'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

דור תש"ח, 1948, משבר נופים וערכים

בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות התנודדה הספרות העברית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה של מלחמת 1948 קם דור חדש של מספרים עבריים. בסיפוריו נעשה הערבי לבעייה מוסרית ללוחם העברי, המאוכזב מכך שהרעיון הלאומי העברי לא עולה בקנה אחד עם האפשרות לאחווה ולשלום עם הערבים. ספרות דור תש"ח, בה לוקחים לראשונה בצורה בולטת סופרים ילידי הארץ, עומדת בסימן משבר אידיאולוגי, שהינו רחב יותר מהמלחמה ומהיחס לערבים. בתנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת חינכו על צירוף של ציונות ואחוות-עמים. היתה איזו אמונה תמימה, הרצליאנית, שהערבים עתידים להסכים לנוכחותנו בארץ משום שאנו מביאים עימנו את הקידמה למזרח התיכון. המאבק היה על שחרור הארץ מידי האנגלים, ורווחה דיעה, שכמו שהאנגלים מסכסכים בהודו בין הינדים למוסלמים, כן גם בארץ-ישראל הם נוקטים בשיטת "הפרד ומשול" כלפי יהודים וערבים, ורק זה הוא שורש הצרות והמהומות.

באה מלחמת השחרור והראתה כי הערבים אינם מקבלים את לאומיותנו מייסודה, וכי במלחמה, ובעקבותיה, אנחנו מבצעים מעשים כגון רצח שבויים והגליית אזרחים. בתוך פחות משנה התרוקן אותו חלק של ארץ-ישראל, שבו הוקמה מדינת ישראל – מרוב תושביו הערבים.

משבר נופים וערכים זה הוליד יצירות כ"השבוי" (1948), "חירבת חיזעה" (1949) ו"ימי צקלג" (1958) ל-ס. יזהר, "תחרות שחייה" (1949) ו"מעשה בעץ זית" (1964) לבנימין תמוז ו"המטמון" (1949) לאהרון מגד. ב"תחרות שחייה" משרטט תמוז תמונת סיום שבה הריגתו של השבוי הערבי, שהמספר הפסיד לו בנעוריו בתחרות השחייה, היא מפלה מוסרית. היא מכתימה את הניצחון הצבאי וגם מבשרת לישראלים צרות צרורות בעתיד מצד הערבים.

יצירות אלה עומדות בסימן השבר האידיאולוגי שגרמה המלחמה. האם גם אנו אשמים? האם יכולנו לנהוג אחרת? מעתה דמות הערבי שוב אינה רומאנטית, גם לא זרה ומפחידה. הערבי הופך לבעייה מוסרית. מידת האכזריות לה נזקק הלוחם הישראלי – מעמידה אצלו בספק את ערכיו המוסריים.

*

מלחמת השחרור השאירה טראומה בנפש בני-דורה, בייחוד הצעירים. הפגישה עם ההרג ומעשי-האכזריות, משני הצדדים, היעלמו של עולם הילדות הארצישראלי, חוסר היכולת להסתגל לתבנית ישראל החדשה, לחיי היומיום של תקופת העליות ההמוניות ו"ההתפרקות מערכים". ועולה גם תחושת זרות של בן-הארץ מול הנוף הישראלי והסביבה האנושית, שהשתנו בתכלית עם הכיבושים, בריחת הערבים, גלי העלייה והבינוי המזורז, הנטול כל שמץ של רומנטיקה. לא במקרה נטוע עולמם של רוב גיבורי יזהר בתקופת מלחמת 48' ולפניה. העולם שקדם למלחמה זו – נחרב לעיניהם, ואל העולם החדש שהתהווה אחריה אין הם יכולים להסתגל.

יש בדור תש"ח מבוכה של נופים ויש מבוכה של ערכים. לכן אולי גם את ברנר הבינו בני אותו דור בעיקר לפי מה שנראה בעיניהם כצוואתו המוסרית ברשימתו "מפנקס", ולא על פי התבטאויותיו ותחזיותיו הקודרות באשר לשאלה הערבית, כפי שעלו מכל שאר כתביו.

ההבדל בין העולם שלפני מלחמת 48' לבין זה שעתיד לקום אחריה, בא לביטוי בולט בסיפור הידוע של יזהר "חרבת-חזעה", שנתפרסם בשנת 1949:

"כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת-חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכניה, נקים בית חינוך, ואולי גם בית כנסת. יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת-חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו... מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!" ("חרבת-חזעה", מתוך "ארבעה סיפורים", הקיבוץ המאוחד, 1966).

הילדות במושבה העברית, בתקופת המנדאט הבריטי, השכנות עם הערבים, משעולי הפרדסים, הנוף שלפני 48' – כל זה שייך לעבר שחלף ואיננו. עתה בא תור ההתפכחות המכאיבה מן הערכים של החינוך הציוני-סוציאליסטי, מן האמונה באפשרות של סינתיזה בין לאומיות יהודית לבין אחוות עמים, אמונה שהתפוררה במלחמה.

"רשעו של עולם: לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חברי שלי, אנשי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף-סוף, עולם יפה ושקט... – ואקטול. קטול אקטול." ("ימי צקלג", 1958, עמ' 1101).

הטראומה העוברת על דור הצעירים, שדמו הוקז בתש"ח, ואשר חינוכו כמעט שלא הכינו לכך שעוצמת ההתנגדות הערבית תהא כה עזה, כה החלטית. חוסר הרצון של בני אותו דור, גם של בניו הסופרים, להודות בכך, שאולי אובייקטיבית, נבצר מאתנו לשכנע את הערבים, תושבי הארץ והמדינות הסמוכות, להסכים להקמת ישותנו הלאומית ב1948- – כל אלה מעוררים נטייה מוסרית עזה של האשמה עצמית, שלא נעדר ממנה גם רגש-עליונות ישראלי מסויים. כביכול, אילו נהגנו אחרת, אולי לא היה הקונפליקט מגיע לידי כך. בידינו היה הדבר, ובעוונותינו כביכול החמצנו!

הסיפור "השבוי" לס. יזהר, שנדפס לראשונה בנובמבר 1948, הוא המפורסם בסיפורי ההתלבטות המוסרית מסוג זה. בחריפות מתוארים לבטי המספר, שחונך על כיבוד חיי האדם, על חופש, על חירות ועצמאות המחשבה – והנה הוא שרוי באוזלת-יד מביכה שעה שלנגד עיניו הולכים אולי לחסל רועה ערבי זקן שנפל בשבי. ייסוריו ההאמלטיים של המספר אינם מבשילים בו כל תגובה, כי מחשבותיו רוצחות בו את מעשיו. הוא מתלבט, שוקל את ה"בעד" וה"נגד", נימוקים הומניים, פרי חינוכו והכרתו, מול נימוקי שעת-מלחמה. מעגלו של המספר אינו מצטלב כלל עם גורל השבוי. אין קשר אישי ביניהם. הפרט הערבי קיים רק כדילמה מוסרית העומדת בפני החייל הישראלי. אך המספר אינו מסוגל לנקוט עמדה אקטיבית נגד חיסול השבוי, או נגד גירושו וניתוקו ממשפחתו, ובכך, מפני חדלון המעש שלו, הוא נוקט למעשה עמדה המאפשרת את חיסול השבוי או את הגלייתו. סיום הסיפור הוא סיום פתוח. מות השבוי אינו מתואר בו, אף כי סביר שכך יתרחש. בכל מקרה השבוי לא יחזור כנראה אל צאנו, אל אדמתו ומשפחתו, לחיות כפי שחי לפני המלחמה הזו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא