פרק תשעה-עשר
אבקת-חלב לתינוק הערבי בבית-חנינא
את הלילה שבו נהרג חנניה בקרב על גבעת התחמושת בירושלים, במלחמת ששת הימים, ביליתי אני לא רחוק משם, בבגדיי, בשינה על גבי משאית צבאית ברחוב הראשי של בית חנינא, בדרך מירושלים לרמאללה.
בערב הקודם, לאחר שעברנו בשיירה ברחובות המרכזיים של ירושלים, לקול תרועות הקהל, נכנסנו לדממה המחשיכה של שכונת שיח' ג'אראח שכבר היתה בידי הצבא שלנו. רק יריות בודדות של צלפים נשמעו פה ושם, ואנחנו הסתתרנו במשאית מאחורי חביות של אספקה וציוד רפואי.
המשכנו צפונה, ונישארנו תקועים ללילה ברחוב שכל בתיו נעולים וחשוכים. לא ידענו בדיוק היכן אנחנו, אך כאשר האיר הבוקר ראינו סביבנו שכונת וילות לבנה, מוצפת אור שמש חזק של הרי ירושלים, ובצידה המזרחי מתנשא ארמון של המלך חוסיין.
מאחר שהיינו פלוגת חובשים חטיבתית ולא לוחמים של הקו הראשון, היה לנו זמן להתפזר בין הבתים המפוארים. מצאתי את עצמי בבית אבן ערבי נאה, סמוך לבית-החולים דג'אני, בטרקלין מהודר, ולידו מיטבח מודרני. שתי נשים מבנות הבית הכינו ספלים של קפה חם והסתובבו בביטחון בין החיילים כשהן מחלקות את המשקה. היתה איזו אווירה תרבותית, גם של סקרנות, איש לא העלה על דעתו לפגוע בנשים, להיפך, הודו להן בנימוס, אבל בה-בעת גם ראיתי כמה מחיילנו מקלפים מזכרות מקירות הטרקלין, שהיה קצת חשוך לעומת האור העז בחוץ – הם התנהגו כאילו הם נמצאים בבית נטוש.
בעל-הבית חייך והמשיך לארח אותנו. היתה לו ברירה?
אחר-כך עלינו לראות את הארמון של חוסיין, שכבר היה די ריק, כי אלה שהספיקו לבקר בו לפנינו גילחו ממנו מזכרות, בעיקר בקבוקוני בושם וחפיסות סבון ריחני. נותרה רק המיטה הזוגית הגדולה ועליה מזרון חשוף לגמרי.
בעייה קשה היתה למצוא מקום לחרבן. חיילים אחדים גילו חנות מכולת קטנה במיבנה של מוסך, נכנסו פנימה וישבו בהרחבה על חביות קרטון וארגזי דיקט. אני התאפקתי. חששתי להיכנס לבית-שימוש באחד הבתים, ולא הייתי מוכן להתפנות בחנות.
בחדר-הקבלה של בית החולים הפרטי דג'אני ישבו רופאים שלנו ודיברו עם צוות רופאים ערבי. גבר צעיר, בן-גילי לערך, שחור-שיער, ממושקף ובעל פנים אינטליגנטיות, הסתובב עצבני ומודאג. התברר שהוא נשוי לבת ממשפחת דג'אני, כל בני-המשפחה התאספו בבית החולים כשפרצה המלחמה, ואולם לו ולאשתו הצעירה יש תינוק הזקוק באופן דחוף לאבקת-חלב מיוחדת שנמצאת רק בדירתם. הוא מבקש רשות ללכת להביא את המזון לתינוק, אבל חושש לצאת לבדו, פן יהרגו אותו.
יחד עם עוד חייל בשם ניסים התנדבתי, לבקשת המפקד שלי, ללוות את זוהיר, זה שם האב הצעיר, לדירתו. בינתיים תהיה לנו אפשרות להשתמש בשירותים וגם להתגלח.
יצאנו לדרך ברחוב שמסתעף מהכביש הראשי של בית-חנינא. החזקתי תמ"ק עוזי דרוך, כדי שאוכל לירות מיד, אם זו מלכודת. זוהיר צעד באמצע, ולצידו ניסים שהיה אצלנו אלונקאי, והחזיק בידו רובה צ'כי ממלחמת השיחרור. השתדלתי להתעלם ממצב המלחמה ומהצורך הדחוף שלי לחרבן – ושוחחתי עם זוהיר על לימודיו באוניברסיטה ועל ספרים ששנינו קראנו. דיברנו אנגלית. המצב לא מצא חן בעיני ניסים, שלא ידע אנגלית, וניראה כמקנא על כך ששני אנשים, שאחד מהם אוייב שלו, כורתים ברית תרבותית נגדו.
הגענו לדירה, שהיתה מלאה אור. זוהיר אסף קופסאות אבקת-החלב מתוצרת-חוץ, ועוד דברים נחוצים שאשתו ביקשה ממנו שיביא. ניסים ואני חירבנו במשמרות בשירותים הנקיים, התגלחתי מול הראי, לא השארנו בדירה שום לכלוך, וחזרנו שלושתנו לבית-החולים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא