* מיתוס מלחמת הברירה – כעת, כשאנו רואים את המערך המפלצתי בלבנון, לאורך הגבול עם ישראל, וכשאנו נחשפים לתוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה, וכשעברנו את 7 באוקטובר, ואנו יודעים שאירוע כזה בצפון עלול היה להיות הרבה יותר קטלני, ושאם אירוע כזה היה סימולטני למתקפת חמאס בדרום הייתה זו סכנה קיומית – יש עוד אדם שפוי אחד במדינה, שיש לו ספק בצורך במתקפת נגד מקדימה?
אנחנו חייבים לחזור למרכיב החשוב כל כך בתורת הביטחון של ישראל – מתקפת נגד מקדימה. המתנגדים למלחמת "שלום הגליל" הוציאו שם רע למתקפת הנגד המקדימה, שאותה הם כינו "מלחמת ברירה". הטענה היתה שרק מלחמת אין ברירה מוצדקת, ומלחמת אין ברירה זו מלחמה שבה אנו מותקפים, בעוד מלחמה שאנו יוזמים היא "מלחמת ברירה" והיא לא לגיטימית.
איני טוען שמלחמת ברירה היא מוצדקת, אלא שמתקפת נגד מקדימה, כדי למנוע איום על ישראל, היא מלחמת אין ברירה. הברירה שלנו היא בבחירת העיתוי ושיטת הפעולה של המתקפה המקדימה, אך לחובה שלנו ליטול יוזמה כדי להסיר איום, חובתנו להתייחס כאל מלחמת אין ברירה.
האם היה עלינו להמתין ל-7 באוקטובר כדי לעשות את מה שאנו עושים ברצועת עזה לאחר הטבח? היה עלינו לעשות זאת לפני יותר מעשרים שנה, כשהאיום היה קטן לאין ערוך. האם היה עלינו להמתין עד שחיזבאללה יתקוף אותנו ויכבוש את הגליל?
האמונה שאנחנו חסינים מהפתעה, היא אמונה משיחית. אף מעצמה לא היתה חסינה מהפתעה. החוכמה היא לא להמתין להפתעה של האוייב, אלא להפתיע את האוייב. לכן, המחדל הגדול של 7 באוקטובר, יותר מהכשל המודיעיני ויותר מהכשל המבצעי, הוא המחדל המדיני – אפס המעשה מול ההתעצמות של חמאס. והמחדל בצפון, מול חיזבאללה, חמור הרבה יותר, למרות שתרחיש כיבוש הגליל לא יצא לפועל.
רק לפני חודש, הן הדרג המדיני והן הדרג הצבאי דיברו על הסדרה בצפון. כלומר, גם אחרי 7 באוקטובר הם לא למדו.
הלקח החשוב ביותר, הוא למנוע הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון, בסמוך למרכזי האוכלוסייה הגדולים ביותר של ישראל. את רעיון העוועים הזה יש להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה.

* הישג לחיזבאללה – שיחת הטלפון בין ביידן לנתניהו הניבה הישג... לחיזבאללה. נתניהו נעתר ללחצו של ביידן והורה לצמצם באופן משמעותי את התקיפות בביירות.
אנחנו במלחמה. לאחר שנת התחפרות בגבול לבנון, נטלנו את היוזמה ואנו באופנסיבה. איזה טמטום הוא לעצור את האופנסיבה ולתת לאוייב להרים את הראש. ביירות היא בירת חיזבאללה, ועלינו להכות בו עד חורמה.
אם החלטתו של נתניהו זכאית מחמת הספק, שמא תמורת עצירת התנופה הרווחנו הישגים ביטחוניים שאיננו יודעים מהם, הרי התנהגותו של ביידן בלתי נסלחת. מתחילת המלחמה הוא מפריע לנו, הוא בולם אותנו, הוא עוצר אותנו, הוא מנג'ס לנו, הוא מציק לנו. הוא הפריע לנו בעזה, הוא מפריע לנו בלבנון, הוא מפריע לנו מול איראן. הוא גם עשה הרבה מאוד כדי לסייע לנו, כולל סיוע בהגנה עלינו מפני הטילים האיראנים. אבל בעיניי זו מחויבות של ארה"ב לבעלת בריתה הנאמנה ביותר, מול האויבים הגדולים ביותר לא רק של ישראל אלא גם של ארה"ב. נכון לצפות מארה"ב לתמיכה ללא סייג בישראל ובכל פעולותיה אחרי 7 באוקטובר.

* עדיין חי – נעים קאסם עדין חי.
ואנחנו לא תוקפים בביירות.
זהו, נתניהו, נמאס לך לתת לצה"ל לנצח?

* בגידת יוניפי"ל – יוניפי"ל, הכוח הצבאי של האו"ם לשמירת השלום בלבנון, שהוקם ב-1978, לאחר מבצע ליטני, קיבל לראשונה סמכויות אכיפה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006). משימתו היתה אחת – להבטיח שחיזבאללה לא יחצה את הליטני דרומה ושצבא לבנון יהיה הכוח הצבאי היחיד בשטח זה.
יוניפי"ל בגד בייעודו, לא נקף אצבע כדי למנוע את הפיכת דרום לבנון למפלצת טרור שספק אם היתה כמותה בעולם, כולל מוצבי טרור מבוצרים היטב בסמוך לעמדות יוניפי"ל.
ועכשיו, אחרי כישלונו המוחלט, כאשר ישראל דורשת ממנו להסתלק כדי לא להפריע, מזכ"ל האו"ם מתעקש שיוניפי"ל יישאר בשטח, כדי להסתובב לצה"ל בין הרגלים ולהגן על חיזבאללה. וכשכוח יוניפי"ל נפגע, האו"ם והאיחוד האירופי מתבכיינים ובאים בטענות אלינו.
שגרירי הצביעות המתחסדת.

* התגובה שלא היתה – ברגע שזוהה מטח הטילים הראשון מאיראן באפריל, ישראל היתה צריכה לשגר מאות טילים לבנק מטרות אסטרטגיות באיראן. מערך ההגנה האווירית של איראן חלש מאוד וכמעט כל הטילים היו פוגעים, ומסבים נזק אסטרטגי משמעותי לאיראן.
מדוע לא עשינו זאת?
כי אין לנו מערך טילים.
מדוע אין לנו מערך טילים? הרי כבר שלושים שנה אנחנו מודעים לכך שאיראן היא האוייב מיספר אחד. ולפני 34 עברנו את מלחמת המפרץ, שבה הותקפנו בטילים בידי עיראק.
אחרי שבעה באוקטובר אף אחד לא יוכל לספר לנו, שהסיבה לכך היא שהתמקדנו בהכנות למלחמה במעגל הראשון, הסמוך אלינו.
הסיבה היא קוצר ראות, חוסר מעוף, שמרנות.
ליברמן, כשר הביטחון, החליט על הקמת חיל טילים ואף תקצב זאת, תוך התנגדות של חיל האוויר. אבל לא היה לזה המשך.
ועדת החקירה הממלכתית שתקום, והיא תקום למרות מאמצי הסיכול הפחדניים של נתניהו, חייבת לבחון גם את הנושא הזה.
ישראל חייבת להגיב בעוצמה על המתקפה האיראנית. היא תיאלץ לעשות זאת באמצעות מטוסי חיל האוויר. בפעולה כזאת עלולים ליפול מטוסים. טייסים עלולים להיהרג או ליפול בשבי.

* שכרון החולשה – בשלושה מקומות נפרדים, באותו יום, קראתי אזהרה מפני "שכרון הכוח" של ישראל. בראיון עם חיים באר, בפשקוויל של גדעון לוי ובמאמר משיחיסטי של סרבנית ההתפכחות זהבה גלאון, שבו היא מטיפה להקמת מדינה פלשתינאית, כאילו לא למדנו רק לפני שנה את משמעות השכנות עם מדינה פלשתינאית.
שכרון כוח? הרי האסון שחווינו ב-7 באוקטובר ומה שהוכן לנו בגבול לבנון הם תוצאה ישירה של שכרון החולשה שלנו. מסתבר שיש מי שלא נגמלו מההתמכרות לחולשה.

* עיתונות מגויסת – ישראל היא אומה במלחמה, וחֶברה של אומה במלחמה היא חברה מגויסת. והרי החדשות: גם "הארץ" מגויס. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות, הן שהוא אינו מגויס לצד הישראלי במלחמה.
"הארץ" מגויס להמרדה ולהסתה לעריקה מהמלחמה. חברי דבוקת שוקן מתמקדים בשבועות האחרונים בפרויקט הזה. בכל יום כמעט יש לפחות פשקוויל הסתה אחד לעריקה מהמלחמה. פעם זה אורי משגב. פעם ב. מיכאל, פעם רוגל אלפר. או ליתר דיוק – פעם ביום רוגל אלפר. וכך שאר חברי הדבוקה.
כך, למשל, פישקוולה יוענה גונן: "החיילים המותשים והמופקרים ממשיכים להרוג ולהיהרג בתהלוכת מוות אינסופית, במקום לסרב להילחם במלחמת ברירה למען שלום המנהיג." לא זו בלבד שהיא מסיתה לעריקה, היא מגנה את החיילים שאינם עורקים. והיא משגרת את חיציה המורעלים לא רק לעבר הממשלה ותומכיה, אלא גם לעבר מתנגדי הממשלה ובעיקר נגד תנועות המחאה, כיוון שהם אינם מסיתים לעריקה: "בכל פעם שהממשלה נחשפת במערומיה – מתנגדיה מתגייסים כדי להציל אותה מעצמה. הם מסיעים חיילים, אוספים תרומות, משתיקים כל קריאה למרי ולסרבנות, ובמו ידיהם מבצרים את השלטון שאותו הם כה מתעבים."
כל הסיפור של מלחמת ברירה, עקום ביסודו, כי המשמעות שלו היא שרק כאשר אנו מותקפים מותר לנו להתגונן, ואסור לנו להסיר את האיום לפני המתקפה. אבל המלחמה הנוראית הנוכחית היא מלחמת האין ברירה המוחלטת, שכן היא החלה בטבח 7 באוקטובר. בטח בפשקוויל הבא שלה היא תגער בחברי כיתות הכוננות בבארי ובניר עוז על מלחמת הברירה שלהם ב-7 באוקטובר. במקום למלא את תפקידם כיהודים ולהישחט הם העזו "להרוג ולהיהרג בתהלוכת המוות האינסופית."

* בוחרים במוות – קראתי רשומה מבחילה של עריק מלחמה שמצדיק את עריקתו. מה שהגעיל במיוחד, הוא שפע תגובות העידוד לפשע נגד מדינת ישראל.
אחת המעודדות כתבה לו "תודה לכם שאתם בוחרים בחיים." בוחרים בחיים?! מפקירים חיים!
הבוחרים בחיים הם אלה שעריקי המלחמה הללו נועצים סכין מורעלת בגבם – לוחמי צה"ל ברצועת עזה, בלבנון וביו"ש, המחרפים את נפשם להגנה על חיי אזרחי ישראל וילדי ישראל. עריקי המלחמה לא בוחרים בחיים, אלא במוות. הרי אם כולם היו נוהגים כמותם, כולנו היינו נשחטים כמו בכפר עזה ובארי. ובעוד התירוץ התורן לעריקתם הממארת היא "הפקרת" החטופים, ברור שהמעשה הנורא שלהם מחזק את סירובו של סינוואר לשחרר את החטופים.
גם אני הגבתי לרשומת העריק. איחלתי לו לשבת 15 שנה בכלא – העונש המידתי הראוי לעריקה במלחמה, על פי חוק העונשין הצבאי.

* חיים בגלות – שני המנהיגים של פוליטיקת ההשתמטות, דרעי וגולדקנופף התראיינו והוכיחו ניתוק מוחלט מעם ישראל, מהישראליות. הם מייצגים ציבור שפיזית גר בארץ ישראל, אך במהותו הוא חי בגלות. העלאת אחינו מהגולה לישראל היא משימה ציונית חשובה.
חוק ההשתמטות הנרקם הוא חוק מושחת – השתמטות תמורת שלטון. הברית הטמאה בין הביביזם וההשתמטות. אנחנו נאפשר לכם להמשיך להשתמט ונמשיך לממן את השתמטותכם, ואתם תמשיכו לתמוך ללא תנאי בשלטון הביביסטי. חוק רקוב.
מיד קופצים האוטומטים ומזכירים שגנץ אמר ככה ולפיד אמר ככה וחוזרים לרבין ולבן גוריון. כאילו זה מכשיר את השרץ. אכן, שני האשמים העיקריים בהשתמטות הם בן גוריון ובגין. שני מנהיגים דגולים, אך בנושא הזה החלטותיהם הם בכייה לדורות. בן גוריון אשם בכך שאישר את הסדר השתמטותו אומנותו, שנתן את הלגיטימציה לחילול השם – "לימוד התורה" כקרדום לחפור בו כדי להשתמט מצה"ל, הגם שהפטור היה מצומצם למדי. בגין אשם בכך שפרץ את הסכר ואיפשר לכל החרדים להשתמט.
אז מה? אז זה אומר שצריך להמשיך לנצח את החרפה הזאת, את העוול הזה? הרבה דברים השתנו. חלקם של החרדים באוכלוסייה גדל לאין ערוך, ולא יעלה על הדעת שחלק גדול כל כך בציבור ישתמט.
והשינוי העיקרי הוא השנה האחרונה. היום ברור שאין המדובר רק בעיקרון של שוויון בנטל, אלא בצורך חיוני ביותר בעוד לוחמים, כי צה"ל קטן מאוד ביחס לצרכי הביטחון וכיוון שצה"ל איבד כל כך הרבה חיילים שנהרגו ונפצעו. וכאשר עול המילואים קשה כל כך וממושך כל כך, איך אפשר להביט למילואימניקים בעיניים ולומר שאינטרס מפלגתי ואישי צר יאפשר את המשך ההשתמטות ההמונית החולנית.
אז מה אני מציע במקום חוק ההשתמטות? איזה חוק גיוס אני מציע לחוקק? אין שום צורך בחוק גיוס חדש. יש חוק שירות ביטחון המחייב את כולם להתגייס. כל המוסיף גורע.
האם אפשר לאכוף גיוס של החרדים? איני יודע. אך אני יודע שחייבים לעשות מעשה. מה שנדרש הוא שמדינת ישראל תפסיק לממן את ההשתמטות. אף אגורה לחינוך העצמאי שמחנך להשתמטות. אף אגורה לישיבות ההשתמטות. ובמקביל – השקעת עתק בחינוך החרדי הממלכתי. יבחר כל הורה האם לממן מכיסו חינוך להשתמטות, או לקבל חינם מהמדינה חינוך חרדי, המחנך להשתלבות במדינה כולל גיוס לצה"ל.
אני מאמין שזה יביא לגיוס שיילך ויגבר. וגם אם לא, לפחות לא נממן את ההשתמטות.

* האוצר נלחם במילואימניקים – האוצר מציע לאסור על מילואימניקים לעבוד במקום עבודתם, כאשר הדבר אפשרי, ובכך לחסוך את "השכר הכפול" שמקבל המילואימניק.
אגדת "השכר הכפול" היא פופוליסטית – הה, תראו את המילואימניקים הנצלנים האלה; לא מספיק שאנו משלמים להם שכר, בחופשות שלהם או ככל שהם יכולים, הם גם הולכים לעבוד ובכך שודדים את משלם המיסים הישראלי.
מה זה שכר כפול? האם משלם המיסים משלם למילואימניק שכר בנוסף למילואים? כמובן שלא. אותו מילואימניק חרוץ, שבנוסף למילואים גם עובד, לא מקבל שכר נוסף מן המדינה, אלא מהמעסיק שלו. כלומר, המדינה אינה נפגעת מכך. יתר על כן, אותו מילואימניק תורם לכלכלת המדינה בעצם עבודתו ובמיסים שהוא משלם על עבודתו זו ובמיסים שהמעסיק משלם עליו. כלומר, המדינה רק מרוויחה מכך.
החיסכון היחיד שיכול להיות כתוצאה מההצעה, אם תתקבל, הוא שפחות ופחות אנשים ישרתו במילואים. אבל החיסכון הזה הוא חיסכון פירוס – הרי השירות הזה חיוני מאוד לביטחון המדינה, וגם כך יש שחיקה אחרי שנת המילואים הקשה הזאת.
המילואימניק שמשרת חודשים רבים כל כך במלחמה, וכבר עושה סבב שני ושלישי, רוצה לשמר את הקשר שלו אל מקום העבודה, אל המעסיקים שלו, הן מתוך רצון לעשות ולתרום יותר, והן מתוך חרדה למקום עבודתו, שיחפש עובד אחר שאינו "מבלה" חודשים במילואים.
אני משרת במילואים כבר שנה וממשיך לעבוד. אני בכוננות 24/7, בלי חופשות ובלי שבתות וחגים. אני כל הזמן על מדים ונעליים, נשק עליי, הציוד בקרבתי, שומר בכל יום או לילה, שלושה תדריכים בשבוע, אימון כמעט מדי שבוע. אם לא אעבוד, העלות שלי לצה"ל לא תרד. האם הרצון שלי להמשיך לעבוד ולתרום, כאשר החקלאות משוועת לידיים עובדות, תורם לכלכלת המדינה או פוגע בה? אלמלא כיתות הכוננות, שחבריה משתדלים ככל האפשר להמשיך בעבודה, צה"ל היה צריך להביא לכאן מילואימניקים אחרים, לדאוג להם ללינה ולאוכל, שנחסכים לצה"ל בשירות שלנו, הם פחות מתאימים להגנה על היישוב, לא מכירים אותו כמונו וכו'. אנחנו חוסכים לצה"ל סכום משמעותי, ובנוסף לכך תורמים בכך שאנו גם עובדים. אז מה תפתור הצעת האוצר?
הצעת האוצר היא פגיעה במילואימניקים. זו תרומת האוצר למאמץ המלחמתי?

* חלק מהמלחמה הגדולה על הארץ – הממשלה החליטה על יום אבל לאומי לזכר טבח שמחת תורה, בכ"ה בתשרי. אם הבנתי נכון את ההחלטה, אין המדובר בהחלטה הנוגעת לשנה זו בלבד, אלא כיום זיכרון קבוע.
לדעתי, אין מקום ליום זיכרון נפרד לטבח ולמלחמת "חרבות ברזל" או כפי שיקבע שמה. למרות העוצמה של רעידת האדמה הנוראה שפקדה אותנו אשתקד, היא אינה עומדת בפני עצמה, אלא חלק ממלחמתנו על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. מלחמה שהחלה לכל המאוחר במאורעות תר"ף (1920) וקיצה אינו נראה באופק. יש לנו יום זיכרון לאומי לחללי המלחמה הזאת, חללי צה"ל ופעולות האיבה, ביום הסמלי והמתאים לו ביותר – ערב חג העצמאות. ביום הזה נתייחד גם עם חללי 7 באוקטובר ו"חרבות ברזל". יש מקום לאזכרה ממלכתית, כפי שיש לזכר חללי כל אחת מהמלחמות. אבל לא יום זיכרון לאומי.

* מפגן של אהבת ישראל – בכיכר החטופים בת"א נערכה תפילת יום הכיפורים, במרחב הציבורי, מטעם ארגון רבני צֹהר וישיבת "אורות שאול", ביוזמה והובלה של ראש הישיבה הרב תמיר גרנות, איש מופת, שבנו אמיתי נפל במלחמה. התפילה היתה אורתודוקסית, עם הפרדה אך ללא מחיצה.
מאות תל-אביבים, רבים מהם חילונים ומסורתיים, נטלו חלק בתפילה היפה. קראתי רשומות שכתבו כמה מהם, שהביעו התרגשות רבה על הזכות ליטול חלק באירוע ותארו את היופי וההדר שזכו לחוות.
איך אני מסביר זאת, על רקע המלחמות נגד התפילה בכיכר דיזנגוף ובגן מאיר ופשעי השנאה ביום הכיפורים שעבר?
פלוגות הסער הדוסופוביות לא הרשו לעצמן להשתולל בכיכר החטופים. זה הכול. והנה, זה כל כך יפה, כל כך מכובד ומכבד. הרוב הדומם של התל-אביבים יכלו לקבל ביטוי בלי חשש מהקומץ הדוסופובי הקולני והכוחני. ואפילו לא היה צורך בבג"ץ כדי שיגן על התפילה.

* כך מחרחרים שנאת חינם – אדם כתב רשומה בפייסבוק שנפתחה במילים: "יום כיפור היום, והוא חל בשבת." בהמשך הוא מתאר תרחיש על אדם שעבד ביום הכיפורים ונפצע. ושאל – האם על פי ההלכה מותר להצילו? והוא משיב באיזה פסק ישן של "החפץ חיים" שעל פיו "ישראל בעל עבירות לתיאבון כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו אבל אם הוא להכעיס אסור להצילו אף בחול וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה." ואז הוא מפרש שעל פי ההלכה מי שמציל חיי חילוני בשבת, הוא עצמו חוטא בחילול שבת. ומכאן הוא יוצא במתקפה נגד החינוך הדתי והחרדי שמחנכים לא להציל חיי חילונים בשבת.
זה לא הפוסט היחיד ברוח זו. כמו המסית והמדיח ספי רכלבסקי, גם הוא מקפיד לגלות בקיאות, בחינת תוד"א, כחומר מרשיע נגד הדת והדתיים. הבקיאות הזאת, היא עושר השמור לבעליו לרעתו, או במקרה הזה – לרעתנו.
בעל הפוסט מצא איזו פסיקה ישנה, המנותקת מחיינו. בחיים האמיתיים כל הרופאים, הפרמדיקים, החובשים, האחיות, האחים ונהגי האמבולנס הדתיים והחרדים, ללא יוצא מן הכלל, תמיד תמיד מצילים חיים ומעניקים טיפול רפואי לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין ובטח בלי לחקור יהודי מה רמת שמירת המצוות שלו. כן, לא רק דתיים לאומיים, אלא גם חרדים, ע"ע "איחוד הצלה". זה פשוט הבל הבלים. הוא לקח איזו פסיקה, הלכה ואין מורין בה, שאף אחד אינו נוהג על פיה, וכל הפסיקות היום אומרות את ההיפך הגמור ממנה – לשם מה? מה זה נותן? סתם להשחיר ציבור, ולחרחר שנאת חינם.

* מיהו סססמולני? – מי שחושב שמשלם המיסים לא צריך לממן את בריכת התפנוקים של שרה נתניהו.

* ביד הלשון: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד – בחג סוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. בניגוד לחיבור בין כל אחת מארבע המגילות האחרות לחגים, החיבור בין קהלת לסוכות קצת מוזר. בעוד סוכות הוא חג השמחה; החג היחיד שאנו מצווים לשמוח בו, ספר קהלת קודר, ברובו משדר פסימיות עד כדי שאיפה אובדנית, ציניות, נרגנות והתייחסות לכל מה שקורה תחת השמש, כאל "הכל הבל."
ולפתע, באמצע פרק ד', אי של אופטימיות, של ראיית הטוב. ומהו הטוב? שיתוף הפעולה. שיתוף פעולה בין אנשים מתוארת כסינרגיה, המוציאה מכל אחד מהשותפים את הטוב, ויחד השניים טובים יותר מן האחד, חזקים יותר מן האחד, מוגנים יותר מן האחד ושיתוף הפעולה ביניהם עושה טוב להם ולזולת. ואין אלה רק השניים, אלא גם יותר משניים. "הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק," שלו הקדשתי לא מכבר את הפינה. הכוונה לחוזקו של חבל הארוג בצורת צמה משלושה גדילים. המסר הוא שעוצמתה של השותפות בין אנשים אינה רק בזוגיות בין שניים, אלא היא אפילו חזקה יותר, כאשר מדובר בקבוצה מגובשת, בחבורה, בעבודת צוות.
סוף סוף מסר בקהלת שאני מזדהה עימו ומאמין בו.
טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ, וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם. וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק.
קהלת, שמתאר את העמל כחסר תכלית, כחסר תוחלת, כהבל – מדבר לפתע על שָׂכָר טוֹב שיש לאנשים בעמלם. מתי? כאשר הם משתפים פעולה ביניהם.
כמו פסוקים רבים בקהלת, גם הפסוק הזה מהדהד בתרבות הישראלית.
מסר דומה, נמצא בשירה של נעמי שמר "מה שלומך אחות" (שפסוקים רבים בו נכתבו בהשראת קהלת).

בשעה שקשה לי לשיר
והכל מתמוטט על ראשי
התרשי לי לִזְכֹּר
ולהזכיר תמיד
לך יש אותי
לי יש אותךְ
לנו יש אותנו.

ובשירה של נעמי שמר "בוא נרד אל הכרם":

אם עצוב לך בעיניים
בוא ונרד לכרם
השלושה טובים מִן הַשְּׁנַיִם.

במשפט זה מפרשת נעמי שמר את הפסוק "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" במילות הפסוק "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד."

ומאיר אריאל בשירו "מתחת לשמים", שאולי ניתן לראות גם בשמו התייחסות ל"תחת השמש" של קהלת:

שנינו אחד –
אחד שלם ועגול
שלם וגדול.

בואי ניתן –
אני אתן לך לתת
לתת לי לתת לך.

דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק לקחו את הפסוק לכיוון של משחק מילים הומוריסטי, בשירה של להקת "כוורת" "יו-יה".

בן דוד שלי רצה לשחות
כדי לצוף קבוע
למד שחייה בהתכתבות
אצל מציל ידוע.

כשנכנס סוף סוף לים,
תוך שניות הוא נעלם.
שניים קפצו אליו מיד
טובעים השניים מן האחד.

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com