יוסי אחימאיר: "מחצית השנה הראשונה" – משבעה באוקטובר הארוך ואילך.
הוצאת "ניצנים" תשפ"ד, 117 עמ'
ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו, כששמעתי על הטבח ההמוני בבארי, בניר עוז ובכפר עזה, הדהד בראשי צמד המילים "בקיבוץ ההריגה", על משקל "בעיר ההריגה" – "משא נמירוב", הפואמה הנבואית (במובן של נבואת זעם, לא של הגדת עתידות) המטלטלת של ביאליק לאחר פרעות קישינב בפסח תרע"ג, 1903. העולם היהודי כולו הזדעזע מהפוגרום, שהיה זעיר בהשוואה לטבח 7 באוקטובר. נרצחו בו כחמישים איש. אפילו חשבתי לכתוב מאמר תחת הכותרת הזו. אולם הקדים אותי לא אחר מאשר... גדעון לוי. הוא ביקר בבארי ימים אחדים אחרי הטבח, הזדעזע ממראה עיניו והעלה את רשמיו על הכתב במאמרו. אם היו למישהו ציפיות שהביקור פקח את עיניו, הוא מיהר לאכזב אותו. אחרי ששפך כמה דמעות תנין בבארי, חזר מיד לסורו, לפוזיציה הקבועה שלו כתועמלן אנטי ישראלי קיצוני ואובססיבי.
ספרו של יוסי אחימאיר "מחצית השנה הראשונה", נפתח בבית הראשון של "בעיר ההריגה". "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה... הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט." אחימאיר קם והלך לקיבוץ ההריגה, ולאחר ביקור בכפר עזה פירסם מאמר שכותרתו "בקיבוץ ההריגה".
הספר הוא קובץ מאמריו של אחימאיר ב"מעריב", שחלקם פורסמו גם ב"חדשות בן עזר", במחצית השנה הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל". אין זה ספר שנכתב בפרספקטיבה של חצי שנה, אלא תיעוד רשמיו, רגשותיו ומחשבותיו של אחימאיר, כפי שהעלה על הכתב בזמן אמת. המאמר הראשון, שפורסם ב-9 באוקטובר, היה "מכתב לחייל בחזית"; מכתב לנכדו יואב, לוחם ההנדסה הקרבית, שהשתתף בקרבות. הספר כולו מוקדש ליואב.
אחימאיר היטיב, בבטאו את תחושותיו, לבטא את התחושות הקולקטיביות של העם, בעיקר בראשית המלחמה, בטרם הקונצנזוס התערער; את תחושות היגון הכבד, הזעזוע, הזעם והקושי להאמין איך דבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל הריבונית. הוא כותב על המחדל הביטחוני הכבד, על מחדל ההסברה ועל הכשל המדיני.
הפואמה של ביאליק הציתה התעוררות ציונית אדירה והניעה את העלייה השנייה; העלייה שעיצבה את ארץ ישראל העובדת והצמיחה את מנהיגות תנועת העבודה הציונית שהנהיגה את היישוב והמדינה בעשורים הראשונים להקמת, ובן גוריון בראשה. לפואמה הזו מקום משמעותי גם בתנועתו של אחימאיר, תנועת ז'בוטינסקי, אף שהטבח קדם כמעט בשני עשורים להקמתה, כיוון שז'בוטינסקי תרגם אותה לרוסית והביא אותה להמוני היהודים ברוסיה, שלא דיברו עברית. המסר, שהציונות שאבה מלקח הפוגרום, היה של "לעולם לא עוד," כלומר כשתקום המדינה היהודית בארץ ישראל,
והנה, בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית, הריבונית, החזקה, קרה פוגרום נורא כל כך, וצבא ההגנה לישראל (שיוסי אחימאיר מקפיד, באופן קצת אנכרוניסטי, לכנות אותו "צבא ישראל", כפי שנקרא בתנועת החירות בשנות החמישים, בטענה שה"הגנה" הוכנסה לשמו של צה"ל כדי להאדיר את ארגון ההגנה ולהשכיח את המחתרות אצ"ל ולח"י) – לא היה שם כדי להגן על האזרחים מפני נחילי המחבלים שטבחו בהם. בטבח הזה מדינת ישראל נעלמה ולא עמדה בייעודה ובהבטחתה העיקרית. ממשלת ישראל לא עמדה ביעד הבסיסי שלשמו היא קיימת. ראש ממשלת ישראל לא מילא את החובה הבסיסית הראשונית הנותנת לו את הלגיטימציה לשלוט. צה"ל כשל במשימתו הבסיסית, הגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה.
מעניינת גישתו של אחימאיר, כאיש ליכוד מרכזי, כלפי המחדל והאחריות של נתניהו וממשלתו לאסון הנורא. במאמריו הראשונים, הוא מדבר על אחריותו של ראש הממשלה. "יש לומר באופן ברור: אחריות-העל לאסון שמחת תורה מוטלת על מי שעומד בראש הפירמידה, ראש הממשלה! האחריות הישירה חלה על ראש אמ"ן וראש השב"כ." ("שתי החזיתות: לחימה והסברה", 16.10.23). מצד אחד, הוא אומר באופן ברור ועם סימן קריאה של מי האחריות העליונה, אך מסיט לאחרים את האחריות הישירה. אכן, על נתניהו חלה אחריות-על על המחדל המודיעיני, אך אין לו עליה אחריות ישירה. אך אחריותו הישירה היא למדיניות ההתמכרות לשקט, בעשור וחצי שנות שלטונו, שאיפשרה לחמאס להפוך מארגון טרור קטן לצבא טרור גדול, מפלצתי וקטלני שהצליח לחולל את האסון הכבד ביותר לעם ישראל מאז השואה. בכך, הוא מפחית מאוד מאחריותו של נתניהו וגם מהתביעה שיישא במחיר אחריותו.
דווקא בנושא מחדל ההסברה, שמעסיק את אחימאיר מאוד והוא הירבה לכתוב עליו דברים של טעם, הוא מפנה אצבע מאשימה ישירות לנתניהו. "כמובן, אין זה תירוץ מספיק לכשל ההסברתי, בעיקר כלפי חוץ. הסברה אגרסיבית, יעילה, המבוססת על אדני צדק ולא על תעמולת כזב, ביכולתה לרכך את הביקורת הגוברת על פעולותינו הצבאיות. מחדל ההסברה בוודאי רשום על שמו של 'מר הסברה'." ("ספר הג'ונגל", 25.3.24).
ואיך המחדל הביטחוני הנורא מכל אינו רשום על שמו של "מר ביטחון"?
ככל שאנו מתרחקים מיום הטבח, ואולי כתגובת נגד למחאה הקיצונית ולעתים המסיתה נגד נתניהו, הולכת ומתעמעמת ביקורתו של אחימאיר על מנהיג מפלגתו, והוא יותר ויותר מתייצב לצידו ומסנגר עליו. מאמרו "חידת נתניהו" (3.4.24), הוא מאמר הערצה לנתניהו. "מאיזה חומר עשוי ראש הממשלה בנימין נתניהו?" פותח אחימאיר את מאמרו, שבו הוא מעלה על נס את כושר העמידה שלו בלחצים מבית ומחוץ. "הופעותיו של נתניהו... הן תמיד מרשימות, ענייניות, אפילו משכנעות... השנאה ברחובות בוערת, ועדין האיש מפגין שליטה עצמית, קור רוח, מנהיגות."
"הוא רואה עצמו כמגן ישראל," מסביר אחימאיר, ואין בדבריו אפילו הרמת גבה קלה, איזו התייחסות אירונית לכך שמי שבמשמרת שלו, כתוצאה ממדיניותו הפייסנית, אירע הטבח הנורא, עוד רואה עצמו כמגן ישראל, ודומה שגם אחימאיר עצמו רואה אותו ככזה. ואני תמה, איך מי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, מנהיג הפוך לחלוטין בתכונותיו מנתניהו, ומי שהיטיב להגדירו "מלאך חבלה", מגלה עיוורון כזה כלפי נתניהו. יותר משזו חידת נתניהו, זו חידת אחימאיר.
אחימאיר הוא פובליציסט מצוין, מאמריו טובים מאוד, והספר קריא מאוד ומעניין. כל ישראלי שיקרא אותו, יזדהה עם מרבית דבריו. מלבד סוגיית האחריות של נתניהו, שהיא די שולית בספר, הזדהיתי עם רוב דבריו. כך גם במאמר יפה על היחסים עם העדה הדרוזית, אחרי שהשתתף בהלוויית חלל צה"ל בן העדה ("אחים ולא רק בשכול", 9.1.24). אך במאמר, הקורא להדק את הברית עם הדרוזים, אחימאיר קורא גם לשנות את חוק הלאום כדי לרצות אותם ולהכניס אליו את סעיף השוויון. אני בעד הכנסת סעיף שוויון לחוקה המתהווה, אך לא לחוק הלאום, שאינו עוסק בשוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית. אני שותף לרצון בהידוק ברית החיים והדמים עם הדרוזים, אך לא בריצויים באמצעות פגיעה באמת הציונית שלנו, שחוק הלאום מבטא אותה.

2. צרור הערות 18.9.24
* מכת פתיחה – אילו הייתי אזרח המדינה העלומה שביצעה את הפעולה בלבנון, הייתי גאה מאוד. זהו הישג מודיעיני, טכנולוגי ומבצעי אדיר ונדיר. ככל הידוע לי, מעולם לא היתה פעולה כזו במקום כלשהו בעולם.
מי אחראי להישג? מי שאחראי לכישלונות הוא האחראי להישגים. ראש הממשלה של אותה מדינה, והוא ראוי על כך להערכה.
[אהוד: אחראי לכך גם ראש הממשלה, "הסמרטוט" – בלשונך המצחיקה].
ההישג הזה יוכפל שבעתיים, אם אין זו פעולה ספורדית אלא מכת פתיחה. כששמעתי על הפעולה, הייתי בטוח שעכשיו, מיד, כאשר חיזבאללה בהלם, בבלבול, בפניקה ובכאוס, צה"ל ינצל את ההזדמנות ויתקוף בכל העוצמה. עד שעת כתיבת דברים אלה, בוזבזו כבר 8 שעות יקרות.

* שנה – שנה. שנה (!) לקח לממשלת הדשדוש להכליל במטרות המלחמה את השבת תושבי הצפון לבתיהם בביטחון.
כמה זמן ייקח עד שגם יעשו משהו בנדון? עוד שנה?

* איפה תהיה רצועת הביטחון – החלטת מועצת הביטחון 1701 שעל פיה חיזבאללה צריך להתרחק אל מצפון לליטני היא החלטה טובה, אך היא לא התקיימה אפילו יום אחד ולא יכולה היתה להתקיים, כי לא היה מי שיאכוף אותה. מהותו של חיזבאללה הוא החתירה להשמדת ישראל ופגיעה בה ככל שיוכל, כחלק מטבעת האש האיראנית. האם החלטה של מועצת הביטחון – זה מה שיעצור ארגון קנאי כזה ממימוש מהותו?
אם ייחתם הסכם ברוח החלטת מועצת הביטחון הוא שוב יהיה הסכם טוב, אך הוא ימומש בדיוק כפי שמומשה החלטת מועצת הביטחון 1701. זה מה שמגיע לתושבי הצפון אחרי שנעקרו למשך שנה (בינתיים) מבתיהם, בהחלטה אומללה ומופקרת, שהיא פשע נגד הציונות?
כוחות צה"ל חייבים להיות מצפון למטולה, למרגליות, למנרה ולשלומי, כדי לאפשר את ביטחונם. בשנה האחרונה למדנו שהברירה שלנו היא בין רצועת ביטחון בשטח לבנון לבין רצועת ביטחון בשטחנו. אסור לנו לוותר על כך.
אם מישהו היה מציע הסכם שבו לבנון נסוגה עד מצפון לליטני כדי לאפשר רצועת ביטחון ישראלית, זה היה נפלא. אבל הרי זה לא יקרה. לכן, אין מנוס מפעולה נרחבת בלבנון, למיטוט חיזבאללה ולהקמת רצועת ביטחון של צה"ל בלבנון.
מלחמה כזו לא תהיה פיקניק. יש להקים ממשלת אחדות רחבה, שתוכל להוביל את עם ישראל למערכה הקשה הזאת.

* בורחת מבשורה – מדינה שבורחת מקריית שמונה, הטרור רודף אחריה לצפת.

* אז מה? עכשיו נפנה את לוד?

* אין יישוב כזה – פיקוד העורף הודיע על אזעקה במצוק עורבים. מצוק עורבים? יש יישוב כזה?

אין. מצוק עורבים היה שם שיווקי של שכונה ביישוב קלע אלון. לכל יישוב יש שם. שם היישוב – קלע אלון. מה פתאום מצוק עורבים?

* ממשלת אחדות לאלתר – אין באמת דרך להשיב את תושבי הצפון ללא מתקפה כוללת על חיזבאללה. אבל אי אפשר ללכת למלחמה בקרע ציבורי כזה, עם ממשלה שאינה נהנית מאמון העם, אם להתבטא בזהירות ובאנדרסטייטמנט.
אל מול האתגרים הגדולים בצפון, בדרום ובמזרח חייבים להקים ממשלת אחדות לאומית לאלתר.

* בייס חדש – נציגי עשרות ארגונים המקדמים מסר של יחד לאומי וחתירה להסכמה לאומית רחבה – הקול של הרוב הדומם, התכנסו אמש אחר הצהרים במרכז וואהל בגבעת שמואל, לקידום הקמת ממשלת אחדות לאומית.
השתתפתי באירוע מטעם התנועה לציונות ממלכתית, שאני בין מקימיה, והמטה המשותף של הארגונים, אך אני פעיל בעוד שניים מהארגונים המשתתפים, הרבעון הרביעי ומצפינים, וקשור גם לארגונים נוספים, כמו השומר החדש.
בחלק הראשון של הכנס, הנחיתי פאנל של ראשי ארגונים. לאחר מכן נערך מושב של שולחנות עגולים. באופן טבעי, השתתפתי בשולחן שעסק באתגרי הצפון (לא במובן הביטחוני, אלא בתקומת הצפון לאחר המלחמה). לסשן האחרון לא נשארתי. לנוכח האירועים בצפון, חשתי, שכחבר צח"י (צוות חירום יישובי) ולוחם בכיתת הכוננות של אורטל, עליי לחזור בהקדם הביתה.
אני מקווה מאוד שתקום בהקדם ממשלת אחדות-חירום ולא פחות חשוב, שאחרי הבחירות הבאות תקום ממשלת אחדות לאורך זמן. אך בעצם המהלך הציבורי לקידום האחדות אני רואה חשיבות עצומה בפני עצמה, גם אם המהלך הפוליטי ייכשל. סוף סוף, יש התעוררות של המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, הנותן קונטרה למחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו, ולגורמים הצנטריפוגליים שדוחפים כלפי חוץ, להעמקת הקרע. כאשר המנהיגים שבויים בידי הבייסים הקיצונים ומשקשקים מתגרת ידם הרעה, ראוי לבנות בייס חדש, מרכזי, המחויב לאינטרס הכלל, לאינטרס הלאומי, ואל מול המשיכה הקיצונית לצדדים, תובע הליכה קדימה, לקידום היעדים הלאומיים המשותפים.

* על מי הוא ירה? – בכנס ארגוני האחדות, שוחחנו – משה שפירא, אביו של ענר שפירא שנפל בגבורה עילאית ב-7 באוקטובר, אורי בנקי, אביה של שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, הקים את ארגון דרך שירה בנקי ושלהזמנתי הצטרך לתנועה לציונות ממלכתית. שלושתנו מכירים משירות מילואים משותף בגדוד הצנחנים 420. – דיברנו על כך שהעובדה ששלושה מאותו גדוד נמצאים יחד באירוע כזה מנוגדת לכל סטטיסטיקה, ושבעצם זה קורה בהרבה פורומים מובילים בחברה הישראלית. וגם בפוליטיקה. מתוך 120 ח"כים, מכהנים בכנסת שלושה בוגרי הגדוד מאיר כהן, אלעזר שטרן (שהיה מג"ד שלנו) וקינלי טור פז. אורי בנקי הדהים אותי, וסיפר שגם עופר כסיף היה תקופה בגדוד, במחלקת המרגמות. עופר כסיף? על מי הוא ירה את הפצמ"רים? עלינו? מסתבר שכבר באינתיפאדה הראשונה הוא היה סרבן וישב בכלא.

* קמפיין של מתנדבים – בכל רחבי המדינה נתלו שלטים של הרבעון הרביעי בעד ממשלת אחדות לאומית. יש לציין, שכל השלטים נתלו בידי אלפי פעילים מתנדבים; לא חברות הפצה, לא נערים בתשלום, אלא אזרחים שאכפת להם, שפועלים בהתנדבות.
איני יודע האם הקמפיין יצליח ותקום ממשלת אחדות. אבל עצם העובדה שהרוב הדומם מתחיל להתעורר, ונשמעים גם קולות שפויים ולא רק קולות הקנאים של מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו, היא כשלעצמה בשורה חשובה.
לדעתי, יש להקים שדולה בכנסת למען הקמת ממשלת אחדות, בהשתתפות חברים מהקואליציה ומהאופוזיציה הדוגלים בכך. זה צעד חשוב שעשוי לקדם את היוזמה.

* השעיר לעזאזל הבא – האירועים בצפון הסירו לעת עתה מעל הפרק את עסקת סער. ועוד לפני כן נרמז שהילדז ו"הגיברת" מטילים וטו. אך ייתכן שבעוד יומיים, שבועיים או חודשיים העסקה תשוב ותצוץ, וראוי לתת עליה את הדעת.
אני מעריך מאוד את גדעון סער. הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין. הוא מתאים מאוד גם לראשות הממשלה. בוודאי שהוא מתאים לאין ערוך יותר מראש הממשלה הנוכחי, הכושל בראשי הממשלה בתולדות המדינה. [אהוד: "הסמרטוט" בלשונך המצחיקה]. אני גם מזדהה עם רוב עמדותיו בנושאי ביטחון.
אך אני מתנגד לכניסתו לממשלה. ממשלת המחדל והפיגולים הזאת איבדה את הלגיטימיות הציבורית שלה. יש להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית רחבה, שבה נתמודד יחד עם האתגרים הגדולים שלפנינו, או ללכת לבחירות. בוודאי שאין לחזק את הממשלה הקיימת. בוודאי לא בדיל של תיק הביטחון תמורת חוק ההשתמטות.
הצד החיובי בכניסה, הוא צמצום יכולת הסחיטה וההשפעה של ראש הכנופייה.
אם סער כבר נכנס לממשלה, עדיף היה שייכנס לתפקיד שר המשפטים במקום הפירומן האובססיבי יריב לוין, יבטל את המהפכה המשטרית ויוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית.
אם כבר הוא כבר מתמנה לתפקיד שר הביטחון, לכל הפחות שיתנה זאת בכך שיהיה שר ביטחון מלא, כלומר לסלק מהמשרד את סמוטריץ'.
באשר לגלנט. מי שהיה שר הביטחון במחדל 7 באוקטובר, חייב ללכת הביתה, בשל חלקו באחריות למחדל. אבל איזה אבסורד הזוי הוא, שמי שמפטר אותו הוא האחראי הראשי, האיש העומד בראש המערכת שקרסה, מי שעיצב את תורת אי-הביטחון של ישראל ובניגוד לגלנט ששירת בתפקידו פחות משנה, הוא מכהן כבר עשור וחצי. ברור שאם גלנט יפוטר זה לא יהיה מסיבות ענייניות, אלא כיוון שאינו יס-מן של נתניהו, בשל התנגדותו לחוק השתמטות, וכהמשך למסע ההסתה נגדו וסימונו כשעיר לעזאזל.
הכניסה לממשלה ובכך הארכת חייה רעה למדינה, וזה מה שחשוב. ובכל זאת, האם היא טובה לסער? מן הסתם, הוא חושב שכן. הוא רואה שאינו עובר בסקרים את אחוז החסימה וכך גם יגיע למו"מ עם בנט ללא כוח של ממש. אין לו מה להפסיד, ותפקיד שר הביטחון קורץ לו, ואולי הוא מאמין שזה קרש קפיצה לראשות הממשלה בעתיד.
לדעתי הוא טועה. יחד עם תיק הביטחון, הוא ירש מגלנט גם את תיק השעיר לעזאזל. הוא יהיה האשם בכל כישלון בעוד נתניהו יהיה האחראי הבלעדי לכל הצלחה. מהר מאוד תעשיית השקרים וההסתה תתחיל להסית נגדו, ולרענן את השקרים הישנים ועלילות הדם שבהם רדפה אותו בעבר (שם קוד: 2014).
התיעוב ההדדי בין נתניהו לגלנט הוא כאין וכאפס לעומת התיעוב ההדדי בין נתניהו לסער, או אולי נכון יותר להגדיר אותו – השנאה ההדדית העמוקה.
אז אולי נוצרה קוניוקטורה רגעית של זהות אינטרסים פוליטיים אישיים בין השניים, אבל זה לא יעבוד. זה לא יכול לעבוד.

* הרע במיעוטו ברצועת עזה – המרכיב החשוב ביותר ביום שאחרי ברצועת עזה, בהנחה שנמוטט את שלטון חמאס, הוא חופש הפעולה של צה"ל. כוונתי לכך שיהיה שלטון אזרחי, והוא בשום אופן לא יהיה ישראלי, כלומר לא יהיה ממשל צבאי, אך צה"ל יוכל לפעול באופן חופשי ברחבי הרצועה. במילים אחרות – להעתיק לרצועת עזה את מודל שטחי A ו-B (אך לממש ביתר אסרטיביות את חופש הפעולה הביטחוני).
אם השלטון האזרחי יהיה של כוח בינלאומי, לא כל שכן בין ערבי, לא נוכל לממש את חופש הפעולה, והשליטה הביטחונית לא תהיה שלנו. ואותם גורמים לא ילחמו בחמאס ולא ימנעו את שיקומו. כל פעולה שלנו תסכן את היחסים שלנו עם אותן מדינות, ובמיוחד את השלום הרעוע עם מדינות ערביות.
כבר ב-8 באוקטובר כתבתי שהפתרון הוא שלטון אזרחי של רש"פ וחופש פעולה ביטחוני שלנו. את כל הנימוקים נגד אני מכיר ואני מסכים עם כולם, או לפחות עם רובם. אבל בחיים עצמם, פעמים רבות הבחירה אינה בין טוב ורע, אלא בין חלופות רעות. החלופה הזו היא הרע במיעוטו.
אני משוכנע שגם נתניהו מבין זאת, אבל הוא שבוי בידי סמוטריץ' וראש הכנופייה. בינתיים סמוטריץ' מסכן את האינטרס הלאומי של ישראל בצעדיו שנועדו למוטט את הרש"פ ביו"ש, תוך שנתניהו מפחד לעצור אותו.
רק ממשלת אחדות לאומית יכולה להוביל את הקו הזה, החיוני לביטחון ישראל.

* אסור להקל ראש – ציוץ המשווה את נתניהו להיטלר, כמוהו כפלאייר עם צילום של רבין במדי SS.
כפי שאסור היה לזלזל בזה אז, כך אסור להקל בזה ראש עתה.
זו אווירה מסוכנת מאוד.
מי שצריכים להוקיע זאת אינם תומכי נתניהו, אלא דווקא מתנגדיו. תגובתו של לפיד, שנתניהו צריך להפסיק להתבכיין ולהתקרבן, בלי שום מילת גינוי, היא בושה וכלימה.

* אנטישמיות? – אם משטרה במקום כלשהו בעולם הייתה עוצרת אנשים שחילקו עלונים עם תמונות החטופים, היינו זועקים שזו אנטישמיות.

* גם לאנשי ציבור יש חיים פרטיים – שני אירועים הקשורים למחאה ולח"כ יולי אדלשטיין אירעו בסוף השבוע. האחד, מעצר השווא של שלוש נשים שחילקו פלאיירים עם תמונות החטופים בבית כנסת. השני, ההטרדה של הח"כ בדרכו לבית הכנסת, בידי מפגינים שהקיפו אותו וליוו אותו בצרחות.
יש הבדל מהותי בין שני האירועים. אצל האוטומטים, אנשי שיח הזהויות, אין הבדל. בשני המקרים הטובים / הרעים פעלו נגד הרע / הטוב.
אבל המציאות מורכבת יותר משיח הזהויות האוטומטי הנחות. יש לבחון כל מעשה לגופו. איני בוחן דברים רק על פי השאלה האם היתה עבירה על החוק. לא כל מה שאינו חוקי – לגיטימי. יש מקום לדיון על נורמות ועל לגיטימיות מעבר לשאלת החוקיות.
אין ספק שחלוקת הפלאיירים חוקית והמעצר אינו חוקי. אבל האם המעשה שלהן לגיטימי? בעיניי, בהחלט כן. כניסה למקום ציבורי פתוח, והנחת פלאיירים על המושבים; לא חלילה פלאיירים מסיתים או פוגעניים, אלא עלונים עם תמונות החטופים והכיתוב: "שלח את עמי," היא מעשה לגיטימי על פי כל קנה מידה ציבורי, נורמטיבי, ערכי ומוסרי.
הטרדת הח"כ בדרכו לבית הכנסת, גם אם היא חוקית (ואיני יודע אם היא לחלוטין חוקית), היא בלתי לגיטימית ומנוגדת לנורמות דמוקרטיות של שיח ציבורי נאות.
אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתים פרטיים של נבחרי ציבור (לא כל שכן של עובדי ציבור, קל וחומר של קציני צה"ל). גם לאנשי ציבור מגיעים חיים פרטיים. גם למשפחותיהם מגיע זמן איכות. ובוודאי, ששכניהם אינם צריכים לסבול. ועם זאת, יש הבדל בין הפגנה ליד בית, לבין הטרדה נמשכת וליווי אלים (גם אם לא באלימות פיזית) של איש הציבור בדרכו.
פעמיים בחיי השתתפתי בהפגנות ליד בתים של נבחרי ציבור.
ב-1980, בהיותי נער בן 17, הייתי פעיל בנוער התחיה. לאחר רצח שישה אנשים ופציעת עשרים בפיגוע טרור קטלני ליד בית הדסה בחברון, התארגנה הפגנה של נוער התחיה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן ברמת השרון (טרם המעבר לקיסריה) בתביעה לשנות את מדיניות הביטחון ולהבטיח את ביטחון התושבים ביש"ע. ולאחר מכן, מעבר להמשך הפגנה ליד ביתו של ח"כ חיים בר-לב, בקרבת מקום, במחאה על אמירתו המקוממת והמכוערת ש"אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים."
הגעתי להפגנה, ופתאום מצאתי את עצמי בין נערים ובעיקר נערות שצורחים: "ויצמן רוצח יהודים." מיד עזבתי את המקום, הלכתי במהירות לתחנת האוטובוס הקרובה, נסעתי הביתה ופרשתי מנוער התחיה. כעבור חודשים אחדים התקשרו אליי, אמרו לי שהקיצונים פרשו וביקשו שאחזור לפעילות, וכך עשיתי.
הפעם השנייה היתה בקיץ 1992, בתחילת המאבק על הגולן. ערכנו הפגנה ליד ביתו של רבין ברמת אביב והיא נמשכה ליד ביתו של פרס, לא רחוק משם.
כמו אחרי כל פעולה, עשינו סיכום והפקת לקחים בהנהלת ועד יישובי הגולן. מסקנתנו היתה שאין מקום להפגנות כאלו. לא היה לנו מושג אם רבין ו/או פרס היו בבתיהם. מה שבטוח, הוא שהפרענו למנוחת השכנים ולחייהם של אזרחים שלווים. שאלנו את עצמנו האם ההפגנה הזאת מקרבת אלינו את השכנים או מרחיקה אותם מאתנו. ודאי שהיא מרחיקה. ואם נגיע לשעת הכרעה, במשאל עם או בחירות, שבהם כל קול יכול להכריע את גורלנו, מה ההיגיון בפגיעה בבלתי מעורבים? הנזק האגבי – כולו נגדנו. זו גם הסיבה שהקפדנו לא לחסום כבישים במאבק ולא לעשות פעולות הפוגעות באזרחים.
ההיגיון הבריא הזה אינו מנת חלקם של ארגונים אחרים. במקביל למאבק על הגולן, נערך המאבק נגד אוסלו, שדרכיו היו שונות משלנו כמעט בכל פרמטר, כולל בסוגיית הפגנות ליד הבתים. הם הפגינו גם הפגינו ליד ביתו של רבין, וחלק מן ההפגנות היו אלימות, עם קריאות הסתה (הדומות, אגב, לקריאות היום בהפגנות בקיסריה). זכורה לרע ההפגנה הרועשת המתמשכת ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף, בשל תמיכתו באוסלו, שמיררה את חייו, ולטענתו, הביאה למותה של רעייתו.
וזכורה הבלפוריאדה – ההפגנות בבלפור נגד נתניהו בקדנציה הקודמת, שמיררו את חייהם של תושבי השכונה. וההפגנות ליד ביתו של מנדלבליט, תחילה של צד אחד של המתרס ואח"כ מהצד השני.
וכמובן, מסע ההטרדות המכוער והאלים נגד ח"כים מתנדנדים בממשלת השינוי, בני משפחותיהם, ילדיהם (גם ליד הגן ובית הספר), מתוך ניסיון לערער את נפשם, להוציאם משיווי משקל ולהביא בצורה לא דמוקרטית להפלת הממשלה. למרבה הצער, אחרי הצעד הזה, כבר קשה לי לומר שהוא רק מזיק לאינטרס של המפגינים. לפחות בשתי חוליות חלשות, סילמן ואורבך, הם הצליחו בזממם, ובכך הפילו את הממשלה. יותר משנה של מצור אלים על עידית סילמן ובני משפחתה, היא נשברה, ומכרה את נשמתה לש(רל)טן תמורת אתנן כפול – שריון במפלגת הביבי והבטחה בלתי חוקית למשרת שרה בממשלת הפיגולים. עד כדי כך היא מכרה את נשמתה, שהשבוע היא פיארה את ראש הכנופייה על אופן השתלטותו על משטרת ישראל, שאותה הוא הופך למיליציה פשיסטית פרטית.
התחלפה הממשלה, ומיד עם תחילת המהפכה המשטרית, מתנגדיה אימצו את השיטה שהפילה את הממשלה הקודמת. הם אף חצו קו אדום נוסף – הטרדת אישי הציבור בשהותם בחו"ל. והם הפגינו והטרידו את יו"ר ההסתדרות בדרישה לצעד דרסטי ובלתי חוקי של שביתה כללית. כלומר, לא רק יריבים פוליטיים הם קורבן לאקט האלים הזה, אלא גם בעלי ברית, שאינם רוקדים על פי החליל שלהם ואינם קופצים לדום לשמע דרישותיהם הרדיקליות.
כך מידרדרים לאנרכיה.
חייבים להגיע להסכמה לאומית רחבה על כללי משחק במאבק ציבורי. כמובן שבראש ובראשונה יש להכרית את סרטן הסרבנות. אך גם הפגנות ומחאות ליד בתים פרטיים, צריכות להיות מחוץ למשחק.

* השר המהולל – 290 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 289 הטובים שבהם.

* יוסף צ'חנובר – האו"ם, באופן עקבי, הוא גוף אנטי ישראלי. ועדות האו"ם אינן בודקות באופן אובייקטיבי דברים הקשורים לישראל, אלא מוטים אוטומטית נגדה.
בכל תולדות המדינה היה מקרה חריג, שבו ועדה של האו"ם קיבלה כמעט לחלוטין את עמדת ישראל – ועדת פאלמר, ועדת החקירה של האו"ם על משט "מרמרה". הוועדה קבעה שהסגר הימי של ישראל על עזה חוקי ומוצדק.
נציג ישראל בוועדה היה ד"ר יוסף צ'חנובר. צ'חנובר, מנכ"ל משרד החוץ בקדנציות של דיין ושמיר, הביא לאחד ההישגים הדיפלומטיים הגדולים בתולדות המדינה.
צ'חנובר, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, הלך לעולמו בגיל 91.
יהי זכרו ברוך!

* סיור מודרך בעקבות לוגיקה "קצת" מוזרה – ההברקה ה"קצת" מוזרה האחרונה של אהוד בן עזר – הוא הפטיר לעברי "מאיה ויינברג היא כנראה קוראת נאמנה של דבריך על נתניהו," בעקבות הדברים שכתבתי בגנות שיר מחאה שלה. כזכור, המסר המרכזי שלה הוא שנכון לוותר על כל הארץ כדי שלא תפגע שערה של ילד אחד, וכמובן "נכבה" ומחנות ה"פליטים" וכל ההבל האנטי ציוני. איך זה בדיוק מתקשר לדברים שלי? "קצת" מוזר, נכון?
אז חבר'ה, אל תאבדו את הסבלנות. אני מבקש לכמה דקות את הקשב שלכם, וננסה יחד להתחקות אחרי הלוגיקה הנפתלת וה"קצת" מוזרה של אהוד.
הדיבר הראשון של הדת הפגאנית, כת פולחן האישיות של נתניהו, הוא "המדינה זה ביבי." ולכן, מי שמבקר את נתניהו, הוא נגד המדינה וכפי שאהוד מרבה לכתוב, הוא מזדהה עם סינוואר.
ולכן, כאשר אני מותח ביקורת על נתניהו ששיחרר את סינוואר בעסקת שליט המופקרת, אני מזדהה עם סינוואר. כאשר אני מבקר את נתניהו על כך שמנע מצה"ל והשב"כ לחסל את סינוואר ודף, אני מזדהה עם סינוואר. כאשר אני תוקף את נתניהו על כך שהרשה לחמאס להצית ללא הפרעה במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב, זה כיוון שאני נגד מדינת ישראל. כנ"ל כאשר אני תוקף אותו על תמיכתו בעקירת גוש קטיף, על ניסיונו למסור את הגולן לאויב הסורי, על השחיתות שלו, על תרבות השקר שלו, על הפלגנות וההסתה ותעשיית השקרים וההסתה, אני בעצם יוצא נגד מדינת ישראל.
ואותה מאיה וינברג קראה את הביקורת שכתבתי, הפנימה והשתכנעה שצריך לוותר על הארץ כולה, ו"נכבה" ושמקבה.
הבנתם? "קצת" מוזר, לא?
[אהוד: לא מוזר. גם היא נגד "הסמרטוט"].

* ביד הלשון: גבעתיים – שאל אותי הקורא י.ל. מדוע גבעתיים נקראת גבעתיים, כלומר שתי גבעות, בעוד יש בה ארבע גבעות: פועלי הרכבת, קוזלובסקי, בורוכוב ורמב"ם?
אילו קמה העיר היום, סביר להניח שלא היתה נקראת גבעתיים, אולם היא נוסדה על שתי גבעות – גבעת בורוכוב וגבעת קוזלובסקי, ומכאן שמה.
גבעתיים נוסדה ב-1922. ליתר דיוק, בשנה זו נוסדה שכונת בורוכוב, על שם דב בר בורוכוב, מאבות תנועת העבודה הציונית ומייסד תנועת "פועלי ציון". היתה זו שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, שהתנהלה כקואופרציה. אליה נוספו שכונות נוספות שהיו ב-1942 למועצה המקומית גבעתיים, שב-1952 הוכרזה כעיר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com