פרק עשרים ושלושה
בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום

הסיפור מתקרב לסופו ואני מוכרח להכניס כאן דמות חדשה ולא נחמדה במיוחד, שיכור אמריקאי ממדינת מיין ושמו ג'ורג' אדאמס. תחילה חשבתי להתעלם ממנו, אבל סיפורו קשור לתעלומת מותה של עליזה.

שנים לא רבות לאחר שירדתי מירושלים לתל-אביב וחדלתי להיות סטודנט – נפטר אבי והוריש לי מאות דונמים של פרדסים נושאי-פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ ושאלמד ספרות עברית באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה. זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר. נישארתי רווק. היו שנים רעות אך היו גם טובות. למה אתאונן? בנעוריי היו רוב הנשים מבוגרות ממני, במרוצת השנים התמלאה הארץ גדודי נשים מה-זה יפות, וכולן צעירות. שככה אאריך ימים.
תקופת-זמן חייתי בתל-אביב עם נמרודה ("המשומשת", כולה היתה כבר קמטים אז, מסוג היפות הבלות ראשונה) ושימשתי ממש כאב לאבי, ילדו של איתן, (נכדו של המחנך הקיבוצי הידוע חיים שמריהו. נמרודה היתה פקידה פלוגתית בצנחנים אצל איתן, כך הכירו ואז עוד לא היו הגבלות על יחסים בין קצינים לחיילות ומזה יצאו הרבה סיפורי אהבה וזוגות יפים מאוד וגם אלמנות מלחמה).
תקופת הבלות קפצה על נמרודה כה מהר, שהיא איבדה את התיאבון המיני שלה והיתה זקוקה למשחות, להורמונים ולוויטאמינים כדי לעורר את ערוותה היבשה וגם זה לא עזר לה למרות שעשיתי כמיטב יכולתי וניסיתי לדמיין בגופה הקמל ובפניה המחורצות את יופייה המדהים שבנעורינו ואת אהבתו של חנניה אליה. גם אני חלמתי במושבה על שדיה המוצקים ואפילו אוננתי למחשבה עליהם ועכשיו, שקיות ריקות!
כאשר התארחנו שבוע עם הילד במלון אפרטהוטל הנהדר שבעיירה זייפלד בטירול, חשבו שנמרודה היא הסבתא...
על כך נוסף סכסוך מכוער שהיה קשור בפרדסים שלה ובפרדסים שלי, ושהעסיק עורכי-דין גם שנים לאחר שיום אחד היא, נכדתו של מייסד המושבה, השתגעה וגירשה אותי מדירתה בצעקות מוזרות:
"אתה מאניאק! אתה כמו ערבי! כמו תורכי! – אתה צאצא מנוון של העלייה הראשונה והיישוב הישן גם יחד! כל מה שחיים יותר במזרח נהיים יותר סוטים! כל הגברים – קבר אחים!"
טוב, אני נגד הכללות. אבל כמו שהסופר הוותיק מהמושבה שלנו, אלימלך שפירא, היה אומר: "ההכללות אונסות את האמת אבל גם מפרות אותה."

את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות אך היו גם טובות. ביקשו שאיכנס לפעילות בהתאחדות האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר לכתיבה ללא דאגות פרנסה. הוצאתי על חשבוני ספרים אחדים שכתבתי, אמנם, בעיקר בנושא ההיסטוריה של המושבה שלי. כרוניקה. את הספרות הבדוייה עזבתי. כתב-היד של הרומאן החשוב ביותר שכתבתי, "המושבה שלי", המשתרע על פני תקופה של יותר ממאה ועשרים שנה ועליו שקדתי כארבעים שנה, אותו החזירו לי כבר לפני שבע שנים שבע הוצאות הספרים הכי חשובות בארץ (והשביעית אף לא ממש החזירה אלא שלחה מכתב: "על פי תקנון התאחדות הוצאות הספרים החומר ששלחת לנו יעמוד לרשותך למשך 30 יום. הנך מוזמן לבוא לקחתו ממשרדי ההוצאה. לאחר פרק זמן זה החומר יישלח לגריסה"), ואם אלה לא מדפיסות אותך אז איש לא מתייחס אליך כי יודעים שהוצאת את ספריך על חשבון עצמך. המצב הוא שאם אתה נחשב לסופר חשוב, לא חשוב מה אתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב, כי ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב, לכן הכי חשוב הוא להיות חשוב, וגם חביב התקשורת ו"פרה קדושה" בעיני הביקורת, ופחות חשוב לדעת לכתוב ספר טוב, ומידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כשרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.
טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל-כך. בתפוחי-הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער-החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר לבנייה אפילו חלקת-פרדס אחת שלי אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות יירקבו בעודם על העצים. מה איכפת לי ההפסד שגורם הפרי כל זמן שערך החלקות עולה?
מה איכפת לי?
שיקפצו לי. כל הבראנז'ה. אני מצפצף על כולם.
כן, כך היה אלמלא המשיכה עליזה לתעתע בגורלי, שבעקיפין נקשר גם בגורלה, וכך הגעתי יום אחד לחדרו של ג'ורג' אדאמס, במלון "כתף הינום" בירושלים, בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור "מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה."
מכתבו נשלח אליי ממדינת מיין. "אני כותב לך לפי כתובת אותה הפירמה של משווקי ההדרים ששם-משפחתם כשלך, ומודעותיהם ממלאות את העיתונים כאן ומעוררות בי געגועים עזים לארץ התפוזים והשמש. לפני שנים רבות היה לי הכבוד להתכתב עם ההיסטוריון הווינאי-הירושלמי פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שהתמסר לחקר ארץ-ישראל במאה ה-19, ואשר נקב גם בשמך. אם אינני טועה גרת אז בירושלים בתור סטודנט אצל בתו, או שהיית נשוי לה, וחושב אני להיפגש עימה כי בעיזבונו נמצאות תעודות עות'מניות יקרות-ערך מפאשאליק ירושלים," כתב לי, "והפרופסור הזכיר שאתה צאצא לאחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878. כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם פתח תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?"

בדיוק הייתי אז בשלילת רשיון זמנית ולקחתי מונית לתחנה המרכזית הישנה, בתל-אביב. שם הנהג היה אריה יוסף, מבת-ים. "אני מכיר אותך, אתה עיתונאי חשוב, אתה דן אלמגור! רק נעשית קצת יותר שמן! איך היכרתי? – יעני, התלתלים!"
באבן-גבירול פינת קפלן עלה למונית הסמוכה לנו זוג צעיר, הבחורה יפה מאוד, תמירה, לבושה חולצה שחשפה את בטנה. אריה יוסף קרא לעברה קריאות התפעלות ולבסוף, מרוב התרגשות, הוציא משרוקית וציפצף.
אחר-כך אמר לי: "יבורך שמו! – נשמה, נשמה שלי, לו יכולתי לפחות לשים לך יד על הבטן וללטף קצת."
וסיפר על מיקרה אחד שקרה לו, שבו הצליח לשים יד על הבטן ואפילו יותר מכך.
"עברתי על יד הטרמינל של רכבת צפון ועצרו אותי שתי בחורות, תיירות, מאמריקה, אולי. לא גבוהות ממטר וחמישים כל אחת. אבל צעירות, נחמדות. יבורך שמו. הן ביקשו ממני לקחת אותן ספיישל להילטון, שם הן צריכות לקחת את המזוודות שלהן ולהמשיך לתחנה המרכזית, כי הן צריכות להגיע לירושלים, להופעה של החווייה הישראלית.
"בדרך מהילטון לתחנה המרכזית אמרתי להן – 'למה לכן לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אעשה לכן מחיר מיוחד ואקח אתכן לירושלים.'
"הן הסכימו, אבל אמרו לי – 'אנחנו רוצות להזמין אותך קודם לארוחת-צהריים כי אנחנו רעבות.'
"עצרנו ב'האס' (הוא התכוון לומר – אס) ברחוב נחלת בנימין והן הזמינו הוט דוגס ושתו כל אחת כוס בירה גדולה, ויותר. אני הסתפקתי בכוס קטנה אחת, כי אמרתי לעצמי – אתה צריך לנהוג כל הדרך, וחוץ מזה, יבורך שמו, מי יודע...
"הן שאלו אותי מדוע אני לא שותה יותר, ואמרתי להן – 'כדי שאני לא אירדם בנהיגה.'
"'זה רעיון טוב,' הן אמרו. 'כי אנחנו דווקא רוצות לישון.'
"וכך היה. האחת נכנסה למושב האחורי ושכבה שם. והשנייה, יבורך שמו, ישבה על ידי דן, ממש איפה שאתה. כמו שאנחנו נוסעים אמרה שגם היא רוצה לישון. אמרתי לה ללחוץ על הידית שמורידה את הכיסא לאחור. שכבה על ידי, מה אגיד לך – היתה לה חצאית מיני קצרה – שעכשיו התרוממה – וראו לה כמעט הכול, עד שפך הירדן. ואני – הלב שלי מתפוצץ. וכבר עומד לי, יתברך שמו. ואני שואל את עצמי כל הזמן – לגעת או לא? והיא, ישינה.
"בינתיים החשיך ואנחנו עברנו את רמלה. כאשר נכנסנו לכביש הפונה ללטרון, אתה יודע, שם שקט יותר וחשוך – לא התאפקתי יותר. שלחתי את היד והתחלתי ללטף לה, דן, ממש איפה שאתה יושב. ליטפתי לה גם בשדיים. חשבתי, היא ישינה, לא אמרה כלום. אבל פתאום אמרה – 'גוד. אבל לא כל כך חזק, מיינד יו, שלא יכאב.'
"בקיצור, ליטפתי לה את הפיטמות, ואת הרגליים, ובסוף כבר הכנסתי לה אצבע בתחתונים. והיא כל הזמן נאנחת, 'איטס גוד, איטס גוד! אֶז איף יו פאק מי! איטס מיי פירסט טיים אין דה לאנד אוף איזרעאל...' ואני מרגיש שהיא כבר מחוממת ועוד מעט תגמור. ואצלי עומד, יתברך שמו – מתעלה כבר עד הסטירינג וזה מפריע לי לנהוג.
"הגענו לפני הירידה לעמק איילון, אתה יודע, אחרי המסעדה. עצרתי את המכונית, נישקתי אותה קצת, ואמרתי: 'תראי – אני חם ואת חמה, ואם אמשיך באצבע – תגמרי, ואצלי לא, וזה לא עניין כך. והחברה שלך ישינה מאחור. אז אני מציע שנצא החוצה.'
"יצאנו. מצאתי שם בצד ספסל, אתה יודע, כזה ששמו בשביל זקנים. לשבת ולהסתכל על הנוף של לטרון. שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. איך אני, דן? ואללה, אתם עשיתם יופי של תוכנית ב'שרתי לך ארצי', רק שנעשית קצת יותר שמן. מה שלום אליהו הכהן? אני מת על שירים עבריים. חארטה מוסיקה מזרחית. השכבתי אותה על הספסל, ועליתי עליה, ומה אני אגיד לך – הרגשתי שאני כבר שופך ולא היה איכפת לי, והמשכתי ושפכתי לתוכה שוב ושוב בלי להפסיק, ולא היה איכפת לי עליה. היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת, ישתבח שמו.
"כשגמרנו, לא היו לי מים. חיפשתי ברז בשבילה ומצאתי, מפני שהיתה צריכה מים, אתה יודע בשביל מה. ישבנו עוד קצת ושוב התחלתי ללטף אותה והתחממתי אליה. אמרתי לה – 'עכשיו את עליי, עכשיו יו פאק מי!'
"שכבתי על הספסל והיא עלתה עליי. ומה אני אגיד לך, דן, היא עבדה ועבדה כמו משוגעת. ונחרה. מהפה שלה יצא כמו קיטור. חשבתי עוד מעט הלב שלה מתפוצץ. נתתי לה חווייה ישראלית מלמטה. בסוף גמרנו ונכנסו למכונית. החברה שלה ישנה מאחורנית. ונסענו.
"כשהגענו לפני אבו-גוש, התעוררה החברה שלה. 'את חושבת שאני לא יודעת מה שעשיתם?' אמרה, 'לא ישנתי.'
"החברה שלה, זאת שישבה על ידי, הסמיקה נורא. וראיתי שלא נעים לה.
"ואז החברה מאחורנית אמרה: 'מה יש? גם אני רוצה את זה אין דה לאנד אוף איזרעאל!'
"אמרתי לעצמי, לאנד אוף פאקינג, ישתבח שמו, הזדמנות כזאת, נעשה עוד פעם. ועליתי עם המכונית קצת מעל אבו-גוש, אתה יודע, בקריית-יערים. ויצאנו לחורשה, ועשיתי לה בעמידה. גם כן היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת.
"אחר-כך הגענו לירושלים והסעתי אותן עד קריית-יובל. הסכמנו על שישים לירות ונתנו לי תשעים. חזרתי עייף לגמרי. לפני לטרון הרגשתי שאני לא יכול יותר, כמו בשבעים ושלוש, בסיני, שמתי את המכונית בצד וישנתי כמה שעות, תחת הפגזות. תאר לך, שלוש פעמים בנסיעה אחת! ישתבח שמו!" נישק אריה יוסף באצבעותיו את ברכת הדרך הדבוקה במונית, "למה לך לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אני עושה לך מחיר מיוחד ולוקח אותך לירושלים, דני," עוד הספיק לומר לי כשעצר בתחנה המרכזית, "ולא סיפרתי לך על השכנה שנוסעת בקיץ לפרנקפורט ועושה שם זונה, ובבת-ים יש לה שני ילדים ובעל..."

אי אפשר לומר שדבריו לא השפיעו עליי. יש לי כניראה מין תכונה מחורבנת שאנשים מספרים לי דברים אינטימיים. גם כאן, בחברת הגברים שבה אני נמצא, לא מפסיקים לספר, כמו במילואים. לפעמים בגסות, וגם מפליצים. כל הדרך, באוטובוס, הייתי מגורה כאילו אני נוסע לפגוש את אורנה או את עליזה, את אהבות-נעוריי שהתרחשו בירושלים –

והנה, במצב הזה אני יושב בחדרו של ג'ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג'ינג'י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.
הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג'ינג'י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר: "עוד מעט תדע את הסיבה!"
היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב-1867, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על "חברת יישוב ארץ-ישראל" ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל.
מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון "המגיד", תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו:
"וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי 'החברה ליישוב ארץ-ישראל', כדי שיראו הכול ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה."
באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הניסיון יצליח.
הזכרתי גם את הקשר, שעליו למדתי לראשונה באותה הרצאה מקרית ששמעתי לפני שנים רבות בירושלים מפי פרופ' אורלובסקי – שבין מסעו של הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף בנובמבר 1869 לירושלים, לבין מייסד המושבה שלנו, שבאותה שנה ממש הלך בעקבות הקיסר שלו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל.
סיפרתי לאדאמס על חלומם של המתיישבים הראשונים, ובהם סבי, שאנחנו נמשיך להיות נתיניו של הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל ונקבל "הום רול", אוטונומיה, כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, ויוצא שהקיסר פראנץ יוסף אחד מאבות הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא