*
עָטוּ עָלַי זִכְרוֹנוֹת
כַּעֲדַת קַבְּצָנִים צְרוּעִים זָבִים
הָבִי הָבִי עוֹד עוֹד
בִּידֵיהֶם יְאַיְּמוּ תּוֹךְ פָנַי:
לֹא, כִּי דָּמֵךְ, כִּי סָמִיךְ
לָנוּ יְהִי;
סָגְרוּ בַּעֲדִי הַשְּׁבִיל
בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם צְרוּעִים,
שְׁחִין-פְּנֵיהֶם
יִתְעַוֶּה
לְמַרְאֶה לְחָיַי הַפּוֹרְחוֹת
קַבְּצָנִים, הַצִּדָּה
אֲזַנְּקָה מֵעֲלֵיכֶם
אַחַת!
וּבִשְׁתֵּי רַגְלַיִם
תּוֹךְ הַבִּלְתִּי-יָדוּעַ.
•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

לֹא כִּסָּהוּ הַמִּדְבָּר, מִבְּעוֹד יוֹם נֶעֱזַב,
בַּחֲצִי יָמָיו.
חוֹלוֹת עָצְרוּ, שָׂבְעוּ נְדוֹד,  בְּסִבְכֵי שִׂיחִים
 גַוְעוּ עִקְבוֹת,
כְּלָבִים תּוֹעִים וְצִפֳרִים
טוֹרְפוֹת.
 
הָיִיתָ גּוּף. אוֹהֵב, אָהוּב, רְדוּף חַיִּים,
חֲלוּם אִשָּׁה.
עַכְשָׁו פְּזוּר עֲצָמוֹת, פָּנִים קְטוּלוֹת
בִּתְעָלָה שֶׁל מַיִם מְתוּקִים –
מְחוֹל עִוְעִים וְחֶרֶב
נְטוּשָׁה.
 
סוֹבֵב אָבֵל הָרוּחַ בְּדֶרֶךְ הַבָּשָׂר
רַק צֶוֶת גִ'יפּ סִיּוּר עָקַב אַחַר הָרֵיחַ –
בְּדֶרֶךְ הַכֻּרְכָּר.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", קשב לשירה, 2010.
 
חזיון לילה
עָרִים חֲרוּכוֹת –
רוֹעֵי צֹאן בִּנְאוֹת מִדְבָּר, דְּיוּנוֹת
מְחַפְּשׂוֹת מַגָּע.
בָּז גַּמָּדִי אַפְרִיקָנִי בִּמְעַרְבֹּלֶת חוֹלוֹת נוֹדְדִים – עִם עֵיט עֲרָבוֹת.
חֲסִידוֹן וָרֹד מְאַבֵּד אֶת חוּשׁ הַכִּוּוּן,
מְבַקֵּשׁ לָנוּחַ,
לִבְלֹם סַעֲרַת חַטָּאוֹתַ נְעוּרִים.
 
בְּלַהַט מִתְקֶפֶת דּוֹרְסֵי יוֹם אֲנִי מִשְׂתָּרֵעַ בְּצֵל
אֵקָלִיפְּטוּס אָדֹם,
בְּמָקוֹם מֻכָּר שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לְאִישׁ, אוּלַי
לִמְתֵי אַהֲבָה.

פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", "קשב לשירה", 2016. 


אקליפטוס אדום. ויקיפדיה.
 

* מיתוס מלחמת הברירה – כעת, כשאנו רואים את המערך המפלצתי בלבנון, לאורך הגבול עם ישראל, וכשאנו נחשפים לתוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה, וכשעברנו את 7 באוקטובר, ואנו יודעים שאירוע כזה בצפון עלול היה להיות הרבה יותר קטלני, ושאם אירוע כזה היה סימולטני למתקפת חמאס בדרום הייתה זו סכנה קיומית – יש עוד אדם שפוי אחד במדינה, שיש לו ספק בצורך במתקפת נגד מקדימה?
אנחנו חייבים לחזור למרכיב החשוב כל כך בתורת הביטחון של ישראל – מתקפת נגד מקדימה. המתנגדים למלחמת "שלום הגליל" הוציאו שם רע למתקפת הנגד המקדימה, שאותה הם כינו "מלחמת ברירה". הטענה היתה שרק מלחמת אין ברירה מוצדקת, ומלחמת אין ברירה זו מלחמה שבה אנו מותקפים, בעוד מלחמה שאנו יוזמים היא "מלחמת ברירה" והיא לא לגיטימית.
איני טוען שמלחמת ברירה היא מוצדקת, אלא שמתקפת נגד מקדימה, כדי למנוע איום על ישראל, היא מלחמת אין ברירה. הברירה שלנו היא בבחירת העיתוי ושיטת הפעולה של המתקפה המקדימה, אך לחובה שלנו ליטול יוזמה כדי להסיר איום, חובתנו להתייחס כאל מלחמת אין ברירה.
האם היה עלינו להמתין ל-7 באוקטובר כדי לעשות את מה שאנו עושים ברצועת עזה לאחר הטבח? היה עלינו לעשות זאת לפני יותר מעשרים שנה, כשהאיום היה קטן לאין ערוך. האם היה עלינו להמתין עד שחיזבאללה יתקוף אותנו ויכבוש את הגליל?
האמונה שאנחנו חסינים מהפתעה, היא אמונה משיחית. אף מעצמה לא היתה חסינה מהפתעה. החוכמה היא לא להמתין להפתעה של האוייב, אלא להפתיע את האוייב. לכן, המחדל הגדול של 7 באוקטובר, יותר מהכשל המודיעיני ויותר מהכשל המבצעי, הוא המחדל המדיני – אפס המעשה מול ההתעצמות של חמאס. והמחדל בצפון, מול חיזבאללה, חמור הרבה יותר, למרות שתרחיש כיבוש הגליל לא יצא לפועל.
רק לפני חודש, הן הדרג המדיני והן הדרג הצבאי דיברו על הסדרה בצפון. כלומר, גם אחרי 7 באוקטובר הם לא למדו.
הלקח החשוב ביותר, הוא למנוע הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון, בסמוך למרכזי האוכלוסייה הגדולים ביותר של ישראל. את רעיון העוועים הזה יש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה.

* הישג לחיזבאללה – שיחת הטלפון בין ביידן לנתניהו הניבה הישג... לחיזבאללה. נתניהו נעתר ללחצו של ביידן והורה לצמצם באופן משמעותי את התקיפות בביירות.
אנחנו במלחמה. לאחר שנת התחפרות בגבול לבנון, נטלנו את היוזמה ואנו באופנסיבה. איזה טמטום הוא לעצור את האופנסיבה ולתת לאוייב להרים את הראש. ביירות היא בירת חיזבאללה, ועלינו להכות בו עד חורמה.
אם החלטתו של נתניהו זכאית מחמת הספק, שמא תמורת עצירת התנופה הרווחנו הישגים ביטחוניים שאיננו יודעים מהם, הרי התנהגותו של ביידן בלתי נסלחת. מתחילת המלחמה הוא מפריע לנו, הוא בולם אותנו, הוא עוצר אותנו, הוא מנג'ס לנו, הוא מציק לנו. הוא הפריע לנו בעזה, הוא מפריע לנו בלבנון, הוא מפריע לנו מול איראן. הוא גם עשה הרבה מאוד כדי לסייע לנו, כולל סיוע בהגנה עלינו מפני הטילים האיראנים. אבל בעיניי זו מחויבות של ארה"ב לבעלת בריתה הנאמנה ביותר, מול האויבים הגדולים ביותר לא רק של ישראל אלא גם של ארה"ב. נכון לצפות מארה"ב לתמיכה ללא סייג בישראל ובכל פעולותיה אחרי 7 באוקטובר.

* עדיין חי – נעים קאסם עדין חי.
ואנחנו לא תוקפים בביירות.
זהו, נתניהו, נמאס לך לתת לצה"ל לנצח?

* בגידת יוניפי"ל – יוניפי"ל, הכוח הצבאי של האו"ם לשמירת השלום בלבנון, שהוקם ב-1978, לאחר מבצע ליטני, קיבל לראשונה סמכויות אכיפה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006). משימתו היתה אחת – להבטיח שחיזבאללה לא יחצה את הליטני דרומה ושצבא לבנון יהיה הכוח הצבאי היחיד בשטח זה.
יוניפי"ל בגד בייעודו, לא נקף אצבע כדי למנוע את הפיכת דרום לבנון למפלצת טרור שספק אם היתה כמותה בעולם, כולל מוצבי טרור מבוצרים היטב בסמוך לעמדות יוניפי"ל.
ועכשיו, אחרי כישלונו המוחלט, כאשר ישראל דורשת ממנו להסתלק כדי לא להפריע, מזכ"ל האו"ם מתעקש שיוניפי"ל יישאר בשטח, כדי להסתובב לצה"ל בין הרגלים ולהגן על חיזבאללה. וכשכוח יוניפי"ל נפגע, האו"ם והאיחוד האירופי מתבכיינים ובאים בטענות אלינו.
שגרירי הצביעות המתחסדת.

* התגובה שלא היתה – ברגע שזוהה מטח הטילים הראשון מאיראן באפריל, ישראל היתה צריכה לשגר מאות טילים לבנק מטרות אסטרטגיות באיראן. מערך ההגנה האווירית של איראן חלש מאוד וכמעט כל הטילים היו פוגעים, ומסבים נזק אסטרטגי משמעותי לאיראן.
מדוע לא עשינו זאת?
כי אין לנו מערך טילים.
מדוע אין לנו מערך טילים? הרי כבר שלושים שנה אנחנו מודעים לכך שאיראן היא האוייב מיספר אחד. ולפני 34 עברנו את מלחמת המפרץ, שבה הותקפנו בטילים בידי עיראק.
אחרי שבעה באוקטובר אף אחד לא יוכל לספר לנו, שהסיבה לכך היא שהתמקדנו בהכנות למלחמה במעגל הראשון, הסמוך אלינו.
הסיבה היא קוצר ראות, חוסר מעוף, שמרנות.
ליברמן, כשר הביטחון, החליט על הקמת חיל טילים ואף תקצב זאת, תוך התנגדות של חיל האוויר. אבל לא היה לזה המשך.
ועדת החקירה הממלכתית שתקום, והיא תקום למרות מאמצי הסיכול הפחדניים של נתניהו, חייבת לבחון גם את הנושא הזה.
ישראל חייבת להגיב בעוצמה על המתקפה האיראנית. היא תיאלץ לעשות זאת באמצעות מטוסי חיל האוויר. בפעולה כזאת עלולים ליפול מטוסים. טייסים עלולים להיהרג או ליפול בשבי.

* שכרון החולשה – בשלושה מקומות נפרדים, באותו יום, קראתי אזהרה מפני "שכרון הכוח" של ישראל. בראיון עם חיים באר, בפשקוויל של גדעון לוי ובמאמר משיחיסטי של סרבנית ההתפכחות זהבה גלאון, שבו היא מטיפה להקמת מדינה פלשתינאית, כאילו לא למדנו רק לפני שנה את משמעות השכנות עם מדינה פלשתינאית.
שכרון כוח? הרי האסון שחווינו ב-7 באוקטובר ומה שהוכן לנו בגבול לבנון הם תוצאה ישירה של שכרון החולשה שלנו. מסתבר שיש מי שלא נגמלו מההתמכרות לחולשה.

* עיתונות מגויסת – ישראל היא אומה במלחמה, וחֶברה של אומה במלחמה היא חברה מגויסת. והרי החדשות: גם "הארץ" מגויס. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות, הן שהוא אינו מגויס לצד הישראלי במלחמה.
"הארץ" מגויס להמרדה ולהסתה לעריקה מהמלחמה. חברי דבוקת שוקן מתמקדים בשבועות האחרונים בפרויקט הזה. בכל יום כמעט יש לפחות פשקוויל הסתה אחד לעריקה מהמלחמה. פעם זה אורי משגב. פעם ב. מיכאל, פעם רוגל אלפר. או ליתר דיוק – פעם ביום רוגל אלפר. וכך שאר חברי הדבוקה.
כך, למשל, פישקוולה יוענה גונן: "החיילים המותשים והמופקרים ממשיכים להרוג ולהיהרג בתהלוכת מוות אינסופית, במקום לסרב להילחם במלחמת ברירה למען שלום המנהיג." לא זו בלבד שהיא מסיתה לעריקה, היא מגנה את החיילים שאינם עורקים. והיא משגרת את חיציה המורעלים לא רק לעבר הממשלה ותומכיה, אלא גם לעבר מתנגדי הממשלה ובעיקר נגד תנועות המחאה, כיוון שהם אינם מסיתים לעריקה: "בכל פעם שהממשלה נחשפת במערומיה – מתנגדיה מתגייסים כדי להציל אותה מעצמה. הם מסיעים חיילים, אוספים תרומות, משתיקים כל קריאה למרי ולסרבנות, ובמו ידיהם מבצרים את השלטון שאותו הם כה מתעבים."
כל הסיפור של מלחמת ברירה, עקום ביסודו, כי המשמעות שלו היא שרק כאשר אנו מותקפים מותר לנו להתגונן, ואסור לנו להסיר את האיום לפני המתקפה. אבל המלחמה הנוראית הנוכחית היא מלחמת האין ברירה המוחלטת, שכן היא החלה בטבח 7 באוקטובר. בטח בפשקוויל הבא שלה היא תגער בחברי כיתות הכוננות בבארי ובניר עוז על מלחמת הברירה שלהם ב-7 באוקטובר. במקום למלא את תפקידם כיהודים ולהישחט הם העזו "להרוג ולהיהרג בתהלוכת המוות האינסופית."

* בוחרים במוות – קראתי רשומה מבחילה של עריק מלחמה שמצדיק את עריקתו. מה שהגעיל במיוחד, הוא שפע תגובות העידוד לפשע נגד מדינת ישראל.
אחת המעודדות כתבה לו "תודה לכם שאתם בוחרים בחיים." בוחרים בחיים?! מפקירים חיים!
הבוחרים בחיים הם אלה שעריקי המלחמה הללו נועצים סכין מורעלת בגבם – לוחמי צה"ל ברצועת עזה, בלבנון וביו"ש, המחרפים את נפשם להגנה על חיי אזרחי ישראל וילדי ישראל. עריקי המלחמה לא בוחרים בחיים, אלא במוות. הרי אם כולם היו נוהגים כמותם, כולנו היינו נשחטים כמו בכפר עזה ובארי. ובעוד התירוץ התורן לעריקתם הממארת היא "הפקרת" החטופים, ברור שהמעשה הנורא שלהם מחזק את סירובו של סינוואר לשחרר את החטופים.
גם אני הגבתי לרשומת העריק. איחלתי לו לשבת 15 שנה בכלא – העונש המידתי הראוי לעריקה במלחמה, על פי חוק העונשין הצבאי.

* חיים בגלות – שני המנהיגים של פוליטיקת ההשתמטות, דרעי וגולדקנופף התראיינו והוכיחו ניתוק מוחלט מעם ישראל, מהישראליות. הם מייצגים ציבור שפיזית גר בארץ ישראל, אך במהותו הוא חי בגלות. העלאת אחינו מהגולה לישראל היא משימה ציונית חשובה.
חוק ההשתמטות הנרקם הוא חוק מושחת – השתמטות תמורת שלטון. הברית הטמאה בין הביביזם וההשתמטות. אנחנו נאפשר לכם להמשיך להשתמט ונמשיך לממן את השתמטותכם, ואתם תמשיכו לתמוך ללא תנאי בשלטון הביביסטי. חוק רקוב.
מיד קופצים האוטומטים ומזכירים שגנץ אמר ככה ולפיד אמר ככה וחוזרים לרבין ולבן גוריון. כאילו זה מכשיר את השרץ. אכן, שני האשמים העיקריים בהשתמטות הם בן גוריון ובגין. שני מנהיגים דגולים, אך בנושא הזה החלטותיהם הם בכייה לדורות. בן גוריון אשם בכך שאישר את הסדר השתמטותו אומנותו, שנתן את הלגיטימציה לחילול השם – "לימוד התורה" כקרדום לחפור בו כדי להשתמט מצה"ל, הגם שהפטור היה מצומצם למדי. בגין אשם בכך שפרץ את הסכר ואיפשר לכל החרדים להשתמט.
אז מה? אז זה אומר שצריך להמשיך לנצח את החרפה הזאת, את העוול הזה? הרבה דברים השתנו. חלקם של החרדים באוכלוסייה גדל לאין ערוך, ולא יעלה על הדעת שחלק גדול כל כך בציבור ישתמט.
והשינוי העיקרי הוא השנה האחרונה. היום ברור שאין המדובר רק בעיקרון של שוויון בנטל, אלא בצורך חיוני ביותר בעוד לוחמים, כי צה"ל קטן מאוד ביחס לצרכי הביטחון וכיוון שצה"ל איבד כל כך הרבה חיילים שנהרגו ונפצעו. וכאשר עול המילואים קשה כל כך וממושך כל כך, איך אפשר להביט למילואימניקים בעיניים ולומר שאינטרס מפלגתי ואישי צר יאפשר את המשך ההשתמטות ההמונית החולנית.
אז מה אני מציע במקום חוק ההשתמטות? איזה חוק גיוס אני מציע לחוקק? אין שום צורך בחוק גיוס חדש. יש חוק שירות ביטחון המחייב את כולם להתגייס. כל המוסיף גורע.
האם אפשר לאכוף גיוס של החרדים? איני יודע. אך אני יודע שחייבים לעשות מעשה. מה שנדרש הוא שמדינת ישראל תפסיק לממן את ההשתמטות. אף אגורה לחינוך העצמאי שמחנך להשתמטות. אף אגורה לישיבות ההשתמטות. ובמקביל – השקעת עתק בחינוך החרדי הממלכתי. יבחר כל הורה האם לממן מכיסו חינוך להשתמטות, או לקבל חינם מהמדינה חינוך חרדי, המחנך להשתלבות במדינה כולל גיוס לצה"ל.
אני מאמין שזה יביא לגיוס שיילך ויגבר. וגם אם לא, לפחות לא נממן את ההשתמטות.

* האוצר נלחם במילואימניקים – האוצר מציע לאסור על מילואימניקים לעבוד במקום עבודתם, כאשר הדבר אפשרי, ובכך לחסוך את "השכר הכפול" שמקבל המילואימניק.
אגדת "השכר הכפול" היא פופוליסטית – הה, תראו את המילואימניקים הנצלנים האלה; לא מספיק שאנו משלמים להם שכר, בחופשות שלהם או ככל שהם יכולים, הם גם הולכים לעבוד ובכך שודדים את משלם המיסים הישראלי.
מה זה שכר כפול? האם משלם המיסים משלם למילואימניק שכר בנוסף למילואים? כמובן שלא. אותו מילואימניק חרוץ, שבנוסף למילואים גם עובד, לא מקבל שכר נוסף מן המדינה, אלא מהמעסיק שלו. כלומר, המדינה אינה נפגעת מכך. יתר על כן, אותו מילואימניק תורם לכלכלת המדינה בעצם עבודתו ובמיסים שהוא משלם על עבודתו זו ובמיסים שהמעסיק משלם עליו. כלומר, המדינה רק מרוויחה מכך.
החיסכון היחיד שיכול להיות כתוצאה מההצעה, אם תתקבל, הוא שפחות ופחות אנשים ישרתו במילואים. אבל החיסכון הזה הוא חיסכון פירוס – הרי השירות הזה חיוני מאוד לביטחון המדינה, וגם כך יש שחיקה אחרי שנת המילואים הקשה הזאת.
המילואימניק שמשרת חודשים רבים כל כך במלחמה, וכבר עושה סבב שני ושלישי, רוצה לשמר את הקשר שלו אל מקום העבודה, אל המעסיקים שלו, הן מתוך רצון לעשות ולתרום יותר, והן מתוך חרדה למקום עבודתו, שיחפש עובד אחר שאינו "מבלה" חודשים במילואים.
אני משרת במילואים כבר שנה וממשיך לעבוד. אני בכוננות 24/7, בלי חופשות ובלי שבתות וחגים. אני כל הזמן על מדים ונעליים, נשק עליי, הציוד בקרבתי, שומר בכל יום או לילה, שלושה תדריכים בשבוע, אימון כמעט מדי שבוע. אם לא אעבוד, העלות שלי לצה"ל לא תרד. האם הרצון שלי להמשיך לעבוד ולתרום, כאשר החקלאות משוועת לידיים עובדות, תורם לכלכלת המדינה או פוגע בה? אלמלא כיתות הכוננות, שחבריה משתדלים ככל האפשר להמשיך בעבודה, צה"ל היה צריך להביא לכאן מילואימניקים אחרים, לדאוג להם ללינה ולאוכל, שנחסכים לצה"ל בשירות שלנו, הם פחות מתאימים להגנה על היישוב, לא מכירים אותו כמונו וכו'. אנחנו חוסכים לצה"ל סכום משמעותי, ובנוסף לכך תורמים בכך שאנו גם עובדים. אז מה תפתור הצעת האוצר?
הצעת האוצר היא פגיעה במילואימניקים. זו תרומת האוצר למאמץ המלחמתי?

* חלק מהמלחמה הגדולה על הארץ – הממשלה החליטה על יום אבל לאומי לזכר טבח שמחת תורה, בכ"ה בתשרי. אם הבנתי נכון את ההחלטה, אין המדובר בהחלטה הנוגעת לשנה זו בלבד, אלא כיום זיכרון קבוע.
לדעתי, אין מקום ליום זיכרון נפרד לטבח ולמלחמת "חרבות ברזל" או כפי שיקבע שמה. למרות העוצמה של רעידת האדמה הנוראה שפקדה אותנו אשתקד, היא אינה עומדת בפני עצמה, אלא חלק ממלחמתנו על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. מלחמה שהחלה לכל המאוחר במאורעות תר"ף (1920) וקיצה אינו נראה באופק. יש לנו יום זיכרון לאומי לחללי המלחמה הזאת, חללי צה"ל ופעולות האיבה, ביום הסמלי והמתאים לו ביותר – ערב חג העצמאות. ביום הזה נתייחד גם עם חללי 7 באוקטובר ו"חרבות ברזל". יש מקום לאזכרה ממלכתית, כפי שיש לזכר חללי כל אחת מהמלחמות. אבל לא יום זיכרון לאומי.

* מפגן של אהבת ישראל – בכיכר החטופים בת"א נערכה תפילת יום הכיפורים, במרחב הציבורי, מטעם ארגון רבני צֹהר וישיבת "אורות שאול", ביוזמה והובלה של ראש הישיבה הרב תמיר גרנות, איש מופת, שבנו אמיתי נפל במלחמה. התפילה היתה אורתודוקסית, עם הפרדה אך ללא מחיצה.
מאות תל-אביבים, רבים מהם חילונים ומסורתיים, נטלו חלק בתפילה היפה. קראתי רשומות שכתבו כמה מהם, שהביעו התרגשות רבה על הזכות ליטול חלק באירוע ותארו את היופי וההדר שזכו לחוות.
איך אני מסביר זאת, על רקע המלחמות נגד התפילה בכיכר דיזנגוף ובגן מאיר ופשעי השנאה ביום הכיפורים שעבר?
פלוגות הסער הדוסופוביות לא הרשו לעצמן להשתולל בכיכר החטופים. זה הכול. והנה, זה כל כך יפה, כל כך מכובד ומכבד. הרוב הדומם של התל-אביבים יכלו לקבל ביטוי בלי חשש מהקומץ הדוסופובי הקולני והכוחני. ואפילו לא היה צורך בבג"ץ כדי שיגן על התפילה.

* כך מחרחרים שנאת חינם – אדם כתב רשומה בפייסבוק שנפתחה במילים: "יום כיפור היום, והוא חל בשבת." בהמשך הוא מתאר תרחיש על אדם שעבד ביום הכיפורים ונפצע. ושאל – האם על פי ההלכה מותר להצילו? והוא משיב באיזה פסק ישן של "החפץ חיים" שעל פיו "ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה." ואז הוא מפרש שעל פי ההלכה מי שמציל חיי חילוני בשבת, הוא עצמו חוטא בחילול שבת. ומכאן הוא יוצא במתקפה נגד החינוך הדתי והחרדי שמחנכים לא להציל חיי חילונים בשבת.
זה לא הפוסט היחיד ברוח זו. כמו המסית והמדיח ספי רכלבסקי, גם הוא מקפיד לגלות בקיאות, בחינת תוד"א, כחומר מרשיע נגד הדת והדתיים. הבקיאות הזאת, היא עושר השמור לבעליו לרעתו, או במקרה הזה – לרעתנו.
בעל הפוסט מצא איזו פסיקה ישנה, המנותקת מחיינו. בחיים האמיתיים כל הרופאים, הפרמדיקים, החובשים, האחיות, האחים ונהגי האמבולנס הדתיים והחרדים, ללא יוצא מן הכלל, תמיד תמיד מצילים חיים ומעניקים טיפול רפואי לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין ובטח בלי לחקור יהודי מה רמת שמירת המצוות שלו. כן, לא רק דתיים לאומיים, אלא גם חרדים, ע"ע "איחוד הצלה". זה פשוט הבל הבלים. הוא לקח איזו פסיקה, הלכה ואין מורין בה, שאף אחד אינו נוהג על פיה, וכל הפסיקות היום אומרות את ההיפך הגמור ממנה – לשם מה? מה זה נותן? סתם להשחיר ציבור, ולחרחר שנאת חינם.

* מיהו סססמולני? – מי שחושב שמשלם המיסים לא צריך לממן את בריכת התפנוקים של שרה נתניהו.

* ביד הלשון: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד – בחג סוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. בניגוד לחיבור בין כל אחת מארבע המגילות האחרות לחגים, החיבור בין קהלת לסוכות קצת מוזר. בעוד סוכות הוא חג השמחה; החג היחיד שאנו מצווים לשמוח בו, ספר קהלת קודר, ברובו משדר פסימיות עד כדי שאיפה אובדנית, ציניות, נרגנות והתייחסות לכל מה שקורה תחת השמש, כאל "הכל הבל."
ולפתע, באמצע פרק ד', אי של אופטימיות, של ראיית הטוב. ומהו הטוב? שיתוף הפעולה. שיתוף פעולה בין אנשים מתוארת כסינרגיה, המוציאה מכל אחד מהשותפים את הטוב, ויחד השניים טובים יותר מן האחד, חזקים יותר מן האחד, מוגנים יותר מן האחד ושיתוף הפעולה ביניהם עושה טוב להם ולזולת. ואין אלה רק השניים, אלא גם יותר משניים. "הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק," שלו הקדשתי לא מכבר את הפינה. הכוונה לחוזקו של חבל הארוג בצורת צמה משלושה גדילים. המסר הוא שעוצמתה של השותפות בין אנשים אינה רק בזוגיות בין שניים, אלא היא אפילו חזקה יותר, כאשר מדובר בקבוצה מגובשת, בחבורה, בעבודת צוות.
סוף סוף מסר בקהלת שאני מזדהה עימו ומאמין בו.
טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק.
קהלת, שמתאר את העמל כחסר תכלית, כחסר תוחלת, כהבל – מדבר לפתע על שָׂכָר טוֹב שיש לאנשים בעמלם. מתי? כאשר הם משתפים פעולה ביניהם.
כמו פסוקים רבים בקהלת, גם הפסוק הזה מהדהד בתרבות הישראלית.
מסר דומה, נמצא בשירה של נעמי שמר "מה שלומך אחות" (שפסוקים רבים בו נכתבו בהשראת קהלת).

בשעה שקשה לי לשיר
והכל מתמוטט על ראשי
התרשי לי לִזְכֹּר
ולהזכיר תמיד
לך יש אותי
לי יש אותךְ
לנו יש אותנו.

ובשירה של נעמי שמר "בוא נרד אל הכרם":

אם עצוב לך בעיניים
בוא ונרד לכרם
השלושה טובים מִן הַשְּׁנַיִם.

במשפט זה מפרשת נעמי שמר את הפסוק "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" במילות הפסוק "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד."

ומאיר אריאל בשירו "מתחת לשמים", שאולי ניתן לראות גם בשמו התייחסות ל"תחת השמש" של קהלת:

שנינו אחד –
אחד שלם ועגול
שלם וגדול.

בואי ניתן –
אני אתן לך לתת
לתת לי לתת לך.

דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק לקחו את הפסוק לכיוון של משחק מילים הומוריסטי, בשירה של להקת "כוורת" "יו-יה".

בן דוד שלי רצה לשחות
כדי לצוף קבוע
למד שחייה בהתכתבות
אצל מציל ידוע.

כשנכנס סוף סוף לים,
תוך שניות הוא נעלם.
שניים קפצו אליו מיד
טובעים השניים מן האחד.

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

ספרו של בני מר "המועדים" (אפרסמון 2022) הוא בראש ובראשונה ספר יפה. זהו ספר קטן ממדים, כריכה רכה עם צבעי אפור וצהוב נעימים, ואותיות גדולות יחסית. ספר שנעים לאחוז בו ולעבור בקלות מעמוד אחד לשני, חשוב בעיקר למי שאוהב לקרוא ספרים במצב של שכיבה, כמוני. צורתו החיצונית של הספר מבשרת צניעות ואיפוק, מעין מינימליזם, והתכונות האלה מאפיינות גם את הכתיבה. זהו למעשה ממואר: סיפור התבגרותו של נער שגדל בשלהי המאה שעברה במשפחה דתית-לאומית, אלה שנקראו אז מזרוחניקים.
הוריו של בני מר הם שורדי שואה, אבל שלא כמו רוב הספרים שנכתבו על ידי בני "הדור השני", הרי ההורים היו ילדים בזמן השואה. נידמה לי שזהו מגזר של שורדי שואה שלא עסקו בו הרבה, ואני תוהה אם השפעתם על ילדיהם היתה שונה מזו של אלה ששרדו את השואה כבוגרים. המחבר עצמו כותב: "למרות השוני בין הורי ילניצולי השואה שהכרתי בילדותי, רב המשותף על המפריד ביניהם, וגם אני חולק עם בני הדור השני קשיים דומים." (עמ' 120).
סבו של בני מר, בנימין, על שמו הוא נקרא, נרצח באושוויץ. אימו הוסתרה בביתו של שופט קתולי בבלגיה, ואחיותיה נשלחו למחבוא במנזר. כולן שרדו. אביו היה בן 7 כאשר היהודים גורשו מעירו. הם הצטוו לחצות את הגשר על נהר נארֶב, בצפון מזרח פולין. היהודים שהגיעו ראשונים נבדקו מיד ע"י הגרמנים, ואילו האחרונים הוכו כדי לזרז אותם בהליכה. "אבל מי שהלכו באמצע, כמו המשפחה שלנו ואבי בתוכה, עברו בשלום." (עמ' 148). את הלקח הזה האב מעולם לא שכח: תמיד להיות באמצע. לא להיות ראשון ולא להיות אחרון. לא לבלוט ולא להיות שונה מן האחרים.
אבל בני מר לא היה אף פעם ילד-של-אמצע. הוא היה ילד שונה כבר מן ההתחלה: "מגן טרום חובה ועד כיתה י"ב לא הצלחתי ללמוד איך מתנהלים עם ילדים אחרים, והקשר שלי איתם היה תמיד עילג ומגושם." (עמ' 144). השונות מן הילדים האחרים מגיעה לביטויה המלא בישיבה התיכונית אליה הוא נשלח: ישיבת כפר הרא"ה – "אם ישיבות בני עקיבא."
שמה של הישיבה הזאת מוכר לי היטב, למרות שגדלתי בבית חילוני למהדרין. גדלתי בשיכון פג'ה עירוני במזרח פתח-תקווה, שהוקם בשנות המדינה הראשונות. חלק גדול מן המשתכנים היו מזרוחניקים, ממש בני המגזר אותו מתאר בני מר בספרו. רוב חברות הילדות שלי בשכונה היו דתיות. בית הספר היסודי היחיד שהיה בשיכון היה "נר עציון", בית ספר ממלכתי-דתי, ואילו הילדים האחרים, כמוני, למדו בבתי ספר מחוץ לשיכון. החצר שלנו גבלה מאחור בחצר של קוטי, שכנה דתייה שהיו לה שני בנים, שניהם צעירים ממני. את הבן הגדול הייתי רואה לפעמים קוטף לימונים מהעץ שלנו, שגבל בחצר שלהם. התלוננתי לא פעם באזני הוריי שהילד קוטף את הלימונים שלנו, אבל אבי אמר תמיד שיש מספיק לימונים בשביל כולם. כעבור זמן נודע שהילד הזה התקבל לישיבת כפר הרא"ה. זאת היתה חדשה גדולה בשיכון הצנוע שלנו. שכנים העבירו מידע זה לזה וסיפרו שזוהי אחת הישיבות הטובות בארץ. היו אף שטענו שזוהי הישיבה הכי טובה בארץ. כולם הסכימו שזהו כבוד גדול שילד שגדל בשיכון שלנו התקבל לישיבה כזאת.
ישיבת כפר הרא"ה היתה אכן ספינת הדגל של הציונות הדתית במאה שעברה. אבל בני מר היה אומלל מאוד בישיבה הזאת. רבים התקשו להסתגל לחיי פנימייה, אבל אחרי תקופה מסויימת התרגלו לחיים משותפים עם ילדים אחרים. ואילו הוא: "אני מעולם לא התרגלתי – לא לניתוק מהבית, מאימא ליתר דיוק, ולא לחיים במשך שבועיים רצופים אך ורק עם נערים אחרים: לישון, להתקלח, ללמוד, לדבר, לאכול." (עמ' 19). בכל יום עמד בתור ליד הטלפון הציבורי היחיד שהיה בישיבה והתקשר הביתה. ממש לפני ראש השנה הוא חש שלא יוכל להישאר שם שלושה ימים רצופים. הוא הצליח לתפוס את האוטובוס האחרון שיצא לפני כניסת החג – וחזר הביתה.
כדי להצדיק את ההיעדרות מן הישיבה למשך שלושה ימים הוא זייף פתק מרופא. זאת לא היתה הפעם הראשונה שזייף פתקים מרופאים, אך הפעם הוא נתפס. הוא נקרא לחדרו של ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה בכבודו ובעצמו: חבר כנסת לשעבר, ממייסדי התנועה למען א"י השלמה, ואולי הכי חשוב: "אבי ישיבות בני עקיבא." הרב נריה לא התרשם מבקשות הסליחה שלו. הוא קבע שוועדה מיוחדת תדון בעניינו, ואז ישקלו אם לדווח על כך למשטרה. בינתיים, עד יום כיפור, אישרו לו להישאר בישיבה.
בסופו של דבר הוחלט לתת לו הזדמנות אחרונה, והוא נשלח לפסיכולוג דתי בירושלים. הוא שמח מאוד להיפגש עם פסיכולוג, הוא קיווה שהטיפול יעזור לו להבין מדוע הוא שונה כל כך מבני גילו האחרים. שלוש הפגישות עם הפסיכולוג לא הועילו בסופו של דבר. הוא לא היה מסוגל להיפתח בפני הפסיכולוג, וכנראה גם לא בפני עצמו, וניסה לצמצם את הבעייה לכך שהוא בן לניצולי שואה. הפסיכולוג הבין כנראה שהבעייה עמוקה יותר, אך אישר את חזרתו לישיבה. לא זו בלבד שהוא הרגיש לא רצוי בישיבה, אלא שגם בבית כבר לא קיבלו אותו בשמחה. הוא התקין לו פינת שינה על רצפת הבטון במקלט האפל של הבניין, ובבקרים היה נוסע בחזרה לישיבה. הוא היה אז בכיתה י"א.
בני מר לא ממש מגלה לנו מה מנע ממנו להשתלב בחיי הישיבה. יש כמה רמזים לזהות מינית שונה (עמ' 95, 126). אך בעיקר מתקבל הרושם שמדובר בילד-אמן, ילד-משורר, ילד שהוא "אחר", כמו התנא אלישע בן אבויה שנהפך לאפיקורוס, ואיתו מזדהה הנער.
בני מר "מוצא את עצמו" בסופו של דבר. הוא מחפש שורשים. הוא מתחיל להזדהות יותר ויותר עם היהודי ה"גלותי" ולא עם הצבר הישראלי.
ההזדהות שלו עם העבר היהודי בפולין כוללת אפילו משיכה אל הנצרות, שהרי הוריו ואבות אבותיו חיו מדורי דורות סמוך לכנסיות. הוא "דור ראשון בסך הכול של יהודים שלא גדלו בסביבה נוצרית." (עמ' 76). כמי שחוקרת בשנים האחרונות בעצמי את שורשי המשפחה, המשיכה הזאת אל הנצרות די הפתיעה אותי. במסעות השורשים שלי בפולין ובליטא מעולם לא עלה על דעתי להיכנס לכנסיות. אבל לבני מר חשובה החוויה המלאה של החיים היהודיים בפולין בעבר, וחוויה זו כוללת גם כנסיות, שהרי בכל עיירה יהודית, ולו הקטנה ביותר, היתה לפחות כנסייה אחת. יתר על כן, אימו גדלה כילדה קתולית, גם אם לא זכרה הרבה משום שהיתה אז ילדה קטנה. הימשכותו אל הנצרות נראית לי שונה מזו של פנחס שדה, או סופרים יהודים מוקדמים יותר כמו שלום אש או אורי צבי גרינברג, שנמשכו בעיקר אל דמותו של ישו היהודי.
ההזדהות שלו עם העבר היהודי במזרח אירופה אינה מתבטאת רק במסעות אל מחוזות העבר. זהו הרי החלק הקל ביותר. הוא לומד אידיש (הוריו דיברו עברית בבית), וגם לומד פולנית. הוא מתרגם הרבה מאידיש, והוא אולי המתרגם הכי פעיל כיום בארץ מאידיש לעברית. ראוי לציון מיוחד ספרו "סמוצֶ'ה", ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס 2019). זהו ניסיון מיוחד במינו להקים לתחייה באמצעות מילים רחוב יהודי שנמחה לחלוטין בשואה. בעבודת נמלים הוא צבר שברי ידיעות מתוך עיתונות התקופה, תעודות, עדויות שבעל-פה ותצלומים. הספר יכול לשמש גם כמדריך למטייל בוורשה היהודית של העבר.
מילים אחדות על מבנה הספר: פרקי הספר מסודרים לפי חגי ישראל. הוא פותח בראש השנה ומסיים בליל הסליחות הראשון. מופיעים גם כמה חגים בלתי צפויים: יום העצמאות של פולין (11 בנובמבר), שם נולד אביו, יום העצמאות של בלגיה (21 ביולי) שם גדלה אימו. מופיע כמובן גם חג המולד. רוב הפרקים קצרים למדי, אך בנוסף לזיכרונות ילדות ונעורים הם מלאים גם בתובנות מעניינות מכל הסוגים. בין השאר הוא כותב גם על ההתפתחויות הפוליטיות שאירעו בתוך הציונות הדתית אשר בתוכה גדל.
הדבר היחיד שלא אהבתי בספר היפה הזה הוא שמו: המועדים. לפני שהספר הגיע לידיי חשבתי בכלל ששם הספר הוא המוּעדים. תהיתי מי הם אותם מועדים. האם מדובר בפושעים מועדים? מתאים יותר בעיניי הוא משפט שמופיע בעמ' 8: ספר המוֹעדים שלי. גם מפני שהוא מזכיר יותר את ספר המועדים שערך יום-טוב לוינסקי, שהתפרסם בשמונה כרכים בשנים 1946-1954. בני מר הרבה לקרוא בספר זה בימי ילדותו, והספר היווה במידה רבה השראה לכתיבת ספרו הנוכחי. אבל גם מפני שבסופו של דבר זהו ספר אישי, שלא כל בוגר "בני עקיבא", וגם לא כל דתל"ש, יכול היה לכתוב. בני מר מתבונן במגזר בתוכו גדל מבחוץ ומבפנים בעת ובעונה אחת. את זה לא כל אחד יכול לעשות.
הכתיבה של בני מר חסכונית, בהירה ועניינית. אבל יש הרבה ציטוטים (בניקוד מלא) מן התנ"ך, התפילה ומקורות יהודיים אחרים.
זוהי כמובן ה"נדוניה" הראויה לקנאה שנושאים איתם דתל"שים גם לאחר נטישת אורח החיים הדתי. הציטוטים האלה מוסיפים פיוטיות נעימה לכתיבה החסכונית בעיקרה. זהו מעין "דיוקנו של אמן כאיש צעיר" בנוסח המיוחד של המגזר הדתי-לאומי בתוכו צמח בני מר בשלהי המאה שעברה.
נסיה שפרן

זָקֵן
לֹא נִזְהָר מְלֻכְלָךְ לְבוּשׁוֹ
לָאֹמַר אֶת דְּבָרוֹ
לָחוּשׁ מִפְּנֵי אוֹיֵב
וְלִמְצֹא מַחֲסֶה
נוֹשֵׂא עֵינָיו לַכּוֹכָבִים
"מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי"
וְשׁוֹכֵחַ לְהָגִיף חַלּוֹן
מִפְּנֵי רוּחַ עוֹבֵר
וְרָעָה מִזְדַּמֶּנֶת לָעִיר
מוֹשִׁיט יָד לְעֶזְרָה
לַעֲבֹר כְּבִישׁ
וּבְבֵיתוֹ אֵין אִישׁ

הָעֶצֶב הַזֶּה
הָעֶצֶב הַזֶּה הוֹלֵךְ וּבָא
כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב
כְּשֶׁאַתָּה פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר חַלּוֹן
כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹכֵב
לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה
וְהוּא נִמְשָׁךְ
עַד בּוֹא חֲלִיפָתְךָ
לָבוּשׁ בְּמַעֲטָפָה
שֶׁתַּעֲלֶה רָקָב
בְּלִי מִלָּה
וּלְלֹא הֲפָרָה

הַגֶּשֶׁם
שׁוֹבָב טִפֵּס הַגֶּשֶׁם
עַל מַדְרֵגוֹת הָעֵץ
וְסַבָּא אֱלִיעֶזֶר
בְּמַקְלוֹ הַמְּגֻלָּף
רָטַן, טִרְטֵר
יָצְאָה לִקְרָאתוֹ
סָבְתָא בִּלְהָה
וְסִיְּעָה לוֹ לַעֲלוֹת
בַּבַּיִת חִכָּה תַּנּוּר
וְקֻמְקוּם זוֹעֵף
הֶעֱלָה עַנְנֵי אֵדִים
גַּם הַתֶּה חִמֵּם
יָדַיִם מוּצַנּוֹת
וּגְרוֹגֶרֶת יְבֵשָׁה
אָז הוֹצִיא מִכִּיסוֹ
סבָּא אֱלִיעֶזֶר
דּוֹרוֹן לְסָבְתָא בִּלְהָה
שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב מַתָּת
לַחֲתֻנַּת הַזָּהָב
נִגְּשָׁה נִרְגְּשָׁה סָבְתָא בִּלְהָה
וְנָשְׁקָה לְסַבָּא אֱלִיעֶזֶר
בְּלַהַט וּבְחִבּוּק אָרֹךְ
שֶׁהִזְכִּיר אֶת אַהֲבַת
נְעוּרֵיהֶם וְהַחֹרֶף נָמוֹג
מֵהַבַּיִת. מִבַּחוּץ הִסְתַּכֵּל
וְהֶעֱבִיר הַשְּׁמוּעָה בְּשִׂמְחָה
כְּשׁוֹשְׁבִין לִדְבַר מִצְוָה
בְּשָׁעָה טוֹבָה וּרְטוּבָה
יונתן גורל

הִנֵּה קָם הָעָם בַּבּוֹקֶר
וְהִנֵּה הוּא אָדָם,
שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד אֶת צַלְמוֹ
גַּם אֶל מוּל הַזְּוָועָה וְהַדָּם
וּמוֹסִיף לְשַׁמֵר אֶלוֹהִים בִּלְבָבוֹ
וְדֶלֶת נַפְשׁוֹ פְּתוּחָה כִּי יָבוֹא
בָּהּ הַטּוֹב וְהַחֶסֶד וְרוֹךְ אֶנוֹשִׁי,
אַחֲוָוה לַזּוּלָת וְחִיבּוֹר לָאִישִׁי
וְיָד מְלַטֶּפֶת
חוֹבְקָה וְעוֹטֶפֶת,
כָּךְ, זֶה הָאָדָם, מַאֲמִין וְחָפְשִׁי,
אֶנוֹשׁ בְּכָל מוּבָן,
מִגֶּזַע נָדִיב וְרַחֲמָן.

כָּך כָּל יְחִידָיו, אֶחָד פְּלוּס אֶחָד,
חוֹבְרִים זֶה לַזֶּה לִהְיוֹת אֲגוּדָּה
שֶׁל עַם כּוֹהֲנֵי הַכִּיסוּף הַמְאוּחָד
לִהְיוֹת גּוֹי קָדוֹשׁ, זוֹ דְּמוּתוֹ הַיְּעוּדָה
מֵאָז בֵּין הַבְּתָרִים, מִיּוֹם עֲקֵדָה.

וְכָל המַּלְעִיז וּמַדְבִּיק בּוֹ רְבָב
בּוֹשְׁתּוֹ בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁאֵינו בַּר-לְבָב
וּמַסְתִיר בָּאַמְתַּחַת
סַכִּינוֹ הַמְרַצַּחַת
בִּפְשַׁעִים שֶׁל עַצְמוֹ
וְרָעָה שֶׁעִמּוֹ,
וְקורָה בֵּין עֵינָיו
כְּשֶּׁבָּא הוּא עַכְשָׁיו –
לְלַמְּדֵנוּ מוּסַר
מוּל הַצַּר הָאַכְזָר,
בִּצְּבִיעוּת הַחוֹגֶגֶת
שֶׁלַּצֶדֶק לוֹעֶגֶּת
וּבִלְבוּש שֶׁל שׁוֹפֵט
עַל פֶּשַׁע – עוֹד חֵטְא
מוֹסִיפָה לְשָׁרֵת
בְּמִישְׂפָּח מְעַוֵות.
עקיבא נוף

רבבות יהודים שמעולם לא דרכה כף רגלם בבית הכנסת, הצביעו ברגליים כנגד מאמצי השמאל לסכל תפילות קהילתיות והצטרפו במנייני חוצות לתפילות המרגשות של יום הכיפורים: כל נדרי, יזכור, נעילה. היינו כחולמים.
מה לא עשה השמאל הפרוגרסיבי, הפוסט ציוני והפוסט יהודי, כדי לסכל תפילה יהודית אורתודוקסית, ודווקא בהפרדה, ביום הכיפורים השנה?
ביום הכיפורים אשתקד זה הצליח לו, לשמאל אשר גאה לתעב, למרבה הכאב, את שורשיו היהודיים, אבל מכבד מאוד את זכות הפולחן של בני כל דת אחרת. אפילו של בני דת המרצחים ('דין מוחמד בסיף'), שהורשו ברוב כבוד ונימוס, לקיים תפילה המונית, מתריסה, בהפרדה מלאה, על חוף ימה של תל אביב, ללא שום הפרעה מצידם של פרחחים תל אביבים נאורים.
לאן הובילה אותה שנאת חינם מרושעת? יהודי שומר מצוות אינו מתיימר כמובן להבין בחשבונות שמיים, אבל מותר בהחלט להעריך, לשער, לשקול – כמו הימאים בספינתו של יונה הנביא, "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ?"
וההערכה היא, איך נאמר זאת בזהירות המירבית, שמלחמת שמחת תורה הנוראה, שהפתיעה אותנו רק 12 יום בלבד לאחר השתוללותם האנטי יהודית של ביריוני השמאל בכיכר, היא סוג של 'תשלום', שהציבור הישראלי כולו נתבע לו, בגין ההתנהגות המופקרת בכיכר. מי חכם ויידע אם לא התכתשויות שנאת החינם בכיכר, הן שהכריעו את הכף, והמיטו עלינו את גדול האסונות מאז השואה.
ככלות הכול, העולם אינו הפקר. יש דין ויש דיין. לפעמים נגבה התשלום במאוחר, מטעמים כמוסים וסתומים. "וביום פקדי ופקדתי." ולפעמים התשלום הוא כאן ועכשיו. במזומנים.
אני נזכר בסוג של 'תשלום' אחר, נורא, על חילול קדושת היום הקדוש, באחד מקיבוצי השמאל בגולן, שהתאחר אך בכמה שנים. בסביבות שנת 1970, ואני אז עיתונאי צעיר בצפון, קורא דיווח שומט לסתות בעלון הקיבוץ, על אודות 'נשף מטורף' שהתקיים שם דווקא בליל כל נדרי.
כעבור שנים מעטות, ממש ביום הכיפורים שחולל, ספג אותו קיבוץ כתישה נוראה: במלחמת יום הכיפורים 1973, הוגלו כל חבריו, והמקום עצמו הפך תל חרבות תחת שרשראות השיריון הסורי שכבש אותו.
האם יש קשר? יחסי סיבה ומסובב? לעולם לא נדע; אבל כשם שייתכן שאין כל קשר, ייתכן גם שיש קשר. לך תדע.
לאחר שביום הכיפורים אשתקד הצליחו הדמוקרטים הנאורים, הבטוחים שהדמוקרטיה הומצאה רק כדי להנציח את שלטון המיעוט שלהם על הרוב היהודי המסורתי, לסכל תפילת יום הכיפורים בחוצות מדינת תל אביב, הם ניסו לכפות דעתם גם הפעם על הרוב היהודי המוחלט, 75%, המתייחס בכבוד ובהערכה למסורת ישראל, לתפילות ולמועדים. אבל הפעם התערב הבג"ץ ולתדהמתם התיר לקיים את התפילה בגן מאיר.
לא כולם הצליחו לכבוש תדהמתם וזעמם על הסנוקרת שהגיעה מן הבג"ץ. אחת שעונה לשם מגי אוצרי, השפריצה ממקלדתה טונות של זוהמה: "נכבד את פסיקת בג"ץ אבל נסכל אותה: נשמיע בקולי קולות שירת נשים. נממש זכותנו להפגין בכמויות של רעש. נאכל מולכם פלאפל בביקיני, ונדאג שאפילו את השופר לא תצליחו לשמוע. אם אתם חושבים שניתן לכם להתפלל בשקט אפילו דקה, אתם כנראה לא מבינים איפה אתם נמצאים. פה זה תל אביב."
המדהים הוא שהציבור הגיב ברגליים לתשפוכת הרפש. בכל רחבי הארץ נהרו המונים לבתי כנסת ולמניינים ארעיים, כדי להשתתף בתפילות היום הקדוש. גם במיספר מוקדים בתל אביב. מכל הארץ הגיעו דיווחים מרנינים על חגיגית התפילות הללו, במיספרים שמעל ומעבר. הנאורות השקרית הפרוגרסיבית חטפה ביום הכיפורים הזה נוק אאוט מוחלט. ההצבעה ברגליים היתה נגדה.
תשאלו את פעילי ארגון רבני צוהר, קרן קהילות, רשת 'מיתרים', ארגון 'ראש יהודי', הגרעינים התורניים ברחבי הארץ ופעילי ארגון 'איילת השחר', שקיימו אלפי (!) מנייני תפילה קהילתיים בערי ישראל, בכפרים ובקיבוצים. רבבות, לרבות כאלה שעשרות שנים לא דרכה כף רגלם במניין של תפילה, הגיעו להתפלל ולהתרגש יחד, וסירבו להיכנע לתבהלות 'הפלאפל והביקיני'.
כך למשל דיווח המילואימניק משה נעמן, מגבעת שמואל, על תפילה מרגשת בקיבוץ בית זרע, ממעוזי השמאל (הציוני), שמאז היווסדו לפני 93 שנה, לא ידע מהו מניין של מתפללים: "היינו 12 חיילים דתיים שמצאו עצמם ביום כיפור במתחם בתוך הקיבוץ. הזמנו את חברי הקיבוץ, בוואטסאפ סתמי, לבוא לתפילה. כשנכנס החג היינו בהלם. עשרות חברים באו לכל נדרי ולערבית. בבוקר באו מבוגרים לתפילת יזכור. אבל השיא היה בתפילת נעילה, עם עשרות רבות של גברים, נשים וטף. הבאים התרגשו עד כדי דמעות. הקיבוצניקים לא הפסיקו להודות בצאת כיפור וביקשו בדמעות שנבוא בשנה הבאה."
אז מדוע מתאמצים הנאורים למחוק כל סממן יהודי מהפרהסיה התל אביבית? מענה לכך ניתן אולי בכתבתו של מורן שריר ב'הארץ' השבוע, תחת הכותרת: 'אנחנו המדינה המערבית היחידה שבה הדור הצעיר יותר דתי מהדור המבוגר.' זו כבר מסמנת את כיוון האכזבה של השוקניאדה התל אביבית.
ובמלים אחרות: הם מ-פ-ח-ד-ים. כותב שריר: "הצעירים היום רצים אחרי הדת יותר משהיא רודפת אחריהם. המותג החזק ביותר ברחובות ישראל, הוא לא 'ארומה' או 'מקדונלדס' אלא 'כשר'. בערים שהיו עד לפני כמה שנים חילוניות למהדרין, בתי העסק מתהדרים בלוגו ענק של כשרות. בתחנות הרדיו, בקיסריה ובהיכל מנורה, בהורדות ובצפיות, הזמרים המצליחים ביותר הם כאלה שמרביצים קידוש השם בין להיט ללהיט."
ממשיך שריר: "עדן חסון שר 'אל תירא ישראל' במופע לעובדי ביטוח הראל. אלוש תוקע שופר במופע לעובדי אסותא באשדוד. בערוץ 12 אופירה אסייג מדליקה נרות שבת. בערוץ 14 מגי טביבי שוברת צום במהדורת חדשות. ב'האח הגדול' דנים ארוכות בהלכות קידוש ודיני נידה. ב'משחקי השף' כמעט כל מתמודד מברך 'בעזרת השם נעשה ונצליח' לפני שיגור מנה לשופטים. שׂרות בממשלה מפרישות חלה. סיון רהב-מאיר נותנת דרשות בטלוויזיה. ציציות הן ה-אביזר האופנתי. במבזק בגלי צה"ל מקריאים את זמני כניסת השבת ויציאתה. חיילים נהרגים לא בעד ארצנו, אלא על קידוש השם... זה נוכח במרחב הציבורי כולו – בפריים טיים, ברשתות החברתיות, בפלייליסט, בפוליטיקה, בצבא, בסלנג וברחוב. ישראל היא מדינה דתית מאוד מאוד."
מסקנה, השמאל המתרסק כבר מבין שהוא אובד בקרב המאסף על דמותה של ישראל. הם שוקעים בביטחה במדמנה הפרוגרסיבית, הולכים ומתמעטים, אבל מתעקשים להיאחז בקש. כל עתידם – מאחוריהם. יש להם סיבה משלהם להתבהל, ל-פ-ח-ד.
מנחם רהט

פניה ברגשטיין
במאמרה "דמותו של הילד בספרות הילדים העברית" כותבת ד"ר עדינה בר-אל כי ספרות הילדים בארץ בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים היתה ספרות "מגויסת", "תעמולתית", ברוח הציונות הסוציאליסטית וההתיישבות העובדת,
למשל שיר ערש של עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי-הרוסי: "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע." בהמשך היא מספרת לילדון על אביו שעובד ביום ושומר בלילה, ומציינת מה מצופה ממנו כשיגדל: ביום הוא ייצא עם אבא לחרוש בשדה ו"כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל" ובלילה – "הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו."
כלומר: האידאל אליו מחנכים את הצברים דור ראשון בארץ: תהיה חקלאי או פועל ותהיה שומר על הארץ. ורק ב-1977 אירע מהפך בעולם ספרות הילדים. באותה שנה פירסם יהודה אטלס (יליד 1937) את ספרו "וְהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אֲנִי." הספר כולל שירים קצרים מאוד, בלשון יום-יומית של ילדים, שיש בו התבטאות חופשית ביותר של ילד כלפי הוריו ובכלל. ("חדשות בן עזר", 1994).
אבל שירים על ילדות אישית וחוויות אישיות של ילדים ללא כל חינוך ל"ציונות וסוציאליזם" נכתבו הרבה לפניו. ואני מתכוון לשירים הנפלאים שכל ילד ידע בע"פ (אני עד היום יודע את רובם) של המשוררת החלוצה מקיבוץ גבת – פניה ברגשטיין, שדורות של ילדים התחנכו על שיריה. והשירים הם על כל דבר אישי שפוגש הילד:

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד, שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
לפרה האדומה יש עגלה קטנה חומה
יֵשׁ בַּדִּיר טָלֶה קָטָן וְכֻלּוֹ לָבָן לָבָן
לַפָּרָה הָאֲדֻמָּה יֵשׁ עֶגְלָה קְטַנָּה חוּמָה.

וכמובן –
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק,
הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ נוֹסֵעַ רָחוֹק.
בַּבֹּקֶר נוֹסֵעַ, בָּעֶרֶב הוּא שָׁב,
מוֹבִיל הוּא לִ"תְנוּבָה" בֵּיצִים וְחָלָב.

וגם
אַבָּא בָּא עִם עֲגָלָה –
נַעֲלֶה כֻּלָּנוּ.
דִּיוֹ, סוּסָתִי קַלָּה!
דַּי, הִנֵּה הִגַּעְנוּ!

רַצְתִּי, רַצְתִּי, וְנָפַלְתִּי,
וּמַכָּה בַּיָּד קִבַּלְתִּי!
אוֹי, כּוֹאֶבֶת הַמַּכָּה,
אִמָּא, תְּנִי לִי נְשִׁיקָה!

פַּנּוּ דֶרֶךְ, מִי זֶה בָּא?
– אָנֹכִי הוּא, בֶּן-אַרְבַּע!
יֵשׁ הַיּוֹם לִי יוֹם-הֻלֶּדֶת
וְאִמִּי טְרוּדָה, עוֹבֶדֶת,
הִיא טוֹרַחַת וְאוֹפָה
לִכְבוֹדִי עוּגָה יָפָה.
מִתְנוֹסֶסֶת הָעוּגָה,
אַךְ אוֹמְרִים לִי: – אַל תִּגַּע!
קֹדֶם יֵשׁ לִפְתֹּר חִידָה,
אִם חָכַמְתָּ אָז תֵּדַע:
מַה כָּתוּב עַל הָעוּגָה?
אַךְ אֲנִי אֵינִי טִפֵּשׁ
וְיוֹדֵעַ לְנַחֵשׁ:
שׁוֹקוֹלַד, שְׁקֵדִים, רִבָּה,
כְּתֹבֶת-נֹפֶת: בֶּן-אַרְבַּע!

ניקח למשל את שירי הערש. אני לא מאמין שהיתה אם יהודייה בהתיישבות העובדת ששרה לבנה את שיר הערש של עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי-הרוסי "שכב בני במנוחה" תהיה פועל ושומר. את השיר שרו המבוגרים לעצמם. לא לילד לפני השינה.

שירי הערש של פניה הם אחרים. ואישיים:

שִׁיר-עֶרֶשׂ לְתִרְזָה
לַיְלָה, לַיְלָה נוּם-נַנָּס
מְהַלֵּךְ לוֹ עִם פַּנָּס.
בְּכָל בַּיִת הוּא שׁוֹאֵל,
בְּכָל דֶּלֶת מִסְתַּכֵּל,
וּמֵצִיץ בְּכָל חַלּוֹן:
״מִי עוֹד לֹא שָׁכַב לִישֹׁן?״

לֵיל־מְנוּחָה
כּוֹכָבִים כְּמוֹ עֵינַיִם
מִסְתַּכְּלִים מִן הַשָּׁמַיִם:
לָמָּה זֶה אַתָּה עוֹד עֵר?
שְׁכַב נָא, שְׁכַב לִישֹׁן מַהֵר!
שְׁכַב־נָא, שְׁכַב, אַחַת וּשְׁתַּיִם!
כּוֹכָבִים מִן הַשָּׁמַיִם
כְּבָר מִזְּמַן אָמְרוּ לְךָ:
לֵיל-מְנוּחָה, לֵיל-מְנוּחָה!

אה וכמעט שכחתי, גם אצל פניה יש מי ששומר על הילדים. זהו השיר שהכי שנאתי:

מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ "לַיְלָה טוֹב" אוֹמֵר.

הילדים היו תמיד אומרים לי: "מי נובח כל הזמן זה כלבנו נעמן..."
(כל שירי וסיפורי פניה ברגשטיין:)
https://benyehuda.org/author/814

אלוף בומשטיין-בן מצא את האשם למתקפת החמאס
כמצוות שוקן ונבזלין, בעלי העיתון להם הוא משמש שכיר עט, גילה עורך העיתון הערבי בעברית "הארץ", אלוף בומשטיין-בן, מיהו האשם בהתקפת החמאס על ישראל.
"פרסום מסמכי חמאס בארה"ב נועד לחזק את נתניהו, אך הם מבססים את אחריותו לטבח," הוא כותב, "המסמכים נמסרו מישראל בידיעה שעיתונים ביקורתיים יוכלו להצדיק את מעשיה, ואת מעשי נתניהו, יותר מעמית סגל או מפוקס ניוז. אבל עולה מהם שמדיניות רה"מ כלפי הפלסטינים היתה המניע המרכזי לאסון".
"הפרוטוקולים ממפקדת סינוואר מלמדים שהוא תכנן לתקוף את ישראל עוד ב-2022, בימי 'ממשלת השינוי', והפעולה נדחתה בגלל מאמציו לגייס את חיזבאללה ואיראן לפעולה מתואמת. נתניהו וחסידיו בוודאי יראו כאן זיכוי מטענת 'אתה הראש, אתה אשם': חמאס רצה להשמיד את ישראל, גם כשבראשה עמדו נפתלי בנט ויאיר לפיד, ורק גרירת הרגליים של איראן וחיזבאללה גלגלה את האסון למשמרת של נתניהו. אבל אם ממשיכים לקרוא, מגלים שמסמכי סינוואר דווקא מבססים את אשמתו של ראש הממשלה ואת אחריותו לטבח 7 באוקטובר.
"סינוואר לא התעניין בהפיכה המשטרית, ואפילו לא במחאת הטייסים והאחים לנשק. הוא ראה ממפקדתו בעזה את הנוכחות היהודית המוגברת באל-אקצא ואת המגעים לנורמליזציה עם סעודיה – והחליט לפעול כדי לעצור את שני התהליכים, ולפני שישראל תשלים את פיתוח מערכת הלייזר ליירוט רקטות. מתברר שמדיניות נתניהו כלפי הפלסטינים, ולא כלפי בג"ץ, היתה המניע המרכזי לאסון."
(אלוף בן. בעיתון המודפס: "פרסום מסמכי חמאס נועד לשרת את רה"מ אבל מבסס את אשמתו", בדיגיטלי: "פרסום מסמכי חמאס בארה"ב נועד לחזק את נתניהו, אך הם מבססים את אחריותו לטבח – מדיני ביטחוני", "אל-ארצ'", 14.10.24)
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-10-13/ty-article/.premium/00000192-8641-d988-a3ba-dee148d90000
הבנתם? לפי בומשטיין-בן, מדיניות נתניהו כלפי הפלסטינים היא הסיבה להתקפה. ומהי המדיניות? 1. נוכחות יהודית מוגברת באל-אקצא. 2. מגעים לנורמליזציה עם סעודיה. 3. השלמת פיתוח מערכת הלייזר ליירוט רקטות.
באמת אשמה איומה.
כאילו טעם הקיום של החמאס מיום ייסודו (בעצם מיום ייסודם של "האחים המוסלמים") אינו חיסול ישראל, ורצח כל היהודים כתנאי לגאולה כמתחייב מדברי מוחמד המופיעים במצעו שאליהם הוא מחויב.
בומשטיין-בן ממשיך מסורת ארוכה של אנטישמים המאשימים את היהודים ברציחתם.
כזכור גם היטלר בנאומו המפורסם האשים את היהודים בהשמדתם:
https://www.youtube.com/watch?v=AHMDV5HRzz0
בשביל בומשטיין-בן הרי האוייב הוא נתניהו ולא סינואר, נסראללה, וחימנאי, ומכאן מגיעה הפיליסטיניות שלו.

רק בגלל השנאה נתניהו עדיין ראש ממשלה
נתניהו הוא "האיש השפל ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מסכן את חיינו," כותב עליו נחמיה שטרסלר, ומוסיף: "מדובר בראש הממשלה הכי גרוע, הכי מפקיר, הכי חסר אחריות שהיה לנו מאז קום המדינה."
ואז הוא שואל: "איך יכול להיות שאחרי שנה נוראה כל כך בנימין נתניהו עדיין בשלטון? לא רק שהוא לא נבעט מהכיסא, אלא שהוא אפילו מתחזק בעזרת גדעון סער? נראה שהוא ישרוד בראשות הממשלה עד לבחירות הבאות, בעוד שנתיים, ואולי אף מעבר להן."
והתשובה שלו: "מדוע לא הודח? זה נובע מאסטרטגיית השנאה שלו. הוא זרע כל כך הרבה שנאה, עד שפיצל אותנו לשניים. חצי עם, שהוא מסורתי-דתי-לאומני, שונא את החצי השני, כולל ערבים, זרים, אשכנזים, לבנים, ליברלים, אליטות ותקשורת. החצי הזה לעולם לא יצביע לשמאל-מרכז. ביבי גיבש אותו בעזרת הפצת רעל, שקרים ושנאה."
(נחמיה שטרסלר, "רק בגלל השנאה הוא עדיין ראש ממשלה", "אל-ארצ'", 14.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-15/ty-article-opinion/.premium/00000192-8ab4-d2ea-a7be-8ff54a8f0000
הפוך גוטה, בדיוק הפוך שטרסלר, השנאה היוקדת הלא רציונלית נגדו וראייתו ע"י הפרוטסטנטים כאוייב במקום סינואר, נסראללה, וחימנאי, וביטויי השטנה נגדו המייחלים להוצאתו להורג, היא-היא שמביאה לו את התמיכה. ללא השנאה נגדו סביר שלא היה מחזיק מעמד בשלטון. רק בגלל השנאה אליו נתניהו עדיין בשלטון.

השאיפות למותו של נתניהו
"בארטיק בחרתיק"
לפני שנים רבות היתה פרסומת לארטיק: "בארטיק בחרטיק." והנה הפרופסור למתמטיקה איתי בנימיני בן 59 מתל אביב. בחר בארטיק. הוא נכנס בתפילת יום כיפור לגן מאיר לעזרת הנשים עם ארטיק ביד, להכעיס את המתפללות במקום. איתי בנימיני הוא פרופסור למתמטיקה וראש המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן. הוא זכה בפרסים רבים לאורך השנים, והוא גם מצייר בזמנו החופשי ומעלה את זה לאינסטגרם, הציורים בדרך כלל נגד הממשלה, נגד הכיבוש וכד׳. ובעיקר נגד נתניהו:
הנה הראש הכרות של נתניהו, ראש ממשלה כמטרה צבאית של צה''ל:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872517&forum=scoops1
מסתבר שאפשר להיות בה בעת פרופסור ואידיוט.

ההיסטוריון אורי כרוך מפרסם את חלומו
לא צרצ'יל ולא צ'מברליין, אלא צ'אוצ'סקו
ההיסטוריון אורי כרוך (זה שמו המקורי?) עשה מחקר היסטורי השוואתי והגיע למסקנה שההשוואה שעשה בן דוד בין נתניהו לצ'רצ'יל וצמברליין אינה ראויה, כי לפי מחקרו הוא, נתניהו אינו דומה כלל לצ'רצ'יל, ולא לצ'מברליין, אלא לצ'אוצ'סקו. "אני מצפה," הוא כותב, "לסלק את נתניהו, עכשיו." ("חדשות בן עזר", 1994).
מכיוון שההיסטוריון אורי כרוך אינו מביא אפאראט מדעי המוכיח את התיזה שלו לדמיון בין נתניהו לצ'אוצ'סקו, ולא ברור מאין בכלל הוא הוציא את מסקנתו זו, מובן כי ההיסטוריון אורי כרוך אינו מתכוון לדמיון היסטורי במעשיהם של השניים, אלא לדמיון הפורה שקיים בראשו כאשר הוא מייחל שסופו של נתניהו יהיה כסופו של צ'אוצ'סקו, שיעמוד כמוהו לפני כיתת יורים.
כך יצא המרצע מהשק, כך התחלף לו המחקר ההיסטורי בפסיכולוגיה.
אורי כרוך, לא תמיד חלומות מתגשמים.

הפרדה מגדרית
סרט שהופק על ידי צה"ל בראשית שנות החמישים מראה את התפקיד החינוכי של הגדנ"ע בחינוך הנוער העולה מתימן והכשרתו לחברה הישראלית. קטע בסרט מראה על שילוב הבנות בחברה החדשה בארץ. בערוץ 14 קפצו על הקטע כמוצאי שלל רב בהקשר לוויכוח על ההפרדה במרחב הציבורי.
ינון אלישע הלוי-מגל כותב: אפרופו "גנבו את המדינה" קשה להאמין אבל הסרט הזה הוא מארכיון צה"ל מלפני כשבעים שנה. הטקסט מדהים ב-3:11 אגב מטפלים במחיצה בין גברים לנשים... צפו!
https://x.com/naaman_c/status/1845857724690538942?t=gqVmcZUYKjZyCsnOimiEQQ&s=03)
מר ינון אלישע הלוי-מגל, כאדם שהתפקר ושמאמין היום בשיוויון בין המינים, האם היית מקבל מצב שבו יש פוליגמיה ונישואי ילדות בכפייה ואונס, והשארתן אנאלפבתיות כמנהג עולי תימן באותן שנים. האם החברה הישראלית לדעתך צריכה לאמץ אותה מסורת מחדש?
ודוק: אין לזה כל קשר לתפילה בהפרדה, אלא לחברה בהפרדה. אז די עם הדמגוגיה.
נ.ב. הגיעה באמת העת לקצת הכרת תודה לרופאים, האחיות, המטפלות המורים, הגדנ"עיות – שטיפלו במסירות בעולי תימן.

שם המלחמה – מלחמת עזה
ראש הממשלה בנימין מילקובסקי-נתניהו מציע לקרא למלחמה הנוכחית "מלחמת התקומה". שם שמעורר מחלוקת.
https://www.youtube.com/watch?v=Fp0RPAFpnAk
השם "מלחמת התקומה" מזכיר שדוד גרין-בן גוריון רצה לקרא למלחמת העצמאות "מלחמת הקוממיות". מייצ'סלב בגון-מנחם בגין קרא לה "מלחמת השחרור" כרמז למטרת האצ"ל שחרור מהבריטים. הביקורת נגדו היתה שהמלחמה היתה נגד הערבים, לא נגד הבריטים, ולבסוף התקבל השם "מלחמת העצמאות"*.
שם המלחמה הנוכחית "מלחמת שמחת תורה" אינו מתאים כי אין שמחה במלחמה. זה לא כמו מלחמת יום הכיפורים.
גם השם "מלחמת ה-7 באוקטובר" אינו מתאים. ראשית זה תאריך לועזי, שנית המלחמה לא היתה ביום אחד. אפילו מהפכת אוקטובר (נובמבר בלוח היוליאני של בריה"מ) היתה יותר מיום אחד. לכן אני מעדיף את השם "מלחמת עזה". נכון המלחמה גם בלבנון וביו"ש, אבל הטבח הגדול ביהודים מאז השואה בשמחת תורה בא מעזה, ולכן זה השם שיש לקרא למלחמה.

* אני אישית דווקא מעדיף את השם "מלחמת השחרור" כי המלחמה הביאה את העם היהודי לשחרור משלטון זרים, ולשחרור חלק מא"י מכיבוש ערבי.

לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!

מסתבר שיש בארץ גיבורים חדשים החשים לעזרת העם ונושאים את האלונקה והם הסרבנים שעיתון "הארץ" מתחיל קמפיין עבורם.

הסרבנים הם הגיבורים מתחת לאלונקה
לאה ענבל דור (מישהו יודע מה שמה המקורי?) המתנאה בעצמה כ"סופרת וכותבת מאמרי דעה", והמעריצה את מבטא הנאציזם האנטישמי הגרמני ריכרד וגנר, מצאה גיבורים חדשים הלובשים עוז ומתנדבים בעם, והם הסרבנים.
"אלו הם ימי הכרעה," היא כותבת, "סיום המלחמה, החזרת החטופים והעקורים לביתם בהסדר מדיני כולל; או המשך מלחמה מיותרת עם קורבנות-שווא. אך אנחנו, המחנה הליברלי-דמוקרטי, לא לוקחים את גורלנו בידנו אלא תומכים במהלכיה המסוכנים, המלחמתיים והאלימים של ממשלת הזדון.
"היוצאים מהכלל הזה הם 130 חיילי מילואים שחתמו כי הם מסרבים לשרת, וישובו לכך רק אם נתניהו יחתום על עסקה לשחרור החטופים ויפסיק את תוקפנותו. שכן, בלעדי שני אלה, פגיעת המדינה בערך חיי האדם היא אנושה, ומעידה על אובדן הלגיטימיות של הממשלה.
"הם מודעים למחיר הגבוה שכפי הנראה ישלמו – ישיבה בכלא, או פגיעה אחרת – עד הכרזה עליהם כאויבי העם. אך בעיניהם, ממשלת נתניהו בוחרת במלחמת נצח מיותרת ועקובה מדם כדי לבצר את שלטונה, ובמצב כזה האי-ציות לחוק נחשב לפעולה אזרחית לגיטימית, המתיישבת עם הנחות היסוד של דמוקרטיה.
"תמיד יקומו מתוכנו מתנדבים. לכל משימה. את הלך הרוח הזה אפשר לתאר בעזרת שורה ידועה משיר של חנה סנש: 'קול קורא לי – והלכתי.' או על ידי שורה מתוך פזמון ישן של להקת הנח"ל: 'לאשר נישלח – שם פנינו.'
"הלא 'ראשונים תמיד אנחנו לאור היום ובמחשך' (המנון הפלמ"ח), ונתן אלתרמן היה לבטח שם בפינו (בשיר 'חצרו של קיבוץ') את המילים: 'אם היתה מימיו לו (לעם ישראל, לע"ד) שפחה חרופה, אני שפחתו הייתי.'
"בנסיבות החדשות, ועם ממשלה מושחתת ומנוונת, הופכת התפישה המורגלת הזאת לבדיחה נוראה. כי מי הם השולחים אותנו עכשיו בשליחויות של 'שירות האומה'? ולאן? ולטובת אילו אידיאות?
"האם לא צריך לעצור ולחשוב רגע לפני שקופצים לדום? אולי לערוך חשבון נפש – איך זה קרה שאנחנו התזמורת והם, הממשלה המופקרת בתולדותינו – המנצחים עלינו. הלוא אנו מביאים את תפארת הערכים שלנו ליעדים המושחתים והמרושעים שלהם שהורסים את המדינה. עד מתי נמשיך גם לציית וגם להנמיך קומה כמוכי אשמה? האם לא הבשיל כבר הזמן שנבין כי החובה האזרחית שלנו היא לא לציית?!"
(לאה עין דור, "תראו מי נכנס מתחת לאלונקה", "אל-ארצ'", 15.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-14/ty-article-opinion/.premium/00000192-8a79-da46-adda-8f7b2ac60000
הבנתם? הגיבורים החדשים של הוגת הדעות ענבל-דור המעריצה את וגנר, הם הסרבנים, וכמעריצה את וגנר היא קוראת לכולנו כולל עצמה ומשפחתה ללכת כצאן לטבח. מעניין באמת מה תאמר למחבל נוחבה שיגיע אליה? האם תשכנע אותו כמו יוכבד ליפשיץ שהיא בעד סרבנות?

אידיוטים המתגייסים יחי הסרבנים
מחרה אחריה כתב/ת "הארץ" יוענה גונן:
"זה מה שנגזר עלינו, אומרים לעצמם חיילי המילואים, שגויסו לסבב שלישי או רביעי. והרי כולנו יודעים שהמלחמה הזאת איננה גזירת גורל: הממשלה בוחרת להמשיך ולהמשיך אותה כבר יותר משנה, לפרק את ישראל ולהחריב את עזה, והכל למען המטרה המקודשת של שימור שלטון נתניהו ומימוש הפנטזיות האפלות של שותפיו המשיחיים. החטופים נשכחו מלב, צעירים נשלחים למות למען יעדים מומצאים, ציר פילדלפי מוצג כסלע קיומנו ואז ננטש כלאחר יד, ג'באליה "מטוהרת" שוב ושוב, פליטים מגורשים לצפון הרצועה ואז לדרומה, וחוזר חלילה – ועכשיו הלאה ללבנון, ומשם לאיראן, וחזרנו אליך שנית פילדלפי. ועדיין, החיילים המותשים והמופקרים ממשיכים להרוג ולהיהרג בתהלוכת מוות אינסופית, במקום לסרב להילחם במלחמת ברירה למען שלום המנהיג.
"ובכל פעם שהממשלה נחשפת במערומיה – מתנגדיה מתגייסים כדי להציל אותה מעצמה. הם מסיעים חיילים, אוספים תרומות, משתיקים כל קריאה למרי ולסרבנות, ובמו ידיהם מבצרים את השלטון שאותו הם כה מתעבים. ולכן נמשיך לבלוע עוד ועוד מזה, ונכסח כל בוגד שרומז שיש דרך אחרת."
(יוענה גונן, "כנראה שזה מה שנגזר עלינו", "אל-ארצ'", 15.10.24).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-10-15/ty-article-opinion/.highlight/00000192-8bf7-da70-a3f2-dbf782ba0000
הבנתם? מכיוון שהמלחמה היא למען נתניהו – הוא האוייב, ולכן הגיבורים המתנדבים בעם הם הסרבנים. מעניין מה י/תעשה יוענה גונן שיבואו אליה נוחבות לאונסה? האם תצעק להם שהיא/א בעד סרבנות?

[אהוד: אכן, "חבית הרעל" של העיתון לא פוסקת לפלוט את תכולתה המזהמת].

אנטישמיות שחורה –הכשר לרצח עם
נעשה לגיטימי בשיח האינטלקטואלי בשמאל האמריקאי לקרוא להשמדת ישראל ולמחיקתה מעל פני האדמה.
טה-נהסי הוא סופר אפרו-אמריקאי (שחור לא לבן מאפריקה) שזכה בכל פרס "אינטלקטואלי" נחשב בארה"ב, ושונא ישראל מובהק. כספרו האחרון הוא משווה באופן חד צדדי את מדיניות ישראל למדיניות של מדינות הדרום כלפי השחורים בהיסטוריה האמריקאית ("אפרטהייד"). היחס אליו בתקשורת האמריקאית במשך השנים הוא ללא פחות מ"נביא". הוא זכה במענקים ובפרסים נחשבים, המפיקה שלו היא אופרה ווינפרי, וכשהוא מפרסם ספר, הוא מוזמן באופן טבעי לאולפנים הנחשבים ביותר ומקבל מאמרי ביקורת בעיתונים המרכזיים.
אסופת מאמרים חדשה שלו "המסר", עוסקת בישראל. על סמך ביקור של שבוע שעשה ב"יריד ספרים" בגדה המערבית. הספר – שמאשים את ישראל בכל ההאשמות הידועות – התקבל בזרועות פתוחות על ידי המבקרים הרגילים של השמאל – אך באופן מפתיע ושלא הורגל אליו, קיבל גם ביקורות לא מעטות מאנשים שראו בו יצירה חד צדדית ושטחית. ביקורות אלו כלפי מי שעד כה היה ה"נביא" של השמאל האמריקאי, העבירו גלים של זעזוע בתקשורת האמריקאית.
טה-נהסי התארח בתוכנית הבוקר של CBS, ולראשונה בקריירה שלו, נשאל שאלות לא פשוטות על ידי אחד המארחים – טוני דוגיפל, שאיתגר אותו לגבי כמה עובדות הבולטות בספרו. הבולטות מכולן: שהוא לא מזכיר את האינתפיאדה השנייה, פיגועי ההתאבדות, והסיבה לכך שישראל בנתה חומת המפרידה בינה לבין יהודה ושומרון. המנחה גם איתגר את טה-נהסי לגבי השאלה האם ספרו איננו פשוט כסות לכך שהוא לא חושב שלישראל יש זכות כלל להתקיים. טה-נהיסי נראה בריאיון המום מכך שבכלל מאתגרים אותו בנושא ושלראשונה, לא משתחווים למוצא פיו.
קלטות שהודלפו מתוך ישיבת צוות של CBS אחרי הריאיון הראו שמנהלי הרשת ארגנו ישיבה סודית שבו הוזמן העיתונאי שהתעמת עם טה-נהיסי והטיחו בו האשמות על "חד צדדיות" בשאלות שלו. לפי הדיווחים, היה בכי מאחורי הקלעים של כלל הגורמים, הרבה דרמה, עיתונאים שתמכו דווקא בעמיתם אל מול עמדת הרשת. לאחר הדלפת הקלטות, מחזיקת המניות הראשית ב-CBS, שרי רדסטון הודיעה כי היא דווקא תומכת בעיתונאי ובאופן שבו שאל את השאלות ושהדבר מייצג "עיתונאות אמיתית" ולא מתחנפת. היא טענה שהיא תפעל כדי שהסטנדרט הזה יישמר. מה העתיד צופן לגבי נושא זה? מי יודע. עוד קרב במלחמת התרבות האמריקאית.
בזמן שהוויכוח הזה מתרחש, טה-נהיסי הוזמן לאולפנים של השמאל האמריקאי כדי לקבל ליטופי נחמדה ועידוד. כך, הוזמן למשל לפודקאסט של טרבור נואה – הממשיך המפורסם של גון סטיוארט בדיילי שואו, כדי שיוכל להצדיק את זוועות ה 7 באוקטובר בהקשר של ה"אפרטהייד הישראלי" והספק לגבי זכותה של ישראל להתקיים.
הליטופים שטה-נהיסי מקבל מהשמאל האמריקאי הוא עדות לכך שמלחמת התעמולה להשמדת ישראל מתרחשת מאחורי הקלעים של האולפנים והאינטלקטואלים בארה"ב – כאשר אנטישמיות וקריאה לרצח העם היהודי ומחיקת ישראל מהמפה נהפכו לנורמה בקרב חוגים אלו.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872509&forum=scoops1
למרבה הצער מסתבר שהאנטישמיות השחורה בארה"ב כבר לא פחותה מלבנה, והסכנה הגדולה היא שכמו לפני השואה נערך בעולם מאמץ אינטלקטואלי גדול של הכשר לרצח עם. השמדת ישראל.

דויטשלנד מטילה חרם נשק על ישראל
לפי דיווח בעיתון ה"בילד" הגרמני, ממשלת גרמניה חסמה את אספקת הנשק לישראל. ולמרות המצור על ישראל – כן נשלח נשק לנשיא ארדואן מטורקיה. השרים שחסמו את המשלוחים הם שר הכלכלה רוברט האבק ושרת החוץ אנאלנה ברבוק, שניהם חברים במפלגת "הירוקים" הגרמנית. שרת החוץ אף אמרה בחמישי בנאומה בבונדסטאג שמשלוחי נשק לישראל חייבים להיות תואמים לחוק הבינלאומי.
קנצלר גרמניה אולף שולץ התייחס לטענות בדיון בבונדסטאג שעסק ביום השנה למתקפת 7 באוקטובר, ואמר: "סיפקנו נשק ונספק נשק לישראל. זוהי הגישה של הממשלה הפדרלית." עוד אמר כי לא יפר את כללי הסודיות של מועצת הביטחון [הפדרלית], אך הם "קיבלו החלטות בממשלה שיבטיחו משלוחי נשק נוספים בקרוב," ואמר עוד כי "מדובר בהאשמות שווא."
זאת לאחר שבפועל, החל מחודש מרץ, לא ניתנו בגרמניה רישיונות לאספקת נשק לישראל, ולמרות דבריו של הקנצלר – הסיבה היא שאספקת הנשק נבלמה במועצת הביטחון הפדרלית על ידי שני השרים. על פי המידע שהגיע לעיתון, מפלגת "הירוקים" חסמו את האישורים כל עוד ממשלת ישראל לא תעביר לממשלת גרמניה התחייבות כתובה שהנשק שמגיע מגרמניה לא ישמש לרצח עם – כפי שישראל התחייבה.
עוד דווח כי ממשלת ישראל דווקא חתמה על ההתחייבות לפני כמה ימים, כשהמסמך החתום הגיע לברלין ביום חמישי, ולכן ייתכן כי אולף שולץ הודיע שאספקה נוספת של נשק תתבצע בקרוב.
משרד הכלכלה שבראשותו ברבוק ממפלגת הירוקים מסר ל"בילד" כי "הוא אינו נוהג לספק מידע על החלטות והצבעות במועצת הביטחון הפדרלית," וכי ממשלת גרמניה "משתמשת בכל האמצעים כדי לחזק את ההגנה העצמית של ישראל במסגרת המשפט הבינלאומי."
עם זאת, דווח כי בספטמבר 2024 מועצת הביטחון הפדרלית אישרה עסקה לאספקת נשק בהיקף כולל של 336 מיליון אירו לטורקיה, אף על פי שנשיא טורקיה ארדואן ממשיך לתקוף את האזורים הכורדיים ומעניק תמיכה וגיבוי למחבלי חמאס."
(''השמועות היו מוגזמות?'' למרות ההכחשות – גרמניה הטילה אמברגו נשק על ישראל)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872444&forum=scoops1

גם ראש ממשלת איטליה (בעלת בריתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה) ג'ורג'יה מלוני, אמרה בפרלמנט ברומא כי "מאז 7 באוקטובר לא סיפקנו יותר חימושים ונשק לישראל. הקפאנו את כל החוזים." כמו כן, אמרה כי "מה שישראל עושה נגד כוחות יוניפי"ל בלתי מתקבל על הדעת." בנוסף, הודיעה כי תבקר בקרוב בביירות.
ר''מ איטליה: ''מאז 7/10 לא סיפקנו נשק לישראל, הקפאנו את כל החוזים''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872776&forum=scoops1
בשעה ששתי בעלות הברית דויטשלנד ואיטליה מונעות נשק מישראל כואב לקרוא כי שורד שואה בישראל בן 97 נאלץ לצאת לחדר המדרגות כהגנה מרקטות האוייב.

שורד שואה עומד במדרגות
דב לנדאו, שורד שואה מאושוויץ, בן 97 יוצא אל חדר המדרגות של הבניין בו הוא מתגורר בתל אביב. ותועד על ידי הצלם חיים גולדברג בשעת האזעקה בתל-אביב.
16 מבני משפחתו לוקחים חלק בלחימה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872649&forum=scoops1
נאחל לו בריאות וחיים טובים ומאושרים וניצחון מהיר על אויבינו.

חבר הפרלמנט הסקוטי מטעם המפלגה הסקוטית הלאומית ג'ון מייסון גורש מהמפלגה בגלל התעקשות שלא היה רצח עם בעזה.
חבר הפרלמנט הסקוטי מטעם המפלגה הסקוטית הלאומית ג'ון מייסון גורש מהמפלגה בגלל התעקשות שלא היה רצח עם בעזה.
מייסון, חבר הפרלמנט הסקוטי הוותיק ממחוז גלזגו שטלסטון, אמר גם כי "אם ישראל היתה רוצה לבצע רצח עם, הם היו הורגים הרבה הרבה יותר."
(ותיק המפלגה נחקר על ידי המפלגה בגלל ההערות ברשתות החברתיות ואמר שעכשיו הודיעו לו שהוא יורחק).
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872766&forum=scoops1
קשה להאמין איך השתנתה סקוטלנד מימיו של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרוזן ה-1 לבית בלפור, עד חַמְזה הארוּן יוּסף הפקיסטני שעמד בראש המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) וכיהן בתפקיד הסקוטי הציבורי הבכיר ביותר, כשר הראשון (ראש השרים) של ממשלת סקוטלנד בין מרץ 2023 לאפריל 2024.
בקרוב בריטניה כולה תחת כיבוש מוסלמי.

מה חיפשו סטודנטים ממפלגת בל"ד בסמינר ברמאללה?
עשרות סטודנטים ערבים בעלי אזרחות ישראלית החברים בתאי הסטודנטים של בל"ד קיימו את המפגש השנתי של התנועה ברמאללה. במפגש שעסק ב"מציאות הפלסטינית בשטחי 48," התקיימו סדנאות והרצאות שעסקו בהכשרת הסטודנטים להנהגת ערביי ישראל. הסטודנטים גם ביקרו ב"מוזיאון הפלסטיני בביר זית."
תאי הסטודנטים של בל"ד פעילים במספר אוניברסיטאות בישראל, ובמפלגה מייחסים לעבודה בקרב הסטודנטים משמעות רבה – כך למעשה גם קמה מפלגת בל"ד, מתוך התארגנות של סטודנטים באונ' העברית בירושלים בהובלת עזמי בשארה – מייסד בל"ד שברח לקטאר לאחר שנחשד בריגול למען חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון ה-2.
עפ"י הפרסום של תנועת הסטודנטים ג'ופרה, ההרשמה לכנס ברמאללה התקיימה ע"י נציגים באוניברסיטת חיפה, בטכניון, באונ' תל אביב, באונ' בר אילן, באונ' רייכמן, באר שבע, העברית ובמכללות נוספות.
בפוסט שפירסמה המפלגה נכתב כי המפגש נפתח בדקת דומייה לשהידים ושירת ההמנון (בלאדי). במפגש הרצו חבר הכנסת לשעבר סמי אבו שחאדה יו"ר בל"ד, המרגל המורשע אמיר מח'ול, ששימש כמנכ"ל ארגון הגג של כל העמותות של ערביי ישראל והורשע ב-2010 בריגול עבור חיזבאללה. מח'ול נשפט ל-9 שנים ושוחרר ב-2019. בנוסף נפגשו הסטודנטים, המגיעים מאוניברסיטאות מובילות בישראל, עם אשתו של המחבל מראוון ברגותי, פדווא ברגותי, וכן עם אשתו של הרוצח וליד דקה.
לפני כחודשיים התקיים מפגש הנוער של תנועת הנוער של בל"ד אף הוא ברמאללה, בהשתתפות כ-100 בני נוער, תחת הכותרת "עין לעזה". במהלך הכנס נפגשו בני הנוער – כולם עם אזרחות ישראלית, עם קבוצות נוער ברמאללה. גם כנס זה נפתח בדקת דומייה לזכר השהידים ובשירת ההמנון הפלסטיני.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=872596&forum=scoops1
אם היה להם יושרה הם היו צריכים ללכת למשרד הפנים ולוותר על האזרחות הישראלית.
כשם שיש לשלול את קיומה בישראל של מפלגת בל"ד, יש לדאוג שילכו בעקבות מייסדם עזמי בשארה לקטאר.

עבירות מין בחניון הסנטר, והתעללות בכלב:
אלו בני הזוג שהואשמו בקשר עם איראן
האישום נגד ולדיסלב ויקטורסון (30) ובת זוגו אנה ברנשטיין (18), שבמסגרתו נחשף שביצעו "משימות" בשליחות טהרן, העלה שורה של סיפורים מעברם של השניים – על עבירות מין בקטינות והתעללות בכלבים.
ויקטורסון, שהספיק להחליף את שם משפחתו למקוקלין, (הנה חשיבות ידיעת השם המקורי נ.כ.) הוא דמות מוכרת למשטרה, אחרי שהורשע בתקיפה מינית של קטינות ואף ריצה שנתיים מאסר על כך. בשנת 2015 פרקליטות מחוז תל אביב הגישה כתב אישום חמור נגדו, בעת שהיה בן 20, בגין שורה של עבירות מין חמורות כלפי קטינות. לפי כתב האישום, שהוגש על ידי עו"ד מרדית שיבאן-פרקל מהפרקליטות, ויקטורסון הואשם בביצוע עבירות מין כלפי שש ילדות ונערות בגילי 12 עד 14, וגם בעילת קטינה מתחת לגיל 14, מעשה סדום ומעשים מגונים תוך שימוש בכוח.
ויקטורסון נהג לפגוש את הקטינות במקומות ציבוריים כמו דיזנגוף סנטר בתל אביב, וכן יצר קשר עם חלקן דרך הרשתות החברתיות. לפי הנטען, הנאשם ניצל את פגיעותן ותמימותן של הקטינות לביצוע המעשים.
במקרה אחד, מזעזע במיוחד, נטען כי ויקטורסון ביצע מעשה סדום באחת הקטינות בחניון דיזנגוף סנטר. לפי כתב האישום, הקטינה ביקשה ממנו מיספר פעמים לחדול ממעשיו, אך הוא המשיך ואמר לה: "אני יודע שאת אוהבת את זה."
בנוסף, כתב האישום מייחס לויקטורסון הפצת תמונות עירום של הנערות ללא הסכמתן, לאחר שביקש מהן לצלם את עצמן או צילם אותן בעצמו.
בבקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים, ציינה הפרקליטות פרטים מעימות שנערך בין ויקטורסון לאחת הקטינות. בעימות זה, הקטינה תיארה כי ויקטורסון ביצע בה אקט מיני בכוח ואמרה: "אחרי שאמרתי שש פעמים לא, אז הוא הפסיק." בתגובה, אמר ויקטורסון: "אני תמיד עוצר אחרי שתיים."
במהלך חקירתו, הוא הודה במרבית המעשים המיוחסים לו, אך הכחיש כי כפה את עצמו על מי מהנערות. כשנשאל מדוע הוא מקיים יחסי מין עם קטינות, והאם לא ידע שזה אסור, השיב: "ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא ידעתי מה מחכה לי על זה." בהזדמנות אחרת אמר לחוקרת: "אני חייב להפסיק להכיר קטינות."
ויקטורסון הורשע בעבירות והעונש שנגזר עליו היה שנתיים מאסר בפועל. אחרי שריצה את עונשו ושוחרר מהכלא, בשנת 2019 הוצא נגדו צו מעצר אחרי שהתכתב ברשת עם נערות בניגוד לצו הפיקוח. "קיימת תשתית ראייתית וחשד סביר כי החשוד ביצע עבירות מין בקטינות. בימים האחרונים עלה כי החשוד יצר קשר עם מיספר קטינות באמצעות הרשתות החברתיות. לאחר מכן נפגש עימן וביצע בהן מעשים מיניים. כמו כן בחקירה עלה כי החשוד צילם את הקטינות בעירום," נכתב בצו מעצר.
אתמול, אחרי שהפרשה נחשפה ושמו שוב פורסם, הקפיצו אותם מכרים את הפוסטים בפייסבוק עליו והשתעשעו עם הרעיון שאותו ולדי, כפי שהם נהגו לכנות אותו, מואשם כעת בריגול לטובת איראן: "זוכרים את ולאד הפדופיל מ-2015? אז הוא הפך לסוכן איראני. אני בשוק," כתבה מכרה שלו. "הוא חיפש עבודה במשמרות (המהפכה)," השתעשע בחור בשם סרגיי.
בת זוגו אנה ברנשטיין, שגם היא נאשמת בפרשה, היא דוגמנית מפתח-תקווה, ובפייסבוק השניים מוגדרים כמאורסים. בחודש אוגוסט היא העלתה סרטון לטיקטוק ובו נראית הכלבה שלה מפרכסת, אחרי שהאחרונה נתנה לה עוגיית חשיש.
https://www.ynet.co.il/news/article/rktgaji1jl?utm_source=ynet.app.ios&utm_term=rktgaji1jl&utm_campaign=general_share&utm_medium=social&utm_content=Header
מסתבר שבנוסף לחשש מארגוני הפשיעה הערביים יש סכנה גדולה גם מעבריינים ישראליים שמחפשים מקור פרנסה קל בשירות למען איראן, או עבור אויבים אחרים.
נעמן כהן

אָדָם שָׁב לְבֵיתוֹ
שִׂנְאַת יוֹמוֹ.
תּוֹלֶה אֶת מַכְאוֹבוֹ,
מְפַלֵּס לוֹ דֶּרֶךְ, מִבַּעַד
לַחֲרָדָה
אֶל אֱלֹהָיו.
שֶׁיַּאֲצִיל עָלָיו.
יַהֲפֹךְ אֶת חֲלוֹמוֹתָיו
הָאֲפֵלִים
הָאֲדָמָה תִּנְשֹׁם קְצוּבוֹת
דָּכְיָם שֶׁל הַמַּיִם יַקִּיפוּ
אֶת הַלֵּב
וּבַת קוֹל שֶׁל הַמַּיִם
תָּצִיף לְבָבוֹת.