על ספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה – ממואר"

מיפנית – עינת קופר, כתר 2010 (2007), 185 עמ'

המחבר מצהיר בכותרת שהוא כתב ממואר, כלומר, זיכרונות, אבל הקורא בספר זה מתרשם שיש בו בעיקר מדריך לחיים בריאים וראויים, מדריך לסופר המתחיל, וכן, גם לא מעט טפיחה על שכם עצמו. אנרי ברגסון, הפילוסוף היהודי-צרפתי, שנספה בשואה, ניסח בצורה קולעת את הצביעות המולדת שלוקים בה בני אדם – הוא טען שאין אנשים צנועים, אבל יש אנשים שיודעים להסתיר בתבונה את תשוקת ההתבלטות שלהם, ונדמה לי שהיגד זה של ברגסון מתאים כמו כפפה ליד למה שמשתמע בספר זה של הרוקי מורקמי, הסופר היפני בעל השם הבינלאומי.

הוא מודה שהוא רחוק ממעמדם של ענקים כמו שייקספיר, בלזק ודיקנס (עמ' 87), מודה שהוא מתקשה בשיחה באנגלית (עמ' 108-106), מודה שההישגים שלו במרתונים ובטריאתלונים פחותים מציפיותיו, וכי בגיל 16 הביט בעצמו בראי, כשהוא ערום, ומצא במראהו 27 ליקויים; אבל בין לבין, כאמור, יש המון התפארות (לדעתי, מוצדקת!): מגיל 33 (הגיל שבו מת ישו!) הוא רץ למרחקים ארוכים – כל יום בין 10 ל-15 קילומטרים, פעם בשנה הוא רץ מרתון (42 ק"מ ו-195 מ') באתרים שונים על הגלובוס. הוא מתמודד בטריאלתון (1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ דיווש על אופניים ו-10 ק"מ ריצה), המתקיים בעיירה מורקמי במחוז ניאיגטה ביפן, וכן מירוץ של 100 ק"מ סביב אגם סלומה באי הוקאידו – בסך הכול עד שנת 2007 (מועד הוצאת ספר זה לאור) הספיק לחוות עשרות מרתונים וטריאלתונים – הישג ראוי להתפעלות.

מה הניע את המחבר להתנסות הפיזית הקשה הזאת? – מסתבר שהמאיץ היה כתיבת הרומנים, ולא רק זאת, אלא שכאשר הוא רץ למרחקים ארוכים, הוא יוצר במוחו את עלילות ספריו הבאים, ואת נוסח נאומיו והרצאותיו. בגיל 30, כשכבר הספיק ללמוד באוניברסיטה, להתחתן לייסד בר, מועדון ג'ז ומסעדה מצליחים, הוא מחליט לכתוב רומן, וזאת תוך כדי עבודה סביב לשעון בעסק התובעני שלו. בהיעדר פעילות גופנית, ובשל המתח הרב שבו הוא היה מצוי – הוא העלה משקל, ועישן בשרשרת. הרומן ("הקשב לשיר הרוח") רואה אור ומזכה אותו בפרס בתחרות לסופרים צעירים. אחר כך הוא מוציא לאור את "מכונת הפינבול", "אוסף סיפורי טוקיו", ומתרגם את סקוט פיצגרלד ואת ריימונד קרבר, ג'ון אירווינג. בעקבות ההצלחה הוא מודיע לרעייתו כי בכוונתו לסגור את המסעדה ולהתמסר שנתיים לכתיבה. אם לא יצליח בכך, יחזור לפתוח מסעדה. אז יוצאים לאור "מרדף הכבשה" ו"נער נורווגי" שזכו להצלחה גדולה, ואז הוא עובר שינוי דרסטי בהלכות חייו: הוא מתחיל לרוץ למרחקים ארוכים, ועובדה זאת מחייבת אותו להפסיק לעשן ולקיים אורח חיים בריא – אוכל בריא, פרישה מוקדמת לשינה, וקימה מוקדמת בבוקר, כשהוא חש שהתברך בגוף חסון (עמ' 46), וכן, תנומה אחרי הצהריים.

וכאן מופיע המחבר כמדריך ופורש את משנתו לגבי מה שנדרש מסופר: קודם כול – כישרון (את זה ידענו גם ללא הדרכה), אחר כך – כושר ריכוז והתמדה, שהרי כתיבת רומן עשויה להימשך חודשים ושנים (עמ' 83). אולי כדאי להזכיר שגם קשרים במקומות הנכונים אינם מזיקים, וכן מזל לכך שלא תהיה צפיפות גדולה מדי בצמרת.

באשר לטפיחה על שכם עצמו: הוא מודה שהוא אוהב את מה שהוא כותב (עמ' 88), וכן אוהבים קוראיו את כתביו (עמ' 93); הוא מוזמן להרצות במספר אוניברסיטאות – בהרצאה שלו ב-MIT הצטופפו 1700 אנשים שרצו להיכנס לאולם (הלא ממוזג!), כשהיו בו רק 450 מקומות (עמ' 139).

באשר להדרכה בנושא הריצה – המחבר מתאר את התלאות שהרץ למרחקים ארוכים עלול לחוות: בעונה חמה מוכרחים להשיל חולצה ומסתכנים בכוויות שמש, בזיעה המשאירה על הגוף כתמי מלח צורב, הייאוש שמתחיל לקנן ברץ בקילומטר ה-37, כאבי ברך ושוקיים, התכווצות שרירים. בשחייה יש סכנה שמתחרים אחרים עלולים לבעוט בך "בלי כוונה", ושהמשקי הים עלולים להעלות אדים[?]; ברכיבת אופניים יש סכנה להידרס על ידי המכוניות הדוהרות בכביש וכד' – דברים הנראים לי מובנים מאליהם.

מיתרונות הריצה, מעבר לאלה שהוזכרו לעיל: היא מפיגה את הכעס על ביקורת רעה על יצירתו (עמ' 25), מורקמי, סופר ומלחין, מנצל את הריצה להאזנה למוזיקה – רק מוזיקה מערבית: מיק ג'אגר, דומיניקו סקרלטי, דוראן דוראן, "אבנים מתגלגלות", "רפטייל", בריאן אדמס.

מורקמי המשכיל מזכיר בספר זה, כמו בספר אחר שלו שקראתי ("ארץ פלאות קשוחה"), רק אישים מתרבות המערב: דנטון, רובספייר, שייקספיר, בלזק, דיקנס, סומרסט מוהם, ארנסט המינגוויי, דוסטוייבסקי, ריימונד צ'נדלר, סקוט פיצג'רלד, ג'ון אירווינג (שמאלמנתו שאל רשות לנסח את שם הספר הזה). מורקמי אינו מזכיר שום אישיות יפנית מתחום התרבות, אלא רק שמות של אצנים יפניים. מוזר!

אזכיר לבסוף שאחרי עמ' 128 יש סדרת צילומים (די אפלים) של מורקמי בריצות השונות, וכי הוא מבקש שיחרתו על מצבתו שלא הפסיק לרוץ עד הסוף (עמ' 180).

קוראים מצפים מכותב רצנזיות שיחווה דעתו אם הספר מומלץ, ובכן, אני שפוט על סיפורת ריאליסטית, והספר שלפנינו הוא אמנם ריאליסטי, אבל הוא ממואר, לא הייתי מגדיר אותו כסיפורת אמנותית – רחוק מכך, אבל רצים, שוחים ורוכבי אופניים אולי ימצאו בו עניין.

משה גרנות