אבי זעירא: בית היחד –
סיפור הקמתו של בית יגאל אלון
ההוצאה לאור של בית יגאל אלון, תשפ"ג 2023, 80 עמ'
שתי ביוגרפיות מרתקות נכתבו על יגאל אלון. אניטה שפירא כתבה על חייו עד תום מלחמת השחרור. אודי מנור כתב על התקופה שבין תום מלחמת השחרור למותו ב-1980. אל אלה נוספה אסופת המאמרים "לקראת הימים הבאים", אך היא נגועה מדי בתאוריות של חוג אורנים.
והנה, יצאה כעת ביוגרפיה המתארת את סיפורו של אלון אחרי מותו. לא, זו אינה עוד ביוגרפיה של אלון, אלא ביוגרפיה של בית אלון בגינוסר.
סיפור חיים של אדם הוא סיפור מרתק. מה יכול לעניין בביוגרפיה של בית? עובדה! הספר מעניין מאוד. הוא מספר את סיפור ההקמה של הבית וכל המהלך והדיונים שהביאו להקמתו.
מה שעושה את הספר למעניין כל כך, הוא סיפור התמודדותו של קיבוץ גינוסר, קיבוצו של אלון, עם אבלו על המנהיג הלאומי שחי בקרבו.
כמיטב המסורת האקטיביסטית של הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ לקח על עצמו משימת ענק – הקמת בית אלון, מוזיאון מתקדם וחדשני מאוד, בוודאי באותם הימים, על האדם הגלילי. היו הרבה שותפים, התנועה הקיבוצית, עמותה שקמה להנצחתו שכללה אישים כיצחק רבין, ישראל גליל, יצחק בן אהרון ואחרים, רוב הכסף גויס מבחוץ, כולל מתקציב המדינה, אבל היתה זו משימה שהקיבוץ הרים ועמד בה, אף שחלק מן החברים פקפקו ביכולת זו, כולל רות אלון, אלמנתו של יגאל.
הספר מתמקד במהלך הקיבוצי, בעשרות האסיפות שהוקדשו לנושא ומתאר סיפור מרשים של התגייסות הקיבוץ להנצחה משמעותית של חברם.
באחת האסיפות צוינה העובדה שיד טבנקין לא הוקם בעין חרוד והיום אנו יודעים שגם יד יערי לא הוקם במרחביה. יש משהו ייחודי במקומו של יגאל אלון בגינוסר – הרבה יותר מגאווה על חבר הקיבוץ שעלה לגדולה, להנהגה לאומית, אלא גם חברות אמיתית; הן חברות של אדם בקיבוצו ובעיקר חברות אישית של החברים איתו. יגאל לא היה רק מנהיג נערץ על חברי הקיבוץ אלא לא פחות מכך חבר אהוב. והקיבוץ החזיר לו אהבה גדולה גם לאחר מותו.
עוד נקודה מעניינת בספר, היא מעורבותו האישית של בגין בהקמת בית אלון ובהנצחתו של יגאל בכלל, והחלטתו על השתתפות משמעותית של הממשלה במימון המיזם. יש לזכור שמדובר בתקופה של עימות עמוק בין בגין ותנועת העבודה בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט, שהגיע לשיאו בבחירות 1981 ובהערתו המכוערת של בגין על הקיבוצניק ממנרה והבריכה. ובאחת האסיפות חברת הקיבוץ הביעה אי נחת מהחיבור הזה.
אך בגין העריך מאוד את אלון, הערכה עוד מימיו של אלון כמפקד הפלמ"ח, אך גם כזו שנוצקה בעשרות שנות עבודה משותפת בכנסת ובממשלה. בתקופת ממשלת האחדות הלאומית במלחמת ששת הימים ואחריה, היתה שותפות יפה בין השניים, ששיאה היה פנייתם המשותפת לראש הממשלה אשכול להורות על שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. קשה אפילו לדמיין את ראש הממשלה הנוכחי מעורב כל כך בהנצחתו של יריב פוליטי.
את הספר כתב וערך אבי זעירא, רכז ההדרכה של בית אלון, מתוך אהבה גדולה לבית ורצון להביא לציבור הרחב את סיפורו. "בית היחד", כינה אבי את הספר, והסביר: "בית יגאל אלון הוא יצירה משותפת של חבורה. של קיבוץ. של חברים לדרך והחברים לחיים"
ואף שזו יצירה משותפת שרבים נטלו בה חלק, שניים בולטים במיוחד – חברת הקיבוץ ניצה קפלן, שנטלה על עצמה את המיזם והובילה אותו ביד רמה, ומוקי צור שהיה איש התוכן ביצירת בית אלון.
אבי סיפר שאחת מחבורת מייסדי הבית, שאותה הוא ריאיין, שאלה אותו: "את מי זה יעניין בכלל?!" והוא הוסיף: "עניתי מה שעניתי, אך שאלתה המשיכה וניקרה במוחי מיני אז."
אז הנה תשובה אחת – אותי.
ואני ממליץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, בדמותו הייחודית של יגאל אלון ומי שמתעניין בתהליכים קהילתיים וקיבוציים, לקרוא את הספר.
צרור הערות 25.8.24
* דוגמה אישית כלפי מעלה – ראש אמ"ן המתפטר, האלוף חליווה, הציג בנאומו מופת של נטילת אחריות בידי מנהיג. כשלנו. אני העומד בראש המערכת – אני האחראי. והאחריות אינה רק בדיבורים, אלא במעשים. דבריו נועדו לתת דוגמה אישית של מנהיגות לפקודיו, אך זו צריכה להיות גם דוגמה אישית כלפי מעלה. התנהגותו מבליטה את אפסותו של האנטי מנהיג, ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, הברחן מוג הלב, השפן הקטן, שבורח מאחריותו העליונה.
תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה בעקבות נאומו של חליווה נחילי ביביסטים נושאי בשורת לעג ושנאה לחליווה. דף המסרים הבזוי שהם מדקלמים, הוא "איזו מן אחריות חליווה לוקח, כאשר הוא יוצא עם הפנסיה המנופחת" בלה בלה בלה. דוגמית (קצת קיצונית אך זה הכיוון): "הרוצח המטונף, המחבל הסמולנאצי, הולך לקבל פנסיה תקציבית שמנה ומושחתת על רצח 1800 יהודים. מה בדיוק ההבדל בינו לבין מחבל שמקבל פנסיה מהרשות הפלסטינאצית אחרי שעשה פיגוע בגן ילדים?" היו עוד אלפי דיקלומים כאלה.
רואים עד כמה האספסוף הביביסטי לחוץ בעקבות נטילת האחריות של חליווה. הם יודעים היטב, שאם כך נהג מי שאחראי על גזרה קטנה במחדל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך צריך לנהוג האחראי הראשי על המחדל כולו. זה לא יעזור להם. ייקח עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה, אך צ'מברליין הישראלי ילך הביתה, ומקומו בהיסטוריה הישראלית מובטח כראש ממשלה כושל, אפס במנהיגות, אפס באחריות, מסית ומדיח. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.
* מקור הקונספירציה – ישנם סוגים שונים של ביביסטים. יש אלה שמפיצים את עלילת הדם נגד צה"ל, הנשאים של תאוריות הקונספירציה. ויש כאלה, שמבינים עד כמה עלילת הדם חולנית, ובכל פעם שאני כותב עליה הם קופצים לגונן על נתניהו: "למה אתה מאשים את נתניהו? הוא בכלל לא קשור. להיפך, שאלו באותו באיזו מסיבת עיתונאים והוא אמר שלא הייתה קונספירציה." וכו' וכו'. הם שוכחים שבאותה מסיבת עיתונאים נדירה (הרי הוא מפחד משאלות של התקשורת הישראלית), כשלחצו אותו לקיר (הרי הוא דואג להיות נקי ולא להפיץ בקולו את הקונספירציות) הוא זרק מהשפה אל החוץ: "לא היתה קונספירציה," ומיד בהמשך המשפט: "אבל," ומרגע שאמר "אבל" מחק את החלק הראשון של המשפט, "יש שאלות." וכידוע, אחת השיטות של הקונספירטורים ומעלילי עלילות הדם, בין אם אלה מכחישי השואה או נשאי הקונספירציה על רצח רבין, היא לנסח את הקונספירציה עם סימן שאלה בסוף.
הקלטות הסתר משיחת רוה"מ ו"הגיברת" עם שורדות החטיפה, שבני משפחותיהן עדיין חטופים, הן מסמך מרתק. יש לזכור, שזו אינה שיחה עם נתן אשל, או עם איזה מקורבים ואנשי סוד, שבה אפשר לדבר בגלוי. נהפוך הוא. וגם בשיחה הזאת, שרה נתניהו, לצד התבכיינות אגוצנטרית אופיינית על מר גורלה, תוך איזכור נרקיסיסטי אופייני של תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, אמרה שצה"ל אחראי, וכשהזכירו לה שבעלה הוא האחראי על צה"ל היא זרקה: "אבל הם לא מספרים לו כלום." ובשיחה קודמת, שלא הוקלטה ולכן קל להכחישה, עם משפחות חטופים, היא אמרה ש"הייתה הפיכה צבאית." אלו שתי ההתבטאויות היחידות שלה, שיצאו לציבור, על המחדל הקולוסלי של בעלה, כלומר 100% מההתבטאויות בנושא היו האשמת צה"ל בקונספירציה נגד נתניהו. אם נוסיף לכך את הציוצים של הילדז היורד מהארץ, מגולת התפנוקים שלו במיאמי, אפשר להבין מה האקלים הפסיכוטי בבית נתניהו. לתשומת לבם של התמימים, או ליתר דיוק המיתממים, שמנסים לנקות את נתניהו מאחריות לעלילת הדם.
(לגבי עצם הקלטת הסתר – היא מגונה, והיא גם מחדל אבטחה).
[אהוד: החמאס, החיזבאללה ואיראן מודים לך על דבריך העוזרים לערעור המוראל הלאומי בישראל ובמנהיגותה בעת מלחמה].
* כשאין אמון – אלמלא החליטה הממשלה על טקס ממלכתי ביום השנה לטבח, מתנגדי ראש הממשלה היו תוקפים אותו בחריפות על אטימותו, על חוסר האכפתיות שלו, על הניסיון להשכיח ולהדחיק את הטבח. הממשלה החליטה על קיום טקס ומתנגדי רוה"מ תוקפים אותו בחריפות על אטימותו, על חוסר האכפתיות, שלו, על הניסיון להשכיח ולהדחיק את הטבח. לכאורה, מקרה קלסי של סיפור "מה עם הכובע". לכאורה, התגלמות תופעת האופוזיציה האוטומטית. אך אני רואה כאן בעיקר משהו אחר. מקרה קלסי של סיפור "זאב זאב." כלומר, כשמנהיג איבד את אמון עמו באופן קיצוני כל כך, כל מעשה וצעד שלו יתקבלו בחוסר אמון קיצוני.
ראש הממשלה, שאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה, שהמיט עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, ואינו מסיק מסקנות ומתפטר, או לכל הפחות חוזר לעם לבחירות חדשות, ואפילו אינו מסוגל לקחת אחריות, שלא לדבר על להישיר עיניים אל העם ובעיקר לשורדי הטבח, המשפחות השכולות ומשפחות החטופים ולהתנצל בפניהם, ומפעיל תעשייה שלמה של הסטת האש לשעירים לעזאזל והסתה נגדם – מה הפלא שאין בו אמון? נתניהו הביא את עצמו למצב, שכל מה שיעשה ייתקל בחוסר אמון. לעיתים בצדק. לעיתים שלא בצדק. אך גם כשזה לא בצדק – הוא המיט על עצמו את העונש הזה. אפשר לשקר לחלק מהאנשים חלק מהזמן. אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. נתניהו איבד את אמון העם וזה בלתי הפיך.
[אהוד: אני מתאר לעצמי שגם שקמה ברסלר מצטרפת לדבריך ההזויים ורוויי השינאה].
* טקס ממלכתי – מן הראוי שנשיא המדינה, בתוקף תפקידו הממלכתי, ייטול יוזמה וייקח על עצמו ועל מוסד הנשיאות את הטקס הממלכתי לציון יום השנה לטבח 7 באוקטובר.
צריך להבין את הרגישות, ואת חוסר הרצון, בעיקר של קורבנות הטבח, לשתף פעולה עם טקס שמובילה הממשלה שאחראית למחדל הנורא, וראש הממשלה שלא זו בלבד שלא טרח להתנצל בפני עם ישראל ובפניהם, הוא אפילו מסרב לקחת אחריות על המחדל. וכאילו לא די בכך, מי שממונה להוביל את הטקס היא אחת הסמלים לתרבות הקרע, השנאה, הרעל והפלגנות. מצד שני, מן הראוי שיהיה טקס ממלכתי שכל הציבור ובפרט נפגעי הטבח יהיו שותפים בו. מצב שבו שוב עומדים אלה מול אלה הקיבוצים מצד אחד ושדרות ואופקים מצד שני, כלומר קרע בין קורבנות הטבח, הוא לא פחות משבר חברתי. במקום שהטקס יבטא את האחדות הלאומית, הוא מעמיק את הקרע וזה דבר נורא. על הנשיא ליזום טקס מאחד בהובלתו. על הממשלה להקצות לו את התקציב שהקצתה לטקס. צוות ההיגוי יכלול את נציג הממשלה ומן הראוי שלא יהיה זה נציג שהוא אצבע בעין כמו רגב, לצד נציגי קיבוצי הנגב המערבי, שדרות ואופקים, משפחות החטופים ומשפחות שכולות. זה תפקידו כנשיא. לשם כך הוא נבחר.
את הרשומה הזו כתבתי ביום חמישי ודאגתי שתועבר לידי הנשיא.
אין לי מושג האם היתה לה השפעה על יוזמתו של הנשיא, ביום שישי, לטקס ממלכתי בבית הנשיא. זו יוזמה חשובה וברוכה. כעת הכדור בידי נתניהו. האם הוא יאמץ את סולם ההצלה שקיבל מן הנשיא ויירד מהעץ, או יתעקש על טקס פוליטי מפלג.
* התגלמות האנטי ממלכתיות – ההשוואה המכוערת שעשתה מירי רגב בין טקסים שייערכו בקיבוצים ביום השנה לטבח לבין טקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון, והתייחסותה להתנגדות של משפחות החטופים והקיבוצים שבוצע בהם הטבח לטקס שלה כאל "רעשים", מעידים יותר מכל, שהיא האדם הפחות מתאים להוביל את הטקס. זה טקס ממלכתי, והיא התגלמות האנטי ממלכתיות.
* אלה האחים שלנו – משפט אחד קצר וקולע של הזמר עידן עמדי היטיב להגדיר מה מאוס כל כך בכיעור, באטימות וברוע המירי רגבי: "אלה אינם רעשים. אלה האחים שלנו."
* שבועה המונית – התסריטאי בני ברבש הוציא פנייה בפייסבוק ל"חוכמת ההמונים": "מבקש הצעות ורעיונות לציון שנה למחדל הקולוסאלי." התגובות הרבות שקיבל, רובן ככולן, באו מאותה ביצה קטנה וחסרת מודעות של סרבני התפכחות, שמתעקשת לעצום עיניים לרווחה ולאטום את עצמה מהמפגש המפחיד עם המציאות. וגם אני זרקתי לו רעיון; לא משהו שהוא יאמץ, כמובן, אבל אולי לשקף לו ולקוראיו את האמת שממנה הם בורחים כמו מאש.
כך כתבתי: הרעיון המרכזי: אירוע של שבועה המונית – לא עוד פייסנות כלפי אויבינו. לא עוד התמכרות לשקט. לא עוד "הבלגה" ו"הכלה" פאסיבית, אלא מתקפת נגד מקדימה לסיכול התעצמות טרור. לא עוד עסקאות שליט מופקרות. לא עוד ויתור על גבולות בני הגנה מתוך אשלייה שהאויב הפלשתינאי השלים עם קיומנו. לא עוד דיבורים על רעיונות מסוכנים כמו מדינה פלשתינאית. לא עוד רעיונות הזויים על צבא קטן ולא חכם, אלא להיפך: הגדלת צה"ל, הגדלת מרכיב הלוחמים בתוך צה"ל, גיוס החרדים, הסרה לצמיתות של עצם רעיון העוועים של סרבנות, מתוך הבנה שמצבנו הקבוע הוא של אומה במלחמה. הפסקת רוחות הפלגנות, ההסתה והרעל, מימין ומשמאל, וחתירה לאחדות לאומית סביב הסכמה לאומית רחבה.
* לא לדיון פומבי – יתכן שיש צדק בדבריו של איזנקוט על אי כשירותו של דדי ברנע להובלת צוות המו"מ (ובמשתמע, גם לראשות המוסד), אך נושא כזה אינו מתאים לדיון פומבי. ובכל מקרה, הטענה כלפיו שלא הביא את הסחורה אינה הוגנת, כי הפרטנר למו"מ אינו רוצה עסקה, כי הוא רואה בחטופים תעודת ביטוח.
* האם הגולן יוכר כקו עימות? – כתבתי ב-17 בינואר: "...בשנת 2000, העביר ראש הממשלה אהוד ברק החלטה הזויה בממשלה, שעל פיה הגולן אינו קו עימות. מאז, במאבק ממושך, הוכרנו כקו עימות לנושא מס ההכנסה. מעבר לכך, ההחלטה שרירה וקיימת. כעת, במלחמה, שבה ספגנו רקטות (עם זמן התרעה – אפס) וכטב"מים, וצה"ל נערך בגולן למלחמה, הגיעה השעה לבטל את ההחלטה המטורללת ולשוב ולהגדיר את הגולן, כמובן מאליו, כקו עימות."
הגיוני, לא? חלפו מאז 7 חודשים. בתקופה זו תדירות וקטלניות הרקטות הלכה וגברה. חיילים נהרגו מרקטות על בסיסים בגולן. נועה וניר ברנס מאורטל נרצחו מירי רקטה. 12 ילדים נטבחו במגרש הכדורגל במג'דל שמס. והשבוע היה מטח ממוקד של עשרות רקטות לעבר קצרין. והגולן טרם הוכר כקו עימות. למה? מה ההיגיון? למה זה לא מובן מאליו? ביום חמישי ראש הממשלה נפגש עם ראשי המועצות בגולן והבטיח להם לשנות את ההחלטה. בשיחה עם מספר חברים באורטל הנימה של כולם הייתה של אי אמון. "מישהו מאמין לשקרן הזה?"
תסמונת הזאב-זאב כבר אמרנו? האם הפעם נתניהו יפתיע, ולשם שינוי יקיים הבטחה?
* עזות מצח מצרית – מצרים, "המתווכת ההוגנת" במו"מ על עסקת חטופים – לא זו בלבד שאינה הוגנת; היא הופכת את עצמה לצד בסכסוך בנושא ציר פילדלפי. עמדותיה בנדון הן עזות מצח לשמה.
ציר פילדלפי נסלל בעקבות הסכם השלום עם מצרים, כציר הגבול בין ישראל למצרים. העובדה שעזבנו את הציר לפני 19 שנים, אינה רלוונטית ליחסים עם מצרים, כי היתה זו נסיגה חד-צדדית; החלטה ישראלית פנימית ושגויה. כפי שהחלטנו לסגת חד-צדדית, כך מן הראוי שנחליט חד-צדדית לחזור לציר, אחרי ששילמנו מחיר כבד כל כך על ההחלטה האומללה ההיא. עם עזיבתנו את הציר, הוא הפך לאוטוסטרדת הטרור, שהפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי, שפלש לישראל וטבח ואנס וחטף המוני ישראלים. אוטוסטרדת הטרור הייתה תחת עינם העצומה, אם להיות נאיביים, או הפקוחה לרווחה, אם להיות ריאליים, של המצרים. וזאת, כאשר מצרים חתומה עימנו על הסכם שלום, שעליו שילמנו מחיר כה כבד. ועכשיו הם מרשים לעצמם להעמיד תנאים, להיות "מתווכים" לעומתיים ולפגוע בסיכוי לעסקת חטופים, בשל התעקשות על כך שאוטוסטרדת הטרור תהיה שוב תחת ידם?
* בן מוות – על פי כתבה של שחר קליימן ב"ישראל היום" בכיר חמאס מוחמד דרוויש סומן בידי הארגון כיורשו האפשרי של סינוואר, אם יחוסל. יש לסמן כבר מעתה את אותו דרוויש כיעד לחיסול. הטעם בסיכול ממוקד הוא בהיותו מדיניות עקבית. יש לחסל את סינוואר וכל מועמד אפשרי להחליפו. לא חיסול וגמרנו, אלא חיסול שיטתי של כל צמרת חמאס.
* אליטה מפונקת – בנאום חריף שנשא חתן פרס נובל פרופ' אהרון צ'חנובר הוא הזהיר מפני ירידה המונית של האליטות, והציג זאת כאיום קיומי על המדינה. סכנה כזו היא, אכן, איום קיומי ויש לתת עליה את הדעת. אולם בדבריו של צ'חנובר לא זו בלבד שלא היתה כל ביקורת על עצם הרעיון של ירידה ונטישה, אלא התייחסות אליה כאל דבר טבעי, שמחייב את החברה להשתנות כדי להתאים את עצמה לרצונות של אותה אליטה. לא הייתה בפיו כל קריאה למחויבות, בשם אתוס האליטה המשרתת. ואני תמה – איזו מין אליטה זו, אם היא חשה את עצמה מורמת מעם ומבקשת מהעם להתאים את עצמו אליה כדי שהיא לא תיטוש אותו? איזו מין אליטה זו, אם אין לה מחויבות לציבור הרחב שבתוכו היא פועלת? הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי-עד במולדת. למרבה הצער והבושה, איום בירידה מהארץ הפך היום לכלי נשק פוליטי הזוכה ללגיטימציה. תפיסתי היא, שלא הכול כשר במאבק, יהיה צודק כאשר יהיה. איום בירידה מהארץ, אינו כלי לגיטימי בארסנל של מאבק ציבורי.
בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. אך בעוד אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמניף את דגל הירידה מהארץ והופך את הירידה לנשק פוליטי. איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי אינו לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אטוש? כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות ואקדמיות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.
אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת.
כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 111 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מליבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת." כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים בארצנו, במדינתנו המצליחה והמשגשגת, ועל אף כל הקשיים והמכאובים – היא מצליחה ומשגשגת, ודווקא האנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם להצמיד אקדח לרקתה של החברה ולאיים בירידה.
* איזהו גיבור – רוגל אלפר בז לדיבור "הטרחני" על החיילים הגיבורים. בעיניו, אין כל גבורה בנכונות של לוחם לסכן את חייו. מהי גבורה של חייל, על פי אלפר? "היכן החייל הגיבור שיסרב לחלץ גופות?" הגרסה של אלפר לשיחדש האורווליאני, לא ב-1984 אלא ב-2024: גבורה היא פחדנות. פחדנות היא גבורה.
* נו... – ראש הכנופיה לנתניהו: "פטר אותי." נו???? למה אתה מחכה?
* העכבר ששאג – בישיבת הקבינט האחרונה נתניהו אזר קצת אומץ, נעמד על רגליו, והרים את קולו: "את המדיניות בהר הבית קובעת רק הממשלה, ולא השר לביטחון לאומי."
תזכורת – ראש הכנופייה הכריז על עצמו כ"הדרג המדיני", ובנושא אולי הרגיש והנפיץ ביותר, הר הבית, החליט, בתור "הדרג המדיני", על מדיניות הפוכה מזו של כל ממשלות ישראל, של ממשלת ישראל הנוכחית ושל ראש הממשלה, ומדיניותו הפרטית מיושמת. לאחר שנתניהו אמר את הדברים, קם ראש הכנופיה על רגליו, גער ברוה"מ ואמר לו: "אז תפטר אותי." או במילים אחרות: "בוא, תוריד את הדרגות ונלך מכות. גבר? נראה אותך."
ונתניהו, במקום לפטר אותו, בלע את הלשון. ראש הכנופייה, האיש החזק בממשלה, תקע סיכה בבלון המנופח של העכבר ששאג. ראש הכנופייה יצא בזעם מהישיבה ונתניהו שלח את נער השליחויות שלו צחי ברוורמן לרדוף אחריו ולנסות לרצות אותו. או במילים האחרונות, ראש הכנופייה איים וראש הממשלה הסמרטוט עשה במכנסיים.
* מה שבע? – בכל פעם שאני כותב את הסיפרה 7, המאיית מציע לי את המילה "באוקטובר".
* פרס לנדאו לדני שוורץ – עם הזוכים בפרס לנדאו – פרס מפעל הפיס למדעים ואמנויות, נמנה ההיסטוריון פרופ' דני שוורץ, החוקר את תולדות עם ישראל בתקופת הבית השני. זכיתי ללמוד אצלו לפני למעלה משלושה עשורים, ואף כתבתי אצלו עבודה סמינריונית על הסיקריים.
דני הוא חוקר מעולה ומורה מצוין, ואני שמח בשמחתו. בהודעה על הפרס הוא הוגדר מומחה לתולדות עם ישראל בתקופה ההלניסטית-רומית. אני מבכר את ההגדרה: תקופת בית שני. זה עיקר מהותה של התקופה בהיסטוריה היהודית.
אלה נימוקי הפרס: פרס לנדאו לאמנויות ולמדעים ע"ש מיכאל לנדאו מטעם מפעל הפיס בחקר ההיסטוריה של עם ישראל מוענק לפרופ' דניאל שוורץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על תרומתו הייחודית, חסרת התקדים ורחבת ההיקף לחקר ההיסטוריה היהודית בתקופה ההלניסטית-הרומית. בעשרים ושניים ספריו ולמעלה ממאתיים מאמריו, ובהם חיבורי מופת ומחקרים שהפכו זה מכבר לקלאסיים בתחומם, ואשר עוסקים בתת סוגות מגוונות בחקר ההיסטוריה, שינה שוורץ את האופן שבו המחקר בן-זמננו מתייחס לטקסטים בני התקופה, לדמויות מרכזיות ולאירועים היסטוריים שהתרחשו בחברה היהודית וסביבתה. בנוסף, שוורץ חוקר את התפתחות ההיסטוריוגרפיה היהודית-גרמנית במאות ה-19 וה-20, בדגש על "חוכמת ישראל". לאורך ארבעה עשורים, מחקריו מתאפיינים בהתחדשות מתודולוגית מתמדת התואמת את ההתפתחויות בחקר ההיסטוריה, דוגמת העיסוק בזהויות ובכינון נרטיבים. תרומה סגולית נוספת שלו היא תרגומים מוערים ומבואות ביקורתיים לטקסטים קנוניים בני התקופה.
זוכה נוסף בפרס השנה הוא קובי אוז, האהוב עליי. אין ספק שהוא ראוי לו.
* ביד הלשון: רי"ש מתגלגלת – הרי"ש של אמי, הייתה רי"ש מתגלגלת. זה היה סימן היכר שלה. היתה לי חברה שנהגה לקרוא לי, כמו אימי, "אורררררררררררררררררינקה!"
מה מקור הרי"ש הזאת? לכאורה, אימי ילידת פולין, רוב ילדותה בשואה היתה במנוסה בברית המועצות, וזה רי"ש פולני/רוסי. אבל למעט הרי"ש, לא היו שום עכבות של מבטא זר בעברית שלה. יתר על כן, היא כלל לא דיברה פולנית. שפת אימה היתה יידיש. וכשהיא דיברה יידיש, בעיקר עם הוריה ודודיה, היא דיברה ברי"ש אחורית, כפי שאנו מדברים בעברית. כשהיא דיברה עברית והשחילה מילה ביידיש, המילה ביידיש היתה ברי"ש אחורית וכשהשחילה מילה עברית כשדיברה יידיש, הרי"ש היתה מתגלגלת. הרי"ש של הוריה, דודיה, אחיה ובני דודיה הוא רי"ש אחורית, הרי"ש הצברית, שהיא הרי"ש שבה הם דיברו גם ביידיש.
אימי נפטרה לפני 36 שנים ומעולם לא שאלתי אותה על כך. אבל חשבתי על כך הרבה, והמסקנה היחידה המתקבלת על דעתי, היא שהיא החליטה לסגל את הרי"ש הזאת בעברית שאימצה, והיתה לשפתה הראשונה לכל דבר. העברית של אימי היתה צחה ורהוטה והיא שלטה בכל מכמני הלשון והדקדוק, שאותם לימדה. מן הסתם, היא בחרה ברי"ש של הקריינים והזמרים, כרי"ש הנכונה.
את מאמרו השבועי באתר שלו "הזירה הלשונית", מקדיש רוביק רוזנטל לרי"ש המתגלגלת, בעקבות מאמר של חגי חיטרון, מבקר המוזיקה של "הארץ", שמבכה את אובדנה. גם רוביק מסיים את מאמרו, "גלגולה של הרי"ש הישראלית," במילים: "אולי בכל זאת יש בה משהו, בריש המתגלגלת." רוביק מספר שסוגיית הרי"ש הנכונה לשפה העברית מלווה את הציונות כבר 120 שנה, והתנהל על אודותיה פולמוס מלומד. הוא מתייחס לגלגולי הרי"ש כחלק מהמכלול של המבטא הישראלי: "נראה שהחלשת הרי"ש היא חלק מהאבולוציה הכללית של המבטא הישראלי, הנוטה אל המכנה המשותף הנמוך."
סוגיית המבטא הישראלי מעניינת מאוד. יש טענה שזה מבטא "אשכנזי" וחלק מהביקורת על כור ההיתוך, הוא על העלמת החי"ת והעי"ן הגרוניות לטובת ההגייה האשכנזית. אך אין לכך שחר. האם המבטא של עולים "אשכנזים" מחבר המדינות, ממדינות אנגלוסקסיות, מגרמניה, הונגריה או מארצות לטיניות דומה במשהו למבטא הישראלי? ממש לא. מי שיאזין להקלטות של מובילי תרבות בתקופת היישוב וראשית המדינה, כמו השחקנים חנה רובינא ושמואל רודנסקי, משוררים כלאה גולדברג ושלונסקי, מנהיגים כבן גוריון וגולדה מאיר, יבחינו עד כמה מבטאם שונה מהמבטא הישראלי. המבטא הישראלי הוא מבטא צברי, לא רק בכך שהוא מבטאם של הצברים, אלא כיוון שהוא נולד כאן. איך הוא נוצר? כנראה מבליל המבטאים של העולים מן הגלויות השונות. כלומר זהו מבטא שנוצר באופן ספונטני, אותנטי, בידי בני הארץ. כך גם הרי"ש האחורית. נוטרי הלשון העברית לא אהבו את המבטא הזה, ונלחמו על רי"ש מתגלגלת ועל חי"ת ועי"ן גרוניות. כך דיברו מנהיגים שוחרי הלשון העברית כז'בוטינסקי ומשה שרת, אשכנזים למהדרין. זו השפה התקנית; כך דיברו קרייני הרדיו כמו משה חובב וראומה אלדר. בהדרגה, קרייני הרדיו נפרדו מן החי"ת והעי"ן, אך עוד זמן רב הקפידו על הרי"ש. וכך גם הזמרים, עד שנות השמונים והתשעים. הראשון שמרד ברי"ש המתגלגלת היה אריאל זילבר, כבר בתקליטו "רוצי שמוליק", שיצא לאור ב-1976. אך התהליך ארך עוד למעלה מעשרים שנה.
במופע המחווה לשלישיית "החלונות הגבוהים" של שלומי שבן, אסף אמדורסקי ויעל קראוס, הם שרו את שיריה ברי"ש מתגלגלת, כמו בגרסת המקור, והיה בכך חן רב. אולי חגי חיטרון ורוביק רוזנטל צודקים?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com