בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- יוסי אחימאיר: הרהורים בצאת יום הכיפורים
- איליה בר זאב: שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה
- אורי הייטנר: צרור הערות 13.10.24
- מיכאל רייך: סְלִיחוֹת
- בן-ציון יהושע: פגישה בבאב אל ואד
- ד"ר עדינה בר-אל: משפחה של גיבורים
- דמותו של הילד בספרות הילדים העברית: (דברים שנאמרו באירוע השקת הספר "משפחה של גיבורים")
- י"ז: החיג'אב
- שיר זוהרה אלפסיה מאת ארז ביטון, וקטעים מהפרכת תוכנו של השיר – המסמל את תרבות השקר העדתי בישראל: כששמה של זוהרה אלפסיה הוזכר בתקשורת הישראלית, דבר שקרה מעט מאוד, הודגש בדרך כלל הקשר שלה עם מלך מרוקו, מוחמד החמישי. הזיקה הזאת הובלטה בשירו של ביטון, וגם אלפסיה עצמה דיברה על כך באותו ראיון עם חיים שירן, שבו אמרה שהיא שרה בהכתרה של המלך.
- אהוד בן עזר: שלוש אהבות
- עקיבא נוף: עַכְשָׁו
- נעמן כהן: הבה נלך כצאן לטבח! (1) גנרל יאיר גולדנר-גולן
- דבוישה: 70 שנה ל-10.10.1964
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד יקר, אל"מ (מיל')... בן-דוד מרחיב בדבריו על צ'רצ'יל, תוך שהוא (לא) מזכיר שקודמו – נוויל צ'מברלין הוחלף לאור דרך ניהול המלחמה ב-9 החודשים הקודמים, מספטמבר 1939 עד מאי 1940... כן, אז כמו שצ'מברלין כשל – כשל גם נתניהו, שנוהג כצ'אוצ'סקו, ולא כמו בגין ושמיר.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
יַד הַגּוֹרָל
הַלְעִיטִינִי גַּרְעִינֵי לַעֲנָה
לַטְּפִינִי בְכַף-קְטִיפָה
וּזְרִי זִכְרִיּוֹת בְּתַלְמֵי לֵב שְׁכוּחִים
עִקְרִי חִרְשִׁי שְׁתִי וָעֵרֶב
כִּי נִקְבֶּרֶת בָּאֵבֶל אֲנִי
חֲלוּמָה
נְטוּשָׁה וּזְרוּעַת עִשְּׂבֵי-בָּר
וְחַרְצִיּוֹת זוֹהֲרוֹת
אֶל אֲשֶׁר יְהֵא
כֹּחֵךְ לָלֶכֶת
אֵלֵךְ עִמָּךְ
כִּי אֵין מִפְלָט מִמֵּךְ –
וַעֲקַלְקַל הַשְּׁבִיל –
וְהוּא נִמְשָׁךְ מִבְּרֵאשִׁית
וְאֵין לִנְטוֹת שְׂמֹאל וְיָמִין
כִּי הוּא – מִלִּפְנֵי הֱיוֹתִי –
וְהוּא טָבוּעַ בְּדָמִי.
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
יוסי אחימאיר
הרהורים בצאת יום הכיפורים
* למה מחכים באיראן? "אם רצונך לירות, ירה, אל תדבר." המשפט האלמותי מהסרט הקלאסי "הטוב, הרע והמכוער". אבל אצלנו מרבים להצהיר ולפטפט, ובטהרן כבר ערוכים לכל תרחיש.
* המלחמה הנוכחית שכבר נכנסה לשנתה השנייה, השכיחה מתודעתנו את המלחמה הנוראית הקודמת, מלחמת יום הכיפורים. עברו כבר 51 שנה, והזחיחות שוב הובילה אותנו לעבר פי פחת. אז נפלו כ-3000 לוחמים, עתה – יותר מ-700.
* בית "יוליאנה" בהרצליה שנפגע מכטב"ם – זה המוסד בו אושפז יצחק שמיר בערוב ימיו ובו נפטר לפני 14 שנה. נחסך מראש הממשלה השביעי לראות את דשדוש המלחמה הנוכחית.
* יוניפיל, אונר"א – אירגוני האו"ם האנטישמי, כלום לא עשו למנוע את המלחמה בעזה ובדרום לבנון. אולי להיפך. במה הם מועילים לשלום העולמי? היה זה הזוי אם היו זוכים בפרס נובל לשלום.
* יצא יום הכיפורים והפגנות משפחות החטופים התחדשו. "בוגד", "פושע", "מפקיר" מכנים בהן את נתניהו. סינוואר? – הוא אינו מוזכר. אינני בטוח שאפילו מישהו ממקורביו הצמודים ביותר מבין את עומק שיקוליו. מה חושבת לה עינב צנגאוקר – שגידופיה יועילו לשיחרור מתן בנה?
* כך או כך, יש להגביר המאמץ לשיחרור 101 החטופים. החיים והמתים. אני בטוח שנתניהו רוצה בכך ומבין שאם הדבר לא יקרה, זה יהיה, מוצדק או לא, כתם לדורות על מורשתו. שמו יהיה צמוד לעד לשמו של סינוואר. ביבי, תן תקווה!
* המיקלט השכונתי – הזדמנות לפגוש כמה מהשכנים שלא החלפתי איתם מילה זה שנים. מתפתח בו הווי של משפחות, ילדים ו...כלבים מבוהלים.
* קיבלתי שי ערב היום הקדוש הזה – את הספר האלבומי "7 באוקטובר", צילומיו של זיו קורן. הזוועות זועקות אליך מבין דפי הכרומו והעיצוב המרהיב, ניגוד למראות שהוא מציג. כתבתי לשר החוץ, כי צריך להפיץ את הספר, בגירסה האנגלית, לכל הנציגויות. אין הסברה טובה מזו.
יוסי אחימאיר
איליה בר זאב
שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה
הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?
כָּל זֶה וְאוּלַי –
תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲוַת נֶפֶשׁ?
וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם
אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע
בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים, אֶל הַמִּצְלָעוֹת.
הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ יִרְאֶה מֵרָחוֹק
שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת נִפְגָשׁוֹת בַּסֵּתֶר
הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?
בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי, יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג
אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.
שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם –
יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.
* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים – השבר הסורי אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה וגם בין אנשים– עד כלות. פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה", 2016.
עוֹרְבִים
עִם דִּמְדוּמֵי בֹּקֶר, כִּמְעַט נוֹשְׁכים זֶה בָּזֶה,
מְנַקְּרִי אַסְפַלְט
הַכְּבִישׁ.
מְשֻׁנֶּה, הֲרֵי הַכְּבִישִׁים כְּבָר נְקִיִּים מֵעֲלִילוֹת
הַחֲשֵׁכָה,
מַסְרְקוֹת בָּרְזֶל מַמְתִּינִים זֶה יָמִים אֲחַדִים
עורב. ויקיפדיה.
בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב.
פּוֹעֲלֵי הַלַּיְלָה עוֹד לֹא קִרְצְפוּ,
אֵין שְׂרִידֵי עֲצָמוֹת אוֹ זֵיתִים פְּצוּעִים.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –
שְׂרִידֵי חֹגְגִים אֵי שָׁם בְּעוֹלַם הַתֹּהוּ שֶׁכֻּלּוֹ פְּלִיטִים.
בְּנֵי אָדָם בְּעוֹלַם שֶׁל הֶפְקֵר, אֵימַת מָוֶת,
מַתְּנַת בְָּשָׂר וָדָם.
בְּאוֹר תַּעְתּוּעִים, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי שָׁחֹר,
עָטִים עוֹרְבִים
אֶל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵּם עַל מֵתָיו.
"לא לחִנַָם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צ"ב). נוסח ראשון פורסם ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה" 2016. כאן, נוסח שני.
אורי הייטנר
צרור הערות 13.10.24
* לשם כך קיים בג"ץ – בגישתי לסוגיית התפילה האורתודוקסית, בהפרדה, במרחב הציבורי בתל-אביב, יש פער בין הפן היהודי בהשקפת עולמי, לבין הפן הליברלי בתפיסתי.
בפן היהודי, יש לי מחלוקת עמוקה עם הזרם האורתודוקסי ביהדות. לב ליבה של המחלוקת הוא סוגיית ההפרדה. כיהודי מסורתי, שמורשת ישראל חשובה לי ויקרה לי ושחשוב לי שהיא תתפתח ותתקדם ותתאים לימינו, כפי שבימי חז"ל היהדות השתנתה כדי להתאימה לזמנה, קשה לי עם ההפרדה, עם אי השוויון המגדרי בחיים הדתיים. זו אינה דרכי ביהדות.
בפן הליברלי, אין לי שמץ של ספק שאין לרשות שום זכות להדיר את הדתיים מן המרחב הציבורי ולא לאפשר להם להתפלל בדרכם. זו גישה אנטי ליברלית רדיקלית, דוסופובית, שאין שום הבדל בינה לבין כל קסנופוביה באשר היא. והגישה האנטי ליברלית קיצונית של עיריית ת"א, הביאה ביום הכיפורים שעבר לפשעי שנאה כלפי מתפללים.
לא אבחר להתפלל בבית כנסת שיש בו הפרדה. אבל אילו הייתי אשתקד בת"א, אולי הייתי הולך להתפלל בהפרדה בכיכר בת"א, רק מתוך סולידריות עם נרדפים בשל אמונתם.
כיהודי לאומי, חורה לי שבמדינה היהודית יהודים נרדפים בשל אמונתם ומנהגיהם, בין אם אלו נשות הכותל ובין אם אלה המתפללים בתל-אביב.
בג"ץ אינו צריך להתערב בוויכוח על דרכה של היהדות. במחלוקת ביני ושכמותי לבין האורתודוקסים, אין כל מקום להתערבות משפטית.
חובתו של בג"ץ להתערב, כאשר רשות מחליטה לשלול את זכויות המיעוט. כאשר בשם רצון הרוב ניסתה עיריית תל-אביב לפגוע בזכויות המיעוט – תפקידו של בג"ץ היה להגן על המיעוט.
זה תפקידו של בג"ץ במדינה דמוקרטית. ואם בג"ץ יסורס בשם "רצון הרוב", היום הוא ישרת את אלה שבשלטון, אבל מחר, כשמי שהיום בשלטון יהיו המיעוט, יתכן שכבר לא יהיה להם למי לפנות.
אולי פסיקת בג"ץ בנושא התפילה בת"א עשויה להיות חומר למחשבה ולחשבון נפש של שוחרי המהפכה המשטרית.
* דמוקרטיה מהותית – המחלוקת על פסיקת בג"ץ בנושא זכות התפילה במרחב הציבורי, היא מחלוקת עמוקה על דמותה של הדמוקרטיה ועל תפקידה של הרשות השופטת בדמוקרטיה.
על פי הגישה האחת, דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב. אם רוב אזרחי תל-אביב בחרו בחולדאי, הרי שכל החלטה שהוא יחליט מבטאת את רצון הרוב. ואם הוא החליט לפגוע בזכויות המיעוט, הרי זה רצון הרוב, ואם הרוב שולל את זכויות המיעוט – זו הדמוקרטיה. מי נתן לשופטים שאף אחד לא בחר בהם סמכות לפסול החלטה של נבחרי הציבור?
הגישה הנגדית היא של דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה מהותית אינה רק שלטון הרוב, אלא סט של ערכים ובהם זכויות הפרט, זכויות המיעוט, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש הדת. אין לשלטון ואין לרוב סמכות לפגוע בזכויות הללו. תפקידה של הרשות השופטת לרסן את השלטון ולהגן על המיעוט. זו הגישה שבבסיס פסיקת בג"ץ.
פסיקת בג"ץ היא אקטיביזם שיפוטי. בשנה שעברה, הרכב אחר של בג"ץ, קיבל החלטה שמרנית – לא להתערב בהחלטת נבחרי הציבור.
* הפופוליזם הקנאי של הבייסוקרטיה – סוגיות חברתיות וערכיות – רצוי שתלובנה במערכת הפוליטית ולא בבית המשפט. הסיבה לכך, היא שהמשפט, מעצם טבעו, חייב להכריע. הפוליטיקה מבוססת על פשרות. ובסוגיות חברתיות מוטב להגיע לפשרה ולהסכמה.
בסוגיית התפילה במרחב הציבורי בתל-אביב, התהפכו היוצרות. בית המשפט ניסה בכל דרך להימנע מהכרעה ולהציע פשרות. ואילו המערכת הפוליטית, העירייה, דחתה כל פשרה, עמדה על קוצו של יו"ד. היא לא הותירה ברירה לבית המשפט אלא לפסוק. ובית המשפט, מעצם מהותו, חייב לפסוק לצד זכויות הפרט והמיעוט מול הפעלת כוח מדכא מצד השלטון.
חולדאי מייצג פוליטיקה פופוליסטית קנאית. למרבה הצער, הידרדרנו לפוליטיקה קנאית, בשני המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים שבהם. אני יודע ממקור ראשון, שבדיונים בבית הנשיא על המהפכה המשטרית, הגיעו הצדדים לכמעט 100% הסכמה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית. אבל כאשר הצדדים, ומדובר בשני הצדדים, יצאו החוצה אל הבייס הקנאי שלהם, הם השתפנו וסיכלו את הפשרה. זו הפוליטיקה הפופוליסטית הקנאית, עם בייס קנאי שמכשכש ב"מנהיגיו", כגולם שקם על יוצרו.
אני מאמין שחולדאי היה שמח לשבת עם אנשי "ראש יהודי" ולהגיע להסכמות. אבל אין לו אומץ לעמוד מול הבייס הקנאי. סביר להניח שחולדאי ידע מה בג"ץ יפסוק, כי אינו יכול לפסוק אחרת. נוח לו שבג"ץ יכפה עליו לאפשר את חופש התפילה, מאשר לגלות מנהיגות מול הבייס הקנאי ולהחליט על כך בעצמו.
הפופוליזם הקנאי בשני המחנות הרסני. הוא הרסני במיוחד כאשר הוא בעל הכוח. ברמת המדינה, הקנאות שמיוצגת בידי יריב לוין, סמוטריץ' רוטמן ושות' מסוכנת יותר משל המחנה שמנגד, כי בידיהם הכוח. בתל-אביב הקנאות שמיוצגת בידי חולדאי מסוכנת כי בידיו הכוח המוניציפלי.
הבייסים הקנאיים הללו אינם מייצגים את הרוב. על הרוב הדומם להפסיק לדמום ולהתחיל לקחת אחריות על המדינה, ולא להפקיר אותה בידי הקנאים המדרדרים אותה מדחי לדחי. על הרוב הדומם לעצור את פוליטיקת ההכנעה של הקנאים, ולהחליף אותה בפוליטיקה של הסכמות; פוליטיקה של אחריות לאומית.
* מובנת מאליו – עיתון "הארץ", באופן מסורתי, עוין את בג"ץ. מוביל את הקו הזה גדעון לוי, אך גם אחרים ומאמרי המערכת מרבים לתקוף את בג"ץ. מבחינתם, בג"ץ אשם במתן הכשר ל"אקיבוש" ולהתנחלות, ב-57 השנים האחרונות. לטענתם, בג"ץ מאשר את מה שהחוק הבינלאומי אוסר, כלומר הם רואים את עצמם כפרשנים המוסמכים של החוק הבינלאומי, ומי הם כל נשיאי ושופטי בית המשפט העליון מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, שיחלקו עליהם? האמת היא, שלשיטתם ועל פי תפיסתם המעוותת, יש להם באמת סיבה טובה להתנגד לבג"ץ. הרבה יותר מאשר לימין, שהתנגדותו לבג"ץ רגשית מאוד, יצרית מאוד, אך הרבה פחות מגובה בעובדות.
וכעת, "הארץ" יוצא על בג"ץ בשל פסיקתו בנושא התפילה במרחב הציבורי בת"א. אמנם זו פסיקה ליברלית מובהקת, אך כאשר העיתון הרואה עצמו ליברלי צריך לבחור בין ליברליות לדוסופוביה, הבחירה ברורה. מאמר המערכת הוביל את המתקפה והוקצה עמוד למתקפה של דינה זילבר. זילבר, תומכת מובהקת באקטיביזם השיפוטי, תוקפת את בג"ץ על האקטיביזם השיפוטי, במקום פסיקה שמרנית שאינה מתערבת בהחלטת ראש העיר.
מותר לבקר את בג"ץ, מותר לא להסכים את פסיקתו ולהתווכח עימה, גם אני עשיתי זאת לא פעם ולא פעמיים. אבל מן הראוי לנהל את הוויכוח הזה מתוך כבוד לבית המשפט ולשופטים; לכבד את פסק הדין ולא להטיל דופי בשופטים. כך נכתב במאמר המערכת: "ההרכב הגברי החליט להתפשר על זכויות הנשים." כלומר לא היתה זו פסיקה ליברלית של הגנה על זכויות המיעוט ועל חופש הדת וחופש הביטוי, אלא שופטים גברים שפגעו בזכויות הנשים.
להבדיל משני המאמרים האלה, רווית הכט כתבה את המובן מאליו, במאמרה "החלטה כמעט מובנת מאליה." אני הייתי מוותר על "כמעט." וכך היא כתבה: "במדינה דמוקרטית עם חופש פולחן לא יעלה על הדעת כי תיאסר תפילה מסוימת, כל עוד היא מתואמת עם הרשויות ונשמעת לכללי הסדר הציבורי הבסיסיים. לאיש אין זכות לאסור תפילה – לא אורתודוקסית, לא רפורמית (וגם לא מוסלמית או בודהיסטית). ההפרדה המגדרית היא מהסממנים החשובים של המניין האורתודוקסי, ומי שהדבר צורם לו, כמו לי למשל, רשאי ומוזמן, ממש כמוני, להשתתף במניין קונסרבטיבי או רפורמי, שאחת מהסיבות העיקריות לבואם לעולם היא התנערות מהשוביניזם ומהפיחות המובנה במעמד הנשים בפולחן האורתודוקסי. אפשרות לא פחות טובה, אגב, היא לא להשתתף בשום תפילה." כל כך מובן מאליו.
אני בטוח שרוב מוחלט מקרב החילונים, כולל החילונים התל-אביבים, חושבים כמוה, ולא כמו קומץ הדוסופובים הקולניים והכוחניים שמכשכשים בחולדאי.
* קו-קלוקס-קלאן – ציוץ של מגי אוצרי: "נשמיע בקולי קולות שירת נשים, נממש את זכותנו להפגין בכמויות של רעל, נאכל מולכם פלאפל בביקיני ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. נכבד את פסיקת בג"ץ, נכבד את חוק, אבל אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב, פאקרז."
אוצרי היא ממנהיגות המחאה. אני מעלה זאת כאן כדי להראות מה זה טרור פשיסטי דוסופובי אוטו-אנטישמי אלים, תמונת הראי של להב"ה. קו-קלוקס-קלאן.
* הדה-הומניזציה האוטו-אנטישמית – בבית לוחמי הגטאות מוקרן סרטון של משרד התעמולה הנאצי בראשות גבלס, שמציג את היהודים כעכברושים. ממשיכי דרכו בחמאס מציגים את היהודים כקופים וחזירים. מסתבר שגם אוטו-אנטישמים ממשיכים אותה הדרך של דה-הומניזציה של יהודים.
הנה, כך כתב אורי אינקס: "תל אביבים, הרווחתם הכיפור הזה. הספארי מגיע לגן מאיר וזו הזדמנות מצוינת לקחת את הילדים לצפות בקופים והקופות מתנועעים להם בקצב וממלמלים בקולי קולות את יבבות החיזור המשעשעות שלהם לבורא עולם. רק אם אפשר תקפידו בבקשה שהילדים לא יאכילו אותם, כי הם בצום... חחח." ומצורף צילום של קוף.
האוטו-אנטישמי הנ"ל הוא מרצה ב"בצלאל", ללמדך שגם באקדמיה שלנו יש אנטישמיות קשה.
* הוצאת דיבה – אין לי צל של ספק, שליותר מתשעים אחוז מהחילונים בתל-אביב אין שום בעייה עם תפילה אורתודוקסית ביום הכיפורים במרחב הציבורי.
אני משוכנע, שמקרב המעטים שיש להם בעייה עם זה, רוב מוחלט מתנגד לרדיפה הדוסופית, בנוסח פשעי השנאה ביום הכיפורים אשתקד, 12 יום לפני טבח 7 באוקטובר.
מי שמציג את הפרשה כסכסוך בין חילונים לדתיים, מוציא את דיבתם של החילונים רעה.
* טוויסט בעלילה – טוויסט בעלילה. אחרי שבג"ץ קיבל את ההחלטה המובנת מאליה, שבדיוק לשמה הוא קיים, שזכותם של יהודים אורתודוקסים להתפלל בדרכם במרחב הציבורי, השייך גם להם, החליט ארגון "ראש יהודי", המארגן את התפילה, לבטל אותה השנה, מחשש למהומות שיחללו את היום, כפי שהיה אשתקד.
מצד אחד – חבל. זו כניעה לטרור. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי ולוותר למען שלום הציבור. אני מצדיע ל"ראש יהודי" על גילוי האחריות.
הדוסופובים הציגו את "ראש יהודי" כארגון כוחני שפולש לתל-אביב כדי לשנות בכוח את צביונה ועושה פרובוקציה. והנה, הדוסופובים יצאו כאלה קטנים.
פסיקת בג"ץ צריכה להיות אבן יסוד בתולדות הפסיקה הדמוקרטית הליברלית, כדוגמת בג"ץ "קול העם".
* יום הכיפורים המשמעותי ביותר – יום הכיפורים הוא יום משמעותי ביותר בעבורי. מאז כיתה ג' אני צם. השנה היה זה הצום ה-53 בחיי.
מלחמת יום הכיפורים היא אחת החוויות המשמעותיות של ילדותי. שנה לאחר מכן, ביום הכיפורים, נפטרה סבתי. שנתיים מאוחר יותר נפטרה ילדה מכיתתי, הילדה החכמה ביותר, היפה ביותר, המוכשרת ביותר בכל התחומים, רותי – מסרטן. עוד שנתיים – סבא שלי נפטר ערב יום הכיפורים. לפני 41 חוויתי את יום הכיפורים בלבנון.
יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי, הוא דווקא זה שבו, כביכול, לא ממש צמתי. זה היה לפני שלושים שנה בדיוק, יום הכיפורים תשנ"ה, 1994. יום הכיפורים היה בעיצומה של שביתת הרעב שחבריי ואני שבתנו בגמלא, במאבק נגד הנסיגה מהגולן.
כמדומני היה זה ביום החמישי (מתוך 19) לשביתת הרעב. כיוון ששבתי רעב, לא יכולתי להרשות לעצמי לא לשתות מים. לכן, כביכול, ממש לא צמתי. אך היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר.
קבוצת נשים מאורטל הצטרפה אלינו לגמלא ליום הכיפורים והביאה עימה מסכת קבלת יום הכיפורים, שנערכה עם שקיעה מעל המצוק. במרכזו היה הפיוט "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועו של חנוך אלבלק, שבדיוק שנה קודם הושמע לראשונה בתוכנית טלוויזיה על יום הכיפורים בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ שלנו. נשאתי דרשה מאולתרת, שבה דיברתי על משמעות הפיוט הזה בהקשר של שביתת הרעב. במוצאי יום הכיפורים הגיעה אלינו משלחת מבית השיטה, בהובלתו של ח"כ, באותה תקופה, משה פלד. גם הם השמיעו לנו את "ונתנה תוקף".
יום הכיפורים הוא יום משמעותי ביותר בעבורי. לא היה לי יום כיפורים משמעותי כמו יום הכיפורים בגמלא. איני מאמין שיהיה לי משמעותי יותר.
"מי בקיצו ומי לא בקיצו?" אז לא ידענו אם מפעל ההתיישבות שלנו הוא בקיצו או לא בקיצו. אבל ידענו שעלינו להיאבק ולא להמתין בפאסיביות להחלטה. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של המאבק.
ניצחנו.
* שליח ציבור – מדי שנה מגיע אלינו, לאורטל, מניין מירושלים, שמוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשל המצב הביטחוני, החלטנו לא לקחת השנה אחריות על אנשים מחוץ לתושבי הקיבוץ. במקום זאת הובלתי את התפילה, כפי שעשיתי בשנות הקורונה. התנאי שלי לקחת על עצמי את האתגר, כמו גם בתקופת הקורונה, הוא שהתפילה לא תהיה בהפרדה, אלא תפילה שוויונית.
וכך היה. ציבור גדול מאוד הגיע לתפילה, בעיקר לתפילת נעילה. הנשים והגברים ישבו יחד, באופן טבעי. הייתה שירה נפלאה וגם ריקודים בסוף. היתה התרוממות רוח גדולה.
אף פעם לא קשה לי לצום, וגם לא כאשר אני מחזן בקול גדול לאורך כל הצום. האדרנלין גבוה וממש לא חשתי צמא או רעב.
ובליל יום הכיפורים, אחרי התפילות, ערכתי זו הפעם ה-21 את ערב "כל נדרינו" שאני מוביל מדי שנה, ובו קריאה ושירה והאזנה והכל ברוח ובערכי יום הכיפורים. הפעם הקדשנו מקום נרחב לאירועי השנה האחרונה.
* טלפון נייד ביום הכיפורים – 364 יום בשנה, המחשב והטלפון שלי פתוחים 24 שעות ביממה. ביום הכיפורים, היום היחיד בשנה, המסכים הללו כבויים. גם השנה סגרתי את המחשב, אולם בשל תפקידיי בצח"י ובכיתת הכוננות, באופן חריג לא כיביתי את הטלפון, אך השארתי אותו פתוח רק לחירום, ולשמחתי לא היה בו כל שימוש.
* מלחמת יום הכיפורים – בדיוק כשעמדנו לצאת לסעודה המפסקת בחדר האוכל, שמענו אזעקות ביישובים קרובים – שעל, קלע אלון ורמת הנשיא טראמפ, ומיד אח"כ מטח כבד, עם בומים חזקים של נפילות בשטחים פתוחים ויירוטים. פרצה שריפה באזור מכלאת הבקר של אורטל, וצוות מכיתת הכוננות שלנו קפץ לכבותה.
בלילה יורט כטב"ם בצפון הגולן. לא שמענו דבר ואיני יודע היכן בדיוק זה קרה.
מיד בצאת הצום היה מטח חזק באזור קדמת צבי וכעבור שלוש שעות וחצי – במרום גולן.
מלחמת יום הכיפורים תשפ"ה.
* וידוי – מאז מבצע "חומת מגן", 2002, ועד 7 באוקטובר, שוב ושוב קראתי לצאת למבצע "חומת מגן" בעזה; למתקפת נגד מקדימה להשמדת תשתית הטרור ברצועה ולשליטה ביטחונית ישראלית על הרצועה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. לכל אורך השנים יצאתי נגד מדיניות ההבלגה וההכלה ברצועת עזה.
לעומת זאת, אני מודה ומתוודה, ואין מתאים מיום הכיפורים לווידוי הזה, שתמכתי לאורך השנים במדיניות ההבלגה וההכלה בלבנון. איך אני מסביר את ההבדל בגישתי? כנראה שהסיבה לכך, היא שמרצועת עזה הטרור לא פסק לאורך השנים (למעט שלוש השנים שאחרי "צוק איתן") ואילו גבול לבנון היה שקט מאז מלחמת לבנון השנייה. היום ברור שהיה זה שקט מתעתע, שבו חיזבאללה הפך למפלצת מכוונת מטרה לכיבוש הגליל ורצח תושביו לצד מתקפת טילים ובהם טילים מדויקים על כל מדינת ישראל; מתקפה שהיתה רק שאלה של זמן. בלבנון, גם אני הייתי חלק מהעיוורון, בדומה לעיוורון של ראש הממשלה, הממשלה וצמרת צה"ל.
כאשר חצי שנה לפני 7 באוקטובר חיזבאללה הקים מאחז בשטח ישראל, תקפתי את ההבלגה על המעשה וקראתי להפעיל את צה"ל לגירוש הפולש. הממשלה פחדה לעשות זאת, מפחד הסלמה. לא הערכתי שהדבר יביא למלחמה, אולי ליום קרב או שניים, אבל סברתי שגם אם הדבר יביא למלחמה, אסור להתפשר על קדושת הריבונות, ובשום אופן לא לתת לאוייב, ובטח לארגון טרור, לפלוש לשטחנו הריבוני. אולם עד לאותה אירוע, הייתי שותף לקונספציית ההבלגה וההכלה. האמנתי שחיזבאללה מורתע מאז מלחמת לבנון השנייה.
יתר על כן, עוד קודם לכן טעיתי בתמיכתי בנסיגה מלבנון. בנושא זה, קדמתי לארבע אימהות וליוסי ביילין, הראשון במערכת הפוליטית שקרא לנסיגה. כבר ב-1993 קראתי לכך. אחרי הנסיגה הבנתי שטעיתי באמונתי התמימה, שכיוון שהטרור בלבנון אינו עם פלשתינאים אלא עם לבנונים, ברגע שניסוג, הגבול יהיה שקט. כזכור, מיד אחרי הנסיגה חיזבאללה המציא את אגדת "חוות שבעא", כדי להמשיך בעימות ובטרור, שנמשך עד מלחמת לבנון השנייה. למרות זאת, עד המלחמה הנוכחית, האמנתי שהנסיגה היתה מוצדקת. במלחמה התפכחתי. הבנתי שאם לא תהיה רצועת ביטחון ישראלית בלבנון, תהיה רצועת ביטחון בישראל, כפי שאנו נוכחים מתחילת המלחמה. ולכן, כעת אני תומך בהקמת רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון, עד חתימת חוזה השלום עם לבנון.
* אסור להפסיק את האש – לאורך כל השנה האחרונה, חיזבאללה תקף את ישראל והציג זאת כהזדהות עם עזה. ברגע שתיפסק האש בעזה, הם אמרו, גם אנחנו נפסיק אותה. ואכן, בהפוגת עסקת החטופים האש פסקה בצפון.
והנה, רק עברנו ממגננה למתקפה, וכבר הם מבקשים הפסקת אש, בלי קשר לעזה. הדבר רק מעיד שאת מה שעשינו כעת היה עלינו לעשות כבר לפני עשרה חודשים.
אסור להפסיק כעת את האש, כל עוד לא טיהרנו לחלוטין את השטח שבין הגבול לליטני ואף צפונה ממנו. ועד אז, להמשיך במקביל לפגוע במאגרי התחמושת והטילים ולחסל את ראשי חיזבאללה בכל שטח לבנון.
ואחרי המלחמה, יש לבסס בדרום לבנון רצועת ביטחון של צה"ל. היישובים השיעים ששלטו ביישובים ישראלים, כמו מנרה, ימצאו אתר חלופי. ואת אדמות איכרי מטולה בעמק עיון נחזיר לבעליהן.
* האוייב האמיתי – בעבור נתניהו, האוייב האמתי אינו איראן, לא חיזבאללה ולא חמאס, אלא גלנט. ולכן, כדי להשפיל את גלנט הוא פוגע במלחמתנו באיראן, חיזבאללה וחמאס.
* לא פרסונלי – נתניהו: "זה לא פרסונלי."
זה אישי.
* האיום הקיומי על רח' שוקן (ועל תמונת הראי שלהם) – השוקניה מובילה קמפיין נגדי לקריאה לממשלת אחדות לאומית ועוד יותר מכך, נגד רעיון האחדות החברתית, האחדות בעם ישראל.
עצם הקריאה לאחדות מבעתת אותם, מאיימת על מהותם ומוציאה אותם למלחמת קיום.
ובדיוק כמו תמונת הראי שלהם בימין הרדיקלי ובימין הביביסטי, האחדות מוצגת בפיהם כמזימה של היריב, כלומר של האוייב, המכוונת נגדם. כפי שתמונת הראי שלהם מציגה את הרבעון הרביעי ואת יוזמות האחדות, הפוליטית והחברתית, כמזימה של השמאל הקיצוני לבטל את הכרעת העם באמצעות השתלטות השמאל על הממשלה, כך הם מציגים זאת כיוזמה ביביסטית ימנית שנועדה לנטרל את המחאה ולהציל את ביבי.
ביום רביעי כתבה זאת נועה שפיגל. בתחילת השבוע – יוענה גונן. וצבי בראל כתב מאמר נגד "המרכז הקיצוני". מיהו המרכז הקיצוני? כל מי שאינו שייך לשמאל הרדיקלי או לימין הרדיקלי. כלומר, מי שיש לו השקפת עולם מורכבת, ולא רק שחור לבן. לטענתו, לכל אלה אין אידיאולוגיה, אלא הם מביטים על דרך השלילה על עמדת הימין הקיצוני ועל עמדת השמאל הקיצוני וממקמים את עצמם בדיוק באמצע. הוא בז להם. מבחינתו, אידיאולוגיה יש רק ברחוב שוקן ואצל בן גביר. רק אותם הוא מעריך.
מבין אנשי "המרכז הקיצוני" הוא מתעב במיוחד את אנשי השמאל הציוני. הוא בז להם. הוא הזכיר לדוגמה את ציפי לבני שמוכנה למו"מ עם אבו מאזן, אך נגד מו"מ עם חמאס, ואת אלה שמתנגדים לחוק הלאום אך תומכים במדינה יהודית. אין להם אידיאולוגיה, הם פארווע, הם פוסחים על שתי הסעיפים.
אין דבר המאיים על צבי בראל, בן גביר ודומיהם יותר ממורכבות. היא שומטת את הקרקע תחת בסיס קיומם.
* סרטן הסרבנות ממשיך להכות בנו – סרטן הסרבנות הממארת ממשיך לכרסם בחברה הישראלית.
חבורת מנוולים שלחו מכתב לרמטכ"ל, בעיצומה של מלחמה קשה, שבו הם מודיעים על סירובם להתייצב למילואים כל עוד לא נחתמת עסקה לשחרור החטופים.
עריקי המלחמה המנוולים הללו מצמידים אקדח לרקתה של מדינת ישראל ומנסים לסחוט, דרך שירות המילואים שלהם, כניעה לתביעותיהם.
סינוואר, שמסרב לעסקה, לא יכול לקבל מתנה כמו זו שהוא מקבל מהמנוולים הללו, שמחזקים את עמידתו בלחץ. באמצעות סרבנותם הממארת, הם מחזקים את סרבנותו לשחרר את אחינו ואחיותינו השבויים בידיו. במקרה של סינוואר – רשע, מלאכתו נעשית בידי מנוולים אחרים.
הסרבנות אינה לגיטימית. היא פשע נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל.
ואם אחרי 7 באוקטובר הסרטן הזה עוד קיים בתוכנו, כנראה שנכונו לנו עוד ועוד 7 באוקטובר. לא למדנו.
* הישראלי המכוער – בערב שבו קיבלתי את בשורת האיוב על נפילתם של שלושה חיילי מילואים בעזה. ובשעה שבני משרת שוב, סיבוב שני, בעזה, קראתי את מכתב הסרבנים הארורים אל הרמטכ"ל.
עריקי המלחמה הללו הם התגלמות הישראלי המכוער.
* עונש מידתי – צה"ל הודיע שמבין 130 חתומי מכתב הסרבנות לרמטכ"ל רק 5 משרתים בשירות פעיל במילואים. אז לפחות את החמישה הללו יש להעמיד לדין על עריקה מהמלחמה. ככל הידוע לי העונש על הפשע הזה הוא 15 שנות מאסר. עונש ראוי ומידתי.
* מה יהיה שמה של המלחמה – מה יהיה שמה של המלחמה? כמו כל נושא, גם זה הפך להתנגחות פוליטית.
קלקלן (ספוילר) – כל שם שהממשלה תציע, הרל"ביסטים האוטומטים יפסלו, לא יכירו בו וימצאו שם אלטרנטיבי. גם אם הממשלה תחליט ששם המלחמה הוא "מלחמת מחדל נתניהו," הם ימצאו בו פגם, ויציעו משהו כמו "מלחמת פשע הנאשם" או משהו כזה.
השם שנתניהו מציע היום הוא מלחמת התקומה. אכן, התקומה, של היישובים שנפלו, של היישובים שפונו, של צה"ל ושל החברה הישראלית היא מטרה גדולה וקדושה. אולם לכנות את המלחמה הזאת מלחמת התקומה, זה כמו לכנות את יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום הזיכרון לגבורה. כלומר, שם שמתעלם מ-7 באוקטובר הוא בלתי סביר, במיוחד כאשר הוא מוצע בידי מי שבורח מאחריותו למחדל שהביא ל-7 באוקטובר.
השם האלטרנטיבי שמציעים חוגי המחאה הוא מלחמת 7 באוקטובר. הבעייתיות בשם הזה היא תמונת הראי של הבעייתיות של השם מלחמת התקומה. אם המלחמה תסתיים בריסוק חמאס, ריסוק חיזבאללה, הסרת טבעת האש שאיראן הקיפה בה את ישראל, מכה קשה לאיראן והשמדת תוכנית הגרעין שלה וכמובן שחרור החטופים – האם גם אז נכון יהיה לכנות אותה מלחמת 7 באוקטובר, כאילו אנו בוחרים, במזוכיזם לאומי, להתמקד רק באסון ולהתעלם מהניצחון?
בעייה נוספת היא מתן שם למלחמה ישראלית בתאריך לועזי. לכך יש פתרון בהצעה אחרת – מלחמת שמחת תורה. מהותית, השם הזה בעייתי כמו מלחמת 7 באוקטובר מהסיבות שכבר ציינתי. שנית, קצת קשה לתת למלחמה הקשה הזאת שם שמופיעה בו המילה שמחה. אפשר לכנות אותה מלחמת שמיני עצרת, אך לצערי רוב החילונים לא שמעו על שמיני עצרת.
בתחילת המלחמה הצעתי לכנות אותה מלחמת הנגב המערבי. הם ערכו טבח בנגב המערבי וניסו לעקור את יישוביו – תקומת הנגב המערבי היא הניצחון. אף שמן ההתחלה היתה גם מלחמה בצפון, טענתי שלב העניין הוא הנגב המערבי, כיוון שההצטרפות של חיזבאללה היא סולידריות עם הטבח בנגב המערבי. אולם אחרי שנה של מלחמה, שנה של פינוי יישובי הצפון, שנה שבה מיספר הרקטות מלבנון כבר חצה את מספר הרקטות מרצועת עזה ואחרי שמתנהלת היום מלחמה עצימה נגד חיזבאללה ותמרון קרקעי בלבנון, הצעתי כבר אינה רלוונטית.
הצעה נוספת מראשית המלחמה, דומני של יואב שורק, היא משיב הרוח. זאת, כיוון שהמלחמה בראשיתה השיבה את הרוח הישראלית, רוח האמונה בצדקת דרכנו, רוח הלחימה והחתירה לניצחון, רוח הגבורה, רוח הערבות ההדדית, רוח האחדות הלאומית. בנוסף לכך, בשמחת תורה אנו מפסיקים לומר "מוריד הטל" ומתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם." למרבה הצער, לאחרונה רוח ה-6 באוקטובר משיבה אחור את הרוח הישראלית, וחוששני שהשם הזה עלול להיות לעג לרש.
המשורר אליעז כהן הציע, כבר בתחילת המלחמה, את השם מלחמת הקוממיות השנייה. אחרים הציעו הצעה דומה – מלחמת העצמאות השנייה. כתבתי אז לאליעז, שבעיניי זו עדין מלחמת הקוממיות הראשונה. המלחמה פרצה במאורעות תר"פ, 1920, כשהערבים התנפלו לראשונה על היישוב היהודי במטרה להכריתו. זו מלחמת שאף פעם לא די לה, וטבח 7 באוקטובר הוא בסך הכל עוד סבב שלה.
אבל בספרו של מיכה גודמן "היום השמיני", יש נימוק די משכנע לשם הזה: "מלחמת 7 באוקטובר היא מלחמת העצמאות השנייה לא בגלל רמת הסיכון, אלא בגלל גודל ההזדמנות. אחרי מלחמת העצמאות הראשונה קמה מדינת ישראל, אחרי מלחמת העצמאות השנייה ישראלים בני הדור הרביעי יקבלו הזדמנות, שהיא גם זכות, לנהוג כבני הדור הראשון, ולהקים מחדש את מדינת ישראל." הלוואי!
ולמה לא, בעצם, מלחמת "חרבות ברזל"? אמנם זה קוד צה"לי, טכני, ומן הרגע הראשון היה ברור שלא יהיה זה שמה של המלחמה. אולם חלפה שנה, עוד אין שם למלחמה, והתרגלנו לשם "חרבות ברזל". נכון, ב-7 באוקטובר הברזל היה חלוד. כך גם בחודשי הדשדוש ברצועת עזה וכמובן בשנת מלחמת החפירות הדפנסיבית בגבול לבנון. אך גם בדרום, בוודאי בשבועות האחרונים בצפון, ובהפצצות בתימן, מסתבר שחרבות הברזל ממש לא אמרו את המילה האחרונה שלהן.
זו הצעתי – עד תום המלחמה אין לקבוע את שמה. לאחר המלחמה, יש להקים ועדה ציבורית, לא פוליטית, שתבחר את שם המלחמה.
סקופ! בדקתי בעיתוני היום הראשון של מלחמת ששת הימים, ובאף אחד מהם לא הייתה הכותרת: "פרצה מלחמת ששת הימים."
* ההומניות נגמרה – ראש הכנופיה הגיע לבאר שבע אחרי הפיגוע על מנת לשלהב את היצרים והכריז חגיגית: "ההומניות נגמרה."
ההומניות נגמרה! זאת תמצית הבן גביריזם.
לימד אותנו רבי זאב וולף מסטריקוב (1807-1891) והיטיב להגדיר את בן גביר: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."
* ועדת ילדז – יש לי הצעה יותר טובה משל שיקלי. ועדת חקירה בהרכב הבא: יאיר נתניהו (יו"ר), ינון מגל, ברדוגו וח"כ גוטליב.
* ביד הלשון: כְּלִיל – כבר הקדשתי שתי פינות לשנת השירות של בתי, תמר, בגליל המערבי. יישוב נוסף שאת הנוער שלו היא מדריכה הוא כליל.
כְּלִיל הוא יישוב קהילתי בגליל המערבי, המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ולמועצה האזורית מטה אשר. כליל הוא יישוב אקולוגי.
היישוב עלה לקרקע ב-1979 כחלק מתוכנית המצפים לייהוד הגליל.
מקור השם הוא מבנה עתיק שנמצא בתחום היישוב שנקרא חירבת כליל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
בפן היהודי, יש לי מחלוקת עמוקה עם הזרם האורתודוקסי ביהדות. לב ליבה של המחלוקת הוא סוגיית ההפרדה. כיהודי מסורתי, שמורשת ישראל חשובה לי ויקרה לי ושחשוב לי שהיא תתפתח ותתקדם ותתאים לימינו, כפי שבימי חז"ל היהדות השתנתה כדי להתאימה לזמנה, קשה לי עם ההפרדה, עם אי השוויון המגדרי בחיים הדתיים. זו אינה דרכי ביהדות.
בפן הליברלי, אין לי שמץ של ספק שאין לרשות שום זכות להדיר את הדתיים מן המרחב הציבורי ולא לאפשר להם להתפלל בדרכם. זו גישה אנטי ליברלית רדיקלית, דוסופובית, שאין שום הבדל בינה לבין כל קסנופוביה באשר היא. והגישה האנטי ליברלית קיצונית של עיריית ת"א, הביאה ביום הכיפורים שעבר לפשעי שנאה כלפי מתפללים.
לא אבחר להתפלל בבית כנסת שיש בו הפרדה. אבל אילו הייתי אשתקד בת"א, אולי הייתי הולך להתפלל בהפרדה בכיכר בת"א, רק מתוך סולידריות עם נרדפים בשל אמונתם.
כיהודי לאומי, חורה לי שבמדינה היהודית יהודים נרדפים בשל אמונתם ומנהגיהם, בין אם אלו נשות הכותל ובין אם אלה המתפללים בתל-אביב.
בג"ץ אינו צריך להתערב בוויכוח על דרכה של היהדות. במחלוקת ביני ושכמותי לבין האורתודוקסים, אין כל מקום להתערבות משפטית.
חובתו של בג"ץ להתערב, כאשר רשות מחליטה לשלול את זכויות המיעוט. כאשר בשם רצון הרוב ניסתה עיריית תל-אביב לפגוע בזכויות המיעוט – תפקידו של בג"ץ היה להגן על המיעוט.
זה תפקידו של בג"ץ במדינה דמוקרטית. ואם בג"ץ יסורס בשם "רצון הרוב", היום הוא ישרת את אלה שבשלטון, אבל מחר, כשמי שהיום בשלטון יהיו המיעוט, יתכן שכבר לא יהיה להם למי לפנות.
אולי פסיקת בג"ץ בנושא התפילה בת"א עשויה להיות חומר למחשבה ולחשבון נפש של שוחרי המהפכה המשטרית.
* דמוקרטיה מהותית – המחלוקת על פסיקת בג"ץ בנושא זכות התפילה במרחב הציבורי, היא מחלוקת עמוקה על דמותה של הדמוקרטיה ועל תפקידה של הרשות השופטת בדמוקרטיה.
על פי הגישה האחת, דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב. אם רוב אזרחי תל-אביב בחרו בחולדאי, הרי שכל החלטה שהוא יחליט מבטאת את רצון הרוב. ואם הוא החליט לפגוע בזכויות המיעוט, הרי זה רצון הרוב, ואם הרוב שולל את זכויות המיעוט – זו הדמוקרטיה. מי נתן לשופטים שאף אחד לא בחר בהם סמכות לפסול החלטה של נבחרי הציבור?
הגישה הנגדית היא של דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה מהותית אינה רק שלטון הרוב, אלא סט של ערכים ובהם זכויות הפרט, זכויות המיעוט, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש הדת. אין לשלטון ואין לרוב סמכות לפגוע בזכויות הללו. תפקידה של הרשות השופטת לרסן את השלטון ולהגן על המיעוט. זו הגישה שבבסיס פסיקת בג"ץ.
פסיקת בג"ץ היא אקטיביזם שיפוטי. בשנה שעברה, הרכב אחר של בג"ץ, קיבל החלטה שמרנית – לא להתערב בהחלטת נבחרי הציבור.
* הפופוליזם הקנאי של הבייסוקרטיה – סוגיות חברתיות וערכיות – רצוי שתלובנה במערכת הפוליטית ולא בבית המשפט. הסיבה לכך, היא שהמשפט, מעצם טבעו, חייב להכריע. הפוליטיקה מבוססת על פשרות. ובסוגיות חברתיות מוטב להגיע לפשרה ולהסכמה.
בסוגיית התפילה במרחב הציבורי בתל-אביב, התהפכו היוצרות. בית המשפט ניסה בכל דרך להימנע מהכרעה ולהציע פשרות. ואילו המערכת הפוליטית, העירייה, דחתה כל פשרה, עמדה על קוצו של יו"ד. היא לא הותירה ברירה לבית המשפט אלא לפסוק. ובית המשפט, מעצם מהותו, חייב לפסוק לצד זכויות הפרט והמיעוט מול הפעלת כוח מדכא מצד השלטון.
חולדאי מייצג פוליטיקה פופוליסטית קנאית. למרבה הצער, הידרדרנו לפוליטיקה קנאית, בשני המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים שבהם. אני יודע ממקור ראשון, שבדיונים בבית הנשיא על המהפכה המשטרית, הגיעו הצדדים לכמעט 100% הסכמה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית. אבל כאשר הצדדים, ומדובר בשני הצדדים, יצאו החוצה אל הבייס הקנאי שלהם, הם השתפנו וסיכלו את הפשרה. זו הפוליטיקה הפופוליסטית הקנאית, עם בייס קנאי שמכשכש ב"מנהיגיו", כגולם שקם על יוצרו.
אני מאמין שחולדאי היה שמח לשבת עם אנשי "ראש יהודי" ולהגיע להסכמות. אבל אין לו אומץ לעמוד מול הבייס הקנאי. סביר להניח שחולדאי ידע מה בג"ץ יפסוק, כי אינו יכול לפסוק אחרת. נוח לו שבג"ץ יכפה עליו לאפשר את חופש התפילה, מאשר לגלות מנהיגות מול הבייס הקנאי ולהחליט על כך בעצמו.
הפופוליזם הקנאי בשני המחנות הרסני. הוא הרסני במיוחד כאשר הוא בעל הכוח. ברמת המדינה, הקנאות שמיוצגת בידי יריב לוין, סמוטריץ' רוטמן ושות' מסוכנת יותר משל המחנה שמנגד, כי בידיהם הכוח. בתל-אביב הקנאות שמיוצגת בידי חולדאי מסוכנת כי בידיו הכוח המוניציפלי.
הבייסים הקנאיים הללו אינם מייצגים את הרוב. על הרוב הדומם להפסיק לדמום ולהתחיל לקחת אחריות על המדינה, ולא להפקיר אותה בידי הקנאים המדרדרים אותה מדחי לדחי. על הרוב הדומם לעצור את פוליטיקת ההכנעה של הקנאים, ולהחליף אותה בפוליטיקה של הסכמות; פוליטיקה של אחריות לאומית.
* מובנת מאליו – עיתון "הארץ", באופן מסורתי, עוין את בג"ץ. מוביל את הקו הזה גדעון לוי, אך גם אחרים ומאמרי המערכת מרבים לתקוף את בג"ץ. מבחינתם, בג"ץ אשם במתן הכשר ל"אקיבוש" ולהתנחלות, ב-57 השנים האחרונות. לטענתם, בג"ץ מאשר את מה שהחוק הבינלאומי אוסר, כלומר הם רואים את עצמם כפרשנים המוסמכים של החוק הבינלאומי, ומי הם כל נשיאי ושופטי בית המשפט העליון מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, שיחלקו עליהם? האמת היא, שלשיטתם ועל פי תפיסתם המעוותת, יש להם באמת סיבה טובה להתנגד לבג"ץ. הרבה יותר מאשר לימין, שהתנגדותו לבג"ץ רגשית מאוד, יצרית מאוד, אך הרבה פחות מגובה בעובדות.
וכעת, "הארץ" יוצא על בג"ץ בשל פסיקתו בנושא התפילה במרחב הציבורי בת"א. אמנם זו פסיקה ליברלית מובהקת, אך כאשר העיתון הרואה עצמו ליברלי צריך לבחור בין ליברליות לדוסופוביה, הבחירה ברורה. מאמר המערכת הוביל את המתקפה והוקצה עמוד למתקפה של דינה זילבר. זילבר, תומכת מובהקת באקטיביזם השיפוטי, תוקפת את בג"ץ על האקטיביזם השיפוטי, במקום פסיקה שמרנית שאינה מתערבת בהחלטת ראש העיר.
מותר לבקר את בג"ץ, מותר לא להסכים את פסיקתו ולהתווכח עימה, גם אני עשיתי זאת לא פעם ולא פעמיים. אבל מן הראוי לנהל את הוויכוח הזה מתוך כבוד לבית המשפט ולשופטים; לכבד את פסק הדין ולא להטיל דופי בשופטים. כך נכתב במאמר המערכת: "ההרכב הגברי החליט להתפשר על זכויות הנשים." כלומר לא היתה זו פסיקה ליברלית של הגנה על זכויות המיעוט ועל חופש הדת וחופש הביטוי, אלא שופטים גברים שפגעו בזכויות הנשים.
להבדיל משני המאמרים האלה, רווית הכט כתבה את המובן מאליו, במאמרה "החלטה כמעט מובנת מאליה." אני הייתי מוותר על "כמעט." וכך היא כתבה: "במדינה דמוקרטית עם חופש פולחן לא יעלה על הדעת כי תיאסר תפילה מסוימת, כל עוד היא מתואמת עם הרשויות ונשמעת לכללי הסדר הציבורי הבסיסיים. לאיש אין זכות לאסור תפילה – לא אורתודוקסית, לא רפורמית (וגם לא מוסלמית או בודהיסטית). ההפרדה המגדרית היא מהסממנים החשובים של המניין האורתודוקסי, ומי שהדבר צורם לו, כמו לי למשל, רשאי ומוזמן, ממש כמוני, להשתתף במניין קונסרבטיבי או רפורמי, שאחת מהסיבות העיקריות לבואם לעולם היא התנערות מהשוביניזם ומהפיחות המובנה במעמד הנשים בפולחן האורתודוקסי. אפשרות לא פחות טובה, אגב, היא לא להשתתף בשום תפילה." כל כך מובן מאליו.
אני בטוח שרוב מוחלט מקרב החילונים, כולל החילונים התל-אביבים, חושבים כמוה, ולא כמו קומץ הדוסופובים הקולניים והכוחניים שמכשכשים בחולדאי.
* קו-קלוקס-קלאן – ציוץ של מגי אוצרי: "נשמיע בקולי קולות שירת נשים, נממש את זכותנו להפגין בכמויות של רעל, נאכל מולכם פלאפל בביקיני ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. נכבד את פסיקת בג"ץ, נכבד את חוק, אבל אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב, פאקרז."
אוצרי היא ממנהיגות המחאה. אני מעלה זאת כאן כדי להראות מה זה טרור פשיסטי דוסופובי אוטו-אנטישמי אלים, תמונת הראי של להב"ה. קו-קלוקס-קלאן.
* הדה-הומניזציה האוטו-אנטישמית – בבית לוחמי הגטאות מוקרן סרטון של משרד התעמולה הנאצי בראשות גבלס, שמציג את היהודים כעכברושים. ממשיכי דרכו בחמאס מציגים את היהודים כקופים וחזירים. מסתבר שגם אוטו-אנטישמים ממשיכים אותה הדרך של דה-הומניזציה של יהודים.
הנה, כך כתב אורי אינקס: "תל אביבים, הרווחתם הכיפור הזה. הספארי מגיע לגן מאיר וזו הזדמנות מצוינת לקחת את הילדים לצפות בקופים והקופות מתנועעים להם בקצב וממלמלים בקולי קולות את יבבות החיזור המשעשעות שלהם לבורא עולם. רק אם אפשר תקפידו בבקשה שהילדים לא יאכילו אותם, כי הם בצום... חחח." ומצורף צילום של קוף.
האוטו-אנטישמי הנ"ל הוא מרצה ב"בצלאל", ללמדך שגם באקדמיה שלנו יש אנטישמיות קשה.
* הוצאת דיבה – אין לי צל של ספק, שליותר מתשעים אחוז מהחילונים בתל-אביב אין שום בעייה עם תפילה אורתודוקסית ביום הכיפורים במרחב הציבורי.
אני משוכנע, שמקרב המעטים שיש להם בעייה עם זה, רוב מוחלט מתנגד לרדיפה הדוסופית, בנוסח פשעי השנאה ביום הכיפורים אשתקד, 12 יום לפני טבח 7 באוקטובר.
מי שמציג את הפרשה כסכסוך בין חילונים לדתיים, מוציא את דיבתם של החילונים רעה.
* טוויסט בעלילה – טוויסט בעלילה. אחרי שבג"ץ קיבל את ההחלטה המובנת מאליה, שבדיוק לשמה הוא קיים, שזכותם של יהודים אורתודוקסים להתפלל בדרכם במרחב הציבורי, השייך גם להם, החליט ארגון "ראש יהודי", המארגן את התפילה, לבטל אותה השנה, מחשש למהומות שיחללו את היום, כפי שהיה אשתקד.
מצד אחד – חבל. זו כניעה לטרור. אבל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי ולוותר למען שלום הציבור. אני מצדיע ל"ראש יהודי" על גילוי האחריות.
הדוסופובים הציגו את "ראש יהודי" כארגון כוחני שפולש לתל-אביב כדי לשנות בכוח את צביונה ועושה פרובוקציה. והנה, הדוסופובים יצאו כאלה קטנים.
פסיקת בג"ץ צריכה להיות אבן יסוד בתולדות הפסיקה הדמוקרטית הליברלית, כדוגמת בג"ץ "קול העם".
* יום הכיפורים המשמעותי ביותר – יום הכיפורים הוא יום משמעותי ביותר בעבורי. מאז כיתה ג' אני צם. השנה היה זה הצום ה-53 בחיי.
מלחמת יום הכיפורים היא אחת החוויות המשמעותיות של ילדותי. שנה לאחר מכן, ביום הכיפורים, נפטרה סבתי. שנתיים מאוחר יותר נפטרה ילדה מכיתתי, הילדה החכמה ביותר, היפה ביותר, המוכשרת ביותר בכל התחומים, רותי – מסרטן. עוד שנתיים – סבא שלי נפטר ערב יום הכיפורים. לפני 41 חוויתי את יום הכיפורים בלבנון.
יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי, הוא דווקא זה שבו, כביכול, לא ממש צמתי. זה היה לפני שלושים שנה בדיוק, יום הכיפורים תשנ"ה, 1994. יום הכיפורים היה בעיצומה של שביתת הרעב שחבריי ואני שבתנו בגמלא, במאבק נגד הנסיגה מהגולן.
כמדומני היה זה ביום החמישי (מתוך 19) לשביתת הרעב. כיוון ששבתי רעב, לא יכולתי להרשות לעצמי לא לשתות מים. לכן, כביכול, ממש לא צמתי. אך היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר.
קבוצת נשים מאורטל הצטרפה אלינו לגמלא ליום הכיפורים והביאה עימה מסכת קבלת יום הכיפורים, שנערכה עם שקיעה מעל המצוק. במרכזו היה הפיוט "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועו של חנוך אלבלק, שבדיוק שנה קודם הושמע לראשונה בתוכנית טלוויזיה על יום הכיפורים בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ שלנו. נשאתי דרשה מאולתרת, שבה דיברתי על משמעות הפיוט הזה בהקשר של שביתת הרעב. במוצאי יום הכיפורים הגיעה אלינו משלחת מבית השיטה, בהובלתו של ח"כ, באותה תקופה, משה פלד. גם הם השמיעו לנו את "ונתנה תוקף".
יום הכיפורים הוא יום משמעותי ביותר בעבורי. לא היה לי יום כיפורים משמעותי כמו יום הכיפורים בגמלא. איני מאמין שיהיה לי משמעותי יותר.
"מי בקיצו ומי לא בקיצו?" אז לא ידענו אם מפעל ההתיישבות שלנו הוא בקיצו או לא בקיצו. אבל ידענו שעלינו להיאבק ולא להמתין בפאסיביות להחלטה. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של המאבק.
ניצחנו.
* שליח ציבור – מדי שנה מגיע אלינו, לאורטל, מניין מירושלים, שמוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשל המצב הביטחוני, החלטנו לא לקחת השנה אחריות על אנשים מחוץ לתושבי הקיבוץ. במקום זאת הובלתי את התפילה, כפי שעשיתי בשנות הקורונה. התנאי שלי לקחת על עצמי את האתגר, כמו גם בתקופת הקורונה, הוא שהתפילה לא תהיה בהפרדה, אלא תפילה שוויונית.
וכך היה. ציבור גדול מאוד הגיע לתפילה, בעיקר לתפילת נעילה. הנשים והגברים ישבו יחד, באופן טבעי. הייתה שירה נפלאה וגם ריקודים בסוף. היתה התרוממות רוח גדולה.
אף פעם לא קשה לי לצום, וגם לא כאשר אני מחזן בקול גדול לאורך כל הצום. האדרנלין גבוה וממש לא חשתי צמא או רעב.
ובליל יום הכיפורים, אחרי התפילות, ערכתי זו הפעם ה-21 את ערב "כל נדרינו" שאני מוביל מדי שנה, ובו קריאה ושירה והאזנה והכל ברוח ובערכי יום הכיפורים. הפעם הקדשנו מקום נרחב לאירועי השנה האחרונה.
* טלפון נייד ביום הכיפורים – 364 יום בשנה, המחשב והטלפון שלי פתוחים 24 שעות ביממה. ביום הכיפורים, היום היחיד בשנה, המסכים הללו כבויים. גם השנה סגרתי את המחשב, אולם בשל תפקידיי בצח"י ובכיתת הכוננות, באופן חריג לא כיביתי את הטלפון, אך השארתי אותו פתוח רק לחירום, ולשמחתי לא היה בו כל שימוש.
* מלחמת יום הכיפורים – בדיוק כשעמדנו לצאת לסעודה המפסקת בחדר האוכל, שמענו אזעקות ביישובים קרובים – שעל, קלע אלון ורמת הנשיא טראמפ, ומיד אח"כ מטח כבד, עם בומים חזקים של נפילות בשטחים פתוחים ויירוטים. פרצה שריפה באזור מכלאת הבקר של אורטל, וצוות מכיתת הכוננות שלנו קפץ לכבותה.
בלילה יורט כטב"ם בצפון הגולן. לא שמענו דבר ואיני יודע היכן בדיוק זה קרה.
מיד בצאת הצום היה מטח חזק באזור קדמת צבי וכעבור שלוש שעות וחצי – במרום גולן.
מלחמת יום הכיפורים תשפ"ה.
* וידוי – מאז מבצע "חומת מגן", 2002, ועד 7 באוקטובר, שוב ושוב קראתי לצאת למבצע "חומת מגן" בעזה; למתקפת נגד מקדימה להשמדת תשתית הטרור ברצועה ולשליטה ביטחונית ישראלית על הרצועה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. לכל אורך השנים יצאתי נגד מדיניות ההבלגה וההכלה ברצועת עזה.
לעומת זאת, אני מודה ומתוודה, ואין מתאים מיום הכיפורים לווידוי הזה, שתמכתי לאורך השנים במדיניות ההבלגה וההכלה בלבנון. איך אני מסביר את ההבדל בגישתי? כנראה שהסיבה לכך, היא שמרצועת עזה הטרור לא פסק לאורך השנים (למעט שלוש השנים שאחרי "צוק איתן") ואילו גבול לבנון היה שקט מאז מלחמת לבנון השנייה. היום ברור שהיה זה שקט מתעתע, שבו חיזבאללה הפך למפלצת מכוונת מטרה לכיבוש הגליל ורצח תושביו לצד מתקפת טילים ובהם טילים מדויקים על כל מדינת ישראל; מתקפה שהיתה רק שאלה של זמן. בלבנון, גם אני הייתי חלק מהעיוורון, בדומה לעיוורון של ראש הממשלה, הממשלה וצמרת צה"ל.
כאשר חצי שנה לפני 7 באוקטובר חיזבאללה הקים מאחז בשטח ישראל, תקפתי את ההבלגה על המעשה וקראתי להפעיל את צה"ל לגירוש הפולש. הממשלה פחדה לעשות זאת, מפחד הסלמה. לא הערכתי שהדבר יביא למלחמה, אולי ליום קרב או שניים, אבל סברתי שגם אם הדבר יביא למלחמה, אסור להתפשר על קדושת הריבונות, ובשום אופן לא לתת לאוייב, ובטח לארגון טרור, לפלוש לשטחנו הריבוני. אולם עד לאותה אירוע, הייתי שותף לקונספציית ההבלגה וההכלה. האמנתי שחיזבאללה מורתע מאז מלחמת לבנון השנייה.
יתר על כן, עוד קודם לכן טעיתי בתמיכתי בנסיגה מלבנון. בנושא זה, קדמתי לארבע אימהות וליוסי ביילין, הראשון במערכת הפוליטית שקרא לנסיגה. כבר ב-1993 קראתי לכך. אחרי הנסיגה הבנתי שטעיתי באמונתי התמימה, שכיוון שהטרור בלבנון אינו עם פלשתינאים אלא עם לבנונים, ברגע שניסוג, הגבול יהיה שקט. כזכור, מיד אחרי הנסיגה חיזבאללה המציא את אגדת "חוות שבעא", כדי להמשיך בעימות ובטרור, שנמשך עד מלחמת לבנון השנייה. למרות זאת, עד המלחמה הנוכחית, האמנתי שהנסיגה היתה מוצדקת. במלחמה התפכחתי. הבנתי שאם לא תהיה רצועת ביטחון ישראלית בלבנון, תהיה רצועת ביטחון בישראל, כפי שאנו נוכחים מתחילת המלחמה. ולכן, כעת אני תומך בהקמת רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון, עד חתימת חוזה השלום עם לבנון.
* אסור להפסיק את האש – לאורך כל השנה האחרונה, חיזבאללה תקף את ישראל והציג זאת כהזדהות עם עזה. ברגע שתיפסק האש בעזה, הם אמרו, גם אנחנו נפסיק אותה. ואכן, בהפוגת עסקת החטופים האש פסקה בצפון.
והנה, רק עברנו ממגננה למתקפה, וכבר הם מבקשים הפסקת אש, בלי קשר לעזה. הדבר רק מעיד שאת מה שעשינו כעת היה עלינו לעשות כבר לפני עשרה חודשים.
אסור להפסיק כעת את האש, כל עוד לא טיהרנו לחלוטין את השטח שבין הגבול לליטני ואף צפונה ממנו. ועד אז, להמשיך במקביל לפגוע במאגרי התחמושת והטילים ולחסל את ראשי חיזבאללה בכל שטח לבנון.
ואחרי המלחמה, יש לבסס בדרום לבנון רצועת ביטחון של צה"ל. היישובים השיעים ששלטו ביישובים ישראלים, כמו מנרה, ימצאו אתר חלופי. ואת אדמות איכרי מטולה בעמק עיון נחזיר לבעליהן.
* האוייב האמיתי – בעבור נתניהו, האוייב האמתי אינו איראן, לא חיזבאללה ולא חמאס, אלא גלנט. ולכן, כדי להשפיל את גלנט הוא פוגע במלחמתנו באיראן, חיזבאללה וחמאס.
* לא פרסונלי – נתניהו: "זה לא פרסונלי."
זה אישי.
* האיום הקיומי על רח' שוקן (ועל תמונת הראי שלהם) – השוקניה מובילה קמפיין נגדי לקריאה לממשלת אחדות לאומית ועוד יותר מכך, נגד רעיון האחדות החברתית, האחדות בעם ישראל.
עצם הקריאה לאחדות מבעתת אותם, מאיימת על מהותם ומוציאה אותם למלחמת קיום.
ובדיוק כמו תמונת הראי שלהם בימין הרדיקלי ובימין הביביסטי, האחדות מוצגת בפיהם כמזימה של היריב, כלומר של האוייב, המכוונת נגדם. כפי שתמונת הראי שלהם מציגה את הרבעון הרביעי ואת יוזמות האחדות, הפוליטית והחברתית, כמזימה של השמאל הקיצוני לבטל את הכרעת העם באמצעות השתלטות השמאל על הממשלה, כך הם מציגים זאת כיוזמה ביביסטית ימנית שנועדה לנטרל את המחאה ולהציל את ביבי.
ביום רביעי כתבה זאת נועה שפיגל. בתחילת השבוע – יוענה גונן. וצבי בראל כתב מאמר נגד "המרכז הקיצוני". מיהו המרכז הקיצוני? כל מי שאינו שייך לשמאל הרדיקלי או לימין הרדיקלי. כלומר, מי שיש לו השקפת עולם מורכבת, ולא רק שחור לבן. לטענתו, לכל אלה אין אידיאולוגיה, אלא הם מביטים על דרך השלילה על עמדת הימין הקיצוני ועל עמדת השמאל הקיצוני וממקמים את עצמם בדיוק באמצע. הוא בז להם. מבחינתו, אידיאולוגיה יש רק ברחוב שוקן ואצל בן גביר. רק אותם הוא מעריך.
מבין אנשי "המרכז הקיצוני" הוא מתעב במיוחד את אנשי השמאל הציוני. הוא בז להם. הוא הזכיר לדוגמה את ציפי לבני שמוכנה למו"מ עם אבו מאזן, אך נגד מו"מ עם חמאס, ואת אלה שמתנגדים לחוק הלאום אך תומכים במדינה יהודית. אין להם אידיאולוגיה, הם פארווע, הם פוסחים על שתי הסעיפים.
אין דבר המאיים על צבי בראל, בן גביר ודומיהם יותר ממורכבות. היא שומטת את הקרקע תחת בסיס קיומם.
* סרטן הסרבנות ממשיך להכות בנו – סרטן הסרבנות הממארת ממשיך לכרסם בחברה הישראלית.
חבורת מנוולים שלחו מכתב לרמטכ"ל, בעיצומה של מלחמה קשה, שבו הם מודיעים על סירובם להתייצב למילואים כל עוד לא נחתמת עסקה לשחרור החטופים.
עריקי המלחמה המנוולים הללו מצמידים אקדח לרקתה של מדינת ישראל ומנסים לסחוט, דרך שירות המילואים שלהם, כניעה לתביעותיהם.
סינוואר, שמסרב לעסקה, לא יכול לקבל מתנה כמו זו שהוא מקבל מהמנוולים הללו, שמחזקים את עמידתו בלחץ. באמצעות סרבנותם הממארת, הם מחזקים את סרבנותו לשחרר את אחינו ואחיותינו השבויים בידיו. במקרה של סינוואר – רשע, מלאכתו נעשית בידי מנוולים אחרים.
הסרבנות אינה לגיטימית. היא פשע נגד מדינת ישראל ונגד עם ישראל.
ואם אחרי 7 באוקטובר הסרטן הזה עוד קיים בתוכנו, כנראה שנכונו לנו עוד ועוד 7 באוקטובר. לא למדנו.
* הישראלי המכוער – בערב שבו קיבלתי את בשורת האיוב על נפילתם של שלושה חיילי מילואים בעזה. ובשעה שבני משרת שוב, סיבוב שני, בעזה, קראתי את מכתב הסרבנים הארורים אל הרמטכ"ל.
עריקי המלחמה הללו הם התגלמות הישראלי המכוער.
* עונש מידתי – צה"ל הודיע שמבין 130 חתומי מכתב הסרבנות לרמטכ"ל רק 5 משרתים בשירות פעיל במילואים. אז לפחות את החמישה הללו יש להעמיד לדין על עריקה מהמלחמה. ככל הידוע לי העונש על הפשע הזה הוא 15 שנות מאסר. עונש ראוי ומידתי.
* מה יהיה שמה של המלחמה – מה יהיה שמה של המלחמה? כמו כל נושא, גם זה הפך להתנגחות פוליטית.
קלקלן (ספוילר) – כל שם שהממשלה תציע, הרל"ביסטים האוטומטים יפסלו, לא יכירו בו וימצאו שם אלטרנטיבי. גם אם הממשלה תחליט ששם המלחמה הוא "מלחמת מחדל נתניהו," הם ימצאו בו פגם, ויציעו משהו כמו "מלחמת פשע הנאשם" או משהו כזה.
השם שנתניהו מציע היום הוא מלחמת התקומה. אכן, התקומה, של היישובים שנפלו, של היישובים שפונו, של צה"ל ושל החברה הישראלית היא מטרה גדולה וקדושה. אולם לכנות את המלחמה הזאת מלחמת התקומה, זה כמו לכנות את יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום הזיכרון לגבורה. כלומר, שם שמתעלם מ-7 באוקטובר הוא בלתי סביר, במיוחד כאשר הוא מוצע בידי מי שבורח מאחריותו למחדל שהביא ל-7 באוקטובר.
השם האלטרנטיבי שמציעים חוגי המחאה הוא מלחמת 7 באוקטובר. הבעייתיות בשם הזה היא תמונת הראי של הבעייתיות של השם מלחמת התקומה. אם המלחמה תסתיים בריסוק חמאס, ריסוק חיזבאללה, הסרת טבעת האש שאיראן הקיפה בה את ישראל, מכה קשה לאיראן והשמדת תוכנית הגרעין שלה וכמובן שחרור החטופים – האם גם אז נכון יהיה לכנות אותה מלחמת 7 באוקטובר, כאילו אנו בוחרים, במזוכיזם לאומי, להתמקד רק באסון ולהתעלם מהניצחון?
בעייה נוספת היא מתן שם למלחמה ישראלית בתאריך לועזי. לכך יש פתרון בהצעה אחרת – מלחמת שמחת תורה. מהותית, השם הזה בעייתי כמו מלחמת 7 באוקטובר מהסיבות שכבר ציינתי. שנית, קצת קשה לתת למלחמה הקשה הזאת שם שמופיעה בו המילה שמחה. אפשר לכנות אותה מלחמת שמיני עצרת, אך לצערי רוב החילונים לא שמעו על שמיני עצרת.
בתחילת המלחמה הצעתי לכנות אותה מלחמת הנגב המערבי. הם ערכו טבח בנגב המערבי וניסו לעקור את יישוביו – תקומת הנגב המערבי היא הניצחון. אף שמן ההתחלה היתה גם מלחמה בצפון, טענתי שלב העניין הוא הנגב המערבי, כיוון שההצטרפות של חיזבאללה היא סולידריות עם הטבח בנגב המערבי. אולם אחרי שנה של מלחמה, שנה של פינוי יישובי הצפון, שנה שבה מיספר הרקטות מלבנון כבר חצה את מספר הרקטות מרצועת עזה ואחרי שמתנהלת היום מלחמה עצימה נגד חיזבאללה ותמרון קרקעי בלבנון, הצעתי כבר אינה רלוונטית.
הצעה נוספת מראשית המלחמה, דומני של יואב שורק, היא משיב הרוח. זאת, כיוון שהמלחמה בראשיתה השיבה את הרוח הישראלית, רוח האמונה בצדקת דרכנו, רוח הלחימה והחתירה לניצחון, רוח הגבורה, רוח הערבות ההדדית, רוח האחדות הלאומית. בנוסף לכך, בשמחת תורה אנו מפסיקים לומר "מוריד הטל" ומתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם." למרבה הצער, לאחרונה רוח ה-6 באוקטובר משיבה אחור את הרוח הישראלית, וחוששני שהשם הזה עלול להיות לעג לרש.
המשורר אליעז כהן הציע, כבר בתחילת המלחמה, את השם מלחמת הקוממיות השנייה. אחרים הציעו הצעה דומה – מלחמת העצמאות השנייה. כתבתי אז לאליעז, שבעיניי זו עדין מלחמת הקוממיות הראשונה. המלחמה פרצה במאורעות תר"פ, 1920, כשהערבים התנפלו לראשונה על היישוב היהודי במטרה להכריתו. זו מלחמת שאף פעם לא די לה, וטבח 7 באוקטובר הוא בסך הכל עוד סבב שלה.
אבל בספרו של מיכה גודמן "היום השמיני", יש נימוק די משכנע לשם הזה: "מלחמת 7 באוקטובר היא מלחמת העצמאות השנייה לא בגלל רמת הסיכון, אלא בגלל גודל ההזדמנות. אחרי מלחמת העצמאות הראשונה קמה מדינת ישראל, אחרי מלחמת העצמאות השנייה ישראלים בני הדור הרביעי יקבלו הזדמנות, שהיא גם זכות, לנהוג כבני הדור הראשון, ולהקים מחדש את מדינת ישראל." הלוואי!
ולמה לא, בעצם, מלחמת "חרבות ברזל"? אמנם זה קוד צה"לי, טכני, ומן הרגע הראשון היה ברור שלא יהיה זה שמה של המלחמה. אולם חלפה שנה, עוד אין שם למלחמה, והתרגלנו לשם "חרבות ברזל". נכון, ב-7 באוקטובר הברזל היה חלוד. כך גם בחודשי הדשדוש ברצועת עזה וכמובן בשנת מלחמת החפירות הדפנסיבית בגבול לבנון. אך גם בדרום, בוודאי בשבועות האחרונים בצפון, ובהפצצות בתימן, מסתבר שחרבות הברזל ממש לא אמרו את המילה האחרונה שלהן.
זו הצעתי – עד תום המלחמה אין לקבוע את שמה. לאחר המלחמה, יש להקים ועדה ציבורית, לא פוליטית, שתבחר את שם המלחמה.
סקופ! בדקתי בעיתוני היום הראשון של מלחמת ששת הימים, ובאף אחד מהם לא הייתה הכותרת: "פרצה מלחמת ששת הימים."
* ההומניות נגמרה – ראש הכנופיה הגיע לבאר שבע אחרי הפיגוע על מנת לשלהב את היצרים והכריז חגיגית: "ההומניות נגמרה."
ההומניות נגמרה! זאת תמצית הבן גביריזם.
לימד אותנו רבי זאב וולף מסטריקוב (1807-1891) והיטיב להגדיר את בן גביר: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."
* ועדת ילדז – יש לי הצעה יותר טובה משל שיקלי. ועדת חקירה בהרכב הבא: יאיר נתניהו (יו"ר), ינון מגל, ברדוגו וח"כ גוטליב.
* ביד הלשון: כְּלִיל – כבר הקדשתי שתי פינות לשנת השירות של בתי, תמר, בגליל המערבי. יישוב נוסף שאת הנוער שלו היא מדריכה הוא כליל.
כְּלִיל הוא יישוב קהילתי בגליל המערבי, המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ולמועצה האזורית מטה אשר. כליל הוא יישוב אקולוגי.
היישוב עלה לקרקע ב-1979 כחלק מתוכנית המצפים לייהוד הגליל.
מקור השם הוא מבנה עתיק שנמצא בתחום היישוב שנקרא חירבת כליל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מיכאל רייך
סְלִיחוֹת
סְלַח לִי, אֱלֹהַי עַל גַּבְהוּת הַלֵּב
עַל הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַדַּךְ הַמִּתְעַצֵּב
עַל לְזוּת שְׁפָתַיִם וְעַל רִפְיוֹן מַזְכֶּרֶת יְרוּשָׁלַיִם
אָבִי, לֹא הִרְבֵּיתִּי לַחֲטֹא הַשָּׁנָה, גַּם לֹא בְּקוֹדַמְתָּהּ
אַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הָאִישִׁי עָלָה פִּתְאֹם עַל דַּעְתִּי
שֶׁמָּא חָטָאתִי לְךָ בְּתָם-לֵבָב, מִבְּלִי יְדִיעָתִי
סְלַח לִי גַּם עַל זֹאת, אָבִי אַל נָא תִּתְעַלֵּם
מַה מְאֹד שָׁפְלָה רוּחִי, אָנָא רוֹמֵם,
אַל נָא תִּכְבַּד יַדְךָ, בְּחֶמְלָה תְּנַסֶּה
הַשַׁתָּא נִשְׁתַּדֵּל וַעֲשֹׂה נַעֲשֶׂה.
בן-ציון יהושע
פגישה בבאב אל ואד
א
אף שאבא עזבנו זה כבר, פגשתיו בדרך העולה לירושלים. פניו צרובי חמה. קומתו התמירה כמו שחה מתלאות הדרך והזמן. עשרים שנה תמימות חלפו מאז, ועל גוו רבצו כל אותן שנים כבדות ועגומות.
על כתפו השמוטה היה תלוי ברישול-מה תרמיל צבאי דהוי ולגופו בגדי חאקי מרופטים מן הדגם הישן של סוף שנות הארבעים. התרמיל נראה מעוך. דומה שלא הכיל דבר, זולת רסיסי זיכרונות ושברי-עבר.
הוא התקדם מגיא ההריגה שבמישור לטרון וצעד קוממיות לעבר מחסום הגבול שזה עתה נותץ. זקנו שגדל פרע וחוטי-הכסף השזורים לאורכו משכו את תשומת הלב ונהג האוטובוס עצר שלא בתחנה ושאל:
"לאן חייל?"
"לירושלים," השיב בקולו הנמוך והעבה וצליל רחוק של געגועים הדהד בקולו.
לרגע ניסה לשלוף את ארנק העור הגדול, העשוי תאים אין סוף ולשלם לנהג, אך זה הציץ בדמותו יוצאת הדופן של החייל ואמר באבירות של נהג ותיק:
"חיילים – כל הכבוד. חיילים – בלי כסף!"
ואבא חייך.
אט אט התקדם אל תוככי האוטובוס הנוסע, ניטלטל מצד לצד כספינה בלב ים, ובחן את הנוסעים. כשהבחין בי ובמדי הקרב המאובקים, שריחות מדבר ודם, עשן ואפר דבקו בהם – כמו קרא את נשמתי העייפה ואת עיניי היגעות מתלאות הקרב. מצמץ בעיניו וניכר היה שדמותי שהתבגרה, העלתה בליבו זיכרונות מעורפלים של אתמול רחוק. מן הסתם, עשרים השנים האחרונות שינו את חזותי ללא הכר, שכן ילד קטן הייתי בימים ההם. אבא לא השתנה. אותה דמות, כפי שראיתיה בהפוגה הראשונה, שבה ועמדה לנגדי. זכורני כיצד התגאה אז בבנו הרך שנטל מידיו את הרובה הצ'כי הכבד והשתטח על הכרים והכסתות, כאילו היו שקי-חול בעמדה בצורה, ו...ירה. "הו, בני, ממך יצא גנרל," גיחך בהומור טוב וליתר ביטחון נטל ממני את הרובה.
ב
הוא ישב סמוך למקום מושבי ולא פסק מלנעוץ עיניו במראות הנוף שחלפו. כל אימת שראה את השדות המוריקים, את שדרות האורנים והברושים המיתמרים אל-על, את הקמה הבשלה, את כביש האספלט השחור והרחב, את הבתים המלבינים לאורך הדרך, קרע עיניו לרווחה וחייך חיוך של הפתעה. שמעתי אותו נאנח ואומר לשכנו לספסל:
"איזה מראות! איזה יופי!"
"אדוני עולה חדש?!" שאל בתמיהה ובקוצר רוח שכנו לספסל.
אבא לא השיב, רק הביט בי כמבקש רחמים. הביט וכסס ראשי ציפורניו כמהרהר ושב והשקיף אל המראות שמסביב.
משקרבה המכונית אל מבואות הגיא ומכוניות שרופות – מצבות חיות למותם של לוחמים – נחו בצדי הדרך ברפיון ובחוסר-תכלית, קרועי-שלד ונטולי-גלגל, כמו הכריזו על עייפות והשלמה עם הגורל, ניקוו דמעות בזוויות עיניו. גביניו הסתמרו, מבטו זעם, אגרופיו התהדקו ושפתיו הדשנות נבלעו בין טורי שיניו.
במפתיע הוא נעץ בי את עיניו ושב וריכך את מבטו. אותו חיוך שאהבתי צץ ועלה על פניו וזוויות עיניו התמלאו קמטי-חיוך. תנועותיו המעטות, כמעט חרישיות, החיו מתהום הנשייה את סיפורו האחרון של לוחם פלמ"ח בנתיב השיירות של תש"ח, שעמד חשוף מול אש האוייב כדי לגונן על עיר במצור ועקבותיו אבדו בסערת הקרב.
אחרון המשוריינים החרוכים נבלע בעיקול הדרך והירוק מילא את האישונים. שרידי זעמו נמוגו וחיוך קל עלה על שפתיו. שבתי והבטתי בו. חריצים עמוקים חרשו את פניו. תמהתי, האמנם אבא הוא זה? האין זה חזיון תעתועים, הצף ועולה מים הגעגועים? האמנם, חשבתי, אינני יתום עוד ואימא נגאלה מאלמנותה? מה יעלה בגורל המלתחה השחורה של אימא? האם מכרינו יפסיקו לרחם על יתמותי ועל השנים שבהן סבלתי במוסד ליתומים.
אבא קרא את הגיגיי. עיניו אדמו לפתע ונתמלאו ברק של לחלוחית. ביקשתי לקום ממקום מושבי, לגחון על מושבו ולומר לו חרש: אבא, מה ארכה הדרך. סברנו שלא תשוב עוד לעולם. איש מן הנעדרים לא שב. לשווא ספדנו לך, לשווא התרפקתי על יתמותי ואימא על אלמנותה. כמה מגוחך להיזכר פתאום בטקסי האזכרה, כשעמדנו דרוכים על מקומנו ורוחנו מיטלטלת כספינה שאיבדה את הקברניט שלה בים סוער. החזן הצבאי סלסל 'אל מלא רחמים' וכל המשפחות השכולות השתטחו על קברי יקיריהן ורק אנחנו עמדנו בושים ונכלמים ללא קבר להשתטח עליו ואימא ניחמה אותי ואמרה: 'איז'ו, אנו בעלי זכות גדולה כי אנו משתטחים על קבר ליבנו.'
ג
אינני יודע אם ראיתי במו עיני, או הטעו אותי הגיגיי, או שעייפות המלחמה היא ששאבה ממרחקים חזיונות מדבר. אבא שב והציץ בי ולמעני הרכיב אותם 'משקפי פורים' מצחיקים, שבהם שעשע אותנו ואמר:
"בן חייל, מה גדלת... האם הקמת בית ומשפחה? ואולי בנך נושא את שמי?"
ספק הוזה, ספק רואה, שלפתי את תמונת בני והגשתי לאבא. הוא התבונן בה וחייך:
"לא יאמן. דמיון מפתיע. ממש אני בילדותי. אותה שובבות. אותה שמחת ילדות. מה שמו?"
"שמו כשמך..."
"היי קטנצ'יק," אמר בקונדסנות אל הילד שבתמונה, "סבא דורש בשלומך. כמו רבים אחרים יצאתי לאותו מסע ארוך ממנו איש לא שב... העצים שנכרתו שבו וצמחו... המעגל נסגר... המעגל נסגר..."
עודני קרוע בין הספק לוודאי, שלף אבא מכיס חולצתו את מקטרתו המעוקלת, פיטם אותה בעלי טבק, ריחניים, אותו סוג ידוע, שאזל זה שנים מחנויות הטבק, וביקש 'אש!' הושטתי לו את קופסת הגפרורים, אך שכנו לספסל, הושיט יד תובענית, נטל את הגפרורים והכניסם אל תיקו השחור. ידי וידו של אבא נותרו תלויות זו כנגד זו בחלל האוויר. זו מבקשת 'אש' וזו מושטת ריקם.
"הידעתם?!" הרעים האיש בקולו היבש, הדק והמאנפף "אני פרקליט בשירות החוק. פקודת האש והעישון, סעיף גדול 26, סעיף קטן י"ח, אומרת: 'לא ישוב ויעשן אדם במקום ציבורי לא סיגריה, לא סיגר ולא מקטרת.'"
אבא שתק ולא ניסה להתגונן. ישב נזוף ונראה שהיה מיצר על האש שביקש ולא קיבל, כמו היה בה כדי להבעיר מחדש את לפיד חייו. מי היה אותו פרקליט בשירות החוק נותר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה.
שתיקה כבדה ועגומה אפפה את אבא, מקטרתו הכבויה כמו העלתה עשן מתאבך בשדות הקרב המרוחקים של תש"ח. פניו של אבא נמוגו בעשן והותירו זוג כתפיים רחבות ונטולות חיות. אבא נראה זר, מפחיד ומרוחק...
ד
הרי ירושלים המאפירים רבצו באופק המאדים כדבשות גמלי קדם, הרובצים באפיסת כוחות ובחוסר ישע מן המסע שאין לו תכלה ואין לו קץ. אבא ירד בתחנה שבמבואות העיר. פרצתי החוצה וצעדתי בעקבותיו. ראיתי אותו מטפס במהירות במעלה הגבעה המוליכה אל בית העלמין. במרומי הגבעה נעמד על עומדו כנציב מלח, כאנדרטת שיש שמציבים ללוחמים שלא נודע מקום קבורתם. הביט על ירושלים הפרוסה לנגד עיניו, שהלכה ושקעה בצללי ערבית. ירושלים נבלעה בנצנוצי אורות אחרונים. את מראהו של אבא לא הוספתי לראות. במעלה הגבעה הלבינו מצבות אבן. קול צחוקו המתגלגל, שב והדהד באלפי בנות קול בהרים הסובבים את ירושלים.
אצתי בסמטאות ירושלים החשוכות. איי אור צצו מבתיה כמחרוזת פנינים על קטיפה שחורה. הנעליים הצבאיות שלי דפקו בעוז על מרצפות הרחוב ובאוזניי הדהדה קריאתו האחרונה: 'המעגל נסגר... המעגל נסגר...'
בן-ציון יהושע
ירושלים, סיוון תשכ"ז.
ד"ר עדינה בר-אל
משפחה של גיבורים
או: איך מספרים לילדים על מוות
אילנה יוגב ממושב כפר אחים כתבה ספר לילדים בשם "משפחה של גיבורים". בספר מתוארת התמודדות של ילד ובני משפחתו עם מות האב במלחמת "חרבות ברזל". במציאות הקשה שלנו היום חשופים הילדים לשכול. הספר מציע דרך כיצד להציגו לילדים.
צריך לספר לילדים
למבוגרים יש נטייה טבעית לגונן על ילדיהם על ידי הסתרת עובדות ומצבים קשים. ואין בכך פלא. כולנו משתדלים לא לפגוע בנפשם הרכה ולזעזע את עולמם התמים.
אבל הילדים קולטים דברים, גם אם לא מספרים להם עובדות מפורשות. וזה גרוע יותר, כי חוסר ידע עלול להביא לפחדים. הם עלולים להשלים בדימיונם פרטים קשים, ובמקרה בו הם לא מדברים על זה ולא משתפים את תחושותיהם, המועקה והחשש שלהם הולכים וגוברים.
כך זה קורה במקרה שהיחסים בין ההורים עכורים, והם מנסים להסתיר זאת מילדיהם, וכך במקרים טרגיים, בהם מנסים להסתיר מוות או פציעה של מישהו קרוב. מסובך יותר המצב בעת אירועים שקורים לכלל, כמו מצבנו היום, בעת המלחמה. גם אם ננסה למנוע מילדינו להקשיב לחדשות, הם נחשפים לקטעי דברים הן באמצעי תקשורת והן מקטעי שיחות וכדומה.
דוגמא אחת היא של נכדי בן התשע. הוא נסע עם נהג מונית שמסיע אותו באופן קבוע מן המושב לכיתת מחוננים בעיר אשקלון. יום אחד הוא שב הביתה בצהריים עצוב ושותק. כאשר שאלתי אותו מה קרה, הוא סיפר: "הנהג הקשיב לרדיו במונית, ואני שמעתי אימא של חטוף, שמספרת שהבן שלה חולה, והיא דואגת שאין לו תרופות שם בעזה." יש לציין שבבית מאוד מודעים ומגוננים מפני חדשות, אך עם זאת מדברים איתו על הדברים בצורה תואמת גיל, אבל אי אפשר לגונן הרמטית מפני חשיפה חיצונית.
איך מספרים לילדים?
מכאן ברור שיש צורך לחשוף עובדות כהווייתן בפני הילדים. אבל איך עושים את זה, בעיקר בגיל הרך? מניסיוני בהוראת השואה לילדים, יש שני עקרונות עיקריים בהעברת החומר. העיקרון הראשון הוא הרחקה. אנחנו מתחילים לומר שזה קרה פעם, בעבר, בארץ רחוקה ושמה פולין וכו'. אגב, גם המעשיות שמתחילים לספר לקטנטנים, חושפות את הילדים לאירועים קשים בחיים, כגון מוות של אם אהובה והתנכלות של קרובי משפחה (סינדרלה, היפהפייה הנרדמת...) וגם שם זה מתחיל בהרחקה של זמן ומקום. יש אפילו נוסחאות פתיחה ידועות כגון: "היֹה היה פעם..." "לפני שנים רבות..." "בארץ רחוקה רחוקה..." וכדומה.
עיקרון שני הוא למצוא משהו שייתן תקווה לילד, כדי שיחוש שיש סדר בעולם, והכול ישוב על כנו. בנושא השואה אפשר להדגיש את "חסידי אומות העולם." הנה בתוך כל הרוע, יש גם זיק אנושי. ובנושא המעשיות זה ברור בסיום הנוסחאי: "והם חיו באושר עד היום הזה..."
אבל מה עושים במקרה שלנו היום? ברור שניתן לשדר שיש תקווה, לומר שיש לנו צבא חזק ושאנחנו ננצח בסופו של דבר. אבל כיצד ניצור הרחקה של הילדים? כי המדינה קטנה, וכמעט כל אחד מכיר מישהו שנפגע, או ששמע באקראי, כאמור, שם של חייל שנהרג. ויותר מזה – אי אפשר להתעלם מהמצב הנורא של החטופים ומהפעילות הבלתי פוסקת ואולי המיואשת של בני משפחותיהם.
הספר "משפחה של גיבורים"
בימים אלו יצא לאור ספרה של אילנה יוגב "משפחה של גיבורים", בו היא לקחה על עצמה משימה לא קלה והיא לספר על משפחה שכולה. הוא נכתב לאחר נפילתו של רס"מ איתי פרי ז"ל בקרבות בעזה ב-10.12.2024. הוא הותיר אחריו מעגל כאוב של אישה ושלושה ילדים קטנים, הורים, אחים וחברים רבים. בהשראת אישיותו המיוחדת של איתי פרי ז"ל, מתוארת בספר ההתמודדות של ילד ובני משפחתו עם מות האב במלחמת "חרבות ברזל".
הספר יצא לאור בהוצאת "אוריון" על ידי המו"לית הרגישה אורלי לוי. מספרת אילנה יוגב: "ד"ר בלהה פריינטה ליוותה את כתיבת הספר בייעוץ פסיכולוגי. ד"ר עדינה בר-אל ליוותה את הכתיבה בעריכה לשונית וספרותית." והיא מציינת למי מיועד הספר: "הספר פונה לשני קהלים. קהל אחד הוא המשפחות השכולות עצמן. לצערנו יש עוד ועוד משפחות ואלמנות צעירות שצריכות לתווך לילדים שלהן את עובדת נפילתו של האב או נפילתם של בני משפחה אחרים. אבל הקהל המרכזי לא פחות, לדעתי, הוא הקהל של המעגל השני והשלישי. אלה שצריכים לספר לילדיהם מה קרה במשפחות של החברים, מה קרה במשפחות של השכנים. מה רואים בחדשות. חשוב לא לפחד לגעת בשכול גם כשהוא לא נכפה עלינו, למזלנו, במעגל הראשון. הורים, סבים וסבתות 'מהלכים על ביצים' עם הילדים הצעירים, מתלבטים מה נכון לעשות ומה נכון לומר. הסיפור הזה," היא מציינת, "מיועד לספר להם מה קרה במשפחה, תוך הדגשה של מקורות החוזק, מעודד לא לפחד לדבר עם הילדים, לא לפחד להתקרב למשפחות שכולות. כך יש פה רווח כפול: פנייה למשפחות הנפגעות עצמן, וכן פנייה למעגל הרחב יותר, אשר ייתן להן מעטפת רחבה של תמיכה.
"כולם חשופים למצב, גם הילדים הצעירים." ממשיכה אילנה, "אז למה לא להסביר להם בדרך שהם יכולים להבין, ולדבר איתם על הדברים."
כאמור, בעת כתיבת הספר נעזרה אילנה בפסיכולוגית ד"ר בלהה פריינטה, שהיא פסיכולוגית חינוכית בכירה, מומחית לליווי הורים וילדים במצבי אתגר, לחץ ומשבר. באירוע ההשקה לספר, שנערך ב-16 בספטמבר בכפר אחים, הציגה ד"ר פריינטה את העקרונות לתיווך שכול עבור ילדים וילדות צעירים. לדבריה ניתן לזכור אותם בעזרת ראשי תיבות אהב"ת (על פי: מיכל קציר חרל"פ, 2024):
אמת – אומרים את האמת בהתאם לשלב ההתפתחותי של הילדים, באופן מותאם.
הרחקה – חשוב להדגיש כי האירוע לא קורה תדיר.
ביטחון – הצבא וכוחות הביטחון שומרים עלינו, וכך גם המבוגרים המשמעותיים.
תקווה וכוחות להתמודדות – יש לנו תקווה ואמונה שהמצב יסתיים בקרוב/במהרה, אנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד.
אומרת ד"ר פריינטה: "אילנה יוגב מיישמת בספרה את העקרונות הללו. ראשית, האמת נכתבת בו ומופיעה במילים מפורשות: אבא "נפל" ומת. כמו כן בהקדמה לספר היא מתבססת על עקרון ההרחקה וכותבת לקוראים הצעירים: 'אצל משפחות רבות, כמעט אצל כולן, החיילים חוזרים לבסוף הביתה.' הביטחון והתקווה שזורים לאורך כל עלילת הספר בצורה שבה המשפחה מנהלת את חייה ומתמודדת עם האירוע הקשה הפוקד אותה. הקורא הצעיר מקבל את המסר שיש סביבו מבוגרים עוטפים, אכפתיים ומתמודדים."
הספר מיועד לבני גיל 6 (כיתה א') ומעלה. אבל אין זה ספר ככל הספרים, שנותנים לילדים לקרוא בעצמם. הספר זקוק, כמובן, לתיווך של מבוגר. בפנייה להורים בתחילת הספר כותבת ד"ר פריינטה: "ראשית קִראו את הספר פעם אחת בעצמכם, כדי שתכירו את המהלך של העלילה ותהיו מוכנים לקראתה. שנית קראו אותו עם הילד, לאחר קריאת הכותרת ומכתב הפתיחה של המחברת, מומלץ לעצור ולשמוע את הילד באופן פתוח אם יש לו לומר דבר מה. [...] לאחר סיום הקריאה חשוב להיות שם ולשוחח. ניתן להתייחס ל: מה חשבת על הספר? מה אהבת בו? מה פחות אהבת בו? היית משנה בו משהו? תרצה אולי לכתוב או לצייר לילד שאבא שלו לא חזר מהמלחמה?"
אמנם הנושא המרכזי של הספר הוא שכול ויתמות, אבל יש לציין שיש בו הרבה "חיים". אילנה מתארת בספר חיים של משפחה ישראלית טיפוסית. עד המלחמה הם חיו כמו כולם: יש תיאור של בוקר משפחתי עם הכנות לקראת יציאה לבית הספר ולעבודה, הילד יוצא עם אביו לטייל וללון על שפת הכינרת, בחג החנוכה יש בבית הספר תחרות סביבונים, ועוד פרקי הווי.
האיורים היפים בספר הם של טלי עמית, אשר בחרה בצבעים מרגיעים, הצליחה לשקף גם את ההווי בתוך הבית ומחוצה לו, והציגה באמצעות האיורים את אופי הדמויות והתנהגותן באופן שמעורר הזדהות.
אילנה יוגב ממושב כפר אחים כתבה ספר לילדים בשם "משפחה של גיבורים". בספר מתוארת התמודדות של ילד ובני משפחתו עם מות האב במלחמת "חרבות ברזל". במציאות הקשה שלנו היום חשופים הילדים לשכול. הספר מציע דרך כיצד להציגו לילדים.
צריך לספר לילדים
למבוגרים יש נטייה טבעית לגונן על ילדיהם על ידי הסתרת עובדות ומצבים קשים. ואין בכך פלא. כולנו משתדלים לא לפגוע בנפשם הרכה ולזעזע את עולמם התמים.
אבל הילדים קולטים דברים, גם אם לא מספרים להם עובדות מפורשות. וזה גרוע יותר, כי חוסר ידע עלול להביא לפחדים. הם עלולים להשלים בדימיונם פרטים קשים, ובמקרה בו הם לא מדברים על זה ולא משתפים את תחושותיהם, המועקה והחשש שלהם הולכים וגוברים.
כך זה קורה במקרה שהיחסים בין ההורים עכורים, והם מנסים להסתיר זאת מילדיהם, וכך במקרים טרגיים, בהם מנסים להסתיר מוות או פציעה של מישהו קרוב. מסובך יותר המצב בעת אירועים שקורים לכלל, כמו מצבנו היום, בעת המלחמה. גם אם ננסה למנוע מילדינו להקשיב לחדשות, הם נחשפים לקטעי דברים הן באמצעי תקשורת והן מקטעי שיחות וכדומה.
דוגמא אחת היא של נכדי בן התשע. הוא נסע עם נהג מונית שמסיע אותו באופן קבוע מן המושב לכיתת מחוננים בעיר אשקלון. יום אחד הוא שב הביתה בצהריים עצוב ושותק. כאשר שאלתי אותו מה קרה, הוא סיפר: "הנהג הקשיב לרדיו במונית, ואני שמעתי אימא של חטוף, שמספרת שהבן שלה חולה, והיא דואגת שאין לו תרופות שם בעזה." יש לציין שבבית מאוד מודעים ומגוננים מפני חדשות, אך עם זאת מדברים איתו על הדברים בצורה תואמת גיל, אבל אי אפשר לגונן הרמטית מפני חשיפה חיצונית.
איך מספרים לילדים?
מכאן ברור שיש צורך לחשוף עובדות כהווייתן בפני הילדים. אבל איך עושים את זה, בעיקר בגיל הרך? מניסיוני בהוראת השואה לילדים, יש שני עקרונות עיקריים בהעברת החומר. העיקרון הראשון הוא הרחקה. אנחנו מתחילים לומר שזה קרה פעם, בעבר, בארץ רחוקה ושמה פולין וכו'. אגב, גם המעשיות שמתחילים לספר לקטנטנים, חושפות את הילדים לאירועים קשים בחיים, כגון מוות של אם אהובה והתנכלות של קרובי משפחה (סינדרלה, היפהפייה הנרדמת...) וגם שם זה מתחיל בהרחקה של זמן ומקום. יש אפילו נוסחאות פתיחה ידועות כגון: "היֹה היה פעם..." "לפני שנים רבות..." "בארץ רחוקה רחוקה..." וכדומה.
עיקרון שני הוא למצוא משהו שייתן תקווה לילד, כדי שיחוש שיש סדר בעולם, והכול ישוב על כנו. בנושא השואה אפשר להדגיש את "חסידי אומות העולם." הנה בתוך כל הרוע, יש גם זיק אנושי. ובנושא המעשיות זה ברור בסיום הנוסחאי: "והם חיו באושר עד היום הזה..."
אבל מה עושים במקרה שלנו היום? ברור שניתן לשדר שיש תקווה, לומר שיש לנו צבא חזק ושאנחנו ננצח בסופו של דבר. אבל כיצד ניצור הרחקה של הילדים? כי המדינה קטנה, וכמעט כל אחד מכיר מישהו שנפגע, או ששמע באקראי, כאמור, שם של חייל שנהרג. ויותר מזה – אי אפשר להתעלם מהמצב הנורא של החטופים ומהפעילות הבלתי פוסקת ואולי המיואשת של בני משפחותיהם.
הספר "משפחה של גיבורים"
בימים אלו יצא לאור ספרה של אילנה יוגב "משפחה של גיבורים", בו היא לקחה על עצמה משימה לא קלה והיא לספר על משפחה שכולה. הוא נכתב לאחר נפילתו של רס"מ איתי פרי ז"ל בקרבות בעזה ב-10.12.2024. הוא הותיר אחריו מעגל כאוב של אישה ושלושה ילדים קטנים, הורים, אחים וחברים רבים. בהשראת אישיותו המיוחדת של איתי פרי ז"ל, מתוארת בספר ההתמודדות של ילד ובני משפחתו עם מות האב במלחמת "חרבות ברזל".
הספר יצא לאור בהוצאת "אוריון" על ידי המו"לית הרגישה אורלי לוי. מספרת אילנה יוגב: "ד"ר בלהה פריינטה ליוותה את כתיבת הספר בייעוץ פסיכולוגי. ד"ר עדינה בר-אל ליוותה את הכתיבה בעריכה לשונית וספרותית." והיא מציינת למי מיועד הספר: "הספר פונה לשני קהלים. קהל אחד הוא המשפחות השכולות עצמן. לצערנו יש עוד ועוד משפחות ואלמנות צעירות שצריכות לתווך לילדים שלהן את עובדת נפילתו של האב או נפילתם של בני משפחה אחרים. אבל הקהל המרכזי לא פחות, לדעתי, הוא הקהל של המעגל השני והשלישי. אלה שצריכים לספר לילדיהם מה קרה במשפחות של החברים, מה קרה במשפחות של השכנים. מה רואים בחדשות. חשוב לא לפחד לגעת בשכול גם כשהוא לא נכפה עלינו, למזלנו, במעגל הראשון. הורים, סבים וסבתות 'מהלכים על ביצים' עם הילדים הצעירים, מתלבטים מה נכון לעשות ומה נכון לומר. הסיפור הזה," היא מציינת, "מיועד לספר להם מה קרה במשפחה, תוך הדגשה של מקורות החוזק, מעודד לא לפחד לדבר עם הילדים, לא לפחד להתקרב למשפחות שכולות. כך יש פה רווח כפול: פנייה למשפחות הנפגעות עצמן, וכן פנייה למעגל הרחב יותר, אשר ייתן להן מעטפת רחבה של תמיכה.
"כולם חשופים למצב, גם הילדים הצעירים." ממשיכה אילנה, "אז למה לא להסביר להם בדרך שהם יכולים להבין, ולדבר איתם על הדברים."
כאמור, בעת כתיבת הספר נעזרה אילנה בפסיכולוגית ד"ר בלהה פריינטה, שהיא פסיכולוגית חינוכית בכירה, מומחית לליווי הורים וילדים במצבי אתגר, לחץ ומשבר. באירוע ההשקה לספר, שנערך ב-16 בספטמבר בכפר אחים, הציגה ד"ר פריינטה את העקרונות לתיווך שכול עבור ילדים וילדות צעירים. לדבריה ניתן לזכור אותם בעזרת ראשי תיבות אהב"ת (על פי: מיכל קציר חרל"פ, 2024):
אמת – אומרים את האמת בהתאם לשלב ההתפתחותי של הילדים, באופן מותאם.
הרחקה – חשוב להדגיש כי האירוע לא קורה תדיר.
ביטחון – הצבא וכוחות הביטחון שומרים עלינו, וכך גם המבוגרים המשמעותיים.
תקווה וכוחות להתמודדות – יש לנו תקווה ואמונה שהמצב יסתיים בקרוב/במהרה, אנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד.
אומרת ד"ר פריינטה: "אילנה יוגב מיישמת בספרה את העקרונות הללו. ראשית, האמת נכתבת בו ומופיעה במילים מפורשות: אבא "נפל" ומת. כמו כן בהקדמה לספר היא מתבססת על עקרון ההרחקה וכותבת לקוראים הצעירים: 'אצל משפחות רבות, כמעט אצל כולן, החיילים חוזרים לבסוף הביתה.' הביטחון והתקווה שזורים לאורך כל עלילת הספר בצורה שבה המשפחה מנהלת את חייה ומתמודדת עם האירוע הקשה הפוקד אותה. הקורא הצעיר מקבל את המסר שיש סביבו מבוגרים עוטפים, אכפתיים ומתמודדים."
הספר מיועד לבני גיל 6 (כיתה א') ומעלה. אבל אין זה ספר ככל הספרים, שנותנים לילדים לקרוא בעצמם. הספר זקוק, כמובן, לתיווך של מבוגר. בפנייה להורים בתחילת הספר כותבת ד"ר פריינטה: "ראשית קִראו את הספר פעם אחת בעצמכם, כדי שתכירו את המהלך של העלילה ותהיו מוכנים לקראתה. שנית קראו אותו עם הילד, לאחר קריאת הכותרת ומכתב הפתיחה של המחברת, מומלץ לעצור ולשמוע את הילד באופן פתוח אם יש לו לומר דבר מה. [...] לאחר סיום הקריאה חשוב להיות שם ולשוחח. ניתן להתייחס ל: מה חשבת על הספר? מה אהבת בו? מה פחות אהבת בו? היית משנה בו משהו? תרצה אולי לכתוב או לצייר לילד שאבא שלו לא חזר מהמלחמה?"
אמנם הנושא המרכזי של הספר הוא שכול ויתמות, אבל יש לציין שיש בו הרבה "חיים". אילנה מתארת בספר חיים של משפחה ישראלית טיפוסית. עד המלחמה הם חיו כמו כולם: יש תיאור של בוקר משפחתי עם הכנות לקראת יציאה לבית הספר ולעבודה, הילד יוצא עם אביו לטייל וללון על שפת הכינרת, בחג החנוכה יש בבית הספר תחרות סביבונים, ועוד פרקי הווי.
האיורים היפים בספר הם של טלי עמית, אשר בחרה בצבעים מרגיעים, הצליחה לשקף גם את ההווי בתוך הבית ומחוצה לו, והציגה באמצעות האיורים את אופי הדמויות והתנהגותן באופן שמעורר הזדהות.
דמותו של הילד בספרות הילדים העברית
(דברים שנאמרו באירוע השקת הספר "משפחה של גיבורים")
מאת: ד"ר עדינה בר-אל
ספרות הילדים העברית החלה מאוחר יחסית לספרות הילדים העולמית, והסיבה היא, כמובן, שעד סוף המאה ה-19 העברית לא היתה שפת דיבור בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בארץ ישראל החל להתבסס היישוב העברי בסוף המאה ה-19, ובראשית המאה ה-20 החלה בארץ ישראל בנייה מחדש של תרבות עברית, ובתוכה גם ספרות וספרות ילדים בשפה זו.
כמו ספרות הילדים העולמית, כך גם זו העברית, עברה תהליך של שינוי מגמה מספרות דידקטית ומחנכת לספרות מנקודת מבטם של הילדים, מביעה את עולמם הרגשי. להלן תיאור שינוי זה.
הילד מתחנך
מערכת החינוך העברי-ציוני בארץ עיצבה את דמות ה"צבר", שחונך לאור המיתוס החלוץ-המתיישב והשומר. בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים ספרות הילדים היתה בעצם אמצעי של פעילות חינוכית-פוליטית. היא מצטיירת כספרות "מגויסת", "תעמולתית", ברוח הציונות הסוציאליסטית וההתיישבות העובדת, אנטיתזה לתרבות היהודית בגולה. הנושאים בספרים, בסיפורים ובשירים היו: התיישבות על הקרקע, חיי שיתוף, עבודה בחקלאות, אהבת טבע הארץ, שמירה על היישובים מפני התנפלויות והתנכלויות של ערבים.
דוגמאות מן השירה:
המשורר אהרון זאב (1900-1968), כתב את השיר "הַבַּחוּרִים שֶׁלָּנוּ יוֹדְעִים הַכֹּל," ובו הוא ציין מהם הדברים שהבחורים שלנו יודעים לעשות: לבנות בית, לסלול דרך, לנהוג במכונית, לתקן גלגל ואף למתוח חוטים עבור החשמל.
שיר ערש של עמנואל הרוסי (1903-1979), מתחיל במילים: "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע."
בהמשך היא מספרת לילדון על אביו שעובד ביום ושומר בלילה, ומציינת מה מצופה ממנו כשיגדל: ביום הוא ייצא עם אבא לחרוש בשדה ו"כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל" ובלילה – "הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו."
כלומר: האידאל אליו מחנכים את הצברים דור ראשון בארץ: תהיה חקלאי או פועל ותהיה שומר על הארץ.
בתקופה זו הטיפו לקשיחות, בעיקר של בנים. מרים ילן-שטקליס (1900-1984) כתבה שיר שכותרתו "דָּנִי גִּבּוֹר" הוא מתחיל במילים: "אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי! / יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן / יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם / כְּפֶתִי קָטֹן."
אגב, אותה משוררת כתבה על ילדה המצפה לביקור חבר מהגן, ולה 'מותר' לבכות: "חִכִּיתִי, חִכִּיתִי, / בָּכִיתִי בָּכִיתִי, / וּמִי לֹא בָּא? / מִיכָאֵל."
בפרוזה כתבו גם על העפלה, על קליטת עולים והיתה האדרת הגבורה. לדוגמא, אחרי מלחמת ששת הימים כתב מרדכי (מוטה) גור – מפקד בכיר בצה"ל, לוחם וגם רמטכ"ל – סדרה של ספרים בשם "עַזִּית הַכַּלְבָּה הַצַּנְחָנִית", על כלבה שעוזרת לצה"ל בפעילות.
הילד מתבטא
בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 השתנו הנורמות בספרות הילדים העברית. במקום שוויון והסתפקות במועט של הפרט ונתינה לכלל, כתבו על היחיד, צרכיו ורצונותיו. המשוררים נורית זרחי, יהודה אטלס, יהונתן גפן ואחרים כתבו שירים ליריים, רובם מנקודת מבטו של ילד, שמביע את רגשותיו ואת מחשבותיו האישיות, ולעיתים ביטאו אף ביקורת על ההורים.
בדיוק בשנת 1977 אירע מהפך בעולם ספרות הילדים. באותה שנה פירסם יהודה אטלס (יליד 1937) את ספרו "וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי". הספר כולל שירים קצרים מאוד, בלשון יום-יומית של ילדים, שיש בו התבטאות חופשית ביותר של ילד כלפי הוריו ובכלל.
דוגמאות: באחד השירים הילד מספר משהו לאביו, והוא משיב לו רק "יֹפִי, יֹפִי", אזי הילד אומר לו בטרוניה: "אֲנִי יוֹדֵעַ / שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." בשיר אחר, כאשר הוריו רוצים שהוא ישכב לישון מוקדם, עונה להם הילד: "אָז תִּסְגְּרוּ תַּ'טָּלִוִּיזִיָּה / שֶׁתַּפְסִידוּ גַּם." ברור שדיבור 'חצוף' כזה של ילד, לא היה נכתב קודם, כשספרות הילדים לקחה על עצמה תפקיד להיות מחנכת. השיר שעל שמו נקרא ספרו של אטלס, מבטא את המגמה החדשה: הילד הוא במרכז. הדובר הצעיר בשיר לא מצטנע, הוא רוצה שאנשים זרים מקרוב ומרחוק ישמעו עליו: "שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם / שֶׁיֵּשׁ יֶלֶד / אֶחָד בָּעוֹלָם / וְהַיֶּלֶד הַזֶּה / הוּא אֲנִי."
ביקורת כלפי ההורים הלא מבינים יש בשיר של נורית זרחי. אחרי שהכלב "בילי" אבד, האם מֵגיבה כך:
"אִמָּא אָמְרָה: / "כֶּלֶב זֶה כֶּלֶב / וְאַל תִּקַּח לַלֵּב". / אִמָּא אָמְרָה: / "יֵשׁ הַרְבֵּה כָּאֵלֶּה. / עַל שְׁטוּת שֶׁכָּזוֹ לְיַבֵּב?" והיא בכלל לא הבינה ש"בִּילִי חָמוּד לֹא הָיָה סְתָם כֶּלֶב / הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת."
הספר "משפחה של גיבורים"
והנה, ידיד אמת כזה יש לילד בספרה של אילנה יוגב, הוא הכלב פּוֹנְצ'וֹ. היתרונות הרגשיים של הימצאות חית מחמד בבית ידועים לכל, בעיקר במצבים של לחץ, עצב ובדידות. בספר "משפחה של גיבורים" הכלב פונצ'ו לוקח חלק בהווי המשפחתי לפני ואחרי האסון.
בספר הזה יש שילוב של שתי המגמות בספרות הילדים שנסקרו לעיל. מצד אחד יש בו ערכים לאומיים. כמו בשיר הערש של עמנואל הרוסי, נמצאת ברקע חובתו של האב להגן על המדינה, עד כדי הקרבת חיים. אבל ספר זה לא נכלל בהגדרה של "ספרות מגוייסת". דמות האב הגיבור לא חד-ממדית, אלא מודגשות תכונותיו האנושיות:
"הֵם סִפְּרוּ לִי שֶׁאַבָּא הָיָה בִּשְׁבִילָם הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם, / וְשֶׁהוּא הִצְחִיק יוֹתֵר מִכֻּלָּם. / הֵם דִּבְּרוּ עַל הַחִיּוּךְ הַחַם שֶׁל אַבָּא, עַל הַחִיּוּךְ מָלֵא הָאוֹר..." אבא היה אמנם גיבור, אבל גם רגיש וחבר טוב.
בספר הזה לא רק אבא גיבור, גם האנשים היקרים לו שהוא כל כך חסר להם. המספרת מתמקדת בעדינות ברגשותיו של הילד היתום. היא מתארת את תהליך האבל שלו ושל המשפחה. וכאן, בניגוד לדני של מרים ילן-שטקליס, שאומרים לו לא לבכות, יש לגיטימציה לכעס ולבכי שלו:
"לֹא רָצִיתִי אֲנָשִׁים, כָּעַסְתִּי עַל הָרַעַשׁ, הַדִּבּוּרִים וְהַבָּלָגָן, / רַק רָצִיתִי לִהְיוֹת עִם אִמָּא, עִם אָחִי וּפּוֹנְצ'וֹ, / וְעִם אַבָּא, כַּמּוּבָן... / אָז בָּכִיתִי וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם, וְאַף אֶחָד לֹא נָתַן לִי תְּשׁוּבָה: / לָמָּה עַכְשָׁו אַבָּא צָרִיךְ לָגוּר בַּקֶּבֶר עִם מַצֵּבָה?"
אחד היתרונות של הספר הוא, שיש בו לגיטימציה לילד להביע את רגשותיו, תסכוליו וכאבו. זו לא חולשה. להיפך, הוא מרגיש שאביו המת נותן לו אישור על גבורתו האישית: "כָּל הַכָּבוֹד, בֵּן שֶׁלִּי, אַתָּה מַמָּשׁ גִּבּוֹר!"
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1352, 10.10.2024.
ספרות הילדים העברית החלה מאוחר יחסית לספרות הילדים העולמית, והסיבה היא, כמובן, שעד סוף המאה ה-19 העברית לא היתה שפת דיבור בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בארץ ישראל החל להתבסס היישוב העברי בסוף המאה ה-19, ובראשית המאה ה-20 החלה בארץ ישראל בנייה מחדש של תרבות עברית, ובתוכה גם ספרות וספרות ילדים בשפה זו.
כמו ספרות הילדים העולמית, כך גם זו העברית, עברה תהליך של שינוי מגמה מספרות דידקטית ומחנכת לספרות מנקודת מבטם של הילדים, מביעה את עולמם הרגשי. להלן תיאור שינוי זה.
הילד מתחנך
מערכת החינוך העברי-ציוני בארץ עיצבה את דמות ה"צבר", שחונך לאור המיתוס החלוץ-המתיישב והשומר. בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים ספרות הילדים היתה בעצם אמצעי של פעילות חינוכית-פוליטית. היא מצטיירת כספרות "מגויסת", "תעמולתית", ברוח הציונות הסוציאליסטית וההתיישבות העובדת, אנטיתזה לתרבות היהודית בגולה. הנושאים בספרים, בסיפורים ובשירים היו: התיישבות על הקרקע, חיי שיתוף, עבודה בחקלאות, אהבת טבע הארץ, שמירה על היישובים מפני התנפלויות והתנכלויות של ערבים.
דוגמאות מן השירה:
המשורר אהרון זאב (1900-1968), כתב את השיר "הַבַּחוּרִים שֶׁלָּנוּ יוֹדְעִים הַכֹּל," ובו הוא ציין מהם הדברים שהבחורים שלנו יודעים לעשות: לבנות בית, לסלול דרך, לנהוג במכונית, לתקן גלגל ואף למתוח חוטים עבור החשמל.
שיר ערש של עמנואל הרוסי (1903-1979), מתחיל במילים: "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע."
בהמשך היא מספרת לילדון על אביו שעובד ביום ושומר בלילה, ומציינת מה מצופה ממנו כשיגדל: ביום הוא ייצא עם אבא לחרוש בשדה ו"כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל" ובלילה – "הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו."
כלומר: האידאל אליו מחנכים את הצברים דור ראשון בארץ: תהיה חקלאי או פועל ותהיה שומר על הארץ.
בתקופה זו הטיפו לקשיחות, בעיקר של בנים. מרים ילן-שטקליס (1900-1984) כתבה שיר שכותרתו "דָּנִי גִּבּוֹר" הוא מתחיל במילים: "אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי! / יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן / יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם / כְּפֶתִי קָטֹן."
אגב, אותה משוררת כתבה על ילדה המצפה לביקור חבר מהגן, ולה 'מותר' לבכות: "חִכִּיתִי, חִכִּיתִי, / בָּכִיתִי בָּכִיתִי, / וּמִי לֹא בָּא? / מִיכָאֵל."
בפרוזה כתבו גם על העפלה, על קליטת עולים והיתה האדרת הגבורה. לדוגמא, אחרי מלחמת ששת הימים כתב מרדכי (מוטה) גור – מפקד בכיר בצה"ל, לוחם וגם רמטכ"ל – סדרה של ספרים בשם "עַזִּית הַכַּלְבָּה הַצַּנְחָנִית", על כלבה שעוזרת לצה"ל בפעילות.
הילד מתבטא
בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 השתנו הנורמות בספרות הילדים העברית. במקום שוויון והסתפקות במועט של הפרט ונתינה לכלל, כתבו על היחיד, צרכיו ורצונותיו. המשוררים נורית זרחי, יהודה אטלס, יהונתן גפן ואחרים כתבו שירים ליריים, רובם מנקודת מבטו של ילד, שמביע את רגשותיו ואת מחשבותיו האישיות, ולעיתים ביטאו אף ביקורת על ההורים.
בדיוק בשנת 1977 אירע מהפך בעולם ספרות הילדים. באותה שנה פירסם יהודה אטלס (יליד 1937) את ספרו "וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי". הספר כולל שירים קצרים מאוד, בלשון יום-יומית של ילדים, שיש בו התבטאות חופשית ביותר של ילד כלפי הוריו ובכלל.
דוגמאות: באחד השירים הילד מספר משהו לאביו, והוא משיב לו רק "יֹפִי, יֹפִי", אזי הילד אומר לו בטרוניה: "אֲנִי יוֹדֵעַ / שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." בשיר אחר, כאשר הוריו רוצים שהוא ישכב לישון מוקדם, עונה להם הילד: "אָז תִּסְגְּרוּ תַּ'טָּלִוִּיזִיָּה / שֶׁתַּפְסִידוּ גַּם." ברור שדיבור 'חצוף' כזה של ילד, לא היה נכתב קודם, כשספרות הילדים לקחה על עצמה תפקיד להיות מחנכת. השיר שעל שמו נקרא ספרו של אטלס, מבטא את המגמה החדשה: הילד הוא במרכז. הדובר הצעיר בשיר לא מצטנע, הוא רוצה שאנשים זרים מקרוב ומרחוק ישמעו עליו: "שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם / שֶׁיֵּשׁ יֶלֶד / אֶחָד בָּעוֹלָם / וְהַיֶּלֶד הַזֶּה / הוּא אֲנִי."
ביקורת כלפי ההורים הלא מבינים יש בשיר של נורית זרחי. אחרי שהכלב "בילי" אבד, האם מֵגיבה כך:
"אִמָּא אָמְרָה: / "כֶּלֶב זֶה כֶּלֶב / וְאַל תִּקַּח לַלֵּב". / אִמָּא אָמְרָה: / "יֵשׁ הַרְבֵּה כָּאֵלֶּה. / עַל שְׁטוּת שֶׁכָּזוֹ לְיַבֵּב?" והיא בכלל לא הבינה ש"בִּילִי חָמוּד לֹא הָיָה סְתָם כֶּלֶב / הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת."
הספר "משפחה של גיבורים"
והנה, ידיד אמת כזה יש לילד בספרה של אילנה יוגב, הוא הכלב פּוֹנְצ'וֹ. היתרונות הרגשיים של הימצאות חית מחמד בבית ידועים לכל, בעיקר במצבים של לחץ, עצב ובדידות. בספר "משפחה של גיבורים" הכלב פונצ'ו לוקח חלק בהווי המשפחתי לפני ואחרי האסון.
בספר הזה יש שילוב של שתי המגמות בספרות הילדים שנסקרו לעיל. מצד אחד יש בו ערכים לאומיים. כמו בשיר הערש של עמנואל הרוסי, נמצאת ברקע חובתו של האב להגן על המדינה, עד כדי הקרבת חיים. אבל ספר זה לא נכלל בהגדרה של "ספרות מגוייסת". דמות האב הגיבור לא חד-ממדית, אלא מודגשות תכונותיו האנושיות:
"הֵם סִפְּרוּ לִי שֶׁאַבָּא הָיָה בִּשְׁבִילָם הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם, / וְשֶׁהוּא הִצְחִיק יוֹתֵר מִכֻּלָּם. / הֵם דִּבְּרוּ עַל הַחִיּוּךְ הַחַם שֶׁל אַבָּא, עַל הַחִיּוּךְ מָלֵא הָאוֹר..." אבא היה אמנם גיבור, אבל גם רגיש וחבר טוב.
בספר הזה לא רק אבא גיבור, גם האנשים היקרים לו שהוא כל כך חסר להם. המספרת מתמקדת בעדינות ברגשותיו של הילד היתום. היא מתארת את תהליך האבל שלו ושל המשפחה. וכאן, בניגוד לדני של מרים ילן-שטקליס, שאומרים לו לא לבכות, יש לגיטימציה לכעס ולבכי שלו:
"לֹא רָצִיתִי אֲנָשִׁים, כָּעַסְתִּי עַל הָרַעַשׁ, הַדִּבּוּרִים וְהַבָּלָגָן, / רַק רָצִיתִי לִהְיוֹת עִם אִמָּא, עִם אָחִי וּפּוֹנְצ'וֹ, / וְעִם אַבָּא, כַּמּוּבָן... / אָז בָּכִיתִי וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם, וְאַף אֶחָד לֹא נָתַן לִי תְּשׁוּבָה: / לָמָּה עַכְשָׁו אַבָּא צָרִיךְ לָגוּר בַּקֶּבֶר עִם מַצֵּבָה?"
אחד היתרונות של הספר הוא, שיש בו לגיטימציה לילד להביע את רגשותיו, תסכוליו וכאבו. זו לא חולשה. להיפך, הוא מרגיש שאביו המת נותן לו אישור על גבורתו האישית: "כָּל הַכָּבוֹד, בֵּן שֶׁלִּי, אַתָּה מַמָּשׁ גִּבּוֹר!"
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1352, 10.10.2024.
י"ז
החיג'אב
שלום רב, בימינו אלה ממש איראן, היא מדינת פרס השיעית, מכריזה שכל רצונה הוא שמדינת ישראל היהודית תיעלם ולא תהיה קיימת יותר. לשם כך מקימה ומחמשת ארגוני טרור שיעים במדינות שונות לעשות המלאכה. לאחרונה פעלה גם בעצמה באופן פעיל. לפני מיספר ימים שילחה לכיוון ישראל מאות טילים ארוכי טווח. בדרך כלל, מדינת ישראל לא נשארת חייבת, ומגיבה לפי דרכה בפעולות שונות. בין היתר, פורסמו בעיתונות המקומית והעולמית קריקטורות ודברי היתול על איראן.
ידידי הנחמד, שחי בגולה, שלח לי בוואטסאפ קריקטורה בה רואים את חומייני, מנהיג פרס, רוכן בחדרו של רופא כירורג (בדמות ביבי נתניהו) בתנוחה של בדיקה רקטאלית, ובחדר משתלשלת טבלה עליה רשום בשפה הפרסית המילים "השריעה מחייבת את החיג'אב."
חברי הוסיף כהערה את בקשתו ממני: "י.ז. תרגום בבקשה!" וזה כדרכו לבקש ממני לתרגם לו מילים בערבית. שבה השפה הפרסית אף היא נכתבת באותן האותיות.
התרגום המדויק נשלח לידידי עם הערה שסיפור המשכי יגיע. הנה זה בא:
קרה שבשנה השישית ללימודי הרפואה שלי, הגענו למחלקת העיניים. שם גם זכינו להדרכתו של פרופ' לנדאו זיכרו לברכה, שהיה כבר אז פרופסור אמריטוס, שיצא כבר לגימלאות ובא לבית הספר לרפואה כמתנדב. הוא נתקבל בשמחה הן על ידי צוות המחלקה, והן על ידי הסטודנטים עצמם, שכך זכו לקבל ידע והדרכה על ידי רופא ותיק שבע שנים וניסיון. כקבוצה, תפסנו את אחד החדרים המרווחים במרפאת העיניים, אנו עשרת הסטודנטים והמורה, ואת חדר ההמתנה עם הפציינטים שלחלקם היה גם מלווה.
אחרי שנתקבלו שלושה פציינטים, נכנסה אישה מבוגרת כבת שבעים או יותר, ודווקא היא הגיעה בלי מלווה. חוץ משמה, היא לא יכלה למסור לנו שום פרט נוסף. אחד הסטודנטים ניסה לפתוח את סגור פיה על ידי השמעת מילים בשפות שונות, לשווא. ניסינו למצוא לשווא מישהו שיושיע בין הממתינים.
אני ברוב "חוכמתי" ניחשתי שהיא מאחד הכפרים בפרוזדור ירושלים, ומן הסתם, שפתה כורדית או פרסית.
אך שתי מלים בודדות בשפה זו ידעתי עוד מילדותי המוקדמת, בגלל ילדיהם של השכנים. "האם אתה יודע כורדית?" (במקור: "פארסי מדוני?") זה ולא יותר.
משום מה, קפץ השטן ברגע זה, ופיתה אותי לדקלם את צמד המילים הללו דווקא באוזני אשת התעלומה שלנו.
מיד פרץ נחשול מילים אדיר בכורדית מפי הגברת, ועוד ועוד, כשכולנו מרוכזים במוצא פיה, בתקווה שהסוף של הצונאמי הזה יביא רמז, ולו קטן, לניחוש האבחנה.
באתנחתא הקצרה שעשתה הפציינטית, קרא הפרופסור: "נו, זמיר, תתרגם לנו מה היא אמרה!"
"אני לא יודע, אני לא מבין פרסית!"
"אז למה...?"
ואז... כל הקבוצה פרצה בקולות צחוק, והפרופסור נעלב וקם לכיוון הדלת. כשאני ועוד כמה רצים אחריו להתנצל.
בברכה,
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות.
שהחיינו וקיימנו והגיענו לחזור אחרי תאונת השבר בירך לתחביבי בשרבוט רשימות.
אוקטובר 2024.
שיר זוהרה אלפסיה מאת ארז ביטון, וקטעים מהפרכת תוכנו של השיר – המסמל את תרבות השקר העדתי בישראל
כששמה של זוהרה אלפסיה הוזכר בתקשורת הישראלית, דבר שקרה מעט מאוד, הודגש בדרך כלל הקשר שלה עם מלך מרוקו, מוחמד החמישי. הזיקה הזאת הובלטה בשירו של ביטון, וגם אלפסיה עצמה דיברה על כך באותו ראיון עם חיים שירן, שבו אמרה שהיא שרה בהכתרה של המלך.
פרופ' שטרית אומר מנגד: "העניין הזה תפס בגלל השיר של ביטון, אבל בעצם זאת היתה אפיזודה קטנה בחייה. היא לא שרה לפני המלך אלא לפני נשות המלך. למלך היה הרמון וצריך היה לבדר את הנשים שלו. היה שם אולם שבו הופיעו זמרים, חלקם יהודים מפני שהיהודים היו הראשונים שהקליטו במרוקו."
...הדוקומנטציה הלירית של "שיר זוהרה אלפסיה", עם החופש האמנותי שהיא מאפשרת, היתה הדוקומנטציה היחידה של הזמרת המבוגרת, והתיאור הבלתי נשכח של מראה צובט בלב וריח לא נעים נקשר לבלי התר בדמותה של אלפסיה.
בני משפחתה של הזמרת מתרעמים על כך ומבקשים בכל לשון להעמיד דברים על דיוקם. "קופסאות הסרדינים האלה זה דבר שתמיד מרתיח אותי," אומרת לורנס ברזלאי, נכדתה של אלפסיה. "הן לא היו בשבילה. סבתא אהבה בעלי חיים. היא האכילה את כל החתולים בשכונה. הבית היה פתוח וכל 600 החתולים בשכונה היו נכנסים ואוכלים. היא גם לא היתה ענייה ולא היתה בודדה," ממשיכה ברזלאי. אלפסיה חיתה רוב שנותיה בישראל עם בן זוג, שאיתו לא יכלה להתחתן מכיוון שהוא היה כהן והיא היתה גרושה.
"לבן זוג שלה היה קיוסק באשקלון ולא היה חסר להם דבר," אומרת ברזלאי. "הטעות הזאת חוזרת בכל מקום. בכל מיני פרסומים של ארגונים שקשורים ליהדות מרוקו כתוב שהיא נפטרה בודדה. זה לא נכון. אין להם מושג. היתה לה משפחה צמודה אליה באשקלון, והיתה המשפחה של אחותה בירושלים, ואנחנו גרנו בבאר שבע והיא היתה אצלנו כל סוף שבוע שני."
[קטעים מתוך הכתבה של בן שלו ב"הארץ", 28.11.16].
אהוד: בבתי הספר מלמדים את שירו הידוע ביותר של ארז ביטון – כסמל לדיכוי של עדות ה"מזרח" ותרבותן בידי ה"אשכנזים" בישראל בתקופת העליות הגדולות. והנה מתברר – כל זה אינו אלא בלוף אחד גדול! לא היה ולא נברא אלא במוחו הקודח של מי שנעשה לאחרונה ל"היסטוריון" של תרבות השקר העדתי בתולדות ישראל בעבר ובהווה!
[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 1197 מיום 28 בנובמבר 2016].
אהוד בן עזר
שלוש אהבות
פרק עשרים וחמישה
מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – "
שנים חלפו. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה שגיב לינאי, בנו של עורך-הדין התל-אביבי העשיר הידוע בנכלוליו אפריים ארזים, ופעם על כך שגילו את גופתה המתפוררת של פרופ' עליזה אורלובסקי בעליית-גג ישנה בבית ערבי נטוש שהחלו לשפצו בעין-כרם. (בדיוק כך גילו לא רחוק משם את שרידי הסטודנט לרפואה לוי נויפלד, שתעלומת היעלמו העסיקה את העיתונות שנים אחדות, ושמועות נוראות קישרו אותו למקרי רצח. התברר שהרעיל את עצמו. ילדים ששיחקו מצאו את השלד שלו מקופל בישיבה מזרחית ולצידו קטע עיתון ישן מיום היעלמו). במיקרה של עליזה דובר על רצח, גולגלתה רוצצה, והיתה גם סברה שקדם לכך ניסיון לאונס. בעיתון נדפסה תמונה מוזרה שלה כשהיא חובשת ברט עם צ'ופצ'יק ומביטה ישר למצלמה מעל למשקפי-שמש שבמורד אפה, ומתחת לשמה הכיתוב: "תעלומת רצח של פרופסורית ירושלמית חובבת כדורגל." מה שמראה שהתערבות של ארצות-הברית עלולה לפעמים גם להיות קטלנית.
יום אחד ראיתי בחנות הספרים באוניברסיטת תל-אביב ספר שירים שלה "מטפחות האור", שמשפחות אורלובסקי וארזים הוציאו מהעיזבון תחת שם ההוצאה "ארז-אור". דיפדפתי. לא משהו מיוחד, לבד מהעובדה שנכלל שם גם שיר שלי שכניראה העתיקה למזכרת, (נשים אחדות, שאת פניהן כבר לא זכרתי כשפגשתי בהן במרוצת השנים, טענו שבידיהן שירים שהקדשתי להן בנעורינו בירושלים, זכרו את המכתב שקיבלתי מעגנון וגם את השיר שנדפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה. יום אחד גם ראיתי באותה חנות ספר שירים "מאחורי הפרגוד" של המשוררת הדתייה לבנה זעזוע, זה שם משפחתה מלפני הנישואין של הנופשת מקריית-ענבים).
אלה היו החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השלוש – האם ובתה שאותן ידעתי בקן החמים של נעוריי, וסבתא תרזה שהרביצה לי צביטה בזין.
מיעטתי לעלות לירושלים. לא אהבתי את העיר ששינתה פניה כמעט כליל לאחר יוני 1967, "מקאמרית לקאקאפונית," כדברי עליזה. גם את קברו של חנניה בהר המנוחות, אשר למראשותיו פגשתי את עליזה בפעם האחרונה, וגם את קברה הטרי (לגווייתה המיובשת) לא פקדתי.
נעשיתי אדם אמיד ובודד. נרתע מנשים. וכפי שחברי הטוב חנניה אמר באחד מניסיונותיו להתגבר על אהבתו הנואשת לנמרודה: "איך אפשר להעריץ בני-אדם שצובעות ציפורניים, שיער, גבות ושפתיים?" לעיתים התפתיתי לסיבוב לילי בחוף הצוק ובחוף תל ברוך, מגורה למראה הזונות העומדות בצידי הכביש ומסתובבות במגרשי החנייה באחוריים מגולים, בגרבי רשת והררי שדיים. הפחד מקוקסינלים ומאיידס, ממחלות עור ומגרדת אלרגית, גם החשש שיצלמו אותי (בווידאו זערורי), כל אלה מנעו ממני להשלים עסקה, אבל הייתי מגורה מעצם המשא-ומתן.
לא פעם הרטבתי ברגע שפתחתי חלון במכונית והתקרב אליי זוג שדיים צח, לרוב תוצרת חוץ. אחת ירקה עליי. אחרות קיללו. "יוביטפיומאט! קיבינימאט!" המקום רחש פעילות. עשרות מכוניות. נהגים בודדים. מעגלים, מעגלים. עיר ללא הפסקה. סצינה מסרט של פליני.
לילה אחד לא התאפקתי, זאת אומרת התאפקתי לא לשפוך מוקדמת (התרכזתי בכתבי גרוסמן, יזהר והופמן) בגלל בלונדינית בעלת אחוריים ענקיים וחזה משתפך שנעשו אותו רגע למטרת חיי. אבל בטרם התקרבתי אליה באורות מעומעמים נכנסה היא למכוניתה המוארת, חיטטה בטואליטה, שתתה מים מינראליים מבקבוק, אחר כך יצאה ובמירווח שבין מכוניתה למכונית הסמוכה הפשילה בטבעיות גמורה תחתוני חוט שחורים שהיו כמעט בלתי-ניראים וכרעה להשתין. עשיתי סיבוב ושניים בנסיעה איטית והיא עדיין כורעת בגרבי רשת ואחוריה הלבנים הגדולים מטריפים אותי, ליבי הלם בפראות והסתלקתי רטוב.
*
לפני שבועות אחדים ישבתי כדרכי על ספסל בבריכת תל-אביב, מתחמם בשמש הסתווית אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות של נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות-הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר-מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט הבתולים של אורנה שגיא שגרם לי להתאהב בה ולהאמין שלא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הג'ינג'י, הגולש – אך גופה היה ארכני-משהו, גרום, כשל סבתא עליזה אורלובסקי.
והכל אצלה טבעי. שום צבע. ציפורניים ציפורניים. לנשק. לקחת בפה.
למצוץ.
טוב. אני אולי קצת לא-נורמאלי. עבד לזיכרונות. טווה דמיונות שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק גרין סליווס – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה ומרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות-שקט של לילות חורף במיטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו. והרדיו מנגן, או אולי היה זה מתקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דלר. וגם את כרמינה בוראנה שמעתי אצלה לראשונה.
כך ניכדתי לרגע את הג'ינג'ית הרזונת בביקיני הקצרצר, ממש סיב אופטי – לסבתה כביכול המתה, עליזה, בזכות צבע שיער, אף גבנוני ומבט בוהה ואינטלקטואלי, שעבר בזיכרוני מדור לדור של נשים. שטויות. והנה בא וישב על ידה בחור שזוף, קצת מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה משיחתם, סיפרה לו איך בילתה על חוף הכינרת באוהל, עם חבר, דווקא קוסי מאוד, מגניב, אבל חזרה לבדה באוטובוס מפני שהנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.
"יא אללה, השתגעת?" אמר הבחורון השזוף, שהיה יכול להיות בן שלי, "אפשר לחשוב, כאילו, שאם תתנהגי כך, תישארי לבד כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לאחת כמוכי ללכת לבד ב'אגד' למה מי שרואה אותך בגודל טבעי תיכף מתעלק עלייך – "
"מה אתה ירוד? אתה מבואס ממך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך – " ענתה מירב, "סבתא שלי נרצחה במשוגע אחד מארהב! [הדגישה, ה"א בפתח, בי"ת דגושה] – אז מה, שאני, כאילו, לא יצא מהבית? אתה מבין, חבובי? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "
סבתא שלה! לא, זה לא ייתכן. זה רק המקצוע הקודם שלי, התקווה הספרותית, שטוותה מיד קשרי-קשרים. שיער, גבנון-אף, מבט-עיניים, גוף ארכני וסבתא רצוחה –
אבל, הנה שמעתי גם את שם-המשפחה! אני לא יודע מדוע השתמש בו אותו בחור – איבדתי לרגע את רצף ההקשבה. זה היה השם של אותו עורך-דין ידוע, כוחני, ארזים, אשר עם בנו התחתנה אורנה שגיא לפני שנים רבות.
זו היא, אפוא!
מה – זו היא! מיהי? הרי עד לפני רגעים אחדים כלל לא ידעתי על קיומה!
קרעי שיחה צפו באוויר המלוח. שמיעתי כבר אינה מה שהיתה. בייחוד אחרי שחייה. "בפולין!" ענתה לו, "רק יצאנו ממאידאנק, צפופים באוטובוס תחת בתחת... וההורמונים עובדים שם שעות נוספות, בגלות... היה מה-זה טיול! ויש לך חדר במלון, סטוץ לא נורמאלי! אפילו הפלומבות שלנו סוף-סוף נהנו... יס מאמי, נפתחתי בפולין... כל הכבוד לשר החינוך! ג'נקוייה בארדזו! [תודה רבה!] אחלה שר! המוח של אינשטיין... ולמטה מלא שרמוטות, שיכורים, הציעו לבנות שלנו זלוטים בטוטה..." צילצל צחוקה, "מצא חן בעיניהם להתענג על קוס עברי..."
אחר-כך: "...ומה תשי כשתהיי גדולה?"
"...יעשה מה שאימא שלי יושה."
"מה אימא שלך עושה?"
"יושה דיאטה חביבי. היתה כמו חוט דנטאלי עכשיו יש לה חזה של פרה!... ס-תם... אולי אני ימלצר יחפה, ירקוד בסופרישמן על הים והמברשת-לשולחנות תקוע-ה לי במכנסיים מאחור... ס-תם... עבדתי עליך..."
כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה מבלי שתרגיש. היא הרכיבה עתה משקפי-שמש אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות-קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.
בכל זאת לא שכחתי אותה. המשכתי לבוא יום-יום לבריכה מתוך תקווה לפגוש אותה, אפילו מרחוק. לעיתים קרובות ראיתי אותה. היא היתה שובבה! – בהיכנסה היתה חולפת מהר מאחורי הזקנות היושבות על הספסל כשהיא צובטת אותן בעכוזיהן והן קופצות זו אחר זו כקלידים בפסנתר מיכני וצועקות: "אי!" – "אי!" – "אי!" –
בדקתי גם במדריך הטלפונים. אכן, שמה של אורנה נמצא, בתל-אביב, תחת שם המשפחה של עורך הדין ארזים. מוזר שלא פגשתי אותה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה הרזונת עם טבעת הכסף על בוהן רגלה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה הג'ינג'ית, הערומה-כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים-קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימה, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים החורפית.
יום אחד, כאשר שחיתי מולה וראשי במים, הבחנתי שהחלק העליון של בגד-הים שלה צנח, וניראות היטב פיטמותיה הכהות. נסערתי כולי. שחינו באותו מסלול זה מול זו ובמיפגש השלישי או הרביעי אזרתי אומץ ונגעתי כמו במקרה בפיטמה הקרובה אליי שהיתה זקורה כלפי מטה כדובדבן קטן. מיד היתה לי פליטת זרע והתערסלתי בשחייה כשוגל את המים. מירב לא הגיבה אבל במיפגש הבא הבחנתי שהעלתה שוב את חזייתה על שדיה.
האם עשתה זאת בכוונה, כדי לפתות? להכשיל אותי?
בתולה היא כבר לא.
בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך המקביל לשפת הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו. היא ביקשה ממני חלק מעיתון "הארץ" שהבאתי איתי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, זו של רבע שעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה ויותר. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת-שחייה גם בתנאי אינפלציה דוהרת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה וחצי במים. אחר-כך חזרתי לחשב מההתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.
ולא שחסר לי כסף.
בעקבות שאילת "הארץ" החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג-האוויר ומצב המים בבריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג את עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם להיווכח אם דובר אי-פעם בביתה עליי. אם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת-החובה בבית-הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכתבים האלה, גוזבר או ברנצ'וק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?
לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם השיחה שלה איתי. "עם סבתא שלי היית מוצא אחלה שפה משותפת," אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שהיא נהרגה במשוגע אחד מארהב – "
העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה איתי יחפה אל החניון. "מה זה?" – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות-רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. מלאות חריצים שחורים, חרף השחייה. צריך לקרצף ולשפשף אותה היטב באבן-ספוג. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאום קשיים כלכליים אצל אביה, בגלל המצב.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
עקיבא נוף
עַכְשָׁו
עִם נָהַם מְטוֹסֵי הַקְּרָב
עוֹלֶה צִוּוּי: הַכּוּ עַכְשָׁו!
יֵשׁ רֶגַע בְּחַיֵּי אֻמָּה
בֵּין הַחְמָצָה לְבֵין תְּקוּמָה,
בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה בְּעַצְמָהּ
פּוֹסַעַת בֵּין קִרְעִי אֵימָה
וּמְצַוֶּה בְּקוֹל גָּדוֹל
עַכְשָׁו, לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל.
אִם רֶגַע זֶה יָגוּז, יַחְמֹק
כִּי אָז מוּל צַר מֻכֵּה אָמוֹק
שׁוּב נִוָּתֵר לְכִלְיוֹן
שֶׁל הִירוֹשִׁימָה בְּצִיּוֹן.
רָאשֵׁי הָעָם, נוֹשְׂאֵי סַמְכוּת,
לְרֶגַע זֶה , לְזוֹ הַזְּכוּת
אַתֶּם הִגַּעְתֶּם לְמַלְכוּת!
עוֹלֶה צִוּוּי: הַכּוּ עַכְשָׁו!
יֵשׁ רֶגַע בְּחַיֵּי אֻמָּה
בֵּין הַחְמָצָה לְבֵין תְּקוּמָה,
בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה בְּעַצְמָהּ
פּוֹסַעַת בֵּין קִרְעִי אֵימָה
וּמְצַוֶּה בְּקוֹל גָּדוֹל
עַכְשָׁו, לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל.
אִם רֶגַע זֶה יָגוּז, יַחְמֹק
כִּי אָז מוּל צַר מֻכֵּה אָמוֹק
שׁוּב נִוָּתֵר לְכִלְיוֹן
שֶׁל הִירוֹשִׁימָה בְּצִיּוֹן.
רָאשֵׁי הָעָם, נוֹשְׂאֵי סַמְכוּת,
לְרֶגַע זֶה , לְזוֹ הַזְּכוּת
אַתֶּם הִגַּעְתֶּם לְמַלְכוּת!
נעמן כהן
הבה נלך כצאן לטבח! (1) גנרל יאיר גולדנר-גולן
קשה להאמין אבל גם אחרי מלחמה כה קשה וארוכה שוב חוזרים הקריאות שהיו לפני טבח שמחת תורה ללכת כצאן לטבח!
בניגוד לקאמלה האריס, מנהיגת המפלגה הדמוקרטית באמריקה, מנהיג המפלגה הדמוקרטית הישראלית, גנרל יאיר גולדנר-גולן תומך בכיבוש דרום לבנון ויצירת רצועת ביטחון ישראלית שם.
יאיר גולדנר-גולן: "זה לא הגיוני שתושבי הצפון חיים כמו פליטים בארצם, הם לא יוכלו לשוב לביתם כל עוד המחבלים נמצאים כל כך קרוב, חייבים להיכנס קרקעית ללבנון – לוודא שאין נוכחות של חיזבאללה מדרום לנהר הליטני."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=869820&forum=scoops1
השאלה שגנרל יאיר גולדנר-גולן אינו נותן לה תשובה היא – איך צה"ל ייצור רצועת ביטחון בלבנון אם לא יהיה צה"ל? שהרי הוא שוב מדבר על סרבנות: אם ''האיום המשיחי'' יתפשט," הוא אומר, ''צעירים לא יתגייסו לצה''ל. אני לא מוכן לשרת מדינה כזאת. זהו איום משמעותי ביותר. כוח אדם איכותי ומחוייב זה מרכיב יסודי בכשירות הצבא."
הבנתם? נלך כולנו אנו בנינו, הורינו, משפחתנו ועמנו כצאן לטבח!
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=871850&forum=scoops1
ודוק: גולדנר-גולן – היורש של בן גוריון, טבנקין, ומאיר ואלד-יערי, קורא לעם ישראל ללכת כצאן לטבח אם לא יבחרו בו.
הבה נלך כצאן לטבח! (2)
"זאת לא מדינה שאני מוכן להקריב את חיי עבורה":
130 חיילים הודיעו שיסרבו לשרת
עייפות פיזית ונפשית מהמלחמה, סלידה מרוח הימין הקיצוני בצבא ובעיקר זעם על הפקרת החטופים: 130 חיילים במילואים ובסדיר חתמו על מכתב שבו הם מודיעים כי לא יתייצבו עוד אם נתניהו לא יחתום על עסקה.
מאז 7 באוקטובר שירת מקס קְרֶש במילואים בגבול לבנון במשך יותר מחודשיים, אבל לא מכבר הודיע שלא יתייצב עוד. לדבריו, הוא אינו מתכוון להתגייס גם אם יתחיל מבצע קרקעי נרחב. הוא בא לישראל ב־2014, בגיל 18, כחלק ממסלול שהיה נהוג בקהילה הדתית-ציונית שבה גדל במישיגן – לבלות שנה בארץ ולהכיר אותה במסגרת תוכניות חינוכיות. אחרי שנה בישיבה בירושלים, שבמהלכה התנדב במד"א, החליט להתגייס ו"לעשות עלייה." בעקבותיו עלתה לישראל כל משפחתו. הוא התקבל לסיירת אגוז, עבר קורס חובשים ובמהלך השירות עבר למרפאה הגדודית, לדבריו משום שלא רצה להרוג. לאחר השחרור הצטרף קרש לצוות המילואים בתפקיד חובש קרבי ומאז, הוא מעיד, לא החמיץ אף יום מילואים אחד. אבל עכשיו החליט שזהו. אני מרגיש שמדינת ישראל בגדה בי ברמה האישית. היא לקחה ממני המון וכל מיני כוחות משתמשים בי כדי לקדם מלחמה חסרת תכלית. לנטוש את הרצועה אומר לוותר על החטופים, אבל כנראה שגם כך נוותר עליהם כי מדינת ישראל לא רוצה אותם
קְרֶש הוא אחד מ־130 החותמים על מכתב גלוי של חיילים, שמודיעים לראש הממשלה כי לא יוסיפו לשרת אם לא יחתור לעסקה לשחרור החטופים. 64 חיילים, בהם קרש, חתמו על המכתב בשמותיהם המלאים והשאר בראשי תיבות ובשמות הגדודים או החטיבות שהם משרתים בהם. רוב החותמים הם מילואימניקים ו-14 הם חיילי סדיר.
47 מהחותמים משרתים ביחידות קרביות. מקצתם, בהם קְרֶש, כבר סירבו לשרת בפועל.
יותם וילק, 28, גדל בירושלים בבית ציוני-דתי שהוא מגדיר "ימין רך." כיום הוא גר בתל אביב, מתמחה בעריכת דין בתחום זכויות האדם, ופעיל למען זכויות פלסטינים בשטחים במסגרת השמאל האמוני. משרת כסגן מפקד פלוגה בגדוד מילואים בשריון, ובימים האחרונים סיים סבב שני של מילואים ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר. בסך הכול הוא לחם כ־230 ימים בשנה האחרונה, רובם ברצועה.
כמו במקרה של קרש, גם מערכת היחסים של וילק עם בן זוגו הסתיימה כשחזר מהסבב הראשון, בין היתר בגלל המצב הנפשי שהיה בו. "אני מרגיש שמדינת ישראל בגדה בי ברמה האישית. היא לקחה ממני המון, וכל מיני כוחות משתמשים בי כדי לקדם מלחמה חסרת תכלית." בשורה התחתונה, אומר וילק, שירות המילואים שלו כרגע על תנאי. "אם מדינת ישראל תקבל החלטה מודעת שלא להסכים לעסקה מתוך אינטרסים פוליטיים אישיים ושאיפות משיחיות, אז השירות שלי מוטל בספק," הוא מסביר.
יובל גרין, יוזם המכתב. כמו, 30 מהחותמים על המכתב הקודם חתמו גם על החדש.
(ליזה רוזובסקי, "זאת לא מדינה שאני מוכן להקריב את חיי עבורה": 130 חיילים הודיעו שיסרבו לשרת, "אל-ארצ'", 9.10.24).
https://www.haaretz.co.il/news/magazine/2024-10-09/ty-article-magazine/.premium/00000192-4ca8-dfda-ab92-6ded7a8a0000
מכיוון שהסרבנים אינם מדברים על עייפות או שחיקה, אלא מתנאים בעצמם כאנשי מוסר, יש לענות להם בהתאם.
1. הצבת תנאי לממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – ע"י הצבא, פירושו חיסול הדמוקרטיה.
2. הפקרת הילדים, ההורים, בני המשפחה, והעם – להליכה כצאן לטבח לא רק שאינה מוסרית כשלעצמה, אלא אינה מוסרית גם בכך שהיא תורמת להקמת שלטון פשיסטי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי בארץ ובעולם כולו. זהו פשע כלפי האנושות.
3. האימפרטיב הקטגורי של קאנט אומר "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי." אם המעשה שאתה עושה הוא בסירוב לשרת בצבא, התוצאה תהיה שכולם כולל אתה תלכו כצאן לטבח.
היטלר צדק (1) שטפן צווייג – להיות אוּמוֹנֶת קטנטונת בפינה ערבית היא הגבלה של רוח היהדות
שטפן צווייג התנגד נחרצות לציונות ועם זאת בחר דווקא בספרייה הלאומית שבירושלים כדי להפקיד בה את אוסף המכתבים שלו. אפשר שסבר שבשעה שיורדת החשיכה על אירופה מוטב לו לסמוך על יהודים בני חוג התרבות שלו שעזבו את היבשת כדי להציל בעזרתם אוצר תרבות אירופי.
באסופת המכתבים של שטפן צווייג שיצאה באחרונה, "על יהודים ויהדות". צווייג, יהודי יליד האימפריה האוסטרו-הונגרית, התלבט בשאלת הזהות היהודית באופן המיוחד לילידי האימפריה הרב-לאומית ההבסבורגית. אף הוא קבע את מושבו בלונדון ב-1938, בצל מה שחולל הרייך השלישי במרכז אירופה והמבחן חסר התקדים שבו העמיד את היהודים. למותר להזכיר, צווייג, הסופר הפורה והמפורסם, כיוון את הנובלות, הרומנים והמחזות שכתב לנושאים אוניברסליים ולקהל הבינלאומי ותורגם בהתאם לשפות רבות.
הנושא היהודי היה, במידה ונמצא, לרוב בחזקת נקודת מוצא למסר אוניברסלי, בינלאומי. אפילו הסיפור על "המנורה הטמונה", גלגולי מנורת המקדש שכתב ב-1936, אינו בהכרח סיפור יהודי כפשוטו. אבל כמו שחש כל מי שקרא את ספרו המפורסם של צווייג "העולם של אתמול", העניין היהודי, גם אם לא היה מרכזי, לא היה זניח אצלו וראוי לתשומת לב רבה דווקא ברטרוספקטיבה המתייחסת למסרים הכלל-אירופים, האוניברסליים, של יצירתו. ואכן, המכתבים שבאסופה מאירים היטב את הקשר שבין צווייג היהודי והאוניברסלי.
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה הוא כתב אל מרטין בובר: "לעולם לא ארצה לבגוד בה," ביהדות, "איני גאה בכך משום שאני דוחה כל גאווה על עשייה שבה איני יכול להתהדר. באותה מידה איני גאה בווינה אף שנולדתי בה... הגאווה בהשתייכות יהודית, שעליה אני מרבה לקרוא, נראית לי כמו חוסר ביטחון גלוי לעין, ולמעשה היא ביטוי של פחד, של רגש נחיתות הפוך." צווייג נדרש לאמירה זו לאחר שבובר ביקש ממנו לתרום לכתב העת החדש שיסד, "היהודי", Der Jude. המסר שביקש להעביר לבובר ולעולם כולו היה: "העובדה שאני יהודי אינה לנטל עליי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי." אין בכוונתו להפוך את היותו יהודי לאתגר, ובוודאי לא לחבר לזהותו זו לאומיות יהודית ("היהדות כבית סוהר", הוא קורא לזה, עמ' 45-44), ולוותר על הגדרת זהותו כאזרח העולם. הוא לא שש אפוא להשתתף במפעל לאומי-יהודי ונמנע לפיכך מלפרסם בעיתונו זה של בובר.
מכתבי צווייג מספקים למי שמבקש ללמוד על עמדותיו בענייני יהודים ערך מוסף נכבד על מה שמספקים חיבוריו שיצאו בדפוס (כולל ספרו "העולם של אתמול"). "נדמה לי שזו חליפת המכתבים המעניינת ביותר של ימינו," כתב לשמואל הוגו ברגמן בדצמבר 1933 – כאשר ביקש להפקידה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים שבניהולו (עמ' 175). בין הנמענים של מכתבי צווייג אכן מצויים רומן רולאן, איינשטיין, פרויד, הרצל, תומס מאן, ג'יימס ג'ויס ועוד, אם להזכיר כמה מהבולטים שבהם.
מדוע בחר דווקא בספרייה שבירושלים כדי להפקיד בה את אוסף המכתבים? אפשר שזו היתה דרכו של צווייג להתחבר לארץ ישראל כמרכז יהודי של תרבות אוניברסלית ברוח פרק ב' בספר ישעיהו, ואפשר שסבר שבשעה שיורדת החשיכה על אירופה מוטב לו לסמוך על יהודים בני חוג התרבות שלו שעזבו את היבשת כדי להציל בעזרתם אוצר תרבות אירופי. מה שידוע הוא שב-1939 כבר חשש שמא טעה, "מי יודע אם ביום מהימים לא תהפוך אוניברסיטה זאת [העברית] לערבית." (עמ' 140).
בשורת מכתבים לבובר שנכתבו כבר במחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה הוא כתב: "מעולם לא הרגשתי כה חופשי עם היהדות שבקירבי כפי שאני חש בימים אלה של אמונת השווא הלאומנית... מעולם לא רציתי שהיהדות תשוב להיות לאומה ותשפיל את עצמה בפני המציאות התחרותית... אני אוהב את הגולה ומתייחס אליה בחיוב... כשליחות כל עולמית וכלל אנושית." (עמ' 48-47). זו כל התורה על רגל אחת. לנוכח הסכנות של הלאומנות שנחשפו במלחמה הוסיף, "אני אסיר תודה ליהדות על שאיפשרה לי אותו חופש על-לאומי... חופש מן הטירוף בעולם קנאי." "בהתנגשות בין האומות [מצא צווייג רק] הבל וסכלות." היהדות, כך סבר, מגלה ש"קהילה יכולה להתקיים גם בלי אדמה, רק באמצעות דם[דת?] ורוח, רק בזכות המילה והאמונה" (עמ' 53-51). "הגדולה של היהדות היא בעל-לאומיות שלה," הזכיר למכותב אחר, ובמה שנוגע למימוש הציונות בארץ ישראל כתב לבובר, "ההתכנסות [בארץ ישראל] תוביל לפיצוץ עצמי... פלשתינה עשויה להיות סוף פסוק." (עמ' 59). צווייג, לא התכחש לקיומה של אומה יהודית אלא הגדיר את מהותה במנוגד להגדרת הציונות.
בספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול" תיאר כיצד הציע לו הרצל עבודה בעיתונו. הרושם שהשאיר הרצל, מנהיג ההמונים הטבעי, על צווייג היה עצום ("נדמה כמו שייח מן המדבר") אך התנהלות הקבוצה שסביב הרצל יצרה ניכור מהתנועה הציונית ואת דחיית ההזמנה להצטרף למערכת הפיליטון של העיתון הווינאי.
לימים, במכתב לסופר צעיר שביקש להתיישב בארץ ישראל (1922), קבע צווייג, שקרא אז בזיכרונות הרצל, "מה גדול היה הרעיון, כה טהור, כל עוד היה כולו חלום, נקי מפוליטיקה," אך היתרה בו שלא להיות לציוני "משום הגועל שתוקף אותך לנוכח העולם הגרמני הזה, לא בשל טינה שמבקשת מוצא בבריחה" (עמ' 117). מתברר שב-1930 שקל צווייג לא רק ביקור בארץ אלא גם כתיבת רומן אפי על פלשתינה החדשה. אבל גם כאשר היה ברור לאחר עליית היטלר לשלטון שיהודים צריכים לעזוב את מרכז אירופה – התנגד להגירה לכיוון ארץ ישראל כבחירה יחידה משום שהחלטה כזאת מאשרת את "החשד הכבד ביותר של אויבי היהודים, שבכל מדינה הם רק נטע זר." (עמ' 213).
כבר כשנגמרה מלחמת העולם הראשונה מיהר צווייג להבחין באיומים החדשים על מציאות היהודים בתפוצותיהם. הוא הודה באוזני בובר שהוא "שופט מתוך דאגה לגורל האומה היהודית, שבימים אלה חשובה לי בדיוק כמו זו הגרמנית" (עמ' 65). הפחידה אותו העובדה שיהודים מילאו תפקיד בולט בשלב המהפכות בתום המלחמה ועוררו עליהם את חמתם וקנאתם של מי שחיפשו שעירים לעזאזל על המפלה המשותפת של גרמניה ואוסטרו-הונגריה או על שאר תחלואיה של אירופה. מכאן פנייתו אל בובר בבקשה לארגן עצומה של יהודים ש"לא להידחף עכשיו לקדמת הבמה."
אבל הוא לא שינה מדעתו על הציונות גם עתה, בשלב יישום הצהרת בלפור: תפקידה הפוליטי של הרוח היהודית הוא "עקירת הלאומנות בכל הארצות," אשר על כן הדגיש, "אני דוחה גם את הלאומנות היהודית." להיות "אומונת קטנטונת בפינה ערבית," כתב שעה שהתנהלו הדיונים על המנדט הבריטי בארץ ישראל, היא הגבלה של רוח העולם היהודית. על אמירות כאלה חזר לא רק במכתבים לבובר. ברוח זאת הקדיש מאמץ להוצאת אנתולוגיה עברית שבה ראה את "השליחות האירופית שלנו," היהודים. מפעל זה ניזום על רקע מה שפירש כ"עוצמה יצירתית" שמפתחת היהדות בגולה דווקא בתקופה זו.
צווייג כמתגלה במכתביו, לא טיפח אשליות משעלה היטלר לשלטון. "המשחק אבוד לעשר השנים הבאות," כתב. מהעם הגרמני ממילא לא ציפה לישועה, שהרי "זן חדש של הבטחות משיחיות" השתלט עליו (עמ' 157). יתר על כן, די היה בחמישים יום מעליית היטלר לשלטון כדי שיקבע במכתב למו"ל שלו בארה"ב, "בגרמניה מתרחשת עכשיו השמדה חומרית ומוסרית של היהדות" (עמ' 145). העובדה שהעולם התרגל לרדיפת יהודי גרמניה, "כמו חמור המתרגל למלקות," דיכאה אותו. בה-בעת קלט היטב את האסטרטגיה הנאצית "לייצא את הבעיה היהודית אל מעבר לגבולות גרמניה" (עמ' 177).
שנתיים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא התרה בסופר הגולה מגרמניה ארנולד צווייג, שכבר גר בחיפה, שעוד מעט יצטרכו שניהם להניח את הקולמוס מחמת האסון, "שכן אף דמיון ספרותי לא יוכל לתאר את הקורות את עמנו" (עמ' 238). האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938) שיכנע אותו לא רק ש"כל העולם השתגע" אלא, כך כתב לשלום אש, גם שהעזרה הטובה ביותר ליהודי אוסטריה תהיה מעתה חלוקת רבבות בקבוקי רעל, שהרי "החל שם רצח עם"! "למה שמתרחש בווינה אין אח ורע בהיסטוריה היהודית," שח לארנולד צווייג (עמ' 248-247). יומיים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה כתב מעיר הנופש באת שבאנגליה, "הנורא מכול במלחמה הזאת יהיה גורלם של היהודים בשעה שגרמניה תפלוש לפולין."
לברוח מגורלו כיהודי לא יכול, וכך העתיק את מושבו לאנגליה, שבה הידרדר מעמדו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ל"זר עוין." עכשיו לא יכול היה לעשות דבר נגד העובדה שפקידי משרד הפנים האנגלי המחליטים בגורלם של אותם זרים "מקדמים על פניי בשלוות נפש כל חנווני זעיר או שחקן כדורגל," אף ש"הסופרים הנקראים ביותר בשפה הגרמנית הם תומס מאן ואנוכי" (עמ' 262).
מפתיעה היא ההשוואה שאפשר לעשות בהקשר זה בין יחסם של צווייג ומאן לציונות. שעה שעוד ב-1937 חזר צווייג בעקשנות במכתב לסטודנט תאב דעת על גישתו הישנה, "לא הייתי רוצה שהיהדות האוניברסלית העל-לאומית תסתגר בין כותלי העברית והלאומיות," עשה מאן, הלא-יהודי, בימים ההם את הדרך מתמיכה בציונות רוחנית ותרבותית לציונות מדינית שתהפוך אותו על רקע השואה לתומך בהקמת מדינת יהודים.
כך כתב צווייג ב-1937 למי שיהיה רב בארה"ב, "איני חושב שעלינו לכונן ספרות 'יהודית' לאומית... הואיל ואנו יהודים, ואיננו מתכחשים לכך, אותה יצירה [שלנו] תישא מעצמה אופי יהודי" (עמ' 229).
(שטפן צווייג, מכתבים על יהודים ויהדות, ערך וכתב מבואות והוסיף הערות: שטפן ליט, הוצאת כרמל, 2024).
(משה צימרמן, "להיות אוּמוֹנֶת קטנטונת בפינה ערבית היא הגבלה של רוח היהדות", "אל-ארצ'", 11.10.24).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-10-08/ty-article/.premium/00000192-6ca5-dcf6-abd2-6ff727a40000
לא ברור מהי בדיוק "היהדות" של צוויג שהוא רואה אותה כ"יהדות אוניברסלית על לאומית. כשהוא כותב: "אני אוהב את הגולה ומתייחס אליה בחיוב... כשליחות כל עולמית וכלל אנושית," ו"הגדולה של היהדות היא בעל-לאומיות שלה," לא ברורה מהי בדיוק השליחות? הוא הרי הבין היטב את הסכנה שבכל מקום רואים אותו היהודי כנטע זר, כקוסמופוליט זר, ולכן הוא נמלט מגרמניה, לארה"ב למקסיקו והתאבד. האם זו שליחות יהודית?
היטלר צדק (2) דורי מנור מוכיח את התיזה שלו
דורי מנור מייצג את הארכיטיפ האנטישמי של היהודי הנודד חסר השורשים. הוא ניסה לרדת לצרפת, וחזר לאחר עשר שנים, והנה עכשיו הוא ירד לברלין בירת הרייך.אין תימה שהעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", מקדיש לאמירותיו מקום נרחב. הנה הן:
שירי עברית גולה
שיר לאבא:
הפלגה לביזנטיון
"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי" (דליה רביקוביץ)
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.
לֹא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא, כָּךְ אוֹ כָּךְ.
ברלין, 2024
ברלין
עָקוּר מֵהַבַּיִת,
עָקוּר מֵהָעֵץ
שֶׁפַּעַם נָטַעְתִּי,
עָקוּר מֵהַקֵּץ
הַמַּר הָרוֹבֵץ שָׁם
עָקוּר מֵהָאֵם,
מִקֶּבֶר הָאָב,
מֵאֲנַחְנוּ-וְהֵם,
עָקוּר דֵּי הַצֹּרֶךְ
לִהְיוֹת עִבְרִי.
הרחק
עֵת לַעֲקֹר נָטוּעַ,
עֵת לַהֲרוֹת שִׁירָה.
ציונות, תמונת מחזור
מָהֵן תּוֹלְדוֹת הָעִדָּן
הַמּוֹדֶרְנִי אִם לֹא דְּיוֹקָן
שֶׁל אֵלֶּה שֶׁלֹּא
יָכְלוּ
וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא
שָׁקְלוּ
וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא
פָּעֲלוּ
לַעֲזֹב בַּזְּמַן.
בית האסורים.
שָׁלָל (גוף-ראשון-רבים)
שְׂפָתֵנוּ הִיא שְׁלַל מִלְחָמָה,
שְׂפָתֵנוּ הִיא מָה שֶׁנּוֹתַרְנוּ.
הַצְּלִיל הַקָּדוּם הַחוֹזֵר
מִתְּהוֹם הָעִבְרִית וְנִשְׁנָק בָּהּ.
מִלָּה אַחַת, סוֹפָנִית,
נוֹתְרָה בִּשְׂפָתֵנוּ:
נַכְּבָּה.
(דורי מנור: "בִּשְׁבִילֵךְ, שְׂפַת אִמִּי, בִּשְׁבִילֵך", "אל-ארצ'", 30.9.24).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-09-30/ty-article/.premium/00000192-41c6-d3a1-a1b7-f7c783780000
דורי מנור (מישהו יודע את השם המקורי שהוא מסתיר?) היהודי הקוסמופוליט יורד מהארץ לברלין בירת הרייך, תוך שהוא כופה את עצמו על הפולק הגרמני שאינו רוצה בו.
(ברלין – למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?(
https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title
מה שנשאר לו נעבעך, זו רק שפת אימו עברית, שפה המנותקת מכל זהות יהודית. וודאי שגם מהגרמנית.
אדולף היטלר בספרו "מיין קמפ" בפרק "עם וגזע" קובע שהיהודי הוא תמיד טפיל הניזון מעמים אחרים. היהודי פרזיט הנטפל לעמים אחרים למרות רצונם וניזון מהם. (פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר, י-ם תשנ"ב, עמ' 74)
בצער רב עלינו להודות שבמקרים רבים, (אסור לעשות הכללות), וודאי שבמקרה של דורי מנור, היטלר צדק בדיאגנוזה. (כמובן לא בפרוגנוזה).
העיגולים החלודים של קדישמן
שנים רבות אני מקווה ששלושת עיגולי הברזל עם החלודה המכוערים של קדישמן בחזית תיאטרון הבימה יפלו וייעלמו מהעין ויפסיקו לכער את תל אביב. למה בכל עיר בעולם יש פסלים המביאים יופי לעיר, ורק בעיר העברית הראשונה יש כיעור עם חלודה? האם אין חיינו קשים מספיק בלי הכיעור הזה? כל פעם שאני עובר לידו אני נותן לו אגרוף בתקווה שיתמוטט ויפול. זה לא קורה.
לאחרונה עטפו את עיגולי החלודה בבדים צהובים לסמל את התקווה להחזרת החטופים, לפחות זה מסתיר את החלודה.
כשבאתי לכתוב את הדברים חיפשתי תמונה ברשת, ומצאתי לשמחתי שאני לא לבד בשאיפה להפיל את הכיעור ולגאול את תל אביב. החלום שלי התגשם בפנטזיה של עידן זכאי. הנה ראו:
https://www.nimrodhalpern.com/פסל-שלושת-העיגולים-של-הבימה-התמוטט/
מי ייתן והסרטון יתגשם.
כל הארץ חזית לא טימבוקטו הרחוקה
במאמרו המצויין של אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, "מעולם לא חבו רבים, כל כך הרבה, למעטים" ("חדשות בן עזר", 1993). הוא כותב שלעומת מלחמת יום הכיפורים "פחות מ-1% מאוכלוסיית המדינה! חיילי סדיר ומילואים, לוחמים ותומכי לחימה, מסכנים את חייהם בשדות הקרב של עזה, גבול הלבנון ויהודה ושומרון, מעשה של יום ביומו. בעוד יתר אזרחי המדינה, ממשיכים בשגרת יומם, כאילו מדובר במלחמה בטימבוקטו הרחוקה."
הסייפא אינה נכונה. בעוד שבמלחמת יום הכיפורים אזרחי המדינה כמעט ולא נפגעו (מלבד יישובים בגולן, ובתי הילדים בקיבוץ גבת שנהרסו מטיל פרוג סורי) והמלחמה נותרה רחוק, במלחמה הנוכחית נגעה המלחמה ישירות בחלק גדול מהאזרחים שמלבד הדאגה לבניהם בצבא ולכל החיילים, ספגו פגיעות ישירות. לא רק בדרום ובעיקר בעוטף עזה, ובצפון, אלא גם במרכז. רק לידי במרכז תל אביב נפגעו קשה שני בתים. המלחמה הנוכחית פגעה בשגרת החיים של רוב האזרחים כאן ועכשיו ולא בטימבוקטו הרחוקה.
השיפלות החדשה של נשיא צרפת עימם-אללה מקרון
נשיא צרפת עימם-אללה מקרון: "הדרך היחידה להגיע להפסקת אש היא לעצור את ייצוא הנשק בו ישראל עושה שימוש בעזה ובלבנון."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872197&forum=scoops1
הבנתם? אין גבול לשיפלות של עימם-אללה מקרון, המכריז כי יש לעצור יצוא נשק לישראל, אך לא לאיראן, לחמאס, ולחיזבאללה, כדי שיוכלו סוף סוף להשמיד את ישראל. סוף סוף יילכו היהודים כצאן לטבח בלי המשטרה הצרפתית וחברת הרכבות הצרפתית.
אם זו לא הסתה, מהי הסתה?
אינתיסאר חיג'אזי רוקדת על טבח ה-7 באוקטובר
ביום השנה לטבח שמחת תורה ב-7 לאוקטובר 2034 פירסמה שאינתיסר (ניצחון בערבית) חיג'אזי (מחיג'אז) סרטון בו היא רוקדת ומחוללת עם הכיתוב 7.10.24. לא צריך להיות גאון כדי להבין את המסר. בהוראת השר לביטחון לאומי איתמר חאנן-בן גביר, היא נאסרה נאזקה ועיניה כוסו בפלנלית, ומייד קמה מהומה. היא בכלל לא התכוונה... היא פירסמה את הריקוד לפני שבכלל ידעה על הטבח... וכו', העבריין הוא בכלל חאנן-בן גביר ויש להעמיד אותו לדין, ולתבוע ממנו פיצויים.
כתבת העיתון הערבי בעברית אל-ארצ'", הערבייה המוסלמית הגזענית חנין מגאדלה, החלה ליבב: "לבי נכמר למראה התצלום של אינתיסאר חיג'אזי מטמרה, מכוסת עיניים, קשורת ידיים ואזוקת רגליים בניידת של מיליציית איתמר בן גביר. ואז עוד תצלום שלה כשהיא בחדר לבן ריק ומאחוריה דגל ישראל והמשפט 'ביחד ננצח! עם ישראל חי.'"
(חנין מגאדלה, "אינתיסאר, אל תישברי. העננה השחורה הזאת תחלוף", "אל-ארצ'", 10.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-10/ty-article-opinion/.premium/00000192-71f7-df7d-afd2-f1f7b2760000
מובן היא הרי רוצה שעם ישראל ימות. (לדידה אין בכלל עם כזה).
ונניח, רק נניח, שאינתיסר (ניצחון בערבית) חיג'אזי (מחיג'אז) באמת ובתמים לא ידעה בעת הצילום על הטבח הרצח האונס השריפה שנעשו באותו יום, יום ה-7 באוקטובר, האם העובדה שהיא לא מחקה את הסרטון בעת שידעה, והיא עוד ומהדהדת אותו כשהיא יודעת את משמעותו ביום השנה לטבח, אינה בגדר הסתה ותמיכה בו?
מהי האסטרטגיה של ביידן?
נשיא ארה"ב ג'וסף ביידן בא כל הזמן בטרוניה ובשאלה: "מהי האסטרטגיה של ישראל?" ושופריו בארץ חוזרים ואומרים שאין אסטרטגיה. השאלה היא מהי האסטרטגיה של ביידן עצמו?
מתחילת הלחימה בעזה ביידן לוחץ על ישראל להסכים להפסקת אש מיידית עם החמאס במטרה להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו.
מתחילת המלחמה בצפון, ביידן לוחץ על ישראל להגיע להפסקת אש עם החיזבאללה כדי להצילו ולשקם את מעמדו.
מתחילת ההתקפה האיראנית על ישראל לוחץ ביידן על ישראל להימנע מתגובה באיראן, ומאיים עליה שלא תפגע במתקני הנפט והגרעין שלה.
ההסבר המקובל הוא שביידן רוצה שקט לפני הבחירות לכן הוא חושש ממשבר בשוק הנפט. שקט זה עדיין לא מדיניות. אולי דווקא חיסול הנשק הגרעיני של איראן, שביידן חזר והכריז על מחוייבותו לחסלו, היה מביא לדמוקרטים תהילת עולם וניצחון בבחירות?
מהי האסטרטגיה של ביידן המביאה אותו לתמיכה בציר הרשע, תמיכה בחמאס, בחיזבאללה, ובאיראן? לא ברור ולא מובן לי.
לאן נעלם פרופסור חובב טלפז שהיה מסביר את מדיניות ביידן?
גולדה לא התפכחה
גולדה מחרחרת מלחמה
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון לא התפכחה ולא נפקחו עיניה.
"לא, לא התפכחתי. תודה לשואלים," היא כותבת, "נחרדתי, זה כן. אני יודעת לאלו תהומות של אכזריות יכולים בני אדם להגיע. איבדתי רבים ממשפחתי לבני אדם שנפלו לתהומות כאלו. לא הופתעתי שבני אדם מסוגלים לכך. כן הופתעתי מעוצמת השנאה, מהעיוורון. אבל, השנה המחרידה האחרונה רק חיזקה אותי בדעתי: אנחנו יכולים להמשיך להקיז זה את דמו של זה עוד 20 שנה – אבל לא היה ולא יהיה פתרון מלבד הסדר מדיני.
"כן, פתרון של שתי מדינות. עם הפלסטינים. כן, גם עם תושבי עזה. כן, ייתכן שמשפחות ייאלצו לראות נבלים שהתעללו ורצחו יוצאים לחופשי. אולי הם יסמנו 'וי' של ניצחון. זה מחיר שנצטרך לשלם כדי שנוכל להפסיק סוף-סוף להקריב קורבנות אדם לסכסוך בשם הצדק. וזה מחיר שישלמו גם הפלסטינים. כל צד ייאלץ לראות את האנשים שהוא מתעב ממשיכים בחייהם כאילו כלום. וזה יהיה נורא, וזה יהיה שווה את זה.
"מחרחרי המלחמה הוציאו לשלום שם רע. כאילו הוא פרי הזיה של שוטים נאיביים, שאינם בשלים להתמודד עם המציאות הקשה של האזור. במחילה, מדובר בבולשיט. בחירה במלחמה נצחית אינה מבטאת פרגמטיות. היא חלום עיוועים של מי שלא למדו דבר מההיסטוריה, ומשוכנעים שהמציאות כפופה להיגיון של סרטי פעולה מהאייטיז.
"אז לא התפכחתי. תודה. אני לא יודעת אם אפשר להגיע להסדר עם כל אחד מהשחקנים במזרח התיכון. נראה שלא. אבל אני יודעת שהאינטרס שלנו הוא פתרון שתי המדינות להשגת הסדרים נוספים עם שאר מדינות האזור. ביטוי לכך ניתן היה לשמוע באחרונה בדברים שאמר באו"ם שר החוץ הירדני, איימן א-ספדי, ובמסר שעלה ממאמרו של שר החוץ הסעודי, פייסל בן פרחאן, ב"פייננשל טיימס" הבריטי."
(זהבה גלאון, "לא, לא התפכחתי. אין פתרון מלבד הסדר מדיני", אל-ארצ'", 11.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-10/ty-article-opinion/.premium/00000192-7651-d2b4-afbe-fed9db1c0000
הבנתם? גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון לא התפכחה ולא נפקחו עיניה. היא טוענת בצדק כי "מחרחרי המלחמה הוציאו לשלום שם רע. כאילו הוא פרי הזיה של שוטים נאיביים," ואכן כשוטה נאיבית היא מחרחרת מלחמה כאשר היא נאבקת להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, כדרך להשגת שתי מדינות.
אין שלום בלי הבסת החמאס. יש חמאס – אין שלום.
יום כיפורים 2024. ראש יהודי בבג"ץ –
אידישער קאַפ – אידישע טאָכעס
ישראל זעירא, שהוביל את המאבק למען תפילות בהפרדה מגדרית בחוצות תל אביב יפו, אמר לאחר שבית המשפט העליון התיר להתפלל בהפרדה מגדרית בגן מאיר: "למרות פסיקת בית המשפט העליון הנכונה והמשמחת, אנחנו החלטנו שהשנה אנחנו לא נקיים את התפילה ברשות הרבים בגן מאיר, כמו שבית המשפט החליט שאנו זכאים לעשות. נהיה נעלבין שאינן עולבין. אנחנו נתכנס לתוך בית הכנסת שלנו, ברחוב בר כוכבא 54 בתל אביב, כולל בחצר שלו, ונקיים את התפילות כפי שהיה לפני תקופת הקורונה."
זעירא הוסיף: "אנחנו נמצאים בזמן מלחמה, בזמן שחיילינו הגיבורים מסכנים את חייהם בים, באוויר וביבשה, כדי להחזיר את החטופים ולהביא ניצחון לכול עם ישראל. אנחנו מאמינים שהמפתח לניצחון במלחמה הוא הרמת הרוח הלאומית ואחדות ישראל במובן הכי פשוט של המילה.
"אנחנו נהיה המבוגר האחראי, ונלך צעד אחד אחורה, על אף שיש כעת פסיקה עקרונית של בית המשפט העליון שמותר לשים מחיצות הפרדה בתפילות במרחב הציבורי בכול רחבי תל אביב, ולמעשה בכול רחבי המדינה.
"אנחנו, בעמותת ראש יהודי, בגלל שאנחנו מהווים איזשהו סדין אדום לשכנים שלנו, שהם מיעוט קטן בתל אביב, אבל קומץ קטן שעלול ליצור מתח, אנחנו לא ניתן שהמראות של שנה שעברה יחזרו שוב השנה.
"אני מקווה שבזכות התפילות שלנו ובזכות אהבת ישראל שלנו, עם ישראל ינצח במלחמה, ונזכה לראות את כול החטופות והחטופים בריאים ושלמים בבית."
ראש עיריית תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי פירסם הודעה בה הוא מברך על החלטת עמותת ראש יהודי, שלא לממש את זכותה להתפלל ביום כיפור בגן מאיר בהפרדה פיזית בין גברים לנשים על אף העובדה שבית המשפט העליון פסק כי הם רשאים לעשות זאת. וכתב כך: "ההודעה על ביטול התפילה בגן מאיר מביאה אותי לומר משהו קצת אחר: כך הייתי רוצה לראות את החברה שלנו מתנהלת.
"לאחר פסיקת בג"צ אתמול, הודענו מיד שנכבד את ההחלטה ונקיים אותה כלשונה. למה? כי זכויות אדם, שוויון אזרחי, שלטון החוק ובית משפט חזק וחופשי הם לנו ערך עליון, וכך ראוי שינהגו כל נבחרי הציבור מכל חלקי המפה הפוליטית. ומצד שני – אני רוצה להאמין שהודעת עמותת ראש יהודי על ביטול התפילה, מבטאת התפכחות ורצון אמיתי למנוע חיכוכים בתוכנו בזמן כה רגיש, אחרי תקופה ארוכה של הכפשות ופייק ניוז.
"אכן, זו החלטה ראויה להערכה. גם אנחנו מצידנו קראנו להימנע מפרובוקציות מיותרות. זהו המסר הראוי לאזרחי המדינה ולמנהיגיה – לעשות מה שאפשר, כל השנה, כדי להוריד את מפלס המתח הפנימי בינינו. אין כמו יום הכיפורים כדי להרהר ולהתפלל לעתיד משותף טוב יותר.
"אסיים במילות המשוררת זלדה: 'בערב יום הכיפורים הפלגנו מניסיונות שתמו אל ניסיונות שהחלו. ערב יום הכיפורים היה לנו ראשית הזמן בדממת אי שהאיר ים.'"
יו"ר מרצ בעיריית תל אביב, סגנית ראש העיר מיטל להבי, המחזיקה בתיקי התחבורה וקהילת להט"ב, הגיבה לפסיקת בית המשפט העליון: "ישראל מחזיקה היום בשרידי הדמוקרטיה האחרונים, ועלינו לקיים את פסיקת בג״צ, גם אם היא מצערת. אני לא מפנה אצבע מאשימה לבג״צ, אלא לימין המשיחי שהוביל את ההפיכה המשטרית, שהובילה אותנו לאסון הנורא מכל ושואלת: עד מתי תמשיכו לחרחר קרע בעם?!
"זה נורא שדווקא בימים שהחטופים שלנו עדיין במנהרות בעזה, הלוחמים נותנים חייהם בגבולות, אזרחים נרצחים והטרור משתולל ברחובות, הימין המשיחי הפנה לפתחו של בג״צ הכרעה שמראש היה ברור שכל פסיקה שלו תפלג ותגרום לסדק במרקם ובאיזון הקיימים בין דתיים וחילונים בעיר. איזון שנשמר מאז היווסדה."
https://tlvonline.co.il/חולדאי-בירך-זעירא-צינן-ההתלהבות/
השאלה מדוע מראש אי אפשר היה להגיע לפשרה הוגנת לפיה בכל מרחב ציבורי יוקצה מקום לתפילה אורתודוכסית עם הפרדה ותפילה רפורמית מעורבת, לכל זרמי היהדות ביחד?
כצפוי, שוקן נבזלין, ובומשטיין-בן מיד נזעקו ופירסמו את מחאתם נגד בית המשפט העליון במאמר המערכת של עיתונם:
"לא ברור על אילו כללים משפטיים הסתמכו שופטי בית המשפט העליון, כשהעניקו ביום רביעי לארגון 'ראש יהודי' אישור לקיים תפילה אורתודוקסית בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי בתל אביב. מהות המאבק של פעילי הארגון הדתי אינה התפילה כשלעצמה: מדובר במפגן כוח ולא בפולחן דתי כן ואותנטי. המרחב הציבורי שייך באופן שווה לגברים ונשים, יהודים וערבים, מאמינים ושאינם כאלה, ואין להשלים עם סימון על בסיס השתייכות מגדרית, מגזרית או לאומית בו.
"הפרדה מגדרית פוגעת בשוויון בין גברים לנשים. גם אי אפשר לנתק בין סוגיית התפילה בהפרדה במרחב הציבורי לבין ויכוחים אחרים המעסיקים את הציבור, כמו הפרדה מגדרית באקדמיה, בתחבורה הציבורית, בצה"ל ובהכשרות מקצועיות. שוויון אמנם אינו הערך היחיד, וניתן לצמצם אותו בנסיבות מסוימות ובהסמכה מפורשת, אבל השמירה עליו צריכה להיות דרך המלך.
"לאחר שקיבל את מבוקשו, הודיע אתמול זעירא שהתפילות ייערכו בבית הכנסת. זהו מחיר קטן לשלם בעבור הכרה עקרונית של בית המשפט. מבחן אמיתי יותר יהיה הימנעות מבקשות נוספות לתפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי." ("אל-ארצ'", 11.10.24 מאמר מערכת).
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-10-11/ty-article-opinion/00000192-7733-dac3-a5ff-7fb7b0f00000
מי מנחש מה תהיה עמדת המערכת אם יבקשו המוסלמים רשות להתפלל בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי כפי שעשו כבר בלי בקשה ובלי הפגנות נגד?
השדרנית גאולה שטיין-אבן-סער צייצה ב-X: "סטנדרט כפול": "אם היתה מתקיימת תפילה כזאת בהפרדה של מוסלמים, הרי הם לא היו באים ומפגינים אלה שמבטיחים לבוא ולהפגין ולעשות פרובוקציות. איך אני יודעת? משום שהיתה תפילה כזו בצ'ארלס קלור בת"א של מוסלמים בהפרדה. משם, לשיטתם, הודרו נשים אבל זה לא הפריע להם, לא לעירייה וגם לא למפגינים שמתרעמים עכשיו."
מניה וביה ענתה לה העיתונאית ענב בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי (הנכדה של ישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי): "יש הרבה מה לומר בעד ונגד – ספציפית, מרגע שבית משפט פסק, ברור שצריך לקיים את פסיקתו בלי להתחכם – אבל האמירה הזו של גאולה אבן היא השחוקה והמיתממת ביותר. תושבי יפו, המתפללים בגן צארלס קלור, לא יסדו גרעין אמוני בתל אביב שכוונתו המפורשת – כפי שהצהיר שוב ושוב מייסדו המיסיונר ישראל טרחני זעירא – כדי להחזיר תל אביבים חילונים סוררים בתשובה, ולשנות את צביון העיר.
"אפשר להחזיק בדיעה שיום כיפור הוא לא הזירה לנהל בה בתבונה את המאבק הליברלי, זו גם דעתי. אבל הכחשת דאגותיהם המוצדקות של ליברלים בישראל, בעודך נהנית בכיף שלך מיתרונות והנאות אורח החיים הזה, זו עקמת מוסרית."
https://x.com/GaliliEinav/status/1844243017634390381?t=XkH5MrpVXsAxG4qgLua3BA&s=03)
לאור הייחוס המשפחתי של ענב בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי, הפיליסטיניזם שלה פשוט מזעזע. האם היא אינה יודעת שהמוסלמים בתל אביב שואפים לאסלם אותה, ואם לא לרצוח אותה ואת כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ)?
האם זו הסיבה שהיא לא הפגינה נגד תפילתם בהפרדה?
מרגלית (מגי) אוצ'רשווילי-אוצרי המתנאה בעצמה כסופרת, פובליציסטית, בעלת דוקטורט במשפטים, פרוטסטנטית ודמוקרטית, משמשת שופר לפרוטסטנטים רבים שדגל הדמוקרטיה בפיהם הוא דגל "הדמוקרטיה העממית" הטוטאליטרית. היא רוצה להחזיר לארץ את ימיו של בן ארצה הנערץ יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי-סטלין, ולטהר את התקשורת הישראלית ל"פראבדה" (אמת ברוסית): שאיימה "עד שלא נקיא את כל אנשי הערוץ הזה, (ערוץ 14) עד אחרונת התחקירניות, לא יהיה שקט במדינה הזו."
https://x.com/MagiOtsri/status/1801286420167901299?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
והיא ממשיכה באיום נוסף: "נשמיע בקולי קולות שירת נשים, נממש את זכותנו להפגין בכמויות של רעש, נאכל מולכם פלאפל בביקיני ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. נכבד את פסיקת בג"ץ, נכבד את החוק, אבל אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב, פאקרז."
https://x.com/MagiOtsri/status/1844070667387535506?t=8_cR6mYnacJLkarr3FBmlQ&s=03)
ומהיה וביה מצטרפת אליה עוד פרוטסטנטית פמיניסטית, מרב קסטנר-מיכאלי: "מברכת את ארגון הפרובוקציה "“ראש יהודי" שהבינו שלא כדאי להם לפגוע ברגשות התל-אביביות ביום הקדוש לכל היהודיות והיהודים. אחרי הכול, אין לדעת איך היינו מגיבות להדרה הזאת, נשים הן הרי ידועות כהיסטריות."
https://x.com/MeravMichaeli/status/1844278423851815280?t=hE1MY-6QjVFMZTJkk0wceA&s=03)
כמובן שאם גבר היה אומר על הנשים "היסטריות" (היסטריה רחם ביוונית) הוא היה מיד מותקף על ידיה כשוביניסט מיזוגן. אין גבול למכונת הרעל הפרוטסטנטית.
ראש ה-CIA לשעבר, הגנרל פטראוס: ישראל חייבת להמשיך לשלוט בציר פילדלפי. ישראל צריכה לנטוש את טקטיקת הפשיטות והנסיגות
ראש ה-CIA לשעבר, הגנרל דייוויד האוול פטראוס: "ישראל חייבת להמשיך לשלוט בציר פילדלפי. ולנטוש את טקטיקת הפשיטות והנסיגות, ולעבור לשיטה שהאמריקאים השתמשו בה בעיראק, של הקמת שכונות סגורות ומאובטחות עבור האוכלוסייה המקומית ללא טרוריסטים, רק זה יאפשר לשפר את המצב ההומניטרי של האוכלוסייה בלי שהחמאס ישתלט על הסיוע. ישראל תשלוט בשטח, תחלק תעודות זהות ביומטריות לאוכלוסייה וככה היא תדע בדיוק איפה כל אחד תמצא ותוכל לתפוס את הטרוריסטים ואפילו את סינוואר. אחרי שמצב הביטחון ישתפר יהיה אפשר להביא כוחות ערביים שיחליפו את ישראל, ואולי להעתיק את המודל הזה גם ליהודה ושומרון, לנהל את הסכסוך ולהוכיח לסעודים שישראל שולטת במצב וכדאי להם להצטרף להסכמי אברהם."
פטראוס הדגיש את הצורך שישראל תציג חזון לעתיד הרצועה תוך שמירה על ביטחונה, הוא שיבח את המבצע הישראלי לחיסול רשת התקשורת של החיזבאללה ודיבר על חשיבות יכולות המודיעין והלוגיסטיקה הישראליות. הוא דיבר על החשיבות של ההשתלטות על ציר פילדלפי ומניעת המשך הברחות הנשק של החמאס באמצעותו. הוא אמר שאין שום תרחיש שבו ישראל צריכה לסגת מציר פילדלפי כל עוד לא יקום שלטון חלופי ברצועת עזה לשלטון הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי
.https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872077&forum=scoops1
הראיון המלא: https://m.youtube.com/watch?v=IWWvkUd_SPM
בניגוד אליו רוב הגנרלים בדימוס של ישראל גורסים כי על ישראל לעזוב את ציר פילדלפי ואת הפרימטר, ולהציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו.
איפה הגבול של באר שבע ואום אל פאחם?
הצמד תמיר פרדו המתנאה כראש המוסד לשעבר, וד"ר נוביק המתנאה כעייצעס גייבר לשעבר של שמעון פרסקי-פרס, שניהם מתנאים כחברים בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל". ממשיכים להשיא עצות.
"החדירה ארצה בשבוע שעבר של שני מחבלים מחברון דרך פרצה בגדר ההפרדה," הם כותבים, "היא תזכורת לכך, שבתחילה התנגד לובי המתנחלים להשלמת הגדר. הם חששו שהגדר תמנע את הרחבת הבנייה מזרחה, אל לב האוכלוסייה הפלסטינית, ותשמש כבסיס לגבול עתידי בינינו לבינם. הפיגוע הקשה שהתרחש ביפו בעת שישראל התמודדה עם מטח טילים בליסטיים מאיראן ממחיש את הידרדרות הביטחון הלאומי בכמה זירות, רחוקות כקרובות.
"רוב מכריע בעם מבין את המשמעות ההרסנית של הסיפוח, הגיעה השעה לקבוע את גבולנו המזרחי, להבהיר שלישראל אין תביעות טריטוריאליות ממזרח לו ולהמשיך לקיים עליונות ביטחונית בכל המרחב, עד שהסכם עתידי ייתר נוכחות זאת או ינציח אותה בנוהל מוסכם.
"הצורך בקביעת גבולנו ובהיפרדות בין שני העמים – תוך כדי המשך השליטה הביטחונית – לא נועד לרצות צד שלישי. זהו צורך חיוני שלנו, לעיצוב עתידנו ולביצור החזון הציוני.
"להחלטה לאומית בדבר מיקום הגבול והתייחסות אליו כאל גבול מדיני לכל דבר וגם להבהרה כי אין לנו תביעות לשטחים שממזרח לגבול שקבענו וכי שטחים אלה יעמדו לרשות ריבונות פלסטינית כשיתמלאו התנאים להסכם בין העמים יהיו כמה יתרונות: ראשית, מזעור תופעת השב"חים והגברת הביטחון בצד הישראלי של הגבול. שנית, מתן אמינות לתקווה פלסטינית לעתיד של הגדרה עצמית ישמש מענה לאידיאולוגיית ההרס של חמאס. ככל שהצפי להגדרה עצמית יצטייר כאמין יותר, כך יתחזק המחנה הפלסטיני המתון אל מול הקיצונים."
(תמיר פרדו, ונמרוד נוביק, "זה צורך חיוני של ישראל, הגיע הזמן לקבוע גבולות", "אל-ארצ'", 09.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-09/ty-article-opinion/.premium/00000192-710f-d4e7-adb2-f1af8a450000
היועצים פרדו ונוביק מבססים את קריאתם לקביעת גבול על מקרה הפיגוע שעשו שני מחבלים מחברון, אבל מתעלמים לחלוטין מהפיגוע שנעשה ע"י ערבים מבאר שבע ומאום אל פאחם. שיסבירו בהתבסס על שני המקרים האחרונים, איפה לדעתם צריך אם כן לעבור גבול ישראל?
אוי לנו מיהודינו
קלאודיה שיינבאום פרדו, היהודייה (ליטאית מצד האב ובולגרית מצד האם), נבחרה כנשיאה היהודייה הראשונה של מקסיקו, מדינה קתולית, לאחר 203 שנות עצמאות.
והנה הנשיאה החדשה של מקסיקו היהודייה קלאודיה שיינבאום קראה הלילה: "יש להכיר במדינה הפלסטינית בדיוק כמו במדינת ישראל. זוהי עמדתה של מקסיקו כבר כמה שנים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872226&forum=scoops1
אוי לנו מאויבנו ואוי לנו מיהודינו.
הדרך היחידה למנוע מלחמת אזרחים
כתבת "הארץ" קרולינה לנדסמן מסבירה לנו כיצד למנוע בארץ מלחמת אזרחים?
"המלחמה בלמה את מלחמת האזרחים. בחודשים שקדמו למתקפת חמאס," מסבירה לנדסמן, "שני הצדדים היו נחושים 'ללכת עד הסוף', אך שניהם הדחיקו את סלע המחלוקת – הכיבוש. הימין לא 'גילה' שמטרת הרפורמה היא לאפשר לממשלה לספח את השטחים בלי לתת אזרחות לפלסטינים, ולעגן בחוק את העליונות היהודית. ומנגד, המחאה לא יצאה להגנת נפגעי הרפורמה העיקריים – הערבים. המחאה לא הרשתה להניף את דגל הכיבוש, קל וחומר את הדגל הפלסטיני.
"הסיבה המודחקת לקרע בעם," מסבירה לנדסמן, "היא הסכסוך עם הפלסטינים, איך ניתן לאחותו בלי לגבש עמדה אחידה לגביו? הדרך היחידה למנוע את מלחמת האזרחים שנבלמה ב-7 באוקטובר היא שהמלחמה שפרצה באותו יום תוביל להכרה שמוכרחים לשים קץ לשליטה על הפלסטינים."
(קרולינה לנדסמן, בעיתון המודפס: "הדרך היחידה למנוע מלחמת אזרחים," בדיגיטלי: "לא תהיה שום 'תקומה' בלי שתי מדינות", "אל-ארצ'", 11.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-11/ty-article-opinion/.premium/00000192-778b-dc05-ab92-f7cba66f0000
האם קרולינה לנדסמן המהגרת מארגנטינה (ב"הארץ" אין עולים יש רק מהגרים) קצת מתבלבלת. אל איזה מלחמת אזרחים היא כותבת? ממה היא חוששת? האם היא חושבת שהאזרחים הערבים בארץ רוצים בכלל לצאת למלחמת אזרחים למען כיבוש ערבי ודגל פלסטיני, והאם היא מאמינה שהיא ועמיתיה יצטרפו אליהם נגד שאר האזרחים היהודים?
מלחמת אזרחים בארץ יכולה להיות למשל סביב נושא הדמוקרטיה (למשל אם התנועה הפרוטסטנטית תביא לחיסול הדמוקרטיה ולמשטר צבאי) אבל לא למען הכיבוש ערבי והדגל הפלסטיני. קרולינה את כבר הרבה שנים בארץ, הגיע הזמן שתכירי את החברה הישראלית. היא אינה דומה לחברה הארגנטינאית.
פליטת פה? בכיר חמאס: "איראן חיסלה את איסמעיל הנייה בטהרן."
חאלד משעל אמר את הדברים החריגים בריאיון לערוץ קטארי – ופלסטינים מיהרו להפיץ אותם ברשתו החברתיות ולחזק את הטענה כי איראן היא שחיסלה את מנהיג ארגון הטרור. "אלוהים גרם לו לדבר אמת," נכתב בין היתר.
בכיר חמאס חאלד משעל הנמצא כעת במרתון ריאיונות לציון שנה למלחמה אמר בריאיון לערוץ הקטארי "אל-ערבי": "איראן חיסלה את האח אבו אלעבד איסמעיל הנייה בטהרן."
דבריו, שכנראה היו פליטת פה או בלבול, הופצו במהירות ברשתות החברתיות על ידי פלסטינים שנראה שלא הופתעו מהאמירה של משעל. "לא פליטת לשון! אדרבה, אלוהים גרם לו לדבר אמת, הוא זה שנגמל משקרים, הונאה וזלזול בדמו ונפשו של העם הפלסטיני," נכתב.
קונספירציות רבות עלו מאז החיסול של הנייה, ששימש יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, במלון של משמרות המהפכה בטהרן ב-31 ביולי, כשהגיע להשתתף בהשבעתו של נשיא איראן מסעוד פזשכיאן.
זאת לא הפעם הראשונה שמשעל מסתבך בעקבות אמירותיו. ביום השנה למלחמה הוא אמר כי האבדות של חמאס הן "טקטיות," בעוד האבדות של ישראל "אסטרטגיות." גם בריאיון אתמול הוא חזר על המונחים הללו, ותיאר את כל מה שהשיגה ישראל במלחמה כ"הישגים טקטיים," בהתחשב בכך שספגה "אבדות אסטרטגיות," במיוחד בזירה הבינלאומית.
הדברים עוררו את זעם רב. אשרף עג'רם, לשעבר שר האסירים הפלסטינים ברשות הפלסטינית, כתב כי "זאת לא פליטת לשון, אלא ביטוי אמיתי לאידיאולוגיה והמחשבה של חמאס ותנועת האחים המוסלמים. הוא משקף את תפיסת התנועה בנושא העם. עבור התנועות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות, כולל חמאס, למולדת אין ערך."
לדבריו, "כל מקום שבו ניתן להקים את האמירות האסלאמית היא המולדת, ואין זה משנה אם זו פלסטין, עזה, אפגניסטן או כל מקום על הגלובוס. האנשים הם פרוייקט. מה שחשוב הוא הישרדותם של מי שנושאים את המחשבה. זה בא לידי ביטוי בהצהרות חוזרות ונשנות של מנהיגי חמאס."
ד"ר מחמוד אל-הבאש, יועצו הבכיר של אבו מאזן, תהה: "איך מותם של כ-50,000 פלסטינים הוא הפסד טקטי? אז מהו הפסד אסטרטגי?"
והמרצה העזתי שאוקי ע'נאם כתב ברשת X כי "ריסוק עם אינו הפסד טקטי. שימור עם לעתיד הוא נכס אסטרטגי, ואי היכולת לעשות זאת היא הפסד אסטרטגי."
https://www.ynet.co.il/news/article/hksnxmbkye#autoplay
מסתבר שתיאוריות הקונספירציה של משעל יכולות להשתלם, הנה האיראנים כבר תפשו וחוקרים את מפקד כוח קודס, איסמעיל קאאני, באשמת שיתוף פעולה עם ישראל.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/811040/
נעמן כהן
בניגוד לקאמלה האריס, מנהיגת המפלגה הדמוקרטית באמריקה, מנהיג המפלגה הדמוקרטית הישראלית, גנרל יאיר גולדנר-גולן תומך בכיבוש דרום לבנון ויצירת רצועת ביטחון ישראלית שם.
יאיר גולדנר-גולן: "זה לא הגיוני שתושבי הצפון חיים כמו פליטים בארצם, הם לא יוכלו לשוב לביתם כל עוד המחבלים נמצאים כל כך קרוב, חייבים להיכנס קרקעית ללבנון – לוודא שאין נוכחות של חיזבאללה מדרום לנהר הליטני."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=869820&forum=scoops1
השאלה שגנרל יאיר גולדנר-גולן אינו נותן לה תשובה היא – איך צה"ל ייצור רצועת ביטחון בלבנון אם לא יהיה צה"ל? שהרי הוא שוב מדבר על סרבנות: אם ''האיום המשיחי'' יתפשט," הוא אומר, ''צעירים לא יתגייסו לצה''ל. אני לא מוכן לשרת מדינה כזאת. זהו איום משמעותי ביותר. כוח אדם איכותי ומחוייב זה מרכיב יסודי בכשירות הצבא."
הבנתם? נלך כולנו אנו בנינו, הורינו, משפחתנו ועמנו כצאן לטבח!
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=871850&forum=scoops1
ודוק: גולדנר-גולן – היורש של בן גוריון, טבנקין, ומאיר ואלד-יערי, קורא לעם ישראל ללכת כצאן לטבח אם לא יבחרו בו.
הבה נלך כצאן לטבח! (2)
"זאת לא מדינה שאני מוכן להקריב את חיי עבורה":
130 חיילים הודיעו שיסרבו לשרת
עייפות פיזית ונפשית מהמלחמה, סלידה מרוח הימין הקיצוני בצבא ובעיקר זעם על הפקרת החטופים: 130 חיילים במילואים ובסדיר חתמו על מכתב שבו הם מודיעים כי לא יתייצבו עוד אם נתניהו לא יחתום על עסקה.
מאז 7 באוקטובר שירת מקס קְרֶש במילואים בגבול לבנון במשך יותר מחודשיים, אבל לא מכבר הודיע שלא יתייצב עוד. לדבריו, הוא אינו מתכוון להתגייס גם אם יתחיל מבצע קרקעי נרחב. הוא בא לישראל ב־2014, בגיל 18, כחלק ממסלול שהיה נהוג בקהילה הדתית-ציונית שבה גדל במישיגן – לבלות שנה בארץ ולהכיר אותה במסגרת תוכניות חינוכיות. אחרי שנה בישיבה בירושלים, שבמהלכה התנדב במד"א, החליט להתגייס ו"לעשות עלייה." בעקבותיו עלתה לישראל כל משפחתו. הוא התקבל לסיירת אגוז, עבר קורס חובשים ובמהלך השירות עבר למרפאה הגדודית, לדבריו משום שלא רצה להרוג. לאחר השחרור הצטרף קרש לצוות המילואים בתפקיד חובש קרבי ומאז, הוא מעיד, לא החמיץ אף יום מילואים אחד. אבל עכשיו החליט שזהו. אני מרגיש שמדינת ישראל בגדה בי ברמה האישית. היא לקחה ממני המון וכל מיני כוחות משתמשים בי כדי לקדם מלחמה חסרת תכלית. לנטוש את הרצועה אומר לוותר על החטופים, אבל כנראה שגם כך נוותר עליהם כי מדינת ישראל לא רוצה אותם
קְרֶש הוא אחד מ־130 החותמים על מכתב גלוי של חיילים, שמודיעים לראש הממשלה כי לא יוסיפו לשרת אם לא יחתור לעסקה לשחרור החטופים. 64 חיילים, בהם קרש, חתמו על המכתב בשמותיהם המלאים והשאר בראשי תיבות ובשמות הגדודים או החטיבות שהם משרתים בהם. רוב החותמים הם מילואימניקים ו-14 הם חיילי סדיר.
47 מהחותמים משרתים ביחידות קרביות. מקצתם, בהם קְרֶש, כבר סירבו לשרת בפועל.
יותם וילק, 28, גדל בירושלים בבית ציוני-דתי שהוא מגדיר "ימין רך." כיום הוא גר בתל אביב, מתמחה בעריכת דין בתחום זכויות האדם, ופעיל למען זכויות פלסטינים בשטחים במסגרת השמאל האמוני. משרת כסגן מפקד פלוגה בגדוד מילואים בשריון, ובימים האחרונים סיים סבב שני של מילואים ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר. בסך הכול הוא לחם כ־230 ימים בשנה האחרונה, רובם ברצועה.
כמו במקרה של קרש, גם מערכת היחסים של וילק עם בן זוגו הסתיימה כשחזר מהסבב הראשון, בין היתר בגלל המצב הנפשי שהיה בו. "אני מרגיש שמדינת ישראל בגדה בי ברמה האישית. היא לקחה ממני המון, וכל מיני כוחות משתמשים בי כדי לקדם מלחמה חסרת תכלית." בשורה התחתונה, אומר וילק, שירות המילואים שלו כרגע על תנאי. "אם מדינת ישראל תקבל החלטה מודעת שלא להסכים לעסקה מתוך אינטרסים פוליטיים אישיים ושאיפות משיחיות, אז השירות שלי מוטל בספק," הוא מסביר.
יובל גרין, יוזם המכתב. כמו, 30 מהחותמים על המכתב הקודם חתמו גם על החדש.
(ליזה רוזובסקי, "זאת לא מדינה שאני מוכן להקריב את חיי עבורה": 130 חיילים הודיעו שיסרבו לשרת, "אל-ארצ'", 9.10.24).
https://www.haaretz.co.il/news/magazine/2024-10-09/ty-article-magazine/.premium/00000192-4ca8-dfda-ab92-6ded7a8a0000
מכיוון שהסרבנים אינם מדברים על עייפות או שחיקה, אלא מתנאים בעצמם כאנשי מוסר, יש לענות להם בהתאם.
1. הצבת תנאי לממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – ע"י הצבא, פירושו חיסול הדמוקרטיה.
2. הפקרת הילדים, ההורים, בני המשפחה, והעם – להליכה כצאן לטבח לא רק שאינה מוסרית כשלעצמה, אלא אינה מוסרית גם בכך שהיא תורמת להקמת שלטון פשיסטי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי בארץ ובעולם כולו. זהו פשע כלפי האנושות.
3. האימפרטיב הקטגורי של קאנט אומר "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי." אם המעשה שאתה עושה הוא בסירוב לשרת בצבא, התוצאה תהיה שכולם כולל אתה תלכו כצאן לטבח.
היטלר צדק (1) שטפן צווייג – להיות אוּמוֹנֶת קטנטונת בפינה ערבית היא הגבלה של רוח היהדות
שטפן צווייג התנגד נחרצות לציונות ועם זאת בחר דווקא בספרייה הלאומית שבירושלים כדי להפקיד בה את אוסף המכתבים שלו. אפשר שסבר שבשעה שיורדת החשיכה על אירופה מוטב לו לסמוך על יהודים בני חוג התרבות שלו שעזבו את היבשת כדי להציל בעזרתם אוצר תרבות אירופי.
באסופת המכתבים של שטפן צווייג שיצאה באחרונה, "על יהודים ויהדות". צווייג, יהודי יליד האימפריה האוסטרו-הונגרית, התלבט בשאלת הזהות היהודית באופן המיוחד לילידי האימפריה הרב-לאומית ההבסבורגית. אף הוא קבע את מושבו בלונדון ב-1938, בצל מה שחולל הרייך השלישי במרכז אירופה והמבחן חסר התקדים שבו העמיד את היהודים. למותר להזכיר, צווייג, הסופר הפורה והמפורסם, כיוון את הנובלות, הרומנים והמחזות שכתב לנושאים אוניברסליים ולקהל הבינלאומי ותורגם בהתאם לשפות רבות.
הנושא היהודי היה, במידה ונמצא, לרוב בחזקת נקודת מוצא למסר אוניברסלי, בינלאומי. אפילו הסיפור על "המנורה הטמונה", גלגולי מנורת המקדש שכתב ב-1936, אינו בהכרח סיפור יהודי כפשוטו. אבל כמו שחש כל מי שקרא את ספרו המפורסם של צווייג "העולם של אתמול", העניין היהודי, גם אם לא היה מרכזי, לא היה זניח אצלו וראוי לתשומת לב רבה דווקא ברטרוספקטיבה המתייחסת למסרים הכלל-אירופים, האוניברסליים, של יצירתו. ואכן, המכתבים שבאסופה מאירים היטב את הקשר שבין צווייג היהודי והאוניברסלי.
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה הוא כתב אל מרטין בובר: "לעולם לא ארצה לבגוד בה," ביהדות, "איני גאה בכך משום שאני דוחה כל גאווה על עשייה שבה איני יכול להתהדר. באותה מידה איני גאה בווינה אף שנולדתי בה... הגאווה בהשתייכות יהודית, שעליה אני מרבה לקרוא, נראית לי כמו חוסר ביטחון גלוי לעין, ולמעשה היא ביטוי של פחד, של רגש נחיתות הפוך." צווייג נדרש לאמירה זו לאחר שבובר ביקש ממנו לתרום לכתב העת החדש שיסד, "היהודי", Der Jude. המסר שביקש להעביר לבובר ולעולם כולו היה: "העובדה שאני יהודי אינה לנטל עליי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי." אין בכוונתו להפוך את היותו יהודי לאתגר, ובוודאי לא לחבר לזהותו זו לאומיות יהודית ("היהדות כבית סוהר", הוא קורא לזה, עמ' 45-44), ולוותר על הגדרת זהותו כאזרח העולם. הוא לא שש אפוא להשתתף במפעל לאומי-יהודי ונמנע לפיכך מלפרסם בעיתונו זה של בובר.
מכתבי צווייג מספקים למי שמבקש ללמוד על עמדותיו בענייני יהודים ערך מוסף נכבד על מה שמספקים חיבוריו שיצאו בדפוס (כולל ספרו "העולם של אתמול"). "נדמה לי שזו חליפת המכתבים המעניינת ביותר של ימינו," כתב לשמואל הוגו ברגמן בדצמבר 1933 – כאשר ביקש להפקידה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים שבניהולו (עמ' 175). בין הנמענים של מכתבי צווייג אכן מצויים רומן רולאן, איינשטיין, פרויד, הרצל, תומס מאן, ג'יימס ג'ויס ועוד, אם להזכיר כמה מהבולטים שבהם.
מדוע בחר דווקא בספרייה שבירושלים כדי להפקיד בה את אוסף המכתבים? אפשר שזו היתה דרכו של צווייג להתחבר לארץ ישראל כמרכז יהודי של תרבות אוניברסלית ברוח פרק ב' בספר ישעיהו, ואפשר שסבר שבשעה שיורדת החשיכה על אירופה מוטב לו לסמוך על יהודים בני חוג התרבות שלו שעזבו את היבשת כדי להציל בעזרתם אוצר תרבות אירופי. מה שידוע הוא שב-1939 כבר חשש שמא טעה, "מי יודע אם ביום מהימים לא תהפוך אוניברסיטה זאת [העברית] לערבית." (עמ' 140).
בשורת מכתבים לבובר שנכתבו כבר במחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה הוא כתב: "מעולם לא הרגשתי כה חופשי עם היהדות שבקירבי כפי שאני חש בימים אלה של אמונת השווא הלאומנית... מעולם לא רציתי שהיהדות תשוב להיות לאומה ותשפיל את עצמה בפני המציאות התחרותית... אני אוהב את הגולה ומתייחס אליה בחיוב... כשליחות כל עולמית וכלל אנושית." (עמ' 48-47). זו כל התורה על רגל אחת. לנוכח הסכנות של הלאומנות שנחשפו במלחמה הוסיף, "אני אסיר תודה ליהדות על שאיפשרה לי אותו חופש על-לאומי... חופש מן הטירוף בעולם קנאי." "בהתנגשות בין האומות [מצא צווייג רק] הבל וסכלות." היהדות, כך סבר, מגלה ש"קהילה יכולה להתקיים גם בלי אדמה, רק באמצעות דם[דת?] ורוח, רק בזכות המילה והאמונה" (עמ' 53-51). "הגדולה של היהדות היא בעל-לאומיות שלה," הזכיר למכותב אחר, ובמה שנוגע למימוש הציונות בארץ ישראל כתב לבובר, "ההתכנסות [בארץ ישראל] תוביל לפיצוץ עצמי... פלשתינה עשויה להיות סוף פסוק." (עמ' 59). צווייג, לא התכחש לקיומה של אומה יהודית אלא הגדיר את מהותה במנוגד להגדרת הציונות.
בספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול" תיאר כיצד הציע לו הרצל עבודה בעיתונו. הרושם שהשאיר הרצל, מנהיג ההמונים הטבעי, על צווייג היה עצום ("נדמה כמו שייח מן המדבר") אך התנהלות הקבוצה שסביב הרצל יצרה ניכור מהתנועה הציונית ואת דחיית ההזמנה להצטרף למערכת הפיליטון של העיתון הווינאי.
לימים, במכתב לסופר צעיר שביקש להתיישב בארץ ישראל (1922), קבע צווייג, שקרא אז בזיכרונות הרצל, "מה גדול היה הרעיון, כה טהור, כל עוד היה כולו חלום, נקי מפוליטיקה," אך היתרה בו שלא להיות לציוני "משום הגועל שתוקף אותך לנוכח העולם הגרמני הזה, לא בשל טינה שמבקשת מוצא בבריחה" (עמ' 117). מתברר שב-1930 שקל צווייג לא רק ביקור בארץ אלא גם כתיבת רומן אפי על פלשתינה החדשה. אבל גם כאשר היה ברור לאחר עליית היטלר לשלטון שיהודים צריכים לעזוב את מרכז אירופה – התנגד להגירה לכיוון ארץ ישראל כבחירה יחידה משום שהחלטה כזאת מאשרת את "החשד הכבד ביותר של אויבי היהודים, שבכל מדינה הם רק נטע זר." (עמ' 213).
כבר כשנגמרה מלחמת העולם הראשונה מיהר צווייג להבחין באיומים החדשים על מציאות היהודים בתפוצותיהם. הוא הודה באוזני בובר שהוא "שופט מתוך דאגה לגורל האומה היהודית, שבימים אלה חשובה לי בדיוק כמו זו הגרמנית" (עמ' 65). הפחידה אותו העובדה שיהודים מילאו תפקיד בולט בשלב המהפכות בתום המלחמה ועוררו עליהם את חמתם וקנאתם של מי שחיפשו שעירים לעזאזל על המפלה המשותפת של גרמניה ואוסטרו-הונגריה או על שאר תחלואיה של אירופה. מכאן פנייתו אל בובר בבקשה לארגן עצומה של יהודים ש"לא להידחף עכשיו לקדמת הבמה."
אבל הוא לא שינה מדעתו על הציונות גם עתה, בשלב יישום הצהרת בלפור: תפקידה הפוליטי של הרוח היהודית הוא "עקירת הלאומנות בכל הארצות," אשר על כן הדגיש, "אני דוחה גם את הלאומנות היהודית." להיות "אומונת קטנטונת בפינה ערבית," כתב שעה שהתנהלו הדיונים על המנדט הבריטי בארץ ישראל, היא הגבלה של רוח העולם היהודית. על אמירות כאלה חזר לא רק במכתבים לבובר. ברוח זאת הקדיש מאמץ להוצאת אנתולוגיה עברית שבה ראה את "השליחות האירופית שלנו," היהודים. מפעל זה ניזום על רקע מה שפירש כ"עוצמה יצירתית" שמפתחת היהדות בגולה דווקא בתקופה זו.
צווייג כמתגלה במכתביו, לא טיפח אשליות משעלה היטלר לשלטון. "המשחק אבוד לעשר השנים הבאות," כתב. מהעם הגרמני ממילא לא ציפה לישועה, שהרי "זן חדש של הבטחות משיחיות" השתלט עליו (עמ' 157). יתר על כן, די היה בחמישים יום מעליית היטלר לשלטון כדי שיקבע במכתב למו"ל שלו בארה"ב, "בגרמניה מתרחשת עכשיו השמדה חומרית ומוסרית של היהדות" (עמ' 145). העובדה שהעולם התרגל לרדיפת יהודי גרמניה, "כמו חמור המתרגל למלקות," דיכאה אותו. בה-בעת קלט היטב את האסטרטגיה הנאצית "לייצא את הבעיה היהודית אל מעבר לגבולות גרמניה" (עמ' 177).
שנתיים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא התרה בסופר הגולה מגרמניה ארנולד צווייג, שכבר גר בחיפה, שעוד מעט יצטרכו שניהם להניח את הקולמוס מחמת האסון, "שכן אף דמיון ספרותי לא יוכל לתאר את הקורות את עמנו" (עמ' 238). האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938) שיכנע אותו לא רק ש"כל העולם השתגע" אלא, כך כתב לשלום אש, גם שהעזרה הטובה ביותר ליהודי אוסטריה תהיה מעתה חלוקת רבבות בקבוקי רעל, שהרי "החל שם רצח עם"! "למה שמתרחש בווינה אין אח ורע בהיסטוריה היהודית," שח לארנולד צווייג (עמ' 248-247). יומיים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה כתב מעיר הנופש באת שבאנגליה, "הנורא מכול במלחמה הזאת יהיה גורלם של היהודים בשעה שגרמניה תפלוש לפולין."
לברוח מגורלו כיהודי לא יכול, וכך העתיק את מושבו לאנגליה, שבה הידרדר מעמדו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ל"זר עוין." עכשיו לא יכול היה לעשות דבר נגד העובדה שפקידי משרד הפנים האנגלי המחליטים בגורלם של אותם זרים "מקדמים על פניי בשלוות נפש כל חנווני זעיר או שחקן כדורגל," אף ש"הסופרים הנקראים ביותר בשפה הגרמנית הם תומס מאן ואנוכי" (עמ' 262).
מפתיעה היא ההשוואה שאפשר לעשות בהקשר זה בין יחסם של צווייג ומאן לציונות. שעה שעוד ב-1937 חזר צווייג בעקשנות במכתב לסטודנט תאב דעת על גישתו הישנה, "לא הייתי רוצה שהיהדות האוניברסלית העל-לאומית תסתגר בין כותלי העברית והלאומיות," עשה מאן, הלא-יהודי, בימים ההם את הדרך מתמיכה בציונות רוחנית ותרבותית לציונות מדינית שתהפוך אותו על רקע השואה לתומך בהקמת מדינת יהודים.
כך כתב צווייג ב-1937 למי שיהיה רב בארה"ב, "איני חושב שעלינו לכונן ספרות 'יהודית' לאומית... הואיל ואנו יהודים, ואיננו מתכחשים לכך, אותה יצירה [שלנו] תישא מעצמה אופי יהודי" (עמ' 229).
(שטפן צווייג, מכתבים על יהודים ויהדות, ערך וכתב מבואות והוסיף הערות: שטפן ליט, הוצאת כרמל, 2024).
(משה צימרמן, "להיות אוּמוֹנֶת קטנטונת בפינה ערבית היא הגבלה של רוח היהדות", "אל-ארצ'", 11.10.24).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-10-08/ty-article/.premium/00000192-6ca5-dcf6-abd2-6ff727a40000
לא ברור מהי בדיוק "היהדות" של צוויג שהוא רואה אותה כ"יהדות אוניברסלית על לאומית. כשהוא כותב: "אני אוהב את הגולה ומתייחס אליה בחיוב... כשליחות כל עולמית וכלל אנושית," ו"הגדולה של היהדות היא בעל-לאומיות שלה," לא ברורה מהי בדיוק השליחות? הוא הרי הבין היטב את הסכנה שבכל מקום רואים אותו היהודי כנטע זר, כקוסמופוליט זר, ולכן הוא נמלט מגרמניה, לארה"ב למקסיקו והתאבד. האם זו שליחות יהודית?
היטלר צדק (2) דורי מנור מוכיח את התיזה שלו
דורי מנור מייצג את הארכיטיפ האנטישמי של היהודי הנודד חסר השורשים. הוא ניסה לרדת לצרפת, וחזר לאחר עשר שנים, והנה עכשיו הוא ירד לברלין בירת הרייך.אין תימה שהעיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'", מקדיש לאמירותיו מקום נרחב. הנה הן:
שירי עברית גולה
שיר לאבא:
הפלגה לביזנטיון
"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי" (דליה רביקוביץ)
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.
לֹא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא, כָּךְ אוֹ כָּךְ.
ברלין, 2024
ברלין
עָקוּר מֵהַבַּיִת,
עָקוּר מֵהָעֵץ
שֶׁפַּעַם נָטַעְתִּי,
עָקוּר מֵהַקֵּץ
הַמַּר הָרוֹבֵץ שָׁם
עָקוּר מֵהָאֵם,
מִקֶּבֶר הָאָב,
מֵאֲנַחְנוּ-וְהֵם,
עָקוּר דֵּי הַצֹּרֶךְ
לִהְיוֹת עִבְרִי.
הרחק
עֵת לַעֲקֹר נָטוּעַ,
עֵת לַהֲרוֹת שִׁירָה.
ציונות, תמונת מחזור
מָהֵן תּוֹלְדוֹת הָעִדָּן
הַמּוֹדֶרְנִי אִם לֹא דְּיוֹקָן
שֶׁל אֵלֶּה שֶׁלֹּא
יָכְלוּ
וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא
שָׁקְלוּ
וְאֵלֶּה שֶׁלֹּא
פָּעֲלוּ
לַעֲזֹב בַּזְּמַן.
בית האסורים.
שָׁלָל (גוף-ראשון-רבים)
שְׂפָתֵנוּ הִיא שְׁלַל מִלְחָמָה,
שְׂפָתֵנוּ הִיא מָה שֶׁנּוֹתַרְנוּ.
הַצְּלִיל הַקָּדוּם הַחוֹזֵר
מִתְּהוֹם הָעִבְרִית וְנִשְׁנָק בָּהּ.
מִלָּה אַחַת, סוֹפָנִית,
נוֹתְרָה בִּשְׂפָתֵנוּ:
נַכְּבָּה.
(דורי מנור: "בִּשְׁבִילֵךְ, שְׂפַת אִמִּי, בִּשְׁבִילֵך", "אל-ארצ'", 30.9.24).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2024-09-30/ty-article/.premium/00000192-41c6-d3a1-a1b7-f7c783780000
דורי מנור (מישהו יודע את השם המקורי שהוא מסתיר?) היהודי הקוסמופוליט יורד מהארץ לברלין בירת הרייך, תוך שהוא כופה את עצמו על הפולק הגרמני שאינו רוצה בו.
(ברלין – למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?(
https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title
מה שנשאר לו נעבעך, זו רק שפת אימו עברית, שפה המנותקת מכל זהות יהודית. וודאי שגם מהגרמנית.
אדולף היטלר בספרו "מיין קמפ" בפרק "עם וגזע" קובע שהיהודי הוא תמיד טפיל הניזון מעמים אחרים. היהודי פרזיט הנטפל לעמים אחרים למרות רצונם וניזון מהם. (פרקים מתוך "מאבקי" של אדולף היטלר, י-ם תשנ"ב, עמ' 74)
בצער רב עלינו להודות שבמקרים רבים, (אסור לעשות הכללות), וודאי שבמקרה של דורי מנור, היטלר צדק בדיאגנוזה. (כמובן לא בפרוגנוזה).
העיגולים החלודים של קדישמן
שנים רבות אני מקווה ששלושת עיגולי הברזל עם החלודה המכוערים של קדישמן בחזית תיאטרון הבימה יפלו וייעלמו מהעין ויפסיקו לכער את תל אביב. למה בכל עיר בעולם יש פסלים המביאים יופי לעיר, ורק בעיר העברית הראשונה יש כיעור עם חלודה? האם אין חיינו קשים מספיק בלי הכיעור הזה? כל פעם שאני עובר לידו אני נותן לו אגרוף בתקווה שיתמוטט ויפול. זה לא קורה.
לאחרונה עטפו את עיגולי החלודה בבדים צהובים לסמל את התקווה להחזרת החטופים, לפחות זה מסתיר את החלודה.
כשבאתי לכתוב את הדברים חיפשתי תמונה ברשת, ומצאתי לשמחתי שאני לא לבד בשאיפה להפיל את הכיעור ולגאול את תל אביב. החלום שלי התגשם בפנטזיה של עידן זכאי. הנה ראו:
https://www.nimrodhalpern.com/פסל-שלושת-העיגולים-של-הבימה-התמוטט/
מי ייתן והסרטון יתגשם.
כל הארץ חזית לא טימבוקטו הרחוקה
במאמרו המצויין של אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד, "מעולם לא חבו רבים, כל כך הרבה, למעטים" ("חדשות בן עזר", 1993). הוא כותב שלעומת מלחמת יום הכיפורים "פחות מ-1% מאוכלוסיית המדינה! חיילי סדיר ומילואים, לוחמים ותומכי לחימה, מסכנים את חייהם בשדות הקרב של עזה, גבול הלבנון ויהודה ושומרון, מעשה של יום ביומו. בעוד יתר אזרחי המדינה, ממשיכים בשגרת יומם, כאילו מדובר במלחמה בטימבוקטו הרחוקה."
הסייפא אינה נכונה. בעוד שבמלחמת יום הכיפורים אזרחי המדינה כמעט ולא נפגעו (מלבד יישובים בגולן, ובתי הילדים בקיבוץ גבת שנהרסו מטיל פרוג סורי) והמלחמה נותרה רחוק, במלחמה הנוכחית נגעה המלחמה ישירות בחלק גדול מהאזרחים שמלבד הדאגה לבניהם בצבא ולכל החיילים, ספגו פגיעות ישירות. לא רק בדרום ובעיקר בעוטף עזה, ובצפון, אלא גם במרכז. רק לידי במרכז תל אביב נפגעו קשה שני בתים. המלחמה הנוכחית פגעה בשגרת החיים של רוב האזרחים כאן ועכשיו ולא בטימבוקטו הרחוקה.
השיפלות החדשה של נשיא צרפת עימם-אללה מקרון
נשיא צרפת עימם-אללה מקרון: "הדרך היחידה להגיע להפסקת אש היא לעצור את ייצוא הנשק בו ישראל עושה שימוש בעזה ובלבנון."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872197&forum=scoops1
הבנתם? אין גבול לשיפלות של עימם-אללה מקרון, המכריז כי יש לעצור יצוא נשק לישראל, אך לא לאיראן, לחמאס, ולחיזבאללה, כדי שיוכלו סוף סוף להשמיד את ישראל. סוף סוף יילכו היהודים כצאן לטבח בלי המשטרה הצרפתית וחברת הרכבות הצרפתית.
אם זו לא הסתה, מהי הסתה?
אינתיסאר חיג'אזי רוקדת על טבח ה-7 באוקטובר
ביום השנה לטבח שמחת תורה ב-7 לאוקטובר 2034 פירסמה שאינתיסר (ניצחון בערבית) חיג'אזי (מחיג'אז) סרטון בו היא רוקדת ומחוללת עם הכיתוב 7.10.24. לא צריך להיות גאון כדי להבין את המסר. בהוראת השר לביטחון לאומי איתמר חאנן-בן גביר, היא נאסרה נאזקה ועיניה כוסו בפלנלית, ומייד קמה מהומה. היא בכלל לא התכוונה... היא פירסמה את הריקוד לפני שבכלל ידעה על הטבח... וכו', העבריין הוא בכלל חאנן-בן גביר ויש להעמיד אותו לדין, ולתבוע ממנו פיצויים.
כתבת העיתון הערבי בעברית אל-ארצ'", הערבייה המוסלמית הגזענית חנין מגאדלה, החלה ליבב: "לבי נכמר למראה התצלום של אינתיסאר חיג'אזי מטמרה, מכוסת עיניים, קשורת ידיים ואזוקת רגליים בניידת של מיליציית איתמר בן גביר. ואז עוד תצלום שלה כשהיא בחדר לבן ריק ומאחוריה דגל ישראל והמשפט 'ביחד ננצח! עם ישראל חי.'"
(חנין מגאדלה, "אינתיסאר, אל תישברי. העננה השחורה הזאת תחלוף", "אל-ארצ'", 10.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-10/ty-article-opinion/.premium/00000192-71f7-df7d-afd2-f1f7b2760000
מובן היא הרי רוצה שעם ישראל ימות. (לדידה אין בכלל עם כזה).
ונניח, רק נניח, שאינתיסר (ניצחון בערבית) חיג'אזי (מחיג'אז) באמת ובתמים לא ידעה בעת הצילום על הטבח הרצח האונס השריפה שנעשו באותו יום, יום ה-7 באוקטובר, האם העובדה שהיא לא מחקה את הסרטון בעת שידעה, והיא עוד ומהדהדת אותו כשהיא יודעת את משמעותו ביום השנה לטבח, אינה בגדר הסתה ותמיכה בו?
מהי האסטרטגיה של ביידן?
נשיא ארה"ב ג'וסף ביידן בא כל הזמן בטרוניה ובשאלה: "מהי האסטרטגיה של ישראל?" ושופריו בארץ חוזרים ואומרים שאין אסטרטגיה. השאלה היא מהי האסטרטגיה של ביידן עצמו?
מתחילת הלחימה בעזה ביידן לוחץ על ישראל להסכים להפסקת אש מיידית עם החמאס במטרה להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו.
מתחילת המלחמה בצפון, ביידן לוחץ על ישראל להגיע להפסקת אש עם החיזבאללה כדי להצילו ולשקם את מעמדו.
מתחילת ההתקפה האיראנית על ישראל לוחץ ביידן על ישראל להימנע מתגובה באיראן, ומאיים עליה שלא תפגע במתקני הנפט והגרעין שלה.
ההסבר המקובל הוא שביידן רוצה שקט לפני הבחירות לכן הוא חושש ממשבר בשוק הנפט. שקט זה עדיין לא מדיניות. אולי דווקא חיסול הנשק הגרעיני של איראן, שביידן חזר והכריז על מחוייבותו לחסלו, היה מביא לדמוקרטים תהילת עולם וניצחון בבחירות?
מהי האסטרטגיה של ביידן המביאה אותו לתמיכה בציר הרשע, תמיכה בחמאס, בחיזבאללה, ובאיראן? לא ברור ולא מובן לי.
לאן נעלם פרופסור חובב טלפז שהיה מסביר את מדיניות ביידן?
גולדה לא התפכחה
גולדה מחרחרת מלחמה
גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון לא התפכחה ולא נפקחו עיניה.
"לא, לא התפכחתי. תודה לשואלים," היא כותבת, "נחרדתי, זה כן. אני יודעת לאלו תהומות של אכזריות יכולים בני אדם להגיע. איבדתי רבים ממשפחתי לבני אדם שנפלו לתהומות כאלו. לא הופתעתי שבני אדם מסוגלים לכך. כן הופתעתי מעוצמת השנאה, מהעיוורון. אבל, השנה המחרידה האחרונה רק חיזקה אותי בדעתי: אנחנו יכולים להמשיך להקיז זה את דמו של זה עוד 20 שנה – אבל לא היה ולא יהיה פתרון מלבד הסדר מדיני.
"כן, פתרון של שתי מדינות. עם הפלסטינים. כן, גם עם תושבי עזה. כן, ייתכן שמשפחות ייאלצו לראות נבלים שהתעללו ורצחו יוצאים לחופשי. אולי הם יסמנו 'וי' של ניצחון. זה מחיר שנצטרך לשלם כדי שנוכל להפסיק סוף-סוף להקריב קורבנות אדם לסכסוך בשם הצדק. וזה מחיר שישלמו גם הפלסטינים. כל צד ייאלץ לראות את האנשים שהוא מתעב ממשיכים בחייהם כאילו כלום. וזה יהיה נורא, וזה יהיה שווה את זה.
"מחרחרי המלחמה הוציאו לשלום שם רע. כאילו הוא פרי הזיה של שוטים נאיביים, שאינם בשלים להתמודד עם המציאות הקשה של האזור. במחילה, מדובר בבולשיט. בחירה במלחמה נצחית אינה מבטאת פרגמטיות. היא חלום עיוועים של מי שלא למדו דבר מההיסטוריה, ומשוכנעים שהמציאות כפופה להיגיון של סרטי פעולה מהאייטיז.
"אז לא התפכחתי. תודה. אני לא יודעת אם אפשר להגיע להסדר עם כל אחד מהשחקנים במזרח התיכון. נראה שלא. אבל אני יודעת שהאינטרס שלנו הוא פתרון שתי המדינות להשגת הסדרים נוספים עם שאר מדינות האזור. ביטוי לכך ניתן היה לשמוע באחרונה בדברים שאמר באו"ם שר החוץ הירדני, איימן א-ספדי, ובמסר שעלה ממאמרו של שר החוץ הסעודי, פייסל בן פרחאן, ב"פייננשל טיימס" הבריטי."
(זהבה גלאון, "לא, לא התפכחתי. אין פתרון מלבד הסדר מדיני", אל-ארצ'", 11.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-10/ty-article-opinion/.premium/00000192-7651-d2b4-afbe-fed9db1c0000
הבנתם? גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון לא התפכחה ולא נפקחו עיניה. היא טוענת בצדק כי "מחרחרי המלחמה הוציאו לשלום שם רע. כאילו הוא פרי הזיה של שוטים נאיביים," ואכן כשוטה נאיבית היא מחרחרת מלחמה כאשר היא נאבקת להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, כדרך להשגת שתי מדינות.
אין שלום בלי הבסת החמאס. יש חמאס – אין שלום.
יום כיפורים 2024. ראש יהודי בבג"ץ –
אידישער קאַפ – אידישע טאָכעס
ישראל זעירא, שהוביל את המאבק למען תפילות בהפרדה מגדרית בחוצות תל אביב יפו, אמר לאחר שבית המשפט העליון התיר להתפלל בהפרדה מגדרית בגן מאיר: "למרות פסיקת בית המשפט העליון הנכונה והמשמחת, אנחנו החלטנו שהשנה אנחנו לא נקיים את התפילה ברשות הרבים בגן מאיר, כמו שבית המשפט החליט שאנו זכאים לעשות. נהיה נעלבין שאינן עולבין. אנחנו נתכנס לתוך בית הכנסת שלנו, ברחוב בר כוכבא 54 בתל אביב, כולל בחצר שלו, ונקיים את התפילות כפי שהיה לפני תקופת הקורונה."
זעירא הוסיף: "אנחנו נמצאים בזמן מלחמה, בזמן שחיילינו הגיבורים מסכנים את חייהם בים, באוויר וביבשה, כדי להחזיר את החטופים ולהביא ניצחון לכול עם ישראל. אנחנו מאמינים שהמפתח לניצחון במלחמה הוא הרמת הרוח הלאומית ואחדות ישראל במובן הכי פשוט של המילה.
"אנחנו נהיה המבוגר האחראי, ונלך צעד אחד אחורה, על אף שיש כעת פסיקה עקרונית של בית המשפט העליון שמותר לשים מחיצות הפרדה בתפילות במרחב הציבורי בכול רחבי תל אביב, ולמעשה בכול רחבי המדינה.
"אנחנו, בעמותת ראש יהודי, בגלל שאנחנו מהווים איזשהו סדין אדום לשכנים שלנו, שהם מיעוט קטן בתל אביב, אבל קומץ קטן שעלול ליצור מתח, אנחנו לא ניתן שהמראות של שנה שעברה יחזרו שוב השנה.
"אני מקווה שבזכות התפילות שלנו ובזכות אהבת ישראל שלנו, עם ישראל ינצח במלחמה, ונזכה לראות את כול החטופות והחטופים בריאים ושלמים בבית."
ראש עיריית תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי פירסם הודעה בה הוא מברך על החלטת עמותת ראש יהודי, שלא לממש את זכותה להתפלל ביום כיפור בגן מאיר בהפרדה פיזית בין גברים לנשים על אף העובדה שבית המשפט העליון פסק כי הם רשאים לעשות זאת. וכתב כך: "ההודעה על ביטול התפילה בגן מאיר מביאה אותי לומר משהו קצת אחר: כך הייתי רוצה לראות את החברה שלנו מתנהלת.
"לאחר פסיקת בג"צ אתמול, הודענו מיד שנכבד את ההחלטה ונקיים אותה כלשונה. למה? כי זכויות אדם, שוויון אזרחי, שלטון החוק ובית משפט חזק וחופשי הם לנו ערך עליון, וכך ראוי שינהגו כל נבחרי הציבור מכל חלקי המפה הפוליטית. ומצד שני – אני רוצה להאמין שהודעת עמותת ראש יהודי על ביטול התפילה, מבטאת התפכחות ורצון אמיתי למנוע חיכוכים בתוכנו בזמן כה רגיש, אחרי תקופה ארוכה של הכפשות ופייק ניוז.
"אכן, זו החלטה ראויה להערכה. גם אנחנו מצידנו קראנו להימנע מפרובוקציות מיותרות. זהו המסר הראוי לאזרחי המדינה ולמנהיגיה – לעשות מה שאפשר, כל השנה, כדי להוריד את מפלס המתח הפנימי בינינו. אין כמו יום הכיפורים כדי להרהר ולהתפלל לעתיד משותף טוב יותר.
"אסיים במילות המשוררת זלדה: 'בערב יום הכיפורים הפלגנו מניסיונות שתמו אל ניסיונות שהחלו. ערב יום הכיפורים היה לנו ראשית הזמן בדממת אי שהאיר ים.'"
יו"ר מרצ בעיריית תל אביב, סגנית ראש העיר מיטל להבי, המחזיקה בתיקי התחבורה וקהילת להט"ב, הגיבה לפסיקת בית המשפט העליון: "ישראל מחזיקה היום בשרידי הדמוקרטיה האחרונים, ועלינו לקיים את פסיקת בג״צ, גם אם היא מצערת. אני לא מפנה אצבע מאשימה לבג״צ, אלא לימין המשיחי שהוביל את ההפיכה המשטרית, שהובילה אותנו לאסון הנורא מכל ושואלת: עד מתי תמשיכו לחרחר קרע בעם?!
"זה נורא שדווקא בימים שהחטופים שלנו עדיין במנהרות בעזה, הלוחמים נותנים חייהם בגבולות, אזרחים נרצחים והטרור משתולל ברחובות, הימין המשיחי הפנה לפתחו של בג״צ הכרעה שמראש היה ברור שכל פסיקה שלו תפלג ותגרום לסדק במרקם ובאיזון הקיימים בין דתיים וחילונים בעיר. איזון שנשמר מאז היווסדה."
https://tlvonline.co.il/חולדאי-בירך-זעירא-צינן-ההתלהבות/
השאלה מדוע מראש אי אפשר היה להגיע לפשרה הוגנת לפיה בכל מרחב ציבורי יוקצה מקום לתפילה אורתודוכסית עם הפרדה ותפילה רפורמית מעורבת, לכל זרמי היהדות ביחד?
כצפוי, שוקן נבזלין, ובומשטיין-בן מיד נזעקו ופירסמו את מחאתם נגד בית המשפט העליון במאמר המערכת של עיתונם:
"לא ברור על אילו כללים משפטיים הסתמכו שופטי בית המשפט העליון, כשהעניקו ביום רביעי לארגון 'ראש יהודי' אישור לקיים תפילה אורתודוקסית בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי בתל אביב. מהות המאבק של פעילי הארגון הדתי אינה התפילה כשלעצמה: מדובר במפגן כוח ולא בפולחן דתי כן ואותנטי. המרחב הציבורי שייך באופן שווה לגברים ונשים, יהודים וערבים, מאמינים ושאינם כאלה, ואין להשלים עם סימון על בסיס השתייכות מגדרית, מגזרית או לאומית בו.
"הפרדה מגדרית פוגעת בשוויון בין גברים לנשים. גם אי אפשר לנתק בין סוגיית התפילה בהפרדה במרחב הציבורי לבין ויכוחים אחרים המעסיקים את הציבור, כמו הפרדה מגדרית באקדמיה, בתחבורה הציבורית, בצה"ל ובהכשרות מקצועיות. שוויון אמנם אינו הערך היחיד, וניתן לצמצם אותו בנסיבות מסוימות ובהסמכה מפורשת, אבל השמירה עליו צריכה להיות דרך המלך.
"לאחר שקיבל את מבוקשו, הודיע אתמול זעירא שהתפילות ייערכו בבית הכנסת. זהו מחיר קטן לשלם בעבור הכרה עקרונית של בית המשפט. מבחן אמיתי יותר יהיה הימנעות מבקשות נוספות לתפילות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי." ("אל-ארצ'", 11.10.24 מאמר מערכת).
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2024-10-11/ty-article-opinion/00000192-7733-dac3-a5ff-7fb7b0f00000
מי מנחש מה תהיה עמדת המערכת אם יבקשו המוסלמים רשות להתפלל בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי כפי שעשו כבר בלי בקשה ובלי הפגנות נגד?
השדרנית גאולה שטיין-אבן-סער צייצה ב-X: "סטנדרט כפול": "אם היתה מתקיימת תפילה כזאת בהפרדה של מוסלמים, הרי הם לא היו באים ומפגינים אלה שמבטיחים לבוא ולהפגין ולעשות פרובוקציות. איך אני יודעת? משום שהיתה תפילה כזו בצ'ארלס קלור בת"א של מוסלמים בהפרדה. משם, לשיטתם, הודרו נשים אבל זה לא הפריע להם, לא לעירייה וגם לא למפגינים שמתרעמים עכשיו."
מניה וביה ענתה לה העיתונאית ענב בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי (הנכדה של ישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי): "יש הרבה מה לומר בעד ונגד – ספציפית, מרגע שבית משפט פסק, ברור שצריך לקיים את פסיקתו בלי להתחכם – אבל האמירה הזו של גאולה אבן היא השחוקה והמיתממת ביותר. תושבי יפו, המתפללים בגן צארלס קלור, לא יסדו גרעין אמוני בתל אביב שכוונתו המפורשת – כפי שהצהיר שוב ושוב מייסדו המיסיונר ישראל טרחני זעירא – כדי להחזיר תל אביבים חילונים סוררים בתשובה, ולשנות את צביון העיר.
"אפשר להחזיק בדיעה שיום כיפור הוא לא הזירה לנהל בה בתבונה את המאבק הליברלי, זו גם דעתי. אבל הכחשת דאגותיהם המוצדקות של ליברלים בישראל, בעודך נהנית בכיף שלך מיתרונות והנאות אורח החיים הזה, זו עקמת מוסרית."
https://x.com/GaliliEinav/status/1844243017634390381?t=XkH5MrpVXsAxG4qgLua3BA&s=03)
לאור הייחוס המשפחתי של ענב בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי, הפיליסטיניזם שלה פשוט מזעזע. האם היא אינה יודעת שהמוסלמים בתל אביב שואפים לאסלם אותה, ואם לא לרצוח אותה ואת כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ)?
האם זו הסיבה שהיא לא הפגינה נגד תפילתם בהפרדה?
מרגלית (מגי) אוצ'רשווילי-אוצרי המתנאה בעצמה כסופרת, פובליציסטית, בעלת דוקטורט במשפטים, פרוטסטנטית ודמוקרטית, משמשת שופר לפרוטסטנטים רבים שדגל הדמוקרטיה בפיהם הוא דגל "הדמוקרטיה העממית" הטוטאליטרית. היא רוצה להחזיר לארץ את ימיו של בן ארצה הנערץ יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי-סטלין, ולטהר את התקשורת הישראלית ל"פראבדה" (אמת ברוסית): שאיימה "עד שלא נקיא את כל אנשי הערוץ הזה, (ערוץ 14) עד אחרונת התחקירניות, לא יהיה שקט במדינה הזו."
https://x.com/MagiOtsri/status/1801286420167901299?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
והיא ממשיכה באיום נוסף: "נשמיע בקולי קולות שירת נשים, נממש את זכותנו להפגין בכמויות של רעש, נאכל מולכם פלאפל בביקיני ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. נכבד את פסיקת בג"ץ, נכבד את החוק, אבל אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב, פאקרז."
https://x.com/MagiOtsri/status/1844070667387535506?t=8_cR6mYnacJLkarr3FBmlQ&s=03)
ומהיה וביה מצטרפת אליה עוד פרוטסטנטית פמיניסטית, מרב קסטנר-מיכאלי: "מברכת את ארגון הפרובוקציה "“ראש יהודי" שהבינו שלא כדאי להם לפגוע ברגשות התל-אביביות ביום הקדוש לכל היהודיות והיהודים. אחרי הכול, אין לדעת איך היינו מגיבות להדרה הזאת, נשים הן הרי ידועות כהיסטריות."
https://x.com/MeravMichaeli/status/1844278423851815280?t=hE1MY-6QjVFMZTJkk0wceA&s=03)
כמובן שאם גבר היה אומר על הנשים "היסטריות" (היסטריה רחם ביוונית) הוא היה מיד מותקף על ידיה כשוביניסט מיזוגן. אין גבול למכונת הרעל הפרוטסטנטית.
ראש ה-CIA לשעבר, הגנרל פטראוס: ישראל חייבת להמשיך לשלוט בציר פילדלפי. ישראל צריכה לנטוש את טקטיקת הפשיטות והנסיגות
ראש ה-CIA לשעבר, הגנרל דייוויד האוול פטראוס: "ישראל חייבת להמשיך לשלוט בציר פילדלפי. ולנטוש את טקטיקת הפשיטות והנסיגות, ולעבור לשיטה שהאמריקאים השתמשו בה בעיראק, של הקמת שכונות סגורות ומאובטחות עבור האוכלוסייה המקומית ללא טרוריסטים, רק זה יאפשר לשפר את המצב ההומניטרי של האוכלוסייה בלי שהחמאס ישתלט על הסיוע. ישראל תשלוט בשטח, תחלק תעודות זהות ביומטריות לאוכלוסייה וככה היא תדע בדיוק איפה כל אחד תמצא ותוכל לתפוס את הטרוריסטים ואפילו את סינוואר. אחרי שמצב הביטחון ישתפר יהיה אפשר להביא כוחות ערביים שיחליפו את ישראל, ואולי להעתיק את המודל הזה גם ליהודה ושומרון, לנהל את הסכסוך ולהוכיח לסעודים שישראל שולטת במצב וכדאי להם להצטרף להסכמי אברהם."
פטראוס הדגיש את הצורך שישראל תציג חזון לעתיד הרצועה תוך שמירה על ביטחונה, הוא שיבח את המבצע הישראלי לחיסול רשת התקשורת של החיזבאללה ודיבר על חשיבות יכולות המודיעין והלוגיסטיקה הישראליות. הוא דיבר על החשיבות של ההשתלטות על ציר פילדלפי ומניעת המשך הברחות הנשק של החמאס באמצעותו. הוא אמר שאין שום תרחיש שבו ישראל צריכה לסגת מציר פילדלפי כל עוד לא יקום שלטון חלופי ברצועת עזה לשלטון הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלאמי
.https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872077&forum=scoops1
הראיון המלא: https://m.youtube.com/watch?v=IWWvkUd_SPM
בניגוד אליו רוב הגנרלים בדימוס של ישראל גורסים כי על ישראל לעזוב את ציר פילדלפי ואת הפרימטר, ולהציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו.
איפה הגבול של באר שבע ואום אל פאחם?
הצמד תמיר פרדו המתנאה כראש המוסד לשעבר, וד"ר נוביק המתנאה כעייצעס גייבר לשעבר של שמעון פרסקי-פרס, שניהם מתנאים כחברים בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל". ממשיכים להשיא עצות.
"החדירה ארצה בשבוע שעבר של שני מחבלים מחברון דרך פרצה בגדר ההפרדה," הם כותבים, "היא תזכורת לכך, שבתחילה התנגד לובי המתנחלים להשלמת הגדר. הם חששו שהגדר תמנע את הרחבת הבנייה מזרחה, אל לב האוכלוסייה הפלסטינית, ותשמש כבסיס לגבול עתידי בינינו לבינם. הפיגוע הקשה שהתרחש ביפו בעת שישראל התמודדה עם מטח טילים בליסטיים מאיראן ממחיש את הידרדרות הביטחון הלאומי בכמה זירות, רחוקות כקרובות.
"רוב מכריע בעם מבין את המשמעות ההרסנית של הסיפוח, הגיעה השעה לקבוע את גבולנו המזרחי, להבהיר שלישראל אין תביעות טריטוריאליות ממזרח לו ולהמשיך לקיים עליונות ביטחונית בכל המרחב, עד שהסכם עתידי ייתר נוכחות זאת או ינציח אותה בנוהל מוסכם.
"הצורך בקביעת גבולנו ובהיפרדות בין שני העמים – תוך כדי המשך השליטה הביטחונית – לא נועד לרצות צד שלישי. זהו צורך חיוני שלנו, לעיצוב עתידנו ולביצור החזון הציוני.
"להחלטה לאומית בדבר מיקום הגבול והתייחסות אליו כאל גבול מדיני לכל דבר וגם להבהרה כי אין לנו תביעות לשטחים שממזרח לגבול שקבענו וכי שטחים אלה יעמדו לרשות ריבונות פלסטינית כשיתמלאו התנאים להסכם בין העמים יהיו כמה יתרונות: ראשית, מזעור תופעת השב"חים והגברת הביטחון בצד הישראלי של הגבול. שנית, מתן אמינות לתקווה פלסטינית לעתיד של הגדרה עצמית ישמש מענה לאידיאולוגיית ההרס של חמאס. ככל שהצפי להגדרה עצמית יצטייר כאמין יותר, כך יתחזק המחנה הפלסטיני המתון אל מול הקיצונים."
(תמיר פרדו, ונמרוד נוביק, "זה צורך חיוני של ישראל, הגיע הזמן לקבוע גבולות", "אל-ארצ'", 09.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-09/ty-article-opinion/.premium/00000192-710f-d4e7-adb2-f1af8a450000
היועצים פרדו ונוביק מבססים את קריאתם לקביעת גבול על מקרה הפיגוע שעשו שני מחבלים מחברון, אבל מתעלמים לחלוטין מהפיגוע שנעשה ע"י ערבים מבאר שבע ומאום אל פאחם. שיסבירו בהתבסס על שני המקרים האחרונים, איפה לדעתם צריך אם כן לעבור גבול ישראל?
אוי לנו מיהודינו
קלאודיה שיינבאום פרדו, היהודייה (ליטאית מצד האב ובולגרית מצד האם), נבחרה כנשיאה היהודייה הראשונה של מקסיקו, מדינה קתולית, לאחר 203 שנות עצמאות.
והנה הנשיאה החדשה של מקסיקו היהודייה קלאודיה שיינבאום קראה הלילה: "יש להכיר במדינה הפלסטינית בדיוק כמו במדינת ישראל. זוהי עמדתה של מקסיקו כבר כמה שנים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872226&forum=scoops1
אוי לנו מאויבנו ואוי לנו מיהודינו.
הדרך היחידה למנוע מלחמת אזרחים
כתבת "הארץ" קרולינה לנדסמן מסבירה לנו כיצד למנוע בארץ מלחמת אזרחים?
"המלחמה בלמה את מלחמת האזרחים. בחודשים שקדמו למתקפת חמאס," מסבירה לנדסמן, "שני הצדדים היו נחושים 'ללכת עד הסוף', אך שניהם הדחיקו את סלע המחלוקת – הכיבוש. הימין לא 'גילה' שמטרת הרפורמה היא לאפשר לממשלה לספח את השטחים בלי לתת אזרחות לפלסטינים, ולעגן בחוק את העליונות היהודית. ומנגד, המחאה לא יצאה להגנת נפגעי הרפורמה העיקריים – הערבים. המחאה לא הרשתה להניף את דגל הכיבוש, קל וחומר את הדגל הפלסטיני.
"הסיבה המודחקת לקרע בעם," מסבירה לנדסמן, "היא הסכסוך עם הפלסטינים, איך ניתן לאחותו בלי לגבש עמדה אחידה לגביו? הדרך היחידה למנוע את מלחמת האזרחים שנבלמה ב-7 באוקטובר היא שהמלחמה שפרצה באותו יום תוביל להכרה שמוכרחים לשים קץ לשליטה על הפלסטינים."
(קרולינה לנדסמן, בעיתון המודפס: "הדרך היחידה למנוע מלחמת אזרחים," בדיגיטלי: "לא תהיה שום 'תקומה' בלי שתי מדינות", "אל-ארצ'", 11.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-11/ty-article-opinion/.premium/00000192-778b-dc05-ab92-f7cba66f0000
האם קרולינה לנדסמן המהגרת מארגנטינה (ב"הארץ" אין עולים יש רק מהגרים) קצת מתבלבלת. אל איזה מלחמת אזרחים היא כותבת? ממה היא חוששת? האם היא חושבת שהאזרחים הערבים בארץ רוצים בכלל לצאת למלחמת אזרחים למען כיבוש ערבי ודגל פלסטיני, והאם היא מאמינה שהיא ועמיתיה יצטרפו אליהם נגד שאר האזרחים היהודים?
מלחמת אזרחים בארץ יכולה להיות למשל סביב נושא הדמוקרטיה (למשל אם התנועה הפרוטסטנטית תביא לחיסול הדמוקרטיה ולמשטר צבאי) אבל לא למען הכיבוש ערבי והדגל הפלסטיני. קרולינה את כבר הרבה שנים בארץ, הגיע הזמן שתכירי את החברה הישראלית. היא אינה דומה לחברה הארגנטינאית.
פליטת פה? בכיר חמאס: "איראן חיסלה את איסמעיל הנייה בטהרן."
חאלד משעל אמר את הדברים החריגים בריאיון לערוץ קטארי – ופלסטינים מיהרו להפיץ אותם ברשתו החברתיות ולחזק את הטענה כי איראן היא שחיסלה את מנהיג ארגון הטרור. "אלוהים גרם לו לדבר אמת," נכתב בין היתר.
בכיר חמאס חאלד משעל הנמצא כעת במרתון ריאיונות לציון שנה למלחמה אמר בריאיון לערוץ הקטארי "אל-ערבי": "איראן חיסלה את האח אבו אלעבד איסמעיל הנייה בטהרן."
דבריו, שכנראה היו פליטת פה או בלבול, הופצו במהירות ברשתות החברתיות על ידי פלסטינים שנראה שלא הופתעו מהאמירה של משעל. "לא פליטת לשון! אדרבה, אלוהים גרם לו לדבר אמת, הוא זה שנגמל משקרים, הונאה וזלזול בדמו ונפשו של העם הפלסטיני," נכתב.
קונספירציות רבות עלו מאז החיסול של הנייה, ששימש יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, במלון של משמרות המהפכה בטהרן ב-31 ביולי, כשהגיע להשתתף בהשבעתו של נשיא איראן מסעוד פזשכיאן.
זאת לא הפעם הראשונה שמשעל מסתבך בעקבות אמירותיו. ביום השנה למלחמה הוא אמר כי האבדות של חמאס הן "טקטיות," בעוד האבדות של ישראל "אסטרטגיות." גם בריאיון אתמול הוא חזר על המונחים הללו, ותיאר את כל מה שהשיגה ישראל במלחמה כ"הישגים טקטיים," בהתחשב בכך שספגה "אבדות אסטרטגיות," במיוחד בזירה הבינלאומית.
הדברים עוררו את זעם רב. אשרף עג'רם, לשעבר שר האסירים הפלסטינים ברשות הפלסטינית, כתב כי "זאת לא פליטת לשון, אלא ביטוי אמיתי לאידיאולוגיה והמחשבה של חמאס ותנועת האחים המוסלמים. הוא משקף את תפיסת התנועה בנושא העם. עבור התנועות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות, כולל חמאס, למולדת אין ערך."
לדבריו, "כל מקום שבו ניתן להקים את האמירות האסלאמית היא המולדת, ואין זה משנה אם זו פלסטין, עזה, אפגניסטן או כל מקום על הגלובוס. האנשים הם פרוייקט. מה שחשוב הוא הישרדותם של מי שנושאים את המחשבה. זה בא לידי ביטוי בהצהרות חוזרות ונשנות של מנהיגי חמאס."
ד"ר מחמוד אל-הבאש, יועצו הבכיר של אבו מאזן, תהה: "איך מותם של כ-50,000 פלסטינים הוא הפסד טקטי? אז מהו הפסד אסטרטגי?"
והמרצה העזתי שאוקי ע'נאם כתב ברשת X כי "ריסוק עם אינו הפסד טקטי. שימור עם לעתיד הוא נכס אסטרטגי, ואי היכולת לעשות זאת היא הפסד אסטרטגי."
https://www.ynet.co.il/news/article/hksnxmbkye#autoplay
מסתבר שתיאוריות הקונספירציה של משעל יכולות להשתלם, הנה האיראנים כבר תפשו וחוקרים את מפקד כוח קודס, איסמעיל קאאני, באשמת שיתוף פעולה עם ישראל.
https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/811040/
נעמן כהן
דבוישה
70 שנה ל-10.10.1964
אודי יקר,
איך-איך-איך חלפו להן במהרה שבעים (70) שנה!
הן גם אתה היית בין החלוצים...
שבעים שנה זה לא הולך ברגל
שבעים שנה זה לא סיסמא ודגל
שבעים שנה הן לא בהכרח מצעד פאר
אך בשבילנו,
שבעים שנה, זה הרבה-הרבה יותר!
מאחלת לך, אודי, ולחברים שעִמָּנוּ
שנמשיך לזכור ולהזכיר, עוד שנים רבות
לברך ולהתברך
לאחדות העם נייחל
ו"שלום על ישראל"!
שלך,
דבוישה
[דבורה גוטמאכר-סלפ]
אודי: דבוישה טילפנה וגם שלחה את המייל הזה. אכן כך סדר הדברים. בקיץ 1954 סיימתי את הלימודים בשמינית ספרותית ב"תיכון חדש" בתל אביב לאחר שעשיתי את כל מבחני הבגרות וקיבלתי 9 בספרות. המורה היה יעקב בהט והמבחן היה בעל-פה עם שני מורים לספרות מבתי ספר אחרים.
אלה היו שנתיים מהיפות בחיי. איתי בכיתה היו אנוש בר-שלום, רן שחורי, רמי זיו-אב, רות שלונסקי (אשל). מאיה ליבנה. איה לופט. יצחק קליין. מרית ליפשיץ (טאוב, אימא של גדי), יעל בוקס (בן-שחר), יעל מלינובסקי, תמר קצנלסון (שוחט), רפי לרמן, גבריאלה (פיצי) יששכרי [לה הקדשתי את הרומאן הראשון שלי "המחצבה" בשנת 1963], מאשה לובלסקי, עפרה איילון, שלמה אהרונסון, אילנה שבו, גבריאל (אירי) מנור, אורי כרוך, אקי (יצחק) פרידמן, דליה כהנר (פרידמן), אביבה סילונה (זמיר, אשתו של ישראל זמיר, בנו-יחידו של בשביס-זינגר) ואחרים.
לפני סיום הלימודים התפרסמה עלינו בקיץ 1954 כתבה עם צילום כל הכיתה על פני שני עמודים ב"במחנה נח"ל" שאותה הכינו העורך יצחק ליבני וסגנו מרדכי נאור.
בקיץ אותה שנה יצאתי לשלושה חודשים של מחנה הכנה של גרעין "שדמות" של "הנוער העובד" בקיבוץ מצובה. ב-10.10.54 – לפני 70 שנה, גוייסנו בתל השומר ולאחר ימים אחדים הגענו לבסיס הטירונים בבית דראס למשך חמישה חודשים קשים ואפילו משפילים. בזכותי הצטרפו למחלקה של הגרעין שלנו שלושה חברים שלי מפתח תקווה – זאב קליין-קינן, בני אייכהורן ויהודה ג'אד נאמן, שביקשו לצאת להתגייס עם גרעין "שדמות".
במרס 1955 הגענו, המחזור הראשון של גרעין "שדמות", גם הבנות, למחנה הנח"ל בקריית ענבים, שם שהיתי רק זמן קצר כי כבר הייתי עתיד להשתחרר לשנת חל"ת בתור מרכז סניף "הנוער העובד" בכפר סבא למשך כתשעה חודשים, שבראשיתם עברתי חודש של קורס מדריכים מופלא בבית ברל יחד עם שרגא רבין ויצחק קרקעי ובמקביל שני שליחים מתנועת הצופים, בולי, אברהם ב. יהושע ויגאל לוסין.
איך-איך-איך חלפו להן במהרה שבעים (70) שנה!
הן גם אתה היית בין החלוצים...
שבעים שנה זה לא הולך ברגל
שבעים שנה זה לא סיסמא ודגל
שבעים שנה הן לא בהכרח מצעד פאר
אך בשבילנו,
שבעים שנה, זה הרבה-הרבה יותר!
מאחלת לך, אודי, ולחברים שעִמָּנוּ
שנמשיך לזכור ולהזכיר, עוד שנים רבות
לברך ולהתברך
לאחדות העם נייחל
ו"שלום על ישראל"!
שלך,
דבוישה
[דבורה גוטמאכר-סלפ]
אודי: דבוישה טילפנה וגם שלחה את המייל הזה. אכן כך סדר הדברים. בקיץ 1954 סיימתי את הלימודים בשמינית ספרותית ב"תיכון חדש" בתל אביב לאחר שעשיתי את כל מבחני הבגרות וקיבלתי 9 בספרות. המורה היה יעקב בהט והמבחן היה בעל-פה עם שני מורים לספרות מבתי ספר אחרים.
אלה היו שנתיים מהיפות בחיי. איתי בכיתה היו אנוש בר-שלום, רן שחורי, רמי זיו-אב, רות שלונסקי (אשל). מאיה ליבנה. איה לופט. יצחק קליין. מרית ליפשיץ (טאוב, אימא של גדי), יעל בוקס (בן-שחר), יעל מלינובסקי, תמר קצנלסון (שוחט), רפי לרמן, גבריאלה (פיצי) יששכרי [לה הקדשתי את הרומאן הראשון שלי "המחצבה" בשנת 1963], מאשה לובלסקי, עפרה איילון, שלמה אהרונסון, אילנה שבו, גבריאל (אירי) מנור, אורי כרוך, אקי (יצחק) פרידמן, דליה כהנר (פרידמן), אביבה סילונה (זמיר, אשתו של ישראל זמיר, בנו-יחידו של בשביס-זינגר) ואחרים.
לפני סיום הלימודים התפרסמה עלינו בקיץ 1954 כתבה עם צילום כל הכיתה על פני שני עמודים ב"במחנה נח"ל" שאותה הכינו העורך יצחק ליבני וסגנו מרדכי נאור.
בקיץ אותה שנה יצאתי לשלושה חודשים של מחנה הכנה של גרעין "שדמות" של "הנוער העובד" בקיבוץ מצובה. ב-10.10.54 – לפני 70 שנה, גוייסנו בתל השומר ולאחר ימים אחדים הגענו לבסיס הטירונים בבית דראס למשך חמישה חודשים קשים ואפילו משפילים. בזכותי הצטרפו למחלקה של הגרעין שלנו שלושה חברים שלי מפתח תקווה – זאב קליין-קינן, בני אייכהורן ויהודה ג'אד נאמן, שביקשו לצאת להתגייס עם גרעין "שדמות".
במרס 1955 הגענו, המחזור הראשון של גרעין "שדמות", גם הבנות, למחנה הנח"ל בקריית ענבים, שם שהיתי רק זמן קצר כי כבר הייתי עתיד להשתחרר לשנת חל"ת בתור מרכז סניף "הנוער העובד" בכפר סבא למשך כתשעה חודשים, שבראשיתם עברתי חודש של קורס מדריכים מופלא בבית ברל יחד עם שרגא רבין ויצחק קרקעי ובמקביל שני שליחים מתנועת הצופים, בולי, אברהם ב. יהושע ויגאל לוסין.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקר, אל"מ (מיל')... בן-דוד מרחיב בדבריו על צ'רצ'יל, תוך שהוא (לא) מזכיר שקודמו – נוויל צ'מברלין הוחלף לאור דרך ניהול המלחמה ב-9 החודשים הקודמים, מספטמבר 1939 עד מאי 1940... כן, אז כמו שצ'מברלין כשל – כשל גם נתניהו, שנוהג כצ'אוצ'סקו, ולא כמו בגין ושמיר.
ועוד, נראה שבן-דוד – ההיסטוריון – עושה השוואה שלא במקומה, כאשר נוגח הוא את משפחות החטופים (ילדים, נשים, זקנים, כן, וגם חיילי.ות) ותומכיהם, ומתעלם מכך, שהחיילים (!!!) שנישבו על ידי מצרים באוקטובר 1973 הוחזרו כבר בדצמבר, אותה שנה, ומסוריה 9 חודשים אחרי אוקטובר 1973 – יוני 1974!!!
צר לי שבן-דוד שהוא גם פילוסוף עושה השוואות שאינן ראויות, ואינו מגיע למסקנה, שמי שמנהל את המלחמה, מבחינה מדינית – כשל, כושל ומחריב את יקירת ליבנו – מדינת ישראל.
לכן גם מבמתך, אהוד, אני מצפה לקריאה "לסלק את נתניהו, עכשיו."
בידידות,
אורי כרוך
אהוד: אורי כרוך הוא מאחרוני המחזור שלי שסיים את לימודיו ב-1954 ב"תיכון חדש" בתל אביב. אני התגייסתי לצבא, לנח"ל, ב-10 באוקטובר 1954, לפני 70 שנה.
דומני כי משה (בנדה) בן-דוד ואני איננו בדעה שנתניהו הוא כצ'מבליין, ודומני שדעתנו היא שנתניהו הוא כצ'רצ'יל וממלא תפקיד היסטורי בל-יישכח בתולדות ישראל!
* היועץ המשפטי של ממשלת הוד מלכותו ג'ורג' השישי ובית המשפט העליון של בריטניה סירבו לבקשת סנגוריו של ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל הנאבק בהיטלר לדחות עד תום מלחמת העולם השנייה את ההליך המשפטי המתקיים נגדו באשמת השוחד של קבלת סיגרים יקרים מאזרחים החשודים בתמיכה במלחמתו בנאצים.
* רייצ'ל פינק: ...יותר מ-1,000 סטודנטים ואנשי סגל באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, קיימו ביום שלישי השבוע [8.10] הפסקת לימודים לציון יום השנה ל-7 באוקטובר – בקריאה לקץ הציונות ו"המדינה הטרוריסטית" של ישראל. הם נשאו שלטים שעליהם נכתב "תחי האינתיפאדה" ו"יחי מבול אל-אקצא" – השם שניתן על ידי חמאס לטבח ה-7 באוקטובר, שבו נרצחו באכזריות יותר מ-1,200 בני אדם ונחטפו עוד 250. [מצוטט ב"הארץ" באינטרנט מיום 10.10 ללא ציון המקור האמריקאי].
* אהוד: ההכנות של חיזבאללה לכיבוש הגליל, המתגלות בלחימה של צה"ל בכפרים ובמנהרות בדרום לבנון, והכטב"מ שהתפוצץ אתמול באיזור בנימינה וגרם לעשרות נפגעים –מצדיקים את המשך הכתישה של חיזבאללה בלבנון ובמיוחד את המחיקה של שכונת דאחייה בביירות, שכונה שהיא בירת הרצחנות והשנאה לישראל.
* יניב קובוביץ: "עשר דקות הנסיעה שמפרידות בין המפקדה הקדמית של אוגדה 91 לכפרי דרום לבנון הן די זמן להבין עד כמה השתרשה במערכת הביטחון מדיניות ההכלה של בנימין נתניהו. ראשיה היו מוכנים להתנתק מהמציאות כדי להבטיח לממשלה שקט תעשייתי, גם במחיר הפקרתם של אזרחי ישראל. בדרום הביאה המדיניות הזו לאסון הכבד ביותר שידעה המדינה, ובצפון "רק" לשגרת חירום ולפינוי עשרות אלפי אנשים מבתיהם, אבל המחדל הוא אותו המחדל." ["הארץ" באינטרנט, 10.10].
אהוד: כלומר, "חבית הרעל" של "הארץ" סבורה כי לא החיזבאללה, איראן, נסראללה, חמאס ויחיא סינוואר אשמים באסון 7 באוקטובר ובתוכנית להשמדת ישראל אלא נתניהו, נתניהו, נתניהו, שבצאתו לחופשה בגולן ליוו אותו תרועות הזמבורות הצרודות של "מפגיני המחאה" המלווים באהדת התקשורת הישראלית ובגיבוי המערכת המשפטית לגילויי השינאה כלפיו!
רק תארו לעצמכם כיצד המנודה נתניהו היה יכול להכריז אז על מלחמת מנע – כאשר כל שונאיו ומסרבי השירות סביבו! מי היה מאמין לו? הרי גם היום הם תובעים את ראשו ומאשימים רק אותו במצב – כי לא פסו סכלים מישראל!
* האם "חבית הרעל" מטפטפת גם לשידורי החדשות של קול ישראל – שם מצטטים מישהו אחד שמכנה את נתניהו "פושע" ומישהו אחר שמאשים את מפקדי צה"ל בטבח 7 באוקטובר?
* סופרים ומשוררים הכותבים לילדים ולנוער מתבקשים לשלוח לנו מיצירותיהם לגיליון "פינת הנכד" מיספר 28 לחודש תשרי תשפ"ה, אוקטובר 2014.
* הקצב שלך מרשים ובהתאם לגיל (שנינו באותו גיל). זה מעיד על כושר נדיר – אני לפעמים "מרענן" שירים ישנים עם תוספות המתאימות (לדעתי) למצב הקיים.
ההתמדה עם אנדד אלדן לאורך שנה שלמה ופעמיים בשבוע זכתה אצלך לעידוד הולם (וזה לא היה קל עבורי) – והנה הוא מקבל שי ממשלתי ואיש לא מציין את העובדה שדרך הפרסום אצלך הכירו מחדש את יצירתו שאינה קלה אך מיוחדת.
תודה,
איליה בר-זאב
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- יוסי אחימאיר: הרהורים בצאת יום הכיפורים
- איליה בר זאב: שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה
- אורי הייטנר: צרור הערות 13.10.24
- מיכאל רייך: סְלִיחוֹת
- בן-ציון יהושע: פגישה בבאב אל ואד
- ד"ר עדינה בר-אל: משפחה של גיבורים
- דמותו של הילד בספרות הילדים העברית: (דברים שנאמרו באירוע השקת הספר "משפחה של גיבורים")
- י"ז: החיג'אב
- שיר זוהרה אלפסיה מאת ארז ביטון, וקטעים מהפרכת תוכנו של השיר – המסמל את תרבות השקר העדתי בישראל: כששמה של זוהרה אלפסיה הוזכר בתקשורת הישראלית, דבר שקרה מעט מאוד, הודגש בדרך כלל הקשר שלה עם מלך מרוקו, מוחמד החמישי. הזיקה הזאת הובלטה בשירו של ביטון, וגם אלפסיה עצמה דיברה על כך באותו ראיון עם חיים שירן, שבו אמרה שהיא שרה בהכתרה של המלך.
- אהוד בן עזר: שלוש אהבות
- עקיבא נוף: עַכְשָׁו
- נעמן כהן: הבה נלך כצאן לטבח! (1) גנרל יאיר גולדנר-גולן
- דבוישה: 70 שנה ל-10.10.1964
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד יקר, אל"מ (מיל')... בן-דוד מרחיב בדבריו על צ'רצ'יל, תוך שהוא (לא) מזכיר שקודמו – נוויל צ'מברלין הוחלף לאור דרך ניהול המלחמה ב-9 החודשים הקודמים, מספטמבר 1939 עד מאי 1940... כן, אז כמו שצ'מברלין כשל – כשל גם נתניהו, שנוהג כצ'אוצ'סקו, ולא כמו בגין ושמיר.
- שאר הגליון