לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.
לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.
האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.
חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.
הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"
ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."
ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."
ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.
שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."
"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].
"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!
"בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."
אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.
אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.
אלה היו ימים.
אהוד בן עזר