אך איבוד המורל מהווה סכנה לאומה (נפוליאון)

מרשל-גנרל ז'אן-דה-דייה סו (Soult) מן המעולים שבמצביאי נפוליאון, פיקד על אחד הקורפוסים שכבשו בסערה את חצי האי האיברי בשנת 1808. אך הודח מתפקידו חמש שנים מאוחר יותר. לאחר שנאלץ לסגת ממדריד לפירנאים, לנוכח האופנסיבה של הצבא האנגלי בפיקודו של ארתור ולסלי, לימים הדוכס מוולינגטון. דה-דייה הנעלב, מחה על ההחלטה, והסביר כי הנסיגה שביצע היתה מחוייבת המציאות. אלא שנפוליאון לא שינה את החלטתו, והבהיר למרשל, שמה שהטריד אותו לא היתה הנסיגה כשלעצמה, אלא השפעתה על מורל הגייסות בחזית והאזרחים בעורף. אובדן שטח, הוסיף, קל יותר לתקן מאשר לשקם את אמון הציבור. או כדבריו במקום אחר: "...איבוד שטח הוא בעייה צבאית, אך איבוד המורל הוא סכנה לכלל האומה..."

עיון מזדמן במכתבי נפוליאון, מגלה כי הוא הירבה לכתוב על הקשר בין מורל – לניצחון. אחת מקביעותיו המפורסמות היא, שהיחס בין הרוחני לחומרי הוא שלוש לאחד במלחמה. ומכל מקום הערכתו, שלנסיגות נודעת בהכרח השפעה מזיקה על רוח הלחימה, ועל המורל בעורף, מוצאת לה סימוכין במקרה הבוחן הישראלי.

על מנת להבטיח דיון ענייני, נצא מנקודת הנחה, שאהוד ברק ואריאל שרון החליטו בשעתם לסגת מלבנון ומרצועת עזה, בתום לב ובניקיון כפיים. מתוך כוונה להבטיח לכל אזרחי המדינה, בלי קשר לדפוס הצבעתם, חיים בטוחים משהיו להם קודם. ואחר שהבהרנו זאת נחזור ונשאל, האם נסיגות צה"ל הנזכרות לעיל אכן פגעו במורל הצבא והאומה, כפי שטוען נפוליאון.

נתחיל בלבנון. צה"ל כזכור התנגד לתוכניות הנסיגה של הדרג המדיני, והציע לכרוך אותן בהסכם עם סוריה. אך כאשר המו"מ שניהל רוה"מ ברק מול אסד כשל, המליץ הרמטכ"ל מופז על 'נסיגה טקטית'. שתשאיר בידי ישראל את הרכסים השולטים על יישובי הצפון (מהם חיזבאללה משגר את טילי הנ.ט. שלו מזה כמעט שנה) ועל המשך התמיכה בצד"ל.

ברק דחה את ההמלצות, הורה על נסיגה מלאה לקו הגבול הבינלאומי, ואיפשר אפילו 'תיקוני גבול', שמזכ"ל האו"ם קופי ענאן (בלחץ חיבזאללה...) דרש ממנו, בתמורה לאישור, שקבע כי ישראל אכן השלימה את נסיגתה מכל אדמת לבנון.

יום למחרת הנסיגה נשא נסראללה את נאום 'קורי העכביש' בבינת ג'בייל. בו טען כי 'ההתנגדות' תיקרע לגזרים, את צה"ל המפונק והחברה הישראלית המסוכסכת, משל היו קורי עכביש. וחמישה חודשים לאחר מכן ב-7 באוקטובר, חטפו לוחמיו שלושה חיילי צה"ל בהר דב. מכאן, ועד מלחמת לבנון השנייה, שנסתיימה בחוזה 1701 שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב. נהרגו עוד 17 ישראלים בתקריות שיזם נסראללה. עליהם נוספו עוד 10, באינספור התגרויות שכללו ירי נ.ט, שיגור רקטות, וחדירות כטב"מים לשטחנו, בכלל זה איום על אסדות הגז. אשר נענו בתפיסה של 'שקט ייענה בשקט'. שהופר על ידי חיזבאללה ב-8 אוקטובר, גרר את פינוי תושבי הצפון ואת מלחמת ההתשה הנוכחית, שסופה לא ישורנה.

הנסיגה מלבנון העצימה לאין שיעור את כוחו של חיזבאללה. הפכה את נאסרללה 'מגן לבנון', דמות נערצת עבור מאות מליוני מוסלמים ברחבי העולם. העמיקה את הקשר בינו לאיראן, שהפכה לספקית הנשק העיקרית שלו, העמידה לרשותו נשק שובר שיוויון. והעניקה לו עורף אסטרטגי, רשת ביטחון חומרית והכוונה אסטרטגית, אשר הפכו את הארגון לחיל החלוץ ב-'ציר ההתנגדות' האיראני. ובה בעת לישות תת-מדינתית רבת עוצמה, אשר פוררה את המעטפת המדינתית הלבנונית, ותפסה את מקומה כריבון בארץ הארזים.

כל הניסיונות הישראליים לייצר הרתעה יציבה ואמינה מול כוחו המתעצם של חיזבאללה, בכללן דוקטרינת 'דאחייה' משכבר, הפכו ל-'משחק סכום שלילי' (Lose-Lose). בעקבות הצטיידותו המסיבית בטילים מדוייקים, שאיימו על תל אביב, ועוררו נרפות ואזלת יד בלתי נתפסים – שנדון בהם מיד – מצידנו. אבל לפני כן נבחן את השלכות הנסיגה מרצועה על צה"ל ומדינת ישראל.

ההתיישבות ברצועה היתה פועל יוצא מתוכנית 'חמש האצבעות', שאישרה ממשלתה של גולדה מאיר בשנת 1970, בהשראת רעיון שהעלה במקור אלוף פד"ם באותם ימים, אריק שרון. לנעוץ 'אצבעות יהודיות', שיפצלו את הרצועה ויקלו על המאבק בטרור הפלסטיני. למשימה הוקצו מפקדת אוגדה ושלוש חטיבות מרחביות, שאיבטחו את יישובי התוחמת הצפונית, דרום הרצועה ומרכזה, וצירים המובילים אליהם.

לאורך 38 שנות שלטונה של ישראל על הרצועה נהרגו בה 282 ישראלים, מתיישבים וחיילים כאחד, מה שהוביל את רוה"מ שרון ליזום – בתיאום עם נשיא ארה"ב – אך בלי לשתף את מערכת הביטחון, את הנסיגה, שהושלמה ב-11 ספט' 2005. הדעות במערכת הבטחון היו חלוקות בהתחלה. אך הצמרת הצבאית התיישרה מהר עם האוטוריטה שהקרין המצביא שרון, וסיפקה לו את הגיבוי הנדרש. למעט אחד, הרמטכ"ל יעלון שהתנגד נחרצות וטען כי "...במקום שבו מוצב גדוד יהיה צורך מחר באוגדה כדי לשמור על הרצועה..." מה שזירז את החלפתו בדן חלוץ, שתמך בנסיגה.

חמאס הבהיר גם הוא את עמדתו בנושא, בתאריך 24 בספטמבר 2005. פחות משבועיים לאחר הפינוי, שיגר לעבר העיר שדרות את מטח הרקטות הכבד ביותר בתולדותיה. הירי שנמשך יומיים, הוביל את צה"ל למבצע 'גשם ראשון', שדפוס הפעולה שלו, תקיפות עקרות מהאוויר, עתיד היה לחזור על עצמו לאורך 18 השנים הבאות.

המצב רק החמיר, משעה שאיראן פרסה את חסותה על חמאס, והעצימה את יכולותיו הכלכליות והצבאיות. מה שאילץ את מדינת ישראל מנגד, להשקיע מיליארדים בפרויקטים הגנתיים ובמבצעים התקפיים, מהם יצא סינוואר הבלתי מנוצח לשיטתו, בתור 'מגן אל-אקצה'. סמל 'ההתנגדות האלימה' בין הנהר לים – נערץ לא רק ברצועה אלא גם בקרב כל הציבור פלשתינאי, בכלל זה בשטחי יו"ש.

שיכור מהצלחותיו העז סינוואר לצאת למבול אל אקצה' ב-7 באוקטובר ולטבוח בתושבי העוטף. מתוך הערכה שגם אם ישראל תכבוש את הרצועה, היא תאלץ – כהרגלה – לסגת ממנה ולהותירו בשלטון.

במבט לאחור, אי אפשר להפריז בכובד המחיר שאזרחי ישראל שילמו עבור הנסיגות הנזכרות. פרשנים מוסמכים טוענים כי היציאה מלבנון המריצה את ערפאת לפתוח ב'אינתיפדה השנייה', שגבתה את חייהם של 1300 בני אדם בין השנים 2000-2005 ודחפה את שרון, על פי גירסת בנו גלעד, ליזום את ההתנתקות. שהשלימה את ליכוד זירות הטרור מצפון, דרום ומזרח, והפכה אותן לאיום קיומי.

ההבנה המייאשת שגם סיום ה-'כיבוש' הרע והמשחית, לא ריכך את לב אויבינו... פגעה במורל הלאומי והולידה הלך רוח תבוסתני וריפיון, שכמותו לא ידעה המדינה מאז הקמתה. לגרמנים יש מילה – גשיכטסמודה (Geschichts-mude) שנועדה לבטא תשישות קיומית. כזו שהדרך היחידה להתגבר עליה, היא באמצעות ניתוק מהמציאות וטמינת הראש בחול. מה שאכן אירע אצלנו בהמשך להתלכדות אינטרסים בין הדרג הפוליטי – שהיה זקוק לשקט, על מנת להמשיך ולהחזיק בהגה השלטון. הדרג הבטחוני – שהבין לאשורה את גודל הבעייה, אבל העדיף לדחות את הקץ. והאליטות הישראליות – שטיפחו מודל חדש של ישראליות, חילונית, אגואיסטית ונרקיסיסטית הסובבת כולה סביב הפרט הנהנתן. המשוחרר מחובות ונאמנויות לקולקטיב – זולת אותן המפורטות במפורש בחוק.

בראייה אסטרטגית ציינו הנסיגות את העברת סדר העדיפות הממלכתי מן הכלל – לפרט. ומשיקולי ביטחון לאומי (הגנת תושבי הנגב המערבי והגליל) לשיקולי ביטחון אישי (שמירת חיי הילדים של כולנו). נוף חדש של ערכים, שהתבטא בתוכניות הריאליטי הפופולריות כמו 'האח הגדול', 'הישרדות' ודומיהן, שצצו, הפלא ופלא, במקביל להתנתקות, העלו על הבמה את גיבורי התרבות החדשים. טיפוסים נכלוליים, מניפולטיביים ובוגדניים, המוכנים לכל נבלה, רק על מנת לזכות בפרס. אם גיבורי האומה של פעם היו אלו שהפכו במותם ל'מגש הכסף'... הסלבס החדשים היו כאלה שהצליחו לעשות כסף, ונשארו בחיים על מנת להפוך מודל לחיקוי לאחרים.

צה"ל, מעצם היותו צבא עם, נאלץ להתאים עצמו לרוח התבוסתנית. אשר מצאה את ביטויה בקושי לגייס מלש"בים, בני האליטה הישראלית, ליחידות המסתערות. משום שהללו בחרו לשרת ביחידות הטכנולוגיות של חיל המודיעין, עם עתיד מבטיח באזרחות.

אלוף אלעזר שטרן, ר' אכ"א, שהתריע על כך בשנת 2006, חטף קיתון של רותחין, על שהעז להוציא את האמת לאור. ממשיכיו הבינו את הרמז והעדיפו לשתוק. הטענות לגבי אובדן רוח הלחימה של צה"ל וכשירותו, שהאלוף בריק העלה, יותר מעשור לפני ה-7 באוקטובר, לא היו אלא תימרות עשן, שהעידו על הר הגעש שפלט אותן, המטכ"ל של צה"ל, שקץ גם הוא במלחמות והציע כחלופה 'הגנה הורגת'. קונץ פטנט טכנולוגי, הכולל בינה מלאכותית, ליבה מודיעינית אחודה, מערכות ניטור מולטידיסיפלינריות ביבשה, בים, באוויר ובסייבר שיאפשרו למרכזי האש בפיקודים להשמיד את האוייב מרחוק.

מלחמה היא שעת מבחן מאתגרת ומרגשת, שמפקדים קרביים מצפים לה כמו ששחקני כדורגל מצפים למשחק גמר. אולם מה שאירע לצה"ל בעקבות הנסיגות מלבנון והרצועה, הוא ההיפך הגמור. שתי הדקות שבהן אל"מ רומן גופמן מח"ט 7 שטח את מרי ליבו בפני הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, בטכס הפרידה ממנו, מספרות את הסיפור כולו: "...הרמטכ"ל רציתי ראשית להגיד לך, שאנחנו מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם! אבל יש בעייה אחת, אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, הימנעות מהפעלת צבא היבשה..."

שתי הדקות הללו מספרות סיפור שלם, על בעיית המוטיבציה לשירות קרבי, החשש מנפגעים, מוכנות כוחות היבשה, והיעדר רוח הלחימה בדרג הפוקד. אלופי המטכ"ל גיחכו במבוכה והכתבים הצבאיים התייחסו לדברים כפיקנטריה. אך מבקר התרבות של 'הארץ', ביטאון האליטה הישראלית קבע בכותרתו: 'תדע כל אם עברייה: יש מח"ט בשיריון שסוחר בגאווה בחיי חייליו ורוצה דם.'

גופמן, היום אלוף והמזכיר הצבאי של רוה"מ אמר בסיום דבריו, שכאשר לא מפעילים שרירים הם מתרפים. אמירה המתכתבת עם זו של נפוליאון לפיה: "...הדרך להבטיח שיהיו לאומה חיילים טובים, היא להצעיד אותם לשדה הקרב..."

ומכל מקום, מן הנסיגות של צה"ל בדור האחרון ניתן לגזור שלוש מסקנות.

הראשונה – שהמעבר מנסיגה להתקפה ניצחת, מהווה אתגר מדיני וצבאי קשה מאין כמוהו. ההיסטוריה הצבאית מכירה רק מקרים ספורים כאלה.

השנייה – צד שכפה על יריבו נסיגה, רק הופך רעב להישגים נוספים – ההיפך קורה לצד השני. שכן מדובר במשחק סכום אפס שבו כל ויתור של צד אחד מתפרש כרווח של הצד השני.

והאחרון – שמי שבורח ממלחמה, עתיד לגלות שהיא רודפת אחריו ביתר שאת.

נטען על דוד בן גוריון, אשר טבע את הביטוי הזה, שהוא רצה להדגיש את חשיבות העמידה האיתנה מול אתגרים ביטחוניים, ולהבהיר שניסיון להתחמק, בכל מחיר, מעימות בהווה, עלול להוביל לתוצאות גרועות בהרבה בעתיד. ספק אם בן גוריון (שפינה את צה"ל המנצח מסיני, בניגוד לרצונו במרץ 1957, בעקבות אולטימטום מצד ארה"ב וברה"מ) – שיער בשעתו, כי נסיגות מרצון, עלולות להוביל לדמורליזציה, אסקפיזם והיעדר רוח לחימה מן הסוג שחווינו. אבל משעה שברור לנו שזו התוצאה, כדאי להדוף בתוקף את שלל ההצעות ההזויות, לעצור את המלחמה כבר עכשיו ולסגת מהרצועה, בלי להשלים את השגת מטרות 'חרבות ברזל', עד האחרונה שבהן.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

ישפיעו על ביטחון ישראל

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 5 בספטמבר 2024

תשומת הלב התקשורתית מתמקדת בבחירות נובמבר לנשיאות ארה"ב. אבל, הבחירות לבית הנבחרים (כל 435 המושבים) ולסנאט (34 מתוך 100 המושבים) ישפיעו מאוד על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, כולל יחסי ישראל-ארה"ב.

לפי חוקת ארה"ב ותקדימים רבים, שני בתי הקונגרס (שהם הנציגים האותנטיים ביותר של המצביעים בארה"ב) שקולי-עוצמה לנשיא, תוך מינוף איזונים ובלמים, ההופכים אותם לרשות המחוקקת החזקה בעולם. הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת מבצרת את עצמאות המחוקקים, המחוייבים לבוחרים באזורי הבחירה ולא לנשיא ולמנהיגי המפלגות. המחוקקים יכולים לבלום נשיא וליזום מדיניות בנושאי פנים, חוץ וביטחון בניגוד לעמדת הנשיא.

לדוגמא, ב"צוק איתן" אילץ הקונגרס את הנשיא אובמה (שרצה לסחוט ויתורים מישראל) להשלים את מלאי "כיפת ברזל", כפי שאילץ את קלינטון, אובמה וטראמפ להטיל סנקציות כלכליות על איראן, "האחים המוסלמים" במצרים ועל פוטין, וכפי שכפה על ניקסון, פורד ורייגן את הפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה.

עליית יהודי ברה"מ התאפשרה עקב יוזמת הקונגרס – שהפעיל על ברה"מ לחץ לפתיחת שערי ההגירה – למרות התנגדות ניקסון (שחשש מעימות בינגושי ומהתפרצות אנטישמיות בברה"מ).

מזכיר המדינה ג'ים בייקר נהג להתלונן: "אי אפשר לנהל מדיניות חוץ כאשר 535 צירי בית נבחרים וסנטורים מתיימרים לתפקד כמזכירי מדינה."

השפעת בחירות נובמבר על ישראל תיקבע, במידה רבה, על ידי מיספר המחוקקים הדמוקרטים ה"פרוגרסיבים" (רדיקלים) המונים היום 96 (מ-211 צירי בית נבחרים דמוקרטים). תפישת עולמם כוללת: קיצוץ תקציב הביטחון (המביא לכרסום בכוח ההרתעה האמריקאי); מדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית בשיתוף פעולה עם האו"מ, ארגונים בינלאומיים ואירופה; שלילת האופציה הצבאית ודבקות באופציה הדיפלומטית בעימות עם איראן וגורמי טרור נוספים; אמונה שטרור אסלאמי הוא מונחה-ייאוש ולא אידיאולוגיה פנאטית; התעלמות ממרכזיות האסלאם הפנאטי בעיצוב מדיניות איראן, חיזבאללה וחמאס; הנחה שמחוות פיננסיות ודיפלומטיות דרמטיות יתמרצו יישויות טרור לאמץ דו-קיום בשלום ועמידה בהסכמים; התעלמות מהאיום הברור והמיידי של הטרור האסלאמי על ביטחון הפנים בארה"ב; התייחסות לישראל כיישות מדכאת וכובשת ולפלסטינים כמדוכאים וכבושים; התעלמות מהרקורד הפלסטיני האלים ארוך-השנים במישור הבין-ערבי, הבינלאומי והישראלי; הנחה שהסוגייה הפלסטינית היא מוקד הסכסוך ערב-ישראל וזעזועי המזרח התיכון; לחץ לנסיגה ישראלית ל"קו הירוק" והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ובירתה ירושלים; התעלמות מתרומת ישראל לכלכלה ולביטחון ארה"ב, העולה בהיקפה על סיוע החוץ האמריקאי לישראל.

על השפעת הבחירות לבית הנבחרים ולסנאט על יחסי ישראל-ארה"ב אפשר ללמוד מהדוגמאות הבאות. אם יהיה רוב דמוקרטי בבית הנבחרים (הרוב הרפובליקני היום הוא 211:220), אוהדי ישראל מושבעים כגון יו"ר ועדת ההקצבות (שהחלטותיה קריטיות לתפקוד הנשיא) תום קול, יו"ר תת-ועדת ההקצבות לענייני ביטחון (המממנת שיתופי פעולה עם ישראל) תום קאלוורט, יו"ר ועדת החוץ מייק מקקול ויו"ר תת-ועדת החוץ לענייני המזרח התיכון ג'ו ווילסון, יוחלפו ע"י צירי בית הנבחרים שחלקם "פרוגרסיבים", או נתונים להשפעת "הפרוגרסיבים", ביקורתיים ואף עוינים כמו רוזה דהלאורו, בטי מקקולום, גרגורי מיקס ודין פיליפס.

אם יהיה רוב רפובליקני בסנאט (הרוב הדמוקרטי היום הוא 49:50), הרי שתומכים שיטתיים בשדרוג שיתופי הפעולה עם ישראל, המתנגדים להסכם הגרעין עם איראן, כגון הסנטורים סוזן קולינס, לינדזי גרהאם וטוד יאנג – יהיו יו"רי ועדות ההקצבות, תת-ועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ ותת-ועדת החוץ לענייני המזרח התיכון במקום הסנטורים הדמוקרטים פט מורי, כריס קון וכריס מרפי המהדהדים את עמדות מחלקת המדינה (שהתנגדה להקמת המדינה ומטיחה בישראל ביקורת שיטתית) ותומכים בהסכם הגרעין עם איראן.

לבחירות לבית הנבחרים ולסנאט יש משקל רב לאור העוצמה שהחוקה האמריקאית מעניקה לרשות המחוקקת, כדי למנוע רודנות של הרשות המבצעת. לכן, הנשיא אינו מחוקק-על, אינו קובע את סדר היום של שני בתי הקונגרס ולא את זהות הנהגת הקונגרס וועדותיו. נשיא ארה"ב מגיש לקונגרס הצעת תקציב, אבל הקונגרס מגבש את התקציב הסופי תוך אימוץ ודחייה של הצעות הנשיא ושילוב הצעות המחוקקים.

לנשיא יש מעמד של Commander in Chief, אך רק אם מעמד זה מתאפשר ע"י הקונגרס, שהוא שווה-עוצמה לנשיא ותומך שיטתי בישראל מאז הקמתה.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

במות עליך אשת נעוריך

שרה

תנחומינו לך ולכל משפחתך

יהודית ואהוד

אין ספק שאלמלא ההתנתקות שהיתה ב-2005 מרצועת עזה, לא היתה היום כל דילמה לגבי המשך ההישארות של צה"ל על הציר. הציר ננטש ב-2005 רק בגלל ההתנתקות, כי לא היה טעם להחזיק בו במתכונתו ההיא, כאשר הציר נשלט משני צדדיו בכוחות עוינים. מצד אחד כוחות הרשות הפלסטינית ומהצד שני כוחות מצריים, שגם עליהם לא ניתן היה לסמוך, כפי שאסביר בהמשך.

כאמור, מצרים השאירה בשטח את מרבית המנהרות, ואף אפשרה את הגדלת מספרן ושיפורן. הריסת המנהרות על הציר היתה לא יותר מהעמדת פנים, בניסיון להציג לישראל וארה"ב שמצרים מתנגדת לחימושו של החמאס.

באמצעות תרגיל הונאה זה, הצליח הצבא המצרי, להוליך שולל לזמן מה, הן את ישראל והן את ארה"ב, שכידוע מספקת למצרים סיוע צבאי שנתי של למעלה ממיליארד דולר. הצבא המצרי של היום, הינו צבא מודרני על טהרת הנשק האמריקאי. האמת על הנעשה על ציר פילדלפי, על מעבר רפיח ובעיר רפיח, – התבררה רק אחרי שצה"ל השתלט על האזור כולו וחשף את ההונאה המצרית במלוא היקפה.

הסתבר שמתחת לציר פילדלפי נחפרו למעלה ממאה מנהרות, כולל מנהרות שאפשר לנסוע בתוכן בכלי רכב. הממשל המצרי ידע על קיום המנהרות, תוך שהסתיר את קיומן מעיני הציבור. המצרים הם שאיפשרו את ההתעצמות הכבירה של החמאס ברצועה, תוך התרת ההברחות בהיקף של עשרות אלפי טונות של חומרים אזרחיים וצבאיים, כולל כמויות נשק אדירות. ולא זו בלבד אלא שהמצרים איפשרו זאת – הם היו מעוניינים בכך לא פחות מהעזתים.

אילו צה"ל לא היה משתלט כעת על העיר רפיח ועל מעבר רפיח, סביר שהשת"פ המצרי-עזתי הזה לא היה מתגלה לעולם. כנראה שזאת הסיבה ללחץ האמריקאי שהופעל על ישראל, להימנע מכיבוש רפיח, כי האמריקאים כבר ידעו ממקורותיהם, על הנעשה שם וחששו מהמשבר שהיה נוצר בין ישראל למצרים לכשתתגלה התמונה במלואה.

האמריקאים התעקשו שכיבוש רפיח על ידי צה"ל מיותר, כי ישראל כבר חיסלה את עיקר כוחו של החמאס והמשך הלחימה רק מגדיל את סבלה של האוכלוסייה האזרחית. ואכן, הדיווחים על המצוקה ההומניטרית ברצועה, גרמו לגל של הפגנות פרו-פלסטיניות בקמפוסים של האוניברסיטאות בארה"ב ואפילו לקריאות בקונגרס להפסקת הסיוע הצבאי לישראל. מצב זה, פגע בתדמיתו של הממשל האמריקאי ומכאן הביא ללחץ על ישראל. ההריסות של הבתים בעזה והסבל של האוכלוסייה העזתית הצטלמו הרבה יותר טוב מהטבח שבוצע קודם לכן, על ידי אותם פורעים חמאסים בישראל.

כידוע, ישראל הצליחה לפנות את אוכלוסיית רפיח מאזור הלחימה לאזור המואסי, כך שאיש כמעט מהאזרחים ה"בלתי מעורבים" לא נפגע. מפקדי הצבא המצרי בסיני, וככל הנראה גם הדרגים שמעליהם, ידעו על המתרחש ותמכו בעזתים בשקט. כתוצאה מכך, המצרים נהנו מהכנסות תעשיית ההברחות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. פירסום העניין היה לא רק הפסד כלכלי למצרים, אלא גם בגדר פגיעה בכבודה.

כעת, בסיוע ההפגנות ב"קפלן", לוחצים האמריקאים, להחשת עסקת חטופים, כמעט בכל מחיר. בין התומכים בעסקה כזאת לתדהמתנו, נמצאים "גורמי ביטחון" ובראשם שר הבטחון יואב גלנט. היחיד שמתנגד לעיסקה בכל מחיר, הוא ראש הממשלה נתניהו שטוען בתקיפות, שאי אפשר לנטוש את ציר פילדלפי, כאשר כוונתו לדעתי היא, שלא רק שאי אפשר יהיה לצאת מציר פילדלפי, אלא שגם שאי אפשר לצאת בכלל מעזה, כי המלאכה טרם הושלמה.

לצערנו, עסקת החזרת החטופים, שאנו כל כך רוצים בה, תוביל לא רק להפסקת הלחימה ברצועה ולנסיגת צה"ל ממנה, אלא גם לשלטון הרשות הפלסטינית על עזה ובהמשך לכך לכינונה של מדינה פלסטינית. כידוע, מרבית הציבור הישראלי, כולל מפלגות האופוזיציה, מתנגד לכך לחלוטין.

בינתיים, ממשלת ישראל מתנהלת בזהירות מול מצרים, כדי שלא לסכן את הסכם השלום איתה, שכן האשמתה של מצרים בפומבי, בשיתוף פעולה עם החמאס, עלולה להביא למשבר חמור ביחסים שבין שתי המדינות. גם כך, עצם האשמתה של מצרים כ"תורמת לטרור", פוגעת קשות בכבודה. לכן מיהר שר החוץ המצרי להכחיש את הנעשה וטען שמדובר בקנוניה ישראלית. בהמשך נם הרמטכ"ל המצרי, שבא לביקור ביחידות השיריון המצריות, חזר על אותה גירסה.

זו בדיוק הסיבה, מדוע אי אפשר לסמוך על מצרים כ"קבלן" לחסימת זרימת הנשק לעזה, כי מדובר במדינה שמזדהה בסופו של דבר עם עזה. כמו-כן, בטווח הארוך, אין לדעת מה ילד יום במצרים. למצרים יש כיום אוכלוסייה של למעלה ממאה מיליון תושבים עם בעיות כלכליות חמורות, שדק החריפו עם סגירת השיט בים סוף על ידי החות'ים בעלי בריתה של איראן. מרבית האוכלוסייה במצרים תומכת ב"אחים המוסלמים". אם ה"אחים" יחזרו לשלטון, לא בטוח אם הסכם השלום עם מצרים יכובד. מה שסעודיה עושה גם מצרים מסוגלת לעשות, תוך טענה שאי סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מפריע לה לקיים את הסכם השלום עם ישראל.

לסיכום, לישראל לא תהיה ברירה, אלא להחזיק ברצועה עד שיהיה ברור שאחיזת החמאס ברצועה הסתיימה, אחרת לא ניתן יהיה לשקם את יישובי העוטף. להערכתי אף צבא זר איננו מסוגל להתמודד עם החמאס והג'יהאד ברצועה, להוציא הצבא הישראלי. האמריקאים כבר ניסו לעשות זאת מול אל קעאידה בעיראק ומול הטאליבן באפגניסטן, ונכשלו כישלון חרוץ.

למרות ההרס הנרחב בעזה, ולמרות חיסול כעשרים אלף לוחמים עזתים, רובם אנשי חמאס והנ'יהאד האיסלמי, אם צה"ל ייצא מעזה, הם ישתקמו במהירות. אין ספק שהם יקבלו מיליארדי דולרים מאיראן, קטאר ואחרים ותוך חמש שנים לכל היותר, רצועת עזה תראה כגן פורח.

כמובן, שנותרה בעיית החטופים, שמעיקה מאוד על כל הציבור. בשעתו שיחרר צה"ל בעסקת שליט אלפי מחבלים מסוכנים, ביניהם את הפסיכופט יחיה סינואר שהפך בינתיים למנהיג חמאס. לכן, לא מדובר רק בהחזרת חטופים גרידא, אלא גם בהוספת אלפי מחבלים מסוכנים לסדר הכוחות של החמאס. לצערנו, הפגנות משפחות החטופים, עם כל היותן מוצדקות, מעודדות את החמאס ומקשיחות את עמדתו. היענות לכל דרישותיו משמעה, שהפסדנו במלחמה. גם יציאה מעזה, תוך השארת הרצועה בשליטה חמאסית ישירה או עקיפה, היא בלתי מתקבלת על הדעת מהטעמים שהסברתי. גג הוויתורים מצד ישראל יכול להסתכם בשחרור מאות מחבלים וגם הצעד הזה מדיר שינה מעיני רבים.

לדעתי, קשה להגיע להסכם על שחרור החטופים, דווקא בגלל הקרבה לבחירות בארה"ב. לחמאס יש ציפיות לניצחון של קמלה האריס שמבחינתם תשפר את מצבם. בגלל ציפיות אלה, החמאס ינסה למשוך זמן ככל שיוכל, ובלבד שהציפיות האלה יתממשו.

עם זאת, לפי הסקרים האחרונים, לקמלה האריס יש ייתרון של שני אחוזים בלבד על פני טראמפ, וזאת בספירת הקולות הכלל ארצית, בעוד שמה שקובע הוא תוצאות ההצבעה ב"מדינות המפתח". גם בבחירות ב-2016 היו להילרי קלינטון ייתרון ארצי של 5 אחוזים על טראמפ ולמרות זאת הפסידה לטראמפ בספירת האלקטורים.

עם זאת לדעתי, לקול היהודי אין כמעט השפעה על תוצאות הבחירות, כי מרבית היהודים בארה"ב מרוכזים במדינת ניו יורק ובקליפורניה, ובשתי המדינות האלה יש ממילא רוב דמוקרטי גם בלי הקול היהודי. טראמפ מאוכזב מאוד מדפוסי ההצבעה של הציבור היהודי כי זה עומד בניגוד לתמיכתו הגלויה בישראל, שהתבטאה עד כה בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הכרה בסיפוח רמת הגולן ובתרומתו לכינון היחסים בין ישראל למדינות הערביות הפרו-אמריקאיות.

קשה מאוד להסביר לטראמפ, שיהודי ארה"ב ה צאצאי אוכלוסיית מהגרים, שנרדפה עד צוואר ברוסיה טרם הגירתם אליה, וכי מטבעה אוכלוסייה זו תעדיף הצבעה למפלגה הדמוקרטית, למרות הזיקה של יהודי ארה"ב לישראל ולדאגתו הכנה של טראמפ כלפיה.

גם הנשיא ביידן וגם האריס, נזהרים מהחרפת המחלוקות עם ישראל, כי צמצום התמיכה בישראל עלול להביא לזליגת קולות יהודיים לא מעטים לטובת הרפובליקנים ובעיקר להקשות על התמיכה הפיננסית במועמדותה של האריס. עם זאת, כפי שציינתי הקול היהודי איננו מסוגל להכריע את תוצאות הבחירות.

להערכתי, גם אם האריס תנצח, זה לא יחולל הדבר משבר חמור ביחסים עם ארה"ב. לכל היותר תצטמצם התמיכה החומרית בישראל וייווצרו לישראל קשיים מול האו"ם. עם זאת, אם הדמוקרטים ישלטו גם בקונגרס, המצב של ישראל רק יחמיר.

אלא, שגם אם הרע מכל יקרה והדמוקרטים יזכו בכל זאת גם בנשיאות וגם בקונגרס, גם אז ארה"ב לא תיטוש לגמרי את ישראל, כי נטישה כזאת מתנגשת עם האינטרס האמריקאי ועם דעת הקהל האמריקאית התומכת לפי שעה בישראל.

יצחק הילמן

פורסם לראשונה ב-JEWISH JOURNAL OF LOS ANGELES

29 באוגוסט, 2024

הגשת מועמדות לפרס ה"אמי" היוקרתי לתומכת-טרור מעוררת לא רק חלחלה וזעם, אלא גם תחושת DEJA-VU מכיוון שהוליווד עשתה זאת כבר בעבר.

מושא ההערצה הנוכחי היא יוצרת הסרטים ביסאן אטף עודה, מפיצת ציוצים אנטישמיים אשר אימצה את החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP).

ה-PFLP התגאתה בחלקה בטבח ה-7 באוקטובר. ארגון זה היה חלוץ חוטפי המטוסים בשנות 1970 וביצע מעשי טבח באמריקנים ובישראלים, כולל רצח חמישה רבנים – ארבעה מהם אזרחי ארה"ב – ושוטר ישראלי בשנת 2014. הגב' עודה היתה הנואמת המרכזית לציון יום-השנה ה-48 להקמת PFLP בו קראה להשמדת ישראל. לכבוד האירוע אף טרחה ללבוש את מדי הארגון שהיתה מעורבת בפעילותו עד לאחרונה ב-2018. חרף זאת החליטה ה-NATIONAL ACADEMY OF TELEVISION ARTS&SCIENCES להגיש את סרטה הדוקומנטרי על עזה לפרס ה"אמי", יחד עם המפיצים AJ+ חברת בת של רשת אל-ג'זירה האנטישמית.

העובדה שה-7 באוקטובר בו נטל חלק ה-PFLP היה מעשה הטבח ביהודים הגדול ביותר מאז השואה מוסיפה נופך אירוני לעובדה שגם בעבר כיבדה הוליווד יוצרת-סרטים שסייעה בביצוע השואה.

בשנת 2004 כללו מארגני האקדמיה ברשימת הזיכרון ליוצרים שהלכו לעולמם באותה עת את יוצרת סרטי התעמולה הנאצית לני ריפנשטאל. ריפנשטאל נבחרה אישית ע"י אדולף היטלר לביים סרטים המאדירים את הנאצים, כגון "ניצחון כוח-הרצון"(1934), שהוגדר ע"י הביטאון "מי ומי בגרמניה הנאצית" כסרט התעמולה הנאצית הטוב ביותר בכל הזמנים.

המפיק ההבריטי, זוכה פרס ה"אוסקר" ארנולד שוורצמן כתב: "ריפנשטאל היתה כלי התעמולה הטוב ביותר בידי היטלר. הרבה דברים איומים קרו בגללה. אין ספק שהיתה אישה מבריקה ויוצרת גדולה אשר השתמשה בכישרונותיה כדי לשלהב את העם הגרמני לתמוך בהיטלר."

ריפנשטאל גם השתמשה בסרטיה בניצבים צוענים שהובאו במיוחד ממחנות-ריכוז נאציים. מאוחר יותר טענה שלא תמכה בנאצים, אבל לאחר כיבוש פריז ב-1940 היא שלחה להיטלר מברק בו התפייטה "השגיך מעבר לדמיון האנושי, ללא אח ורע בהיסטוריה האנושית. כיצד נוכל אנו בני האומה הגרמנית להודות לך?"

למרות זאת כמה מדמויות המפתח בהוליווד הגנו עליה. למשל, ב-2005 השחקנית ג'ודי פוסטר הודיעה על כוונתה לביים ולגלם בסרט ביוגרפי את התועמלנית הנאצית. בראיון עיתונאי הצהירה פוסטר כי ריפנשטאל "הושמצה פעמים רבות" בחברות במפלגה הנאצית וביחסים רומנטיים עם היטלר. בסופו של דבר התוכנית לא יצאה לפועל לא כי פוסטר שינתה את דעתה, אלא מכיוון שריפנשטאל הישישה דרשה שאת דמותה תגלם... שרון סטון ולא פוסטר. אאוץ'!

למרבה המזל בימים אלה התגובה שונה. למעלה ממאה שחקנים ודמויות מפתח בתעשיית הבידור חתמו על מכתב-עצומה הקוראת להסרת מועמדותה של עודה מקבלת פרס ה"אמי".

המכתב מגדיר כ"בלתי-נסלחת" את צעדי האקדמיה ל"פאר מישהי החברה בארגון שביצע מיספר רב של חטיפת-מטוסים, השתתף בטבח ה-7 באוקטובר בישראל, ביצע גל של פיגועים בשווקים ומסעדות ורצח נשים וטף חפים מפשע... לכבד מישהי הקשורה לארגון שגרם כאב וסבל הוא מעשה חסר אחריות הפוגע בערכים המקודשים של תעשיית הבידור."

נשיא האקדמיה, אדם שארפ, הגיב שלא עלה בידו "לאשרר את הדוחו"ת" על מעורבותה של עודה עם ה-PFLP. כנראה לא התאמץ מספיק; ישנן באינטרנט תמונות וסרטי-וידאו לרוב בה נראית עודה במדי ה-PFLP, ובטרם שארפ וחבורתו ינסו לתרץ את פעילותה של עודה כאירועים "מלפני שנים" כדאי שיבחנו כמה מהתפרצויותיה ברשתות החברתיות בעת האחרונה. למשל זו מן החודש שעבר: "ישראל כובשת כל פינה בעולם" כמיטב האנטישמיות הקלאסית המייחסת ליהודים את תדמית ההשתלטות העולמית.

אין לצפות מהאקדמיה לחזור בה מהחלטתה הבזויה מלפני 20 שנה לאזכר את לני ריפנטשאל, אבל עדיין נותר זמן נאות לפני טכס ה"אמי" ב-15 בספטמבר כדי לסכל את מועמדותה של עודה ובכך למנוע כבוד ממישהי שסייעה בטבח המוני של יהודים.

ד"ר רפאל מדוף

תורגם ע"י חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה.

פרק שישה-עשר

חנניה של נמרודה

ואילו חנניה המשיך לבקר מדי פעם בירושלים אצל עליזה, שפרשה עליו את רחמיה וניחמה אותו מנמרודה הבלתי-נשכחת שלו. לא אתפלא אם בבואו היה ישן במיטה "שלי". יחסינו התקררו במידה רבה לאחר שעליזה סיפרה לו את הסיבה לגירושי מביתה.

כדי להבין את המשך הסיפור, ואת סופו המוזר, עליי לעצור עכשיו ולספר על חנניה של נמרודה. חנניה היה הילד הכי דחוי בכיתה שלנו, שהיתה כיתה אכזרית למדיי. הוא לא הצטיין בשום דבר. כאשר שיחקנו כדורגל היה נתקע במקומות הכי לא מתאימים באמצע המגרש, וחטף חבטות מאיתנו או מהכדור ואחר-כך ישב בצד בפנים נפוחים והשתדל לעצור בעד דמעותיו כדי שלא נצחק עליו, אבל הקפיד להכריז ששום דבר לא כואב לו.

בשיעורים היה משיב תשובות מוזרות שאותן לא הבנו. היינו פורצים בצחוק ולפעמים גם המורה ציפה בקושי התאפקה, כי גם היא לא הבינה. חנניה היה מסמיק כסלק. לבסוף היה קורה שהסמיק עוד לפני שהתחיל לענות, כאילו כבר מראש חיכו כולם לשמוע מה יתפקשש לו הפעם.

כולנו אהבנו את נמרודה, שהיתה מלכת הכיתה וגם נכדה של מייסד המושבה. עיניה היו ירוקות בוערות, עורה שזוף ושערה בצבע הדבש. היו לה אצבעות ידיים ורגליים נהדרות שממש רצית למשש בשפתיך ולנשק אותן. צחוקה היה מצטלצל. כל אחד מאיתנו רצה להיות קרוב אליה, לעזור לה בשיעורים ובכל דבר אחר, להרים, לשאת, להרכיב על האופניים. חלום כולנו, הבנים בכיתה, היה להיבחר על ידה להיות החבר הקבוע שלה.

כמובן שגם חנניה אהב את נמרודה. לא רק אהב אלא העריץ אותה. פעם זרקה נמרודה קצה של עיפרון משומש, שנהגה לעיתים ללעוס, וחנניה העיז לשאול אותה אולי היא כבר לא צריכה את חתיכת העיפרון שנפלה.

נמרודה צחקה ואמרה: "אתה יכול לקבל אותה במתנה!"

ומאז קצה העיפרון שזרקה נמרודה, ובו פעורים סימני שיניה, היה החפץ היקר ביותר בעיני חנניה. כמובן שלא כתב בו ואפילו לא צייר כדי שלא יצטרך לחדד אותו כך שבסוף כלום לא יישאר לו ממנו – אלא היה מעביר אותו על שפתיו וחש את הגבשושיות ואת החורים כאילו שיניה של נמרודה זה עתה ננעצו בעץ, וככה גם הריח בו את הגראפיט שנשמה בלעיסתה אותו.

*

כאשר היינו צריכים להכין הצגה לפורים, לא קשה לשער מי שיחקה את תפקיד "מלכת אסתר", ומי התנדב לבנות את כס המלכות לנמרודה אם לא חנניה, מה עוד שאבא שלו עסק בעבודות נגרות, צביעה וגם שרברבות.

ממש לפני ההצגה הביאו חנניה ואביו את כס-המלכות. הם פרקו אותו מהטנדר הישן, המוכתם בצבעים רבים, העמידו על הבמה והסירו מעליו את הסדינים שכיסו אותו.

בדרך-כלל רהיטים להצגות הם תפאורה, רק ניראים כאילו הם מה שהם. אבל הכיסא שהכין אבא של חנניה היה מצופה בעלי-זהב דמויי אמיתיים, מקושט, צבוע ומצועצע ככס-מלכים שרואים בארמונות אירופה. באותם ימים מיעטו לנסוע לחוץ-לארץ, והאב אולי ראה כס כמוהו עוד לפני המלחמה בקראקוב, שהיתה עיר הבירה של מלכי פולין.

כולם פרצו בצחוק למראה הכס המוזהב. נמרודה אמרה כי בשום אופן לא תשב על כיסא מגוחך ו"גלותי" כזה. חנניה הסמיק וברח החוצה. אביו לא הבין כלל מה קורה. המורה שלנו ציפה חזרה והודתה לו כשהיא משתדלת להסתיר ממנו את הסיבה לצחוק שלנו.

לבסוף הסכימה נמרודה לשבת על "הכס הפולני" אבל חנניה לא בא להצגה, ואביו גם לא בא לקחת חזרה את הכיסא, שאולי נמצא עד היום בחדר-הטבע בבית-הספר שבו למדתי, ורק עלי הזהב ודאי כבר נעלמו.

חנניה חש שהוא הולך מכישלון לכישלון. כל פעם שנמרודה היתה במקרה מסתכלת עליו הסמיק וחשב שהיא לועגת לו.

כאשר העלינו הצגה לקראת סיום השנה, הטילה ציפה על חנניה למלא את תפקיד אב-המשפחה, ה"גביר" של העיירה במחזה של שלום-עליכם, או שהיה זה עיבוד-להצגה לסיפור שלו. חנניה, שבא מהגולה, נמצא לדעת ציפה מתאים לתפקיד. מאחר שהיה רזה, ממש מקל, ריפדו אותו בכרים כדי שישמין. הדביקו לו זקן שחור, שפם ופיאות. הלבישו לו כובע שחור של דתיים, וחליפה שחורה, ומאחר שלא היה גבוה דיו – מצאו זוג נעליים גבוהות של אחת האיכרות במושבה והתאימו לו אותן.

היה עליו לקום מן השולחן, לתקוע את אגודליו מתחת לבית-השחי (קראו לזה: "הליכה של בעל-בית יהודי"), להגיד: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" ולנשק את הבת שלו, לפני הפרידה.

המורה ציפה התעלמה מכך שאין לחנניה שום "חוש דראמאטי" אבל לא היה אפשר להתעלם מכך שקולו חלש מדי. שוב ושוב היו חוזרים על הקטע שלו, והוא היה מנסה להגביר את קולו, אך ההצלחה היתה מעטה מאוד. המורה ציפה ביקשה מאימו של חנניה לעשות איתו חזרות בבית. וכך היה יושב שעות וחוזר בקול רם על המילים "נעריצך ונקדישך!"

אך קולו לא היה הבעייה היחידה. נמרודה היפה, בעלת העיניים הירוקות, שהיתה מתרוצצת במכנסי-התעמלות כחולים ושאותה כאמור כולנו אהבנו, שיחקה בהצגה את תפקיד הבת שלו. היה עליו לגשת ולנשק אותה מיד לאחר שיגיד: "נעריצך ונקדישך!"

נמרודה הרגישה שחנניה יותר מדי מחכה לנשיקות, ולכן כל פעם כשהגיע בחזרות הרגע לנשק אותה, היתה אומרת בקול מתפנק: "אוף! אני לא סובלת ריר על הפנים! מספיק שינשקו אותי בהצגה עצמה!"

יש סברה שאמרה: "ריר גלותי."

כמובן שחנניה חיכה בקוצר-רוח להצגה עצמה כדי שיוכל סוף-סוף לנשק את נמרודה. הוא היה בטוח שבערב ההצגה יצליח לשאוג כאריה את "נעריצך ונקדישך!" – ומיד יקפוץ לנשק את נמרודה אהובת-ליבו, בעלת הקול הצלול והמתפנק.

הגיע ערב ההצגה, אולם בית-הספר פיק"א התמלא בהורים, בתלמידים ובמורים, גם הוריו של חנניה ישבו בקהל. הלבישו אותו בבגדים השחורים והדביקו לו זקן, שפם ופיאות. אבל כאשר קם משולחן-הסעודה שעל הבמה ותקע את אגודליו מתחת לבית-השחי, בגד בו לפתע קולו וככל שניסה לבטא: "נעריצך ונקדישך! נעריצך ונקדישך!" – לא רק שלא נשמע בקול רם אלא אפילו לחישה לא בקעה מפיו.

הוא פשוט נאלם.

חנניה ליעלע בגרונו. המורה ציפה לחשה לו מאחורי הקלעים: "נעריצך ונקדישך!" והוא המשיך ללעלע וקולו לא נשמע. כמו בסרט אילם. כמו תולעת.

באולם נפלה דממה, אבל עד מהרה החלו להישמע ציחקוקים. אחד הפרחחים שלנו, שלא קיבל תפקיד בהצגה מפני שהחיבורים שלו היו מלאים מחיקות ושגיאות-כתיב, הכניס שתי אצבעות לפיו והרביץ שריקה אדירה שהרעידה את חלונות האולם (שנוצר משלוש כיתות בצריף הארוך שדלתותיהן-המחברות נפתחו לרווחה) והשריקה הגבירה את גלי הצחוק בקהל.

באותו רגע נשבר חנניה וברח מהבמה. הוא רץ החוצה. בדרכו זרק את הכובע, את הז'קט, תלש את השפם, הזקן והפיאות, ניפנף מעליו את הנעליים הגבוהות של האיכרה שבהן הנעילו אותו להצגה –

ויחף, והוא רק במכנסי-התעמלות כחולים ובגופייה לבנה, רץ בדרך החול, לאור הירח, אל הפרדסים. שם ישב בשולי גומה של חול פריך, מתחת לעץ תפוזים חשוך, ובכה.

ככה הסתיימה הקאריירה הקצרה והכואבת של חנניה בתור שחקן על הבמה, ומאז לא העז לשחק בשום הצגה. הוא הלך בראש כבוש באדמה והתבייש להסתכל לנו בעיניים כי חשש שכולנו צוחקים עליו.

יום אחד הרים חנניה ראש והנה מולו עומדת נמרודה היפה, במכנסי התעמלות קצרים וברגליה הנהדרות! –

הוא הסמיק מאוד אבל נמרודה אמרה לו: "בוא הנה!"

כאשר התקרב אליה היא התרוממה על קצות אצבעותיה ההיחפות, נשקה לו על המצח, וברחה בקול של צחוק צלול.

זה קרה כבר בחופש הגדול, בקיץ, כאשר היינו מסתובבים יחפים במשעולי המושבה. לימים אמר לי חנניה ששווה היתה לו לו כל הבושה על הבמה, ובלבד שקיבל מנמרודה נשיקה!

הוא לא ידע שנמרודה התערבה על כך עם אחת החברות שלה, וכי כולן התפוצצו מצחוק בשומען את המעשה בנשיקה, ואני לא גיליתי לו.

היתה אז תקופה ומגמה, טרנד, של התערבויות. כאשר היינו במחנה-העבודה בקיבוץ כפר-החורש התערבו ביניהם הבנים שנמרודה תשתין על חנניה. עד היום אינני יודע איך הצליחו בכך. אולי עבדו על אחת החברות שלה.

הדבר התרחש בלילה, באוהל הבנים, איכשהו הזיזו לשם את השביל המסומן אבנים לבנות ומוביל לשירותי הבנות, העירו את נמרודה משינה עמוקה, אין צורך לומר שחנניה עצמו ישן, מת מעייפות אחרי יום של קטיף במטע תפוחי-העץ, היא הגיעה חצי-ישינה, ישבה על איזה ארגז גדול מעל חנניה – והשתינה עליו. הוא התעורר בבהלה נוראה והתחיל לצעוק משהו באידיש. ואז נמרודה נבהלה עוד יותר וברחה משם בתחתונים מופשלים ובכתה כל הלילה ולמוחרת קמה בחום גבוה ומישהו כמובן התנדב לנסוע איתה חזרה למושבה.

בקיצור, זה היה תעלול אכזרי שאיש לא דיבר עליו אז. עד היום קשה לי להאמין שהיו בינינו נבלות כאלה.

יכול להיות שרצו לנקום בנמרודה יותר מאשר ביקשו להתעלל בחנניה. היא התחילה אז בפעילות מינית עם בנים מהכיתות הגבוהות ואצלנו כעסו מאוד מפני שלא היתה לנו עוד חתיכה כמוה.

לילה אחד סידרו הפרחחים שלנו עם אחד הבנים מהכיתה שמעלינו, שאותו אהבה כניראה נמרודה באותה תקופה – שיביא אותה בלילה לספסל שבפרדס הנטוש מאחורי בריכת "מכבי" ויחשש אותה (כך קראנו אז למזמוז) עד שיעלה ממנה עשן. הוא ישב איתה שם ולאט-לאט היא הירשתה לו לפשוט את חולצתה ולהתיר את החזייה, וכאשר ידע שכל החלק העליון שלה חשוף הוא הרביץ שריקה קלה ואנחנו כולנו הארנו עליה מכל צד בפנסי-כיס והיא תפסה את החזייה והחולצה וקמה וברחה מהפרדס. אני חושב שכולנו אוננו אחר-כך מהזיכרון על השדיים הנהדרים שלה שהיו זקורים כמו מגש וגם עכשיו יש לי זיקפה כשאני נזכר בהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* האם נתניהו אחראי גם לכך שהאינפלציה באיראן הגיעה לשיעור של 40% ובמקביל האיראנים הדפוקים צריכים לממן את הפיצויים על ההרס העצום בלבנון שנגרם בגלל חיזבאללה!

* נסיה שפרן: אני מצטרפת לשבחים שהעניקו קוראים לסיפוריו של בן-ציון יהושע. נידמה לי שמאז גיל 14, כשקראתי לראשונה את סיפורי שלום עליכם, לא התגלגלתי מצחוק ממש ממעמקי הבטן, כמו שקורה לי כשאני קוראת סיפורים של בן-ציון יהושע על ירושלים של ילדותו, ועל עלילותיה של אימא שלו הנהדרת.

אהוד: נראה לי שעלית על סוד קסמם של סיפורי בן-ציון יהושע והוא העממיות, שלא תמצאי אותה כיום במרבית הסיפורים של מספרים חדשים, וצעירים – כמו בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" כי העממיות לא מתאימה להם, ואם אמנה את הסיבות לכך – יאשימו אותי בגזענות, כשם שאסור לאפיין כך היום מיגזרים שלמים שתורמים רבות ללחימה אך אינם תומכים ב"הפגנות המחאה" של כוח קפלן וה"לשעברים" המבוססים כלכלית.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!