* לשם כך קיים בג"ץ – בגישתי לסוגיית התפילה האורתודוקסית, בהפרדה, במרחב הציבורי בתל-אביב, יש פער בין הפן היהודי בהשקפת עולמי, לבין הפן הליברלי בתפיסתי.
בפן היהודי, יש לי מחלוקת עמוקה עם הזרם האורתודוקסי ביהדות. לב ליבה של המחלוקת הוא סוגיית ההפרדה. כיהודי מסורתי, שמורשת ישראל חשובה לי ויקרה לי ושחשוב לי שהיא תתפתח ותתקדם ותתאים לימינו, כפי שבימי חז"ל היהדות השתנתה כדי להתאימה לזמנה, קשה לי עם ההפרדה, עם אי השוויון המגדרי בחיים הדתיים. זו אינה דרכי ביהדות.
בפן הליברלי, אין לי שמץ של ספק שאין לרשות שום זכות להדיר את הדתיים מן המרחב הציבורי ולא לאפשר להם להתפלל בדרכם. זו גישה אנטי ליברלית רדיקלית, דוסופובית, שאין שום הבדל בינה לבין כל קסנופוביה באשר היא. והגישה האנטי ליברלית קיצונית של עיריית ת"א, הביאה ביום הכיפורים שעבר לפשעי שנאה כלפי מתפללים.
לא אבחר להתפלל בבית כנסת שיש בו הפרדה. אבל אילו הייתי אשתקד בת"א, אולי הייתי הולך להתפלל בהפרדה בכיכר בת"א, רק מתוך סולידריות עם נרדפים בשל אמונתם.
כיהודי לאומי, חורה לי שבמדינה היהודית יהודים נרדפים בשל אמונתם ומנהגיהם, בין אם אלו נשות הכותל ובין אם אלה המתפללים בתל-אביב.
בג"ץ אינו צריך להתערב בוויכוח על דרכה של היהדות. במחלוקת ביני ושכמותי לבין האורתודוקסים, אין כל מקום להתערבות משפטית.
חובתו של בג"ץ להתערב, כאשר רשות מחליטה לשלול את זכויות המיעוט. כאשר בשם רצון הרוב ניסתה עיריית תל-אביב לפגוע בזכויות המיעוט – תפקידו של בג"ץ היה להגן על המיעוט.
זה תפקידו של בג"ץ במדינה דמוקרטית. ואם בג"ץ יסורס בשם "רצון הרוב", היום הוא ישרת את אלה שבשלטון, אבל מחר, כשמי שהיום בשלטון יהיו המיעוט, יתכן שכבר לא יהיה להם למי לפנות.
אולי פסיקת בג"ץ בנושא התפילה בת"א עשויה להיות חומר למחשבה ולחשבון נפש של שוחרי המהפכה המשטרית.

* דמוקרטיה מהותית – המחלוקת על פסיקת בג"ץ בנושא זכות התפילה במרחב הציבורי, היא מחלוקת עמוקה על דמותה של הדמוקרטיה ועל תפקידה של הרשות השופטת בדמוקרטיה.
על פי הגישה האחת, דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב. אם רוב אזרחי תל-אביב בחרו בחולדאי, הרי שכל החלטה שהוא יחליט מבטאת את רצון הרוב. ואם הוא החליט לפגוע בזכויות המיעוט, הרי זה רצון הרוב, ואם הרוב שולל את זכויות המיעוט – זו הדמוקרטיה. מי נתן לשופטים שאף אחד לא בחר בהם סמכות לפסול החלטה של נבחרי הציבור?
הגישה הנגדית היא של דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה מהותית אינה רק שלטון הרוב, אלא סט של ערכים ובהם זכויות הפרט, זכויות המיעוט, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש הדת. אין לשלטון ואין לרוב סמכות לפגוע בזכויות הללו. תפקידה של הרשות השופטת לרסן את השלטון ולהגן על המיעוט. זו הגישה שבבסיס פסיקת בג"ץ.
פסיקת בג"ץ היא אקטיביזם שיפוטי. בשנה שעברה, הרכב אחר של בג"ץ, קיבל החלטה שמרנית – לא להתערב בהחלטת נבחרי הציבור.

* הפופוליזם הקנאי של הבייסוקרטיה – סוגיות חברתיות וערכיות – רצוי שתלובנה במערכת הפוליטית ולא בבית המשפט. הסיבה לכך, היא שהמשפט, מעצם טבעו, חייב להכריע. הפוליטיקה מבוססת על פשרות. ובסוגיות חברתיות מוטב להגיע לפשרה ולהסכמה.
בסוגיית התפילה במרחב הציבורי בתל-אביב, התהפכו היוצרות. בית המשפט ניסה בכל דרך להימנע מהכרעה ולהציע פשרות. ואילו המערכת הפוליטית, העירייה, דחתה כל פשרה, עמדה על קוצו של יו"ד. היא לא הותירה ברירה לבית המשפט אלא לפסוק. ובית המשפט, מעצם מהותו, חייב לפסוק לצד זכויות הפרט והמיעוט מול הפעלת כוח מדכא מצד השלטון.
חולדאי מייצג פוליטיקה פופוליסטית קנאית. למרבה הצער, הידרדרנו לפוליטיקה קנאית, בשני המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים שבהם. אני יודע ממקור ראשון, שבדיונים בבית הנשיא על המהפכה המשטרית, הגיעו הצדדים לכמעט 100% הסכמה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית. אבל כאשר הצדדים, ומדובר בשני הצדדים, יצאו החוצה אל הבייס הקנאי שלהם, הם השתפנו וסיכלו את הפשרה. זו הפוליטיקה הפופוליסטית הקנאית, עם בייס קנאי שמכשכש ב"מנהיגיו", כגולם שקם על יוצרו.
אני מאמין שחולדאי היה שמח לשבת עם אנשי "ראש יהודי" ולהגיע להסכמות. אבל אין לו אומץ לעמוד מול הבייס הקנאי. סביר להניח שחולדאי ידע מה בג"ץ יפסוק, כי אינו יכול לפסוק אחרת. נוח לו שבג"ץ יכפה עליו לאפשר את חופש התפילה, מאשר לגלות מנהיגות מול הבייס הקנאי ולהחליט על כך בעצמו.
הפופוליזם הקנאי בשני המחנות הרסני. הוא הרסני במיוחד כאשר הוא בעל הכוח. ברמת המדינה, הקנאות שמיוצגת בידי יריב לוין, סמוטריץ' רוטמן ושות' מסוכנת יותר משל המחנה שמנגד, כי בידיהם הכוח. בתל-אביב הקנאות שמיוצגת בידי חולדאי מסוכנת כי בידיו הכוח המוניציפלי.
הבייסים הקנאיים הללו אינם מייצגים את הרוב. על הרוב הדומם להפסיק לדמום ולהתחיל לקחת אחריות על המדינה, ולא להפקיר אותה בידי הקנאים המדרדרים אותה מדחי לדחי. על הרוב הדומם לעצור את פוליטיקת ההכנעה של הקנאים, ולהחליף אותה בפוליטיקה של הסכמות; פוליטיקה של אחריות לאומית.

* מובנת מאליו – עיתון "הארץ", באופן מסורתי, עוין את בג"ץ. מוביל את הקו הזה גדעון לוי, אך גם אחרים ומאמרי המערכת מרבים לתקוף את בג"ץ. מבחינתם, בג"ץ אשם במתן הכשר ל"אקיבוש" ולהתנחלות, ב-57 השנים האחרונות. לטענתם, בג"ץ מאשר את מה שהחוק הבינלאומי אוסר, כלומר הם רואים את עצמם כפרשנים המוסמכים של החוק הבינלאומי, ומי הם כל נשיאי ושופטי בית המשפט העליון מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, שיחלקו עליהם? האמת היא, שלשיטתם ועל פי תפיסתם המעוותת, יש להם באמת סיבה טובה להתנגד לבג"ץ. הרבה יותר מאשר לימין, שהתנגדותו לבג"ץ רגשית מאוד, יצרית מאוד, אך הרבה פחות מגובה בעובדות.
וכעת, "הארץ" יוצא על בג"ץ בשל פסיקתו בנושא התפילה במרחב הציבורי בת"א. אמנם זו פסיקה ליברלית מובהקת, אך כאשר העיתון הרואה עצמו ליברלי צריך לבחור בין ליברליות לדוסופוביה, הבחירה ברורה. מאמר המערכת הוביל את המתקפה והוקצה עמוד למתקפה של דינה זילבר. זילבר, תומכת מובהקת באקטיביזם השיפוטי, תוקפת את בג"ץ על האקטיביזם השיפוטי, במקום פסיקה שמרנית שאינה מתערבת בהחלטת ראש העיר.
מותר לבקר את בג"ץ, מותר לא להסכים את פסיקתו ולהתווכח עימה, גם אני עשיתי זאת לא פעם ולא פעמיים. אבל מן הראוי לנהל את הוויכוח הזה מתוך כבוד לבית המשפט ולשופטים; לכבד את פסק הדין ולא להטיל דופי בשופטים. כך נכתב במאמר המערכת: "ההרכב הגברי החליט להתפשר על זכויות הנשים." כלומר לא היתה זו פסיקה ליברלית של הגנה על זכויות המיעוט ועל חופש הדת וחופש הביטוי, אלא שופטים גברים שפגעו בזכויות הנשים.
להבדיל משני המאמרים האלה, רווית הכט כתבה את המובן מאליו, במאמרה "החלטה כמעט מובנת מאליה." אני הייתי מוותר על "כמעט." וכך היא כתבה: "במדינה דמוקרטית עם חופש פולחן לא יעלה על הדעת כי תיאסר תפילה מסוימת, כל עוד היא מתואמת עם הרשויות ונשמעת לכללי הסדר הציבורי הבסיסיים. לאיש אין זכות לאסור תפילה – לא אורתודוקסית, לא רפורמית (וגם לא מוסלמית או בודהיסטית). ההפרדה המגדרית היא מהסממנים החשובים של המניין האורתודוקסי, ומי שהדבר צורם לו, כמו לי למשל, רשאי ומוזמן, ממש כמוני, להשתתף במניין קונסרבטיבי או רפורמי, שאחת מהסיבות העיקריות לבואם לעולם היא התנערות מהשוביניזם ומהפיחות המובנה במעמד הנשים בפולחן האורתודוקסי. אפשרות לא פחות טובה, אגב, היא לא להשתתף בשום תפילה." כל כך מובן מאליו.
אני בטוח שרוב מוחלט מקרב החילונים, כולל החילונים התל-אביבים, חושבים כמוה, ולא כמו קומץ הדוסופובים הקולניים והכוחניים שמכשכשים בחולדאי.

* קו-קלוקס-קלאן – ציוץ של מגי אוצרי: "נשמיע בקולי קולות שירת נשים, נממש את זכותנו להפגין בכמויות של רעל, נאכל מולכם פלאפל בביקיני ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. נכבד את פסיקת בג"ץ, נכבד את חוק, אבל אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב, פאקרז."
אוצרי היא ממנהיגות המחאה. אני מעלה זאת כאן כדי להראות מה זה טרור פשיסטי דוסופובי אוטו-אנטישמי אלים, תמונת הראי של להב"ה. קו-קלוקס-קלאן.

* הדה-הומניזציה האוטו-אנטישמית – בבית לוחמי הגטאות מוקרן סרטון של משרד התעמולה הנאצי בראשות גבלס, שמציג את היהודים כעכברושים. ממשיכי דרכו בחמאס מציגים את היהודים כקופים וחזירים. מסתבר שגם אוטו-אנטישמים ממשיכים אותה הדרך של דה-הומניזציה של יהודים.
הנה, כך כתב אורי אינקס: "תל אביבים, הרווחתם הכיפור הזה. הספארי מגיע לגן מאיר וזו הזדמנות מצוינת לקחת את הילדים לצפות בקופים והקופות מתנועעים להם בקצב וממלמלים בקולי קולות את יבבות החיזור המשעשעות שלהם לבורא עולם. רק אם אפשר תקפידו בבקשה שהילדים לא יאכילו אותם, כי הם בצום... חחח." ומצורף צילום של קוף.
האוטו-אנטישמי הנ"ל הוא מרצה ב"בצלאל", ללמדך שגם באקדמיה שלנו יש אנטישמיות קשה.

* הוצאת דיבה – אין לי צל של ספק, שליותר מתשעים אחוז מהחילונים בתל-אביב אין שום בעייה עם תפילה אורתודוקסית ביום הכיפורים במרחב הציבורי.
אני משוכנע, שמקרב המעטים שיש להם בעייה עם זה, רוב מוחלט מתנגד לרדיפה הדוסופית, בנוסח פשעי השנאה ביום הכיפורים אשתקד, 12 יום לפני טבח 7 באוקטובר.
מי שמציג את הפרשה כסכסוך בין חילונים לדתיים, מוציא את דיבתם של החילונים רעה.

* טוויסט בעלילה – טוויסט בעלילה. אחרי שבג"ץ קיבל את ההחלטה המובנת מאליה, שבדיוק לשמה הוא קיים, שזכותם של יהודים אורתודוקסים להתפלל בדרכם במרחב הציבורי, השייך גם להם, החליט ארגון "ראש יהודי", המארגן את התפילה, לבטל אותה השנה, מחשש למהומות שיחללו את היום, כפי שהיה אשתקד.
מצד אחד – חבל. זו כניעה לטרור. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי ולוותר למען שלום הציבור. אני מצדיע ל"ראש יהודי" על גילוי האחריות.
הדוסופובים הציגו את "ראש יהודי" כארגון כוחני שפולש לתל-אביב כדי לשנות בכוח את צביונה ועושה פרובוקציה. והנה, הדוסופובים יצאו כאלה קטנים.
פסיקת בג"ץ צריכה להיות אבן יסוד בתולדות הפסיקה הדמוקרטית הליברלית, כדוגמת בג"ץ "קול העם".

* יום הכיפורים המשמעותי ביותר – יום הכיפורים הוא יום משמעותי ביותר בעבורי. מאז כיתה ג' אני צם. השנה היה זה הצום ה-53 בחיי.
מלחמת יום הכיפורים היא אחת החוויות המשמעותיות של ילדותי. שנה לאחר מכן, ביום הכיפורים, נפטרה סבתי. שנתיים מאוחר יותר נפטרה ילדה מכיתתי, הילדה החכמה ביותר, היפה ביותר, המוכשרת ביותר בכל התחומים, רותי – מסרטן. עוד שנתיים – סבא שלי נפטר ערב יום הכיפורים. לפני 41 חוויתי את יום הכיפורים בלבנון.
יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי, הוא דווקא זה שבו, כביכול, לא ממש צמתי. זה היה לפני שלושים שנה בדיוק, יום הכיפורים תשנ"ה, 1994. יום הכיפורים היה בעיצומה של שביתת הרעב שחבריי ואני שבתנו בגמלא, במאבק נגד הנסיגה מהגולן.
כמדומני היה זה ביום החמישי (מתוך 19) לשביתת הרעב. כיוון ששבתי רעב, לא יכולתי להרשות לעצמי לא לשתות מים. לכן, כביכול, ממש לא צמתי. אך היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר.
קבוצת נשים מאורטל הצטרפה אלינו לגמלא ליום הכיפורים והביאה עימה מסכת קבלת יום הכיפורים, שנערכה עם שקיעה מעל המצוק. במרכזו היה הפיוט "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועו של חנוך אלבלק, שבדיוק שנה קודם הושמע לראשונה בתוכנית טלוויזיה על יום הכיפורים בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ שלנו. נשאתי דרשה מאולתרת, שבה דיברתי על משמעות הפיוט הזה בהקשר של שביתת הרעב. במוצאי יום הכיפורים הגיעה אלינו משלחת מבית השיטה, בהובלתו של ח"כ, באותה תקופה, משה פלד. גם הם השמיעו לנו את "ונתנה תוקף".
יום הכיפורים הוא יום משמעותי ביותר בעבורי. לא היה לי יום כיפורים משמעותי כמו יום הכיפורים בגמלא. איני מאמין שיהיה לי משמעותי יותר.
"מי בקיצו ומי לא בקיצו?" אז לא ידענו אם מפעל ההתיישבות שלנו הוא בקיצו או לא בקיצו. אבל ידענו שעלינו להיאבק ולא להמתין בפאסיביות להחלטה. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של המאבק.
ניצחנו.

* שליח ציבור – מדי שנה מגיע אלינו, לאורטל, מניין מירושלים, שמוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשל המצב הביטחוני, החלטנו לא לקחת השנה אחריות על אנשים מחוץ לתושבי הקיבוץ. במקום זאת הובלתי את התפילה, כפי שעשיתי בשנות הקורונה. התנאי שלי לקחת על עצמי את האתגר, כמו גם בתקופת הקורונה, הוא שהתפילה לא תהיה בהפרדה, אלא תפילה שוויונית.
וכך היה. ציבור גדול מאוד הגיע לתפילה, בעיקר לתפילת נעילה. הנשים והגברים ישבו יחד, באופן טבעי. הייתה שירה נפלאה וגם ריקודים בסוף. היתה התרוממות רוח גדולה.
אף פעם לא קשה לי לצום, וגם לא כאשר אני מחזן בקול גדול לאורך כל הצום. האדרנלין גבוה וממש לא חשתי צמא או רעב.
ובליל יום הכיפורים, אחרי התפילות, ערכתי זו הפעם ה-21 את ערב "כל נדרינו" שאני מוביל מדי שנה, ובו קריאה ושירה והאזנה והכל ברוח ובערכי יום הכיפורים. הפעם הקדשנו מקום נרחב לאירועי השנה האחרונה.

* טלפון נייד ביום הכיפורים – 364 יום בשנה, המחשב והטלפון שלי פתוחים 24 שעות ביממה. ביום הכיפורים, היום היחיד בשנה, המסכים הללו כבויים. גם השנה סגרתי את המחשב, אולם בשל תפקידיי בצח"י ובכיתת הכוננות, באופן חריג לא כיביתי את הטלפון, אך השארתי אותו פתוח רק לחירום, ולשמחתי לא היה בו כל שימוש.

* מלחמת יום הכיפורים – בדיוק כשעמדנו לצאת לסעודה המפסקת בחדר האוכל, שמענו אזעקות ביישובים קרובים – שעל, קלע אלון ורמת הנשיא טראמפ, ומיד אח"כ מטח כבד, עם בומים חזקים של נפילות בשטחים פתוחים ויירוטים. פרצה שריפה באזור מכלאת הבקר של אורטל, וצוות מכיתת הכוננות שלנו קפץ לכבותה.
בלילה יורט כטב"ם בצפון הגולן. לא שמענו דבר ואיני יודע היכן בדיוק זה קרה.
מיד בצאת הצום היה מטח חזק באזור קדמת צבי וכעבור שלוש שעות וחצי – במרום גולן.
מלחמת יום הכיפורים תשפ"ה.

* וידוי – מאז מבצע "חומת מגן", 2002, ועד 7 באוקטובר, שוב ושוב קראתי לצאת למבצע "חומת מגן" בעזה; למתקפת נגד מקדימה להשמדת תשתית הטרור ברצועה ולשליטה ביטחונית ישראלית על הרצועה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. לכל אורך השנים יצאתי נגד מדיניות ההבלגה וההכלה ברצועת עזה.
לעומת זאת, אני מודה ומתוודה, ואין מתאים מיום הכיפורים לווידוי הזה, שתמכתי לאורך השנים במדיניות ההבלגה וההכלה בלבנון. איך אני מסביר את ההבדל בגישתי? כנראה שהסיבה לכך, היא שמרצועת עזה הטרור לא פסק לאורך השנים (למעט שלוש השנים שאחרי "צוק איתן") ואילו גבול לבנון היה שקט מאז מלחמת לבנון השנייה. היום ברור שהיה זה שקט מתעתע, שבו חיזבאללה הפך למפלצת מכוונת מטרה לכיבוש הגליל ורצח תושביו לצד מתקפת טילים ובהם טילים מדויקים על כל מדינת ישראל; מתקפה שהיתה רק שאלה של זמן. בלבנון, גם אני הייתי חלק מהעיוורון, בדומה לעיוורון של ראש הממשלה, הממשלה וצמרת צה"ל.
כאשר חצי שנה לפני 7 באוקטובר חיזבאללה הקים מאחז בשטח ישראל, תקפתי את ההבלגה על המעשה וקראתי להפעיל את צה"ל לגירוש הפולש. הממשלה פחדה לעשות זאת, מפחד הסלמה. לא הערכתי שהדבר יביא למלחמה, אולי ליום קרב או שניים, אבל סברתי שגם אם הדבר יביא למלחמה, אסור להתפשר על קדושת הריבונות, ובשום אופן לא לתת לאוייב, ובטח לארגון טרור, לפלוש לשטחנו הריבוני. אולם עד לאותה אירוע, הייתי שותף לקונספציית ההבלגה וההכלה. האמנתי שחיזבאללה מורתע מאז מלחמת לבנון השנייה.
יתר על כן, עוד קודם לכן טעיתי בתמיכתי בנסיגה מלבנון. בנושא זה, קדמתי לארבע אימהות וליוסי ביילין, הראשון במערכת הפוליטית שקרא לנסיגה. כבר ב-1993 קראתי לכך. אחרי הנסיגה הבנתי שטעיתי באמונתי התמימה, שכיוון שהטרור בלבנון אינו עם פלשתינאים אלא עם לבנונים, ברגע שניסוג, הגבול יהיה שקט. כזכור, מיד אחרי הנסיגה חיזבאללה המציא את אגדת "חוות שבעא", כדי להמשיך בעימות ובטרור, שנמשך עד מלחמת לבנון השנייה. למרות זאת, עד המלחמה הנוכחית, האמנתי שהנסיגה היתה מוצדקת. במלחמה התפכחתי. הבנתי שאם לא תהיה רצועת ביטחון ישראלית בלבנון, תהיה רצועת ביטחון בישראל, כפי שאנו נוכחים מתחילת המלחמה. ולכן, כעת אני תומך בהקמת רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון, עד חתימת חוזה השלום עם לבנון.

* אסור להפסיק את האש – לאורך כל השנה האחרונה, חיזבאללה תקף את ישראל והציג זאת כהזדהות עם עזה. ברגע שתיפסק האש בעזה, הם אמרו, גם אנחנו נפסיק אותה. ואכן, בהפוגת עסקת החטופים האש פסקה בצפון.
והנה, רק עברנו ממגננה למתקפה, וכבר הם מבקשים הפסקת אש, בלי קשר לעזה. הדבר רק מעיד שאת מה שעשינו כעת היה עלינו לעשות כבר לפני עשרה חודשים.
אסור להפסיק כעת את האש, כל עוד לא טיהרנו לחלוטין את השטח שבין הגבול לליטני ואף צפונה ממנו. ועד אז, להמשיך במקביל לפגוע במאגרי התחמושת והטילים ולחסל את ראשי חיזבאללה בכל שטח לבנון.
ואחרי המלחמה, יש לבסס בדרום לבנון רצועת ביטחון של צה"ל. היישובים השיעים ששלטו ביישובים ישראלים, כמו מנרה, ימצאו אתר חלופי. ואת אדמות איכרי מטולה בעמק עיון נחזיר לבעליהן.

* האוייב האמיתי – בעבור נתניהו, האוייב האמתי אינו איראן, לא חיזבאללה ולא חמאס, אלא גלנט. ולכן, כדי להשפיל את גלנט הוא פוגע במלחמתנו באיראן, חיזבאללה וחמאס.

* לא פרסונלי – נתניהו: "זה לא פרסונלי."
זה אישי.

* האיום הקיומי על רח' שוקן (ועל תמונת הראי שלהם) – השוקניה מובילה קמפיין נגדי לקריאה לממשלת אחדות לאומית ועוד יותר מכך, נגד רעיון האחדות החברתית, האחדות בעם ישראל.
עצם הקריאה לאחדות מבעתת אותם, מאיימת על מהותם ומוציאה אותם למלחמת קיום.
ובדיוק כמו תמונת הראי שלהם בימין הרדיקלי ובימין הביביסטי, האחדות מוצגת בפיהם כמזימה של היריב, כלומר של האוייב, המכוונת נגדם. כפי שתמונת הראי שלהם מציגה את הרבעון הרביעי ואת יוזמות האחדות, הפוליטית והחברתית, כמזימה של השמאל הקיצוני לבטל את הכרעת העם באמצעות השתלטות השמאל על הממשלה, כך הם מציגים זאת כיוזמה ביביסטית ימנית שנועדה לנטרל את המחאה ולהציל את ביבי.
ביום רביעי כתבה זאת נועה שפיגל. בתחילת השבוע – יוענה גונן. וצבי בראל כתב מאמר נגד "המרכז הקיצוני". מיהו המרכז הקיצוני? כל מי שאינו שייך לשמאל הרדיקלי או לימין הרדיקלי. כלומר, מי שיש לו השקפת עולם מורכבת, ולא רק שחור לבן. לטענתו, לכל אלה אין אידיאולוגיה, אלא הם מביטים על דרך השלילה על עמדת הימין הקיצוני ועל עמדת השמאל הקיצוני וממקמים את עצמם בדיוק באמצע. הוא בז להם. מבחינתו, אידיאולוגיה יש רק ברחוב שוקן ואצל בן גביר. רק אותם הוא מעריך.
מבין אנשי "המרכז הקיצוני" הוא מתעב במיוחד את אנשי השמאל הציוני. הוא בז להם. הוא הזכיר לדוגמה את ציפי לבני שמוכנה למו"מ עם אבו מאזן, אך נגד מו"מ עם חמאס, ואת אלה שמתנגדים לחוק הלאום אך תומכים במדינה יהודית. אין להם אידיאולוגיה, הם פארווע, הם פוסחים על שתי הסעיפים.
אין דבר המאיים על צבי בראל, בן גביר ודומיהם יותר ממורכבות. היא שומטת את הקרקע תחת בסיס קיומם.

* סרטן הסרבנות ממשיך להכות בנו – סרטן הסרבנות הממארת ממשיך לכרסם בחברה הישראלית.
חבורת מנוולים שלחו מכתב לרמטכ"ל, בעיצומה של מלחמה קשה, שבו הם מודיעים על סירובם להתייצב למילואים כל עוד לא נחתמת עסקה לשחרור החטופים.
עריקי המלחמה המנוולים הללו מצמידים אקדח לרקתה של מדינת ישראל ומנסים לסחוט, דרך שירות המילואים שלהם, כניעה לתביעותיהם.
סינוואר, שמסרב לעסקה, לא יכול לקבל מתנה כמו זו שהוא מקבל מהמנוולים הללו, שמחזקים את עמידתו בלחץ. באמצעות סרבנותם הממארת, הם מחזקים את סרבנותו לשחרר את אחינו ואחיותינו השבויים בידיו. במקרה של סינוואר – רשע, מלאכתו נעשית בידי מנוולים אחרים.
הסרבנות אינה לגיטימית. היא פשע נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל.
ואם אחרי 7 באוקטובר הסרטן הזה עוד קיים בתוכנו, כנראה שנכונו לנו עוד ועוד 7 באוקטובר. לא למדנו.

* הישראלי המכוער – בערב שבו קיבלתי את בשורת האיוב על נפילתם של שלושה חיילי מילואים בעזה. ובשעה שבני משרת שוב, סיבוב שני, בעזה, קראתי את מכתב הסרבנים הארורים אל הרמטכ"ל.
עריקי המלחמה הללו הם התגלמות הישראלי המכוער.

* עונש מידתי – צה"ל הודיע שמבין 130 חתומי מכתב הסרבנות לרמטכ"ל רק 5 משרתים בשירות פעיל במילואים. אז לפחות את החמישה הללו יש להעמיד לדין על עריקה מהמלחמה. ככל הידוע לי העונש על הפשע הזה הוא 15 שנות מאסר. עונש ראוי ומידתי.

* מה יהיה שמה של המלחמה – מה יהיה שמה של המלחמה? כמו כל נושא, גם זה הפך להתנגחות פוליטית.
קלקלן (ספוילר) – כל שם שהממשלה תציע, הרל"ביסטים האוטומטים יפסלו, לא יכירו בו וימצאו שם אלטרנטיבי. גם אם הממשלה תחליט ששם המלחמה הוא "מלחמת מחדל נתניהו," הם ימצאו בו פגם, ויציעו משהו כמו "מלחמת פשע הנאשם" או משהו כזה.
השם שנתניהו מציע היום הוא מלחמת התקומה. אכן, התקומה, של היישובים שנפלו, של היישובים שפונו, של צה"ל ושל החברה הישראלית היא מטרה גדולה וקדושה. אולם לכנות את המלחמה הזאת מלחמת התקומה, זה כמו לכנות את יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום הזיכרון לגבורה. כלומר, שם שמתעלם מ-7 באוקטובר הוא בלתי סביר, במיוחד כאשר הוא מוצע בידי מי שבורח מאחריותו למחדל שהביא ל-7 באוקטובר.
השם האלטרנטיבי שמציעים חוגי המחאה הוא מלחמת 7 באוקטובר. הבעייתיות בשם הזה היא תמונת הראי של הבעייתיות של השם מלחמת התקומה. אם המלחמה תסתיים בריסוק חמאס, ריסוק חיזבאללה, הסרת טבעת האש שאיראן הקיפה בה את ישראל, מכה קשה לאיראן והשמדת תוכנית הגרעין שלה וכמובן שחרור החטופים – האם גם אז נכון יהיה לכנות אותה מלחמת 7 באוקטובר, כאילו אנו בוחרים, במזוכיזם לאומי, להתמקד רק באסון ולהתעלם מהניצחון?
בעייה נוספת היא מתן שם למלחמה ישראלית בתאריך לועזי. לכך יש פתרון בהצעה אחרת – מלחמת שמחת תורה. מהותית, השם הזה בעייתי כמו מלחמת 7 באוקטובר מהסיבות שכבר ציינתי. שנית, קצת קשה לתת למלחמה הקשה הזאת שם שמופיעה בו המילה שמחה. אפשר לכנות אותה מלחמת שמיני עצרת, אך לצערי רוב החילונים לא שמעו על שמיני עצרת.
בתחילת המלחמה הצעתי לכנות אותה מלחמת הנגב המערבי. הם ערכו טבח בנגב המערבי וניסו לעקור את יישוביו – תקומת הנגב המערבי היא הניצחון. אף שמן ההתחלה היתה גם מלחמה בצפון, טענתי שלב העניין הוא הנגב המערבי, כיוון שההצטרפות של חיזבאללה היא סולידריות עם הטבח בנגב המערבי. אולם אחרי שנה של מלחמה, שנה של פינוי יישובי הצפון, שנה שבה מיספר הרקטות מלבנון כבר חצה את מספר הרקטות מרצועת עזה ואחרי שמתנהלת היום מלחמה עצימה נגד חיזבאללה ותמרון קרקעי בלבנון, הצעתי כבר אינה רלוונטית.
הצעה נוספת מראשית המלחמה, דומני של יואב שורק, היא משיב הרוח. זאת, כיוון שהמלחמה בראשיתה השיבה את הרוח הישראלית, רוח האמונה בצדקת דרכנו, רוח הלחימה והחתירה לניצחון, רוח הגבורה, רוח הערבות ההדדית, רוח האחדות הלאומית. בנוסף לכך, בשמחת תורה אנו מפסיקים לומר "מוריד הטל" ומתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם." למרבה הצער, לאחרונה רוח ה-6 באוקטובר משיבה אחור את הרוח הישראלית, וחוששני שהשם הזה עלול להיות לעג לרש.
המשורר אליעז כהן הציע, כבר בתחילת המלחמה, את השם מלחמת הקוממיות השנייה. אחרים הציעו הצעה דומה – מלחמת העצמאות השנייה. כתבתי אז לאליעז, שבעיניי זו עדין מלחמת הקוממיות הראשונה. המלחמה פרצה במאורעות תר"פ, 1920, כשהערבים התנפלו לראשונה על היישוב היהודי במטרה להכריתו. זו מלחמת שאף פעם לא די לה, וטבח 7 באוקטובר הוא בסך הכל עוד סבב שלה.
אבל בספרו של מיכה גודמן "היום השמיני", יש נימוק די משכנע לשם הזה: "מלחמת 7 באוקטובר היא מלחמת העצמאות השנייה לא בגלל רמת הסיכון, אלא בגלל גודל ההזדמנות. אחרי מלחמת העצמאות הראשונה קמה מדינת ישראל, אחרי מלחמת העצמאות השנייה ישראלים בני הדור הרביעי יקבלו הזדמנות, שהיא גם זכות, לנהוג כבני הדור הראשון, ולהקים מחדש את מדינת ישראל." הלוואי!
ולמה לא, בעצם, מלחמת "חרבות ברזל"? אמנם זה קוד צה"לי, טכני, ומן הרגע הראשון היה ברור שלא יהיה זה שמה של המלחמה. אולם חלפה שנה, עוד אין שם למלחמה, והתרגלנו לשם "חרבות ברזל". נכון, ב-7 באוקטובר הברזל היה חלוד. כך גם בחודשי הדשדוש ברצועת עזה וכמובן בשנת מלחמת החפירות הדפנסיבית בגבול לבנון. אך גם בדרום, בוודאי בשבועות האחרונים בצפון, ובהפצצות בתימן, מסתבר שחרבות הברזל ממש לא אמרו את המילה האחרונה שלהן.
זו הצעתי – עד תום המלחמה אין לקבוע את שמה. לאחר המלחמה, יש להקים ועדה ציבורית, לא פוליטית, שתבחר את שם המלחמה.
סקופ! בדקתי בעיתוני היום הראשון של מלחמת ששת הימים, ובאף אחד מהם לא הייתה הכותרת: "פרצה מלחמת ששת הימים."

* ההומניות נגמרה – ראש הכנופיה הגיע לבאר שבע אחרי הפיגוע על מנת לשלהב את היצרים והכריז חגיגית: "ההומניות נגמרה."
ההומניות נגמרה! זאת תמצית הבן גביריזם.
לימד אותנו רבי זאב וולף מסטריקוב (1807-1891) והיטיב להגדיר את בן גביר: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."

* ועדת ילדז – יש לי הצעה יותר טובה משל שיקלי. ועדת חקירה בהרכב הבא: יאיר נתניהו (יו"ר), ינון מגל, ברדוגו וח"כ גוטליב.

* ביד הלשון: כְּלִיל – כבר הקדשתי שתי פינות לשנת השירות של בתי, תמר, בגליל המערבי. יישוב נוסף שאת הנוער שלו היא מדריכה הוא כליל.
כְּלִיל הוא יישוב קהילתי בגליל המערבי, המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ולמועצה האזורית מטה אשר. כליל הוא יישוב אקולוגי.
היישוב עלה לקרקע ב-1979 כחלק מתוכנית המצפים לייהוד הגליל.
מקור השם הוא מבנה עתיק שנמצא בתחום היישוב שנקרא חירבת כליל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com