על ספרה של דניאל אשל
"שפה היברידית"
עקד 2024, 281 עמ'
אסופת הסיפורים שבספר זה של דניאל אשל מפתיעה במבנה ובתכנים: למרות שכמעט בכל אחד מהסיפורים הגיבורה הראשית, שדוברת בגוף ראשון, היא מיכל (בעמ' 186 אנו פוגשים לראשונה את שמה המלא – מיכל שכטר), הרי שהעלילות חושפות כל פעם מיכל אחרת, שעיסוקיה שונים, ועל הרוב, גם מושאי אהבתה שונים. מסופר על אותה מיכל, אבל מסתבר שהיא אחרת, כשבסיפורים מוזכרים אותם שמות של אחיה (ארז ואדם), ואותם חברי ילדות שעימם היא מבלה גם בבגרותה (דביבון, שי, חוה, דקלה, ברק). אינני זוכר שאי פעם קראתי רצף סיפורים דומה לזה, ומדהים שתת-סוגה זאת בתחום הסיפורת נבראה על ידי יוצרת שזה ספרה הראשון.
אביא מספר דוגמאות שיאששו את דבריי: ב"קרואסון בזעתר" מיכל היא אופה במקצועה, והיא נרדפת על ידי שני סוחרי נשק המבוקשים על ידי השב"כ. החבר שלה בחווה, שבה היא מוסתרת בזהות בדויה, הוא גיא.
בסיפור "ג'ינה" מיכל היא תלמידת תיאטרון, והחבר שלה הוא שחר, שג'ינה, השותפה לדירה, גונבת אותו ממנה, וגם גונבת את התפקיד המיועד לה בתיאטרון. הסיפור מורכב מאוד, והקורא מבין שרוב "התקלות" בעלילה נובעות מכך שלמיכל יש התמוטטות עצבים שמובילה אותה לבית חולים "שלוותה".
בסיפור "חולמת בבאהמס" מיכל הוזה שהיא רואה בטיול באיים את אהובה יואב.
בסיפור "מסדר הטבעת" מיכל נאלצת לטפס לקומה שנייה, להשתחל דרך חלון האמבטיה של אורי, האקסית של דביבון (כתבתי שכמעט בכל סיפור מופיעים אותם חברים), כדי לחפש בדירתה טבעת שאורי מסרבת להחזיר לדביבון, טבעת של מסדר הבונים החופשיים.
ב"על גב העולם" מיכל נזכרת בשירותה הצבאי בבסיס צבאי בצפון הארץ, שם התעלסה על גג הבניין הגבוה שבבסיס עם חייל בשם סתיו, הגם שידעה כי יש לו חברה. היא נזכרת בו בשהותה בוונציה, כשהחבר שלה בארץ בעת הזאת הוא מיכאל, וחבר אחר הוא יואב, אבל סתיו נזכר עד כמה ההתעלסויות איתה היו משמעותיות עבורו, ומבקש לחדש את הקשרים.
ב"שפה היברידית" היא נמצאת בברלין, שם היא כותבת סיפורים, ושני איטלקים יוצרים עימה קשר – מיכאלו ואנטוניו. היא מושכת את מיכאלו לחדרה לליל אהבה לפני שהוא חוזר לאיטליה.
ב"שתי יריות בקו התפר" אהוב ליבה של מיכל מבית הספר הוא איתן, שלימים נודע שהוא נהרג מיריות בקו התפר.
בסיפור "השד של יוליה" מיכל היא סייפת ותיקה ומאמנת את הסייף החדש מיכאל. היא מתלבטת את מי להעדיף – את מיכאל, או את דני מאמן הסיף. מיכל נוסעת לוונציה ללמוד אמנות, מיכאל רוצה לבקר אותה, אבל היא מזמינה דווקא את סתיו.
בסיפור "שטחים אסורים" החבר של מיכל הוא יואב, חוזר בשאלה. היא מוזמנת אצל הוריו הדתיים, ואיננה מסוגלת לעמוד בכללי החובה של בית דתי – בלילה היא מתגנבת אל מיטתו של יואב.
בסיפור "מביט בך מרחוק" הקורא מתוודע לשמה של מיכל רק לקראת סוף הסיפור, כאשר היא מוכנה להיות חברה של תומר הדון ז'ואן, וזאת בזכות השיר שכתב לה. היא לא מוכנה להיות חברה של דין, שותפו לדירה (המבואס כי שיר זרקה אותו), והשיר נכתב למענו כדי שייצא מהדיכאון.
בסיפור "חול צבעוני" מיכל נמצאת בעיר הנמל הגרמנית ברמן, עבדה במוזיאון עד שפוטרה. היא מוכרת בקבוקי בושם ממולאים בחול צבעוני, ובהמשך מתמנה כמדריכת תיירים. היה לה חבר בשם יותם, אבל מדריך התיירים הנרי מפגין כלפיה ידידות.
בסיפור "זוחלים זוחלים" מיכל היא דוקטורנטית בזואולוגיה. היא חוקרת דפניות. המנחה שלה הוא פרופ' עודד מרגלית המחזר אחריה בצורה בוטה, ואף כופה עליה התעלסות. בסוף הסיפור מתברר איך היא נוקמת בו ( לא רק על שכפה עליה סקס, אלא גם על כך שגנב ממנה חלקי מחקר בלי לציין קרדיט), אבל רצוי שהקורא הפוטנציאלי יגלה בעצמו את הנקמה המתוקה.
בסיפור "מתחת לעץ התות" מיכל רוצה בחברתו של יובל, זה שעשה לה "סולם גנבים" כדי להגיע לפירות עץ התות בווילה של ברק, אלא שהוא מעוניין בבחורה מטריפה שיודעת לרקוד סלסה. שירה מחזרת אחרי יובל, ולבסוף מתחתנת עם רון. יובל חוזר לבסוף למיכל.
"בשמלת הקיץ הכחולה", האהוב של מיכל הוא יואב.
ב"דיווה" מיכל היא מומחית סטארט אפ, יוצרת אפליקציה המלמדת איך להתלבש לאירועים השונים.
ב"שיקוי אהבה" מיכל עובדת במשרד תיווך, ולאחר זמן היא עובדת בחנות הקסמים והשיקויים של טוביה. היא מנסה באמצעות שיקוי אהבה להחזיר לעצמה את אהוב ליבה – איתי, שיש לו בת זוג בשם ירדן. בסופו של דבר, השיקוי עובד, ואיתי חוזר אליה.
הבאתי את הסקירה הזאת כדי להצביע על המניפה הרחבה מאוד של מקצועות של אותה גיבורה, של אתרים בהם היא פועלת בארץ ובחו"ל, האהבות והאכזבות שהן מנת חלקה. כדי לארוג עלילות רחוקות זו מזו, לגבי אותה גיבורה, צריך או התנסות מאוד רבגונית, או לחלופין – תחקיר חובק עולם.
לאחר שניסיתי להצביע על "המה" המגוון מאוד באסופה זאת, אפנה לתיאור "האיך": יש בקובץ מספר סיפורים שניתן לתייג אותם כשייכים לזרם הסוריאליסטי, לדוגמה – "הרוקי מורקמי ואני", שבו מיכל הגיבורה חוטפת מכה בראש, ובעקבות זאת היא עוברת מהפך תודעתי – היא נקלעת לחתונה שלה, שבה היא לבושה בשמלה לבנה עם שובל (במקום הג'ינס שלבשה רגע קודם), סביבה אורחים, חברים מברכים אותה, וצלם מצלם אותה, ולה אין מושג מי החתן. מעבר כזה מעולם העובדות אל עולם ההזיה והחלום מצוי באפוס "84Q 1" מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי, שם הגיבורה, יורדת ממונית, עוברת גדר, ונקלעת כאילו לפלנטה אחרת. שם הסיפור מצביע על הקשר המוטיבי הזה, וראו גם עמ' 12-11).
קווים סוריאליים נמצא גם בסיפורים אחרים: ב"פראנץ' טוסט" קורים בביתה של מיכל אירועים מוזרים, שבסופם היא פוגשת את אחיה נוי, שנפטר מסיבוך בניתוח בגיל שלוש. נוי המת, כבר בן עשרים ושלוש, מתאמץ להוכיח שהוא באמת נוי הקטן שהתבגר בשמיים. הוא מבקש את השעון כדי לדעת מתי עליו לחזור אל עולם המתים, וכן, לפני שהוא מסתלק, הוא מבקש שמיכל אחותו תכין לו פרנץ' טוסט וצ'יפס כפי שאהב. סממנים סוריאליים יש גם ב"ג'ינה", "חולמת בבהאמס", "הנסיך ממונסטריירה" "שיקוי אהבה".
הסיפור "סודות ונציה" כתוב בצורה פיוטית, כמעט שירה, קראתי את זה בעונג פעמיים. "קרואסון בזעתר" הוא מעין סיפור בלשי, ו"מביט בך מרחוק" (שהזכרתי בקיצור לעיל) עונה על השאלה הגדולה ששאלו ב"הגשש החיוור" (במילותיו של יוסי גמזו): "מה יש לו שאין לנו?" – "כשעיניו הוא רק נושא / נמסה היא כמו חמאה על המחבת." הסיפור מתאר שני שותפים בדירה – תומר ודין – דין מיואש כי שיר נטשה אותו, הוא מטביע את יגונו באלכוהול ובמוזיקה רועשת. שותפו לחדר, תומר, שמבקש להקל על סבלו של דין, כותב שיר אהבה לברמנית היפה שדין שם עליה עין, אבל נרתע מלחזר אחריה כי יש לה חבר "שרירי". תומר משאיר לברמנית היפה את מיספר הטלפון של דין, והיא באמת נענית, כותבת ואטס-אפ שנפרדה מהחבר שלה, וכיוון שהשיר נגע לליבה (אף מחזר לא כתב לה קודם שיר כזה) – היא מוכנה ליצור קשר עם מחבר השיר – תומר, ולא עם דין שלמענו היתה כל הטרחה. אגב, שם הברמנית הוא מיכל, והעבודה בפאב היא אחת מאינספור תפקידים שמיכל זאת ממלאת בסיפורים השונים. זהו – אין ספק שהגשש החיוור צדקו.
אני חש חובה נעימה לשבח את ציפי שחרור על כך שגילתה את הסופרת הנהדרת הזאת בסדנה לכתיבה יוצרת, והיא בוודאי גם עודדה אותה להפיק את הסיפורים כספר. יש עוד המון מה לכתוב על אסופת סיפורים מעניינת זאת, אבל מה אעשה, שהעורך האכזר מגביל אותי תמיד במיספר המילים.
[אהוד: לא נכון. אינני מגביל ואינני סופר מילים].
2. "האומה" גיליון 235, אוגוסט 2024
סקירה והתרשמות
אתחיל את התרשמותי מגיליון זה של "האומה" בסקירת מאמרו של פרופ' אריה אלדד, שבוחן את ספרו מיכאל בן ארי על האסלאם, כשהמסקנה שלו היא שנגזר עלינו לחיות על חרבנו, כי מלחמתם של הערבים נגדנו היא מלחמת דת, והדת המוסלמית מצווה לחקות את הנביא שטבח ביהודים משום שלא קיבלו את תורתו. גם החדית' קובע שאת היהודים יש להרוג, אפילו יתחבאו אחרי סלע או שיח. משימת האסלאם היא לכבוש בחרב ("דין מוחמד בסיף") את כל עולם "הכופרים", והיהודים והנוצרים גרועים מן האליליים כי הם יורשי "הספר", והיו אמורים לדעת את "האמת". שום דבר לא יספק את האסלאם חוץ מהשמדה טוטאלית של היהודים, ואחריהם – הנוצרים, והדברים הכתובים באמנת החמאס בנדון מחייבים כל מוסלמי, ואם ימות במלחמת קודש זאת, יזכה לגן עדן (הקוראן גדוש בתיאורי האושר האינסופי המיועד למקדשי אללה). וזה ממש לא חשוב עד כמה היהודים יתנהגו כמלאכי השרת – דינם על פי האסלאם הוא השמדה. כך טבחו ערביי חברון במיטיביהם השכנים היהודים, כך נהגו ערביי יהודה ושומרון כאשר הובטח להם אופק פוליטי על ידי רבין, פרס, ביילין – הם רצחו 1500 יהודים בפיגועים מזוויעים, הכוללים פיגועי התאבדות. כך נהגו ערביי עזה בשכניהם מהעוטף שהעניקו להם אמצעי פרנסה ואשפוז במיטב בתי החולים בארץ – אלה, שנהנו מחסדיהם של היישובים האלה, באו בעקבות מחבלי הנוח'בה לשדוד את בתי מיטיביהם, וטבחו אותם בדרכים מזוויעות, ובתיהם נהרסו.
במאמר של אלדד אנו קוראים גם על חצי מיליון מוסלמים ששירתו את הרייך הנאצי ב-1943 בעקבות הברית שבין חאג' אמין אל-חוסייני והיטלר. עד היום בעזה "מיין קאמפ" הוא רב מכר. ערביי עזה (כמו מחמוד עבאס!) מכחישים שהיתה שואה – אדרבה, מה שקרה להם ב-1948 היא השואה האמיתית. ז'בוטינסקי, כידוע, האמין שאם ננקוט ב"קיר הברזל" אל מול העוינות המוסלמית, בסוף הם יתייאשו. המאמר קובע (בצדק, לצערי!) שז'בוטינסקי השלה את עצמו.
נושא אחר שמשך את תשומת ליבי הוא יחס המדינה והעם בציון אל הדרוזים. הרצל ובלפור חקק, שכיהנו שניהם, זה אחר זה, כיושבי ראש אגודת הסופרים, מראיינים את מג'הלי והבה, שהיה בעברו חבר כנסת וסגן שר, ועתה הוא משמש כשגריר נודד של המדינה. בריאיון מובאות תולדותיה של הברית בין העדה הדרוזית ובין המדינה, תוך אזכור 500 הנופלים הדרוזים במערכות ישראל, והעובדה שביניהם יש קצינים גבוהים עד דרגת אלוף. והבה מייחל לשוויון ככתוב במגילת העצמאות, תוך תיקון קטן בכיוון זה בחוק הלאום. עליי לציין שאני מכיר את הפעילות הברוכה של הרצל ובלפור לקירוב לבבות עם העדה הדרוזית, שבמסגרתה קיימו ביקורים של רעות בין אנשי ספר משתי העדות. נכחתי במפגשים כאלה שיזמו והפיקו הרצל ובלפור.
בנושא היחס אל העדה הדרוזית כתבה גם ד"ר מלברגר-אמינוף, שלדעתה "למען אחינו הדרוזים" צריך לשנות מילה אחת בהמנון שלנו – במקום "נפש יהודי הומייה" – "נפש ישראלי הומייה." העורך העיר שהמנון לא משנים, ומה שכן צריך לתקן הוא חוק הלאום, בו צריך להוסיף לו את המילה "שוויון". אבל לדעתי, יש עוד נימוק שבגללו אסור לשנות: הרי רק נפש יהודי בגלות הארוכה הייתה הומייה לציון, ולא נפש הישראלי שכבר נגאל וחי בארצו בחירות.
פרופ' יובל אלבשן מתאר במאמרו את ההבדל שבין הרצח "הסטרילי" החשאי של הנאצים לעומת הסדיזם המוחצן של האסלאם, כאשר מחבלי חמאס מתענגים על השחיטה. אלבשן משווה את הזוועות שערכו הנוח'בה ב-7.10.24 לזוועות ת"ח ות"ט שהיה בהן סדיזם מזעזע. משום מה אלבשן אינו מזכיר את הזוועות שביצעו השכנים הערבים בחברון במאורעות תרפ"ט. אני מקווה שאלבשן צודק בדברי הסיכום שלו, שאויבינו טועים בנו.
את החסר הנ"ל אצל אלבשן משלים משה ארנוולד – הוא מצביע על כך שפגיעת הערבים ביהודים קדמה לעליות הציוניות, ובוודאי להקמת מדינת ישראל. הוא מפרט את ההתנכלויות ביהודים מהמאה ה-19 ועד מאורעות 1920, 1921, 1929, 1939-1936. הוא מתאר אירוע מדהים, כאשר יהודי חברון דחו את הצעת העזרה של ההגנה, כי היו בטוחים ששכניהם לא יפגעו בהם. המחבר מזכיר יהודים טובים שסייעו לערבים בכסף ובהענקת תרופות ללא תשלום, והם נרצחו בידי אלה שהיו אמורים להיות אסירי תודה. אחרי מלחמת ששת הימים נמצאו תעודות ירדניות על הזוועות שביצעו ב-1948 בגוש עציון, וכן על הזוועות שהם התכוונו לבצע ביישובים העבריים ב-1967.
רון פרושאור, שגרירנו בגרמניה, מתאר איך המוסלמים בברלין חילקו ממתקים כדי לחגוג את הטבח בעוטף עזה. השמאל "הפרוגרסיבי" והאיסלמיסטים פועלים כאחד בשנאתם ליהודים, ואלה, למרות המאמצים הכנים של השלטונות בגרמניה המעמידים לדין מכחישי השואה – מתכוונים להגר מגרמניה לארץ אחרת.
דני דנון, יו"ר יד ושם, מתאר את האנטישמיות בארצות הברית, ואת שערי אמריקה הנעולים בפני פליטי האונייה "סנט לואיס" ב-1939.
גם פרופ' דינה פורת מתארת את האנטישמיות באירופה, וקובעת בצדק שחלומו של הרצל כי מדינה יהודית תהיה מענה לאנטישמיות, וסוף להשפלת היהודים – חלום זה אינו עומד בפני מבחן המציאות.
העיתונאי אלדד בק מתאר את האנטישמיות של השמאל מימי קארל מארקס, היהודי המומר שקבע ב"על השאלה היהודית" (1843) כי אלוהי היהודים הוא הממון. בק מונה אנטישמים נוספים שקדמו לנאצים. השמאל "הפרוגרסיבי" מכיר רק בלאום אחד שאין לו זכות להגדרה עצמית – היהודים. הוא מאשים את היהודים בקולוניאליזם וברצח עם, ועל כן השואה מאבדת מחשיבותה כאירוע היסטורי יחידאי. הקומוניסטים הסטליניסטים חשפו את שנאתם ליהודים במשפטי פראג (1952), במשפט הרופאים (1953), וברצח בכירי הוועד היהודי האנטי פשיסטי. שמאל ואסלאם חברו יחדיו בשנאה יוקדת ליהודים.
ההיסטוריון יוסף קיסטר מתאר את פעילותו של ז'בוטינסקי לנוכח פוגרום קישינב ופוגרום ביאליסטוק, וכיצד הוא, יחד עם טרומפלדור, יזמו הקמת יחידות צבאיות כדי לעזור לבריטניה לשחרר את ארץ ישראל מהעול העות'מני. קיסטר מרמז שדווקא בן-גוריון היה זה שצידד בהשתייכותה של ארץ ישראל לאימפריה הטורקית.
פרופ' תמר וולף מונזון מתארת את ייסורי המצפון של אורי צבי גרינברג על שברח מפולין, הציל עצמו, ולא נפרד ממשפחתו שנספתה בשואה. אצ"ג, שנודה על דעותיו על ידי ההתיישבות העובדת, פרסם דווקא ב"הארץ" את הקינות שלו על עם ישראל שנהרג, שירים שנאספו לימים בספר "רחובות הנהר".
פרופ' אריה נאור סוקר את ספרו של פרופ' דימיטרי שומסקי המטיל ספק בכך שמנהיגי הציונות ראו בהקמת מדינת לאום יהודית את מטרת הציונות. אינני בקיא בחומר כמו הפרופסורים הנ"ל, אבל נראה לי שהנכונות לקבל את מרות האימפריה הרוסית (פינסקר), ומרות האימפריה העות'מנית (הרצל, בן-גוריון, בן-צבי) היו בוודאי בבחינת "תחנות ביניים". בלא ספק, הרצל, ובעקבותיו – בן-גוריון ובן-צבי שאפו למדינה יהודית עצמאית. יוצא דופן הוא אחד העם ששאף למרכז רוחני בארץ ישראל, ולא למרכז מדיני. לעומת הנ"ל, לדעת המאמר, ז'בוטינסקי שאף למדינה יהודית בעלת רוב יהודי, המכילה מיעוט שווה זכויות של ערבים. בן-גוריון חשש שאם בריטניה תנצח, היא תנהג בארץ ישראל באכזריות כמו בהודו. ז'בוטינסקי הקים את הגדוד העברי שלחם נגד טורקיה. מה שהמאמר הצניע, הוא שהרצל הכריז שבבאזל הוא יסד את מדינת היהודים, ובן-גוריון ביצע זאת ברגע של אומץ בלתי נשכח.
יוסי אחימאיר , עורך כתב העת, סוקר את הפעמים שישראל כבשה את רצועת עזה, ומצטט את מכתב ההתנצלות של בן-גוריון על כך שנאלץ לסגת מסיני בלחץ ארצות הברית וברית המועצות. הוא מרגיע בכך שאילת תהיה אלטרנטיבה לתעלת סואץ שחסומה בפני הצי הישראלי. וכן, אילו התנגד לנסיגה, לבטח היינו מנודים, והיה נחסם בפנינו נתיב הנשק הנחוץ לביטחוננו.
פרופ' אורי כהן עורך נקרולוג לדוד לוי, שהפך מפועל בניין חסר השכלה למנהיג פוליטי משמעותי שהגיע לדרגת סגן ראש הממשלה. משה ניסים, שהיה גם הוא סגן ראש ממשלה, סבור שדוד לוי היה ראוי לשבת על כס נשיא המדינה, אלא שנתניהו התנגד, ובמקומו נבחר נשיא שהמיט חרפה על המוסד המכובד.
חיים גורן סוקר את ספרה של מיכל גלעד על החיים בצוותא בתל-אביב הקטנה, כאשר פעלו בה עשרה אדמו"רים, וחוקי העזר של העיר אסרו על חילול שבת בפרהסיה.
תלמה פרוינד מפרסמת מאמר מרתק על מקס ברוד שהפר את צוואתו של קפקא, ולא שרף את יצירתו, וכך חשף לעולם את גאוניותו של ידידו, כשבאצילותו הוא הנמיך בכך את קומתו שלו כסופר, מסאי ומוסיקאי. קנאת סופרים? יש גם אצילות ולב פתוח לנתינה.
ד"ר אופירה גראוויס קובלסקי מצירה על כך שנפקדת תרומתן של נשים בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית, והיא מביאה כדוגמה את ד"ר ויקטוריה ספקטור, שהיתה בראש ועידת ברית נשים לאומית ב-1938, הייה אשת אמונו של ז'בוטינסקי, ולא זכתה לאזכור ההולם את מעמדה.
וכן, בפעם השנייה אני מסכים עם דעתו של העורך (בפעם הקודמת בנושא "תיקונים" בהמנון): אני סבור כמוהו שמעשהו של דוד גרוסמן להשמיץ את ראש הממשלה ב-CNN הוא מעשה שלא ייעשה, הגם שנתניהו ראוי לביקורת נוקבת (הרפורמה המשפטית שקרעה את העם, מינוי פשיסט וכהניסט, עבריין מורשע לשר הממונה על המשטרה, הענקת תועפות כסף בזמן מלחמה למשתמטים מגיוס וכד'), אבל מה שמותר (וגם חובה!) לבצע בארץ, אסור באיסור חמור לבצע בעולם.
[אהוד: דוד גרוסמן הוא נביא שקר ההולך בעקבות עמוס עוז גם בקבלת פרסים בעלי אופי פוליטי מגרמנים – עקב השמעת נעימות ערבות לאוזניהם!]
יש עוד דברים רבים לומר על הגיליון המעניין שלפנינו, בעיקר על כך שהעורך השכיל לבחור כותבים מהמעלה הראשונה. אני קראתי את הגיליון מתחילתו ועד סופו, ומודה בכל ליבי על התובנות ששאבתי ממנו.
ד"ר משה גרנות