על "פאוסט" מאת גתה (יוהן וולפגאנג פון גתה) בתרגום יצחק כפכפי

דביר – 12111 חרוזים, 650 עמ' + מ"ב עמ' הקדמה והערות, 2006

גתה, הנחשב בתרבות העולם לגדול המשוררים ואנשי הרוח, ואחת הדמויות הגדולות של הספרות העולמית, סמל לתרבות המערבית של העת החדשה (כך בערך "פאוסט" באנציקלופדיה העברית). גתה עצמו ראה ב"פאוסט" את מרכז יצירתו – מפעל חייו. במקביל ל-40 הכרכים של יצירתו שפורסמו בחייו (אחרי מותו התפרסמו עוד עשרים כרכים) – לאורך כמעט כל חייו הבוגרים עסק בחיבור "הטרגדיה" הזאת, כדלקמן: הפרסום של "פאוסט" "הקדום" ראה אור ב-1774, והחלק האחרון ראה אור ב-1832, השנה בה הלך לעולמו. בלא ספק, מדובר בהשקעה ענקית, כאשר גתה, שהיה בעל תואר דוקטור למשפטים, והיה בקיא ברפואה, במדעי הטבע ובספרות העולמית, ששחה במים העמוקים של הפילוסופיה (אפלטון, אריסטו, שפינוזה, קאנט, הרדר), שהעז להתפלמס עם גאון הפיזיקה, ניוטון, שהיה בקיא מאין כמוהו במיתולוגיה היוונית והרומית – רקם לאורך עשרות שנים עלילה ודמויות שנועדו לחשוף לקוראים את כבשונו של עולם, ואמירה שתעניק מבט ייחודי כלפי ההוויה שבני האדם מצויים בה.

הבה נבחן את הספר הגדול הזה, ובמידת האפשר נסיק מסקנות, שהן בהחלט לא מחייבות:

"הטרגדיה" מתחילה ב"פרולוג בשמיים" – חיקוי מוחלט לאיוב פרק א': השטן, הוא מפיסטופלס, מבקש רשות מהאל להעמיד את פאוסט בניסיון, שבעקבותיו יוכל לרכוש את נשמתו. דוקטור פאוסט, "אדם עליון", שהשתלם כמו גתה עצמו במשפטים, רפואה, תיאולוגיה, מבקש להיטיב עם בני האדם, אך חש שכל ידיעותיו ומחקריו משאירים אותו עם אותן השאלות לגבי התעלומה שבטבע, ומתוך ייאוש הוא אפילו מתכוון לשים קץ לחייו.

השטן מתחפש לכלב, שפאוסט מכניס אותו לביתו, וכשהוא מתגלה (סימן היכר – רגל בעלת פרסת סוס), הוא מציע לפאוסט להיות משרתו הנאמן, ולמלא את כל חלומותיו, בתנאי שיחתום בטיפה מדמו שהוא (אשר לא איכפת לו ממה שיקרה לו בעולם הבא) יהיה מכור לשטן. וכאן מופיעה הברקה: פאוסט מוכן למכור נשמתו לשטן רק בתנאי אחד – שאם יאמר כי רגע אחד בחייו הוא כל כך נפלא, עד כי היה מוכן שרגע זה יימשך (חרוזים 1702-1699). וזאת למה? כיוון שאדם מטבעו חותר כל חייו אל חוויית החיים הבאה.

השאיפה הראשונה של פאוסט היא לחזור להיות צעיר. לשם כך, עליו לגמוע סם שתרקח מכשפה, ובאמת עם המהפך הזה הוא מתאהב בנערה פשוטה ואדוקה ששמה מרגרט, גרטכן (הסם גורם לכך שכל נערה שיפגוש יחשוב שהיא הלנה). השטן נענה לדרישתו של פאוסט לכבוש את ליבה של גרטכן, אבל, מעשה שטן, כל אסון אפשרי מתרחש בעקבות האהבה האסורה: סם השינה לאם, כדי שתתאפשר ההתעלסות, גורם למותה, פאוסט נאלץ להרוג את ולנטין, אחיה של גרטכן, שבא לנקום על חילול כבודה, וגרטכן עצמה מטביעה את התינוק שנולד בחטא, ובעקבות כך נכלאת ונידונה למוות.

לשווא פאוסט זועם על השטן שהעלים ממנו את מצוקותיה של גרטכן, ולא נותר אלא לדרוש ממנו שיאפשר לו לשחרר אותה מכלאה. השטן אמנם נענה, מרדים את הסוהר, ופאוסט אמור להגניב אותה מחוץ לכלא, אבל גרטכן רוצה רק נשיקה אחרונה ממנו, ואינה מוכנה להשתחרר ולהיות נעה ונדה, כשהיא בורחת מזרועות החוק. היא רוצה להיקבר ליד אחיה, זה שלפני מותו גידף אותה על מעשיה. המוות של גרטכן בגרדום הוא כפרת עוונות – נשמע מלמעלה קול המכריז על ישועתה (עמ' 257).

כאן צריך להתעכב על שני עניינים:

כדי לפתות את גרטכן, השטן שם בארונה תכשיט. אימה האדוקה של גרטכן חוששת שמדובר במדוחי שטן, ונותנת את התכשיט לכומר. וכאן יש הערה שלכנסיה יש קיבה גדולה המכילה את כל המתנות, ודומות לה קיבותיהם של היהודים ושל המלך. בעצתה של מרתה, השכנה של גרטכן, היא לא מראה את התכשיט השני לאם.

יחסו של גתה ליהודים הוא מורכב – מצד אחד, הוא העריץ את שפינוזה, והעריך מאוד את משה מנדלסון ושלמה מימון. הוא העדיף את התנ"ך על פני הברית החדשה, והיה מלא בוז כלפי המיתוס הנוצרי בדבר מותו המושיע של ישו, אבל הצביע על מידות מגונות של היהודים, והיה נגד האמנציפציה שלהם. אנו פוגשים את היהודים בספר זה עוד פעם, כשהאוצר של הקיסר נמצא במשבר, ונאלצים לפנות ליהודי המלווה בריבית (עמ' 272).

וכן, הגם שיחסו של גתה לדת הנוצרית, ולרפורמה של לותר הוא שלילי (ראו עמ' 108 שורה 2129), הרי בכל "הטרגדיה" הזאת נמצא צמידות למיתוס הנוצרי: גרטכן זוכה לישועה משמיים, למרות חטאה, כנ"ל גם פאוסט עצמו, שעולה לשמיים בסוף העלילה. יש היגדים של מלאכים ולהקות עליון, ומצוטטים פסוקים מהברית החדשה (אל האפסיים ו' 12; מתי ד' 8 – עמ' 530, 532; לוקס ז' 36, יוחנן ד' – עמ' 625, 626; לוקס ז' 36, עמ' 626).

בחלק השני של "פאוסט" אנחנו גולשים אל פנטסמגוריה שלימה – המחבר מציע מיתולוגיה יוונית "משופצת" בחרוזים. אנחנו פוגשים את הספינקס ואת אדיפוס, את הסירנות ואת אודיסאוס, את פרספונה מלכת השאול, את טינדראוס שהועיד את הלנה למנלאוס, את חירון הקנטאור והרקולס, פאן ונימפות, נראוס, זקן הים והנראידות, טריטונים, ופאריס שהוזהר שלא יחטוף אשת איש. העלילה מפגישה בין הפילוסופים אנכסגורס ותאלס. למותר לציין שכמעט כולם נושאים נאומים ארוכים. וכמו בספרות היראית של ימי הביניים אנחנו פוגשים בספר זה דמויות סמליות כמו "חכמה", "מחסור", "אשמה", "דאגה", "היענות". עצי זית, שיבולים, חרקים וכו' שרים ונואמים. וגנר, עוזרו של פאוסט, מצליח לברוא ילד.

עיקר העיקרים בחלק זה של הספר הוא העלאה באוב של הלנה היפה, שלאחר ראותו אותה – פאוסט מחליט שבלעדיה אין טעם לחייו. מפיסטופל, שהתחייב לעשות הכול למען פאוסט בתמורה לנשמתו, מתחפש לסוכנת ביתה של הלנה, ומאיימת עליה שמנלאוס הנבגד (מלבד פאריס שחטף אותה, גם דאיפובוס, בנו האחר של פריאמוס הופכה לפילגשו) יעלה אותה לקורבן. כדי להימנע מהגורל המר שכביכול נועד לה, הוא מעביר אותה מימי קדם לימי הביניים, כאשר פאוסט מופיע כאביר גרמני הגובר על צבא מנלאוס, ונושא את הלנה לאישה. הם עוברים לארקדיה שביוון (למה? ככה!), חי עימה במחילות ומוליד ממנה בן בשם אויפוריון שמואס בחיים השקטים של הוריו, ושואף לפעילות נמרצת שגורמת למותו. בעקבותיו גם הלנה נמוגה ויורדת לפרספונה, אלת השאול, כשהיא מודה שאושר לא דר עם יופי לאורך זמן.

פאוסט מסייע לקיסר לגבור על המתיימר להיות קיסר, שהעם נהה אחריו. בעקבות כך הוא זוכה לכבוד ויקר. מפיסטופלס גם מצליח למלא את החסר הגדול באוצר הקיסרות, אבל מגיע הארכיבישוף, ומאיים עליו כי מאחר שהיה בברית עם השטן, עליו לכפר על חטאו , וכדי להינצל מאש הגיהינום, עליו להעניק לכנסיה נכסים וכסף וזהב, עד כי כל הקיסרות תעבור לכנסיה. (עמ' 576-573). היחס השלילי לכנסיה אינו מפריע לגתה לנקוט בהיגדים ובתמונות שמקורן כנסייתי מובהק.

בסוף היצירה פאוסט הוגה ייבוש חוף הים כדי להעניק אדמה פורייה לאדם. "הדאגה" מעוורת את עיניו, וכשהוא שומע חופרים, הוא בטוח שאלה הפועלים העובדים על סכר לים, ואינו מודע לכך שחופרים לו קבר. בסוף פאוסט, למרות חטאיו, זוכה שנשמתו עולה לשמיים בזכות כוונותיו, ובזכות אהבתה של גרטכן. מפיסטופלס מאוכזב על כך שהשקעתו הגדולה בפאוסט היתה לחינם.

שאלה היא אם למען "האמת" הנוצרית הזאת היה הכרח לברוא את הפנטסמגוריה הענקית המופיעה בחלק השני, העיקרי, של "הטרגדיה". וכן, גתה כותב הערות לבמאי, כאילו יש אפשרות להעלות על במה את גודש האירועים העל-טבעיים שביצירה זאת, ואת הנאומים הארוכים של הגיבורים (דוגמה: ולנטין, אחיה של גרטכן, בגסיסתו הוא נואם נאום ארוך של גידופים לאחותו החוטאת – עמ' 208-204).

שייקספיר היה יוצר נערץ על גתה ("חלום ליל קיץ" נרמז ביצירה זאת – עמ' 232), והוא כשחקן בעצמו, בנה את המהלך ואת היקף מחזותיו כך שאפשר, ומתבקש, להעלות אותם על במה, כפי שאירע מימיו ועד ימינו באינספור במות ובאינספור שפות. במחזותיו של שייקספיר הגיבורים מתמודדים עם מעקשי החיים, עם יצריהם ועם אויבים אמיתיים ומדומים – מבלי שהאל ומלאכיו יתערבו בעלילה. וגם כאשר יש סצנות הגולשות אל העל-טבעי, סצנות אלו חושפות את עומק הבנתו של שייקספיר לנפש האדם: המכשפות מנבאות למקבת מלוכה, אלא שברור כי הוא שומע מה שנפשו משתוקקת אליו בסתר; המלט רואה את רוח אביו הדורשת נקמה, והרי מה שהמלט הבן שומע מרוח אביו הוא מה שרובץ על ליבו.

תרבות אנושית נבנית בצורה חופשית כאשר היא משתחררת מכבלי האמונה, מרודנות האל, מאימת השטן, מהמלאכים, מהכישוף, מהניסים ומהמסתורין. "פאוסט" בכוונת מכוון אינו משתחרר מכל אלה.

משה גרנות

אהוד: בתיכון חדש בתל אביב למדנו לפני יותר משבעים שנה עם טוני הלה את פאוסט חלק א' בתרגום יעקב כהן, כאשר היא מחזיקה בידה את המקור הגרמני. עד היום מהדהד בי הפסוק "להגיד לרגע החולף – התמהמה נא, יפית כל כך!"