, דבר שבוטל בגלל פעילות דיפלומטית של נתניהו.

כותרות התקשורת בישראל ובעולם מדווחות על האפוקליפסה בלבנון בה הופסקה אספקת החשמל לחלוטין, כולל שדה התעופה של ביירות, משאבות המים, וכן הלאה. בטיימינג הנוכחי זה סופר משמעותי לצמצום יכולת הלחימה של חיזבאללה נגד ישראל.

1. מדוע זה קורה דווקא כעת?

ובכן, בהסכם הכניעה שחתם לפיד במסגרתו נמסר שטח ימי ללבנון – היו נספחים סודיים, שלא הוצגו בפני הממשלה, ועדת חו"ב, היועמשי"ת, וכנראה גם בג"ץ. בין סעיפי הנספחים שחשפתי בשעתו (לינקים להלן בתגובה לציוץ) היו שניים חמורים מאוד:

האחד – הסכמה ישראלית שלא לתקוף בלבנון על 'פרובוקציות', ובמידה ונעשות כאלו יש לפנות למתווך האמריקני לליבון 'חילוקי הדעות' באופן "דיפלומטי". הבנו?

השני – הסכמה ישראל להעברת נפט מאיראן ללבנון במכליות שעגנו בנמל טרטוס, הממוקם 200 ק"מ בלבד מישראל. מאחר ואיש אינו יכול לפקח על מטען המכליות, המשמעות היא שהאיראנים יכולים להעביר ללבנון נשק מדויק באמצעות אותם מכליות, כשבג"ץ העניק להסכם תעודת כשרות ובכך כבל את ידי ישראל.

2. לאחר שהמקורות הבינלאומיים מהם קיבלתי את המידע העבירו אותו לנתניהו (שהיה אז באופוזיציה) הוא הודיע כי ההסכם עם לבנון, שנעשה במחטף ערב בחירות, לא יחייב אותו לאחריהן. נתניהו הותקף כי ביטול הסכם באופן כזה מנוגד לחלוטין לעיקרון ה'המשכיות' המקובל בקהילה הבינ"ל. בהמשך נשאל נתניהו לגבי ההסכם ואמר כי "גם בעבר ידעתי לטפל בהסכמים גרועים, וגם הפעם נדע לטפל בזה ולהחזיר את הביטחון". גם כאן הוא הותקף כמי שמזגזג כביכול, ומסרב לחזור על האיום שלו לבטל את ההסכם. אלא שאיש מהמתקיפים לא הבין באמת מה נתניהו מתכוון לעשות – וזה 'למסמס' את ההסכם ולהביא לביטולו דה-פקטו ולא באופן רשמי וישיר, בדיוק מאותה סיבה – שלא ניתן לבטלו לחלוטין לפי הנוהג הבינ"ל.

3. ואכן, האבן הראשונה בהסכם נפלה באפריל 2023, אז התקיף חיזבאללה את ישראל בטילים. למרות הכחשותיו, קיבלו גורמים אמריקניים רשמיים את עמדת ישראל לפיה חיזבאללה עומד מאחורי השיגורים, באופן כזה או אחר. וכך עם כל הפרה נוספת של ההסכם מצד חיזבאללה הסתייגו עוד ועוד גורמים בינ"ל מההסכם, והוא הפך בפועל ל'אות מתה'.

4. כעת מגיע שלב המכליות, שיתכן וחלק מהטילים המדויקים שירה חיזבאללה לבסיס בהר מירון, למשל, או הכטב"מים שמיפו אתרים אסטרטגיים בישראל – הגיעו באמצעות אותן מכליות, בהכשר אותם "גורמי ביטחון" שהכשירו את ה"הסכם" בפני בג"ץ. וכאן צריך להזכיר כי בעצם כריתת ההסכם בערבות אמריקנית (שבלעדיה לא היה ניתן לחתום עליו) – עקף הבית הלבן את הקונגרס שהטיל סנקציות על כל שת"פ עם חיזבאללה, מאחר וברור לכל שלבנון = חיזבאללה. הבית הלבן, לעומת זאת, ניסה לטעון להגנתו כי מדובר בשתי ישויות נפרדות.

נתניהו פעל במקביל למסמוס ההסכם דרך ידידיו בקונגרס האמריקני, בדגש על ידיד ישראל הסנטור מרקו רוביו שגיבש קבוצת סנטורים שהביאו לכך שהקונגרס 'יתבע את עלבונו' וידרוש את יישום הסנקציות וביטול או 'מסמוס' ההסכם. בין השאר איימו לקיים חקירה נגד גורמי הממשל שעמדו מאחורי ההסכם שעקף את הסנקציות, כשחקירה כזו יכולה להביא להפללתם.

5. כך נוצרה הבנה מאחורי הקלעים – גם בקרב הגורמים בממשל שעמדו מאחורי ההסכם (מישהו אמר הוכשטיין?) – כי גם סעיף המכליות אינו תקף עוד, בפרט כשאלו מגיעות מאיראן העומדת מאחורי חיזבאללה ומייעדת אותן לחיזבאללה, וישראל חופשית לפעול להגנתה לפי הבנתה, דהיינו לתקוף את המכליות. מאותו רגע הופסקה האספקה, ולו מפני שהביטוח של מכליות כאלו הוא מרכיב בסיסי (שאף עולה הון תועפות) שבלעדיו לא ניתן להוביל את הנפט, וחברות הביטוח קיבלו מסר שמכליות אלו בסכנת התקפה.

השר גלנט חתם בשבוע האחרון על צווי תפיסה למכליות איראניות המיועדות בין השאר למימון חיזבאללה. ייתכן וזה הביא להבנה של כמה גורמים שהמכליות 'על הכוונת'. זאת מעבר לעובדה הבסיסית שלבנון יכולה לשקוע בתוך מלחמה בכל רגע נתון, מה שהופך את המכליות לחשופות לפגיעה. האם אספקת הנפט תימשך בדרך אחרת? האם איראן וחיזבאללה ימצאו מסלול עוקף? או שימתינו עד להתפוגגות המתח בין ישראל לחיזבאללה? נחיה ונראה. בינתיים לבנון מושבתת, וזה קורה בטיימינג מדויק מאוד לטובת ביטחון ישראל.

(יוסי באום)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863450&forum=scoops1

הנה דוגמה טובה וגם אות אזהרה להפקרות המדינית-ביטחונית של יאיר למפל-לפיד בהסכם המופקר שעשה עם חיזבאללה.

"האמת" של הוגה הדעות יאיר למפל-לפיד

הקצין הצרפתי, המרקיז לה פליס שהפך למרשל צרפת, והשתתף בקרב פאביה, ראה את עצמו כהוגה דעות. אמירותיו שהפכוהו לעג נהפכו לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם ללא טעם. וממנו הביטוי הצרפתי: Une vérité de la Palice 

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Lapalissade

למשל לאחר מחשבה ארוכה הוא הגיע לתובנה ואמר: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי."

"הוגה הדעות" יאיר למפל-לפיד הולך בדרכיו. לאחר חילוץ הגופות מעזה הוא כתב: ''הם היו בחיים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863637&forum=scoops1

איזו תובנה מדהימה. לפני שמתו הם היו בחיים. "האמת" של למפל-לפיד.

ואלה שמות בני ישראל

לכבוד ט"ו באב: אליקו ולירז חושפים לראשונה את בנם ג'ון. חצי שנה אחרי שהביאו אותו לעולם בלידה בשידור חי, שדרן הרדיו אליקו כהן ובת זוגו לירז ארז חושפים לכבוד ט"ו באב את בנם ג'ון. אחרי הלידה חוו השניים קשיים במערכת היחסים ואף נפרדו, אך נראה שעכשיו המחלוקות לגמרי מאחוריהם והם מדגמנים משפחה לתפארת. לירז כתבה בחשבון האינסטגרם שלה לצד תמונה של המשפחה: "זאת אהבה, וכל ומילה נוספת מיותרת. ט"ו באב שמח אהוב שלי, אני מאוהבת בך, ובג'ון שלנו."

(לכבוד ט"ו באב: אליקו ולירז חושפים לראשונה את בנם ג'ון)

https://mobile.mako.co.il/entertainment-celebs/local-2024/Article-391b4438fd66191026.htm

אז שימו לב יש פה תפנית מבחינת השמות. בדרך כלל לפי האופנה הרווחת היום, בייחוד אצל יהודים-ערבים. כשרוצים לקרא לבנם "יוחנן", הם משתמשים בהגייה הגאלית וקוראים לו "שון", והנה הפעם בוחרים בהגייה האנגלית וקוראים לו "ג'ון". (מעניין מתי יבחרו ב-יוהן, יוהנס, יאן, ג'ובני, חואן, איוון, יוחנא, וכו'. (כולם הגיות של השם העברי יוחנן).

מה זה אומר על השפה העברית, ועל התרבות הישראלית?

לידיעתך יאיר בוימל

האקטיביסט הפרו-איסלמי, ד"ר יאיר בוימל, כותב שלדעתו טבח שמחת תורה נגרם כתוצאה של הכיבוש שהחל ב-10 ביוני 1967 ונמשך עד היום, כולל ברצועת עזה, שממנה אף פעם לא התנתקנו. אולי כדאי ליידע על כך את הציבור. ("לידיעתך יאיר", הארץ 19.8.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2024-08-18/ty-article-opinion/.premium/00000191-64c5-d301-ad91-f5ff9c2c0000

חבל שד"ר יאיר בוימל לא מקשיב לערבים. החמאס והג'יהאד האיסלמי הודיעו בריש גלי כי הם תוקפים את ההתנחלויות הבלתי חוקיות בגבול עזה, (ניר-עוז, נחל-עוז וכו') כדי לשחרר את האדמות שנלקחו ממשפחותיהם בנכבה של 1948. זה מה שמעניין אותם, כן גם אדמות קיבוץ "השומר הצעיר", "סער", קיבוצו של בוימל. שנבנה על אדמות הכפר הערבי המרוקן א-זיב. אולי כדאי ליידע על כך את הציבור.

פרופ' אהרן צ'חנובר הניצחון הגדול של סינואר:

גל עזיבה ענק, "הם לא נפולת של נמושות"

המטרה המוצהרת של איראן, החמאס, והחיזבאללה היא להשמיד את מדינת ישראל ע"י מלחמת התשה בה יגרמו ליהודים לפחד ולעזוב את המדינה עד חיסולה. חתן פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר, מכריז על ניצחונם במערכה.

על במה קטנה ב"כנס החירום הלאומי" בקיבוץ ניר עוז התריע חתן פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר מפני חיסול מדינת ישראל: "ישנו במדינה גל עזיבה ענק. רופאים בכירים ביותר נעלמים מבתי החולים. אוניברסיטאות מתקשות לגייס חברי סגל בשטחים קריטים – בחלל, במכונות, במחשבים. ומדובר על קהילה צרה ביותר. תשמעו את יוג'ין קנדל ואת הכלכלנים שאומרים שברגע שיעזבו 30 אלף מהאנשים האלה לא תהיה פה מדינה. אין לנו את היכולת בכלל להיות עניים. ונצואלה יכולה להיות ענייה כי מצפונה נמצא האוקיינוס האטלנטי ומדרומה ברזיל. כשאנחנו נהיה עניים ולא תהיה טכנולוגיה, אנחנו לא נהיה פה.

"בואו לא נזלזל בהם ולא נקרא להם נפולת של נמושות. אלה אנשים שעוזבים את המדינה כי לא טוב להם. לא טוב להם בגלל מה שקדם למלחמה. הם רוצים לחיות במדינה ליברל-דמוקרטית חופשית ולא במדינה שבה הממשלה תופסת בכוח את השלטון. זה מה שאתם שומעים מן האנשים הללו. לא אתייחס לנושא הסרבנות אבל אנחנו צריכים להבין שההתנהגות הזו באה על רקע של משהו. זה בדיוק אותם אנשים שהחליטו שהם לא יכולים לחיות עוד במדינה הזו.

"השבת החטופים היא המטרה היחידה שעומדת בפני ממשלת ישראל ועם ישראל. אין מטרה אחרת. אני לא מדבר על מחירים." פרופ' צ'חנובר הזהיר: "אם לא נקיים זאת, אנחנו פורמים את החוזה הבסיסי ביותר שבין החברה ובין הממשלה לבין הצבא. כי אז תדע כל אם עבריה שמפקידה חייה בידי אלו שמפקירים אותם לגורלם. לכן חובה עלינו להביא את החטופים הללו הביתה, ואתמול.

"נשיא המדינה יצחק הרצוג, קולו נדם. הוא אישיות סמלית חשובה ואני פונה אליו מכאן מהבמה הזו ואומר לו את אשר אמר איינשטיין – המקום הוא לא מסוכן בגלל האנשים הרעים, אלא בגלל האנשים שרואים את האנשים הרעים ושותקים ואינם מגיבים. קום ועשה מעשה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863432&forum=scoops1

לדידו של חתן פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר, המצב הביטחוני, והכלכלי שהוא תוצאה ממנו, כלל לא משפיע על הירידה מהארץ, יהודים יורדים מהארץ בגלל סיבה אחת – הם לא רוצים לחיות "במדינה שבה הממשלה תופסת בכוח את השלטון..." כלומר לא הם אינם רוצים לחיות במדינה דמוקרטית בה הממשלה לא תופסת בכוח את השלטון (כהמלצת אהוד ברוג-ברק, או יאיר גולדנר-גולן ודומיהם), אלא נבחרת ברוב קולות בבחירות דמוקרטיות וחופשיות.

לדידו של חתן פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר לממשלה אין חוזה עם אזרחיה להגנתם ולביטחונם, ו"השבת החטופים היא המטרה היחידה שעומדת בפני ממשלת ישראל ועם ישראל. אין מטרה אחרת. אני לא מדבר על מחירים." מצידו שיהיה מחיר של אלפי הרוגים כתוצאה מעסקת חטופים. הם כלל לא מהווים לא "מחיר" בשבילו. ומה הוא רוצה שיעשה נשיא המדינה? האם שיעשה פוטש נגד הממשלה?

מסתבר שפרס נובל לכימיה כבודו במקומו מונח, אבל הוא אינו ערובה לחכמה פוליטית. ההבדל ברור. כימיה היא מדע. הפוליטיקה איננה מדע.

אלג'יר

נשיא אלג'יריה עבד אל-מג'יד תבון, הצהיר בעצרת כי צבא אלג'יריה מוכן לסייע צבאית לעזה במלחמה נגד ישראל וכי הדבר היחיד שדרוש לכך הוא שמצרים תפתח בפניו את הגבול עם עזה.

https://x.com/Saher_News_24_7/status/1825312007890878593

זה לא חדש. אלג'יריה מעולם לא הכירה בישראל, ובשנת 1967 במהלך מלחמת ששת הימים שלחה כוח סמלי להילחם לצד מצרים. במלחמת יום הכיפורים שלחה אלג'יריה חיל משלוח גדול שהועמד לרשות צבא מצרים במלחמתו נגד ישראל. חיל המשלוח כלל שלוש טייסות יירוט ותקיפה, ארטילריה וכוחות קרקעיים. בנוסף סייעה למצרים כלכלית באמצעות העברת מטבע חוץ למימון המלחמה נגד ישראל ורכש צבאי.

ועוד פעם לא נותר אלא לתהות מדוע המשורר יליד עיראק, רוני סומך-סומק, חולם לקרא לבתו "אלג'יר" כהשפלה לאשכנזים. האם אינו יודע שצבא אלג'יר רוצה לרצוח גם אותו, ולא רק את האשכנזים?

יום זיכרון פוליטי

המתים לנו או של צרנו?

התנועה הפרוטסטנטית מתנגדת ליום זיכרון לאומי אחד ביום ה-7 באוקטובר לזכר חללי המלחמה בחמאס, בג'יהאד באיראן, בחיזבאללה, ובחות'ים, ורוצה לקיים יום זיכרון מפוצל.

אם הניסיון יצלח ויהיו לנו יום זיכרון מפוצל לפי המחנה הפוליטי אבוי לחברה הישראלית. שהו ניצחון אדיר של אויבנו המצהירים על מטרתם לפלג ולפצל את החברה הישראלית.

המלצה: לבטל את האחריות לטקס של מרים סיבוני-רגב, ולהטיל על ועדה אזרחית לא פוליטית מכל גוני החברה הישראלית את הפקת טקס הזיכרון.

החוק איתנו

בית הדין בהאג מתעלם ממעמדה המיוחד של ירושלים בתוכנית החלוקה. על ישראל להגיב משפטית ולהדגיש את חוקיות סיפוח העיר על פי הדין הבינלאומי.

איש לא ציפה שחוות הדעת של בית הדין בהאג תהיה סולידרית למדינת ישראל, שנלחמת בארגון טרור במרחב אזרחי זה תשעה חודשים. כל עוד נסמכת חוות הדעת על מקורות משפטיים מוצקים – קשה לתקוף את החלטות ביה"ד, אך על ישראל להשמיע קול ברור ורם בנוגע לאי-הדיוקים ההיסטוריים המופיעים בחוות הדעת.

האמור הוא בכל הנוגע להכללת ירושלים, ובעיקר מזרח העיר, באותו מרחב דיוני-משפטי של יהודה ושומרון ורצועת עזה. בית הדין הבינלאומי הסתמך בפסיקותיו על תוכנית החלוקה שהבטיחה מדינה ערבית לתושבים הערבים שתחת המנדט הבריטי. הבסיס לדיון היה תוכנית החלוקה, ואם כך – ראוי היה להחריג, או לפחות להסביר מדוע אין החרגה, את הדיון על מעמדה של ירושלים.

ירושלים, על פי תוכנית החלוקה, עתידה היתה להיות עיר בינלאומית, אך בית הדין מתייחס אליה כאל עוד חלק מהשטחים שעליהם עתידה היתה לקום המדינה הערבית (סעיף 78): ״מבחינת היקפה הטריטוריאלי, שאלה (א) מתייחסת ל'שטח הפלשתיני הכבוש מאז 1967', הכולל את הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה... בית הדין מזכיר כי מבחינה משפטית, השטח הפלשתיני הכבוש מהווה יחידה טריטוריאלית אחת, שאחדותה, רציפותה ושלמותה יש לשמור ולכבד... לכן, כל ההתייחסויות בחוות דעת זו לשטח הפלשתיני הכבוש הן התייחסויות ליחידה טריטוריאלית אחת זו."

אין מדובר בסמנטיקה משפטית. לעובדת היותה של ירושלים בינלאומית על פי תוכנית החלוקה משמעות רבה ביחס לשאלה אם סיפוח העיר ב-1967 על ידי ישראל הינו חוקי או לא. בית הדין הבינלאומי נחלק בנוגע למעמדן של ירושלים ויהודה ושומרון – האם הן מוגדרות שטח כבוש או שמא חלה עליהן הדוקטרינה "אוטי פוסידטיס יוריס" – (uti possidetis iuri) שמשמעותה בדין הבינלאומי "אתה מחזיק על פי חוק." דהיינו, כאשר מופיעה מדינה חדשה בעולם מתוך מדינה קודמת, היא יורשת על פי עיקרון זה את התחום הרשמי של המדינה שממנה נולדה. כאשר צומחות כמה מדינות מתוך מדינה קודמת, כל מדינה יורשת את השטח של המחוז הרשמי שבו היא קמה. על דוקטרינה זו מסתמכות אירופה ורוב מדינות העולם הטוענות כי חצי האי קרים שייך לאוקראינה ולא לרוסיה.

דעת המיעוט במשפט, היא שעל המקרה של מדינת ישראל והפלשתינים חלה הדוקטרינה "אוטי פוסידיטיס יוריס" ולכן הטענה לכיבוש השטח בידי ישראל אינה עומדת – כיוון שמדינת ישראל ירשה את שטח המנדט הבריטי, כולל ירושלים ויהודה ושומרון. אך גם אם אין מקבלים את דעת המיעוט בנוגע לכלל שטחי יהודה ושומרון - הרי שדוקטרינת "אוטי פוסידטיס יוריס" (uti possidetis iuri) ודאי חלה על ירושלים שלא יועדה להיות חלק ממדינה כלשהי – מה שהופך את סיפוחה למדינת ישראל למקרה משפטי שונה לחלוטין העומד בפני עצמו, ולחוקי על פי הדין הבינלאומי.

(בנימין טרופר, "החוק איתנו", ישראל היום, 28.7.24).

https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16159727

בנימין טרופר צודק אמנם ביחס השונה למעמדה של ירושלים, אבל יש לשים לב לעוד עובדה מהותית. הוא כותב: "בית הדין הבינלאומי הסתמך בפסיקותיו על תוכנית החלוקה שהבטיחה מדינה ערבית לתושבים הערבים שתחת המנדט הבריטי." אבל תוכנית החלוקה לא הבטיחה "מדינה ערבית", אלא רק המליצה על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל, (החלטות עצרת האו"ם הן רק המלצות), אבל ההמלצה הזו לא התקבלה ע"י הערבים שדחוה, וניסו לבטלה בכוח צבאי. כיוון שכך נקודת המוצא של בית הדין בהאג שגויה משפטית. (דבר שכמובן לא יתבטא בפסק הדין מהסיבה הפשוטה שיש 57 מדינות מוסלמיות ורק מדינה יהודית אחת).

אנטי מחיקון

בשל הקריאה "למחוק את עזה", פרקליט המדינה עמית אייסמן קרא לפתוח בחקירה פלילית נגד הזמר אייל-ביטון-גולן, והזמר יעקב פרץ בחשד להסתה לאלימות, לאחר שקרא "למחוק את עזה ולא להשאיר שם בן אדם אחד" בריאיון כמה ימים אחרי 7 באוקטובר.

דבריו של גולן אף הופיעו במסמך התביעה שהגישה דרום אפריקה לבית הדין בהאג, לצד התבטאויות של בכירים בישראל, חברי כנסת, עיתונאים, מרצים, חיילים שלחמו בעזה ונוספים. בכתב התביעה הוקדש פרק שלם שכונה "ביטויים עם כוונה לרצח עם נגד העם הפלסטיני מצד גורמים רשמיים של מדינת ישראל, ואחרים."

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/hyrslako0

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863465&forum=scoops1

אבל לא את אלמוג בוקר, בן זילבררמן-כספית, ירון למדן-לונדון, ורבים רבים אחרים שקראו אף הם לשטח את עזה.

משקמה צעקה המליץ פרקליט המדינה ליועמ"שית לא לחקור שרים וח"כים שקראו לפגוע באזרחים בעזה.

https://www.haaretz.co.il/news/law/2024-08-19/ty-article/00000191-6b03-dc6e-a991-ebff46d90000

כמובן שהאקטיביסט הפרו-איסלמי הבכיין מרדכי קרמניצר קובע שהמלצת איסמן שלא לחקור ח"כים מסיתים עוד נפגוש בהאג.

https://www.haaretz.co.il/news/law/2024-08-20/ty-article/.premium/00000191-6c32-d281-a7fd-ff3ff3d00000

מעניין רק שפרקליט המדינה, היועמשי"ת, וקרמניצר, לא תבעו להעמיד לדין את כל הערבים הרואים בדברי מוחמד באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את כל היהודים חובה מוסרית. נראה אותם.

בכל זאת יש בהם משהו

בכל זאת יש בהם משהו,

כן, יש בהם איזה משהו,

לא טוב שהוא, לא רע שהוא,

אבל כיום זה משהו.

הנשיא ביידן בנאומו בוועידה הדמוקרטית: על המפגינים הפרו-איסלמים שתבעו לא לספק לישראל נשק וקראו לשחרר את פלשת מהים עד הירדן: "יש בדבריהם משהו. פוקס ניוז בכותרת הראשית: ביידן מעניק חבל הצלה לתומכי טרור.".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=863644&forum=scoops1

אבוי לנו. מה כבר תאמר מחליפתו?

נעמן כהן

אני מעז להמר, שהמערכה 'הצבאית' שעודה מתנהלת נגד חמאס, תוכרע  עד סוף  השנה. שעה שסינוואר יגלה, שאין בשטח שום כוח לוחם המסוגל למלא את ההוראות שלו.

המערכה נגד 'המערכת השלטונית' שבנה, ואשר קריסתה עשויה לאלץ אותו לצאת לגלות, מחייבת הקמת מימשל  צבאי זמני. גלנט והרצי הלוי מתנגדים לכך, כרגע, בטיעון שכל עוד הלחימה נמשכת, אסור לסכן חיילים במשימות כאלה. אבל לאחר השמדת שארית כוחו הלוחם של חמאס, הם ייאלצו לעשות  זאת.

כל זאת בתנאי כמובן, שנתניהו ימשיך לגלות מנהיגות 'צ'רציליאנית', ולא יוותר למימשל האמריקאי ולאליטות שלנו.

והערה אחרונה לסיום, נטען על קלמנסו שאמר, שמלחמה היא עניין רציני מדי מכדי להשאירו בידי גנרלים. כאשר אני שומע את הדיווחים על הסכמת 'כל גורמי מערכת הבטחון' לסגת מציר פילדלפי, ולוותר על פיקוח אפקטיבי בציר נצרים, אני מבין כמה צדק. לנוכחות והשליטה בצירים הללו נודעת משמעות פסיכולוגית, הרבה יותר מטקטית. זו הסיבה שבעטיה סינוואר, שמבין שמלחמה מתנהלת בין רצונות של בני אדם – כל כך מתעקש שנוותר על השליטה, ונתניהו עומד על שלו מן הצד השני.

במאמר קודם ציטטתי את קלאוזביץ שטען שבמלחמה מנצח מי שמשכנע את יריבו כי עדיף לו להיכנע מאשר להמשיך להילחם. סיפור השליטה בצירים  הוא חלק מזה. מי שבוחן את העניין  במשקפיים טקטיים, מחמיץ את העניין העיקרי.

* מאיר שרגאי: תשובה לבן עזר: בן עזר, ציטוט: "הטרור העזתי יהרוג בחיילינו כמו שקרה בדרום לבנון עד שנאלצנו לצאת. האמת המרה היא כי לרצועת עזה אין פיתרון. אם נצא משם יחזור ויתעצם החמאס לקראת טבח 7 באוקטובר נוסף, וגם יימשך שיתוק יישובי העוטף, ואם נישאר שם אחרי שננצח במלחמה כי קמה זעקת אימהות ציבורית! לכן אין פיתרון!"

התשובה: התיישבות. בכל האזורים בהם היו ערבים ותקענו יתד לבסוף התגברנו על הטרור. החל בתל חי וכפר גלעדי שנסוגונו משם וחזרנו, לאחר מכן פתח תקווה, נגבה המוקפת בכפרים עויינים, בארות יצחק, בבקעה, ביו"ש, היו תקופות קשות ביותר.

התשובה הניצחת התיישבות בעזה.

אהוד: פתח תקווה קדמה לכל שאר היישובים שמנית. נוסדה ב-1878.

* "בפרקליטות הבהירו היום כי איסמן [פרקליט המדינה] המליץ ליועמ"שית שלא לחקור גם את הזמר אייל גולן בעקבות התבטאויותיו בריאיון בתחילת אוקטובר, בניגוד לפרסום אתמול בכאן 11. בריאיון קרא גולן 'למחוק את עזה לגמרי, לא להשאיר שם אדם אחד. זה פשוט חיות אדם, אנשים שבאו לרצוח, נשים וילדים ותינוקו, זה פשוט לא יאומן. אני יושב בבית ובוכה כבר ארבעה ימים.'" ["הארץ" באינטרנט, 19.8].

אהוד: כן, אנחנו צריכים לשתוק ולא להגיד מילה רעה על חיות האדם העזתיים שטבחו בנו ומשפחותיהם צהלו ברחובות וטבחו בנו ומשפחותיהם צהלו ברחובות – כי אנחנו האידיוטים המוסריים מיישרים קו עם "בתי הדין" הבינלאומיים המטורללים והאנטי-ישראליים בהאג. ואסור לנו להגיד "זכור את אשר עשה לך עמלק!" – כי אנחנו צריכים לנשק את התחת לעמלק! – וגם אז, חרף תעלולי היועמ"שית והפצ"רית – "בתי הדין" המושחתים האלה ימשיכו להאשים אותנו ולגזור עלינו "עונשים".

* "היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, סבורה כי יש לדחות את בקשת רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו לפיה המדינה תישא בעלויות שיפוץ הבריכה ותחזוקתה בביתם הפרטי של הזוג נתניהו בקיסריה. חוות הדעת של בהרב-מיארה ניתנה באחרונה והדברים פורסמו הערב (שני, 19.8) לראשונה בחדשות 13. העלויות הנידונות עשויות להגיע לסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה." ["הארץ" באינטרנט, 19.8].

אהוד: אז אולי תסבירי לנו גברת גלי בהרב-מיארה מתי יושלם שיפוץ בית ראש הממשלה בבלפור, שהופסק על יד ראשי הממשלה שונאי נתניהו ועבדי הפגנות המחאה – בנט ולפיד? ומתי ייבנה בית ראש ממשלה חדש בירושלים, מעון ממלכתי לדורות על חשבון המדינה ובו גם בריכת שחייה לכל ראשי הממשלה שיכהנו בעתיד? והאם נגזר על נתניהו ורעייתו שתימנע מהם האפשרות להתרענן בשחייה מחוץ לביתם כי לא בא בחשבון לסגור עבורם בריכת שחייה ציבורית או אחרת כלשהי – מפני קהל סקרנים וצלמים? האין גבול לצביעות שלך גברת גלי ברצונך להדיח או להוציא לנבצרות את ראש הממשלה?

באין לו מעון רשמי של ראש ממשלה, נתניהו מתגורר וישן בדירה ובבית פרטיים שלו שאותם העמיד בלית ברירה לרשות המדינה והם מוחזקים כנראה בידי המדינה. היכן הוא מקבל אורחים רשמיים ממדינות זרות? חידה. אבל שני בתים פרטיים שהם יעדים להפגנות שינאה פרועות ומתוקשרות-היטב נגדו – זה כן!

רק זיכרו כמה עלה שיפוץ בית ראש הממשלה החכם בנט ברעננה, לשמחת כל שונאי נתניהו!

* אהוד יקר, מקווה שאתה בטוב. אני מניחה שאיני מחדשת לך וכבר קוראיך עדכנו אותך אבל שמא לא!

היום 21.8. בעיתון "הארץ" במדור "מכתבים למערכת הארץ" מצטטת זאבה אחימאיר זבידוב [אחותם  המוזרה יש לומר של יעקב ויוסי אחימאיר] קטע משירה של דודתך אסתר ראב.

ציטוט: הם לא פיללו שהמדינה שהקימו [הורינו לדבריה] תהיה מושחתת ואכזרית. כמו סדום ועמורה תיענש מדינת ישראל על עיוורונה לסבל האדם... כדברי המשוררת אסתר ראב על הנביא עובדיה:

"תקוע לו כך בין עמוס ליונה / בפרק אחד הנביא עובדיה / כמו זהו הכול שהיה לו לומר / או אולי לא גמר והוסיף לחזות / דברים שקורים בעתיד הרחוק..."

נ"ב. קשה להאמין איך עיתון "הארץ" ממשיך להזין את מיתוס המפלצת שיצר בדמותו של  בנימין נתניהו,  בעוד מפלצות ברבריות אנושיות דוגמת סינואר או נסראללה הן כלבלבי מחמד לעומתו ולצידו [בהחלט ניתן לכרוך על פי עיתון "הארץ" את יצירו נתניהו לשניהם  זה לצד זה....] 

האם עיתון "הארץ"  הוא עיתון  שהתמחותו היא בכלל מתחום "המיתולוגיה  ומד"ב"... ות"ק פרסה  מההגדרה של מהי מהותו וייעודו האמיתי של עיתון?

על כך יעידו חסידיו העיוורים  שכותבים במדור מכתבים למערכת ומשתחווים למולך "הארץ" ארצה.

בברכה

חוה ליבוביץ

לחוה שלום,

אינני יודע מאיפה לקחה זאבה אחימאיר זבידוב את השורות האלה. הן אינן נמצאות בשום כרך של אסתר ראב, לא ב"כל השירים" ולא ב"כל הפרוזה". כנראה נתבלבלה עליה דעתה. הציטוט המוזר גם כלל לא דומה לסגנונה של אסתר ראב.

לא אגיב על כך בעיתון "הארץ" מחשש שכל מה שאכתוב – הם יסלפו בעריכה את דבריי לפי רוח השוקניה המגמתית והמזייפת שלהם. שתישאר אפוא איוולתם ללא תיקון.

אהוד

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!