* למה אחדות – יש להקים ממשלת חירום לאומית, לחצי שנה, עד מועד מוסכם לבחירות חדשות. על יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו והימין הממלכתי להצטרף לממשלת האחדות. עליהם לדרוש רק שני תיקים – האוצר והמשרד לביטחון לאומי, ששמו יוחזר מיד למשרד לביטחון פנים. יש להסכים על הקפאת קידום הנושאים השנויים במחלוקת שאינם קשורים למאמץ המלחמתי, כמו המהפכה המשטרית. יש להסכים מראש, שאחרי הבחירות תקום ממשלת אחדות לאומית.
למה ממשלת חירום? אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה, והקרע בעם הוא נורא, עד כדי סכנה קיומית. הממשלה אינה נהנית מאמון הציבור. והמלחמה מחייבת אותנו להחלטות קשות, המחייבות תמיכה ציבורית רחבה, שרק ממשלת חירום תוכל להשיג אותה, ובראשן ההחלטה לצאת למלחמה בלבנון וההחלטה על עסקת חטופים. איני רואה איך אפשר לנצח במלחמה, בדרום ובצפון, בקרע הנוכחי ועם ממשלה שאין לה אמון הציבור.
למה ממשלת אחדות אחרי הבחירות? כיוון שהקרע בעם מחייב ממשלת אחדות, שתוביל להסכמות רחבות בנושאים המרכזיים שעל סדר היום. כיוון שעל פי כל הסקרים, אין אפשרות לממשלה יציבה וחזקה המבוססת על הכוחות הלגיטימיים והנורמטיביים בחברה. אין אפשרות לממשלה של הליכוד ללא הכנופייה הכהניסטית ובלי המשך ההשתמטות החרדית ומימונה. אין אפשרות לממשלה חלופית שאינה נשענת ולו מבחוץ על מפלגה אנטי ישראלית ותלויה ברצונה הרע. שתי האפשרויות הללו הן של ממשלות פיגולים. הדרך היחידה לגוש שאינו ביביסטי להקים ממשלה שאינה תלויה בעופר כסיף, היא עם החרדים, והם ידרשו את המשך ההשתמטות. ואם תקום ממשלה ללא הכוחות הללו, היא תהיה ממשלה צרה מאוד, התלויה על חוט השערה ולכן חסרת יציבות. חלופה נוספת היא שוב רצף של סבבי בחירות, וזו ממש סכנה לדמוקרטיה.
יש חשיבות רבה לאופוזיציה בדמוקרטיה ולא לאופוזיציה של השוליים מימין ומשמאל, אלא של אלטרנטיבה שלטונית. אבל המצב של החברה הישראלית היום מחייב אחדות לאומית בעשור הקרוב.

* ליצור בייס חדש – זמן קצר לאחר תחילת המלחמה הייתי בין מייסדי התנועה לציונות ממלכתית, שהציבה לנגד עיניה את הצורך באחדות והגעה להסכמה לאומית רחבה בסוגיות המחלוקת המרכזיות בחברה הישראלית. לאחרונה, התנועה החלה מתכנסת סביב תביעה לממשלת אחדות לאומית. והתחלנו לפעול בכיוון, כולל בשיחות עם מנהיגי המפלגות. לצערי, איני איש בשורה, עדיין, באשר לתוצאות המפגשים הללו.
לפני חצי שנה, הקמנו, ביוזמת התנועה לציונות ממלכתית, מטה משותף של ארגוני ה"ביחד" הרבים שפועלים בחברה הישראלית. לאחרונה, המטה החל מתכנס סביב תביעה לממשלת אחדות לאומית. בשבוע הבא ייערך כנס של הארגונים השונים סביב הקריאה הזאת.
לתנועת הרבעון הרביעי הצטרפתי עוד לפני המלחמה ואף לפני המהפכה המשטרית. גם התנועה הזו, שבניגוד לאחרות היא תנועת המונים במהותה, עוסקת באחדות הלאומית, במעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות (ב"שפה הרבעונית" – פוליטיקה של הכנסת אורחים, ביטוי שאיני אוהב במיוחד) וביצירת הסכמות רחבות בסוגיות השונות. גם הרבעון הרביעי מתכנס לקריאה לממשלת אחדות. כתנועת המונים בעלת יכולת ארגון מופתית, מדובר בקמפיין ציבורי למען ממשלת אחדות, שיגיע לכל אזרח בארץ. ביום ראשון נערך כנס חירום בזום של פעילי התנועה, בהשתתפות למעלה מ-1,500 איש. היום ייערך כנס חירום בת"א, שלצערי לא אשתתף בו בשל שירות המילואים שלי וכיוון שבאותה שעה אשתתף בתרגיל. מתווה האחדות של הרבעון הרביעי שונה מהמתווה שעליו כתבתי פעמים אחדות לאחרונה (כולל בצרור הזה), אבל הניואנסים הללו באמת לא חשובים. העיקר – לקדם את היוזמה.
האם יש סיכוי למהלך הזה? אני מקווה מאוד שכן, אבל די סקפטי בשל משבר המנהיגות בכל המפלגות, שבעטיו ראשי המפלגות מפחדים לעמוד מול הבייסים – הימני והשמאלי, והם כעלה נידף בפני הקנאים הקיצונים. אבל המהלך הזה עשוי ליצור בייס חדש; בייס של המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שאינו מושך לקרע ולשנאה, אלא להתכנסות לאומית ואחדות לאומית. עצם קיומו של בייס כזה, הוא בשורה גדולה לחברה הישראלית.

* אחריותו של ראש הממשלה – בהופעות פומביות בשבועות האחרונים, ציין ראש הממשלה שהאסטרטגיה של חמאס היא לפורר את החברה הישראלית, להפריד בינינו. הוא צודק. אגב, גם חמאס צודק – אין דבר שמשרת אותו יותר מהקרע הפנימי בתוכנו.
אבל מה הוא עושה כדי לאחות את הקרעים? מדוע הוא נותן יד למזימתו של שר המשפטים לייצר משבר חוקתי בשעת מלחמה? מדוע הוא אינו קורא אותו לסדר?
התשובה של ראש הממשלה לאסטרטגיה של חמאס צריכה להיות הקמת ממשלת אחדות לאומית. עליו לפנות לראשי מפלגות האופוזיציה באופן פומבי ובמגעים חשאיים כדי לקדם את היוזמה. אם הם ידחו את היוזמה, הם יישאו באחריות כבדה כלפי ההיסטוריה. אבל אני מאמין שאם הוא יפעל לכך באמת, לא מן השפה אל החוץ, הם יצטרפו.
אנחנו נמצאים במלחמה קשה. האם נתניהו חושב שננצח בה כשהעם קרוע ועם ממשלה שאינה נהנית מאמון העם?

* פסיקה שמרנית – וואלה. פסיקת בג"ץ היא באמת מהפכנית, רדיקלית, אקטיביסטית –קביעה ששר צריך למלא את תפקידו ואת חובותיו ולא לנצל לרעה את כוחו. ממש רדיקלי. נו, באמת. הרי זה טיעון מגוחך.
אין פלא שקיבלו אותה שופטים שמרנים. זו פסיקה שמרנית. היא לא ביטלה חוק, גם לא החלטת ממשלה (שזה לא אקטיביזם, כי גם על פי האסכולות השמרניות ביותר, בית המשפט העליון מבקר את הרשות המבצעת), אלא בסך הכול מחייבת את השר לבצע את התפקיד שלשמו אנחנו, אזרחי ישראל, משלמים לו משכורת.
לוין מציג את עצמו כ"שמרן", אבל הוא מהפכן רדיקלי ממדרגה ראשונה, בכל דרכיו הקיצוניות – הן במהפכה המשטרית, הן בשימוש לרעה בכוחו כדי לעצור את חיי המשפט התקינים והן בתגובתו האנרכיסטית לפסיקת בג"ץ.

* האובססיה חזקה ממנו – שר המשפטים הפירומן יריב לוין משתולל ומתפרע בעקבות פסיקת בג"ץ, במקום להודיע בפשטות, כמו אזרח שומר חוק, שהוא מכבד את פסק הדין וימלא אותו ככתבו וכלשונו.
בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם, מלחמה על הקיום, שר המשפטים מחולל משבר חוקתי. האובססיה המטורפת שלו נגד מדינת החוק ומערכת המשפט חזקה ממנו, ולא אכפת לו לפגוע במאמץ המלחמתי, ובכך לסייע לאויב.
איש מופקר.

* שופטים שפוטים – חובתו של כל אזרח לקיים את פסיקות בית המשפט, גם אם אינו אוהב אותן, מובנת מאליה. קל וחומר שר, שאמור לשמש דוגמה לציבור. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר המשפטים.
אבל יריב לוין עוכר המשפט, הפירומן האובססיבי, רומז שלא יקיים את הפסיקה, בוודאי לא את רוחה. כלומר גם אם יעשה את מה שהחוק ופסיקת בג"ץ מחייבים אותו ויכנס את הוועדה, הוא מודיע מראש שלא יעבוד עם נשיא בית המשפט העליון. כלומר, הוא לא ימלא את תפקידו, אלא ינצל את משרתו כדי להחריב את מערכת המשפט. הוא מכנה מראש את נשיא בית המשפט העליון שייבחר כחוק – לא לגיטימי (!) וטוען שהוא לא לגיטימי בעיני ציבור עצום. מיהו הציבור העצום? הציבור המוסת, שעוכר המשפטים מסית אותו. עוכר המשפטים יוצר במזיד דה-לגיטימציה לרשות השופטת, ובכך מקעקע את יסודות הקיום של המדינה, בזמן מלחמה. הוא טוען שבית המשפט נטל את סמכויות השר, וזה שקר. בית המשפט הורה לשר לבצע את תפקידו והבהיר לו שהסמכות שניתנה לו לעמוד בראש הוועדה לבחירת שופטים, אינה סמכות להשבית אותה ולא לקיים את תפקידה. הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאשים אותה שהיא דואגת למחבלים בשעת מלחמה. כלומר, הוא מסית בזמן מלחמה נגד בית המשפט העליון ומאשים אותו בבגידה ומתיר בכך את דמם של השופטים.
יש לזכור, שבניגוד לדברי הבלע שלו, בשיטת הבחירות הקיימת לאחר רפורמת סער, שופטי בית המשפט העליון נבחרים ברוב של 7 מתוך 9, כך שהטענה ש"השופטים בוחרים את עצמם" היא שקר גס. עוד עובדה היא, שהיום ההרכב מגוון מאוד, יש בו "שמרנים" ו"ליברלים", דתיים וחילונים, כאלה הנחשבים אנשי ימין ואנשי שמאל. אבל לוין אינו מעוניין בשופטים שמרנים, ימנים או דתיים, אלא בשופטים שפוטים, עושי דברו, שאפשר לגנוב איתם סוסים. מה בצע לו בשופטים שמרנים, ימנים דתיים, אם הם פוסלים מינוי של עבריין סדרתי, מיד אחרי שהתחייב בפני בית המשפט לפרוש מהפוליטיקה במסגרת עסקת טיעון מפנקת, לכהן כשר בממשלה?

* חוק הרדיקלים השלובים מכה שנית – כתב פעיל קנאי של המחאה: "אני קורא לציבור להגיע למקום שבו תתכנס הוועדה לבחירת שופטים בהוראת בג"ץ ולהקפיד לדאוג ששום כוח זר ושום מיליציה לא תחדור לבניין כדי לאיים בדרך כל שהיא, לא משנה מה, על הנוכחים. נראה שההתנגשות האלימה בין הרשות השופטת והאזרחים ובין מיליציית בן גביר והממשלה קרובה. לוין ובן גביר מוליכים אליה. אין ספק שבממשלה ראש הממשלה תומך ומוביל את הצעד הזה. אם יקרה יהיו נפגעים."
אי אפשר שלא לראות את הקצף על שפתיו כשהוא מתענג על המילים "יהיו נפגעים." הוא רוצה להקים מיליציה, ומחרחר מלחמת אחים. הוא תמונת הראי של בן גביר.
זה חוק הרדיקלים השלובים. לוין ובן גביר, הפירומנים המטורפים, משחקים לידיהם של קנאים מסוגו של אותו אלי אשד, שבתגובתם משחקים לידיהם של הפירומנים שמחזקים אותם וחוזר חלילה, ואלה ואלה מפרנסים את האש הזרה המכלה את אסמי המזון של כולנו.

* במקום להילחם בחיזבאללה הממשלה נלחמת בבג"ץ.

* משבר חוקתי בשעת מלחמה – השר, למרבה הבושה, שלמה קרעי, מסית את שר המשפטים להפר את פסיקת בג"ץ. הוא רוצה ליצור משבר חוקתי בעיצומה של מלחמה.
אם אדם נורמטיבי היה עומד בראש ממשלת ישראל, הוא היה מפטר בו ביום את קרעי.

* חרפת קרעי – יועז הנדל היה שר התקשורת הטוב בתולדות המדינה, והשר הטוב בממשלת השינוי, שבאופן כללי היתה ממשלה טובה. הוא בא לתפקידו כדי לעבוד למען אזרחי ישראל, כדי לעשות טוב. אחרי עשור שבו שרי התקשורת התעסקו בדברים שנדונים כעת בבית המשפט, כלומר בתיקי האלפים, הוא עסק בשדרוג תשתיות התקשורת. רפורמת הסיבים הזניקה את ישראל ממדינת עולם שלישי בתחום, לאחת המובילות בעולם, בתוך כשנה. הוא הגן על חופש העיתונות בניגוד לשרים שלפניו שניסו להשתלט על התקשורת. והוא הוביל את רפורמת הניוד בשוק הסלולר "הכשר" של המגזר החרדי, שפתחה את השוק הזה לתחרות ושיחררה את הציבור החרדי מהתלות והשליטה של ועדת הרבנים של חסידות גור הקיצונית האשכנזית. המונופול של ועדת הרבנים, שהיה לעסק כלכלי מרוויח, על חשבון הציבור החרדי, הפך את הוועדה לאח הגדול, השולט על כל חרד (ויש כאלה שהחזיקו טלפון כשר בהשגחה ועוד טלפון רגיל כדי להשתמש בו, ושילמו על כך בהתאם). דרך השליטה הזאת, הם מוודאים שלא יכניסו לראשם של החרדים רעיונות כפירה כמו יציאה לתרבות רעה ולשמד, כלומר גיוס, רחמנא ליצלן, לצבא ההגנה לישראל כדי להגן על המולדת ועל חייהם, שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.
ממשלת השינוי נפלה, ותחתיה קמה ממשלת המלא מלא. ומי החליף את יועז? שלמה קרעי, הכלומניק הזה. התחלופה הזאת היא ממש סמל למהפך, או ליתר דיוק למהפכה, של ממשלת מלא מלא. כי שלמה קרעי הוא היפוכו המוחלט של יועז הנדל.
יועז הנדל הוא מנהיג. קרעי הוא עסקנצ'יק. יועז הנדל הוא איש ביצוע מעולה. קרעי הוא חדל אישים. יועז מחויב לטובתם של כלל אזרחי ישראל. קרעי מחויב לשימון המגזרים של השלטון. יועז ממוקד מטרה בקידומה של התקשורת לטובת החברה הישראלית כולה. קרעי ממוקד מטרה בהשתלטות ממשלתית עוינת על התקשורת ופינוק ערוצי תעמולה ביביסטית. יועז מגלם חתירה למצוינות. קרעי מגלם דשדוש במי אפסיים. יועז מלא בכוונות טובות. קרעי שופע כוונות רעות. יועז מגלם את הרוח הישראלית במיטבה, רוח 8 באוקטובר. קרעי מגלם את הרוח הרעה, רוח 6 באוקטובר.
רפורמת הניוד שהוביל יועז היא לטובת הציבור החרדי, ונגד הממסד החרדי. אחת המשימות העיקריות שקרעי לקח על עצמו, היתה ביטול הרפורמה. וכאשר קואליציית הפיגולים ביטלה את החוק, הוא צייץ בצהלה: "ביטלנו את חרפת הנדל."
באותה שעה, יועז עשה את מה שהוא עושה מאז 7 באוקטובר – שירות במילואים, הקמת גדוד מילואים חדש, גדוד בארי, של מתנדבים מעבר לגיל הפטור ופיקוד עליו, ולחימה עמם בתוך רצועת עזה. הנה, עוד הבדל בין השניים.
ויש דבר משותף לשניהם – המרחק של כל אחד מהם מהבינוניות; יועז מלמעלה וקרעי מלמטה. כי בינוניות היא מחמאה לכלומניק הזה.
הבחירה האמיתית שניצבת בפני אזרחי ישראל היא בין סוג המנהיגות שיועז מייצג לסוג העסקנות שקרעי מייצג. בחירה בין רוח יועז לרוח קרעי.
יש לבטל את חרפת קרעי; החרפה שהכלומניק הזה הוא שר בממשלה.

* אם הוא רוצה לשמור על הסטטוס-קוו – נתניהו הצהיר בפתח ישיבת הממשלה שאין ולא יהיה שינוי בסטטוס קוו בהר הבית.
הוא מצהיר, אבל ראש הכנופייה מצפצף עליו ובפועל משנה את הסטטוס קוו.
הדרך היחידה שבה יכול נתניהו לשמור על הסטטוס קוו היא להדיח את ראש הכנופייה.

* מה פיתום? – כשנתניהו לוקח את שרה לפגישות, היא הפיתום שאומרת את הדברים שהוא לא מרשה לעצמו.
את דברי הבלע על צה"ל.
הערב רב של עובדי האלילים שומעים אותה ויודעים שזה "מפי הגבורה." והם מפיצים את הרעל בתעלות הביבים תרתי משמע.
צה"ל נלחם על הגנת המולדת וראש הממשלה תוקע לו סכין בגב ומסובב ומסובב, רק בניסיון פאתטי לברוח מאחריותו למחדל שהמיט על עמנו את האסון הגדול מאז השואה.

* את מי הביביסטים שונאים יותר, את צה"ל או את מערכת המשפט?

* טיפש באופי – אני זוכר פגישה, בתקופת המאבק על הגולן, שבה השתתף, בין השאר, שלמה באום, מי שהיה סגן מפקד יחידה 101. הוא התייחס לנתניהו, אז ראש אופוזיציה צעיר לממשלת רבין, ואמר: "נתניהו אינו טיפש. לא.... לא... ההיפך הוא הנכון. הוא אחד האנשים החכמים ביותר שפגשתי. אבל הוא טיפש באופי." ואז הרעים בקולו: "הוא טיפש באופי!"

* חיץ בין ירדן לרש"פ – הלקח המרכזי מהפיגוע במעבר אלנבי הוא ההכרח בחיץ משמעותי בין ירדן לרש"פ. בקעת הירדן רבתי חייבת להיות ישראלית, בריבונות ישראל ועם התיישבות ישראלית צפופה.
"חזון שתי המדינות" של המשיחיים, פירושה רצף טריטוריאלי עוין מאיראן עד גוש דן.

* כשהיה שלום – כשהיה שלום בינינו לבין ירדן, וחייל-מחבל ירדני ביצע את טבח הבנות בנהריים, המלך חוסיין בא לישראל, הלך לניחום אבלים אצל המשפחות השכולות, כרע ברך והתנצל.
היום, כשאין שלום, שר ההסברה של ירדן הסביר, כלומר הצדיק, את הרצח המשולש בגשר אלנבי.

* מחדל החטופים – איני שותף לקמפיין ה"טירפוד", המאשים את נתניהו והממשלה ב"טירפוד" המו"מ על עסקת החטופים. הקמפיין הזה, שעה שמי שמטרפד את העסקה הוא חמאס, שאינו רוצה בה, כיוון שהוא רואה בחטופים את פוליסת הביטוח שלו – מקשיח את סרבנות חמאס ומעכב עסקה.
אבל יש מחדל חטופים, שאחראית לו הממשלה, אך גם מטה משפחות החטופים שותף לאחריות עליו – מחדל אי הפעלת מנופי הלחץ על חמאס לשחרר את החטופים. אי השימוש בסיוע ההומניטרי, כמנוף לחץ על מנת לדרוש מחמאס צעדים הומניטריים כמו ביקורי הצלב האדום את החטופים, ושחרור הומניטרי של החטופים הזקנים, הילדים, הנשים והפצועים תמורת הסרת המצור – זו הפקרת החטופים.
בעסקה הראשונה נוכחנו, שהשילוב של מצור חלקי עם לחץ צבאי מאסיבי מביא לשחרור חטופים. לאחר מכן למדנו, שאספקת הסיוע, ההסכמה בשתיקה עם שליטת חמאס על הסיוע והמרת הלחץ הצבאי בדשדוש, משליכים על דשדוש במו"מ ואי שחרור החטופים.
מי שאחראי למחדל החטופים זו הממשלה וראש הממשלה. אחראית לו גם ארה"ב שלחצה על ישראל לנהוג כך.
ומה אחריותו של מטה המאבק? בהפעלת הלחץ המאסיבי בכיוון הלא נכון. אילו אותה מחאה, אותן הפגנות ענק, אותו קמפיין, היו בדרישה להפעיל את מנופי הלחץ הללו על חמאס, עם הפגנות מול שגרירות ארה"ב ושל הקהילה היהודית בתוך ארה"ב, היה זה קמפיין אפקטיבי לשחרור החטופים.
למרבה הצער, הקמפיין השגוי רק פוגע בשחרור החטופים.
חלפו שבוע וחצי מאז טבח החטופים בידי האוייב הנאצי וישראל טרם הגיבה על כך. מן הראוי שהממשלה תאמץ את תוכנית האלופים שאותה מוביל אלוף (מיל') גיורא איילנד.

* המציאות המצערת – ביומן הבוקר ברשת ב', אריה גולן דיבר על "דברים מקוממים" של צ'ייני מרום, הפרויקטור לתקומת יישובי הצפון (שבינתיים הודיע על התפטרותו).
הכתב הפוליטי מיכאל שמש ציין לפחות שלוש ארבע פעמים שהדברים מקוממים, עוד לפני שתיאר מה נאמר. ואח"כ הוא פירט מה הדברים המקוממים בדבריו.
עיתונות שאין בה הבחנה בין ידיעה לידיעה ובין דיווח לפרשנות אינה עיתונות. למרבה הצער אין היום כמעט עיתונות.
אחד הדברים "המקוממים" היה האמירה שלא כל המפונים יחזרו. למה זה מקומם?
זה עצוב וכואב, אך זו המציאות. כל מי שקצת בקיא במציאות יודע זאת. אם תפקידו כפרוייקטור לקדם את תקומת היישובים, עליו להיות מחובר למציאות ולא לייפות אותה, כדי להיערך אליה כיאות. שיטת בת היענה אינה כלי עבודה אפקטיבי.
לא כולם יחזרו. צריך להתמודד עם זה. צריך לפעול לצמיחה דמוגרפית כדי להזרים דם חדש ליישובים. זה אולי הדבר החשוב ביותר לתקומתם.
הבהרה: אין הדברים נכתבים מתוך אהדה לצ'ייני. מבחינתי הוא נכנס לתפקיד ברגל שמאל, עם מכרז תפור לתפקידים במנהלת, ואני אישית נפגעתי מכך. אבל ההגינות מחייבת להגן עליו כאשר תוקפים אותו שלא בצדק.

* השר הטוב בממשלה הרעה – אהדתי מאוד את ממשלת השינוי, אך בנושא חשוב אחד, שגם קרוב מאוד לליבי, היא חטאה. היתה זו ממשלה אנטי חקלאית, עם שר חקלאות עוכר החקלאות בגיבוי וסיוע של שר האוצר. הרפורמה האנטי חקלאית של ליברמן ופורר התנהלה באותה שיטה של המהפכה המשטרית – באופן חד צדדי, ללא הידברות עם החקלאים, בהנחתות וצווים.
את ממשלת הפיגולים הנוכחית, הממשלה הכושלת בתולדות המדינה, שהמיטה עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, אני מתעב. אבל בנושא החקלאי, שר החקלאות אבי דיכטר מוביל קו מצוין. הוא למד היטב את הנושא. איכפת לו מאוד. הוא למד לעומק את תוצאות עידוד היבוא המתחרה בייצור המקומי ומאיים עליו, וראה שהנזק לייצור כבד, אך הוא לא הוריד כהוא זה את המחירים ואף לא עיכב את עליית המחירים. החקלאות המקומית הוקרבה על מזבח מולך יוקר המחייה, אך לא השיג את המטרה.
דיכטר מבין, שאחריותו העליונה היא הבטחת ביטחון המזון של ישראל. הוא למד שזו המדיניות גם במדינות שאינן מצויות במלחמה, וקל וחומר שזו צריכה להיות המדיניות של אומה במלחמה כישראל. הוא מוביל תיכנון חקלאי ותוכנית אב להכפלת הייצור החקלאי.
השאלה היא האם האוצר, שפקידיו תמכו בהתלהבות בקו של ליברמן-פורר, יתקע מקלות בגלגלים ויכשיל את המהלך.

* לא תשכח – מלחמתנו בעזה למיטוט חמאס, אחרי טבח 7 באוקטובר, היא המלחמה הצודקת ביותר בתולדות המדינה. כיוון שחמאס נוקט בפשע נוסף נגד האנושות – שימוש באוכלוסייה אזרחית ובילדים כמגן אנושי, ונוכחנו בזאת שוב רק לאחרונה, כשהתברר שפיר המנהרה שבה נטבחו החטופים, יצא מחדר ילדים, אין מנוס גם מפגיעה בבלתי מעורבים, כדי לבצע את המשימה.
אך צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, שאינו פוגע בכוונת מכוון באוכלוסייה אזרחית, והתוצאות בשטח הן העדות לכך – מחצית ההרוגים הם מחבלים. אין לכך אח ורע במלחמות באזורים אורבניים צפופים.
למרבה הצער, יש בתוכנו קולות הבזים לטוהר הנשק ולמוסר הלחימה, ומטיפים לנו לאמץ את המוסר של חמאס; מוסר של רצח ואונס חסרי אבחנה. ראינו זאת בתמיכה במעשי סדום בעצירים ועוד. ולראשונה בתולדות המדינה, כנופייה שזו תפיסתה חברה בממשלה ומנהיגהּ הוא שר בכיר וחבר בקבינט.
את דרכם הבלתי מוסרית הם מתרצים בציווי למחות את זכר עמלק, המופיע בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", בתוספת המילים "לא תשכח."
למילים הללו התייחס הרש"ר הירש – הרב שמשון בן רפאל הירש (1808-1888), מאבות הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה וממנהיגי יהדות גרמניה במאה ה-19. וכך הוא כתב:
"'לא תשכח': אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות… אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים.
"אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלוהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הניצחון הזה ואת העתיד הזה. 'לא תשכח' – וכדי שלא תשכח, 'זכור' מזמן לזמן, חדֵש בליבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו."
עלינו לזכור כדי לא להיות עמלק, כדי לא להיות חמאס, כדי לשמור על צלם האנוש, על צלם היהודי, על מוסר הלחימה וטוהר הנשק.

* לגאולת האדם והאדמה – מדי שנה, נערך בספטמבר, בגבעת חביבה, הכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ. אני משתתף בו מדי שנה. בחלק מן השנים, כמו אשתקד, אני גם מרצה בכנס.
השנה, הכנס נמשך יום אחד, ולא יומיים, הוא נערך בסינמטק שדרות, וכותרתו היא: אף על פי כן – התנועה הקיבוצית בעקבות 7 באוקטובר. חלקו הראשון הוא כנס החוקרים, שכל המחקרים המוצגים בו עוסקים ב-7 באוקטובר ובעקבותיו. חלקו השני הוא כנס של התנועה הקיבוצית להזדהות עם יישובי הנגב המערבי.
בראשית הכנס הוקרנו ברכות שנה טובה של קיבוצי הנגב המערבי, שבהם נערך הטבח, בשנות החמישים והשישים. בברכה של ניר יצחק נכתב – לגאולת הקרקע והאדם. אין ברכה אקטואלית מזו. אני הייתי מנסח אותה: לגאולת האדם והאדמה.

* נפעם מממצאי המחקרים – כל המחקרים שהוצגו בכנס חוקרי הקיבוץ עוסקים בהשלכות שבעה באוקטובר. כהיסטוריון, מוזר לי שאחרי פחות משנה יש כבר מחקרים. ואכן, בניגוד לכנסים הרגילים, שבהם הסוגה המובילה היא המחקר ההיסטורי, הפעם המחקרים הם של סוציולוגים, חוקרי חינוך ופסיכולוגים. היה רק מחקר אחד של היסטוריון, פרופ' אלי צור, שכותב ספר על תולדות קיבוצו, זיקים.
המחקרים מרתקים. אני נפעם מתוצאות המחקרים על החוסן בקיבוצים שעברו טראומה כה איומה.

* פאנל משיחי – לאורך שעות הבוקר הוצגו בכנס חוקרי הקיבוץ בשדרות מחקרים סוציולוגיים על התמודדות הקיבוצים וחברי הקיבוצים בנגב המערבי עם הטבח והשלכותיו. עם כל הכאב, היתה בדברים בעיקר תקווה. החוסן של הקיבוצים מעורר השראה. האזנתי, וליבי נמלא הערצה.
ואז בצהרים – פאנל פוליטי, שהיה למעשה פאנל משיחי. לשמוע אנשים שחוו את 7 באוקטובר, ולא למדו דבר, והם דבקים בדוגמות הפוליטיות שקרסו. איזה עיוורון!
ד"ר אלון פאוקר, חבר בארי, שהשכנות עם מדינה פלשתינאית עצמאית המיטה שואה על קיבוצו, ממשיך ללהג ואפילו ביתר שאת על אקיבוש ומדינה פלשתינאית שתהפוך את גוש דן, האזור המאוכלס והצפוף ביותר בישראל, לעוטף הבא.
השר לשעבר חיים אורון – ג'ומס לא למד דבר והוא מתעקש לדבוק בהשקפת העולם, שנשטפה בדם אלף מאתיים ישראלים בחבל הארץ שבו הוא חי. הוא יצא נגד שיח האחדות וההידברות עם מתיישבים ביו"ש דקה אחרי שסיפר בהתלהבות על ביקור של ארבע שעות אצל ברגותי, רב המרצחים, תואם סינוואר.
לשמוע ולא להאמין. איך אפשר לקיים דיון רציונלי עם משיחיסטים לא רציונליים?

* מברית גורל לברית ייעוד – היה שווה לעשות את כל הדרך מאורטל לשדרות ולו כדי לצפות בשיח בין דמות המופת, הרב מנחם קלמנזון מעתניאל לד"ר נילי בר סיני מבארי, תחת הכותרת: בין ברית גורל לברית ייעוד.
אני הייתי מנסח זאת אחרת: מברית גורל לברית ייעוד. לצערי, רבים עדין רחוקים אפילו מברית הגורל. אבל אסור לוותר על ברית הייעוד.
אחרי הטבח כתבתי מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון", שבו קראתי לברית בין התנועה הקיבוצית לציונות הדתית סביב ערכי הציונות, ההגשמה וההתיישבות. מאז התרחקנו מכך, לדאבוני. אבל אסור לוותר, כי זו עשויה להיות הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

* גזירה שווה – מנחם קלמנזון לקהל הקיבוצניקים: מה שאתם שומעים בתקשורת עלינו, המתנחלים, משקף את המציאות כמו מה שאומרים על הקיבוצים בערוץ 14.

* בראש ובראשונה תנועה מיישבת – הכנס הסתיים בנאום ציוני מנהיגותי של ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, שהזכיר לנו את היותנו, בראש ובראשונה, תנועה מיישבת, המחויבת בראש ובראשונה לאזורי הספר. נאום של מנהיג משימתי, הרותם לעשייה.

* ביד הלשון: קידר - קֵידָר הוא יישוב קהילתי כפרי במדבר יהודה, מדרום למעלה אדומים, המשתייך לתנועת חירות-בית"ר, בשטח המועצה האזורית גוש עציון. היישוב, המתנשא לגובה של כ-450 מטרים מעל פני הים, באקלים מדברי ויבש, הוא היישוב הצפון מזרחי ביותר במועצת גוש עציון.
קידר הוא יישוב מעורב, של חילונים, מסורתיים ודתיים. הוא מונה 250 משפחות, כ-1,600 נפש.
היישוב קידר על לקרקע ב-1984. החלוצים שיישבו את המקום חיו תחילה באוהלים ואח"כ בקרוונים וב-1992, עלו לנקודת הקבע.
מקור שמו של היישוב הוא מטבע לשון מקראי, "כאהלי קֵדָר" (שיר השירים א', ה'). תחילה נקרא היישוב קֵדר, אך בהמשך הוחלט לכתוב את שמו בכתיב מלא – קידר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com