המחדלים המודיעיניים והמבצעיים ב-7 באוקטובר ובתקופה שקדמה לו חמורים, אך מתגמדים לעומת המחדל המדיני הגדול – ההתמכרות לשקט, שבה ישראל הורתעה בידי חמאס ואיפשרה לארגון הטרור הקטן להפוך לצבא הטרור הגדול והמפלצתי, שביצע את הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה ואחד הגדולים בתולדות עמנו. אחד הביטויים להתמכרות לשקט היה במבצעים ובסבבים בינינו לבין חמאס והג'יהאד האסלאמי. מטרתה של ישראל בכל סבב לא היתה הכרעה וניצחון אלא הפסקת אש. מתי היתה הפסקת האש? ברגע שגם לאוייב היה כדאי, כלומר כאשר הוא הרגיש שהנזק מהמשך הסבב עולה על התועלת. וכך, מסבב לסבב הידרדרנו לטבח 7 באוקטובר.
מסתבר, שהטבח לא זעזע אותנו עד כדי כך שנשנה את דרכנו. אולי התעקשותו של נתניהו לברוח מאחריות, ולספר לנו ואולי גם לעצמו, שהמחדל היה שלא העירו אותו בזמן, שחררה אותו מחשבון נפש. וכך הוא הביא לסיום המלחמה בלבנון באותה מתכונת – שקט במקום ניצחון, הסדרה במקום הכרעה.
ב-8 באוקטובר 2023, יום אחרי הטבח הנורא, חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה, בשעתה הקשה ביותר של ישראל, כאשר היתה מוטלת על הקרשים. במשך כמעט שנה ישראל הבליגה והכילה. בהחלטה שתיזכר לדיראון עולם בתולדות הציונות היא עקרה עשרות אלפי ישראלים מבתיהם ומאדמתם לתקופה של 14 חודש (עד כה) ויצרה רצועת ביטחון בשטח ישראל.

נקודת המפנה, באיחור של חודשים רבים וארוכים, היתה "עיד אל-ביפר", מתקפת הביפרים הזכורה לטוב. ההחלטה על המבצע נעשתה בלית ברירה, כאשר היו סימנים של חשדות בחיזבאללה באשר לביפרים הממולכדים. עד לאותו רגע, ראש הממשלה, שר הביטחון, צמרת צה"ל והפרשנים באולפנים ליהגו כאיש אחד על הכמיהה להסדרה בלבנון (זה נשמע יפה יותר מהסכם עם חיזבאללה), ואת האפשרות לפעולה של צה"ל הציגו רק כאופציה שנייה. וסיפרו לנו על אלפי הרוגים לפחות אם תפרוץ מלחמה עם חיזבאללה והוא יפעיל את יכולותיו. "עיד אל-ביפר" נתן את האות למתקפה שהזכירה לנו שיש סיבה להתגאות בצה"ל ובכוחות הביטחון; למחרת, מתקפת מכשירי הקשר ולאחר מכן ההתקפות הכבדות של חיל האוויר שהשמיד כ-80% מכוח הטילים והרקטות של חיזבאללה, חיסול צמרת חיזבאללה ונסראללה בראשה והתמרון הקרקעי בדרום לבנון. התמרון עצמו היה מהוסס במתכונת הדשדוש בדרום, במקום הסתערות על השטח שעד הליטני, והיכן שהדבר נחוץ גם מצפונה לו, כיתור דרום לבנון וניקוי יסודי של השטח.
אם השמדנו 80% מהיכולת של חיזבאללה, מישהו רוצה לספר לנו שלא יכולנו להשמיד גם את יתרת 20%? במקום להשלים את המלאכה ולהכריע את חיזבאללה, נמהרנו לשקט ולהפסקת אש בהסכם גרוע. אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ההסכם הזה אילו גנץ, לפיד או בנט היו חותמים עליו (ואני מאמין שהם לא היו חותמים עליו), כפי שאני מסכים לכל מילה שראש האופוזיציה נתניהו אמר על ההסכם להפסקת מלחמת לבנון השנייה, שהתבסס על החלטה 1701 של מועה"ב. וההסכם הזה זהה להסכם ההוא. החזרה אליו היא כמו אישה מוכה החוזרת לגבר המכה.
שוב, אמירה ריקה שעל פיה חיזבאללה ייסוג צפונה מהליטני, ושתי משענות הקנה הרצוץ, צבא לבנון ויוניפי"ל, יאכפו זאת.
ראש הממשלה, באופן בלתי דמוקרטי, מסתיר את ההסכם בפני הציבור. הוא לא ערך מסיבת עיתונאים, אלא הצהרת תעמולה ללא שאלות ובלי עיתונאים שבה נמנע מהצגת ההסכם ואח"כ שיח מפנק עם שופרו ברדוגו בערוץ 14. הוא לא הביא את ההסכם לאישור הכנסת ולא לידיעת הכנסת ואף לא לידיעת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא גם לא הביא אותו לאישור או לידיעת הממשלה. אבל כל המידע על ההסכם, מעיד עליו, שהוא הסכם שלומיאלי, שממסמס את ההישגים הגדולים שצה"ל השיג במחיר דמים כבד בלבנון, ואחרי העקירה הממושכת הוא אינו מבטיח ביטחון אמיתי, לאורך שנים, לתושבים שיחזרו לאדמתם.
ההסכם מאפשר את חזרתם של הכפרים השיעיים החולשים על מטולה, מרגליות, מנרה, משגב עם, שלומי, שתולה ויישובים אחרים. בכך, ההסדרה סותרת את עצמה מניה וביה. מצד אחד, היא מדברת על נסיגת חיזבאללה אל צפונה מהליטני, ומצד שני מחזירה אותו לגבעות החולשות על גבולנו. הרי מיהם תושבי הכפרים הללו? הם לא מגינים אנושיים של המחבלים, כמו אוכלוסיית עזה וביירות, אלא הם המחבלים עצמם, כפי שהוכח בפעולת צה"ל בכפרים הללו. הכפרים הללו הם כפרי רדואן, מוצבי היציאה לכיבוש הגליל, על פי תוכניות חיזבאללה. אסור היה לאפשר את חזרתם וצה"ל היה צריך להקים רצועת ביטחון עד הליטני, ובמקומות שהליטני קרוב לגבולנו, עד כ-15 ק"מ מהגבול, ולא לאפשר לאותם כפרים לחזור. שיקימו את היישובים מחדש מצפון לליטני.
הממשלה מתפארת בכך שחיזבאללה, שמאז 8 באוקטובר הודיע שיילחם כל עוד נמשכת הפעולה בעזה, נכנע והפסיק את האש בלי סיום המלחמה בעזה. המסר הזה הוא הוא ההתמכרות לשקט. אילו חיזבאללה היו מוכנים להפסיק את האש יום לפני 17 בספטמבר – "עיד אל-ביפר", ישראל היתה נמנעת מהפעולה בלבנון ומפסיקה את האש כשדרום לבנון היא מפלצת טרור, הערוכה ומוכנה לניצול ההזדמנות למימוש תוכניתה, שהיתה מעמידה בצל את טבח 7 באוקטובר. אכן, הישגיו הגדולים של צה"ל הביאו את חיזבאללה להתחנן להפסקת אש. במקום להמשיך ולהכות ולהביא לפירוז חיזבאללה ולכניעה בתנאים טובים לישראל, עצם הפסקת האש הפכה להישג החלופי, ללמדך שגם הטבח הנורא בנגב המערבי והפינוי הממושך בצפון לא גמלו אותנו מההתמכרות לשקט.
ההסכם מכיל בתוכו מנגנון בינלאומי, הכולל את ארה"ב וצרפת, שנועד להבטיח את אכיפת הפסקת האש. איך אין זה רק מנגנון אכיפה, אלא גם מנגנון השופט בין חיזבאללה לבינינו במקרה של הפרה. כלומר, בטרם ישראל תפעל בכוח נגד הפרות ההסכם, יהיה עליה לפנות למנגנון הזה, שיכבול את ידיה. לכאורה, הבעייה בהסכם ב-2006 לא היתה נעוצה בהסכם עצמו, אלא בכך שהכלנו את הפרתו השיטתית והפעם אנו נחושים לנהוג אחרת. אבל עצם הקמת המנגנון הזה, כבר מחליש את יכולתנו לפעול. בוודאי כל עוד בראש הממשלה עומד מי שהוביל את ההכלה וההתמכרות לשקט בעשור וחצי האחרונים, בדרום ובצפון, כולל "הכלה" מבישה של הקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל. ההסכם מוכיח שהוא לא שינה את דרכיו, ולמה נאמין שהוא ינהג אחרת מול הפרות ההסכם?
בהסכם הזה מופיע סעיף חמור במיוחד, הקובע שהשלב הבא הוא מו"מ בין ישראל ללבנון על מיקום הגבול בין המדינות. מדובר בתביעה לבנונית ל-13 קלקולי גבול, כלומר נסיגה ישראלית והעברת שטחים ללבנון. יש לזכור, שהנסיגה מלבנון נעשתה בהסכם עם האו"ם, שעל פיו הוא קבע את קו הגבול וישראל התחייבה לכבד את פסיקתו, והיא אכן נהגה כך, גם במקומות שעמדתה היתה שונה. והנה, כעת נתניהו מוביל למו"מ על התביעה הלבנונית החצופה. אם, חלילה, ישראל תיסוג אפילו מאחת מ-13 הנקודות, המלחמה תסתיים בכך שישראל העבירה שטח ריבוני שלה לתוקפן הלבנוני שפתח במלחמה, וזה יהיה ניצחונו הגדל של חיזבאללה. במקום זאת, מן הראוי לשנות את קו הגבול לטובתנו, למשל בהחזרת אדמות מטולה בעמק עיון לבעליהם וסיפוח השטח הזה לישראל, בהחזרת השטחים החקלאיים של משגב עם שמהם נסוגונו ב-2000 על פי הקו ששרטט האו"ם ועוד.
אחרי הסבל הכבד של 14 החודשים האחרונים, הפינוי ההמוני, ההרס המוחלט של מאות בתים, ההפגזות הרבות על הצפון, היינו ראויים לסיום אחר של המלחמה. במקום זאת קיבלנו הסכם מביש של הפסקת אש בתנאים רעים, שהפך ניצחון צבאי לתבוסה מדינית.

[אהוד: המלחמה טרם הסתיימה והניצחון הצבאי שלנו כלל לא הפך "לתבוסה מדינית" – אלא זיעזע, כמו בנפילת אבני דומינו – את האיזור כולו. ראה מה מתרחש עכשיו בסוריה! נראה איך ייראו דבריך אחרי שיתברר שהגרעין האיראני המאיים עלינו – חשוף עתה להשמדה מיידית בעיקר בזכות החימוש האמריקאי החדש חודר המעמקים – שאותו מנע מאיתנו מימשל ביידן לפני ההסכם על הפסקת האש שחתמנו עליו בקשר ללבנון!]

2. צרור הערות 4.12.24
* בין נצרים לפילדלפי – כל עוד מתנהלת המלחמה בעזה, יש חשיבות רבה לשליטתנו בציר נצרים ולהרחבתו.
כך, יש לישראל שליטה במרכז הרצועה, הפרדה בין הצפון לדרום, יכולת פשיטה מהירה לצפון ולדרום, יכולת לווסת את האוכלוסייה המקומית על פי צרכי המאמץ המלחמתי.
בתום המלחמה, אין לנו כל סיבה להישאר שם. שליטה בציר היא שליטה על כל רצועת עזה. שליטה ישראלית על רצועת עזה, פירושה שליטה על שני מיליון פלשתינאים, המנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל ולייעודנו הציוני: מדינת הלאום של העם היהודי, עם רוב יהודי מוצק לדורות. כל דיבורי הסרק על טרנספר חסרי שחר. הפלשתינאים שם על מנת להישאר. טרנספר בכפייה הוא פשע מלחמה, אסור מבחינה מוסרית ויהפוך אותנו למנודים בעולם. עידוד הגירה מרצון הוא פנטזיה. מעט מאוד יעזבו.
לעומת זאת, השליטה בציר פילדלפי חיונית מאוד גם אחרי המלחמה. הניסיון מלמד אותנו שחייב להיות חיץ בשליטתנו בין מצרים לרצועת עזה. הציר היה לאוטוסטרדת הטרור, הברחת אמצעי הלחימה והחומרים ליצירת המנהרות ולייצור האמל"ח. עלינו להישאר בציר פילדלפי מורחב באופן קבוע.
עלינו להקים פרימטר בשליטתנו לכל אורך הרצועה ולהעביר לידינו את התוחמת הצפונית, שאין בה כמעט פלשתינאים וסתם עקרנו את שלושת יישובינו שם. חשוב מאוד שהפלשתינאים יפסידו אדמה כתוצאה מהטבח, ובלבד שהדבר לא יהיה בסתירה עם האינטרס הלאומי של ישראל.
מבחינה ביטחונית, הדבר החשוב ביותר הוא שיהיה לנו חופש פעולה מלא בכל רצועת עזה, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. לשם כך, יש להעביר את השלטון האזרחי ברוב הרצועה לרש"פ, עם כל הבעייתיות בכך. כל חלופה אחרת, כמו כוחות בינלאומיים, לא תאפשר לנו חופש פעולה מלא, עלולה להביא לחיכוכים עם המדינות שבכוח ושכרנו יהיה בהפסדנו.
ומה באשר לחטופים? יש לנו מחויבות לאומית לשחרורם ובכך יש להתמקד היום. בעסקה לשחרור החטופים נאלץ לוותר על חלק גדול מהאינטרסים שלנו, שאותם הצגתי כאן, אך אחרי העסקה חובתנו תהיה לחדש את המלחמה כדי להשיג את כל יעדיה. אני יודע שמעולם לא נהגנו כך, אך מעולם לא עמדנו בסיטואציה כזו. אחרי 7 באוקטובר עלינו להשתחרר מכבלים שבלמו אותנו קודם לכן.

* בייביסיטר – בימים שמאז הפסקת האש, ישראל, שלא כדרכה, מגיבה מיד ובאסרטיביות על כל הפרה של ההסכם. זה סימן מעודד. אולם צרפת וארה"ב כבר מתנפלות עלינו, בטענה שצה"ל הפר את הפסקת האש, בכך שעקף את המנגנון. והתשובה של ישראל היא שהמנגנון עוד לא פועל וייקח לו כשבוע להתחיל לפעול. זה מעורר דאגה. משמעות הדבר היא שאין לישראל יכולת אכיפה, אלא היא צריכה לבקש רשות מהבייביסיטר. האם צרפת, השוללת את זכות ההגנה העצמית של ישראל אחרי הטבח הנורא, תרשה לנו להגיב על כניסת מחבלים לדרום לבנון? כך יוכלו התושבים לחזור לבתיהם בביטחה?
במקום מנגנון שנועד לאכוף את אי חזרת מחבלי חיזבאללה, הוקם מנגנון שמטרתו להיות השופט בין ארגון טרור לבין מדינה ריבונית המגינה על ביטחון אזרחיה, כאילו היו שני גורמים שווי ערך.

* תגובה בלתי פרופורציונלית – התגובה הישראלית לירי הפצמ"רים על הר דב צריכה להיות בלתי פרופורציונלית; קשה, אכזרית, בבטן הרכה של חיזבאללה – רובע דאחיה ובעל בק. אל לנו לחשוש מפני הסלמה וקריסת הפסקת האש. הם בוחנים אותנו. הם רוצים לראות אם חזרנו למדיניות ההכלה. אסור לנו למצמץ.

* אין צורך בעילה – לישראל יש סיבה טובה, מוצדקת בכל זמן, לתקוף את מתקני הגרעין האיראני. הסיבה היא שהגרעין האיראני הוא איום קיומי על ישראל, וחובתה של המדינה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה, מחייבת את הסרת האיום. לכן, אין לישראל כל צורך בעילה.
אבל כאשר יש עילה, זו הזדמנות לפעולה עם לגיטימציה חיצונית ופנימית רבה יותר. וכאן הממשלה החמיצה שתי הזדמנויות פז, לאחר שתי מתקפות הטילים האיראניות. אולי חיכינו למתקפה השלישית, אבל האיראנים לא מטומטמים וגם לא עובדים אצלנו, אז הם הבריזו לנו.
זו צריכה להיות התקפה יזומה.

* התחרפן – דברי הבלע של בוגי יעלון נגד מדינת ישראל וצה"ל, שבהם האשים את צה"ל בביצוע טיהור אתני בעזה, הם שקריים, מכפישים, חסרי אחריות ופוגעים במדינת ישראל.
האיש התחרפן לגמרי.
הייתי עם בוגי יעלון בתלם. הוא היה אז אדם אחר עם דעות אחרות. ביום שבו הוא הסכים להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, פרשתי מתלם. מאז זה רק הידרדר.
מה נשאר ממנו? כלום.

* מה קרה לו? – זה לא בוגי יעלון שהכרתי. זה אדם אחר. מותר לאדם לשנות את דעותיו. גם מהקצה אל הקצה. זה לא המקרה. כאן מדובר בהחלפת אישיות. כאילו אדם עבר ניתוח להחלפת אישיות.
אז מה קרה לו? איני יודע. אני מבין בהיסטוריה, במדע המדינה, בסוציולוגיה, ביחסים בינלאומיים, בספרות, בתנ"ך. על השאלה הזו צריכים להשיב אנשים מדיסציפלינה אחרת.

* בוגי מתחפר – ירון אברהם ראיין את בוגי יעלון בחדשות ערוץ 12. הוא ניסה באופן כמעט נואש להציל את בוגי מעצמו. אין חבל שלא הושיט לו כדי לסייע לו לחזור בו, אין הזדמנות שלא הציע לו כדי להתנצל. אך בוגי דחה את כל החבלים, ובמקום לנצל את הבמה כדי לתקן ולו במעט את מה שעולל, הוא רק התחפר בדברי הבלע ההזויים ובעלילת השווא הנוראית נגד צה"ל.

* יקיר השוקניה – במשך שנים השוקניה רדפה את בוגי יעלון, הסיתה נגדו, הציגה אותו כפושע מלחמה. ופתאום – בום טראח, מה קרה? בוגי נהיה יקיר השוקניה. לא השוקניה השתנתה.
אמור לי מי חבריך החדשים, אומר לך לאן הידרדרת.

* ברוך שלא עשני – אהוד בן עזר סונט בי. תראה תראה מי זה בוגי שתמכת בו.
ובכן, אהוד, אספר לך שאין יום שבו איני מברך "ברוך שלא עשני ביביסט." וזאת לדעת, ניתן להיות ביביסט לא רק של ביבי אלא גם של מנהיגים אחרים. אפשר להיות ביביסט של יאיר לפיד, של אהוד ברק, של אהוד אולמרט וגם של בוגי יעלון.
מיהו ביביסט? מי שמעריץ מנהיג, הופך אותו לאליל וסוגד לו. הביביסט מוחק כל זכר לחוש ביקורת, בכל הקשור לאלילו. אלילו משקר? השקר שלו הוא האמת המוחלטת. אלילו טועה? הטעות היא המעשה הנכון. אלילו מושחת? רודפים אותו. לכל כישלון שלו יש שעירים לעזאזל ש"הכשילו אותו". במקרה קיצוני, גם כשהאליל ממיט, במדיניותו המופקרת, את האסון הגדול ביותר על העם היהודי מאז השואה, הוא כלל אינו קשור לכך, כי לא העירו אותו בזמן.
אהוד, למשל, הוא ביביסט לדוגמה. ובכלל, יש לו חיבה מיוחדת למנהיגים מושחתים. בטרם העריץ את נתניהו – סגד לאולמרט.
מעולם לא הערצתי מנהיג כלשהו. כשאני תומך במנהיג מסוים, אני בוחן אותו יום יום בשבע עיניים. כשהייתי בדרך השלישית, הערכתי מאוד את קהלני ואהבתי אותו, אך כמעט בכל ישיבת הנהלה מתחתי עליו ביקורת והיו בינינו ויכוחים. נשארנו חברים עד היום, אך עדיין יש בליבו עליי בשל כך.
כשבוגי יעלון התפטר מהממשלה ופרש מהליכוד חברתי אליו. הוא ייצג את עמדותיי, בנושאים רבים, יותר מכל מנהיג אחר. גם הערכתי את מנהיגותו. אך לא היתה פגישה בינינו שלא חלקתי עליו. לאורך כל התקופה ביקרתי את הדרך שבה הוא מנהיג את תלם, כתנועה של איש אחד. תבעתי הקמת מוסדות וקודם כל הנהלה שתקבל את ההחלטות. לא אחת הבעתי באוזניו את ביקורתי על שלא הדיח את סגן הרמטכ"ל שחילל בשם צה"ל את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחרי סבב הבחירות השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד. הוא שלל זאת מכל וכל. וכאשר הוא הביע נכונות להקמת ממשלה הנתמכת בידי הרשימה המשותפת, בניגוד לעקרונות תלם ולדברים שהוא אמר לי בפגישה אישית במכינת מיצר שלושה ימים קודם לכן, פרשתי מתלם ופירסמתי מכתב גלוי שבו תקפתי אותו בחריפות.
גם אחרי שנפרדו דרכינו הערכתי אותו, וצר היה לי לראות את תהליך הקצנתו. גם היום אני מעריך את מי שהוא היה, וכואב את מה שקרה לו.
אילו הייתי בוגיסט, כלומר ביביסט של בוגי, הייתי מדקלם בעיניים בוהקות את עמדותיו, מההתנגדות להתנתקות, שעלתה לו בשנה הרביעית כרמטכ"ל, דרך הגדרת אובמה ואנשיו "משיחיים", הגדרת שלום עכשיו – וירוס, שוברים שתיקה – בוגדים והיונים כמי שצריך לנקות אחריהם, ועד עלילת הדם הנוראה על צה"ל.
ברוך שלא עשני בוגיסט.

[אהוד: אכן בשעתו תמכתי בראש הממשלה אולמרט כי סברתי שמערכת המשפט מתנכלת לו. והייתי אז מתנגד חריף מאוד לנתניהו, שנעזר בעיתון "ישראל היום" כדי לחזור לשלטון. להפתעתי ביקשו ממני אז להשתתף קבוע ב"ישראל היום", אבל פרשתי מהעיתון לאחר שלא הסכימו לפרסם מאמר שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באולמרט!
נכון, היום אני מסתכל על אולמרט כמו שאתה מסתכל על בוגי יעלון. לא יודע מה קרה להם.
הייתי מתנגד חריף מאוד של נתניהו והשתמשתי בביטויים קשים כלפיו בראשית כהונתו השנייה אך לאט לאט שיכנעו אותי מעשיו בכך שהוא המתאים ביותר להנהיג את ישראל, ובייחוד מאז פרוץ מלחמת שבע החזיתות שנכפתה עלינו שלא באשמתו! ואת העיתוי שלה קבעו הפגנות המחאה והסרבנות! לכן, אמנם אני משווה אותו כיום לצ'רצ'יל, בזכות תיפקודו, אך אני לא "ביביסט" כהגדרתך הנלוזה – אלא שופט אובייקטיבי ואולי סופר מתעד למען ההיסטוריה.
לפני הירצחו תמכתי בפומבי ברבין ונפגשתי איתו לבקשתו – זאת כאשר כמעט כל שאר הסופרים ואנשי הרוח "החשובים" שלנו השתינו עליו מ"שמאל" מגבוה!]

* טיהור אתני בעזה – הטיהור האתני האחרון בעזה היה ב-2005.

* מטרידים חיילות – צפיתי בסרטונים המתעדים פעילי שמאל רדיקלי אנטי ציוני, מכחישי שואה, מטרידים את לוחמות צה"ל בבקעת הירדן. המנוולים משווים את פעולות ישראל בבקעת הירדן לשואה, בהבדל ש"שם היו חסידי אומות העולם." הם התקרבו לחיילות למרחק של הבל פה, קראו להן לערוק, כינו אותן מריונטות, סיפרו להן שהן מבצעות פקודות בלתי חוקיות. אני גאה באיפוק של החיילות ובכושר העמידה שלהן מול הפרובוקציות וההטרדות.
מה צריך לעשות מול ההטרדות? לתעד אותן, לבקש מהמטרידים להזדהות, ולהגיש תלונה למשטרה, על הפרעה לעובדי ציבור במילוי תפקידם.

* המאבק בין הדמוקרטיה לבן גביריזם – בן גביר הוא עבריין בנשמתו, הוא עבריין משחר נעוריו, כל אורחותיו – עבריינות, כל התנהלותו עבריינית, צורת החשיבה שלו עבריינית. ודווקא את הפושע הזה מינה נתניהו לאחראי על אכיפת החוק בישראל. גם את התפקיד הזה הוא מנהל בעבריינות. את משטרת ישראל ואת השב"ס הוא הופך למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו, ובכך הוא מהווה איום מיידי על הדמוקרטיה הישראלית.
כל הדרך שבה הוא ממנה את הבכירים היא עבריינית. לקח יותר מדי זמן, אבל מח"ש מתחילה לפעול. הגנגסטר כינס מסיבת עיתונאים ובה נבח על היועמ"שית והתבכיין על חקירה פוליטית.
לא היו ימים טובים לעולם הפשע בישראל כימיו של העבריין הזה כשר ל"ביטחון" לאומני. לא בכדי, הפשע בתקופת כהונתו שובר את כל השיאים.
המלחמה בין הדמוקרטיה לבן גביריזם היא מלחמת הקיום של הדמוקרטיה הישראלית.

* פצצה מתקתקת – ראש הכנופייה, המחריב את משטרת ישראל והשב"ס, והופך אותן למיליציות פשיסטיות חמושות פרטיות שלו, מכנה בחוצפה אורוויליאנית את מח"ש, "המשטרה הפרטית של בהרב מיארה."
הוא מנסה לרסק את מה שעומד בפניו ומנסה להגן מפניו על הדמוקרטיה ומדינת החוק. לכן, הוא מנסה להביא להדחת היועמ"שית, לצורך השתלטות גם על הפרקליטות ומח"ש.
כל יום שהגנגסטר הזה מחזיק בעמדת הכוח שלו, הוא פיגוע נגד הדמוקרטיה הישראלית. האיש הזה הוא פצצה מתקתקת.

* מדיניות עבריינית – ראש הכנופייה מסביר, "לזכותם" של הנחקרים, שהם ביצעו את המדיניות שלו. הוא לא מבין. ישראל היא מדינת חוק. משטרה במדינת חוק כפופה לחוק ומחויבת לחוק ואך ורק לחוק. אסור לאף קצין משטרה ולאף שוטר לפעול בניגוד לחוק, כי השר החליט לנקוט במדיניות עבריינית.
אם שר יחליט שמהיום והלאה אונס אינו עבירה ויורה למשטרה לא לחקור תלונות על אונס ולא לפעול נגד אנסים, זו תהיה הוראה בלתי חוקית בעליל, ששוטר שיציית לה הוא עבריין. הוא הדין ב"מדיניות" עבריינית של שר שהחליט שטרור אינו עבירה, אם המחבלים נולדו לאם יהודייה. הוא רוצה לתת חסינות מוחלטת לבן-גביר יוגנד. אין לו סמכות כזו.

* המשת"פים – הרבה אנשים צריכים לעשות חשבון נפש על חלקם בגידול זוועת בן גביר לממדיה המפלצתיים הנוכחיים. איני מדבר על נתניהו, שהפשע החמור ביותר שלו נגד עם ישראל הוא הלגיטימציה לכנופייה ולדוצ'ה. חשבון נפש ונתניהו אינם הולכים ביחד. כוונתי לתקשורת, שנשבתה בקסם הפרחח הערמומי, הפכה אותו לבן בית באולפנים ובכך נתנה לו לגיטימציה. כוונתי ללשכת עורכי הדין שנתנה לו תעודת עורך דין, ובכך יצרה לו תדמית לגיטימית. כוונתי לשופטי בג"ץ האקטיביסטים, שהרשו לעצמם להחליט שפֶטיש חופש הביטוי הבלתי מוגבל חזק יותר מהחוק המפורש. כל האידיוטים השימושיים הללו דרדרו אותנו עד הלום.

* לוין זומם – יריב לוין זומם לעולל למערכת המשפט מה שראש הכנופייה מעולל למשטרת ישראל.

* חוק נתניהו – בעקבות חוק פלדשטיין כדאי להעביר גם את חוק נתניהו – תינתן חסינות לפוליטיקאים מפני העמדה לדין על עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. והשלב הבא יהיה חוק קצב.

* הוריד את העיתונות לזנות – צפיתי בסדרה המצוינת בערוץ 11 "המו"לים," שהציגה את תולדות התקשורת הכתובה בישראל, דרך דמותם של המו"לים ומשפחות המו"לים של העיתונים הגדולים – "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ", "חדשות" ו"ישראל היום".
עמרי אסנהיים, יוצר הסדרה, היטיב להציג מצד אחד את ההישגים יוצאי הדופן של העיתונים הללו, אך גם את התחרות הפרועה וחסרת העכבות, ואת הכיעור, השחיתות והפשע של המו"לים. כשאסנהיים מראיין, קשה שלא להתרשם מהסקרנות, ששפת גופו משדרת.
הפרק האחרון התמקד בהקמת "ישראל היום" ובפרשת 2000 – המו"מ המושחת בין נתניהו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, על הטיית העיתון והפיכתו מעוין לנתניהו לאוהד, תמורת סגירת העיתון המתחרה "ישראל היום", שהיה באותה תקופה תחת השפעתו הכמעט מלאה של נתניהו, או לפחות החלשת העיתון. באופן טבעי, עיקר העניין הציבורי בעסקה המושחתת הזו התמקד בראש הממשלה, אבל בהקשר של הסדרה, הזרקור הושם על השחיתות של מוזס, שהוריד את מקצוע העיתונות לזנות.
"ישראל היום" תרם להידרדרות העיתונות, בכך ששבר את השוק בהיותו חינמון, שנועד לסייע לנתניהו לעלות לשלטון ואח"כ להישאר בו. אבל דרך הסדרה אנו למדים גם על הפן החיובי בהקמת העיתון – שבירת המונופול המוחלט של "ידיעות אחרונות", ששלט ללא סייג בשוק התקשורת, וניצל את השליטה לסיוע למי שנוני חפץ ביקרו ובעיקר אולמרט. "ידיעות אחרונות" ניסה להלבין את שחיתותו ולאתרג אותו. "ישראל היום" הוביל את המאבק בשחיתות של אולמרט. מוטי גילת ודן מרגלית הובילו את המתקפה והמאבק בשחיתות. גילוי נאות – ב-12 השנים הראשונות של "ישראל היום" היה לי בו טור, במדור דעות.

* החנינה הבאה – החנינה שביידן נתן לבנו, מכשירה את הדרך לטראמפ לחון את עצמו.

* לאזן ולבלום – אם בישראל נשיא המדינה היה מעניק חנינה לבנו, צעד מושחת לכל הדעות וניגוד עניינים שאין בוטה ממנו, בו ביום היו מוגשות עתירות לבג"ץ, שהיה מבטל את ההחלטה.
זאת משמעותו של בית משפט עליון עצמאי במדינת חוק דמוקרטית – לאזן ולבלום את הזרוע המבצעת, כאשר היא פועלת נגד האינטרס הציבורי. בג"ץ חזק הוא המחסום בפני שלטון ללא מיצרים. את ההגנה הזאת מנסה המהפכה המשטרית לגזול מאתנו, אזרחי המדינה.

* נטל – תמיד תמכתי במאבק נגד השתמטות החרדים, אך סלדתי מהביטוי "שוויון בנטל". נטל?! מה פתאום נטל? זו זכות גדולה להגן על המולדת ולשרת את המדינה.
אבל היום, העומס על המילואימניקים חצה את קו הנטל. מאות ימי מילואים בשנה, פגיעה במשפחה, עומס על האישה, הפגיעה במקום העבודה וסיכון המקום בעבודה, קריסת העסקים, הפגיעה בלימודים עד כדי הכרח בשנת לימודים נוספת להשלמת התואר, היא נטל כבד.
ולכן, חובה על המדינה להרחיב בצורה משמעותית את מצבת המשרתים בכלל והלוחמים בפרט, קודם כל בהפסקת ההשתמטות ההמונית הממומנת מכיסנו במגזר החרדי, אך גם בדרכים אחרות, שאותן כבר פירטתי פעמים רבות.
העומס הבלתי נסבל על המילואימניקים גורם לשחיקה ולירידה באחוז בהתגייסות לסבבים הנוספים. יש לכך השלכות ביטחוניות ומדיניות. איני בטוח שהשחיקה הזאת לא היתה גורם משמעותי בחתימה על ההסכם הגרוע להפסקת האש בלבנון.
הרחבת שורות המשרתים היא משימה לאומית ראשונה במעלה. במקום לעסוק בכך, הממשלה הכושלת עוסקת בחוקי השתמטות ומימון-השתמטות מושחתים.

* שירות מילואים לאנשי הקבע – רעיון להקלה על נטל המילואים – שירות מילואים לאנשי קבע. אנשי קבע ביחידות עורפיות, בקריה, בשלישות, נגדים במחנות עורפיים וכד' – השירות שלהם הוא עבודה, כמו עובדים במגזר האזרחי. כמוהם, הם קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מבצעים את משימתם וחוזרים הביתה, למשפחה. כפי שאזרחים שוברים את שגרת חייהם ואת שגרת עבודתם ויוצאים למילואים, כך יכולים לעשות גם אנשי הקבע.
יש להקים גדודי מילואים של אנשי קבע. מי שהיו לוחמים ביחידות קרביות יכולים להשתתף בכל משימה, כולל תמרון מעבר לגבול. אחרים יכולים לשרת בתפקידים כמו הגנת יישובים או בט"ש בגבול מצרים. בלי לפתוח את הראש ולהיות יצירתיים, נתקשה בפתרון הבעייה.

* מי מפחד מהפרדה מגדרית – החברה החרדית היא חברה חולה, ולנוכח גודלה וקצב גידולה והשפעתה הפוליטית הרבה, החולי שלה משפיע מאוד על החברה הישראלית כולה. החולי מתבטא בהשתמטות מצה"ל, השתמטות מעבודה ופרנסה תוך תלות במנגנוני הרווחה של המדינה שאין הם תורמים לה, הימנעות מלימודי ליבה, מהשכלה וממדע.
אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. עלינו להושיט להם יד-אחים ולסייע להם להירפא ולהשתלב במדינה. זאת, בראש ובראשונה באמצעות ניתוח כואב לניתוקם מעטיני תקציב המדינה ולביטול הסדר השתמטותו-אומנותו, אך גם ביצירת תנאים שיקלו על השתלבותו בצה"ל ובחברה האזרחית.
קיומן של מסגרות מגזריות בצה"ל הוא דבר רע ומזיק. ואף על פי כן אני מצדד בהקמת חטיבות חרדיות בצה"ל, שתתאמנה לאורח החיים החרדי. אני מאמין שעם הזמן החרדים יעדיפו להשתלב בכלל יחידות צה"ל, אבל כרגע יש להקל עליהם בדרך זו.
מאותה סיבה אני תומך במתן האפשרות לתוכניות לחרדים במוסדות ההשכלה הגבוהה – בהפרדה מגדרית. אני מתעב הפרדה מגדרית, אבל ההשכלה עשויה להיות הנקודה הארכימדית לריפוי החברה החרדית, ועלינו לעודד את יציאתם להשכלה גבוהה, גם במחיר שתוכניות ללימודים בהפרדה.
ההתנגדות למהלך הזה אוחזת במקל בשני קצותיו. מצד אחד יוצאים נגד ההסתגרות החרדית ומצד שני אינן מוכנים ללכת לקראתם כשהם מחפשים דרך להשתלב. הטיעון על "כפייה דתית" הוא שקרי – מישהו כופה על סטודנט אחד ללמוד בהפרדה? ההיפך הוא הנכון – בשלילת המהלך יש כפייה חילונית. יש לאפשר להם לרכוש השכלה בלי לפגוע באורח חייהם. האלטרנטיבה תהיה שקומץ מבין הסטודנטים אמנם ילמדו ללא הפרדה, אך רובם הגדול לא ילמד. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
גם הטענה על מדרון חלקלק – היום נאפשר להם ללמוד בהפרדה ומחר כל האוניברסיטאות ילמדו בהפרדה, היא טענה פחדנית וחסרת שחר. הסטודנטים שאינם חרדים, הן החילונים והן הדתיים-לאומיים, אינם רוצים ללמוד בהפרדה ולא ירצו ללמוד בהפרדה ולכן זה חשש שווא. ההיפך הוא הנכון, סביר להניח שעצם קיום הלימודים במוסדות, יפתח את החרדים לחברה מעורבת, והמהלך יהיה של חרדים שיעדיפו את המסגרת המעורבת. אבל כדי שבכלל ילכו להשכלה, יש צורך בהפרדה.
בטיעון אחד של המתנגדים יש טעם – הטענה שבין כה וכה כשאותם חרדים ייקלטו לשוק העבודה הם יעבדו בסביבה מעורבת, אז למה שלא יעשו כן כבר בלימודים? זה נכון, אך המסקנה צריכה להיות הפוכה. דווקא כיוון שרוב בוגרי האוניברסיטה יפעלו בשוק העבודה בחברה מעורבת, אין כל מקום להפחדות ואפשר להירגע. הלימודים בהפרדה, יגדילו את מיספר האקדמאים מקרב החרדים ויקטינו את השסעים בישראל.

* ועדת השרים לפיתוח הגולן – ממשלת בנט היתה הממשלה הציונית ביותר מאז ממשלת שמיר. אחד מהישגיה הגדולים, היה התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שהתקבלה פה אחד. שלושה אנשים ראויים לקרדיט. צביקה האוזר שיזם את התוכנית והיה האדריכל שלה. הוא גם זה שדחף את "תקווה חדשה" להעמיד אותה בראש תביעותיה במו"מ הקואליציוני. זאב אלקין שכשר בממשלה דחף אותה ולאחר שהתקבלה הסתער כבולדוזר על הגשמתה בשטח. נפתלי בנט שהרים את הכפפה, קידם את הרעיון, גיבש סביבו את כל הקואליציה כולל מרצ (!), העלה את הממשלה לגולן והוביל לקבלת ההחלטה.
ביום שלישי קיבלה הממשלה החלטה על הקמת ועדת שרים לפיתוח הגולן, בראשות זאב אלקין. אמנם התנגדתי להצטרפות הימין הממלכתי לממשלה, אך יש למהלך יתרונות רבים. אני מאמין שאלקין יסייע מאוד לפיתוח הגולן.

* החורף שאחרי המלחמה – 1949 (אחרי מלחמת השחרור), 1968 (אחרי מלחמת ששת הימים), 1983 (אחרי מלחמת שלום הגליל), 1992 (אחרי מלחמת המפרץ) – השנים הללו היו עם החורפים הקשים ביותר בתולדות המדינה; בכמויות המשקעים, בשלגים במקומות בלתי צפויים, בטמפרטורות נמוכות. היה מעין חוק – שנה אחרי מלחמה היא שנה גשומה מאוד.
ניתן היה לצפות לחורף סוער גם השנה. בינתיים – חורף שחון במיוחד וגם הצפי להמשך החורף אינו מעודד. אני מקווה שאין זה אומר שהחורף הזה הוא עדיין לא החורף שאחרי מלחמה... ואני גם מקווה שהתחזיות תתבדינה באשר להמשך החורף.

* ביד הלשון: כפר אז"ר – כל ילד בדור שלי שמע על כפר אז"ר, ושם הכפר היה שגור בפיו. זאת, בזכות העובדה ששם היישוב מתחרז עם המילה "מפוזר", ולכן לאה גולדברג כתבה את ספר המופת לילדים:"המפוזר מכפר אז"ר".
כפר אז"ר הוא שכונה במזרח רמת גן. במקור הוא היה מושב עובדים חקלאי בבקעת אונו. המושב עלה לקרקע בימים אלה לפני 92 שנה, בדצמבר 1932. הוא קרוי על שם הסופר והמתרגם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (1854-1945), שנודע בכינוי "זקן הסופרים". אז"ר, שהיה יהודי דתי, היה איש רוח מעורב בציבור, מקורב לתנועת העבודה ובעל מעמד רוחני ותרבותי מיוחד בציבור. הוא קיבל את כרטיס החבר מס' 1 של ההסתדרות הכללית.
ייצוג תרבותי נוסף של כפר אז"ר, הוא בשירו של אריק איינשטיין, מתוך התקליט המיתולוגי "סע לאט", "שיר של רנדי ניומן":
"נשיר פה שיר
על זמן רחוק
כשהכול היה ירוק
ואנשים היו עוצרים
אומרים 'שלום לך,
תשתה ספל תה אמיתי
עם אשתי ואיתי'
כל כך יפה ביום כזה, יושבים במרפסת
ביום קיץ חם בכפר אז"ר, יום רביעי".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com