* עלבון לאינטליגנציה – הדילמה על עסקת החטופים קשה, כואבת, קורעת את הלב. כל עסקה שתהיה היא עסקה רעה, שמחירה הביטחוני כבד, וכשאני מדבר על מחיר, כוונתי למחיר דמים. מצד שני, ללא עסקה אנו עלולים לגזור את דינם של החטופים בידי המפלצת הנאצית למוות.
זו הכרעה קשה משאול. לכן, הדיון הציבורי עליה חייב להיות עמוק, רציני, מבוסס ויסודי, חף מפוזיציה, ובלי חלוקה פופוליסטית בין מי שאכפת לו מהחטופים ומי שמפקיר אותם.
תמיכה בוויתור, זמני או קבוע, על ציר פילדלפי, עם כל הסכנה הכרוכה בכך, למען המטרה הקדושה של שחרור החטופים, היא לגיטימית לחלוטין. אבל הטקסטים הדמגוגיים, שמנסים לשכנע עד כמה ציר פילדלפי חסר חשיבות, מיותר, המצאה, ספין וכד', הם עלבון לאינטליגנציה ותרבות השקר בהתגלמותה.

* עולה על כל פרודיה – אני קורא את הטקסטים ההזויים שמסבירים עד כמה ציר פילדלפי לא חשוב (איני מתכוון לאלה שקוראים לוותר ולשלם את המחיר למען המטרה הקדושה של שחרור החטופים, אלא לאלה שכותבים "חוות דעת", שאינן יותר מנפיחות, על חוסר החשיבות של השליטה בציר), ורציתי לכתוב באירוניה מיני פרודיה של קריאה לנסיגה מהירה מהציר בלי קשר לחטופים כדי להיפטר מהנטל.
אבל עוד לפני שהספקתי לכתוב, קיבלתי תגובה של מישהו שכתב זאת בעצמו, לא כפרודיה ולא באירוניה, אלא הוא אשכרה מתכוון לכך.
משיחיים.

* מי מפר את הסכם השלום – טענת מצרים שעמדת ישראל בנושא ציר פילדלפי מנוגדת להסכם השלום אינה רק שקר אלא גם עזות מצח.
על פי הסכם השלום, ישראל נסוגה מכל סיני ועקרה את כל יישוביה. הנסיגה היתה לגבול הבינלאומי. ציר פילדלפי הוא ציר הגבול הבינלאומי. הציר נסלל בעקבות הסכם השלום והשלמת הנסיגה, לאורך הגבול שאמור היה להיות גבול של שלום.
הנסיגה הישראלית מן הציר ב-2005 אינה קשורה למצרים. היא לא נעשתה בהסדר, בוודאי לא עם מצרים. היתה זו נסיגה ישראלית חד-צדדית, ולפיכך היא עניין ישראלי פנימי. כפי שישראל החליטה לסגת, היא יכולה להחליט לחזור ויש לה כל צידוק שבעולם לחזור אחרי מה שקרה ב-19 השנים, שמאז הנסיגה ובעיקר ב-7 באוקטובר.
מצרים מעזה לדבר על הפרת הסכם השלום? מה מפר את השלום יותר מהעלמת העין, במקרה הטוב, מהפיכת ציר פילדלפי לאוטוסטרדת הטרור, שהפכה את חמאס מארגון טרור קטן לצבא טרור גדול, מפלצתי וקטלני?
ב-1979 ישראל ומצרים חתמו על חוזה שלום, שאמור היה להיות, על פי עשרות נספחי ההסכם, שלום חם, כמו בין שתי מדינות שכנות באירופה. תמורת ההסכם הזה ישראל נסוגה מכל סיני ועקרה את כל יישוביה. ב-6 באוקטובר 1981 נרצח סאדאת ומובארק הושבע תחתיו. בו ביום מובארק רצח את הסכם השלום, והפך אותו משלום חם למלחמה קרה.
בשערוריית השת"פ הטרוריסטי עם חמאס בציר פילדלפי, המלחמה כבר לא היתה ממש קרה.

* תגובה ציונית הולמת – איך הגיב נתניהו בשנות שלטונו הרבות על הברחות האמל"ח המטורפות ממצרים לרצועת עזה?
אישר לגרמניה למכור למצרים צוללות מתקדמות.

* סנסציה עולמית – האם יתכן שהתעקשותו של נתניהו במו"מ על עסקת החטופים נובעת מתחושות אשם על שחרור מצביא הטבח סינוואר ועוד למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, בעסקת שליט המופקרת?
כי אם כן, עצם קיומם של רגשות אשם אצל האיש הזה הוא סנסציה עולמית.

* שני מצבי צבירה – בעולמו ה"קצת" מוזר של אהוד בן עזר יש שני מצבי צבירה. או סגידה מוחלטת לנתניהו וראיה בו ובכל מעשיו ודבריו כליל השלמות, או תמיכה בסינוואר. כל מי שאינו סוגד לנתניהו, אינו רואה בו כליל השלמות ואף מגדיל לעשות ולא מסכים עם משהו שנתניהו עשה או אמר, הוא תומך בסינוואר.
"קצת" מוזר, לא?

* מסית לעריקה – אורי משגב ממשיך להמריד ולהסית את חיילי צה"ל לערוק מן המלחמה הצודקת בתולדות המדינה.
בפשקוויל ההסתה האחרון שלו הוא כתב: "במציאות, רק לידיעתכם, יש הרבה מאוד חיילי מילואים שכבר הבינו את העניין ולא מוכנים לחזור לעזה. אני מצדיע להם."
טינופת.

* בוגדים בזויים – פעמיים הופיע חגי אלעד, המנכ"ל הקודם של בצלם, בפני מועצת הביטחון של האו"ם, העליל עלילות על ישראל, הסית נגד ישראל, עמד לצד אויביה ודרש ממועצת הביטחון לפעול נגדה ו"לעבור מדיבורים למעשים."
גם הטבח שחבריהם עשו ב-7 באוקטובר לא הביא לתזוזה כלשהי בשנאתם היוקדת של פעילי בצלם למדינת ישראל. היו"ר הנוכחית, יולי נובק, הופיעה בדיון במועצת הביטחון בנושא החטופים, לא כדי לייצג את הצד של החטופים, אלא של החוטפים, בעוד נאום שטנה, בלע והסתה נגד מדינת ישראל.
שניהם בוגדים נקלים. איני יודע אם הם עברו על החוק הפלילי, אבל מבחינה מוסרית, ערכית, הם בוגדים במולדת. בני אדם שבוגדים במולדתם, הם היצורים הבזויים, העלובים והנתעבים ביותר, בתחתית הסולם האנושי.
אלה שמציעים לעצור את הטינופת טועים. אין דבר שישמח אותה יותר ממעצר, והפיכתה לגיבורה שאחרי שנאמה "באומץ" באו"ם היא נעצרה בידי היישות הציונית. מעצרה רק ישרת את מטרותיה.
אגב, אילו היה קם ארגון פלשתינאי מקביל, התומך בבן גביר, הייתי חושב עליו אותו הדבר.

* מתנה לבן גביר – ועדת המעקב של ערביי ישראל הכריזה על שביתה כללית ב-1 באוקטובר, בין השאר במחאה על המלחמה בעזה.
מחאה על המלחמה בעזה? המלחמה באלה שביצעו את הטבח ההמוני, האונס ההמוני, החטיפה ההמונית? המלחמה באלה שלא חסו על ערבים ישראלים, רצחו, חטפו ועינו גם אותם?
מתחילת המלחמה, ראש הכנופייה מנסה בכל מאודו להתסיס את ערביי ישראל לפתוח חזית שניה, מתוך פנטזיה כהניסטית, להיות המצביא של מלחמת החורמה בערביי ישראל.
ועדת המעקב מעניקה לו מתנה. לא אחת, שביתה כזו לוותה בהפגנות שהפכו להתפרעויות. רק הבן גבירים, ובני דמותו – הלאומנים הערבים, ירוויחו מזה.

* טבח תשעה בנובמבר – הירידות על נתניהו, שהתבלבל לפחות שלוש פעמים במועד הטבח, הן על כך שזה, כביכול, האקדח המעשן המוכיח שלא אכפת לנתניהו מהטבח.
זה כמובן קשקוש. איך אני מסביר את השגיאות הללו? בכך שלכולנו יש שגיאות כאלו בשטף הדיבור. אם כן, לא הוגן לבוא אתו חשבון על הטעויות הללו? דווקא הוגן מאוד, אבל מסיבה אחרת לגמרי. הוא הוביל מסע שיימינג דוחה ומשפיל נגד בני גנץ בשל שגיאות מסוג זה ופחותות מאלו; הציג אותו, בשל שגיאות כאלו, כבלתי כשיר ואף כדמנטי, ואף חיקה אותה באסיפות בחירות ברשעות מכוערת א-לה טראמפ.
וכבר נאמר בפרקי אבות: "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון".

* התועים ביער – אדם תעה ביער ולא היה יודע איזוהי הדרך הנכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בליבו, עתה בוודאי יידע הדרך הנכונה. כיוון שפגעו זה בזה, שאל אותו: "אחי, אמור לי, היכן הדרך הנכונה? זה כמה ימים אני תועה." אמר לו: "אחי, אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר ימים הרבה. אלא אומר לך, בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. עכשיו נחפש דרך חדשה."
(ש"י עגנון, בשם ר' חיים מצאנז).
מוקדש כחומר למחשבה למשיחיים ש-31 שנה אחרי הסכמי אוסלו, 19 שנה אחרי ההתנתקות ו-11 חודשים אחרי 7 באוקטובר ממשיכים לדקלם את סיסמת "חזון שתי המדינות."

* מתקפה על שומרי הסף – שומרי הסף הם יסוד מוסד של הדמוקרטיה. הם נועדו לבקר ולאזן את השלטון, כדי לא לאפשר לו להשתולל ולפרוע חוק, בשם הטענה ההזויה, שמעצם היותו שלטון, הוא מבטא את רצון העם ולכן כל מה שהוא רוצה לעשות הוא ביטוי לרצון העם ומי שמבקר או חוקר אותו פועל נגד העם.
כמובן שהפופוליזם הביביסטי הזה הוא היפוכה של דמוקרטיה. אחד המאפיינים המרכזיים של הביביזם הוא מלחמת חורמה נגד שומרי הסף. הם ממשיכים את המלחמה הזאת גם בעיצומה של המלחמה הקיומית נגד אויבינו. אנו רואים זאת במלחמה המכוערת נגד היועמ"שית, בהסתה נגד היועמ"ש הקודם וכמובן במהפכה המשטרית.
מן הראוי שמתנגדי הביביזם לא יאמצו את שיטותיו הנלוזות והמסוכנות ולא ינהגו כמוהו. המתקפה של יאיר לפיד נגד מבקר המדינה היא שיתוף פעולה עם הביביזם ואימוץ שיטותיו.
מתניהו אנגלמן נבחר אמנם בקולות הקואליציה הנוכחית בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. אך לרוב, שומרי הסף, זולת שופטי בג"ץ, ממונים בקולות הקואליציה. זו אינה סיבה לערער את האמון בהם. מנדלבליט היה מינוי של נתניהו (יחד עם איילת שקד ואפי נווה), שרצה ליועמ"ש את מקורבו, מזכיר הממשלה, איש ימין דתי, בתקווה שהוא יהיה נאמן לו אישית ולא לחוק ולאזרחי ישראל. משמנדלבליט נבחר, נאמנותו הייתה לחוק ולאינטרס הלאומי, וכשהראיות הצדיקו זאת, הוא הגיש נגד נתניהו כתבי אישום חמורים.
בראשית כהונתו, אנגלמן בא עם יוזמות בעייתיות מאוד, כמו הימנעות מנקיבה בשמות המבוקרים וביטול תפקיד האחראי על חקירות שחיתות. אולם בהמשך תפקידו הוא נהג במקצועיות ונאמנות לתפקידו.
הטענה נגד חקירת מחדל שבעה באוקטובר בידי מבקר המדינה היא שהיא נועדה למסמס את הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית. זה ממש לא נכון. נכון שממשלת המחדל ומר מחדל העומד בראשה, עושים הכול כדי לסכל חקירה ולברוח ממנה במפגן מבחיל של פחדנות וחוסר מנהיגות. החשש שמא תצלח מזימתם זאת, רק מדגיש את ההכרח בחקירת המבקר עכשיו. אני מאמין שוועדת חקירה ממלכתית תקום גם תקום, אך אולי באיחור, וטוב שמבקר המדינה חוקר בזמן אמת – החומר שאסף יהווה עזר לוועדת החקירה הממלכתית.
מבקר המדינה בתקופת מלחמת יום הכיפורים, יצחק נבנצאל, היה חבר בוועדת אגרנט, החקירה הממלכתית שחקרה את המחדל. לא מן הנמנע שגם אנגלמן יצורף לוועדת החקירה הממלכתית על מחדל שבעה באוקטובר, כשתקום.

* דמותה העוצמתית של גולדה – במאמר במוסף תרבות וספרות של "הארץ", תחת הכותרת "אני שייכת לדור הביניים", מתארת הסופרת שולמית לפיד את התמורות המהפכניות במעמד האישה, בין הדור של אימהּ, הדור שלה והדור של בתהּ.
תיאוריה על הדור שלה, דור הביניים, אף הם מזעזעים בתיאור ההקטנה של האישה, כולל בקרב חוגים מתקדמים ונאורים, כולל בעלה טומי לפיד ז"ל. אולי הביטוי הממצה הוא של אותו גבר, שהגדיר את עצמו "פמיניסט גאה," שסיפר לה בגאווה: "אני מרשה לאשתי לעבוד."
היא מעלה על נס את "הנשים שפילסו ועדיין מפלסות את הדרך לילדה באופקים ולחיילת בבקו"ם" ונוקבת בשמותיהן של יעל ארד, מרים בן פורת, לינוי אשרם וגלי בהרב מיארה.
וכדאי לזכור ולהזכיר אישה נוספת – גולדה מאיר. גולדה שייכת לדור של אימהּ של שולמית לפיד, וכבר לפני 66 שנים, באותן שנים שאותן מתארת שולמית לפיד כשהיא מספרת איך הנשים נופנפו בזלזול בידי הגברים ובידי בני זוגן ונדחקו לשוליים, היא נבחרה לראש הממשלה, אחרי קריירה מרשימה כמנהיגה וכשרה בכירה.
האווירה והיחס המזלזל לנשים, שאותו מתארת לפיד על אותה התקופה, רק מעצימה את דמותה החזקה של גולדה, שבתקופה של הגמוניה גברית כמעט מוחלטת, כשהיחס לנשים היה כה מזלזל, היא הגיעה לקצה הפירמידה והנהיגה ביד רמה את מדינת ישראל.
אחרי המהפכה האדירה במעמד האישה, שאותה מתארת שולמית בציינה את הדור של בתה, אף אישה לא חזרה על ההישג של גולדה מאיר והגיעה לקצה הפירמידה.

* בגיניסטים – האם כעת, כאשר ההפגנות עברו מקפלן לבגין, המפגינים הם בגיניסטים?

* איך להקל על הנטל – הנטל על המילואימניקים, שרבים מהם שירתו השנה במילואים זמן רב יותר מאשר באזרחות, כבד מאוד. הדבר בא על חשבון חיי משפחה, עבודה, עסקים ולימודים. הם ראויים להוקרת העם כולו. אך יש למצוא את הדרך לצמצם את תקופת המילואים שלהם. איך? הרי המצב הביטחוני לא השתפר והאתגרים הביטחוניים לא קטנו, אדרבא, עוד לא התחלנו את המלחמה הבלתי נמנעת נגד לבנון וחיזבאללה.
חייבים להרחיב את מעגל הלוחמים. כמובן שהדבר החשוב ביותר הוא הפסקת השתמטות החרדים, אולם אין זה פתרון קסם; אם להיות ריאליים, גם אם נעשה את המהלך הנכון – הפסקת מימון ההשתמטות, הוא לא ישיג תוצאות משמעותיות בטווח הקצר. ואילו הצורך בשינוי הוא מיידי.
בראש ובראשונה, יש להחליט על החזרת אורך השירות הסדיר לשלוש שנים, לא כהוראת שעה, אלא כחוק קבוע. הרי במשך עשרות שנים זה היה אורך השירות וכולנו חיינו עם זה טוב.
שנית, יש להחזיר לאלתר לשירות ולכשירות את ההמונים שקיבלו פטור ממילואים בשל פנטזיית צבא קטן וחכם, וכיוון שצה"ל חשב שאין בהם צורך.
שלישית, יש לדחות את גיל הפטור ממילואים מגיל ארבעים לארבעים וחמש.
רביעית, יש להכשיר את לוחמי חיל הים, לקראת שחרורם, לחי"ר, ולשבצם למערך המילואים. בחיל הים אין כמעט שירות מילואים, ולוחמים רבים, צעירים ובעלי מוטיבציה, אינם נקראים למילואים.
חמישית, יש לערוך רפורמה של ממש במבנה צה"ל, והגדלה משמעותית של אחוז הלוחמים מקרב החיילים.

* סבב שני – בבוקר שבעה באוקטובר נקרא בננו עמוס לשירות מילואים בצו 8. במשך חמישה חודשים הוא נלחם ברצועת עזה ועל גבול הרצועה. היום הוא יצא לסבב ב', חודשיים ברצועת עזה. זו המלחמה הראשונה שלי כאבא של לוחם. אני מודה שזה לא קל. את הגאווה הגדולה מלווה דאגה האופפת אותי 24/7. נאחל לו, לחבריו ליחידה ולכל חיילי צה"ל, שילכו לשלום, יבצעו את משימתם בהצלחה וישובו הביתה בשלום ועטורי ניצחון.

* ביד הלשון: דא עקא – האזנתי ביוטיוב להרצאה של פרופ' אבי בראלי בעמותה להיסטוריה צבאית. הוא אמר: "דא עקא... או בשפה עממית יותר – אממה."
אז מה זה דא עקא? בארמית – זו הצרה. כאן טמונה הבעייה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com