קטע אחד מתוך "ימים של לענה ודבש", 1998

ביתו של פרץ פסקל, פקיד הברון, נחשב למיוחס ולעשיר במושבה. ומעניין שאת הצירוף של "נפש-גבר וחן-אישה" שברנר מוצא בנערה היפה והמיוחדת, מוצאת אסתר בחברתה, בשתי שורות השיר "ללורת", שנכתב ב-1925, כבר לאחר התאבדותה של לורט, ונותר גנוז: "בתולה ואם היית – ואון גברים / במנוף מחשבתך."

בין הגלויות והמכתבים, שאסתר שומרת במגירותיה שנים רבות, מצויים פתקים רבים ללא תאריך, רובם כניראה משנת 1910, על נייר מכתבים משובח, לעיתים צהוב או ורוד, כתובים צרפתית, חלקם בחתימת .L וחלקם בשם המלא: לורט. עולה מהם קשר כמעט יומיומי בין השתיים, ומישהו, ערביה שעובדת בבית פסקל או יעקב, אחיו הצעיר של משה כרמי, מעביר את פתקיה של לורט הענוגה לאסתר, מרחק חמש דקות הליכה.

חלק מהפתקים עוסק בלימודים. מתברר שלא רק צרפתית הן לומדות אלא גם את המחזה "הרמן ודורותיאה" של גיתה. ואכן, בגלוייתו מפברואר 1910 מקניט אברהם-חיים את אסתר על כך שהיא מתעקשת ללמוד גרמנית נוסף לצרפתית ולעברית, ולהיות "גאונת הדור", ואסתר עצמה מספרת לימים לרבקה כצנלסון: "אבי הכריח אותי לקרוא את גיתה, שילר, היינה. גרמנית למדתי אצל לורט."

הפתקים כתובים בעיפרון וקשים לפיענוח לא רק בגלל עתיקות הכתוב אלא משום שהצרפתית אינה תקנית ולא תמיד מובנת. מיבחר משפטים מתוך פתקים אלה, שתורגם בידי יהושע קנז, מלמד אולי משהו על הלוך-רוחה של לורט ועל יחסיה עם אסתר:

אני יותר מדי עצלנית כדי ללמוד היום, הקריאה, הדקדוק והשאר. לא נלך הערב לקחת שיעור. אני אחזור לראותך לקראת שקיעת השמש [[vers le coucher du soleil.

אסתר יקירתי, לא יכולתי לבוא. אמא עדיין בירושלים ששם בטי חולה. אינני יודעת אם את עדיין לכמה ימים ביפו. אבוא לפגוש אותך ביום ראשון בבוקר. אני מנשקת אותך בחיבה. לורט שלך.

אני שוב חולה. אמא היתה ביפו והיא לא תשוב אלא רק מחר. בואי... לורט.

אסתר, אני אבוא הערב, אחרי השיעור, כמו אתמול, אם לא נדבר יותר כמו אתמול, אני לא יכולה להגיד שום דבר [כלומר – יכול להיות שגם היום לא נדבר שתינו. המתרגם] יש זעזועים... ל.

אני כאן בכתונת קרועה. אני יחפה. אמא נכנסת אז לחדרי. המפתחות של ה... לורט.

אני אשוב הערב. יש לנו המון עצב, לכן לא באתי אתמול. וגם חשתי שנוכחותי אינה משנה לך... ל.

היכרותן של אסתר ולורט משתרעת מראשית שנות לימודיהן בבית-הספר ועד לעזיבת אסתר את הארץ בקיץ 1921, כאשר לורט נמצאת אז עם אימה ואחיותיה בפאריס. קשה למקם בדיוק את זמנן של הפתקאות הללו, אך תוכנן רומז אולי לשורות המופלאות שבהן עתידה אסתר לאפיין ב-1925, בשירה "ללורת", את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני-קיימא עם סביבתה: "כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת-פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך."

אהוד בן עזר