מתוך כתבה ב"המודיע" מיום 2.8.2024

אהוד בן עזר, בספרו "אומץ" [סיפורו של משה דיין.1997] מספר:

ירדן, או כפי שנקראה קודם: עבר-הירדן, בראשותו של המלך עבדאללה, אינה מדינה עצמאית לחלוטין. צבאה, הלגיון הערבי, הוא יציר כפיהם של הבריטים, ובתקופת המנדט מילא תפקידי שיטור גם בארץ-ישראל. "בעיניי היה אל-תל משכמו ומעלה מכל המפקדים והמדינאים הערבים שנפגשתי איתם באותה תקופה," מספר משה. "את האנגלים השולטים בעמאן שנא, ולחבריו המתרפסים לפניהם בז."

בחתונתו של משה רקדו שכניו הבדווים משבט ערב א-מזאריב, שאחד מהם פצע אותו קשות בראשו שבועות לא רבים לפני כן. את הפגישה הלילית בטבעון קיים עם קצינים מהגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, מצבאו של קאוקג'י, שבקרב עימם נהרג אחיו זוריק. עתה נוצר קשר ישיר בינו לבין קולונל אל-תל, המבוסס על יחסי אמון והערכה הדדיים. אל-תל מסכים להצעתו של משה, להתקין קו טלפון-שדה ישיר ביניהם, מבלי להזדקק לתיווך של משקיפי האו"ם, ובראשם הגנרל ריילי.

"משה דיין אמר את אשר חשב, וכאשר חשב אחרת, אמר גם זאת." כך עתיד יצחק רבין להגדיר את מעשיותו של משה, את נכונותו לבחון מחדש מצבים משתנים, ולנקוט מהלכים מפתיעים ונועזים.

לפגישות עם המלך עבדאללה מסיע אל-תל בחשאי את משה עם אליהו ששון – דיפלומט ישראלי יליד המזרח, הבקיא בכל רזי הטקסיות הערבית והבדווית. פעם אחת מצטרף גם משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל. חצר מלכותו של עבדאללה באל-שונה מתנהלת לפי מיטב גינוני המזרח. שעות ארוכות חולפות בשיחות נימוסים, במשחקי שחמט עם המלך, שבהם חובה להפסיד לו ולהיות מופתעים מחוכמתו, בהאזנה למלך בעת שהוא קורא משיריו בערבית נמלצת או חד חידות לא קשות, שהכל מעמידים פנים שאינם יודעים את פתרונן. לבסוף באה הארוחה הכבדה, שבה מוגשת לבנה לכל מנה, והמלך מוסיף לה אבקת זעתר, המושטת לו מתוך קופסת כסף אישית שנועדה רק לו.

כאשר שומע המלך שגולדה נתמנתה לצירה במוסקבה, הוא מבקש: "חליה הונכ, חליה הונכ!" כלומר – השאירו אותה שם. הוא אינו סולח ליהודייה הגאה, שהעיזה לאיים עליו בפגישה האחרונה, לפני פרוץ המלחמה.

שרת מוצא חן בעיני עבדאללה, כי הוא דובר ערבית ומקפיד על גינוני מלכות. אבל שרת יש לו חיסרון גדול: הוא דקדקן להחריד, ותיקון טעות חשוב בעיניו מכל גינוני הנימוס. כאשר המלך טועה ואומר, שסין לא השתתפה בחבר הלאומים, חוזר שרת ומתקן אותו בעקשנות של מורה כלפי תלמידו, ומאותו רגע אוהב אותו עבדאללה ממש כשם שהוא אוהב את גולדה.

בדרכם חזרה שואל משה את שרת: "מה אכפת לך מה חושב המלך עבדאללה על סין וחבר-הלאומים?"

שרת מתרתח: "אבל סין הרי היתה בחבר-הלאומים."

אצל משה שלטת הגישה הצברית – לדבר "דוגרי", כלומר – ישירות ולעניין. "דוגרי" היא מלה ערבית, אבל אצל הערבים, עד שמגיעים לדוגרי, צריך ללכת סחור-סחור. משה מתפוצץ ממש מחוסר סבלנות בפגישות עם המלך, אבל משתדל להסתיר את קוצר רוחו.

רק אליהו ששון שוחה בהן כדג במים. בפגישה שאמורה לדון בגורל השבויים הוא מצליח שלא להתייחס לנושא כל הערב, חרף הפצרותיו של משה. רק ברגע הפרידה, כאשר הוא מתחבק עם המלך, תופס ששון באבנטו, מנהג של השייח'ים הבדווים, ובתמורה על המארח להיענות לכל בקשה. המלך מרים את ידיו ומפציר בששון לבקש רק את האפשרי. או-אז מעלה ששון את שחרור שבויי גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, 670 איש הנמצאים במחנה השבויים במפרק. "הממשלה שלך משלמת כסף בשביל להאכילם. למה מחזיקים אותם בשבי? תן לנו אותם."

המלך נועץ באל-תל, ולאחר מכן נותן את הסכמתו העקרונית. לדברי משה, ההכנה לכך נעשתה קודם. בזכות יחסי האמון שנוצרו בינו לבין אל-תל, הצליח האחרון להשפיע על המלך לשחרר את השבויים עוד לפני תחילת השיחות על שביתת-הנשק בין ירדן לישראל.

לאחר שהשבויים שבים שואל משה את אל-תל, אם החזרתם כרוכה בתשלום. אל-תל מגיש לו קבלות על סכום לא גדול, תשלום לנהגי האוטובוסים שהסיעו את השבויים חזרה, אך יש לו בקשה:

"אולי אתה יכול להשפיע על עורך העיתון 'פלשתיין פוסט' [כיום שמו 'ג'רוזלם פוסט'], שיכתוב דברים קשים על הנוקשות שלי כלפי ישראל ועל שנאתי אליה. אני זקוק לכך כדי לשמור על שמי הטוב בירדן."

משה ממלא את בקשתו.

אהוד בן עזר

על "פאוסט" מאת גתה (יוהן וולפגאנג פון גתה) בתרגום יצחק כפכפי

דביר – 12111 חרוזים, 650 עמ' + מ"ב עמ' הקדמה והערות, 2006

גתה, הנחשב בתרבות העולם לגדול המשוררים ואנשי הרוח, ואחת הדמויות הגדולות של הספרות העולמית, סמל לתרבות המערבית של העת החדשה (כך בערך "פאוסט" באנציקלופדיה העברית). גתה עצמו ראה ב"פאוסט" את מרכז יצירתו – מפעל חייו. במקביל ל-40 הכרכים של יצירתו שפורסמו בחייו (אחרי מותו התפרסמו עוד עשרים כרכים) – לאורך כמעט כל חייו הבוגרים עסק בחיבור "הטרגדיה" הזאת, כדלקמן: הפרסום של "פאוסט" "הקדום" ראה אור ב-1774, והחלק האחרון ראה אור ב-1832, השנה בה הלך לעולמו. בלא ספק, מדובר בהשקעה ענקית, כאשר גתה, שהיה בעל תואר דוקטור למשפטים, והיה בקיא ברפואה, במדעי הטבע ובספרות העולמית, ששחה במים העמוקים של הפילוסופיה (אפלטון, אריסטו, שפינוזה, קאנט, הרדר), שהעז להתפלמס עם גאון הפיזיקה, ניוטון, שהיה בקיא מאין כמוהו במיתולוגיה היוונית והרומית – רקם לאורך עשרות שנים עלילה ודמויות שנועדו לחשוף לקוראים את כבשונו של עולם, ואמירה שתעניק מבט ייחודי כלפי ההוויה שבני האדם מצויים בה.

הבה נבחן את הספר הגדול הזה, ובמידת האפשר נסיק מסקנות, שהן בהחלט לא מחייבות:

"הטרגדיה" מתחילה ב"פרולוג בשמיים" – חיקוי מוחלט לאיוב פרק א': השטן, הוא מפיסטופלס, מבקש רשות מהאל להעמיד את פאוסט בניסיון, שבעקבותיו יוכל לרכוש את נשמתו. דוקטור פאוסט, "אדם עליון", שהשתלם כמו גתה עצמו במשפטים, רפואה, תיאולוגיה, מבקש להיטיב עם בני האדם, אך חש שכל ידיעותיו ומחקריו משאירים אותו עם אותן השאלות לגבי התעלומה שבטבע, ומתוך ייאוש הוא אפילו מתכוון לשים קץ לחייו.

השטן מתחפש לכלב, שפאוסט מכניס אותו לביתו, וכשהוא מתגלה (סימן היכר – רגל בעלת פרסת סוס), הוא מציע לפאוסט להיות משרתו הנאמן, ולמלא את כל חלומותיו, בתנאי שיחתום בטיפה מדמו שהוא (אשר לא איכפת לו ממה שיקרה לו בעולם הבא) יהיה מכור לשטן. וכאן מופיעה הברקה: פאוסט מוכן למכור נשמתו לשטן רק בתנאי אחד – שאם יאמר כי רגע אחד בחייו הוא כל כך נפלא, עד כי היה מוכן שרגע זה יימשך (חרוזים 1702-1699). וזאת למה? כיוון שאדם מטבעו חותר כל חייו אל חוויית החיים הבאה.

השאיפה הראשונה של פאוסט היא לחזור להיות צעיר. לשם כך, עליו לגמוע סם שתרקח מכשפה, ובאמת עם המהפך הזה הוא מתאהב בנערה פשוטה ואדוקה ששמה מרגרט, גרטכן (הסם גורם לכך שכל נערה שיפגוש יחשוב שהיא הלנה). השטן נענה לדרישתו של פאוסט לכבוש את ליבה של גרטכן, אבל, מעשה שטן, כל אסון אפשרי מתרחש בעקבות האהבה האסורה: סם השינה לאם, כדי שתתאפשר ההתעלסות, גורם למותה, פאוסט נאלץ להרוג את ולנטין, אחיה של גרטכן, שבא לנקום על חילול כבודה, וגרטכן עצמה מטביעה את התינוק שנולד בחטא, ובעקבות כך נכלאת ונידונה למוות.

לשווא פאוסט זועם על השטן שהעלים ממנו את מצוקותיה של גרטכן, ולא נותר אלא לדרוש ממנו שיאפשר לו לשחרר אותה מכלאה. השטן אמנם נענה, מרדים את הסוהר, ופאוסט אמור להגניב אותה מחוץ לכלא, אבל גרטכן רוצה רק נשיקה אחרונה ממנו, ואינה מוכנה להשתחרר ולהיות נעה ונדה, כשהיא בורחת מזרועות החוק. היא רוצה להיקבר ליד אחיה, זה שלפני מותו גידף אותה על מעשיה. המוות של גרטכן בגרדום הוא כפרת עוונות – נשמע מלמעלה קול המכריז על ישועתה (עמ' 257).

כאן צריך להתעכב על שני עניינים:

כדי לפתות את גרטכן, השטן שם בארונה תכשיט. אימה האדוקה של גרטכן חוששת שמדובר במדוחי שטן, ונותנת את התכשיט לכומר. וכאן יש הערה שלכנסיה יש קיבה גדולה המכילה את כל המתנות, ודומות לה קיבותיהם של היהודים ושל המלך. בעצתה של מרתה, השכנה של גרטכן, היא לא מראה את התכשיט השני לאם.

יחסו של גתה ליהודים הוא מורכב – מצד אחד, הוא העריץ את שפינוזה, והעריך מאוד את משה מנדלסון ושלמה מימון. הוא העדיף את התנ"ך על פני הברית החדשה, והיה מלא בוז כלפי המיתוס הנוצרי בדבר מותו המושיע של ישו, אבל הצביע על מידות מגונות של היהודים, והיה נגד האמנציפציה שלהם. אנו פוגשים את היהודים בספר זה עוד פעם, כשהאוצר של הקיסר נמצא במשבר, ונאלצים לפנות ליהודי המלווה בריבית (עמ' 272).

וכן, הגם שיחסו של גתה לדת הנוצרית, ולרפורמה של לותר הוא שלילי (ראו עמ' 108 שורה 2129), הרי בכל "הטרגדיה" הזאת נמצא צמידות למיתוס הנוצרי: גרטכן זוכה לישועה משמיים, למרות חטאה, כנ"ל גם פאוסט עצמו, שעולה לשמיים בסוף העלילה. יש היגדים של מלאכים ולהקות עליון, ומצוטטים פסוקים מהברית החדשה (אל האפסיים ו' 12; מתי ד' 8 – עמ' 530, 532; לוקס ז' 36, יוחנן ד' – עמ' 625, 626; לוקס ז' 36, עמ' 626).

בחלק השני של "פאוסט" אנחנו גולשים אל פנטסמגוריה שלימה – המחבר מציע מיתולוגיה יוונית "משופצת" בחרוזים. אנחנו פוגשים את הספינקס ואת אדיפוס, את הסירנות ואת אודיסאוס, את פרספונה מלכת השאול, את טינדראוס שהועיד את הלנה למנלאוס, את חירון הקנטאור והרקולס, פאן ונימפות, נראוס, זקן הים והנראידות, טריטונים, ופאריס שהוזהר שלא יחטוף אשת איש. העלילה מפגישה בין הפילוסופים אנכסגורס ותאלס. למותר לציין שכמעט כולם נושאים נאומים ארוכים. וכמו בספרות היראית של ימי הביניים אנחנו פוגשים בספר זה דמויות סמליות כמו "חכמה", "מחסור", "אשמה", "דאגה", "היענות". עצי זית, שיבולים, חרקים וכו' שרים ונואמים. וגנר, עוזרו של פאוסט, מצליח לברוא ילד.

עיקר העיקרים בחלק זה של הספר הוא העלאה באוב של הלנה היפה, שלאחר ראותו אותה – פאוסט מחליט שבלעדיה אין טעם לחייו. מפיסטופל, שהתחייב לעשות הכול למען פאוסט בתמורה לנשמתו, מתחפש לסוכנת ביתה של הלנה, ומאיימת עליה שמנלאוס הנבגד (מלבד פאריס שחטף אותה, גם דאיפובוס, בנו האחר של פריאמוס הופכה לפילגשו) יעלה אותה לקורבן. כדי להימנע מהגורל המר שכביכול נועד לה, הוא מעביר אותה מימי קדם לימי הביניים, כאשר פאוסט מופיע כאביר גרמני הגובר על צבא מנלאוס, ונושא את הלנה לאישה. הם עוברים לארקדיה שביוון (למה? ככה!), חי עימה במחילות ומוליד ממנה בן בשם אויפוריון שמואס בחיים השקטים של הוריו, ושואף לפעילות נמרצת שגורמת למותו. בעקבותיו גם הלנה נמוגה ויורדת לפרספונה, אלת השאול, כשהיא מודה שאושר לא דר עם יופי לאורך זמן.

פאוסט מסייע לקיסר לגבור על המתיימר להיות קיסר, שהעם נהה אחריו. בעקבות כך הוא זוכה לכבוד ויקר. מפיסטופלס גם מצליח למלא את החסר הגדול באוצר הקיסרות, אבל מגיע הארכיבישוף, ומאיים עליו כי מאחר שהיה בברית עם השטן, עליו לכפר על חטאו , וכדי להינצל מאש הגיהינום, עליו להעניק לכנסיה נכסים וכסף וזהב, עד כי כל הקיסרות תעבור לכנסיה. (עמ' 576-573). היחס השלילי לכנסיה אינו מפריע לגתה לנקוט בהיגדים ובתמונות שמקורן כנסייתי מובהק.

בסוף היצירה פאוסט הוגה ייבוש חוף הים כדי להעניק אדמה פורייה לאדם. "הדאגה" מעוורת את עיניו, וכשהוא שומע חופרים, הוא בטוח שאלה הפועלים העובדים על סכר לים, ואינו מודע לכך שחופרים לו קבר. בסוף פאוסט, למרות חטאיו, זוכה שנשמתו עולה לשמיים בזכות כוונותיו, ובזכות אהבתה של גרטכן. מפיסטופלס מאוכזב על כך שהשקעתו הגדולה בפאוסט היתה לחינם.

שאלה היא אם למען "האמת" הנוצרית הזאת היה הכרח לברוא את הפנטסמגוריה הענקית המופיעה בחלק השני, העיקרי, של "הטרגדיה". וכן, גתה כותב הערות לבמאי, כאילו יש אפשרות להעלות על במה את גודש האירועים העל-טבעיים שביצירה זאת, ואת הנאומים הארוכים של הגיבורים (דוגמה: ולנטין, אחיה של גרטכן, בגסיסתו הוא נואם נאום ארוך של גידופים לאחותו החוטאת – עמ' 208-204).

שייקספיר היה יוצר נערץ על גתה ("חלום ליל קיץ" נרמז ביצירה זאת – עמ' 232), והוא כשחקן בעצמו, בנה את המהלך ואת היקף מחזותיו כך שאפשר, ומתבקש, להעלות אותם על במה, כפי שאירע מימיו ועד ימינו באינספור במות ובאינספור שפות. במחזותיו של שייקספיר הגיבורים מתמודדים עם מעקשי החיים, עם יצריהם ועם אויבים אמיתיים ומדומים – מבלי שהאל ומלאכיו יתערבו בעלילה. וגם כאשר יש סצנות הגולשות אל העל-טבעי, סצנות אלו חושפות את עומק הבנתו של שייקספיר לנפש האדם: המכשפות מנבאות למקבת מלוכה, אלא שברור כי הוא שומע מה שנפשו משתוקקת אליו בסתר; המלט רואה את רוח אביו הדורשת נקמה, והרי מה שהמלט הבן שומע מרוח אביו הוא מה שרובץ על ליבו.

תרבות אנושית נבנית בצורה חופשית כאשר היא משתחררת מכבלי האמונה, מרודנות האל, מאימת השטן, מהמלאכים, מהכישוף, מהניסים ומהמסתורין. "פאוסט" בכוונת מכוון אינו משתחרר מכל אלה.

משה גרנות

אהוד: בתיכון חדש בתל אביב למדנו לפני יותר משבעים שנה עם טוני הלה את פאוסט חלק א' בתרגום יעקב כהן, כאשר היא מחזיקה בידה את המקור הגרמני. עד היום מהדהד בי הפסוק "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"

Oxford Centre for Hebrew & Jewish Studies

Yarnton Manor

Yarnton

Oxford OX5 1PY

ENGLAND

[נכתב שנתיים מאוחר יותר, ביולי 2000]

לפני היציאה לירנטון

מומלץ לקחת כמה מאות לי"ש במזומן כי רק בסוף כל חודש מקבלים את המילגה עבור אותו חודש וכך גם לגבי החודש הראשון. בירנטון אין כספומט, רק באוקספורד. ברוב החנויות הגדולות, כמו מרקס אנד ספנסר או סינסברי, אפשר לקבל מזומנים בנוסף על הקנייה כאשר משלמים בכרטיסי אשראי.

להכין מכתב מהבנק שלכם בארץ המאשר שהקליינט אמין ואפשר לפתוח לו חשבון בנק בחו"ל, ושמות שני בני הזוג יהיו רשומים במכתב.

להביא תמונות פספורט אחדות לצורך תעודת סקולר, חבר מחקר, של המרכז באוקספורד וכן לתעודת כניסה לספריית הבודליאן וכדומה.

כדאי חודש קודם לשלוח לעצמך חבילה ובה בעיקר ספרים, שלך [גם מתורגמים] ומשל אחרים, שתצטרך להם במהלך החודשים שתשהה בירנטון. החבילה מגיעה עד למשרד של האחוזה. העותקים של ספריי וספרי אחרים עזרו לי בעבודה וגם ביחסי ציבור ולבסוף חילקתי או השארתי את כולם כמתנות. לא שלחתי לירנטון שום ספר שהוא פריט חיוני בספרייה שלי בארץ.

מי שנמצא באנגליה תקופה ארוכה חל עליו חוק הבריאות האנגלי, ואתם גם תוזמנו לאחר שבועות אחדים ל"קופת חולים" של ירנטון, מקום נחמד מאוד הדומה יותר לספרייה מאשר למרפאה, לשם בדיקה כללית לא רצינית במיוחד. הרופא יורד מהקומה השנייה ומזמין אליו אישית כל פציינט. ואולם אנחנו, ליתר ביטחון, עשינו לכל התקופה הזו גם ביטוח בריאות דרך קופות החולים שלנו בארץ. שיהיה.

הגעה לירנטון

מומלץ להזמין מראש, טלפונית דרך המשרד של המרכז בירנטון, מונית שתחכה לכם בהיתרו. שני אנשים עם מזוודות ומחשב, להיסחב באוטובוס לאוקספורד ומשם במונית (10 פאונד) לירנטון – זה מיטרד רציני וכבר לא הפרש גדול לעומת מונית ספיישל. אותו דבר כשחוזרים סופית עם כל הפקלאות.

בבואכם לירנטון אתם מקבלים מכתב המלצה מהמשרד בירנטון כדי לפתוח חשבון בנק באוקספורד. אני ממליץ לפתוח את החשבון בסניף ברקליס בנק, ברחוב הראשי, רחוב קורנמארקט, באוקספורד. יש להביא לשם כך את המכתב שתקבלו בירנטון, נוסף על המכתב מהארץ. כדאי להגיד שאתם באים לחמישה חודשים ראשונים ותבואו שוב בהמשך.

נוסף לחשבון עובר ושב אפשר לפתוח גם חשבון חיסכון. אין טעם להוציא כרטיס אשראי של הבנק משום שהם מאוד חשדנים ולא מאשרים זאת בקלות, הכרטיס עולה כסף, וממילא יש לכם כרטיסי אשראי מהארץ. תזמינו אצלם, ואלה יגיעו אליכם ממש למחרת בדואר – כרטיסי קונקט, שהם כרטיס ויזה לכל דבר בכל מקום בעולם אך בתנאי אחד, שיש לו כיסוי בעובר ושב. אין אשראי. אפשר להמשיך ולהשתמש בו שנים, למשוך מזומנים בבנקט ולשלם כמו בכרטיס אשראי כל זמן שיש כספים בעובר ושב בברקליס באוקספורד.

דבר נוסף, השימוש בכרטיסי הקונקט של ויזה-ברקליס כולל הגבלה שרק חמישה ימי בנק לאחר הפקדת כל שיק ניתן להשתמש בסכום. אם באמצע יש ימי סופשבוע או חגים, הם לא נחשבים במניין החמישה. אין גם אפשרות למשוך סכום במזומן לפני כן בבנק עצמו. האנגלים לא מכירים את המילה העברית אוברדראפט, והם חשדנים לגבי כל שיק.

על לוח המודעות בחדר הכניסה לבית האחוזה תמצאו הרבה הודעות על אירועים, בעיקר יהודיים. כדאי לשים לב לעובדה שהמרכז מנותק במקצת מהחיים התרבותיים-האקדמיים באוכספורד עצמה, כך שאפילו כאשר מבקרים בה סופרים ידועים ויש אירועים ספרותיים והרצאות מרתקות, לא בנושאים יהודיים, לרוב אין על כך שום מידע במרכז. לכן כדאי לעקוב, כשנמצאים באוכספורד-עצמה, אחר כל פיסת מידע כזו, בין אם בקניית הפירסום של השבוע או החודש באוקספורד, בלשכת התיירות ליד תחנת האוטובוסים המרכזית, או בלוח המודעות של הפאב "קינגס ארמס", עליו יסופר להלן, או בלוחות המודעות בכניסה לקולג'ים השונים, או בעיתון "אוקספורד טיימס" הנמצא בחדר ההסבה והקריאה של המרכז בירנטון.

הדירות

יש טעם לבוא רק אם באים בשניים ומקבלים קוטג'. חדרים או דירות-חדר אינם נוחים כי המיטבח משותף או חיצוני. לכן צריך לעמוד על כך שבאים בשניים לקוטג'. לכל קוטג' יש מעלות ומגרעות אבל הסך הכולל חיובי מאוד-מאוד ובכולם יש חדר שינה למעלה, חדר אורחים למטה ועוד חדר נוסף קטן למעלה או למטה, שאפשר להלין בו אדם נוסף אחד. לא יותר. בכלל, אל תזמינו אורחים כי יהיה לכם צפוף ותצטרכו להאכיל אותם שלוש פעמים ביום ואפשר להגיד שלום לכתיבה.

אנחנו גרנו בקוטג' שכתובתו צ'רץ' ליין 36. מול הבניין של הסטודנטים ותחנת המיניבוס. הוא בהחלט נוח ונעים, ובערב אפשר לסגור וילונות למען הפרטיות. מחלון המיטבח רואים סנאים וציפורים על העצים בדשא, ופרחים. בימי רביעי וראשון שומעים קונצרט פעמונים נפלא מכנסיית סנט ברתולומיאו העתיקה, הנמצאת ממש מעבר לגדר, ובה אחד ממגדלי הפעמונים הצלולים ביותר באנגליה. כדאי פעם להיכנס, בשעת הצלצולים, ולראות כיצד ארבעה אנשים עם תווים עומדים ומושכים בחבלים כדי לבצע את הניגון.

יש גם שני קוטג'ים מחוץ לאחוזה, מרחק הליכה של כחמש עד עשר דקות. יש בהם יותר פרטיות. חיים באר ואהרון אמיר גרו בקוטג' שבאקסטר פארם. רק ביום בואכם, כאשר יקחו אתכם מהמשרד עם המפתחות, תדעו היכן אתם גרים. הם לא מוכנים לגלות זאת קודם לכן.

המיטבחים בקוטג'ים מצויידים בכל מה שנחוץ, והצוות יוצא מגדרו כדי לספק כל מה שחסר. הם ממש נפלאים. פעם בשבוע באה עוזרת לנקות, מחליפה מצעים. בכל דירה יש מלאי של מגבות ומצעים וכל מה שצריך. ליד בניין האחוזה יש מכונת כביסה שפועלת על מטבעות, וגם מכונת ייבוש, וזה בילוי נחמד ללכת לשם עם הכביסה.

מדי חודש יורדים בין 100 ל-200 פאונד מסכום המילגה שאתם מקבלים על הוצאות – הוצאות חימום הדירה, מיסים, טלפון (די יקר), קניית כרטיסיות למיניבוס, וכדומה. וכדאי לקחת זאת בחשבון.

כדאי לשכור טלוויזיה כבר בהתחלה כי אין מה לעשות בערב ואין חדר טלוויזיה באחוזה. המחיר לא גדול אבל גם אין הרבה מה לראות, רק חמישה ערוצים של הבי.בי.סי. המתקין יגיד לכם גם שעליכם לשלם את האגרה על החודשים הללו אבל חבל על הטירחה, איש לא שואל על כך.

שירותי מחשב, כמעט שאין. נידמה שיש, אבל אין. בזמני לא היתה אפילו מדפסת תקינה שמתאימה ל"חלונות" ול"וורד" שלנו. אני הבאתי לשם מחשב נייד יחד עם מדפסת ניידת קטנה HP ששימשה לא רק אותי. למחשב שלי יש מודם וכך הייתי מחובר לפקס וגם לאי-מייל של נט-ויז'ן, אותה כתובת כמו בישראל, אבל השרת היה מיספר טלפון באוקספורד.

זה יותר נעים שיש לך פקס פרטי מאשר להיות תלוי בשעות המשרד, שסגור בסופי שבוע ובחגים. כאשר לעיתים נדירות הייתי צריך לשלוח פקס חיצוני, שלא נכתב במחשב, הייתי מבקש במשרד לפקסס לי אותו, ושולח מאצלי והלאה. האי-מייל הוא הכי זול ונוח. כמובן שכל הזמן הייתי עושה גיבויים על דיסקטים בנפרד. לדעתי החוש של האנגלים למחשבים דומה לחוש שלהם לבישול. הייתי צריך כל הזמן ייעוץ טלפוני מהבן שלי בישראל.

אם באים עם מחשב ומודם, צריך לדאוג למעבירים של חשמל וטלפון מהשיטה האנגלית לישראלית. אפשר לקנותם בחנות אלקטרוניקה הנמצאת על הקיר החיצוני (הפונה לכיוון חנות מרקס אנד ספנסר) של מרכז הקניות המודרני הגדול במורד אותו רחוב באוקספורד.

אגב, אחוזת ירנטון כה שקטה ופסטוראלית, שהיא ממש חלום, אבל לא חלום רטוב. אין שם כמעט שום דבר מגרה. זה אחד המקומות הכי פחות סקסיים שראיתי אי פעם. אולי יתמזל מזלכם ובין הסטודנטים הצעירים הבאים לתוכנית הלימודים של שנה אחת יהיו גם איזה חתיך או חתיכה לפחות כדי לשטוף את העיניים. בדרך-כלל כולם טיפוסים של למדנים ותוהי-דרך.

מתוך יומניו וסיפוריו המודפסים של ראובן מירן, ששהה במקום לפניי, רוב הזמן לבדו, מורגש מאוד באיזו בדידות אירוטית הוא היה מצוי אז.

קניות

פעמיים בשבוע בממוצע יוצא המיניבוס של המרכז בירנטון למסע קניות בסינסברי, הנמצאת בפאתי העיירה קידלינגטון. זוהי חנות מזון ענקית עם כל המעדנים שבעולם, ובמשך כשעה משוטטים שם וממלאים עגלה למשך כל השבוע. בנסיעה זהו מרחק של כעשר דקות מירנטון, אבל אין תחבורה אחרת, ואין טעם ללכת לשם ברגל. אין גם מוניות לשם ומשם. כדאי להוציא כרטיס חבר של סינסברי. יש להם בשרים נהדרים, בייחוד שינקן זול. שמן זית ירוק איכותי, יווני או איטלקי. מיבחר ירקות כולל עגבניות, פרי הדר ואבוקדו מישראל. מיץ תפוזים טרי טוב. אפילו גבינת קוטג'. בלחמים המצב קשה יותר. האנגלים לא יודעים לאפות לחם. כדאי לקנות רק לחמים פרוסים לטוסט, ולהכין בבית. אין כל סיכוי למצוא זיתים ירוקים דפוקים או גבינת צאן קשה. החנויות לדליקטסים מהמזרח התיכון, כמו בשוק המקורה באוקספורד, יקרות, והסחורה בינונית ומטה.

חוץ מזה יש חנות כפרית מקסימה ואמיתית ממש בפנייה של הכביש מירנטון לצ'רץ' ליין, שהוא הרחוב שעליו נמצאות אחוזת ירנטון והכנסייה. אפשר תמיד לקנות שם לחם, חלב, גבינות, בשרים קרים, בקבוקי שתייה, ירקות ושימורים. הם פתוחים רוב ימות השבוע. יש להם גם עציצים של פרחים וצמחי תבלינים, וחצר כפרית עתיקה עם כלי עבודה. אנשים מאוד נחמדים.

בכל נסיעה לאוקספורד מומלץ להיכנס לאחת החנויות הגדולות כמו מרקס אנד ספנסר או קצת יותר למטה באותו רחוב, במרכז הקניות הגדול והמודרני של אוקספורד, גם שם לסינסבורי.

ברחוב קורנמרקט באוכספורד, מול הבנק, יש שוק פנימי נחמד ובו חנויות מזון ייחודיות לגבינות, בשרים, ירקות וכדומה. שווה ביקור כל פעם שנמצאים בעיר.

אם מטיילים לקידלינגטון, בשישי שבת יש שם שוק נחמד אבל אי אפשר לקנות הרבה כי צריך לחזור ברגל מרחק של יותר מחצי שעה הליכה.

כל סוף שבוע יש שווקים מקסימים מכל מיני סוגים, גם של עתיקות וספרים, מכשירים וכלי-בית, כל פעם בעיירה אחרת בסביבה, כמו קידלינגטון או וודסטוק (שאליה צריך לנסוע באוטובוס היוצא מאוקספורד בכיוון סטראטפורד ועובר בכביש העורקי בירנטון, ליד פאב ה"גריפס"). מומלץ לקחת את הדף המודפס, שאותו תמצאו ביריד הראשון שתגיעו אליו, ובו פירוט כל הירידים במרוצת העונה, ולתכנן לפיו חלק מן הטיולים בסביבה, אם אתם אוהבים שווקים.

כל יום רביעי לפני-הצהריים יש שוק של ירקות ומזון בכיכר גלוטשסטר גרין באוקספורד, מעל תחנת האוטובוסים המרכזית, היכן שעומדות המוניות, ובכל יום חמישי לפני-הצהריים יש במקום יריד עתיקות וחצי-עתיקות. מומלץ.

מסעדות

בירנטון עצמה מגישים רק ביסקוויטים עם קפה ותה חינם כל יום בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים באחוזה עצמה, בחדר ההסבה והקריאה הניראה כ"קלאב" אנגלי טיפוסי. המקום יפה, ומומלץ לקפוץ לשם לעבור על העיתונים ולפטפט קצת כי זה המיפגש החברתי הממוסד הכמעט יחיד במרכז הזה.

כל אורח חדש ובת-זוגו מוזמנים פעם אחת לארוחת ערב יום רביעי חגיגית עם נשיא המרכז, שלאחריה מתקיימת הרצאה שבועית. ישנה סברה שעורכים את הארוחה כי אחריה מחוייבים ללכת יחד להרצאה ואחרת לא היה אפשר להבטיח קהל רב יותר. על האוכל עצמו אפשר לומר שהמנה העיקרית ניראית כמו תוספת למנה העיקרית שלא תגיע, והקינוח הוא פודינג של לחם, אבל אולי כך זה ניראה רק בעינינו, הישראלים.

מטעמי כשרות דג הסלמון מושל בכל הארוחות שאליהן תוזמנו בבתים פרטיים של יהודים, זאת מטעמי כשרות. תקבלו מנה עיקרית סלמון פעם אחר פעם. אחרי הסעודה של יום רביעי אפשר לאכול ארוחת-ערב בדירה.

בזמני הזמינו להרצאות רק פיגורות אקדמאיות מבחוץ, כניראה במסגרת של יחסי ציבור, ולא הזמינו אף לא אחד מהסופרים והחוקרים שישבו אותה עת במרכז, וכך איש מאיתנו לא שמע את רעהו מרצה על התחומים שבהם הוא עוסק. בכלל, אין במרכז אנשים רבים שקוראים או בקיאים בעברית ובספרות עברית מודרנית. רובם היסטוריונים, והנושאים הפופולאריים ביותר הם תרבות האידיש ומצב בתי הקברות היהודיים באירופה. כאשר יש אירועים חגיגיים, כולם באנגלית ועל פי המסורת האנגלית, לבד מהמזנון הכשר, לעיתים הדמות האנגלית ביותר המתנשאת בקרב קהל המוזמנים היא של הצלם הבריטי, שאינו מבני ברית.

מקום נחמד ללכת אליו לשתות בירה או מנה של סמוקד ספאר ריבס, צלעיות מעושנות, הוא הפאב "גריפס", ענבים, אבל לא בערבי סוף השבוע שאז הוא מלא. הכי נחמד שם בצהריים או בערבי השבוע הרגילים. אפשר להוציא כרטיס חבר ולהחתים כל ארוחה וכך זכינו פעמיים בארוחות בונוס. אפשר ללכת לפאב הזה לא בכביש, כי השוליים צרים, אלא לפנות מצ'רץ' ליין שמאלה במקום ימינה, ואז ימינה, ועוד פעם ימינה, וככה ללכת ברחוב ובשבילים בין הבתים עד שיוצאים סמוך ל"גריפס".

יש גם פאב קרוב יותר, "רד ליון", רואים אותו אם ממשיכים בתים אחדים ברחוב שבו באים לירנטון מבלי להיכנס שמאלה לצ'רץ' ליין. גם שם הבירה והאוכל סבירים אבל יש פחות אווירה מאשר ב"גריפס". המנות גדולות מאוד. במיבחר הבירה אני נדלקתי על סטלה ארטואה, שהיא הקרובה ביותר לגולדסטאר האהובה עליי. זה בערך כמו שמישהו מחפש גפילטע פיש או חומוס בפריס.

באשר לאוקספורד, אתם תגלו בעצמכם את המסעדות, ויש גם מדריכים אחדים למסעדות בעיר שניתן לקבלם או לקנותם בלשכת התיירות בעיר. אנחנו ממליצים מאוד על הפאב "קינגס ארמס" הנמצא ממש ליד ספריית הבודליאן, שתי פסיעות מחנות הספרים הבלתי-נשכחת "בלקוול", שאחרי שוטטות של שעות אחדות בה ודאי שנעשים רעבים. הפאב הזה צופה על ליבה האקדמי העתיק של העיר. מלא סטודנטים וסטודנטיות נחמדים, כמו מנזה. השירות עצמי. המחירים זולים. המנות גדולות. כולם מעשנים. מרקים מצויינים וגם פיש-אנד-צ'יפס.

יש גם מסעדה צרפתית נחמדה ולא יקרה, פייר ויקטואר, בסימטה המתחברת לוודסטוק רוד באוקספורד, לא רחוק מבניין המשרדים של המרכז "שלנו" באוקספורד.

עוד פאב נחמד לפיש-אנד-צ'יפס ובירה הוא "שלושת ראשי העיזים", בסנט מייקל סטריט, המתחבר לקורנמארקט סטריט, באוקספורד. מדובר בעיקר בשעות הצהריים.

טיולים

כיום, במבט לאחור, אני מצטער על כך שהקדשתי יותר מדי זמן לכתיבה בירנטון ולא לטיולים, כי איפה יש עוד מקום שממנו אני יכול לצאת בבוקר, לקחת את האוטובוס, לקפוץ לאוכספורד או ללונדון או לכל מקום אחר באנגליה ובאירופה הקרובה. במבט לאחור אני חושב שהייתי צריך להקדיש זמן רב יותר לטיולים ולנסיעות.

מומלץ לרכוש בדואר ירנטון, הנמצא בכביש הראשי המוליך מאוכספורד לוודסטוק, את חוברת הטיולים באיזור.

לא להחמיץ את קידלינגטון, בייחוד בימי שישי ושבת שאז יש שם שוק ולעיתים גם יריד. אפשר ללכת לשם בדרך עפר שמתחילה מזרחה לפאב "גרפס" [יש לו כיום שם חדש], ואפשר לצעוד עוד מעט מזרחה בצד הכביש לאוקספורד, ולרדת מימין לגשר אל תעלת אוכספורד, וללכת שמאלה תחת הגשר צפונה עד קידלינגטון לאורך הגדה.

לא להחמיץ הליכה ימינה בשביל עפר, קצת לפני אותו גשר שהזכרתי בדרך מ"גרפס" לכיוון אוקספורד, לרדת וללכת דרומה לאורך תעלת אוכספורד, לכיוון אוכספורד. זה סיפור של כעשרה קילומטר עד אוכספורד, וחוזרים בזוטובוס או באוטובוס. טיול מקסים.

בדרך הזו ימינה לאורך התעלה יש אפשרות אחרת, זה טיול נפרד, לחתוך ליד ה"לוק" ימינה (שווה לעמוד ולהסתכל כיצד עוברות בו הסירות הארוכות), מרחק לא רב, ולעלות לכיוון העיירה וולוורקוט. ללכת לכל אורכה ולהגיע לפאב "טראוט" היושב על התמזה, לאכול ולשתות שם עם הטווסים, זה מקום מקסים, עם גשר עתיק ומפל מים. הוא נפתח רק באחת-עשרה בבוקר, ועד שתים-עשרה אפשר רק לשתות בירה ועדיין לא מגישים אוכל. אחר כך אפשר להמשיך לאורך התמזה עד אוכספורד או לחזור באותה דרך ברגל לירנטון.

כדאי לבקר גם בירנטון נרסריס, חנות ענקית של חממות וצורכי חקלאות וגינה, הנמצאת בקצה ירנטון, מעבר לכביש הראשי, בדרך לוודסטוק.

אין צורך להזכיר את וודסטוק הציורית ואת טירת בלנהים, וכדאי למהר כי בחורף היא סגורה, אבל גם אז אפשר תמורת פאונד אחד להיכנס רק כדי לטייל סביב האגם וזה מקסים.

לא לשכוח לפקוד בכל ביקור את לשכת התיירות של אוקספורד, הנמצאת ליד תחנת האוטובוסים, לקחת שם כל אינפורמציה על המתרחש בעיר ובסביבה, וכן לקנות את חוברת הטיולים ברגל בשבילים שבכפרים ובעיירות בסביבת אוכספורד, וכדאי להיעזר בה. היא מדוייקת מאוד.

טיול יפה אחר הוא ללכת מערבה מירנטון לעיירה קסינגטון, אבל לא נוח ללכת בשולי הכביש הצרים היוצאים מירנטון ולכן מומלץ לרדת לשביל שמתחיל ממערב לאחוזת ירנטון, דרך שדרת העצים הגבוהים, בסופה לפנות ימינה, לעבור תחת גשר שעליו מסילת הרכבת, ולהמשיך לאורך השדות המקסימים עד קסינגטון. רואים כל הזמן במערב את קצה המגדל של הכנסייה של קסינגטון. הפאב "רד ליון" שם מומלץ מאוד, יש בו מסעדה מעולה.

בערב, כשעה לפני השקיעה, כדאי לחצות את ירנטון ולצאת צפונה כדי לשבת בפאב של הכפר בדברוק, הכפר הראשון צפונה לירנטון, על הדרך הראשית לוודסטוק ולראות את השקיעה בדרך. אפשר לשבת שם בחצר ולשתות בירה וסיידר. ממול, בתחנת-הדלק, יש גם חנות מכולת קטנה.

מאוקספורד עצמה אפשר לקחת טיולים של יום במיניבוס לבאת' (המרחצאות הרומיים), לסטון הדג' (אלה האבנים הגדולות המפורסמות), ועוד. רשום אצלי, למשל, שבימי רביעי ושבת, אפשר לנסוע מאוכספורד, מ-10.00 עד 6.00 בערב, לבאת' ולקסל קומב. עשינו את הטיול ונהנינו. 25 פאונד לקשיש. אפשר להתקשר לפיליפ [עמנואל הלוי] באום, 308300, אותה מרכזיה כמו בירנטון. עשינו איתו שני טיולים כאלה. נקודת היציאה של הטיולים האלה היא ממש ליד התחנה הסופית של המיניבוס של המרכז באוקספורד.

אפשר להכין בטלפון כרטיסים להצגה שקספירית בסטראטפורד ולנסוע לשם באוטובוס. כאשר נמצאים בתחנה המרכזית באוקספורד כדאי לקחת שם את לוחות הזמנים לירנטון וגם לוודסטוק ולסטראטפורד, ולחכות לאוטובוס ליד צומת ה"גריפס". יש אוטובוסים שנכנסים לתוך ירנטון.

סטראטפורד עיר יפה מאוד לטייל בה. ההצגות השקספיריות יפות מאוד אבל רוב הקהל אינו מבין מילה מהנאמר על הבמה, קולטים רק את "רוח הדברים", ובדרך-כלל יש גם הרבה קבוצות של יפנים ויפניות ישנים באולם. אבל אי אפשר להיות שם בלי לראות מחזה שקספירי.

ישנו גם הבית של שקספיר, משופשף מרוב מבקרים וריק כמעט לגמרי. אבל שווה לטייל בעיר ולאכול ארוחה עממית טובה בפאב הנקרא "דה גאריק" בהיי סטריט 25, על שם השחקן השכספירי הידוע. כל הקירות מלאים תמונותיו ודברים כתובים הקשורים בו. יש קשר בין איכות האוכל לעתיקות הריהוט של הפאבים, ככל שעתיק יותר, כך האוכל עממי וטעים יותר, ופחות יקר.

נהגי האוטובוסים הם מצד אחד מנומסים מאוד ומצד שני קצת מטומטמים. אם לא הרמת יד, לא יעצרו לך בתחנה. חלק מהאוטובוסים ישן ובקושי הם מזדחלים בכביש. אנחנו כמעט הפסדנו הצגה בסטראטפורד בגלל אוטובוס מעשן שנתקע בדרך והיינו צריכים לקחת מונית ספיישל להמשך הנסיעה על חשבוננו.

כל מי שהוא מעל שישים הוא "סניור סיטיזן" וזכאי להנחה באוטובוס ולעיתים גם בהצגות תיאטרון. לא כך ברכבת, שם צריך לקנות תעודת סניור סיטיזן וזה שווה רק אם מתעתדים לנסוע הרבה ברכבות. אנחנו ניסינו פעם אחת את הרכבת ללונדון ולא יספנו. צפוף. עומדים עליך עם כוסות קרטון מלאות קפה חם. ולבסוף מגיעים לתחנה מרוחקת מהמרכז, כך שגם לא מרוויחים זמן לעומת האוטובוס.

הכי נוח וזול לקחת אוטובוס בכרטיס הלוך-וחזור לתחנת האוטובוסים של ויקטוריה בלונדון, אבל אפשר לרדת כבר בבייקר סטריט או במארבל ארץ', ומשם גם לחזור. משך הנסיעה הוא כשעה וחצי עד שעתיים, תלוי בפקקים בכניסה ללונדון. הדרך יפה מאוד ואפשר גם לישון במהלכה. אפשר לצאת בבוקר, להספיק לראות הצגת תיאטרון אחר-הצהריים, ולחזור בערב. בשעות מאוחרות יש לחוזרים מהצגות קו מכיכר טראפלגאר ישירות לאוקספורד. הבעייה היא שמאוקספורד לירנטון, אם מפסידים את המיניבוס האחרון, ולא רוצים לחכות לאוטובוס, מה שמחייב עוד הליכה ברגל בלילה מהכביש הראשי, צריכים לקחת מונית בכיכר שמעל התחנה המרכזית, וזה עולה 10 פאונד.

כדאי לעשות טיולים באנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, אבל הם יקרים מאוד ולשם כך צריך להביא הרבה כסף מהבית. גם לונדון יקרה מאוד. מלון בינוני עולה יותר ממאה פאונד לזוג ללילה. לכן עדיף לנסוע ולחזור מירנטון ללונדון באותו יום.

כדאי לקחת פעם את רכבת היורוסטאר מתחת לתעלה, לביקור בפריס או בבריסל. גם זה יקר מאוד אבל בתחנת הרכבת באוקספורד אפשר לברר מתי יש דילים של תעריפים מוזלים במיוחד ולקנות כרטיסים מראש, הלוך-וחזור. תחנת היציאה מלונדון היא וטרלו אינטרנשיונל.

ספריות

הספרייה בירנטון היתה מקום נחמד עד שבנו אותה מחדש והעבירו את חדר העיון לקומה העליונה. מכל מקום, מי שזקוק לספרים על ארץ-ישראל יוכל להיעזר בה בזכות ספרייתו של קרסל שכלולה בה. הדבר הטוב ביותר בה הוא שכל הספרים הם בהישג יד, אפשר לשבת ולקרוא בהם ולצלם מהם במקום כל חומר נחוץ. המיבחר של הספרות העברית המודרנית הוא דל מאוד ודי מקרי, לעיתים בזכות מתנות שהשאירו הסופרים שהיו במרכז. נידמה לי שהם אינם רוכשים ספרים עבריים חדשים.

בחדר נפרד מצוי אוסף קטעי העתונות של קרסל. בשעתו היה החומר נגיש ואולם לפני כשנתיים מילאו את החדר במדפי ספרים ענקיים ניידים, וכיום זוהי עבודה לא קלה להשתחל מול הקיר ולגלות את התיקים של האוסף הניצבים עד לתקרה. יש באוסף הרבה חומר על אישים ומקומות השייכים לתולדותיה של ארץ-ישראל במאה העשרים.

עם מכתב האישור לבנק תקבלו גם מכתב המלצה להנהלת ספריית הבודליאן באוקספורד כדי להוציא תעודת זכאי להשתמש בשירותיה. כדאי לעשות זאת ולו רק לשם החווייה של הדפדוף בספר השבועות בכל השפות שבעולם כדי להישבע בעברית שלא תזיקו לספרים ולא תשרפו אותם, ואולי גם כדי לעשות רושם בירנטון שאתם עסוקים בעבודה מדעית רצינית שמקורותיה אינם מצויים בשום מקום אחר בעולם. השימוש בספרייה עצמה הוא מסורבל ויקר, בייחוד אם רוצים לצלם מתוך ספר, שאז הם חוששים להרשות יותר מדי צילומים, ומחתימים על הצהרות לשמירת זכויות יוצרים. גם הצילום עצמו יקר מאוד. לנו, כסופרים, כמעט שאין צורך בספרייה הזו.

לסיכום

החודשים יעברו עליכם כמו בחלום. יהיה לכם חבל על כל יום שחולף ואתם תרצו, כמו שחיכה השטן לשמוע מפי פאוסט לפי ההסכם ביניהם, כדי לקחת את נשמתו: "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"

שהינו בירנטון בחודשים פברואר-יולי 1998. אני לא חושב שיש עוד מקום בעולם שבו, כמעט מבלי לדעת מאומה על הספרות העברית, אנשים חולקים כבוד שכזה ומנעימים כך את חייו של הסופר העברי, ועל כך מגיעה להם כל התודה שבעולם. וככל שאתם מציינים ביצירות הנדפסות אחר-כך את התודה להם, באנגלית (הם אינם דורשים זאת, הם לא דורשים דבר חוץ מתמצית קצרה בסוף השהות על הפרוייקט שעבדת עליו) – כן מתחזק גם מעמדו של המרכז בציבור האקדמי באנגליה ובעולם ובקרב ציבור התורמים, וגם ציבור הסופרים העבריים ודאי יוצא נישכר מכך. חישבו על חבריכם שטרם זכו במילגה הזו.

ת"א, יולי 2000.

אהוד: שהינו שם עוד פעם אחת במשך חודשים אחדים בשנת 2003 ולמרבה הצער זה שנים רבות שהמרכז כבר אינו קיים. ביומניי, שייפתחו לציבור בשנת 2036 במלאת לי 100 שנים, מתועדים כל הימים ששהיתי בירנטון.

המכתבים בתפוצה רחבה ששלחתי משם הניעו אותי בשנת 2005 לייסד את המכתב העיתי "חדשות בן עזר", שהושפע גם מהעיתון האינטרנטי המשפחתי של בנדלה, רות קדרי, שיחד היינו בגרעין "שדמות" ובקיבוץ עין גדי.

לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.

לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.

האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.

חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.

הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"

ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."

ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."

ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.

שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."

"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].

"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!

"בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."

אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.

אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.

אלה היו ימים.

אהוד בן עזר

פרק שבעה-עשר

נאום הסרדינים לרגלי המונפורט

חנניה הגיע אלינו מפריס אבל הוא לא נולד בפריס אלא בווארשה. הוריו ברחו איתו בעודו ילד, לאחר שהגרמנים פלשו לפולניה, הפציצו במטוסיהם את וארשה וכבשו גם אותה. חנניה והוריו התגלגלו עד לטאשקנט, עיר-הבירה של אוזבקיסטן, בחלק של רוסיה השייך ליבשת אסיה ואשר הגרמנים, למרבה-המזל, לא הגיעו אליו.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה ישב חנניה עם הוריו במחנה-עקורים, מחנה של פליטים יהודים בגרמניה הכבושה, ומשם עברו לפריס. חנניה היה מילדותו בעל כישרון לציור. עוד בטאשקנט היה הולך מוקסם וגם רעב עם הוריו לשווקים ההומים ומצייר את הדוכנים ואת ערימות המזון ואת המוכרים והרוכלים האוזבקים. אולי היו שם גם בני שבטים ועמים של רוסיה האסיאטית, ששומעים עליהם מדי בחדשות: קאזאחים, צ'צ'נים. אבא של חנניה היה מוכר לאוזבקים את הציורים הצבעוניים של חנניה תמורת לחם.

גם בפריס המשיך חנניה לצייר ואפילו זכה בפרס ראשון מבין כל תלמידי בתי-הספר של העיר. אבל הוריו של חנניה לא רצו להישאר בגולה. הם החליטו שאחרי המלחמה הנוראה, שבה נשמדו שישה מיליונים מבני עמנו, יש רק מקום אחד שראוי לגור בו, ישראל.

וכך הגיעו חנניה ומשפחתו למושבה שלנו. מהר מאוד למד עברית והשתדל להיות כאחד מאיתנו בבית-הספר ובתנועת-הנוער – אבל הוא לא היה כמונו. הוא היה משכמו ומעלה לעומתנו. אנחנו היינו נערים די פשוטים, דיברנו רק עברית, וקצת אנגלית, בקושי. כל מה שידענו על העולם היה מספרים שקראנו, מעיתונים, וקצת מסרטים ומיומני-סרטים. בשנים ההן היו מקרינים לפני כל סרט "יומן חדשות" בשחור-לבן, שהיה מורכב מכתבות מצולמות מהעולם או מישראל. היומן היה מתחדש אולי פעם בשבוע, והמקום היחידי שיכולת לראותו היה באולם הקולנוע.

חנניה ידע צרפתית, אידיש, אנגלית וגם קצת רוסית ופולנית. הוא הכיר את המוזיאונים בפריס ואת כתבי הסופרים והמשוררים הגדולים של צרפת. הוא הביא איתו ספרים ואלבומים של סופרים וציירים מפורסמים והיה קורא לנו מהם ומתרגם בו-במקום. היינו יושבים אצלו בחדר הקטן שבנה לעצמו במו-ידיו כדי שיהיה לו סטודיו לצייר בו את תמונותיו. יושבים ושומעים מפיו על נפלאות העולם הגדול, מתבוננים בו כשהוא עומד ומצייר תמונות שמן, מריחים את הריח החריף של הצבעים ושל חומר-הדילול העשוי שרף-עצים, ומרגישים שדרכו אנחנו כאילו נוגעים בתרבות ובאמנות של אירופה, היבשת שהוא והוריו עזבו אחרי השואה ושהיתה אז בעינינו כל התרבות העולמית ובית-מטבחיים גם יחד.

חנניה כבר ניראה כאחד מאיתנו, שזוף, בסנדלים, במכנסי-חאקי קצרים, בכובע טמבל. מי שראה אותנו הולכים בחבורה לא היה מבדיל בינינו. סבא, שהיה ממייסדי המושבה, כבר לא היה בחיים, אבל חנניה אהב לשבת בביתנו ולשמוע מפי אבי סיפורים על השנים הרחוקות של המושבה תחת שלטון התורכים והאנגלים. אני חושב שהוא העריץ את אבי.

יום אחד טיילנו אל המיבצר הצלבני מונפורט שבגליל המערבי. נעלנו נעלי-עבודה שחורות וגבוהות, נשאנו על גבינו תרמילים ובהם קצת מזון ושקי-שינה, הצמדנו מימיות לחגורותינו, נופפנו במקלות-הליכה שבידינו, צעדנו ושרנו. לקראת הערב הגענו לרגלי המיבצר הצלבני העתיק. פרקנו את התרמילים, הוצאנו את הצידה, והתחלנו להכין את ארוחת-ערב.

חנניה לא השתתף איתנו בהכנות. הוא עמד והתבונן בנוף הנפלא הנשקף לצד מערב – הים, השמש השוקעת, שפלת החוף שכולה שדות ומטעים מעובדים, קירות הוואדי הירוקים, ההולכים ומתרוממים משני העברים, ומאחור, צללית המיבצר –

אנחנו פרשנו בינתיים חתיכת קרטון ועליה שמנו פרוסות לחם שחור, מלפפונים, עגבניות, מלח, ביצים קשות, וגם פתחנו קופסת סרדינים. סרדינים היו הכיף של כל טיול. מסע בלי סרדינים זה כמו מימייה בלי מים ובנות בלי ציצים, כך היינו אומרים.

"חנניה, תפסיק להסתכל כבר על הנוף! בוא לאכול – "

"אני לא מבין אתכם. רק צורכי הקיבה מעניינים אתכם. בשביל מה טיפסתם עד כאן אם אתם לא מסוגלים להרגיש את היופי של הנוף, איך הטבע מדבר אלינו בצורות ובצבעים שלו – "

"חנניה, תפסיק כבר להתפלסף! אנחנו אוכלים!"

"גם הפרות לועסות את העשב אבל הן לא מסוגלות לקלוט את היופי של הירוק – "

וכך זה נמשך, ונמשך. אנחנו אוכלים, וחנניה מסביר לנו את הנוף, וכאשר סיים סוף-סוף את הרצאתו, והואיל בטובו להצטרף אלינו – לא נישאר אף סרדין בקופסה, רק השמן, ושני זנבות שקופים שוחים בו!

"איך, איך הייתם מסוגלים לגמור את כל הסרדינים בזמן שאני השתדלתי לפתוח את העיניים שלכם, שתתבוננו, שתבינו את הנוף! איך? איך?" נעלב חנניה עד עמקי נפשו, וטבל את הלחם בשאריות השמן שבקופסה.

ולעולם, לעולם לא שכח לנו את הסרדינים. כל פעם שהיה כועס עלינו, או רוצה להוכיח לנו כמה רחוקים אנחנו מהתרבות ומהנימוס של אירופה, היה מזכיר לנו את הסרדינים שחיסלנו בזמן שהוא עמד והתפעל מן הנוף.

אהוד בן עזר

לפי הרציניות התהומית שממשלת ישראל וקציני המשטרה הבכירים מתייחסים לבדיחה על כדור החול שכוון לעברו של  כדור אחר שטייל על חוף ימה של תל אביב, ניתן להבין שהם מעולם לא קראו את עגנון. כי לו היו קוראים את סיפורי עגנון (דבר שנשמע כחלום בהקיץ) היו מגיעים לסיפור רומנטי ששמו ''גבעת החול'' והוא מספר על גבעה חולית הנמצאת בדרומה של תל אביב, ונקראת גם גבעת האהבה כי זוגות של אוהבים, אוהבים ללכת אליה ולהשתעשע. 

הבה נקוה ששופטי בית המשפט העליון, שהתביעה בטח תגיע עד אליהם  (וכי איזו משימה יותר חשובה יש למשטרת ישראל?)  הם כן מכירים את עגנון והם בטח יבינו  שזריקת כדור חול  שכזה הנשלח מעלמת חן  בבגד ים, לא נועדה לפגוע, אלא להפך לשלוח אות של אהבה, והיו יורדים מהתביעה המשפטית של שלוש שנות מאסר.

אם הייתם שואלים אותי מה אני הייתי עושה במקרה כזה, הייתי אומר שאם הייתי חולדאי ראש העיר, הייתי מזמין ללשכתי את אותה מכדררת שובבה ומעניק לה צל''ש על שהצליחה בימים קודרים אלה להעלות אי אלו חיוכים במדינת ישראל.

פוצ'ו

אהוד: מעניין אם כך היית מגיב אילו מתנחלת חרד"לית לא-אשכנזייה עם כיסוי-ראש, שכנראה לא הצביעה מר"צ – היתה זורקת עליך כדור של חול ואולי גם מכנה אותך בשם "כסיל קשיש" – או שהיית מקבל זאת כביטוי של אהבה ממנה ואולי אפילו מבקש לשכב איתה כפי שלדבריך נהגת ביחסיך עם נשים רבות במרוצת חייך.

[Farrar, Straus and Giroux, 1968] (c) 1968 by Uri Shulevitz

Please join us at the New-York Historical Society for

The Carle Honors Benefit Gala Thursday, September 26!

Event Details

Join us and Host -- Tony and Grammy Award-winning performer and author -- Leslie Odom Jr., our honorees, and the best and brightest in the picture book community for a special evening of inspiration and celebration.

The Honors will be held at the New-York Historical Society with a wonderful new artistic program and reception for all. In addition to fêting the four honorees, there will be a special celebration with Marlo Thomas and Friends to complement The Carle’s upcoming exhibition of Free to Be …You and Me which will open in November 2024. In lieu of the auction, we will be highlighting the newest works added to our permanent collection.

Host Committee, Corporate, and Individual Sponsorship opportunities are expected to sell quickly. All proceeds benefit The Eric Carle Museum of Picture Book Art, which promotes joy, tolerance, and understanding through the universally beloved medium of picture book art. In addition, a portion of the proceeds from all tickets will include a donation to our Inspiration Fund which provides complimentary tickets for artists and educators who might not otherwise be able to attend.

Program

5:30 pm Doors Open

6:00 pm Presentation of The Carle Honors

7:00 pm Reception begins

8:30 pm Gala concludes

See you in September in New York!

Honorees, Hosts, and Special Guests

The 2024 Carle Honors Honorees:

ARTIST: Uri Shulevitz

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!