אבי זעירא: בית היחד –

סיפור הקמתו של בית יגאל אלון

ההוצאה לאור של בית יגאל אלון, תשפ"ג 2023, 80 עמ'

שתי ביוגרפיות מרתקות נכתבו על יגאל אלון. אניטה שפירא כתבה על חייו עד תום מלחמת השחרור. אודי מנור כתב על התקופה שבין תום מלחמת השחרור למותו ב-1980. אל אלה נוספה אסופת המאמרים "לקראת הימים הבאים", אך היא נגועה מדי בתאוריות של חוג אורנים.

והנה, יצאה כעת ביוגרפיה המתארת את סיפורו של אלון אחרי מותו. לא, זו אינה עוד ביוגרפיה של אלון, אלא ביוגרפיה של בית אלון בגינוסר.

סיפור חיים של אדם הוא סיפור מרתק. מה יכול לעניין בביוגרפיה של בית? עובדה! הספר מעניין מאוד. הוא מספר את סיפור ההקמה של הבית וכל המהלך והדיונים שהביאו להקמתו.

מה שעושה את הספר למעניין כל כך, הוא סיפור התמודדותו של קיבוץ גינוסר, קיבוצו של אלון, עם אבלו על המנהיג הלאומי שחי בקרבו.

כמיטב המסורת האקטיביסטית של הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ לקח על עצמו משימת ענק – הקמת בית אלון, מוזיאון מתקדם וחדשני מאוד, בוודאי באותם הימים, על האדם הגלילי. היו הרבה שותפים, התנועה הקיבוצית, עמותה שקמה להנצחתו שכללה אישים כיצחק רבין, ישראל גליל, יצחק בן אהרון ואחרים, רוב הכסף גויס מבחוץ, כולל מתקציב המדינה, אבל היתה זו משימה שהקיבוץ הרים ועמד בה, אף שחלק מן החברים פקפקו ביכולת זו, כולל רות אלון, אלמנתו של יגאל.

הספר מתמקד במהלך הקיבוצי, בעשרות האסיפות שהוקדשו לנושא ומתאר סיפור מרשים של התגייסות הקיבוץ להנצחה משמעותית של חברם.

באחת האסיפות צוינה העובדה שיד טבנקין לא הוקם בעין חרוד והיום אנו יודעים שגם יד יערי לא הוקם במרחביה. יש משהו ייחודי במקומו של יגאל אלון בגינוסר – הרבה יותר מגאווה על חבר הקיבוץ שעלה לגדולה, להנהגה לאומית, אלא גם חברות אמיתית; הן חברות של אדם בקיבוצו ובעיקר חברות אישית של החברים איתו. יגאל לא היה רק מנהיג נערץ על חברי הקיבוץ אלא לא פחות מכך חבר אהוב. והקיבוץ החזיר לו אהבה גדולה גם לאחר מותו.

עוד נקודה מעניינת בספר, היא מעורבותו האישית של בגין בהקמת בית אלון ובהנצחתו של יגאל בכלל, והחלטתו על השתתפות משמעותית של הממשלה במימון המיזם. יש לזכור שמדובר בתקופה של עימות עמוק בין בגין ותנועת העבודה בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט, שהגיע לשיאו בבחירות 1981 ובהערתו המכוערת של בגין על הקיבוצניק ממנרה והבריכה. ובאחת האסיפות חברת הקיבוץ הביעה אי נחת מהחיבור הזה.

אך בגין העריך מאוד את אלון, הערכה עוד מימיו של אלון כמפקד הפלמ"ח, אך גם כזו שנוצקה בעשרות שנות עבודה משותפת בכנסת ובממשלה. בתקופת ממשלת האחדות הלאומית במלחמת ששת הימים ואחריה, היתה שותפות יפה בין השניים, ששיאה היה פנייתם המשותפת לראש הממשלה אשכול להורות על שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. קשה אפילו לדמיין את ראש הממשלה הנוכחי מעורב כל כך בהנצחתו של יריב פוליטי.

את הספר כתב וערך אבי זעירא, רכז ההדרכה של בית אלון, מתוך אהבה גדולה לבית ורצון להביא לציבור הרחב את סיפורו. "בית היחד", כינה אבי את הספר, והסביר: "בית יגאל אלון הוא יצירה משותפת של חבורה. של קיבוץ. של חברים לדרך והחברים לחיים"

ואף שזו יצירה משותפת שרבים נטלו בה חלק, שניים בולטים במיוחד – חברת הקיבוץ ניצה קפלן, שנטלה על עצמה את המיזם והובילה אותו ביד רמה, ומוקי צור שהיה איש התוכן ביצירת בית אלון.

אבי סיפר שאחת מחבורת מייסדי הבית, שאותה הוא ריאיין, שאלה אותו: "את מי זה יעניין בכלל?!" והוא הוסיף: "עניתי מה שעניתי, אך שאלתה המשיכה וניקרה במוחי מיני אז."

אז הנה תשובה אחת – אותי.

ואני ממליץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, בדמותו הייחודית של יגאל אלון ומי שמתעניין בתהליכים קהילתיים וקיבוציים, לקרוא את הספר.

צרור הערות 25.8.24

* דוגמה אישית כלפי מעלה – ראש אמ"ן המתפטר, האלוף חליווה, הציג בנאומו מופת של נטילת אחריות בידי מנהיג. כשלנו. אני העומד בראש המערכת – אני האחראי. והאחריות אינה רק בדיבורים, אלא במעשים. דבריו נועדו לתת דוגמה אישית של מנהיגות לפקודיו, אך זו צריכה להיות גם דוגמה אישית כלפי מעלה. התנהגותו מבליטה את אפסותו של האנטי מנהיג, ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, הברחן מוג הלב, השפן הקטן, שבורח מאחריותו העליונה.

תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה בעקבות נאומו של חליווה נחילי ביביסטים נושאי בשורת לעג ושנאה לחליווה. דף המסרים הבזוי שהם מדקלמים, הוא "איזו מן אחריות חליווה לוקח, כאשר הוא יוצא עם הפנסיה המנופחת" בלה בלה בלה. דוגמית (קצת קיצונית אך זה הכיוון): "הרוצח המטונף, המחבל הסמולנאצי, הולך לקבל פנסיה תקציבית שמנה ומושחתת על רצח 1800 יהודים. מה בדיוק ההבדל בינו לבין מחבל שמקבל פנסיה מהרשות הפלסטינאצית אחרי שעשה פיגוע בגן ילדים?" היו עוד אלפי דיקלומים כאלה.

רואים עד כמה האספסוף הביביסטי לחוץ בעקבות נטילת האחריות של חליווה. הם יודעים היטב, שאם כך נהג מי שאחראי על גזרה קטנה במחדל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך צריך לנהוג האחראי הראשי על המחדל כולו. זה לא יעזור להם. ייקח עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה, אך צ'מברליין הישראלי ילך הביתה, ומקומו בהיסטוריה הישראלית מובטח כראש ממשלה כושל, אפס במנהיגות, אפס באחריות, מסית ומדיח. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

* מקור הקונספירציה – ישנם סוגים שונים של ביביסטים. יש אלה שמפיצים את עלילת הדם נגד צה"ל, הנשאים של תאוריות הקונספירציה. ויש כאלה, שמבינים עד כמה עלילת הדם חולנית, ובכל פעם שאני כותב עליה הם קופצים לגונן על נתניהו: "למה אתה מאשים את נתניהו? הוא בכלל לא קשור. להיפך, שאלו באותו באיזו מסיבת עיתונאים והוא אמר שלא הייתה קונספירציה." וכו' וכו'. הם שוכחים שבאותה מסיבת עיתונאים נדירה (הרי הוא מפחד משאלות של התקשורת הישראלית), כשלחצו אותו לקיר (הרי הוא דואג להיות נקי ולא להפיץ בקולו את הקונספירציות) הוא זרק מהשפה אל החוץ: "לא היתה קונספירציה," ומיד בהמשך המשפט: "אבל," ומרגע שאמר "אבל" מחק את החלק הראשון של המשפט, "יש שאלות." וכידוע, אחת השיטות של הקונספירטורים ומעלילי עלילות הדם, בין אם אלה מכחישי השואה או נשאי הקונספירציה על רצח רבין, היא לנסח את הקונספירציה עם סימן שאלה בסוף.

הקלטות הסתר משיחת רוה"מ ו"הגיברת" עם שורדות החטיפה, שבני משפחותיהן עדיין חטופים, הן מסמך מרתק. יש לזכור, שזו אינה שיחה עם נתן אשל, או עם איזה מקורבים ואנשי סוד, שבה אפשר לדבר בגלוי. נהפוך הוא. וגם בשיחה הזאת, שרה נתניהו, לצד התבכיינות אגוצנטרית אופיינית על מר גורלה, תוך איזכור נרקיסיסטי אופייני של תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, אמרה שצה"ל אחראי, וכשהזכירו לה שבעלה הוא האחראי על צה"ל היא זרקה: "אבל הם לא מספרים לו כלום." ובשיחה קודמת, שלא הוקלטה ולכן קל להכחישה, עם משפחות חטופים, היא אמרה ש"הייתה הפיכה צבאית." אלו שתי ההתבטאויות היחידות שלה, שיצאו לציבור, על המחדל הקולוסלי של בעלה, כלומר 100% מההתבטאויות בנושא היו האשמת צה"ל בקונספירציה נגד נתניהו. אם נוסיף לכך את הציוצים של הילדז היורד מהארץ, מגולת התפנוקים שלו במיאמי, אפשר להבין מה האקלים הפסיכוטי בבית נתניהו. לתשומת לבם של התמימים, או ליתר דיוק המיתממים, שמנסים לנקות את נתניהו מאחריות לעלילת הדם.

(לגבי עצם הקלטת הסתר – היא מגונה, והיא גם מחדל אבטחה).

[אהוד: החמאס, החיזבאללה ואיראן מודים לך על דבריך העוזרים לערעור המוראל הלאומי בישראל ובמנהיגותה בעת מלחמה].

* כשאין אמון – אלמלא החליטה הממשלה על טקס ממלכתי ביום השנה לטבח, מתנגדי ראש הממשלה היו תוקפים אותו בחריפות על אטימותו, על חוסר האכפתיות שלו, על הניסיון להשכיח ולהדחיק את הטבח. הממשלה החליטה על קיום טקס ומתנגדי רוה"מ תוקפים אותו בחריפות על אטימותו, על חוסר האכפתיות, שלו, על הניסיון להשכיח ולהדחיק את הטבח. לכאורה, מקרה קלסי של סיפור "מה עם הכובע". לכאורה, התגלמות תופעת האופוזיציה האוטומטית. אך אני רואה כאן בעיקר משהו אחר. מקרה קלסי של סיפור "זאב זאב." כלומר, כשמנהיג איבד את אמון עמו באופן קיצוני כל כך, כל מעשה וצעד שלו יתקבלו בחוסר אמון קיצוני.

ראש הממשלה, שאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהמיט עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, ואינו מסיק מסקנות ומתפטר, או לכל הפחות חוזר לעם לבחירות חדשות, ואפילו אינו מסוגל לקחת אחריות, שלא לדבר על להישיר עיניים אל העם ובעיקר לשורדי הטבח, המשפחות השכולות ומשפחות החטופים ולהתנצל בפניהם, ומפעיל תעשייה שלמה של הסטת האש לשעירים לעזאזל והסתה נגדם – מה הפלא שאין בו אמון? נתניהו הביא את עצמו למצב, שכל מה שיעשה ייתקל בחוסר אמון. לעיתים בצדק. לעיתים שלא בצדק. אך גם כשזה לא בצדק – הוא המיט על עצמו את העונש הזה. אפשר לשקר לחלק מהאנשים חלק מהזמן. אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. נתניהו איבד את אמון העם וזה בלתי הפיך.

[אהוד: אני מתאר לעצמי שגם שקמה ברסלר מצטרפת לדבריך ההזויים ורוויי השינאה].

* טקס ממלכתי – מן הראוי שנשיא המדינה, בתוקף תפקידו הממלכתי, ייטול יוזמה וייקח על עצמו ועל מוסד הנשיאות את הטקס הממלכתי לציון יום השנה לטבח 7 באוקטובר.

צריך להבין את הרגישות, ואת חוסר הרצון, בעיקר של קורבנות הטבח, לשתף פעולה עם טקס שמובילה הממשלה שאחראית למחדל הנורא, וראש הממשלה שלא זו בלבד שלא טרח להתנצל בפני עם ישראל ובפניהם, הוא אפילו מסרב לקחת אחריות על המחדל. וכאילו לא די בכך, מי שממונה להוביל את הטקס היא אחת הסמלים לתרבות הקרע, השנאה, הרעל והפלגנות. מצד שני, מן הראוי שיהיה טקס ממלכתי שכל הציבור ובפרט נפגעי הטבח יהיו שותפים בו. מצב שבו שוב עומדים אלה מול אלה הקיבוצים מצד אחד ושדרות ואופקים מצד שני, כלומר קרע בין קורבנות הטבח, הוא לא פחות משבר חברתי. במקום שהטקס יבטא את האחדות הלאומית, הוא מעמיק את הקרע וזה דבר נורא. על הנשיא ליזום טקס מאחד בהובלתו. על הממשלה להקצות לו את התקציב שהקצתה לטקס. צוות ההיגוי יכלול את נציג הממשלה ומן הראוי שלא יהיה זה נציג שהוא אצבע בעין כמו רגב, לצד נציגי קיבוצי הנגב המערבי, שדרות ואופקים, משפחות החטופים ומשפחות שכולות. זה תפקידו כנשיא. לשם כך הוא נבחר.

את הרשומה הזו כתבתי ביום חמישי ודאגתי שתועבר לידי הנשיא.

אין לי מושג האם היתה לה השפעה על יוזמתו של הנשיא, ביום שישי, לטקס ממלכתי בבית הנשיא. זו יוזמה חשובה וברוכה. כעת הכדור בידי נתניהו. האם הוא יאמץ את סולם ההצלה שקיבל מן הנשיא ויירד מהעץ, או יתעקש על טקס פוליטי מפלג.

* התגלמות האנטי ממלכתיות – ההשוואה המכוערת שעשתה מירי רגב בין טקסים שייערכו בקיבוצים ביום השנה לטבח לבין טקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון, והתייחסותה להתנגדות של משפחות החטופים והקיבוצים שבוצע בהם הטבח לטקס שלה כאל "רעשים", מעידים יותר מכל, שהיא האדם הפחות מתאים להוביל את הטקס. זה טקס ממלכתי, והיא התגלמות האנטי ממלכתיות.

* אלה האחים שלנו – משפט אחד קצר וקולע של הזמר עידן עמדי היטיב להגדיר מה מאוס כל כך בכיעור, באטימות וברוע המירי רגבי: "אלה אינם רעשים. אלה האחים שלנו."

* שבועה המונית – התסריטאי בני ברבש הוציא פנייה בפייסבוק ל"חוכמת ההמונים": "מבקש הצעות ורעיונות לציון שנה למחדל הקולוסאלי." התגובות הרבות שקיבל, רובן ככולן, באו מאותה ביצה קטנה וחסרת מודעות של סרבני התפכחות, שמתעקשת לעצום עיניים לרווחה ולאטום את עצמה מהמפגש המפחיד עם המציאות. וגם אני זרקתי לו רעיון; לא משהו שהוא יאמץ, כמובן, אבל אולי לשקף לו ולקוראיו את האמת שממנה הם בורחים כמו מאש.

כך כתבתי: הרעיון המרכזי: אירוע של שבועה המונית – לא עוד פייסנות כלפי אויבינו. לא עוד התמכרות לשקט. לא עוד "הבלגה" ו"הכלה" פאסיבית, אלא מתקפת נגד מקדימה לסיכול התעצמות טרור. לא עוד עסקאות שליט מופקרות. לא עוד ויתור על גבולות בני הגנה מתוך אשלייה שהאויב הפלשתינאי השלים עם קיומנו. לא עוד דיבורים על רעיונות מסוכנים כמו מדינה פלשתינאית. לא עוד רעיונות הזויים על צבא קטן ולא חכם, אלא להיפך: הגדלת צה"ל, הגדלת מרכיב הלוחמים בתוך צה"ל, גיוס החרדים, הסרה לצמיתות של עצם רעיון העוועים של סרבנות, מתוך הבנה שמצבנו הקבוע הוא של אומה במלחמה. הפסקת רוחות הפלגנות, ההסתה והרעל, מימין ומשמאל, וחתירה לאחדות לאומית סביב הסכמה לאומית רחבה.

* לא לדיון פומבי – יתכן שיש צדק בדבריו של איזנקוט על אי כשירותו של דדי ברנע להובלת צוות המו"מ (ובמשתמע, גם לראשות המוסד), אך נושא כזה אינו מתאים לדיון פומבי. ובכל מקרה, הטענה כלפיו שלא הביא את הסחורה אינה הוגנת, כי הפרטנר למו"מ אינו רוצה עסקה, כי הוא רואה בחטופים תעודת ביטוח.

* האם הגולן יוכר כקו עימות? – כתבתי ב-17 בינואר: "...בשנת 2000, העביר ראש הממשלה אהוד ברק החלטה הזויה בממשלה, שעל פיה הגולן אינו קו עימות. מאז, במאבק ממושך, הוכרנו כקו עימות לנושא מס ההכנסה. מעבר לכך, ההחלטה שרירה וקיימת. כעת, במלחמה, שבה ספגנו רקטות (עם זמן התרעה – אפס) וכטב"מים, וצה"ל נערך בגולן למלחמה, הגיעה השעה לבטל את ההחלטה המטורללת ולשוב ולהגדיר את הגולן, כמובן מאליו, כקו עימות."

הגיוני, לא? חלפו מאז 7 חודשים. בתקופה זו תדירות וקטלניות הרקטות הלכה וגברה. חיילים נהרגו מרקטות על בסיסים בגולן. נועה וניר ברנס מאורטל נרצחו מירי רקטה. 12 ילדים נטבחו במגרש הכדורגל במג'דל שמס. והשבוע היה מטח ממוקד של עשרות רקטות לעבר קצרין. והגולן טרם הוכר כקו עימות. למה? מה ההיגיון? למה זה לא מובן מאליו? ביום חמישי ראש הממשלה נפגש עם ראשי המועצות בגולן והבטיח להם לשנות את ההחלטה. בשיחה עם מספר חברים באורטל הנימה של כולם הייתה של אי אמון. "מישהו מאמין לשקרן הזה?"

תסמונת הזאב-זאב כבר אמרנו? האם הפעם נתניהו יפתיע, ולשם שינוי יקיים הבטחה?

* עזות מצח מצרית – מצרים, "המתווכת ההוגנת" במו"מ על עסקת חטופים – לא זו בלבד שאינה הוגנת; היא הופכת את עצמה לצד בסכסוך בנושא ציר פילדלפי. עמדותיה בנדון הן עזות מצח לשמה.

ציר פילדלפי נסלל בעקבות הסכם השלום עם מצרים, כציר הגבול בין ישראל למצרים. העובדה שעזבנו את הציר לפני 19 שנים, אינה רלוונטית ליחסים עם מצרים, כי היתה זו נסיגה חד-צדדית; החלטה ישראלית פנימית ושגויה. כפי שהחלטנו לסגת חד-צדדית, כך מן הראוי שנחליט חד-צדדית לחזור לציר, אחרי ששילמנו מחיר כבד כל כך על ההחלטה האומללה ההיא. עם עזיבתנו את הציר, הוא הפך לאוטוסטרדת הטרור, שהפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי, שפלש לישראל וטבח ואנס וחטף המוני ישראלים. אוטוסטרדת הטרור הייתה תחת עינם העצומה, אם להיות נאיביים, או הפקוחה לרווחה, אם להיות ריאליים, של המצרים. וזאת, כאשר מצרים חתומה עימנו על הסכם שלום, שעליו שילמנו מחיר כה כבד. ועכשיו הם מרשים לעצמם להעמיד תנאים, להיות "מתווכים" לעומתיים ולפגוע בסיכוי לעסקת חטופים, בשל התעקשות על כך שאוטוסטרדת הטרור תהיה שוב תחת ידם?

* בן מוות – על פי כתבה של שחר קליימן ב"ישראל היום" בכיר חמאס מוחמד דרוויש סומן בידי הארגון כיורשו האפשרי של סינוואר, אם יחוסל. יש לסמן כבר מעתה את אותו דרוויש כיעד לחיסול. הטעם בסיכול ממוקד הוא בהיותו מדיניות עקבית. יש לחסל את סינוואר וכל מועמד אפשרי להחליפו. לא חיסול וגמרנו, אלא חיסול שיטתי של כל צמרת חמאס.

* אליטה מפונקת – בנאום חריף שנשא חתן פרס נובל פרופ' אהרון צ'חנובר הוא הזהיר מפני ירידה המונית של האליטות, והציג זאת כאיום קיומי על המדינה. סכנה כזו היא, אכן, איום קיומי ויש לתת עליה את הדעת. אולם בדבריו של צ'חנובר לא זו בלבד שלא היתה כל ביקורת על עצם הרעיון של ירידה ונטישה, אלא התייחסות אליה כאל דבר טבעי, שמחייב את החברה להשתנות כדי להתאים את עצמה לרצונות של אותה אליטה. לא הייתה בפיו כל קריאה למחויבות, בשם אתוס האליטה המשרתת. ואני תמה – איזו מין אליטה זו, אם היא חשה את עצמה מורמת מעם ומבקשת מהעם להתאים את עצמו אליה כדי שהיא לא תיטוש אותו? איזו מין אליטה זו, אם אין לה מחויבות לציבור הרחב שבתוכו היא פועלת? הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי-עד במולדת. למרבה הצער והבושה, איום בירידה מהארץ הפך היום לכלי נשק פוליטי הזוכה ללגיטימציה. תפיסתי היא, שלא הכול כשר במאבק, יהיה צודק כאשר יהיה. איום בירידה מהארץ, אינו כלי לגיטימי בארסנל של מאבק ציבורי.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. אך בעוד אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמניף את דגל הירידה מהארץ והופך את הירידה לנשק פוליטי. איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי אינו לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אטוש? כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות ואקדמיות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 111 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מליבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת." כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים בארצנו, במדינתנו המצליחה והמשגשגת, ועל אף כל הקשיים והמכאובים – היא מצליחה ומשגשגת, ודווקא האנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם להצמיד אקדח לרקתה של החברה ולאיים בירידה.

* איזהו גיבור – רוגל אלפר בז לדיבור "הטרחני" על החיילים הגיבורים. בעיניו, אין כל גבורה בנכונות של לוחם לסכן את חייו. מהי גבורה של חייל, על פי אלפר? "היכן החייל הגיבור שיסרב לחלץ גופות?" הגרסה של אלפר לשיחדש האורווליאני, לא ב-1984 אלא ב-2024: גבורה היא פחדנות. פחדנות היא גבורה.

* נו... – ראש הכנופיה לנתניהו: "פטר אותי." נו???? למה אתה מחכה?

* העכבר ששאג – בישיבת הקבינט האחרונה נתניהו אזר קצת אומץ, נעמד על רגליו, והרים את קולו: "את המדיניות בהר הבית קובעת רק הממשלה, ולא השר לביטחון לאומי."

תזכורת – ראש הכנופייה הכריז על עצמו כ"הדרג המדיני", ובנושא אולי הרגיש והנפיץ ביותר, הר הבית, החליט, בתור "הדרג המדיני", על מדיניות הפוכה מזו של כל ממשלות ישראל, של ממשלת ישראל הנוכחית ושל ראש הממשלה, ומדיניותו הפרטית מיושמת. לאחר שנתניהו אמר את הדברים, קם ראש הכנופיה על רגליו, גער ברוה"מ ואמר לו: "אז תפטר אותי." או במילים אחרות: "בוא, תוריד את הדרגות ונלך מכות. גבר? נראה אותך."

ונתניהו, במקום לפטר אותו, בלע את הלשון. ראש הכנופייה, האיש החזק בממשלה, תקע סיכה בבלון המנופח של העכבר ששאג. ראש הכנופייה יצא בזעם מהישיבה ונתניהו שלח את נער השליחויות שלו צחי ברוורמן לרדוף אחריו ולנסות לרצות אותו. או במילים האחרונות, ראש הכנופייה איים וראש הממשלה הסמרטוט עשה במכנסיים.

* מה שבע? – בכל פעם שאני כותב את הסיפרה 7, המאיית מציע לי את המילה "באוקטובר".

* פרס לנדאו לדני שוורץ – עם הזוכים בפרס לנדאו – פרס מפעל הפיס למדעים ואמנויות, נמנה ההיסטוריון פרופ' דני שוורץ, החוקר את תולדות עם ישראל בתקופת הבית השני. זכיתי ללמוד אצלו לפני למעלה משלושה עשורים, ואף כתבתי אצלו עבודה סמינריונית על הסיקריים.

דני הוא חוקר מעולה ומורה מצוין, ואני שמח בשמחתו. בהודעה על הפרס הוא הוגדר מומחה לתולדות עם ישראל בתקופה ההלניסטית-רומית. אני מבכר את ההגדרה: תקופת בית שני. זה עיקר מהותה של התקופה בהיסטוריה היהודית.

אלה נימוקי הפרס: פרס לנדאו לאמנויות ולמדעים ע"ש מיכאל לנדאו מטעם מפעל הפיס בחקר ההיסטוריה של עם ישראל מוענק לפרופ' דניאל שוורץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על תרומתו הייחודית, חסרת התקדים ורחבת ההיקף לחקר ההיסטוריה היהודית בתקופה ההלניסטית-הרומית. בעשרים ושניים ספריו ולמעלה ממאתיים מאמריו, ובהם חיבורי מופת ומחקרים שהפכו זה מכבר לקלאסיים בתחומם, ואשר עוסקים בתת סוגות מגוונות בחקר ההיסטוריה, שינה שוורץ את האופן שבו המחקר בן-זמננו מתייחס לטקסטים בני התקופה, לדמויות מרכזיות ולאירועים היסטוריים שהתרחשו בחברה היהודית וסביבתה. בנוסף, שוורץ חוקר את התפתחות ההיסטוריוגרפיה היהודית-גרמנית במאות ה-19 וה-20, בדגש על "חוכמת ישראל". לאורך ארבעה עשורים, מחקריו מתאפיינים בהתחדשות מתודולוגית מתמדת התואמת את ההתפתחויות בחקר ההיסטוריה, דוגמת העיסוק בזהויות ובכינון נרטיבים. תרומה סגולית נוספת שלו היא תרגומים מוערים ומבואות ביקורתיים לטקסטים קנוניים בני התקופה.

זוכה נוסף בפרס השנה הוא קובי אוז, האהוב עליי. אין ספק שהוא ראוי לו.

* ביד הלשון: רי"ש מתגלגלת – הרי"ש של אמי, הייתה רי"ש מתגלגלת. זה היה סימן היכר שלה. היתה לי חברה שנהגה לקרוא לי, כמו אימי, "אורררררררררררררררררינקה!"

מה מקור הרי"ש הזאת? לכאורה, אימי ילידת פולין, רוב ילדותה בשואה היתה במנוסה בברית המועצות, וזה רי"ש פולני/רוסי. אבל למעט הרי"ש, לא היו שום עכבות של מבטא זר בעברית שלה. יתר על כן, היא כלל לא דיברה פולנית. שפת אימה היתה יידיש. וכשהיא דיברה יידיש, בעיקר עם הוריה ודודיה, היא דיברה ברי"ש אחורית, כפי שאנו מדברים בעברית. כשהיא דיברה עברית והשחילה מילה ביידיש, המילה ביידיש היתה ברי"ש אחורית וכשהשחילה מילה עברית כשדיברה יידיש, הרי"ש היתה מתגלגלת. הרי"ש של הוריה, דודיה, אחיה ובני דודיה הוא רי"ש אחורית, הרי"ש הצברית, שהיא הרי"ש שבה הם דיברו גם ביידיש.

אימי נפטרה לפני 36 שנים ומעולם לא שאלתי אותה על כך. אבל חשבתי על כך הרבה, והמסקנה היחידה המתקבלת על דעתי, היא שהיא החליטה לסגל את הרי"ש הזאת בעברית שאימצה, והיתה לשפתה הראשונה לכל דבר. העברית של אימי היתה צחה ורהוטה והיא שלטה בכל מכמני הלשון והדקדוק, שאותם לימדה. מן הסתם, היא בחרה ברי"ש של הקריינים והזמרים, כרי"ש הנכונה.

את מאמרו השבועי באתר שלו "הזירה הלשונית", מקדיש רוביק רוזנטל לרי"ש המתגלגלת, בעקבות מאמר של חגי חיטרון, מבקר המוזיקה של "הארץ", שמבכה את אובדנה. גם רוביק מסיים את מאמרו, "גלגולה של הרי"ש הישראלית," במילים: "אולי בכל זאת יש בה משהו, בריש המתגלגלת." רוביק מספר שסוגיית הרי"ש הנכונה לשפה העברית מלווה את הציונות כבר 120 שנה, והתנהל על אודותיה פולמוס מלומד. הוא מתייחס לגלגולי הרי"ש כחלק מהמכלול של המבטא הישראלי: "נראה שהחלשת הרי"ש היא חלק מהאבולוציה הכללית של המבטא הישראלי, הנוטה אל המכנה המשותף הנמוך."

סוגיית המבטא הישראלי מעניינת מאוד. יש טענה שזה מבטא "אשכנזי" וחלק מהביקורת על כור ההיתוך, הוא על העלמת החי"ת והעי"ן הגרוניות לטובת ההגייה האשכנזית. אך אין לכך שחר. האם המבטא של עולים "אשכנזים" מחבר המדינות, ממדינות אנגלוסקסיות, מגרמניה, הונגריה או מארצות לטיניות דומה במשהו למבטא הישראלי? ממש לא. מי שיאזין להקלטות של מובילי תרבות בתקופת היישוב וראשית המדינה, כמו השחקנים חנה רובינא ושמואל רודנסקי, משוררים כלאה גולדברג ושלונסקי, מנהיגים כבן גוריון וגולדה מאיר, יבחינו עד כמה מבטאם שונה מהמבטא הישראלי. המבטא הישראלי הוא מבטא צברי, לא רק בכך שהוא מבטאם של הצברים, אלא כיוון שהוא נולד כאן. איך הוא נוצר? כנראה מבליל המבטאים של העולים מן הגלויות השונות. כלומר זהו מבטא שנוצר באופן ספונטני, אותנטי, בידי בני הארץ. כך גם הרי"ש האחורית. נוטרי הלשון העברית לא אהבו את המבטא הזה, ונלחמו על רי"ש מתגלגלת ועל חי"ת ועי"ן גרוניות. כך דיברו מנהיגים שוחרי הלשון העברית כז'בוטינסקי ומשה שרת, אשכנזים למהדרין. זו השפה התקנית; כך דיברו קרייני הרדיו כמו משה חובב וראומה אלדר. בהדרגה, קרייני הרדיו נפרדו מן החי"ת והעי"ן, אך עוד זמן רב הקפידו על הרי"ש. וכך גם הזמרים, עד שנות השמונים והתשעים. הראשון שמרד ברי"ש המתגלגלת היה אריאל זילבר, כבר בתקליטו "רוצי שמוליק", שיצא לאור ב-1976. אך התהליך ארך עוד למעלה מעשרים שנה.

במופע המחווה לשלישיית "החלונות הגבוהים" של שלומי שבן, אסף אמדורסקי ויעל קראוס, הם שרו את שיריה ברי"ש מתגלגלת, כמו בגרסת המקור, והיה בכך חן רב. אולי חגי חיטרון ורוביק רוזנטל צודקים?

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אני מפ"אניק ותיק שהקים  עם חבריו את נחל  עוז ב1953 כדי להגן על מדינת ישראל, אך ב-7/10 צה"ל והממשלה לא איפשרו לישובים לעשות זאת. יש לומר בקול גדול שתפישת הביטחון  של חגורת ישובים לאורך הגבול מילאה את תפקידה בהגנת המדינה כמצופה, לא כדאי לחשוב מה היה קורה בשדרות, נתיבות, אופקים, אשקלון, קריית גת ובאר שבע, אילמלא חגורת הביטחון של הישובים  שנפגעה אך מילאה את משימתה הלאומית. תגידו  תודה  ותנו  כבוד לנופלים.

 מי  האשמים? אני חש שכולם זורקים את האשמות  באירוע  7/10  זה לזה, ולא מקימים ועדת חקירה ממלכתית, אומרים  שבזמן מלחמה  אי אפשר לחקור. ההפך – אפשר וצריך. אני קורא ליו"ר בית המשפט העליון ולנשיא המדינה לבחון ולקבוע, מה ומתי הזמן הנכון לוועדות חקירה ואת מי יש לחקור. מאחר ששרי ממשלה וראשה נתניהו, אמורים להיות בין  הנחקרים, אין לסמוך על יושרם והגינותם להקים ועדות חקירה כנדרש.

 1. ראש הממשלה נתניהו היה מודע לתהליך ההתחזקות של החמאס, ולא עשה דבר אלא להפך, סייע לחמאס. סביר שהיה מתואם ישירות או בעקיפין עם נציגי קטאר והחמאס, והסכים לאספקת ציוד וכלים להערכות החמאס למלחמה.  הוא ידע, כי קיבל מידע שוטף מצה"ל ושירות הביטחון על כל החומרים לבניין, חפירה, ברזל, מלט , עץ, פחים, מכונות, וכסף שזרמו  במשך 4-5 שנים לידי החמאס לצרכי מלחמה. הוא ידע על "הקמת עזה תחתית " וקילומטרים של מנהרות וציוד תת קרקעי. נתניהו  ידע על איסוף הכספים של החמאס, נתונים שנמסרו לו על ידי המוסד. אף על פי כן אישר מדי חודש העברת מאות אלפי דולרים במזומן של קטאר, לחמאס.

נתניהו חיזק את החמאס על מנת להחליש את הרשות הפלשתינאית (שהיתה אמורה להיות אחראית גם על רצועת עזה, עלפי הסכמי אוסלו ,שגם נתניהו חתום עליהם). נתניהו קיבל בעצמו החלטה על מדיניות הביטחון, וקבע שהמדיניות היא הגנה בפני החמאס ולא התקפה. ואף ביזבז  4 מיליארד שקל להקמת קיר ביטחון בלתי דרוש (ויש עוד לבדוק מי היה הקבלן שהרוויח מהקמת הקיר ומה הקשר שלו לנתניהו?) [אהוד: אולי מדובר במשפחות סינוואר ודף?]

 2. מי  משרי הביטחון לשעבר קיבל החלטה לאסוף את הנשק מיישובי הגבול, ולהשאיר רק מעט מאד נשק ארוך, וגם לחייב להחזיקו במחסן הנשק היישובי, ולא אצל התושבים.(בבארי נהרגו 5 חברים בדרכם לקחת את הנשק שלהם ממחסן הנשק. בנחל עוז השאירו רק תת-מקלע עוזי אחד לרבש'צ ואקדחים לכל השאר. הרבש'צ וחברי הכיתה  נהרגו. בקיבוץ גבולות בכלל לא השאירו נשק לכוננות).

3. לא ברור למה  הרמט"כל הנוכחי וזה שלפניו, לא בדקו את ההיערכות של  היישובים בעצמם, אלא קיבלו הערכות מצב שיקריות ולא עשו דבר.למה הרמט"כל לא קיים שום תרגיל קרבי על הגבול?  וקיבל את תפיסתו של נתניהו שאין  לתקוף אלא להגן. וגם  בזה לא  הצליחו.

אחריותו של הרמטכ"ל על שצה"ל לא הפעיל מיד עם התקבל המידע הראשוני, ב-7/10 ב- 0630 בבוקר, את היחידות המתאימות, וצה"ל נכנס לתגובה רק בשעה רק ב-1630  אחה'צ, אחרי שנרצחו מאות רבות של ישראלים. וגם  כשצה"ל הגיע, לא ברור למה נותרו יישובים מותקפים שצה"ל לא הגיעו אליהם אלא למחרת בבוקר.

4. אלוף פיקוד דרום  זילזל במערכת הביטחון של היישובים ,ולא טיפל כלל בהגנת היישובים, ולא התנגד להחלטה על איסוף הנשק מיישובי הגבול. (אני אישית קיבלתי קריאה טלפונית בשעה ב- 7/10 ב-0830   בבוקר מחברים בנחל עוז שאמרו לי: "כצלה – אנחנו יושבים בקיבוץ במ"מדים, בחוץ מחבלים משתוללים ורוצחים, אין כאן שום צבא, תטלפן מיד לפיקוד דרום ותודיע, כי לנו אין קשר." התקשרתי מיד ונעניתי על ידי המזכירה "האלוף איננו הוא בשטח." ואני אומר לה: "בנחל עוז מחבלים  ורוצחים." היא עונה לי: "אנחנו יודעים ומטפלים." אני לא בטוח איפה היה האלוף ב-0830, נראה לי שבחופשת חג.)

מסתבר שאלוף הפיקוד לא הקפיד על נוהלי הביטחון הפשוטים ביותר של הגנת מחנות צה"ל והגנת יישובים. לא נערכו שום תרגולים, ולא נעשתה שום הערכות לאחר שלקחו את הנשק מהיישובים. כל המחנות וכל הישובים נפרצו, מחוסר כל שמירה.

5. מסתבר שראשי אמ"ן האחרונים שינו את נוהלי איסוף נתוני מודיעין, ובמקום להיעזר במידע אנושי, השתמשו רק בחומר מודיעיני של בזק, תצפיות, וצילומים. הם גם לא הבהירו את  המצב החדש של איסוף הנתונים לרמטכ"ל ולראשי המוסד ושירות הביטחון. מסתבר שקציני המודיעין של פיקוד דרום ואוגדת עזה כלל לא התחשבו בהודעות של התצפיתניות ושל הצילומים מבלוני צילום ביום  ה-6/10.

לדאבון  לב זו לא פעם ראשונה שראשי המודיעין נכשלים ומכשילים את מדינת ישראל .ולא  עשו את השינויים  הדרושים לחזק את יכולת המידע שהם מספקים.

 6. מסתבר שמפקד אוגדת עזה התרשל בקיום נוהלי הביטחון הרגילים. נתן חופשה לחיילים רבים  מדי, וזילזל בדיווחים של התצפיתניות וצילומי אוויר.

 כל  אלה בעיקר אחראים שב- 7/10/2024 נכבש  חלק  חשוב של מדינת ישראל  על ידי ארגון טרטר ידוע ומוכר. שתקף ב-22  פריצות בגדרות המערכת של הגבול, על ידי  1500 רוצחים אנשי חמאס מאומנים  ומצויידים, עם  עשרות טנדרים, ג'יפים וכלי רכב מצויידים, עם  עשרות אופנועים ואלפי בוזזים  מהרצועה. ידענו על הכול ובטיפשות האחראים השונים נכשלנו.

אדוני  הנשיא ואדוני יו"ר בית המשפט העליון, אין בישראל בעלי תפקידים אחרים חוץ מכם, שאינם מעורבים בצורה זו או אחרת  באסון  של  7/10.  על כן אתם היחידים שיכולים לשקול באובייקטיביות, מה הדרך הנכונה במדינה לטפל באיך ומתי יוקמו ועדות חקירה.

   בברכה,

אברהם כץ עוז

 מפא"ניק ותיק

ממקימי נחל עוז ב-1953.

אהוד: שכחת לציין גופים ואנשים שאותם אתה פוטר כנראה מהתייחסות ומאשמה בפני ועדות החקירה: מתקפת פתע של אוייב אכזר שמקדש את המוות, יחיא סינוואר, מוחמד דף, חמאס, חסן נסראללה, חיזבאללה, איראן, מצרים – מהצד המצרי המושחת של מנהרות ציר פילדלפי, "הפגנות המחאה" הפרועות לפני ה-7 באוקטובר, מנהיגי הסרבנות (דוגמת שקמה ברסלר) לשירות בצה"ל ובמיוחד בחיל האוויר! כל אלה שטינפו את נתניהו וחיבלו בהנהגתו לפני ה-7 באוקטובר והם ממשיכים בכך גם עכשיו בעזרת תקציבי ענק שנועדו להפלתו כאילו הוא האוייב של ישראל!

דומני שבזמן-אמת אין בני הדור מזהים תחילתם של אירועים אשר בחלוף העיתים יגדירו את תקופתם. במרוצת השנים כאשר יכירו בשינויים הכבירים שעברו כבר יהיה מאוחר מכדי להשפיע על תוצאותיהם.

זה התהליך שעברה האימפריה הביזנטית בת אלף השנים, אלא שבעצם מעולם לא התקיימה יישות בשם "האימפריה הביזנטית". כינוי זה ניתן לה ע"י היסטוריונים צרפתיים בתקופת הרנסנס כשנדרשו לתאר את האימפריה הרומית ובירתה קונסטנטינופול, אימפריה אשר התנהלותה הפכה לשם נרדף לדיפלומטיה נכלולית, צביעות ושחיתות ממארת.

וכך יבוא יום בו נצפה בנטפילקס בסדרה העוסקת בפוליטיקה האמריקנית בת-זמננו בסגנון I CLAUDIUS” " .

הסדרה תיפתח ביוני 2024 בתקציר העימות הטלוויזיוני בין הנשיא ביידן והטוען לכתר הנשיא-לשעבר טראמפ, בה התגלה המלך ג'ו במערומיו הקוגניטיביים.

נפגוש את הקושרים בחצרו המאיימים על ביידן/המלך ליר הקשיש בהדחה באמצעות התיקון ה-25 לחוקת ארה"ב וזאת חלף 14 מיליון הקולות להם זכה בבחירות המקדימות.

כיצד חישבו החרטומים הקושרים לברור להם איש כלבבם לעשות רצונם.

כיצד ביידן קשישא, בהבלחה של צלילות-דעת, נתן לקושרים שח-מט בכך שמשח להחליפו את האטד, סגניתו קמלה האריס, בלי בחירות מקדימות וללא מתן אפשרות לקושרים לקרוא תגר על בחירתו זו. לא לילד הזה התפללו.

ועוד כהנה וכהנה פרקים כיד הדמיון הנטוע בעובדות, כגון:

* נעוריה הלוהטים של הגברת האריס בסן-פרנסיסקו.

* הרפתקאותיו הרומנטיות של בעלה.

* "אלה תולדות" טים וולז, הסגן המיועד של קמלה.

* ואיך לא, סיפורים מן המיטה של הטוען לכתר הישן-חדש הנשיא בעבר דונלד טראמפ.

אבל עכשיו ברצינות. מצב הדברים הנוכחי סותר כל תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. ביטול הריצה לבחירה מחדש של הנשיא והחלפתו בסגניתו מעלים את השאלה מי בכלל ישלוט בארה"ב בחודשים הקרובים?

קמלה האריס מתרוצצת בכל רחבי ארה"ב, חוזרת כמו תקליט על נראטיב מומצא של פתרונות והבטחות לעתיד בתחומי הכלכלה (הורדת האינפלציה), הבריאות (הפלות לכל דורשת), הגירה (סגירת הגבולות), חינוך, דיפלומטיה בינ"ל ומה לא.

אבל מה עשית בשלוש וחצי השנים האחרונות? מה בדבר ההווה? הרי גם אם לא תיבחרי לנשיאות עדיין רבה המלאכה שאת יכולה לעשות עד ינואר 2025.

גם לאנטישמיות הגואה במסווה של "אנטי-ציונות" היתה עדנה במחנה האריס. בחירתה תסמן ימים קשים ליהודים באשר הם ולישראל כמדינה, הכול בשם "האיזון הקדוש".

המתמודד הרפובליקני דונלד טראמפ מוכר לנו היטב. הוא אינו נושא על גבו "קופה של שרצים". הוא נושא את כל הבנק... עד כה התפרסמו אודות נשיאותו כ-1,200 (אלף ומאתיים) ספרים נוטפי זימה ואיבה. בה בעת יריביו בממשל מנסים באמצעים משפטיים, לעיתים מפוקפקים, לנשלו מנכסיו ולשלוח אותו לכלא. לאחרונה כמעט ונרצח. בלי ספק יש לנו עסק עם אישיות מחוררת כמו גבינה שווייצרית, אבל הוא בא למערכה הנוכחית עם תעודות מוכחות ומרשימות בשטחי הכלכלה, הממשל והדיפלומטיה.

הגורל גזר שבמדינה המבורכת הזו אלה יהיו שני המתמודדים לנשיאות. בשיטת הבחירות המיוחדת לארה"ב כל קול הוא "תוספת גרוש ללירה" (כפי שהתבטא רא"ל גבי אשכנזי בהקשר אחר). לכן המשכיל בעת הזו חייב לקרוא היטב מה מציעים המועמדים לו ולמשפחתו, לסתום את האף, ולהצביע!

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה.

על ספרה של דניאל אשל

"שפה היברידית"

עקד 2024, 281 עמ'

אסופת הסיפורים שבספר זה של דניאל אשל מפתיעה במבנה ובתכנים: למרות שכמעט בכל אחד מהסיפורים הגיבורה הראשית, שדוברת בגוף ראשון, היא מיכל (בעמ' 186 אנו פוגשים לראשונה את שמה המלא – מיכל שכטר), הרי שהעלילות חושפות כל פעם מיכל אחרת, שעיסוקיה שונים, ועל הרוב, גם מושאי אהבתה שונים. מסופר על אותה מיכל, אבל מסתבר שהיא אחרת, כשבסיפורים מוזכרים אותם שמות של אחיה (ארז ואדם), ואותם חברי ילדות שעימם היא מבלה גם בבגרותה (דביבון, שי, חוה, דקלה, ברק). אינני זוכר שאי פעם קראתי רצף סיפורים דומה לזה, ומדהים שתת-סוגה זאת בתחום הסיפורת נבראה על ידי יוצרת שזה ספרה הראשון.

אביא מספר דוגמאות שיאששו את דבריי: ב"קרואסון בזעתר" מיכל היא אופה במקצועה, והיא נרדפת על ידי שני סוחרי נשק המבוקשים על ידי השב"כ. החבר שלה בחווה, שבה היא מוסתרת בזהות בדויה, הוא גיא.

בסיפור "ג'ינה" מיכל היא תלמידת תיאטרון, והחבר שלה הוא שחר, שג'ינה, השותפה לדירה, גונבת אותו ממנה, וגם גונבת את התפקיד המיועד לה בתיאטרון. הסיפור מורכב מאוד, והקורא מבין שרוב "התקלות" בעלילה נובעות מכך שלמיכל יש התמוטטות עצבים שמובילה אותה לבית חולים "שלוותה".

בסיפור "חולמת בבאהמס" מיכל הוזה שהיא רואה בטיול באיים את אהובה יואב.

בסיפור "מסדר הטבעת" מיכל נאלצת לטפס לקומה שנייה, להשתחל דרך חלון האמבטיה של אורי, האקסית של דביבון (כתבתי שכמעט בכל סיפור מופיעים אותם חברים), כדי לחפש בדירתה טבעת שאורי מסרבת להחזיר לדביבון, טבעת של מסדר הבונים החופשיים.

ב"על גב העולם" מיכל נזכרת בשירותה הצבאי בבסיס צבאי בצפון הארץ, שם התעלסה על גג הבניין הגבוה שבבסיס עם חייל בשם סתיו, הגם שידעה כי יש לו חברה. היא נזכרת בו בשהותה בוונציה, כשהחבר שלה בארץ בעת הזאת הוא מיכאל, וחבר אחר הוא יואב, אבל סתיו נזכר עד כמה ההתעלסויות איתה היו משמעותיות עבורו, ומבקש לחדש את הקשרים.

ב"שפה היברידית" היא נמצאת בברלין, שם היא כותבת סיפורים, ושני איטלקים יוצרים עימה קשר – מיכאלו ואנטוניו. היא מושכת את מיכאלו לחדרה לליל אהבה לפני שהוא חוזר לאיטליה.

ב"שתי יריות בקו התפר" אהוב ליבה של מיכל מבית הספר הוא איתן, שלימים נודע שהוא נהרג מיריות בקו התפר.

בסיפור "השד של יוליה" מיכל היא סייפת ותיקה ומאמנת את הסייף החדש מיכאל. היא מתלבטת את מי להעדיף – את מיכאל, או את דני מאמן הסיף. מיכל נוסעת לוונציה ללמוד אמנות, מיכאל רוצה לבקר אותה, אבל היא מזמינה דווקא את סתיו.

בסיפור "שטחים אסורים" החבר של מיכל הוא יואב, חוזר בשאלה. היא מוזמנת אצל הוריו הדתיים, ואיננה מסוגלת לעמוד בכללי החובה של בית דתי – בלילה היא מתגנבת אל מיטתו של יואב.

בסיפור "מביט בך מרחוק" הקורא מתוודע לשמה של מיכל רק לקראת סוף הסיפור, כאשר היא מוכנה להיות חברה של תומר הדון ז'ואן, וזאת בזכות השיר שכתב לה. היא לא מוכנה להיות חברה של דין, שותפו לדירה (המבואס כי שיר זרקה אותו), והשיר נכתב למענו כדי שייצא מהדיכאון.

בסיפור "חול צבעוני" מיכל נמצאת בעיר הנמל הגרמנית ברמן, עבדה במוזיאון עד שפוטרה. היא מוכרת בקבוקי בושם ממולאים בחול צבעוני, ובהמשך מתמנה כמדריכת תיירים. היה לה חבר בשם יותם, אבל מדריך התיירים הנרי מפגין כלפיה ידידות.

בסיפור "זוחלים זוחלים" מיכל היא דוקטורנטית בזואולוגיה. היא חוקרת דפניות. המנחה שלה הוא פרופ' עודד מרגלית המחזר אחריה בצורה בוטה, ואף כופה עליה התעלסות. בסוף הסיפור מתברר איך היא נוקמת בו ( לא רק על שכפה עליה סקס, אלא גם על כך שגנב ממנה חלקי מחקר בלי לציין קרדיט), אבל רצוי שהקורא הפוטנציאלי יגלה בעצמו את הנקמה המתוקה.

בסיפור "מתחת לעץ התות" מיכל רוצה בחברתו של יובל, זה שעשה לה "סולם גנבים" כדי להגיע לפירות עץ התות בווילה של ברק, אלא שהוא מעוניין בבחורה מטריפה שיודעת לרקוד סלסה. שירה מחזרת אחרי יובל, ולבסוף מתחתנת עם רון. יובל חוזר לבסוף למיכל.

"בשמלת הקיץ הכחולה", האהוב של מיכל הוא יואב.

ב"דיווה" מיכל היא מומחית סטארט אפ, יוצרת אפליקציה המלמדת איך להתלבש לאירועים השונים.

ב"שיקוי אהבה" מיכל עובדת במשרד תיווך, ולאחר זמן היא עובדת בחנות הקסמים והשיקויים של טוביה. היא מנסה באמצעות שיקוי אהבה להחזיר לעצמה את אהוב ליבה – איתי, שיש לו בת זוג בשם ירדן. בסופו של דבר, השיקוי עובד, ואיתי חוזר אליה.

הבאתי את הסקירה הזאת כדי להצביע על המניפה הרחבה מאוד של מקצועות של אותה גיבורה, של אתרים בהם היא פועלת בארץ ובחו"ל, האהבות והאכזבות שהן מנת חלקה. כדי לארוג עלילות רחוקות זו מזו, לגבי אותה גיבורה, צריך או התנסות מאוד רבגונית, או לחלופין – תחקיר חובק עולם.

לאחר שניסיתי להצביע על "המה" המגוון מאוד באסופה זאת, אפנה לתיאור "האיך": יש בקובץ מספר סיפורים שניתן לתייג אותם כשייכים לזרם הסוריאליסטי, לדוגמה – "הרוקי מורקמי ואני", שבו מיכל הגיבורה חוטפת מכה בראש, ובעקבות זאת היא עוברת מהפך תודעתי – היא נקלעת לחתונה שלה, שבה היא לבושה בשמלה לבנה עם שובל (במקום הג'ינס שלבשה רגע קודם), סביבה אורחים, חברים מברכים אותה, וצלם מצלם אותה, ולה אין מושג מי החתן. מעבר כזה מעולם העובדות אל עולם ההזיה והחלום מצוי באפוס "84Q 1" מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי, שם הגיבורה, יורדת ממונית, עוברת גדר, ונקלעת כאילו לפלנטה אחרת. שם הסיפור מצביע על הקשר המוטיבי הזה, וראו גם עמ' 12-11).

קווים סוריאליים נמצא גם בסיפורים אחרים: ב"פראנץ' טוסט" קורים בביתה של מיכל אירועים מוזרים, שבסופם היא פוגשת את אחיה נוי, שנפטר מסיבוך בניתוח בגיל שלוש. נוי המת, כבר בן עשרים ושלוש, מתאמץ להוכיח שהוא באמת נוי הקטן שהתבגר בשמיים. הוא מבקש את השעון כדי לדעת מתי עליו לחזור אל עולם המתים, וכן, לפני שהוא מסתלק, הוא מבקש שמיכל אחותו תכין לו פרנץ' טוסט וצ'יפס כפי שאהב. סממנים סוריאליים יש גם ב"ג'ינה", "חולמת בבהאמס", "הנסיך ממונסטריירה" "שיקוי אהבה".

הסיפור "סודות ונציה" כתוב בצורה פיוטית, כמעט שירה, קראתי את זה בעונג פעמיים. "קרואסון בזעתר" הוא מעין סיפור בלשי, ו"מביט בך מרחוק" (שהזכרתי בקיצור לעיל) עונה על השאלה הגדולה ששאלו ב"הגשש החיוור" (במילותיו של יוסי גמזו): "מה יש לו שאין לנו?" – "כשעיניו הוא רק נושא / נמסה היא כמו חמאה על המחבת." הסיפור מתאר שני שותפים בדירה – תומר ודין – דין מיואש כי שיר נטשה אותו, הוא מטביע את יגונו באלכוהול ובמוזיקה רועשת. שותפו לחדר, תומר, שמבקש להקל על סבלו של דין, כותב שיר אהבה לברמנית היפה שדין שם עליה עין, אבל נרתע מלחזר אחריה כי יש לה חבר "שרירי". תומר משאיר לברמנית היפה את מיספר הטלפון של דין, והיא באמת נענית, כותבת ואטס-אפ שנפרדה מהחבר שלה, וכיוון שהשיר נגע לליבה (אף מחזר לא כתב לה קודם שיר כזה) – היא מוכנה ליצור קשר עם מחבר השיר – תומר, ולא עם דין שלמענו היתה כל הטרחה. אגב, שם הברמנית הוא מיכל, והעבודה בפאב היא אחת מאינספור תפקידים שמיכל זאת ממלאת בסיפורים השונים. זהו – אין ספק שהגשש החיוור צדקו.

אני חש חובה נעימה לשבח את ציפי שחרור על כך שגילתה את הסופרת הנהדרת הזאת בסדנה לכתיבה יוצרת, והיא בוודאי גם עודדה אותה להפיק את הסיפורים כספר. יש עוד המון מה לכתוב על אסופת סיפורים מעניינת זאת, אבל מה אעשה, שהעורך האכזר מגביל אותי תמיד במיספר המילים.

[אהוד: לא נכון. אינני מגביל ואינני סופר מילים].

2. "האומה" גיליון 235, אוגוסט 2024

סקירה והתרשמות

אתחיל את התרשמותי מגיליון זה של "האומה" בסקירת מאמרו של פרופ' אריה אלדד, שבוחן את ספרו מיכאל בן ארי על האסלאם, כשהמסקנה שלו היא שנגזר עלינו לחיות על חרבנו, כי מלחמתם של הערבים נגדנו היא מלחמת דת, והדת המוסלמית מצווה לחקות את הנביא שטבח ביהודים משום שלא קיבלו את תורתו. גם החדית' קובע שאת היהודים יש להרוג, אפילו יתחבאו אחרי סלע או שיח. משימת האסלאם היא לכבוש בחרב ("דין מוחמד בסיף") את כל עולם "הכופרים", והיהודים והנוצרים גרועים מן האליליים כי הם יורשי "הספר", והיו אמורים לדעת את "האמת". שום דבר לא יספק את האסלאם חוץ מהשמדה טוטאלית של היהודים, ואחריהם – הנוצרים, והדברים הכתובים באמנת החמאס בנדון מחייבים כל מוסלמי, ואם ימות במלחמת קודש זאת, יזכה לגן עדן (הקוראן גדוש בתיאורי האושר האינסופי המיועד למקדשי אללה). וזה ממש לא חשוב עד כמה היהודים יתנהגו כמלאכי השרת – דינם על פי האסלאם הוא השמדה. כך טבחו ערביי חברון במיטיביהם השכנים היהודים, כך נהגו ערביי יהודה ושומרון כאשר הובטח להם אופק פוליטי על ידי רבין, פרס, ביילין – הם רצחו 1500 יהודים בפיגועים מזוויעים, הכוללים פיגועי התאבדות. כך נהגו ערביי עזה בשכניהם מהעוטף שהעניקו להם אמצעי פרנסה ואשפוז במיטב בתי החולים בארץ – אלה, שנהנו מחסדיהם של היישובים האלה, באו בעקבות מחבלי הנוח'בה לשדוד את בתי מיטיביהם, וטבחו אותם בדרכים מזוויעות, ובתיהם נהרסו.

במאמר של אלדד אנו קוראים גם על חצי מיליון מוסלמים ששירתו את הרייך הנאצי ב-1943 בעקבות הברית שבין חאג' אמין אל-חוסייני והיטלר. עד היום בעזה "מיין קאמפ" הוא רב מכר. ערביי עזה (כמו מחמוד עבאס!) מכחישים שהיתה שואה – אדרבה, מה שקרה להם ב-1948 היא השואה האמיתית. ז'בוטינסקי, כידוע, האמין שאם ננקוט ב"קיר הברזל" אל מול העוינות המוסלמית, בסוף הם יתייאשו. המאמר קובע (בצדק, לצערי!) שז'בוטינסקי השלה את עצמו.

נושא אחר שמשך את תשומת ליבי הוא יחס המדינה והעם בציון אל הדרוזים. הרצל ובלפור חקק, שכיהנו שניהם, זה אחר זה, כיושבי ראש אגודת הסופרים, מראיינים את מג'הלי והבה, שהיה בעברו חבר כנסת וסגן שר, ועתה הוא משמש כשגריר נודד של המדינה. בריאיון מובאות תולדותיה של הברית בין העדה הדרוזית ובין המדינה, תוך אזכור 500 הנופלים הדרוזים במערכות ישראל, והעובדה שביניהם יש קצינים גבוהים עד דרגת אלוף. והבה מייחל לשוויון ככתוב במגילת העצמאות, תוך תיקון קטן בכיוון זה בחוק הלאום. עליי לציין שאני מכיר את הפעילות הברוכה של הרצל ובלפור לקירוב לבבות עם העדה הדרוזית, שבמסגרתה קיימו ביקורים של רעות בין אנשי ספר משתי העדות. נכחתי במפגשים כאלה שיזמו והפיקו הרצל ובלפור.

בנושא היחס אל העדה הדרוזית כתבה גם ד"ר מלברגר-אמינוף, שלדעתה "למען אחינו הדרוזים" צריך לשנות מילה אחת בהמנון שלנו – במקום "נפש יהודי הומייה" – "נפש ישראלי הומייה." העורך העיר שהמנון לא משנים, ומה שכן צריך לתקן הוא חוק הלאום, בו צריך להוסיף לו את המילה "שוויון". אבל לדעתי, יש עוד נימוק שבגללו אסור לשנות: הרי רק נפש יהודי בגלות הארוכה הייתה הומייה לציון, ולא נפש הישראלי שכבר נגאל וחי בארצו בחירות.

פרופ' יובל אלבשן מתאר במאמרו את ההבדל שבין הרצח "הסטרילי" החשאי של הנאצים לעומת הסדיזם המוחצן של האסלאם, כאשר מחבלי חמאס מתענגים על השחיטה. אלבשן משווה את הזוועות שערכו הנוח'בה ב-7.10.24 לזוועות ת"ח ות"ט שהיה בהן סדיזם מזעזע. משום מה אלבשן אינו מזכיר את הזוועות שביצעו השכנים הערבים בחברון במאורעות תרפ"ט. אני מקווה שאלבשן צודק בדברי הסיכום שלו, שאויבינו טועים בנו.

את החסר הנ"ל אצל אלבשן משלים משה ארנוולד – הוא מצביע על כך שפגיעת הערבים ביהודים קדמה לעליות הציוניות, ובוודאי להקמת מדינת ישראל. הוא מפרט את ההתנכלויות ביהודים מהמאה ה-19 ועד מאורעות 1920, 1921, 1929, 1939-1936. הוא מתאר אירוע מדהים, כאשר יהודי חברון דחו את הצעת העזרה של ההגנה, כי היו בטוחים ששכניהם לא יפגעו בהם. המחבר מזכיר יהודים טובים שסייעו לערבים בכסף ובהענקת תרופות ללא תשלום, והם נרצחו בידי אלה שהיו אמורים להיות אסירי תודה. אחרי מלחמת ששת הימים נמצאו תעודות ירדניות על הזוועות שביצעו ב-1948 בגוש עציון, וכן על הזוועות שהם התכוונו לבצע ביישובים העבריים ב-1967.

רון פרושאור, שגרירנו בגרמניה, מתאר איך המוסלמים בברלין חילקו ממתקים כדי לחגוג את הטבח בעוטף עזה. השמאל "הפרוגרסיבי" והאיסלמיסטים פועלים כאחד בשנאתם ליהודים, ואלה, למרות המאמצים הכנים של השלטונות בגרמניה המעמידים לדין מכחישי השואה – מתכוונים להגר מגרמניה לארץ אחרת.

דני דנון, יו"ר יד ושם, מתאר את האנטישמיות בארצות הברית, ואת שערי אמריקה הנעולים בפני פליטי האונייה "סנט לואיס" ב-1939.

גם פרופ' דינה פורת מתארת את האנטישמיות באירופה, וקובעת בצדק שחלומו של הרצל כי מדינה יהודית תהיה מענה לאנטישמיות, וסוף להשפלת היהודים – חלום זה אינו עומד בפני מבחן המציאות.

העיתונאי אלדד בק מתאר את האנטישמיות של השמאל מימי קארל מארקס, היהודי המומר שקבע ב"על השאלה היהודית" (1843) כי אלוהי היהודים הוא הממון. בק מונה אנטישמים נוספים שקדמו לנאצים. השמאל "הפרוגרסיבי" מכיר רק בלאום אחד שאין לו זכות להגדרה עצמית – היהודים. הוא מאשים את היהודים בקולוניאליזם וברצח עם, ועל כן השואה מאבדת מחשיבותה כאירוע היסטורי יחידאי. הקומוניסטים הסטליניסטים חשפו את שנאתם ליהודים במשפטי פראג (1952), במשפט הרופאים (1953), וברצח בכירי הוועד היהודי האנטי פשיסטי. שמאל ואסלאם חברו יחדיו בשנאה יוקדת ליהודים.

ההיסטוריון יוסף קיסטר מתאר את פעילותו של ז'בוטינסקי לנוכח פוגרום קישינב ופוגרום ביאליסטוק, וכיצד הוא, יחד עם טרומפלדור, יזמו הקמת יחידות צבאיות כדי לעזור לבריטניה לשחרר את ארץ ישראל מהעול העות'מני. קיסטר מרמז שדווקא בן-גוריון היה זה שצידד בהשתייכותה של ארץ ישראל לאימפריה הטורקית.

פרופ' תמר וולף מונזון מתארת את ייסורי המצפון של אורי צבי גרינברג על שברח מפולין, הציל עצמו, ולא נפרד ממשפחתו שנספתה בשואה. אצ"ג, שנודה על דעותיו על ידי ההתיישבות העובדת, פרסם דווקא ב"הארץ" את הקינות שלו על עם ישראל שנהרג, שירים שנאספו לימים בספר "רחובות הנהר".

פרופ' אריה נאור סוקר את ספרו של פרופ' דימיטרי שומסקי המטיל ספק בכך שמנהיגי הציונות ראו בהקמת מדינת לאום יהודית את מטרת הציונות. אינני בקיא בחומר כמו הפרופסורים הנ"ל, אבל נראה לי שהנכונות לקבל את מרות האימפריה הרוסית (פינסקר), ומרות האימפריה העות'מנית (הרצל, בן-גוריון, בן-צבי) היו בוודאי בבחינת "תחנות ביניים". בלא ספק, הרצל, ובעקבותיו – בן-גוריון ובן-צבי שאפו למדינה יהודית עצמאית. יוצא דופן הוא אחד העם ששאף למרכז רוחני בארץ ישראל, ולא למרכז מדיני. לעומת הנ"ל, לדעת המאמר, ז'בוטינסקי שאף למדינה יהודית בעלת רוב יהודי, המכילה מיעוט שווה זכויות של ערבים. בן-גוריון חשש שאם בריטניה תנצח, היא תנהג בארץ ישראל באכזריות כמו בהודו. ז'בוטינסקי הקים את הגדוד העברי שלחם נגד טורקיה. מה שהמאמר הצניע, הוא שהרצל הכריז שבבאזל הוא יסד את מדינת היהודים, ובן-גוריון ביצע זאת ברגע של אומץ בלתי נשכח.

יוסי אחימאיר , עורך כתב העת, סוקר את הפעמים שישראל כבשה את רצועת עזה, ומצטט את מכתב ההתנצלות של בן-גוריון על כך שנאלץ לסגת מסיני בלחץ ארצות הברית וברית המועצות. הוא מרגיע בכך שאילת תהיה אלטרנטיבה לתעלת סואץ שחסומה בפני הצי הישראלי. וכן, אילו התנגד לנסיגה, לבטח היינו מנודים, והיה נחסם בפנינו נתיב הנשק הנחוץ לביטחוננו.

פרופ' אורי כהן עורך נקרולוג לדוד לוי, שהפך מפועל בניין חסר השכלה למנהיג פוליטי משמעותי שהגיע לדרגת סגן ראש הממשלה. משה ניסים, שהיה גם הוא סגן ראש ממשלה, סבור שדוד לוי היה ראוי לשבת על כס נשיא המדינה, אלא שנתניהו התנגד, ובמקומו נבחר נשיא שהמיט חרפה על המוסד המכובד.

חיים גורן סוקר את ספרה של מיכל גלעד על החיים בצוותא בתל-אביב הקטנה, כאשר פעלו בה עשרה אדמו"רים, וחוקי העזר של העיר אסרו על חילול שבת בפרהסיה.

תלמה פרוינד מפרסמת מאמר מרתק על מקס ברוד שהפר את צוואתו של קפקא, ולא שרף את יצירתו, וכך חשף לעולם את גאוניותו של ידידו, כשבאצילותו הוא הנמיך בכך את קומתו שלו כסופר, מסאי ומוסיקאי. קנאת סופרים? יש גם אצילות ולב פתוח לנתינה.

ד"ר אופירה גראוויס קובלסקי מצירה על כך שנפקדת תרומתן של נשים בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית, והיא מביאה כדוגמה את ד"ר ויקטוריה ספקטור, שהיתה בראש ועידת ברית נשים לאומית ב-1938, הייה אשת אמונו של ז'בוטינסקי, ולא זכתה לאזכור ההולם את מעמדה.

וכן, בפעם השנייה אני מסכים עם דעתו של העורך (בפעם הקודמת בנושא "תיקונים" בהמנון): אני סבור כמוהו שמעשהו של דוד גרוסמן להשמיץ את ראש הממשלה ב-CNN הוא מעשה שלא ייעשה, הגם שנתניהו ראוי לביקורת נוקבת (הרפורמה המשפטית שקרעה את העם, מינוי פשיסט וכהניסט, עבריין מורשע לשר הממונה על המשטרה, הענקת תועפות כסף בזמן מלחמה למשתמטים מגיוס וכד'), אבל מה שמותר (וגם חובה!) לבצע בארץ, אסור באיסור חמור לבצע בעולם.

[אהוד: דוד גרוסמן הוא נביא שקר ההולך בעקבות עמוס עוז גם בקבלת פרסים בעלי אופי פוליטי מגרמנים – עקב השמעת נעימות ערבות לאוזניהם!]

יש עוד דברים רבים לומר על הגיליון המעניין שלפנינו, בעיקר על כך שהעורך השכיל לבחור כותבים מהמעלה הראשונה. אני קראתי את הגיליון מתחילתו ועד סופו, ומודה בכל ליבי על התובנות ששאבתי ממנו.

ד"ר משה גרנות

פרק שנים-עשר

מה שאמר לה הגיניקולוג

במיטה היתה אורנה דברנית כפייתית, כאילו גובה ממני חוב על כך שהיא מרשה לי לגרום לה תענוג. מהר מאוד קרה שאם לא הייתי נוגע בה לא הייתי מוצא בה עניין. את הליחשושים שלה הייתי שומע בחצי-אוזן, חושב בינתיים מחשבות אחרות. כניראה הרגישה בכך, משום שלחשה לי לפעמים אותו דבר פעם שנייה ושלישית, ואני כבר עייף הייתי מלומר אפילו שכבר שמעתי, או מנומס מלומר זאת – ומאחר שממילא לא הקשבתי, נוח היה לי יותר שלא להקשיב לסיפור שכבר שמעתי מאשר למעשייה חדשה.

היא ליחששה לילה-לילה, היה לה כושר דיבור פינומנאלי. בקולה לא היה כבר אפילו שמץ של מיבטא ייקי, רק כשעשתה פארודיה. סיפרה את קורות חייה. חיזר אחריה גבר נשוי, המורה שלה לפיתוח קול שכמעט שכב איתה. החזיק לה את החזה שלה כששרה. הבטיח לפתח לה, וקרה לו כתם במכנסיים. היא חלמה להיות זמרת אופרה ויכולה לשיר לי אריות של מוצארט: "ווי קה סאפטה, קה קוזה יאמור..." וגם "תרנגולים": "מל-פנים היא מתפתחת, היא לובשת כבר את זה... מ-סובבת את התחת, ושונאת את הבנים..." המלצר הערבי ממועדון-הלילה "בכחוס" השתגע להשכיב אותה. הכין לה ג'ין קולינס בחינם. יש לו אף ארוך שמלמד על הדבר האחר שלו. אומרים שככה זה אצל גברים. מצחיק. כמו פילים. איך שמתמזמזים שם ב"בכחוס". גברי בנאי, בעל הגבות המחוברות, עומד ושר שם בלילה שירי אסירים מהכלא הצבאי: "עוזי, עוזי, הוא לא נקי, תפס אותי, הקניס אותי, הרב-סמל, הפלוגתי..." כמה מהכי מפורסמות באוניברסיטה איבדו כשחזרו משם את הבתולים שלהן. משורר צעיר, כוכב עולה, שיושב שם לילות, היה חבר שלה במשך שנה. זבא שלה זיפר פעם שגם כשהוא היה זטודנט בווינה, הם היו מבלים בלילות, שותים יין ושרים כמו פראנץ שוברט והחברים שלו. בתקופת הקרע בבית לקחה אותה זבתא תרזה לקיבוץ.

בסטריפטיז הנפשי הזה חזרו שוב ושוב המשפטים: "אני לא אידרדר יותר. אני לא אשוב להיות אפס. אני מוכרחה לדבר, אל תירדם לי, פוצי שלך מוכרחה לדבר..."

כמובן שהייתי אומר לה שמה-זה-אני מקשיב, ושכל פעם שהיא תרגיש צורך לשפוך את הלב, שרק תקיש בדלת הזכוכית המפרידה ותחמוק אליי. בקושי הניחה לי לענות לה שניים-שלושה משפטים. כל שיחה במיטה היתה כולה שלה. וידוי מרוכז, וקשה, למרות שהייתי, בסופו של דבר, אדם זר. "אני לא משוגעת. אני לא פסיכית. הייתי יכולה להשתחרר מללכת לצבא על הסעיף הנפשי אבל אני מוכרחה להתגייס מפני שאני מרגישה שזה יעזור לי."

היתה בטיפולים כבר מכיתה גימ"ל, שלחו אותה לפסיכולוג ושם היתה משחקת בצעצועים, כדי להירגע.

"אבל אני לא אלך לאיבוד. אני אתפוס עורך-דין בן של עורך-דין ממשרד גדול בתל-אביב והוא ואבא שלו בטח ישתגעו אחריי ואני אחיה אצלם כמו מלכה..."

שמעתי. עודדתי. מה שבאמת חשבתי, שהיא קצת מטורפת, לא יכולתי להגיד. לא רציתי שתרגיש שאני מרחם עליה. הייתי מאוהב בה למרות שחשדתי שהיא קצת מושחתת וחרף פיטפוטיה האינסופיים, המונולוגים הליליים המלאים, הגימנזיסטייים, מהווי הכיתה, מהקיבוץ בעמק יזרעאל, מוורדה אשתו השנייה של אביה בלונדון שהיתה מזכירה שלו במשרד החוץ בירושלים ושיום אחד תפסו אותה על חם, התיק מלא תחתונים, ביציאה ממארקס אנד ספנסר באוכספורד סטריט על מארבל ארץ', ואיך השגרירות השתיקה את הפרשה, והאחות החורגת הקטנה והמגעילה שלה, כרמל, שהיא שונאת אותה. ואני, עם כל הרצון הטוב, הייתי מאבד את סבלנות ההקשבה, להוט להשכיב אותה כבר במאוזן ולסתום בנשיקות את הפה שאינו חדל לפלוט שטויות.

בקיבוץ בעמק יזרעאל כינו אותה אורננה ובסוף ננה כמו הזונה הפריסאית. לילה אחד גזזו הבנים את שערותיה במספריים של גז כבשים, קינאו בה. חיים שמריהו, הבן שלו איתן הוא אחד מגיבורי פעולות התגמול של הצנחנים, היה המדריך. בייחוד שנאה את דילול הגזר ושאר העבודות הכפופות בגן-הירקות בשעות החמות של אחר-הצהריים. אמרו שהיא עצלה בגלל מסך השיער הארוך שהפריע לה לראות את העשבים המחורבנים בערוגה. נקמתה על גז שערה במיספריים של הכבשים היתה איומה נוראה. אינה יכולה לספר לי מפני שאקבל גועל. חטפה סטירת לחי מחיים שמריהו בחדר-האוכל של המשק וישבה וחיכתה חצי יום במזכירות עד ש"זבתא תרזה" באה לקחת אותה לרחביה, לא לפני שהיה בירור עם חיים ו"זבתא" אמרה לו: "זי זאדיזם, זי זקאנדל!" – וסטרה על לחיו של המחנך הדגול.

המשורר שלה כבר עשה על חייה במשק סיפור שהתפרסם במוסף הספרותי "משא" של "למרחב" והיתה מזה מה-זה שערוריה בקיבוצים עם המון מכתבים למערכת אבל אותה זה לא עניין ואפילו לא שמרה את הגיליונות כי שרפה אותם יחד עם המכתבים של הנבלה המשורר.

לילה אחד הפצירה בי בשעה שאוננו יחד: "בוא ונגיד עכשיו הרבה מילים גסות, מלוכלכלות," ואני מנעתי בעדה, כמו איזה אבאל'ה טוב, מוסרי. ידעתי מדוע אני נמשך אליה אלא שמתוך צדקנות רציתי שהכול ייראה יפה יותר, כאילו להוכיח לה משהו. שאני, לא בשביל בסוף לזיין אותה אלא כדי לעזור לה. אמנם הפיטפוטים הרחיקו אותי ממנה, הרגיזו, יצרו חומה, אבל האנחות גרמו לי הנאה. התבוננתי בה מקרוב, בחושך, היא הירשתה לי לעשות את הדבר האינטימי ביותר בגופה, אבל בינתיים רק באצבעות, וככל שהתקשתה להגיע לסיפוק, וככל שהירבתה להעביד אותי בפרך – כך הרגשתי שכוח שלטוני עליה גדל. חשבתי שאני שולט בה – ולא ידעתי שהיא השתמשה בי.

"יש לי גירוי מתמיד בפותי," ליחששה לי. מין גרדת שגורמת לה התקפות של תאווה עד שאפילו כאשר הרופא הזקן והקבוע שלה, הגיניקולוג הירושלמי ד"ר בנימין מוגילבסקי, "חבר של זבא," היה בודק אותה – היה הכול מתחיל לזוז ולזוע אצלה כאילו בעלו אותה. יום אחד הרטיבה אותו כל-כך עד שלאחר שהוציא את אצבעותיו חייך ואמר לה שהחבר שלה, (זה שהיה אז, המשורר הצעיר), ודאי נהנה ממנה מאוד-מאוד.

בגלל דאגתה לשדיה הקטנים זיפר לה מוגילבסקי בדיחה. אישה באה לרופא: "דוקטור, השדיים שלי קטנים!" – אומר לה הרופא: "קחי נייר טואלט ותשפשפי בו פעמיים ביום בין השדיים!" – "וזי עוזר?" – "אלזו, בוודאי. תזתכלי על הפופו [במלעיל] שלך!"

החלום שלה להשתין בעמידה, להרגיש כמו גבר... היא מתאמנת ערומה באמבטיה והצליחה להשפריץ כבר איזה שלושים סנטימטר קדימה... הזדקפה אורנה במיטה והתחילה להניע את האגן הקטן שלה בתנועות של רקדנית בטן, צוחקת כמאיימת להרטיב עליי.

לילה אחד נכנסה לחדרי אחרי שאחר-הצהריים נבדקה אצל ד"ר מוגילבסקי, ואחרי שמישהו מהכיתה ליווה אותה בערב מקולנוע "רקס" הביתה, ובתוך הפותה שלה היה פתיל ארוך, לבן, והיא היתה מגורה ממה שהתחיל בבדיקה ואולי נמשך בקולנוע, ולא חדלה ללחשש לי בהתקף לשון אינפאנטילי ואילו אני העדפתי לשמוע את האנחות שלה שעה שהדגדגן שלה התנפח באצבעותיי. היה לה דגדגן עצום שהיתה יכולה בלי ספק לגרום בו אורגאזם לנערה אחרת, אלא שהיא עצמה היתה מתקשה להגיע לסיפוק. היתה מסוגלת לבקש שאגרה אותה משך שעה, שעתיים – לתחוב את הראש לכר ולהיאנח כמו חיה קטנה – ולא להיות יכולה להתפרק.

היו לה עוד כמה מוזרויות. המשורר הצעיר שהיה חבר שלה, שעות אחדות לפני הלילה שבו החלה לבוא אליי, זנח אותה, והיום בצהריים בקפה "טעמון" גילתה לו כל מה שעשתה איתי, כדי להרגיז אותו, והוא אמר לה שהיא גרועה מזונה. זונה עושה את זה בשביל כסף – והיא בחינם.

ניסיתי להרגיע אותה, לחייך, לבטל את דבריו – היא אינה כזו, היא טהורה, הרי אנחנו, בינתיים, רק מבחוץ, שומרים עליה – ניראיתי ודאי טיפש מאוד. אני, שהייתי מבוגר ממנה, הייתי תמים לעומתה. כה תמים שאפילו לא ידעתי שאני תמים והרגשתי את עצמי חוטא לעומת תומתה, חשבתי שהיא רק מתלכלכת קצת בדיבורים האינפאנטיליים, כדרך המתבגרים.

"מה אתה נהנה כל-כך למשש אותי ולפנק ולהגיד לי שאני לא זונה ושהפיטמות שלי כמו דובדבנים קטנים, שמוקילה? אני לא הילדה הקטנה שלך. סבלתי הרבה בחיים שלי. אני הרבה יותר זקנה ממך (אמרה זקנה בזי"ן של ייקים, במיבטא של זבתא תרזה אורלובסקי), שוונצילה, הזופר המצחיק! נחש-המכנסיים! (היא אמרה – אמכנזיים!) – אתה בטח מת כבר לעשות לי... ולא איכפת לך שייוולד לי תינוק ממך כמו אח קטן שלי – "

אהוד בן עזר

המשך יבוא

שבת שלום,

יוסי אחימאיר

* מוטי הרכבי: לאחרונה נושא החלפת חטופים תופס הרבה מקום בתקשורת ובשיח. שהבנים של נתניהו יחליפו את החטופים, ששרה תחליף את החטופים, שבן גביר וסמורטריץ יחליפו את החטופים, וגם שהבן של הרצי הלוי יחליף את החטופים ,שהבן של גלנט יחליף את החטופים, שהבן של הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי יחליף את החטופים, ועוד ועוד.

אז הרשו לי להרגיע את כל אלה שרוצים להחליף את החטופים. ממש כמו ש-1027 אסירים פלסטינים החליפו את גלעד שליט בעקבות עיסקת שליט המופקרת, כך גם יחליפו אלפי ישראלים את החטופים אם תצא העיסקה המופקרת החדשה לדרך.

כדאי גם, בעקבות הביקורת הקשה של ה״בכירים״, ה״לשעברים״ פרועי קפלן וכו' – נגד בלינקן שהעז ואמר את האמת – שנתניהו רוצה עיסקה והחמאס לא! אז בלינקן צא ולמד במזרח התיכון ובעיקר בישראל אסור להגיד את האמת כשהיא נוגדת את האג׳נדה. אני מניח שביידן מיהר להזהיר את נתניהו שוב בעקבות תלונות של ״בכירים ישראלים״ לממשל!

* משה גרנות: אהוד היקר, תודה לך על פרסום המאמר על הנובלות של סטפן צווייג, וכן על הפירגון שלך (אין לך מתחרים בפירגון!) בפרסום ההזמנה להרצאה ב-2.9.24.

אני אוהב לקרוא את חנה סמוכה מושיוב, שמזכירה את קנאתה כילדה במשפחות הקטנות של "הפולנים", שמקבלות חבילות מאמריקה, ובהתפכחות שנבעה מהיוודעה שהעיסוק של ההורים במשפחות אלו הוא בעבודות כפיים "שחורות".

 היא כותבת מהלב ובסגנון נאה.

* האם נרי לבנה חולה? ב-23.8.24 התפרסם המדור שלה ב"מוסף הארץ" בלי שום השמצה על נתניהו וממשלתו וללא חזות קודרת לעתיד המדינה ודברי ההבל הרגילים שלה בנושא. האם שוקן יפחית משכרה בשל ההתרשלות הזו?

* אהוד: אילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי מתלבט ארוכות ולא יודע במי לבחור לנשיאות כי זה כמו להידרדר מן הפח אל הפחית.

* לפי שידורי החדשות בבוקר יום ראשון על התקפה מאסיבית של מטוסי חיל האוויר שלנו במוקדי הרשע של חיזבאללה בלבנון, היה נדמה שהנה החלה מלחמת לבנון השלישית ואנו קרובים להשמדת החיזבאללה. מתברר שלא. בינתיים.

בינתיים ערוץ החדשות של כאן 11 הציבורי עושה כמיטב יכולתו להגביר את הדכדוך והייאוש בקרב הציבור בישראל ופועל מונחה רגש עליונות ישראלי מטורף הסבור כי הכול נובע מכישלון ממשלת ישראל והעומד בראשה – ולא מהקואליציה להשמדת ישראל והיהודים בעולם – בראשות איראן ושלוחיה שנהנים לראות כיצד בישראל הנלחמת על קיומה מזכים אותם מאשמה.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!