* עד מתי – אנו עוברים ימים קשים. מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים. יום אחר יום, זה מדבר וזה בא, בשורות איוב על מות חיילים, בלבנון ובעזה. הטובים בבנינו. כל אחד – עולם ומלואו.
מייאש. עד מתי?
אין לנו פריבילגיה להתייאש. זה מחיר המלחמה. מחיר כבד וכואב, אך בשנה שעברה למדנו מה קורה כשבורחים מהמלחמה. ב-7 באוקטובר הפרנו את השבועה: לעולם לא עוד. בעצם, לא ב-7 באוקטובר, אלא בשלושים השנים שקדמו לו. כעת עלינו להישבע מחדש – לעולם לא עוד. עלינו לנשוך שפתיים, לחרוק שיניים, לעמוד בכאב, לא להישבר ולהמשיך עד הניצחון.
עד מתי?
במאורעות 1936-1939 השיב על כך ד"ר משה בילינסון, מאבות תנועת העבודה הציונית, במאמרו "טעם המערכה" (23.6.36): "אך אם [...] פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקרבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה."

* מופת של התנדבות - רס"מ שאול מויאל מקרני שומרון, אב לעשרה ילדים, בן 47 מקרני שומרון, נהרג בקרב בדרום לבנון.
שתי עובדות במשפט הזה ראויות לתשומת לב. האיש בן 47, כלומר שבע שנים אחרי גיל הפטור. הוא אב לעשרה ילדים – ארבעה ילדים יותר מהמיספר המקנה פטור.
חרף הפטור הכפול, הוא המשיך להתנדב לשירות קרבי במילואים, במסירות נפש, ונפל בקרב על הגנת המולדת.
הוא אות ומופת של התנדבות ומסירות.
יהי זכרו ברוך!

* איפה המוסר? - מכתב לח"כים הדתיים שכתבה בשבוע שעבר רחל גולדברג. השבוע היא שכלה את בעלה, סרן אבי גולדברג.

"ח"כ נכבד, שלום רב,
שמי רחל גולדברג בת 43 מירושלים, נשואה לסרן אבי גולדברג המשרת בגדוד 8207 של חטיבת הנח"ל הצפוני (228).
אני אימא ל-8 ילדים, הגדול משרת בצבא.
בעלי עבר כבר את 230 ימי המילואים בשנה האחרונה. בעשרת הימים האחרונים לחם עם הגדוד שלו בכפר בלידא בלבנון,
ולא דיברנו איתו לאורך הימים האלו.
אני אחות במרפאות שונות של מכבי, ופוגשת אוכלוסיות מגוונות, וביניהם חרדים.
אינני מבינה כיצד אפשר לתמוך בחוק הפוטר קבוצות גדולות כל כך מגיוס?
איפה המוסר?
איפה הנשיאה בנטל?
מדוע אנחנו כמשפחה צריכים להקריב כל כך הרבה למען המדינה, תוך סיכון משמעותי, וצווי 8 של קריאה מיידית, חודשים שלמים ללא בעל ואבא בבית ועוד...
בעלי משמש כמחנך ורב בבית ספר תיכון תורני בירושלים, מוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית – ולא רואה עצמו פטור מהחובה הפשוטה של "עזרת ישראל מיד צר" שאליה יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה!
הציבור הציוני דתי, גם הוא לומד תורה, חי תורה, שומר מצוות– ובכל זאת משרת את עם ישראל ואת המדינה כדי שתוכל להמשיך להתקיים!
בתמיכה שלך בחוק, תאבד את הקולות שלנו כמשפחה, וקולות רבים רבים נוספים בקהילות שלנו!"

* כמחלוקת קורח ועדתו – המלחמה שינתה את אופי הדיון על השתמטות החרדים. אם עד המלחמה היה זה בעיקר ויכוח על עקרון השוויון בנטל, היום זה דיון על ההכרח הביטחוני בהתגייסות העם כולו.
בדיון שקדם למלחמה, גישתי הייתה שונה מזו של מרבית שותפיי להתנגדות להשתמטות. גם באשר לטרמינולוגיה, לא אהבתי את הצגת הזכות הגדולה לשרת את המדינה ולהגן על המולדת – "נטל". אבל העיקר היה בתוכן.
בדיון הקונבנציונלי המחלוקת הוצגה כמתח בין מדינה יהודית לדמוקרטית. מבחינה דמוקרטית, עקרון השוויון מחייב גיוס. מבחינה יהודית, יש חשיבות ללימוד התורה. אני שללתי את עצם הנחת היסוד הזאת.
טענתי היתה, שאין כל סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, אך יש לעיתים מתח ביניהן. ובמתח הזה, גישתי הפוכה מבדיון המקובל. טענתי, שדמוקרטיה ליברלית יכולה בהחלט לאפשר לקבוצת מיעוט אידיאולוגי לא לשרת בצבא, אבל מדינה יהודית אינה יכולה לאפשר עריקה ממלחמת מצווה, ובטח לא בשם ה... תורה, כביכול. טענתי שהמשתמטים כופרים בעיקר היהדות, ב"כל ישראל ערבין זה בזה," ואין חילול השם גדול יותר.
תמיד תמהתי איך הציונות הדתית נותנת יד, מסיבות פוליטיות, לחילול השם הזה ולכפירה הזאת. והנה, כעת הציבור הדתי לאומי מתעורר, ונאבק בשם היהדות, בשם התורה, נגד ההשתמטות הממארת. אמנם ההנהגה הפוליטית עדיין לא שם, אך כשהיא תבין שתמיכה בחוק ההשתמטות תתפרש כבגידה בציבור הדתי לאומי ותמיט עליהם כיליון פוליטי, היא תתעשת.
המחלוקת בין הציונות הדתית לחרדים בנושא ההשתמטות אינה מחלוקת לשם שמיים, כלומר אין סופה להתקיים, זה לא מקרה של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים..". זו מחלוקת בין תורה לכפירה, בין יהדות לחילול השם. המחלוקת החרדית היא מחלוקת קורח ועדתו – על פריבילגיות ועל שיקולים זרים.

* באיבחת איזמל מנתחים – לא היה לישראל מנהיג גדול כבן גוריון, וגם לא מנהיג שמתקרב לגדולתו. אך היו לו גם טעויות גדולות. אולי הגדולה שבהן, שהוא עצמו הכיר בדיעבד כטעות חמורה, היתה הסכמתו להסדר ההשתמטות, הקרוי בכיבוסית "תורתו אומנותו".
אין דמיון בין הפטור אז לפטור היום, לא מבחינת היקפו ולא מבחינת הנימוקים לו. אך ההסדר פרץ את הדרך לתופעת ההשתמטות. בגין, אף הוא אחד מגדולי המנהיגים, פרץ את הסכר והפך את התופעה להמונית, מתוך הכרה עקרונית בלגיטימיות של השתמטות המונית של "לומדי תורה".
אך אני רוצה להתמקד כאן בטעותו של בן גוריון. איש לא דיבר אז על עיקרון של לימוד תורה כהצדקה להשתמטות. הטיעון היה אחר לגמרי. ראשי המגזר החרדי פנו לב"ג בבקשה מיוחדת. עולם התורה, עולם הישיבות הגדולות של מזרח אירופה, כמעט חרב בשואה. כדי להציל אותו, שחרר כמה מאות עילויים להצלתו. הם ניגנו על סנטימנט יהודי עמוק, ששכנע את ב"ג. במקום לומר, שאת עולם הישיבות יצילו אנשים מבוגרים יותר, ואותם עילויים יצטרפו אליהם לאחר שחרורם מצה"ל, הוא הסכים לשחרר 400 איש. ברור היה שמדובר בפטור לשנים ספורות, להצלת עולם הישיבות.
אך היה לב"ג תנאי. הוא חשש מתופעת סמוטריץ' – אנשים שמשתחררים מצה"ל בטענת תורתם אומנותם, ולמעשה מנצלים את הפטור לקריירה ולעשיית כסף. ב"ג דרש, שאם באמת מדובר באנשים שתורתם אומנותם – שייאסר עליהם לעבוד. שאכן, הם יקדישו את כל עיתותיהם ללימוד תורה.
דרישתו היתה הגיונית, אולם היא יצרה את הסיאוב והניוון של מה שקרוי היום "עולם התורה" – תופעה שמעולם לא היתה כדוגמתה בתולדות העם היהודי; שבט שלם בעם ישראל שמשתמט משירות בצה"ל ומעבודה, אינו תורם לביטחון המדינה ולא לכלכלתה. החברה החרדית התמכרה להשתמטות הזאת. היא חברה חולה, שחיה על דמים-תרתי-משמע של הציבור היהודי מכל המגזרים האחרים ושל חלק מעדות המיעוטים. וכיוון שהחברה הזאת גדלה לאורך השנים, הן במיספרים מוחלטים והן בחלקה באוכלוסייה, החולי שלה הפך לאיום חברתי, כלכלי וביטחוני על מדינת ישראל כולה.
לכך מתווסף כוחה הפוליטי המתעצם, שאינו מופנה לקידום האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, אלא לאינטרס המגזרי – הנצחת והעמקת ניצול החברה הישראלית, והמחלה הפכה לאיום של ממש על מדינת ישראל.
החברה החרדית אינה מסוגלת היום לאחוז בציציות ראשה כדי לחלץ את עצמה מן המדמנה שבה היא שקועה עד צוואר, ומאיימת להטביע אותנו איתה. רק אנחנו, מדינת ישראל, יכולים לחלץ אותה ולהתחיל את תהליך ריפוייה, שהוא גם ריפויינו. ובתהליך הזה, ההתמודדות עם ההשתמטות משירות בצה"ל והניוון הכלכלי, היא אותה התמודדות.
הניתוח לניתוק החברה החרדית מעטיני בנק ישראל, יציל קודם כל את החברה החרדית מניוונה. תקראו לזה פטרונות, פטרנליזם, התנשאות... אבל זו האמת. בעיניי, הניתוח הזה הוא קודם כל ביטוי של אחריות חברתית לחלק חולה בעמנו. בעיניי, זו הושטת יד לאחים במצוקה, שאינם מודעים למצוקתם, כדי לסייע להם להינצל מעצמם. המהלך הזה הכרחי גם לביטחון המדינה ולכלכלתה, גם אם התוצאות לא תהיינה מידיות.
אני סוציאל-דמוקרט, מאמין גדול במדינת הרווחה. אולם התלות של החברה החרדית בתקציב המדינה אינו ביטוי של מדינת הרווחה, אלא ניצול לרעה של מדינת הרווחה, המרוקן אותה מתוכן. הערך שבסיס מדינת הרווחה הוא הערבות ההדדית. אין ערבות הדדית ללא הדדיות. מי שאינו נוקף אצבע כדי לתרום לביטחון המדינה ולכלכלתה, ובמקביל חי על חשבון משלם המיסים, מעוות מבסיסה את מהות הערבות ההדדית והופך אותה ליחסי מנצל-מנוצל.
זו לא היתה דעתי. עד לאחרונה, האמנתי שניתן לפתור את הבעייה בהידברות ובהסכמה, שיביאו לתהליך הדרגתי של גיוס ופרנסה. טענתי, שחולי בן 76 שנים אי אפשר לתקן באבחת חרב. אחרי טבח 7 באוקטובר, היתה תחושה של מיפנה בחברה החרדית, של הבנה בהכרח להתגייס ולהיות שותפים. מהר מאוד התברר שזו פטה מורגנה. ואם הטבח לא עורר את החברה החרדית, שום הידברות לא תחולל את השינוי.
את החולי הזה אי אפשר לתקן אלא באבחת איזמל מנתחים.

* חרפת מימון ההשתמטות – בנאומו בפתח מושב הכנסת אמר נתניהו דברים חשובים על המלחמה, אבל הדבר המשמעותי ביותר אינו מה הוא אמר אלא מה הוא לא אמר. זה כנס פתיחת מושב הכנסת, והוא התעלם לחלוטין מפיגועי החקיקה, שהקואליציה מנסה להמיט עלינו, ובראשה חוקי ההשתמטות. הנשיא ויו"ר הכנסת נשאו נאומים שעיקרם – קריאה לאחדות. והנה, בעיצומה של מלחמה, במקום לאחד את העם, הממשלה מחרחרת מדון ומעמיקה את הקרע, בחוקים מפלגים, כדי לרצות מגזרים על חשבון טובת האומה.
מסתמן כרגע שחוק ההשתמטות, המכונה בלשון סגי-נהור חוק ה"גיוס", לא יעלה להצבעה. זהו הישג חשוב. הוא אינו נזקף לזכותה של האופוזיציה, לא לנאומיו חוצבי הלהבות של לפיד, לא לאחים לנשק ולא להפגנות המחאה. ההישג נזקף אך ורק לזכותו של הציבור הדתי לאומי, שהתקומם נגד החרפה. המחאה הקיפה את כל זרמי המישנה בציונות הדתית, מן האגף הליברלי ועד החרד"לי. הובילו אותו נשות מילואימניקים ומשפחות שכולות, הוא התמקד בלחץ אישי על הח"כים הדתיים, שחשו שהכיסא שעליו הם יושבים מתנדנד. החרדים הבינו שהחוק עומד ליפול, וכנראה שנסוגו ממנו לעת עתה.
חוק ההשתמטות הוא חרפה, אבל עצם ההשתמטות ומימון ההשתמטות הן חרפה גדולה הרבה יותר. אסור לנוח על זרי דפנה. יש להגביר את הלחץ כדי לבצע את הניתוח להפרדת המשתמטים וההשתמטות מעטיני תקציב המדינה.
סבסוד מעונות היום הוא מרכיב משמעותי במימון המשתמטים. הם משתמטים מהצבא, משתמטים מעבודה ומי מממן את המעונות של ילדיהם? הציבור שמשרת בצה"ל, עובד ומשלם מיסים, כלומר הציבור הדתי לאומי, החילוני והמסורתי. כעת, מפלגות המשתמטים מנסות לקדם את המשך מימון ההשתמטות בחוק חדש, מנוסח כחוק פמיניסטי, בנושא מעונות היום. משמעות החוק היא, שהגברים ימשיכו להתבטל ולקבל קצבאות השתמטות והבנים שלי, שהם סטודנטים שמממנים את לימודיהם בעבודה, ומשרתים בצה"ל, יממנו במיסים שהם משלמים את המעונות לילדי המשתמטים.
יש להמשיך את תנופת המאבק נגד חוק ההשתמטות כדי ליירט את החוק הזה וכל חוק אחר שינסה להנציח את חרפת ההשתמטות ואת מימונה.

* הקערה – גולדנקופף דיבר בסוכתו בזכות המשאבים שהציבור המשתמט לוקח, ואמר ש"יש קערה גדולה, מהקערה הזו כל אחד ייקח מה שהוא צריך."
הקערה הזו היא משאבי המדינה. מי יצר אותם משאבים? לא הציבור שהוא מייצג, אלא אותו ציבור שמשרת בצה"ל, יוצר נכסים כלכליים ומשלם מיסים, כלומר הציבור הדתי לאומי, החילוני והמסורתי. ואילו הציבור שהוא מייצג מושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.
המלחמה הזאת יקרה מאוד, ודורשת משאבים אדירים, ולאחר מכן יהיה צורך לשקם את צה"ל והדבר דורש משאבים אדירים, ויש צורך במשאבי ענק לתקומת הנגב המערבי והגליל. אבל מה אכפת לגולדקנופף?
השבוע יוגש תקציב המדינה, ותקציבי התוכנית לשיקום הגליל הוצאו ממנו. בכל זאת, יש סדר עדיפויות. כולה שנה הם עקורים, מה בוער? יש צרכים דחופים יותר לעם ישראל, כמו לממן את ההשתמטות. וכאן זה כבר לא גולדקנופף, אלא סמוטריץ' שמתיימר לייצג את הציונות הדתית.

* כצאן לטבח – ח"כ אייכלר: "מי שיושב ולומד שימשיך ללמוד, וגם מי שלא לומד – שלא יתגייס. אני נגד כל המשא ומתן על גיוס חרדים. זה טאבו ואין על מה לדבר. זה בסיס הקיום של מדינה יהודית."
כלומר, לשיטתו של הח"כ המשתמט, בסיס הקיום של מדינה יהודית הוא להשתמט מצה"ל. כלומר מדינה יהודית היא מדינה שבה היהודים ילכו כצאן לטבח.

* מפי מצורע – כחלק מהקמפיין החשוב והמבורך בציבור הדתי לאומי נגד חוק ההשתמטות, שנועד להשפיע על ח"כים דתיים לאומיים לא לבגוד בציבור הדתי לאומי באמצעות אישור חוק ההשתמטות, קראתי רשומה, שנועדה להשפיע על ח"כי עוצמה כהניסטית, באמצעות ציטוט מדברי "הרב" כהנא שר"י (בלשונם – זצ"ל, לא פחות) נגד השתמטות החרדים.
ועל כך כתבה רחל המשוררת: "ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא."

* גלגול של כך – במערכת הביטחון מזהירים, כך דווח בוויינט, שהמפלגה שהקימו פורשי עוצמה יהודית היא גלגול של כך (המפלגה הכהניסטית שהוצאה אל מחוץ לחוק).
וכי עוצמה כהניסטית אינה גלגול של כך? זהו פיצול כפי שהיה אחרי רצח "הרב" כהנא שר"י בין כך לכ"ח (כהנא חי), או כפי שנהגתי לכנותם כהנא חי וכהנא מת. כלומר אמבה שהתפצלה, אך אין הבדל במטען הגנטי של שני חלקיה.
הפורשים מעוצמה כהניסטית אינם מתחברים ל"טאקיה" (התחפשות) של בן גביר, שאותה הוא למד מתמונת הראי שלו באסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. אבל מבין שני הפצלים, בן גביר מסוכן הרבה יותר, דווקא בשל הטאקיה. הוא מסוכן לאין ערוך יותר ממוריו ורבותיו כהנא, ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, כי הוא מתוחכם יותר ובניגוד אליהם הוא הצליח לחדור כתא סרטני ללב המערכת ולהרוס את הדמוקרטיה מבפנים. ע"ע השתלטותו על המשטרה והפיכתה למיליציה פשיסטית פרטית.

* לא פריבילגיות אלא חובות – בעקבות הפעולה באיראן, מופץ ברשתות גל עכור של פרסומים המעלים על נס את הטייסים, לא בזכות הפעולה, אלא בהקשר של האיום בסרבנות ב-2023, לפני המלחמה. על פי הפרסומים, הטייסים שייכים למחאה, יצאו מתוכה לפעולה וחזרו אליה מהפעולה. "ולהם קראתם סרבנים... קפלניסטים... אנרכיסטים."
הבעייה הראשונה בפרסומים האלה, היא הפגיעה באתוס של צבא העם. הטייסים הללו הם לוחמים של צבא ההגנה לישראל, לא של המחאה. הם של צבא העם, על כל שדרותיו, הם נלחמים בשם העם כולו ולמען ביטחון העם כולו. צביעת יחידות צבא בצבע פוליטי, היא מעשה נואל, פלגני, שהורס את צה"ל. והאם יחידות החי"ר והשריון, גולני וגבעתי, הנדסה קרבית ותותחנים, תורמות פחות מהטייסים? חייהם מקריבים פחות מהם? האם גם הם צבועים פוליטית?
הבעיה השנייה, היא הניסיון להשתמש בעובדה שאותם טייסים מילאו את חובתם לביטחון המדינה, כדי להכשיר בדיעבד את האיום הממאיר בסרבנות. ההיפך הוא הנכון. הפעולה החשובה שלהם רק מעידה על חשיבותם לצה"ל. וככל שחשיבותם רבה יותר – כך הסרבנות מגונה יותר, מזיקה ומסוכנת יותר. ככל שצריך אותם יותר – כך אסור שיעלו על הדעת סרבנות. "אין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים" נכתב באחת הרשומות. אם כך, איך אפשר להצדיק ולו ברמז סרבנות או איום בסרבנות?
נכון, אין תחליף לטייסים. אם מישהו תמה מדוע צה"ל לא העניש אותם, זה לא בשל הקונספירציות על "הפיכה צבאית" וכל ההבל הזה, אלא באמת ובתמים, כי אין להם תחליף. אבל העובדה הזאת אינה מעניקה להם פריבילגיות אלא עוד ועוד אחריות. היא אינה מעניקה להם זכויות אלא חובות. זו משמעות המושג אליטה משרתת. וכל מי שאיים בסרבנות מעל באחריותו ובחובתו.
האזנתי לשיח בין אלוף גרשון הכהן לגיא פורן, איש ארגון 555 וממובילי גל הסרבנות הממארת. פורן התקומם נגד הטענה שהסרבנות היטריגר לחמאס לבצע את הטבח, ואמר: "אם זו היתה הסיבה, הם היו מחכים עוד חצי שנה, עד שחיל האוויר ייצא מכשירות."
יש אקדח מעשן יותר מזה לחומרת המעשה?
החברה הישראלית חייבת ליצור דה-לגיטימציה מוחלטת לסרבנות. הסרבנות היא הנפת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה חמורה בביטחון המדינה. אנו אומה במלחמה, מיום קום המדינה (ובעצם עשרות שנים קודם לכן) וכנראה גם בדורות הבאים. ואנו חייבים לבסס מחדש את החברה הישראלית על האתוס של הפלמ"ח – לפקודה תמיד אנחנו.
בנוסף לכך, צה"ל חייב לפעול לכך שלא תהיינה יחידות צבועות פוליטית. חשוב מאוד שכמה שיותר צעירים מהציונות הדתית ומאזורי הפריפריה יופנו לקורס טיס, בלי להתפשר על האיכות, כדי לשבור את המונוליטיות הפוליטית בחיל האוויר.

* היסוד המוסרי – בשנה האחרונה כתבתי הרבה על כך שמדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל וגם בעד השארת חלקים מסוימים מרצועת עזה בידינו "ביום שאחרי." נימקתי את עמדתי בנימוקים ביטחוניים ובהכרה בעמדת הפלשתינאים כלפי ישראל וההבנה שמדינה פלשתינאית תהיה בהכרח מדינת טרור שתמשיך את המלחמה בנו בתנאים משופרים.
בדיון בפייסבוק הציג בפניי בר שיחי את הסוגייה המוסרית. איזו זכות מוסרית יש לנו לשלוט על עם אחר? אמנם איני דוגל בשליטה על עם אחר, מנימוקים דמוגרפיים ומוסריים, ואמנם איני רואה דבר מוסרי יותר מהגנה על קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, אך שמחתי להיענות לאתגר ולהתייחס ליסוד המוסרי של השקפת עולמי, שקצת הזנחתי בדיוני השנה האחרונה. בדבריי, נתליתי בסולם גבוה, יגאל אלון.
וכך כתבתי:
אני רואה ביגאל אלון את מורי ורבי (מה שלא הופך אותי לחסיד שוטה שמסכים עם כל רעיונותיו). יגאל אלון הגה את תוכנית אלון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הויתה זו תוכנית של פשרה טריטוריאלית, תחילה בין ישראל לאוטונומיה פלשתינאית ובהמשך הוא שינה את דעתו ודגל בפשרה בין ישראל לירדן. המהות של תוכניתו אינה רק מהיכן הוא מוכן לסגת, אלא לא פחות מהיכן אסור לסגת. נקודת המוצא היתה זכותנו להחזיק בשטחים ששיחררנו במלחמת ששת הימים, אך אנו נחליט על פי האינטרסים שלנו, בעיקר הדמוגרפיים אבל גם הצורך בקלף מיקוח לשלום, היכן לממש את זכותנו בריבונות והתיישבות. לתוכנית אלון מספר יסודות. היסוד הראשון, שבכל פעם שהוא הציג אותה, בכתב ובעל פה, הוא הציג אותו בראש התוכנית, הוא מה שהוא הגדיר "היסוד המוסרי". היסוד המוסרי הוא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
זו תפיסתי המוסרית. אם אין לנו זכות על חלק מארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל. זכותנו על ארץ ישראל היא יסוד היסודות של הציונות. היא יסוד היסודות של מגילת העצמאות, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" וליבתה – ההכרזה על מדינת ישראל: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל."
זאת הציונות. זה המוסר שביסוד הציונות. ומי שמטיל ספק במוסר הזה, מערער את עצם היסוד שעליו מושתתת זכות קיומה של מדינת ישראל.
איננו כובשים בארצנו. ארץ ישראל היא מולדתנו. אנו עם ששב לאדמתו.

* שוב ההסדרה? – כעת, כאשר אנו רואים את מפלצת הטרור ששכנה על גבולנו בדרום לבנון, אנו מכירים את תוכניותיהם וכבר הבנו שאלו תוכניות לצורך ביצוע, אנו מבינים עד כמה היתה חולנית הקונספציה של "הסדרה" של בעיית לבנון.
והמדהים הוא שהקונספציה הזאת לא מתה ב-7 באוקטובר, אלא התקיימה כמעט שנה אחריה. מראש הממשלה, דרך שר הביטחון, צמרת צה"ל, הפרשנים באולפנים ועד גדולי שונאיו של נתניהו – כולם ליהגו על אופציה של הסדרה.
עשרות אלפי ישראלים עקורים, רצועת ביטחון בשטחנו, עשרות רקטות ביום לעברנו, טילי נ"ט על בתים, והם מדברים על "הסדרה".
אלו שטויות נאמרו? "חיזבאללה תוקפים אותנו כל עוד אנחנו נלחמים בעזה. נסיים את המלחמה בעזה ומאליה תסתיים המלחמה בצפון.""אם נצא למלחמה בצפון, היא תסתיים בהסדר. איזה הסדר? אותו הסדר שאפשר להגיע אליו בלי המלחמה. רק שבמלחמה יהיו לנו אלפי הרוגים ומאה וחמישים אלף טילים יורידו רבי קומות בישראל ויפגעו במרכזים האסטרטגיים של ישראל. לא עדיף לחסוך זאת?"
מזל שסוף סוף התעשתנו. והנה, שוב דיבורים על הסדרה במקום על הכרעה. הלך הרוח התבוסתני שוב תקף אותנו? ביום שאחרי חייבת להיות רצועת ביטחון של צה"ל בדרום לבנון, עד הליטני, ויש להמשיך לכתוש את מאגרי הטילים של חיזבאללה בכל רחבי לבנון.
ונעים קאסם עדיין חי.

* קווי שבעה באוקטובר – כפי שבשום אופן איננו מוכנים לחזור למציאות של 7 באוקטובר, כך אל לנו לחזור לגבולות 7 באוקטובר.
יש לישראל זכות מוסרית מוחלטת לשלוט באזור שממנו הותקפה ברצחנות ברברית כזו, ובוודאי כשמדובר באזור שישראל נסוגה ממנו ולאחר מכן הותקפה. יש מסר ערכי, מוסרי ומרתיע בכך שמי שתקף אותנו ישלם מחיר טריטוריאלי ויאבד אדמה.
השיקול היכן להישאר צריך להיות אך ורק האינטרס הישראלי – הביטחוני והדמוגרפי. כיוון שרצועת עזה מאוכלסת בשני מיליון פלשתינאים, והייעוד הלאומי שלנו – להיות מדינת הלאום של העם היהודי, מחייב רוב יהודי מוצק לדורות, איני מציע להישאר בתוככי הרצועה. אבל יש אזורים ברצועה, החיוניים לישראל ואין בשליטה בהם איום דמוגרפי – ציר פילדלפי מורחב, רצועת ביטחון של קילומטרים אחדים לכל אורך הגבול עם עזה והתוחמת הצפונית. את האזורים הללו יש להעביר באופן קבוע לשליטת ישראל ובהמשך – לריבונות ישראל.

* למה רש"פ – מדוע אני תומך בשלטון אזרחי של רש"פ על רוב שטח רצועת עזה? האם איני מודע לכך שמדובר באוייב שאינו מקבל את קיומה של ישראל ובגוף התומך בטרור?
ודאי שאני מודע לכך. איני תומך בפתרון הזה כי הוא טוב, אלא כי שאר הפתרונות גרועים יותר.
המרכיב המרכזי בפתרון שאני מציע, הוא חופש פעולה ללא סייג לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועת עזה, כמו בשטחי A ו-B. כוחות צה"ל יפעלו נגד הטרור ויסכלו כל אפשרות שלו לשוב ולהרים ראש.
השאלה היא מי יהיה השלטון האזרחי? ממשל צבאי ישראלי יטיל על צה"ל משימה שלא לשמה הוא נועד – ניהול חיי אזרחים. ומה שחמור יותר, הוא תוספת של כשני מיליון פלשתינאים לאחריות ישראל, וזה איום דמוגרפי על מדינת ישראל.
כוחות רב לאומיים אלה או אחרים, עלולים ליצור חיכוך בינם לבין צה"ל ולפגיעה ביחסים בין ישראל לבין אותן מדיניות. כוח ערבי עלול לסכן את השלום הרעוע בלאו הכי בינינו לבין מדינות ערב. לא נוכל באמת להבטיח חופש פעולה של צה"ל עם כוחות כאלה בשטח. וכך, הטרור יוכל להרים ראש, ויפנה את ארסו נגד הכוח הרב לאומי, כפי שהיה בלבנון בשנות השמונים המוקדמות. ארונות של חיילים זרים שיחזרו מכאן לארצותיהם עלולים להביא לגלים של אנטישמיות ולהתקפלות מהירה.
הניסיון שלנו באזורי A ו-B אינו מושלם, אך הוא מוצלח. הפער בין רמת הטרור באזורים אלה לרמתו ברצועת עזה, הוא העדות לכך. נכון, לא הצלחנו לסכל איים של טרור כמו בצפון השומרון. הסיבה לכך היתה מדיניות ההתמכרות לשקט והחשש שמתקפה על חמאס בג'נין ושכם תביא להסלמה בגבול עזה. ברור שאת חופש הפעולה של צה"ל יהיה עלינו לממש באופן אסרטיבי יותר, תוך הפקת לקחים מאותם כישלונות.
שלטון אזרחי של רש"פ לצד חופש פעולה מוחלט של צה"ל, הוא הרע במיעוטו.

* גם אנחנו אשמים – אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך ולסיכול אפשרות של שלום. כזהו מיום הקמתו. סוכנות הפליטים של האו"ם, העוסקת בכל הפליטים בעולם זולת הפלשתינאים, דואגת לשיקומם המהיר של הפליטים בתוך שנים ספורות. אונר"א דואגת להנצחת הפסוודו "פליטות" והעברתה מדור לדור, כבר דור חמישי, כפצצת זמן לדרישת "זכות" ה"שיבה", שאינה אלא חיסול ישראל.
וכפי שנוכחנו בשנה האחרונה, אונר"א הוא סניף חמאס לכל דבר. זהו ארגון טרור, עובדיו מחבלים, מתקניו – מתקני טרור.
זהו ארגון שאין לו זכות קיום. יש לסגור אותו.
ויש מקום לביקורת עצמית. גם ישראל אשמה. לאורך כל השנים שיתפנו פעולה עם הארגון, למען שקט תעשייתי, ולא עשינו דבר כדי להביא לסגירתו. אלמלא שיתפנו עימו פעולה, ייתכן מאוד שכבר מזמן הוא לא היה קיים.
כל ממשלות ישראל אשמות בכך, אך נתניהו הגדיל לעשות יותר מכולם. כאשר הנשיא טראמפ החליט להפסיק לממן את הארגון, נתניהו היה מליץ היושר הראשי של אונר"א. הוא עשה כל מאמץ לשכנע את טראמפ לחזור בו מן ההחלטה. כאשר לא הצליח, הוא פנה אל הגרמנים וביקש מהם לשפות את אונר"א בסכום שאיבד כתוצאה מהחלטתו של טראמפ, וגרמניה נענתה לדרישה. זה אחד הגילויים הקיצוניים של התמכרותו לשקט; ההתמכרות שהביאה למדיניות פייסנות, הבלגה והכלה, והמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר.
ישראל אינה יכולה להחליט על סגירת אונר"א, אך החוק שהכנסת קיבלה ביום שני, בקונצנזוס רחב, על הפסקת כל שיתוף פעולה עם הארגון, חשוב מאוד. זהו תחילתו של תיקון.

* יש אלטרנטיבה – בתגובה לאישור החוקים נגד אונר"א אמר מזכ"ל האו"ם גוטרש שאין אלטרנטיבה לאונר"א.
אין אלטרנטיבה לאונר"א? שמא מזכ"ל האו"ם לא שמע על הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR), שזכתה פעמיים בפרס נובל לשלום? זו הסוכנות שאמורה לטפל בפליטים הפלשתינאים ולתת להם פתרון.
אין לה מה לחפש ביהודה ושומרון, כי אין פליטים ביו"ש. גם לא במזרח ירושלים. גם לא בירדן, בלבנון ובסוריה. ניני פליטים אינם פליטים (אגב, רבים גם לא נינים של פליטים, ואיכשהו אונר"א סיפחה גם אותם).
איפה יש פליטים? ברצועת עזה. פליטי מלחמת "חרבות ברזל". בהם הנציבות תטפל, כפי שהיא מטפלת בפליטי המלחמה באוקראינה ובפליטים בשאר חלקי העולם. ישראל תשמח לשתף עמה פעולה.

* בשורות רעות – רוגל אלפר מרבה ללעוג לישראלים שמאחלים "בשורות טובות." הוא מעדיף, כנראה, בשורות רעות.

* ביקור קצר בסוריה – כידוע, השעון בטלפון מתכוונן בעצמו במעבר משעון קיץ לחורף.
כיוונתי את השעון ל-03:30, לשמירה. והוא אכן העיר אותי בזמן הנכון, לפי שעון החורף.
זמן קצר לאחר מכן, אני מציץ בשעון ורואה שהשעה היא 5:45. איך זה יכול להיות? הזמן עבר כל כך מהר?
שאלתי את השומר השני, והוא השיב שהשעה 4:45. מה קרה? מסתבר שהשעון התכוונן מחדש לפי שעון סוריה!
החזרתי אותו לשעון ישראל.
מזל שהוא השכים אותי בזמן לשמירה ולא הברזתי לשומר שלפניי.

* ביד הלשון: נשיה – במאמר שפרסמתי כתבתי את צירוף המילים "לתהום הנשיה". שאל אותי הקורא י.ל. מה פירוש המילה נשיה?
נשיה היא שיכחה. והביטוי "תהום הנשיה", מתאר תהום של שיכחה שאליו יאבד הדבר שאנו שולחים לתהום זו. מקור המילה נשיה הוא מקראי. "הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ, וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה?" (תהלים פ"ח, י"ג).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com