שר התקשורת שלמה קרעי הוא שומר מסורת, תלמיד חכם, אשר מכיר היטב את תורת ישראל ופרשנותה, ונותן להן ביטוי מפעם לפעם בהופעותיו הפומביות. הוא אחד מאלה שצבעו את הליכוד בצבעים דתיים, משכו את התנועה לכיוון האמוני.

פעם שאלו, מיהו ליכודניק? והשיבו: אחד שיש לו כיפה בכיס, לכל מקרה ואירוע שיהיו. היום הכיפות כבר על הראש. חלק ניכר ממצביעי הליכוד הם דתיים, מסורתיים, קרובים לש"ס. השר קרעי הוא מן הבולטים שבהם.

כל זה בסדר, אילו השר – שעושה בתקשורת כטוב בעיניו – היה מצטט בהופעותיו לא רק את חז"ל, אלא גם את אבי התנועה, רבי זאב ז'בוטינסקי. המנהיג הדגול, חילוני, שכיבד את המסורת, ראה בה את קשר הדורות, ניתלה בה כדי להצדיק את זכותנו לארץ-ישראל כולה, העריץ את השבט הספרדי בעמנו, אבל חזה מדינה יהודית מערבית, פתוחה וליברלית.

ביקרתי פעם בלשכת השר קרעי בכנסת. לא ראיתי מאחורי גבו את כתבי ראש בית"ר. גם בלשכות אחרות – ז'בוטינסקי יוק. המנהיג הציוני, שיסד את התנועה הרוויזיוניסטית, שאותה ירשה בקום המדינה תנועת החרות והתגלגלה ברבות הימים לתנועת הליכוד. בראשות בגין, והמפלגה קלטה לתוכה אנשים וזרמים, שרחוקים ממורשתו של אבי התנועה. אך כן, משלמים מס שפתיים, בהזכירם את שמו.

שאם היו כרכי ז'בוטינסקי סמוכים לשולחנו של שר התקשורת, יכול היה ללמוד מהם לא רק על הזכות לארצנו השלמה, על ראשית התגבשות הצבאיות העברית, ועל הכורח במדינת רווחה שבה לא יהיו עניים ו"כל יחיד הוא מלך." הוא היה לומד "מפי הסוס" על "המלאכה הנשגבה" שאין כמותה, כלשונו, של העיתונאי, הפובליציסט, ועל תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית.

מומלץ לשר ולכל אדם בר-דעת, לקרוא למשל את המאמר "השקפה על בעיות מדינה וחברה" המתפרסם בכרך "היהודים והמלחמה", המהדורה המדעית של כתביו האידאולוגיים. "מסורתנו התנ"כית," כותב ז'בוטינסקי, "עולה בקנה אחד עם אותו עקרון הגאווה שהיא נשמת בית"ר: אפילו אני מושפל, משועבד, מדוכא, 'הנני מלך ואני תובע את זכותי המלכותית'..."

הביטוי "כל יחיד הוא מלך" משמעו המעשי, לדבריו, שיוויון אוניברסלי וחרות הפרט. הוא כותב: "הביטוי העיקרי בתנ"ך לפולחן החרות מתמצה במקום המוקצה לנביאים. היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות. החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום על פי העיתונות, אבל במקום שבו העיתונות חופשית – שם יש תקווה."

ז'בוטינסקי מוסיף: "בימי קדם לא היתה 'עיתונות' – היה רק הנביא הנואם בפומבי בכיכר השוק... רוב דבריהם (של הנביאים) נשמעים כה חריפים, עד כי שום צנזור היום לא היה מתיר להם להיאמר, אילו היו משמיעי הדברים בני דורנו בכל מדינה שבה פועלת הצנזורה. בחייהם נרדפו הנביאים על פי רוב בידי רשויות השלטון, העשירים והאספסוף. עם זאת, דבריהם הועלו על הכתב בקפידה ונשמרו לדורות: כתבי הקודש שלנו הם מצבת זיכרון אדירה לקדושתו של חופש הדיבור המהפכני."

אחת ההבחנות היסודיות בין דמוקרטיה לעריצות, קובע עוד ז'בוטינסקי, היא השאלה, "אם במדינה שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה?"

כבוד שר התקשורת, הנה פרק ללימוד בפרשת הימים האלה, שבהם אתה מבקש להביא לחיסולו של תאגיד השידור, הממומן בידי המדינה, משום שהוא מותח ביקורת לגיטימית מפעם לפעם על השלטון, הממשלה, שאתה נמנה עם חבריה.

קשה להאמין שישראל תהיה אי פעם מדינה שבה העריצות מושלת בכיפה. זה הרי בניגוד גמור לאתוס היהודי. אבל המהפכה בתמונת התקשורת ששר התקשורת מוביל, עלולה לעלות אותנו על הדרך לצימצום הדמוקרטיה, להגבלת חופש הביטוי והביקורת, דבר שלא יעלה על הדעת ולא יתקבל על רוב ה"מלכים", כפי שכינה ז'בוטינסקי את ציבור האזרחים.

האם קרעי נוקט בצעדים אלה בשליחות ראש הממשלה? הן נתניהו הוא בנו של היסטוריון שהיה בקיא מאין כמוהו בתורת ראש בית"ר, עבד לצידו. יהיה זה עצוב ביותר אם בתקופתו של ביבי, התמיכה בתאגיד הציבורי ש"מרשה לעצמו" גם לבקר – תתמוסס. האם תנועת הליכוד – אם עודנה רואה עצמה כיציר כפיו של המנהיג וההוגה הרוויזיוניסטי – תסטה מדרך ז'בוטינסקי, המהלל את עקרון הדמוקרטיה, חופש הדיבור, הזכות לבקר, במדינת היהודים הלאומית-ליברלית?

יתר על כן, כמדינה דמוקרטית על הממשלה אף לעודד ולהאדיר את התאגיד הממומן על-ידה, ערוץ 11, רשת ב', ולהרכין ראש בפני ביקורת שמוטחת בה פה ושם. מהותה של התקשורת, שהיא מציבה ראי לשלטון, מבקרת אותו כשצריך, ואל לה לממשלה לשלוח אליה את זרועותיה ולהחניקה.

השר קרעי, אל תשלח ידך אל התאגיד!

יוסי אחימאיר

על "המחצית השנייה – של השנה הראשונה למלחמת 'חרבות ברזל'"

מאת יוסי אחימאיר

ניצנים 2024, 114 עמ'

כשאני קורא את "מחצית השנה הראשונה", ואת "המחצית השנייה" – שני הקבצים שמאגדים מבחר מאמרים שפרסם יוסי אחימאיר ב"מעריב" – אינני יכול שלא להרהר באפשרות שאישיות בעלת השקפת עולם לאומית-ליברלית, הדוגלת בדמוקרטיה, בצדק חברתי, בחופש הביטוי ובשוויון זכויות, כמו מחבר הקבצים האלה – אילו זכינו שאישיות כזאת היתה עומדת בראש ממשלת ישראל. אילו נס כזה היה קורה, לי אין ספק שאף "שמאלן עוכר ישראל" לא היה מתקומם נגד הממשלה, לא היה מפגין, ולא היה פורש את משנתו נגד הממשלה בעיתונים ובספרים – שכדברי יוסי אחימאיר גורמים לאויבינו להתמוגג מנחת.

אלא מה? איש מעולה כמו יוסי אחימאיר פרש מהכנסת (במיאוס!) אחרי 10 חודשים, מה שמזכיר בהכרח את משל יותם על כך שרק אטד מוכן למשול על עצי היער (שופטים ט' 20-7).

[אהוד: נדמה לי שהוא לא "פרש במיאוס" אלא נכנס לכנסת בשלהי כהונתה ולא נבחר מחדש בקדנציה הבאה].

את "מחצית השנה הראשונה" קראו רבים, ואישים רבים, ובראשם נשיא המדינה, הפצירו ביוסי אחימאיר להשלים את המלאכה ולפרסם אסופת מאמרים גם על אירועי "המחצית השנייה", והרי היא לפנינו.

זכור לי מהקובץ הקודם נאום שלדעת יוסי אחימאיר היה נתניהו אמור לשאת, בו הוא יודה בטעותו, ואף יסיק מסקנות אישיות – גם באסופה זאת המחבר שלנו, ימני-לאומי-דמוקרט מוצהר, אינו חוסך את שבטו מהממשלה והעומד בראשה, והוא מצביע על כך שהממשלה מפלגת את הציבור (עמ' 24), שהיא צריכה להתנער מכל עיסוק קואליציוני, וחייבת לרסן את הפוליטיקאים המשיחיסטים (עמ' 30); הוא כותב שבן-גביר מבעיר תבערות מסוכן, ושרים מיותרים מבזבזים כספי ציבור בנסיעות לחו"ל (עמ' 69); וכן, הוא מצביע גם על מירי רגב שהתעקשה על טקס זיכרון בניגוד לרצון הציבור; המחבר מגבה את יואב גלנט (המפוטר על ידי רוה"מ) המחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ודורש למנוע כל טיוח בנדון, כגון ועדת חקירה פוליטית. המחבר מצביע על כך שנתניהו לא יוכל להימלט מאחריותו לאסון הנורא ב-7.10.23 (עמ' 34, 75, 93). והוא מצטט את האלוף מיל' שייקה גביש שהנושאים באחריות צריכים להתפטר, כי יש מי שיחליף אותם (עמ' 86).

אבל מצד שני הוא מגנה את מפגיני השמאל שיעדם הוא להפיל את הממשלה (עמ' 56), והוא גם מזכיר אישים שמלבים את השנאה לנתניהו, כמו גיא פלג, בן כספית, איל מגד, גנרלים בדימוס, פוליטיקאים לשעבר, סופרים, עיתונאים, אמנים ומשפטנים שמחברים פמפלטים נגד ראש הממשלה.

כאן צריך להעיר בהגינות כי המבקשים להפיל את הממשלה הזאת אינם שמאל – השמאל בקושי קיים בפוליטיקה העכשווית – בשר מבשרו של הליכוד מתקומם נגד ממשלת נתניהו – האם לימור לבנת, בוגי יעלון*, דן מרידור, בני בגין, נגידים מהעבר, רמטכ"לים ואלופים מהעבר, מיטב הכלכלנים בארץ ובעולם שהצביעו על האסון שההפיכה המשפטית של לוין-רוטמן עלולה להמיט על עם ישראל – האם הם שמאלנים? מאות אלפי אנשים הפגינו וצעדו לירושלים מתוך ייאוש נורא על האסון שלפתחה של המדינה, והממשלה המשיכה בדרכה בלי להטות אוזן לחלק גדול מאוכלוסיית המדינה.

יוסי אחימאיר מציג בפני הקוראים דמויות ראויות כמו העיתונאית והסופרת נעמי לויצקי ז"ל השמאלנית, שהוויכוח עימה התנהל על מי מנוחות; כמו השר לשעבר דוד לוי ז"ל, הגם שלא נעלמה מעיניו הפומפוזיות שלו, רדיפת הכבוד וסדרת ההיעלבויות שלו. אני הייתי מוסיף להסתייגויות זאת את היחס המזלזל שלו, של אריאל שרון ושל יצחק מודעי כלפי ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. דמות נוספת אהודה על המחבר היא אורה חתן משתולה המופגזת שמסרבת לנטוש את ביתה שם – בית לא נוטשים – את זה צריך ללמוד מהדרוזים והערבים.

אני מסכים בהחלט עם דבריו של אחימאיר על הנושא הפלסטיני – 19 שנה היו יהודה ושומרון תחת שלטון ירדן (שפלשה אליהם במלחמת השחרור), ולא היתה אז שום דרישה להקמת מדינה פלסטינית. ברור שמדובר בעם מומצא, שמעולם לא היתה לו מדינה, שהיהודים כביכול גזלו מהם. הנושא הפלסטיני נועד להסוות את הדרישה הרצחנית של המוסלמים להשמיד את היהודים (לא רק בארץ ישראל!) בתירוץ המפוברק הזה – ומדינות נאורות במערב בולעות את הטענה חסרת השחר הזאת.

אחרי אינספור פיגועים מזוויעים ביהודה ובשומרון ובכל מרחבי מדינת ישראל, לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, ולאחר השואה שהמיטו עלינו הפלסטינאים ב-7.10.23, אלה שהתפרנסו מיישובי העוטף, שזכו להיות מוסעים לבתי חולים ישראלים – ברור, כפי שאחימאיר כותב: שום דבר לא ישכנע את המוסלמים שיש לנו זכות קיום – לא כסף, לא רווחה, לא עבודה, ובוודאי לא נסיגות – הנסיגה של אהוד ברק מלבנון ושל אריאל שרון מרצועת עזה – רק הגבירו את התשוקה שלהם להשמידנו. וכן, אחימאיר צודק שהארצות הנאורות צועדות כמו עיוורים אל זרועות האסלאם ששואף לאליפות כלל עולמית, תוך חורבן התרבות המערבית.

בסוף רשימה זאת אציין את החזות הנאה של הספר המשובץ ב-60 תמונות צבעוניות הקשורות בתכני המאמרים, וכן את הקוריקולום ויטה המרשים של יוסי אחימאיר, המופיע בסוף הספר – בהחלט יש לאיש הזה במה להתפאר.

משה גרנות

* אהוד: משה, לא ידעתי שאתה מחסידיו של בוגי יעלון. האם גם אותך מעוורת שנאת נתניהו? האם גם אתה טחו עיניך מראות שאת יחיא סינוואר עודדו הפגנות המחאה והסרבנות הפרועות? בהן האשמה ולא ב"ההפיכה המשטרית" שמעולם לא היתה אלא התחלתו של ניסיון מוצדק לתיקון הטירוף היהיר של המערכת המשפטית הנמשך והולך גם כיום – ושיאו זימון נתניהו לעדות במרתפי בית המשפט המחוזי בתל אביב וזאת בעיצומה של ההזדמנות ההיסטורית שלנו להנחית מכת-מוות על תעשיית הגרעין האיראנית!

מתוך "יקום תרבות" 7 במרץ 2014

הוא [אהוד בן עזר] ביצע מחקר יסודי במקורות של התקופה  ובראשם הספר החשוב ביותר על  רעידת האדמה בצפת, ספרו של  מנחם מנדל מקמיניץ: "ספר קורות העיתים" (תקצ"ט/1839).

את כל הדברים האלו, התחושות החוויות, הוא מעביר לקוראים. הקורא כמעט יכול להאמין לרגע קצר שהוא באמת נמצא שם איתם בצפת של ימי רעידת האדמה או בירושלים של אמצע המאה התשע עשרה ורואה וחווה את מה שהם חווים.

והנה ראיון עם אהוד בן עזר על ספרו, שהוא בגדר יוצא דופן מוחלט בספרות הישראלית המודרנית שנמנעת בדרך כלל להתמודד עם נושאים מעידן שקודם למלחמת העולם הראשונה.

ראיון עם אהוד בן עזר

אלי אשד: הסופר אהוד בן עזר באיזה שנה עלו אבות אבותיך לארץ ישראל?

אהוד בן עזר: בשנת 1863 עלו ארצה סבו של סבי שלמה ראב ואשתו אסתר כדי למות ולהיקבר בירושלים. בשנת 1875 או 1876 עלו ארצה אבי סבי אליעזר ראב ובנו יהודה ראב בן עזר, הוא סבי, ועוד בני משפחה, [אחיו הצעיר משה-שמואל ראב בן עזר ואחיותיו חנה לימים פרלקוורט וטובה-טויבה לימים גרין, אימו של יצחק-איזאק גרין שהיה בעלה הראשון של בת-דודו המשוררת אסתר ראב]. אליעזר ויהודה ראב היו במייסדי פתח תקווה בשלהי שנת 1878.

שאלה: מה לך ולעיר צפת? בדרך כלל ביצירות שלך שאני מכיר אתה לא חוצה את קו הגבול לעבר, מעבר לשנת 1878 ייסודה של פתח תקווה. כאן אתה ממשיך אחורה ל-1834. למה בעצם? היו לך קרובי משפחה מצפת הקדומה?

אהוד: צפת, היא לא עיר מולדתי, אבל אם יש עיר, שהיתה פעם מושבה – ואשר אפשר לשחזר את חלקה על פי ספריי ועל פי הפרוזה של דודתי אסתר – אני לא צריך לומר לך איזו עיר היא. אמנם אנשי אותה עיר כמעט שאינם מכירים אותי ואת ספריי. אבל בעולם הבידיוני שבו אני חי רוב ימיי אין לכך חשיבות רבה.

אין לי שום קשר מיוחד לעיר צפת וגם אינני מכיר אותה יותר מאדם ישראלי רגיל שביקר בה פעמים אחדות במרוצת חייו. במירון לא ביקרתי מעודי. לפני יותר מארבעים שנה רציתי להרחיב את היריעה בקורות היישוב היהודי שלפני ייסוד פתח תקווה, ועצרתי בצפת של שנות ה-30 למאה ה-19 עם הפרעות ורעידת האדמה, שנראו לי מעין סמל מזעזע לקיום היהודי בארץ באותה מאה. אז טוויתי את הפרקים הראשונים של "אפרת" (1978, ספרון שיצא לאור 100 שנה בדיוק לאחר ייסוד פתח-תקווה) – אבל הכול מבוסס על קריאתי בספרים על אודות אותה תקופה, המאה ה-19. לא היו לי קרובי משפחה בצפת ולמיטב זיכרוני דבר כזה גם לא נרמז בסאגה "והארץ תרעד".

שאלה: תאר את שלבי היצירה והמחקר של הספר לאורך 40 שנה דרך גלגולו הקודם בספר "אפרת" של הוצאת תרמיל.

אהוד: כאמור ראשיתו באותם פרקי "אפרת" שגם יצאו לאור בספריית "תרמיל". מאז, במשך השנים הרבות, חיפשתי דרך להמשיך הלאה את הסאגה הזו, שאמורה היתה להסתיים, ואכן הסתיימה, בייסוד פתח-תקווה ב-1878. אבל לא רציתי לזייף את קורות משפחתי בארץ ולהעניק להם שורשים שמעבר לשנת עלייתם, 1875. וכך קרה שהסאגה נכתבה בדרך עקיפה, כאשר קורות חייה של אפרת הראשונה מצפת, שהיא דמות בדוייה לגמרי, משתלבים בקורות חייהם של אנשים אחרים עד לסבי יהודה ראב בן עזר. הפרקים האחרונים של הסאגה, העוסקים בחייו בירושלים, כבר היו מוכנים אצלי מספרי "פרשים על הירקון", ורק הוספתי שני פרקים בידיוניים ושערורייתיים על הרפתקאותיו בירושלים עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה.

שאלה: מה אתה חושב על הכותבים האחרים על צפת הקדומה (יהושע בר יוסף, אהרון ירושלמי ויוסי יזרעאלי) מה דעתך האובייקטיבית על יצירותיהם המקבילות על נושא צפת של ראשית המאה ה-19 והדרך שבה תיארו אותה?

אהוד: לא קראתי מימיי את ספריהם וגם לא חיפשתי מקורות בספרות הבידיונית. הסתמכתי רק על מקורות היסטוריים כמו גם מחקריה של דודתו של יוסי יזרעאלי, שושנה הלוי. הספר האחרון שקראתי על צפת הוא "כלה" של אורה אחימאיר.

[הערת המראיין: "כלה" של אורה אחימאיר עוסק בצפת בתקופה המנדטורית באמצע המאה העשרים כך שאינו רלבנטי לצפת הקדומה של המאה ה-19].

אהוד: אציין עוד שבדומה לאימרתו המפורסמת של ביסמארק – לפיה מדינאי חכם משתמש לעיתים גם באמת לצרכיו, אני, כסופר, אמנם סופר נידח – משתמש לעיתים גם באמת, כלומר בחומר דוקומנטארי וביוגראפי, לצרכיי הבידיוניים; ומבחינה זו, ואני מזהיר על כך בספר, "והארץ תרעד" הוא זיוף אחד גדול, למרות שמרבית החומר ההיסטורי המסופר בו הוא קושט דברי אמת.

שאלה: יש איזה שהוא קשר לסיפורה של אפרת עם סיפור מלכה בהב"ד תושבת צפת שנאנסה וסיפורה הפך למפורסם?

אהוד:  לא מוכר לי השם שאתה מזכיר. ואולם יש סיפור היסטורי על אחריתה של נערה בצפת אחרי הרעש ב-1837, שממנו לקחתי את סיפור גורלה של אפרת.

שאלה: למדת קבלה אצל  אבי מחקר הקבלה הפרופסור גרשם שלום, זה תרם להתעוררות עניינך בצפת, המרכז העולמי של הקבלה?

אהוד: זה תרם לידיעותיי בקבלת האר"י מצפת ובקבלה בכלל, כולל איסוף חומר לעבודת מ"א מכתב-יד בספריית שוקן בירושלים, עבודה שאותה לא השלמתי אבל משם לקחתי ענייני קבלה מעשית, כולל תבנית הקמיע המובא ב"והארץ תרעד", ושאותו כתבתי על שם אפרת בת רחל. באותה תבנית אני יכול גם כיום לכתוב קמיע לכל מי שיפנה אליי וימסור את שמו ושם אימו, ואני יכול לצרף לזכותו גם את התפילה הנאמרת עם הקמיע, כאשר שמו משולב בה. אם כי יש בתפילה תוספות משלי – כי אין מלאך מכת פורציאל או מכת פלוציאל, אבל דומני כי בעיני הנמען, הקב"ה – אין בכך הבדל כי מלוא כל הארץ כבודו, ואין מקום פנוי ממנו.

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

7. היחס ההומאני: "יתום עובד! אח צעיר!"

מעטים המקומות בכתבי ברנר בהם נשמעה קריאה ליחס הומאני כלפי האדם הערבי. מעטים גם המקומות בהם מתואר הערבי כפרט, בלא חותם ההיכר השלילי של הכלל. לרוב מתואר הערבי כחלק מנוף מתנכר של הארץ ויושביה, כפי שהם מצטיירים בנפש האדם היהודי, נפש רווייה סיוטים, דיעות קדומות ורגשות רתיעה מפני זר.

בתיאור הפגישה הראשונה עם ארץ-ישראל בסיפור "מכן ומכאן", בין האכזבה מסימטאות חיפה הנאלחות לבין תיאור פקידי המושבה החזירים והמפוטמים, מצויות שורות אלה: "ובכל זאת התאמצתי... ובכל זאת ניסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ-מולדת... ובכל זאת התאמצתי לראות מיסתורין בכרסים הנפוחות של ילדי הגר האומללים, אשר ראיתי במושבה קטנה אחת על הדרך מחיפה ליפו..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

כשם שברנר מתאמץ לחוש "רגשי ארץ מולדת" כן הוא משתדל גם למצוא בנפשו יחס הומאני אל סבלם ועליבותם של ילדי הערבים, אך מנעימת הדברים מסתבר כי כשם שהדבר הראשון אינו עולה בידו, כן הוא נכשל גם בשני.

בסיפור "המוצא" משנת 1919, שמיוסד על חוויותיו של ברנר כפליט מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון התורכים המתמוטט, במושבה חדרה, הוא מספר על הטענת שתי עגלות במיטעני הפליטים המהגרים היהודים:

"וכשסודרו הארגזים לא רצה העגלון היהודי, שנשלח מטעם אחד האיכרים, בשום אופן להוסיף עליהם אף כחוט-השערה. היתומים הועלו והורדו שבע פעמים. את הפרדות לא יהרוג בשביל המהגרים! אין דבר! יש עוד עגלות במושבה, וועד ההגירה אינו חולה לשכור כמה שצריך! רק הארבנג'י [אל"ף, רי"ש ובי"ת – בפתח, נו"ן בשווא, גימ"ל בחיריק] השני, הערבי, שלא היה לו מושג מחוור מוועד-ההגירה, נתרצה לקחת, נוסף על שלושת הארגזים שבעגלתו (בעגלת העגלון היהודי עמדו רק שניים) עוד צקלונים אחדים בצירוף שני זקנים מחוסרי סבלנות, שעלו – כמו על קידוש השם – על העגלה בכדי לנסוע ויהי מה." ("המוצא", "רשימה מן העבר הכי-קרוב", תרע"ט, 1919, "הארץ והעבודה", חוברת ה, שם, כרך א, עמ' 452).

כאן דוגמא ליחס הומאני של עגלון ערבי פשוט כלפי מהגרים יהודים, שעה שדווקא אחיהם היהודי מתנכר להם.

בחודש ניסן 1920, כשנה לפני הירצחו, ובתגובה על הפרעות ביהודים בירושלים, מפרסם ברנר מאמר הקורא לאקטיביזם:

"עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטוייה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו היכתה אותנו בתימהון – – – רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה, איזה שיך [שי"ן בצירה] או חג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי – – – והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנישארים יסופר. יסופר, כי קורבנות-הרשע אנחנו, קורבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קורבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים יישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרות-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות היישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישכר בבישליק, ועל אחינו השוכרו, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערב. ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים [מ"ם בשווא, קו"ף בקמץ] בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושיות. ירצו [רי"ש בפתח] קורבנותינו! – ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-האמת, תבוא מלכותך!" ("לענייננו", תר"ף, ניסן, 1920, "קונטרס", ב, שם, כרך ב, עמ' 177).

היחס לפועל הערבי ולאדם הערבי הוא יחס מאוד פרובלמאטי. ניכר אמנם הניסיון ליחס הומאני, הנובע מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית של ברנר: הוא מתנצל על נישול הפועל הערבי במאבק לכיבוש העבודה העברית. הכעס של ברנר על העבודה הערבית במושבות מוסבר כאן בהתנגדותו לכך שהפועל הערבי מנוצל מבחינת התנאים הסוציאליים (אם כי ברנר מבין גם למצבו הכלכלי הקשה בדרך-כלל של האיכר-המעביד) – ולא לעצם עובדת עבודתו של הערבי במשק היהודי. והלא העבודה הערבית היתה שאלה לאומית ממדרגה ראשונה, אשר עליה היה נטוש עיקר המאבק על כיבוש העבודה. בדברי ברנר בולטת הסתירה של מפלגות הציונות-הסוציאליסטית בארץ-ישראל: הן דיברו בלשון המאבק המעמדי, ונתכוונו, ואף ביצעו הלכה למעשה – מאבק לאומי. הן דיברו על "קשר אמיץ" שיקום בין עובדי-ישראל לבין פועלי-ערב, ולאט-לאט חדרה בהם ההכרה המכאבת כי "רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים בנו."

בנקודה זו, אפילו ברנר שבוי בידי סיסמאות האחווה, שמתיימרות לתת תשובה לשאלה שאין לה כניראה פתרון אלא במאבק לאומי אכזרי ובמלחמה.

האומנם התייחס ברנר ברצינות לאפולוגטיקה מסוג "אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים יישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו"? ההאמין הכך? והלא אלה כמעט הדברים שאמרום יצחק אפשטיין ור' בנימין, ואשר נגדם יצא ברנר בכל חריפות קולמוסו.

ברנר היה הרבה יותר פסימי לגבי המהות האמיתית של היחסים בין יהודים לערבים בארץ. דבריו בקטע הזה על אחוות-העמים מלווים מיד בהסתייגות. הם כמין חזון לעתיד הרחוק, חזון שאין לו כל השפעה וחשיבות במציאות. דברים אלה אולי יש בהם משום תשלום מס לסיסמאות תנועת-העבודה למפלגותיה אז. תמימים האמינו בהם. וברנר לא היה תמים. "מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה" (1920) הוא כמשפט המשך לדברי יוחנן במחזה "מעבר לגבולין": "יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש צבא במלחמתי מלחמת דמים בעד פלשתינא" (1907).

*

העדות המפורסמת ביותר ליחסו של ברנר לערבים היא הרשימה "מפנקס", שנדפסה ימים אחדים לפני הירצחו. ברשימה מסופר על פגישה של ברנר בנער ערבי, במשעולי הפרדסים, בסביבת הכפר הערבי שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] אשר בפרדס סמוך לו, בבית ערבי ששכרה משפחת יצקר, שם ברנר מעונו בחודשי חייו האחרונים.

ראשית הרשימה עדיין עומדת בסימן השינאה ההדדית:

"עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר. כולם של בני-הארץ, של הערבים. שלהם. –

העמדתי לעבור על פני בעל-בית אחד, מין אפנדי קטן, יושב בפתח שער-חצרו במסיבת שני שכנים באים-בימים, ואף עלם אחד, כבן עשרים, הדור בכפייתו, ביניהם. ברכתים לשלום. לא ענו לי. עברתי, הפניתי ראשי לאחור וראיתי, שאי-המענה היה מכוון, רשעי. העלם הזדקף עוד יותר בישיבתו, הביט לפניו כאילו באבק של ניצחון: התאפקנו מלענות מלענות שלום ליהוד:

'ככה יעשה'.

הגיתי במרי-רוח: אם גם נכונה ההשערה, שיושבי-הארץ הם בני גזענו ושבפלחי ארץ-ישראל יש אפילו מדמה של שארית-ישראל – לא הם ולא שכרם! לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם, אם יאבו או ימאנו, אבל טוב להיפגש בוליקורוס [ו"ו בפתח, למ"ד בחיריק, ו"ו בחולם, ו"ו שנייה בשורוק] בטאמבוב – ואין צורך לומר בליטוויני בסביבות קובנה – מאשר בפולני-המזרח הללו.

'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'." ("מפנקס", שלהי אפריל 1921, "קונטרס", כ' ניסן, תרפ"א, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 212).

אף כאן מופיעה ההשערה, בנוסח בלקינד, אפשטיין, בן-גוריון ואחרים, שבפלחי ארץ-ישראל יש מדמה של שארית-ישראל. אך ברנר אינו מרמה את עצמו בספקולאציות מרגיעות ממין אלה – "לא הם ולא שכרם!" – הם, "פולני-המזרח" הללו, גרועים אפילו משונאי-ישראל במזרח-אירופה. "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים!" (על פי ספר דברים, כ"ג, ז).

מיד לאחר הפגישה עם האפנדי הקטן מופיע ברשימה הקטע ההומאני ביותר שכתב ברנר על הערבים. קטע אשר נלמד בתנועות-הנוער בארץ, ואולי גם בבתי-ספר, ונעשה בעיני הקוראים לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית. ומאחר שהתייחסו לרשימה הזו במנותק מכל יתר הדברים שכתב ברנר בשאלה הערבית – נוצרה תמונה אידילית מתקתקה ו"הומאנית" באשר להתייחסותו של ברנר לערבים:

"בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחריי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוז'ורקה [במקורו: מעיל סטודנטים שחור עם כפתורי-זהב, שלבשו צעירי העלייה השנייה שבאו מרוסיה] אירופית ומעדר ישן על כתפו. 'חאואג'ה!' – הדביקני. וראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נידמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה. הוא שאלני דבר-מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשוני לדבר ערבית. שאלתיו אני מצידי במילה אחת: מסלימה? (כלומר, מכפר-סלימה הסמוך הנך?) וענני: לא, מנהן [מ"ם בחיריק, נו"ן בשווא, ה"א בפתח], מכאן הוא, מן הבויארה [הפרדס], והוסיף לדבר ולספר. אז שאלתיו ברמיזת-אצבע: אפנדי? (כלומר, בויארה זו, שאתה הולך ממנה ושאתה, כמשמע מדבריך, עובד בה, של האפנדי ההוא היא, היושב שם בפתח-חצרו?). הוא ענה בחיוב והוסיף להאריך דבר דבור על אופניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות-המלחמה, יתום הוא... את זאת הבינותי ממילים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעוויות-פניו. והוא גם הוא הבין את שאלתי: 'קדיש'? [קו"ף בצירה] (כלומר, כמה הוא מקבל ליום?) וענה בהכרת ערך-עצמו: 'תמניא גרש', היינו, שמונה גרושים. – 'לא טוב' – אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פירוש 'לא טוב': הרבה פחות מדי או רב יותר מדי? אז הסביר לי בארוכה ובהטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמישה-עשר גרוש ליום וגם עשרים... פועלים גדולים... ולו אחיות קטנות... וצריך לאכול, להתפרנס... והוא מקבל שמונה... הכל מן אללה!...

אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה... יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עליי מוטלת היא. הן עליי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי-אנוש!... לא, לא עשיית-רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה! זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כרחנו, מתוך ייאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!... כי אם מגע נפש בנפש... מהיום... ובמשך דורות... במשך ימים רבים... וללא שום מטרה... ללא שום כוונה... מלבד כוונת אח, ידיד ורע...

– שלומי, אדון! – נפטר ממני הנער במוקדם, בראותו כניראה, שטרוד אני ושהשיחה נפסקה. אבל בברכת-פרידתו נשמעה, בכל זאת, קורת-רוח מרובה על שעלה לו בהיסח-הדעת לחטוף שיחה הגונה עם אדם מגודל, ולדבר בטעם, כזקן ורגיל.

– שלומי לך, חביבי, – לחשו שפתיי וליבי המה לו ולי.

המשכתי את תעייתי בחשכת-הערב. ("מפנקס", תרפ"א, 1921, שם, כרך ב, עמ' 212).

יתום עובד! אח צעיר! – הפגישה עם הנער הערבי, השיחה המגומגמת, בלא-שפה, ובייחוד לאחר השינאה שמתגלית מצד אותם "פולני-המזרח", רומזת למשך שעה קלה על אפשרות של זיקה אחרת בין יהודי לערבי. לא הסכין המאיימת, ולא הארוס המעוות, אלא "וליבי המה לו ולי", המיית-לב, מגע נפש בנפש. אלה אמנם אינם עדיין בגדר אהבה, ואולם יש בהם מ"כוונת אח, ידיד ורע", סיכוי להתקיימותה של אהבה. ליבו של ברנר נכמר בקירבו על היתום העובד. המחיצות נשברות, וברנר יוצא מגדרו לקראת הנער הזה, הזקוק להדרכתו.

האומנם הוסרו המחיצות?

הפגישה האנושית עם הפרט הערבי מסיטה את ברנר לעבר אותה גישה רומאנטית שכה שקד לפוסלה כל אימת שגילה עקבותיה אצל סופרים אחרים. הוא גם מתחרט על שלא למד לדבר ערבית. אולי יש דבר-מה מכליל, לא צודק, בגישתו האחרת, זו שרואה כמעט רק חזות קודרת בקשר לערבים? שרואה בהם סיוט? אבל השיחה נפסקת מאליה. כי הזרות עדיין חזקה מן הדו-שיח. הנער הערבי לא ניראה נרגש במיוחד. הוא אולי אינו מייחס לשיחה חשיבות שמעבר למקריות. זו אינה שיחה אלא מונולוג פנימי של ברנר, ימים אחדים לפני הירצחו. ומצויים בו רומנטיקה, הומאניות – ממש כמו בסיפורי "בני-ערב" של חוואג'ה מוסה, התרפקות על אפשרות של רעות אישית ("לא פוליטיקה!"), והתעוררות, אמנם מאוחרת, של המצפון המכה על חטא ההזנחה שביצירת קשרים אישיים עם בני העם השכן. יש ברשימה בקיע חשוב, מהותי, בחומת אותה גישה האומרת שאין מגע אישי עם הערבים בדרך האהבה אלא באמצעות הארוס המעוות בלבד. ויש גם התפלמסות עם הקומוניזם העולמי ושלוחיו בארץ-ישראל, אשר בגלגוליהם השונים, מאותה תקופה והלאה, נקראו בשם: מפ"ס, פק"פ וה"פרקציה": "לא, לא עשיית-רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה"!

אגב, פעילות קומוניסטים יהודים וההפגנה שלהם נחשבו בעיני הבריטים והערבים בין הסיבות להתעוררות מהומות-הדמים של האחד במאי 1921, אשר למחרתם נרצח ברנר. נגד עמדות אידיאולוגיות שמאלניות אלו, הדוגלות במהפכה מעמדית עולמית, ומתעלמות מן האספקט הלאומי-יהודי, יוצא ברנר בשם "לא פוליטיקה!" אלא דורש גישה הומאנית של קירבה ומגע נפש בנפש. ואילו משנוגעים הדברים בעצם קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל, אין ברנר מאמין גדול בחלום הקירבה ההומאנית, אלא דורש אגרוף יהודי וצבאיות.

אסור להשכיח, אך אין גם להפריז – בצוואה המוסרית וההומאנית של הרשימה "מפנקס". הסתירה המרה היא מטבעה של המציאות, ובלתי-אפשרי, לפי השקפתו של ברנר, להיות ריאליסט והומאניסט-פאציפיסט בעת ובעונה אחת. וכבר עמד על כך מרדכי קושניר במאמרו "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)":

"האם שנא ברנר שינאה פרטית את הערבי, את הפרט כשהוא לעצמו? האם היה מסוגל להיות מלא שינאה? הן גם בחשבונו עם כלל-ישראל היה משפטו אכזרי ונחרץ, וכשנפגש עם הפרט הישראלי כשהוא לעצמו, אם זה היה יהודי זקן וחולה בבית-חולים ואם זה היה איש עממי כמו שהוא בשכנות, היה יחסו יחס של רחמים הומים ותהייה על גורלו של היחיד; את הערבי, כאדם, כפרט, לא הכיר, את שפתם לא ידע. את הילד ואת האם הערבייה לא נזדמן לו להכיר, ובכל זאת כתב בשורותיו האחרונות: 'טוב להיפגש בווליקו-רוס בטמבוב ואין צורך לאמר בליטוויני בסביבות קובנה מאשר בפולני המזרח הללו'. אף כשהוא פגש נער ערבי כבן שלוש-עשרה, ארבע-עשרה, איזה יחס אנושי חם זנק מליבו לקראתו... וסופו היום הוכיח עד מה היתה הרגשתו זו מוצדקת. קרוב לאותם הימים של פגישה זו באותו שני במאי איום בא קיצו על ידי אותם הערבים." ("בני הדור ומוריו", תשי"ט, 1959, עמ' 80).

*

בספרו "יוסף-חיים ברנר, חייו ויצירתו" (הוצאת "ניב", תל-אביב, תשכ"ז, 1967), אומר הסופר יוסף ליכטנבום כי "ברנר, ביחסו לערבים, לא היה שוגה בהזיות, כגון ר' בנימין, שאת הטפותיו ראה כשטחיות וכלעג לרש. היה זה יחס מפוכח למדי, כיאות לאיש המציאות, מה גם שלא אחת נכווה בגחלתם. ואולם הפעם חש, שאחריות הצעיר הערבי, העזוב והמדוכא, היא עליו. הוא חש בצורך של 'מגע נפש בנפש... הצעיר לא היה מבני האפנדים המרושעים, אלא נער-פועל, לבוש סחבות ומעדר על ראשו, וליבו [של ברנר] נתמלא חמלה לאין קץ אל 'היתום העובד, האח הצעיר'." (שם, עמ' 68).

ליכטנבום ממשיך ומספר על ביקורו האחרון אצל ברנר בבית יצקר, שני ימים לפני הרצח. "דרך החול בין הכרמים היתה ריקה לגמרי. ראינו את הבתים הערביים הסגורים ומסוגרים כמבצרים ומסביב אין נפש חיה. משדרכנו על סף הבית מצאנו את ברנר עומד בפתח, מטה את כדו ויוצק מים בספל להשקות את אחד הפלחים העוברים ושבים. הבית כולו, זר ומוזר לעין, בית-אפנדים עתיק-ימים בעל חלונות-גבוהים וססגוניים, עשה רושם כנווה נזירים אשר במידבר. חדרו של ברנר היה ריק ועזוב וקודר, למרות האור הרב שהציף אותו מחלונותיו המרווחים. רק מיטת-בד מתקפלת ניצבה שם, שעליה הושיב את אורחיו, וסמוך לו שולחן רעוע. נועם של שלווה היה נסוך על פני כל." (שם, שם).

האם שינה ברנר בימיו האחרונים את יחסו לערבים? אולי השכנות הקרובה פתחה לפניו, למרות האיבה, פתח לגישה אחרת?

*

ישנן עדויות אחרות, מפי אנשים שפגשוהו בימיו האחרונים, כחיה רוטברג, המראות על פחד וחשד עמוקים שרחש ברנר לסביבה הערבית. חיה רוטברג היתה באה לברנר לקבל שיעורי תנ"ך. היא מספרת כי אחרי כל שיעור ליווה אותה ברנר הביתה לתל-אביב. "זה היה קיץ, כבר חם. היה לובש מעיל ארוך, חם. הוא חשב שאם יוצאים, אז צריך ללבוש מעיל. יהודי. צריך לכסות את עצמו. תמיד ליווה אותי דרך הפרדסים, לא דרך הכפר הערבי. היתה לו רגישות לערבים. כניראה שפעם השליכו עליו אבנים. הוא אף פעם לא ליווה אותי דרך אבו-כביר, אף-על-פי שזה היה קרוב יותר לתל-אביב." (משה נתן, "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

לאחר חודש ימים בהם טרח ברנר ללוותה אזרה חיה רוטברג אומץ וביקשה שלא ימשיך להטריח עצמו בכך. ברנר אמר: "טוב, אם את לא רוצה ללכת איתי, אביא לך את לואידור."

לואידור הוא הסופר הצעיר שברנר טיפחו והזמינו לגור בבית יצקר. יוסף לואידור נרצח יחד עם ברנר וגופתו לא נמצאה.

חיה ולואידור יצאו, דרך אבו-כביר, וברנר הביט אחריהם מן החלון ועקב אחריהם במבט דואג. חיה מספרת כי בדרך אמרה ללואידור: "אני לא יודעת למה ברנר פוחד מערבים. אני לא מרגישה שום פחד מערבים. הם דומים לנו בפרצוף, ובכלל הם לא עושים רושם של גזלנים כמו הגויים, שהם דומים לדובים ולזאבים. שיהודי פוחד מרוסי – אני עוד מבינה, אבל לפחד מערבים – איני מרגישה שום פחד."

לואידור אמר לה: "ברנר צודק, שהוא פוחד מערבים. הערבים יותר אכזריים מהרוסים." (שם).

*

עדות מתקופה קרובה (1923) להשפעתה של הרשימה "מפנקס" בכיוון לאידאליזאציה של עמדת ברנר ביחס לערבים, אנו מוצאים בספרו של ד.א. פרידמאן "י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו":

"הוא, שהתנגד לכל כפייה שהיא, לכל מעשה-אלמות אף בעולם-המחשבה – הוא נפל בידי רוצחים. ואולי היה הרוצח אותו 'איש ערבי בסחבות של טוז'ורקה אירופית...' מתוך אהבת-האדם העמוקה שבליבו, מתוך הבנה מעשית ומוסרית עליונה בצורכי האומה העברית – כתב ברנר בדבריו האחרונים על הערבי: 'קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עליי מוטלת היא'. כך כתב ברנר על הערבי, והערבי הרגו ופיזר את כתביו. ויהי זה לא אותו 'יתום עובד', אלא האפנדים, שמבט-הרשע שלהם החריד את ברנר בשעת אותה פגישה פטלית. בעיקר-הדבר הן אחת היא. הן הצדק היה את ברנר, זה הצדק הברנרי, הצדק הכי-נשגב, האומר, כי אחריות הרצח על הנרצח היא. ברנר קיבל תמיד על עצמו את האחריות על הרע שמחוצה לה. – – – על אמיתו, היא אמיתנו, גם נרצח. באכזריות, בביזיון. כי רוצחיו התעללו בו ובגווייתו. איזה סיום נהדר לחיי עינויים! נהדר מצד המוסריות שבו, ומצד ההתאמה העליונה לאותם החיים, שהיו ניראים כה חסרי-התאמה." (שם, תרפ"ג, 1923, עמ' 82-81).

ההבחנה הסוציאלית שעושה ברנר בין יתום עובד ואפנדי מתקבלת כמין ניסיון הססני לרכך את אימת הרצח הנורא, רצח הממחיש תהום שמעבר לשאלות סוציאליות ומעבר להבחנה בין פועלים ערביים "טובים" לבין אפנדים-מנצלים "מרושעים". אך מכאיב ומרגיז כפליים הוא הניסיון לקשור כתרים לרצח בנוסח "איזה סיום נהדר לחיי עינויים!" – ולראות בברנר קדוש מוסרי, אשר במותו ציווה לנו תורה נוצרית-כביכול, את אידאל-ה"כבשה" האומר כי "אחריות הרצח על הנרצח היא". אחריות – כן! – אך רק במובן של אחריות לחולשה ולחוסר התגוננות מספקת מבעוד מועד.

*

בתנועות-הנוער הארצישראליות לא התחשבו כניראה כמעט כלל ברישא של הרשימה "מפנקס", או אולי קיבלוה רק מצידה ה"מעמדי", ואילו בסיפא שלה ראו צוואה הומאנית באורח חד-משמעי. וכך נקבעה כבמסמרות דעתו של ברנר על הערבים בקרב חלק גדול מקוראיו ויודעי שמו, עד שנעשה סמל לגישה "מצפונית" בשאלה הערבית.

עדות לכך מצוייה בספרו של משה שמיר "חיי עם ישמעאל" ("ספריית מעריב", 1969): "עוד הספיק, לפני מותו, להוריש לנו בסיפור וברשימה גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם. ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול-הפרדסים אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב: עם מבטנו החריף והמתאכזר-לדעת לא נטש את התקווה לטוב. כמוהו כמותנו." (שם, עמ' 17).

שמיר, שנולד בארץ-ישראל בספטמבר 1921, מעיד על עצמו שגדל והתחנך על סיפורי ברנר. לא מתוך בורות, אפוא, הגדיר את הרשימה "מפנקס" (1921), שנתפרסמה חודשים לא רבים לפני הולדתו של שמיר, בתור ראשית תחושתו של ברנר בבעיית הערבים ויחסינו עימם. איך אפשר לדעת ולא-לדעת כך את ברנר? "חיי עם ישמעאל" הוא ספרו הקיצוני ביותר מבחינה לאומית של שמיר עד לתקופת היכתבו, ספר שמנציח את השינאה וקובע עמדת עליונות ישראלית מוחלטת על הערבים, ובו שובר שמיר כמעט כל מה שנותר בו עדיין מימי נעוריו הפאציפיסטיים בחיק תנועת "השומר-הצעיר". ואם הוא עדיין רואה את ברנר כסמל לגישה הומאנית ו"ספוגת רחמים" לערבים – יש בכך הוכחה למידת ההשפעה הגדולה של הרשימה "מפנקס" בתור חומר קריאה חינוכי-דידאקטי בחוגי הנוער הישראלי, בתקופת התבגרותו של שמיר, ולהשכחת דעתו האמיתית, הקשה והאכזרית של ברנר בשאלה הערבית.

שמיר יודע שברנר לא הומאניסט-גמור ביחסו לערבים וכי – "אחרי שהוסיף לחיות בתוך מחנה נידוניו-ברותחין [היהודים] בלי לחדול לדונם ובלי להוציא עצמו מכללם – בא עליו סופו כאחד מהם ואולי כאחד האומללים בהם. בז'רגון מרגיז ולא מדוייק, אך למען חריפות ההבלטה, אומר: שולל הגלות הגדול מת כיהודי גלותי. כאילו ביקש להדגיש במותו את לקח חייו: הנה ככה. כשם שאמרתי לכם תמיד 'בל תחיו כמוני', אומר אני לכם עתה: 'בל תמותו כמוני'.

'אשרי מי שמת – ותל-חי למראשותיו', ציווה לנו ברנר. הוא אמר זאת שנה אחת וחודש לפני מותו, בסיומה של רשימת-עיתון נרגשת על תל-חי." (שם, עמ' 18).

אמנם כאן קרוב שמיר יותר להבנת עמדתו של ברנר. אלא מה – שוב אידאליזאציה, והפעם – של המוות? מה טוב ששמיר לא זכר או לא ידע בעת כתיבת ספרו את דברי ברנר על הצבאיות, שהרי אז היה מביאם ודאי לשם חיזוק המסקנות הלאומניות אליהן הוא מגיע מקץ התקופה הארוכה של חייו עם ישמעאל.

עדות אחרת להשפעת ברנר מצוייה ב"ימי צקלג" לס. יזהר: "וכי יכולה זו [יהודית המטפלת] לתאר אין אחד מילדי-טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר, איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה הוא המצב." ("ימי צקלג", 1958, עמ' 195).

ה"תקווה לטוב" (שמיר) גורמת אולי לשמיר וליזהר לראות בברנר מהרהורי-ליבם. הקטע של יזהר קשור במשבר הערכים של הדור הצעיר, דורם, שלחם במלחמת 1948. אבל ברנר לא ציווה אותנו – "לא תרצח!" הוא לא היה תמים כמו יזהר ושמיר, לפחות בצעירותם, ויכול שמיר בשנת 1969 לכתוב כאוות-נפשו "כמוהו כמותנו." דומה לעיתים כי בארץ-ישראל ניתן רק לתמימים להיות אופטימיים, הומאניים ופאציפיסטיים, ואילו מי שאינו מרמה את עצמו ומתבונן בעיניים פקוחות במציאות, נעשה בהדרגה לריאליסט ולפסימיסט ונדחף לאט-לאט לעבר ייאוש ומבוכה, פאטאליזם או קיצוניות לאומית.

*

בשם "במשעולי הפרדסים" מייצגת הרשימה "מפנקס" באופן בלעדי את גישתו של ברנר לערבים בקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", תל-אביב, 1963) בעריכת הסופר יוסף אריכא. אופייה ההומאני של הרשימה מטשטש את ההבדל הרב שבין גישתו הנוקבת והאכזרית של ברנר לבין הגישה הרומאנטית, התמימה, ההומאנית והאוהדת, גישה המנסה לצייר את חיי הערבים שכנינו מבפנים, ולתת לרוב דיוקן אידילי באשר ליחסיהם עם היישוב היהודי בתקופותיו הראשונות – גישה המאפיינת בקובץ את לקט היצירות של סופרים בני-תקופתו של ברנר, מ"מוכר התאנים" של חמדה בן-יהודה ועד למשה סמילנסקי, משה סתוי (סטבסקי), יהודה בורלא, ז. ברכות, ש. צמח, רחל ינאית בן-צבי, א. ראובני, אשר ברש, יצחק שמי ויצחק שנהר.

*

אי-ההבנה בולטת באשר ליחסו של ברנר לשאלה הערבית מצוייה לדוגמא ברשימה של עליזה לבנברג "דרכי אל ברנר" ("שדמות", 1968), שנכתבה בעקבות הופעת הכרך השלישי של כתבי ברנר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"האם ידע ברנר, שהיה כה ער לחולשותיה ולסכנותיה של הציונות, מה שאנו יודעים היום – שקיומנו באזור זה, במזרח התיכון, תלוי בהשתלבותו בו, בהבנתו? הגלות באירופה – או בכל מקום אחר – היא חולייה חשובה בתולדות העם. אך חוליות רבות אחרות לה, להיסטוריה שלנו, ויסודות רבים ומגוונים אורגים את ארג חיינו בארץ. האם הבין זאת ברנר? דומני שלא. הערבי אינו חלק מארץ-ישראל שלו. הוא במקרה הטוב רקע, חלק מהנוף האכזוטי, אף לא שותף ולא בעל השפעה. ידועה הרשימה הקצרה והנוגעת-ללב של ברנר על הילד הערבי – אך רחמיו נכמרו על הילד הזקוק להגנה ולחסות, והיותו ערבי היא מקרית. אין לו תשובה לשאלות יחסנו לערבים, משום שאינו שואל את עצמו שאלה זו בסיפוריו. ואין זה פלא. החינוך התנועתי הציוני לא הכין אותנו למציאות בה קיימים הערבי ותרבותו כחלק אינטגראלי. משום-מה תוארה ארץ-ישראל כארץ-אבות, כארץ תנ"ך ריקה מאדם, מחכה ליד שתעבד את האדמה ותייבש את הביצות. בבואנו ארצה, נפגשנו אמנם עם הערבים, אך דעתנו לא היתה עדיין פנוייה אליהם. עסוקים היינו ביצירת תנאים לעליית יהודים, להצלתם. ואלו שמחשבתם היתה פנוייה לעניין, ניחמו את עצמם במחשבה ובאמירה שהערבי זוכר לשיפור תנאי חייו, לפרנסה טובה יותר, להתקדמות כלכלית. אנו, שידענו שאין האדם חי על לחם בלבד, לא רצינו לעמוד על שאלה זו. ייתכן שבימים ההם מובנת היתה התעלמותנו משאלה זו. – – – לא מצאתי אצל ברנר תשובות ואפילו לא שאלה בעניין זה." ("שדמות", כ"ח, חורף תשכ"ח, 1968, עמ' 79-78).

האומנם? הרי זו שוב דוגמה לקריאה (יותר נכון לחוסר-קריאה) של הכותב, שתולה את הרהורי-ליבו (שאינם נטולי חשיבות ואמת כשלעצמם) בכתביו של ברנר. ברנר התעלם מן השאלה הערבית?!

*

במלאת חמישים שנה למותו של ברנר כתב עליו פרופ' ארנסט סימון, מפעיליה הבולטים של ההתקרבות היהודית-ערבית, חבר "ברית שלום" בשעתה, ומייצג מובהק לעמדה הפאציפיסטית בארץ במשך כל שנותיו כאן. סימון מתייחס אף הוא לרשימה "מפנקס" ואומר:

"מפגישה זו מסיק ברנר מסקנה, מעין מוסר-השכל, והוא, שתפקידנו בשאלה היהודית-ערבית איננו 'פוליטיקה', אלא 'מגע נפש בנפש...' אלה דברי חיים יוסף האחרונים, והרוצה בכך רשאי לראות בהם את צוואתו הרוחנית. אך עם כל גדולתו וטהרתו של ברנר – – – ועם כל ההערצה, שהוא ראוי לה – הרי האמת ניתנה להיאמר: בהכללתו האנטי-פוליטית לא צדק. הפוליטיקה איננה בלבד 'כפוייה' עלינו – בכך הודה במפורש – ואי לזאת הכרח שלא יגונה, אלא היא גם זכות, חלק בלתי-נפרד מאותה אחריות, שיש לנו, היהודים החופשיים, גם לגבי הערבים העניים והרעבים ללחם, דוגמת אותו 'יתום-עובד', שברנר נשא את סבלו בליבו. ואם זו היתה אמת בשנת תרפ"א, בשנת תשל"א על אחת כמה וכמה." ("פגישת ברנר האחרונה ופשרה", "פגישות ופשרן", מתוך: "סיכוי לשלום", בהוצאת התנועה לשלום ולביטחון, ירושלים, אפריל 1971, עמ' 59-58).

ושוב, האומנם? וכי אפשר לומר שברנר ראה את השאלה היהודית-הערבית רק כ"מגע נפש בנפש", ואת הפוליטיקה הנילווית אליה גינה ככורח? והרי כמעט ההיפך הגמור הוא הנכון אצל ברנר. הוא ראה רק את השאלה הלאומית-יהודית, לא התעלם אף לרגע מבחינתה הפוליטית, ורק פעם אחת בכל כתביו מצוייה אמונתו ב"מגע נפש בנפש"! הרי לפנינו שוב ניסיון למצוא בפגישה האחרונה של ברנר עם הנער הערבי פשר, שהוא מעניין ונכון מצד הכותב, אך בלתי הולם את דעתו והשקפתו של ברנר.

*

דניאל בן-נחום, חבר בית-זרע ואיש "השומר-הצעיר", רואה גם הוא בברנר מהרהורי-ליבו:

"עם קריאה ברשימתו האחרונה, שנכתבה זמן-מה לפני הירצחו, על הפגישה עם נער-פועל ערבי, אנו תוהים לא רק על ליבו הגדול של הסופר, שהוא כפתחו-של-אולם לסבל הזולת, אלא על חריפות הראייה והאבחנה הברורה בין בן-האפנדי הגאיוני, שאינו מברכו לשלום, האוייב-בנפש ויוזם הפוגרום, לבין הנער-הפועל, 'האח הצעיר', שיש לעמוד לימינו, 'להאיר את עיניו', להטעימו יחסי אנוש. – – – הוא [ברנר] האמין ביחסי אחווה, שיקומו על יסוד של גישה מעמדית ואנושית כנה ללא חשבון של 'רווח פוליטי' או 'תועלת מהפכנית', ההופך את העם השני למושא של השתלטות ושל ניצול – – – על אדני אינטרנאציונאליזם אמיתי, כברית בין עמים עובדים, שתינטה כגשר ברזל על פני תהום של איבה והסתה, תהום-דמים." ("רשות הזעקה", "חזרה אל ברנר", ספריית פועלים, 1971, עמ' 26-25).

אכן, אנשים תמימים עדיין מוצאים בפגישה עם הנער הערבי צוואה מוסרית ומייצגת יחידה-כמעט להשקפת ברנר בשאלה הערבית, ואינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, או מתרצים שלא כהלכה – את דעתו היותר אכזרית של ברנר בשאלה זו. כך הוא ניסיונו של בן-נחום, בעל השקפת עולם שמאלית, להבדיל בין האפנדי ה"פורע" לבין הנער הערבי הפועל ה"טוב". כאילו ברנר גימד את שאלת יחסינו עם הערבים לעניין המעמדי בלבד.

*

אמת, הקריאה הזו בשאלת יחסו של ברנר לערבים אינה קלה ליהודים בעלי כוונות טובות. אך האם משום כך עלינו להשכיח את דעתו של ברנר? נקל לתאר כי קורא לא-יהודי, למשל, יראה בדבריו של ברנר ביטוי לגזענות יהודית. בייחוד אם ישפוט את דברי ברנר מנקודת הראות של תקופות אחרונות, ולא בהקשר לתקופתם. הרגשתו של קורא ערבי, למשל, תהיה דומה אולי להרגשתו של קורא יהודי הנתקל בביטויים ובדיעות אנטישמיות אצל דוסטוייבסקי. אך האם משום כך רשאים אנו להשכיח את הביטויים הקשים והמעליבים, ולהציג את ברנר מתוך גישה של אידיליקה, גישה אפולוגטית, אקלקטית, שמעלימה תופעות בלתי-נעימות ובכך מצנזרת אותן לפי קו מגמתי מסויים?

גישה כזו תחטא לאמת של ברנר, שדרש לא להירתע מלראות את כל מרירות-המציאות, ויש לקוות כי הקורא הלא-יהודי יבין כי יחסו המר והמעליב-לעיתים של ברנר לערבים נובע מתוך מצוקה קשה, סובייקטיבית, של יהודי המבקש להתערות בארץ זרה לו, ולא מתוך התנשאות אובייקטיבית, שמתיימרת לפסול את הערבים מטעמים גזעניים.

רק כאשר האדם היהודי מצוי במצב של סבל ושל התנגשות עם האדם והנוף הזרים – רק אז ניראה בעיניו הערבי כסיוט. וההוכחה החשובה ביותר ליושרו של ברנר – ומי שישכיחה יחטא בסילוף ובאי-הבנה של כל מה שברנר כתב בשאלה הערבית – היא בכך שאף פעם לא נשא פנים לעמו. אולי היחידי שהבין זאת כהלכה היה מרדכי קושניר, שאת דבריו הבאנו לעיל. התוכחה והביקורת של ברנר כלפי עמו-שלו קשות פי כמה וכמה מדבריו על הערבים. אמנם הערבים "מזוהמים כשהם לעצמם" אבל בכל אופן "לא מזוהמי עולם" כמונו, היהודים.

אהוד בן עזר

ד"ר דפנה שוחט בגון: "רוע מוחלט'', ''רוצחים'': הרופאה שעומדת מאחורי ''מכתב הרופאים'' לביידן, ומאיימת לחשוף את זהות טייסינו שפעלו בעזה.

לאחרונה אנו עדים לישראלים ההופכים להיות ידידי בית המשפט בהאג הנאבקים למען האשמת ישראל בפשעי מלחמה.

לפני מיספר שבועות נשלח מכתב לממשל ביידן שעליו חתומים קרוב ל-300 רופאים ורופאות ישראלים הדורשים מהממשל האמריקאי להפעיל לחץ על ישראל לסיום המלחמה: "לא יכולים עוד לשתוק נוכח האסון המתרחש בעזה בשמנו. ומפצירים בכם – אנא, עיצרו את הטירוף." (הצילו את שלטון החמאס בעזה ושקמוהו!)

מי שעומדת מאחורי המכתב הזה היא ד"ר דפנה שוחט בגון, רופאה שעבדה בעבר במיספר בתי חולים ובקופת חולים מכבי ומתברר שיש לה גם עמדות נחרצות לגבי חיילי צה"ל וספציפית לטייסי חיל האוויר.

מתברר שד"ר שוחט-בגון מעוניינת גם לחשוף את זהויות הטייסים שפעלו בעזה.

את הדברים הללו היא אמרה בדיון שנוצר בעמוד של פעיל שמאל רדיקלי, יונתן שפירא, טייס ישראלי לשעבר שאפשר לומר שהיום מתמקד בלרדוף את טייסי חיל האוויר.

שפירא כתב כי "הרבה טייסים ישראלים יתאבדו בשנים הבאות ואלה שלא, יאלצו להסתתר." על הטקסט הזה נוצר דיון שבו נשאלה השאלה כיצד יזהו את הטייסים, הרי שאין שום רשימות של זהותם. כאן הציעה הרופאה ד"ר שוחט בגון את עזרתה וכתבה: "אין בעיה אנחנו יודעים מי הם אשמח לעזור."

אז את הטייסים היא רוצה לחשוף. ולמי שתהה מה היא חושבת על שאר החיילים בצה"ל, כך היא כתבה בפוסט אחר שהעלתה: "זה מה שאני רואה כשאני מסתכלת עליכם לובשי המדים, רוע מוחלט." במקום אחר כתבה הרופאה כי חיילי צה"ל הם רוצחים.

ד"ר שוחט בגון היתה בעבר מנהלת מרפאת מגדר בבית חולים וולפסון. מבית החולים נמסר כי היא כבר לא עובדת שם אלא רק מייעצת במרפאה. מד"ר שוחט בגון לא נמסרה תגובה.

https://rotter.net/forum/scoops1/879837.shtml

הנה עוד דוגמה לפסיכיאטרים על מחלת הנפש הטאנטוס הפושה בקרב רבים בחברה הישראלית. למה לא מפרסמים את שמות הרופאים האלו למען ייזהר הציבור?

(מעניין אם יש לה קשר משפחתי למייצ'סלב בגון-מנחם בגין?)

ידידי בית המשפט בהאג (2)

שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה סמולינסקי-יעלון טוען – ישראל מבצעת טיהור אתני בצפון הרצועה: "אין בית לאהיא, אין בית חאנון. פועלים כרגע בג'באליה ומנקים את השטח מערבים":

https://rotter.net/forum/scoops1/879550.shtml

סמולינסקי-יעלון לא עוצר: ''צה''ל הוא לא הצבא הכי מוסרי בעולם.''

https://rotter.net/forum/scoops1/879688.shtml

הפרוטסטנט הבכיר, משה רדמן-אבוטבול מצדיק ותומך בדבריו של משה סמולינסקי-יעלון בנוגע לסוגיית הטיהור האתני בעזה:

https://rotter.net/forum/scoops1/879655.shtml

מסתבר שהתנועה הפרוטסטנטית גולשת במדרון החלקלק של הזדהות עם אויבי ישראל כי האוייב הוא הרי רק נתניהו.

יש לציין לטובה שהאייקון של התנועה הפרוטסטנטית – שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, לא הצטרפה לידידי בית המשפט בהאג. מן הסתם היא חוששת לגורל בן זוגה.

ידידי בית המשפט בהאג (3)

מנכ"ל ג'יי סטריט בישראל נדב תמיר אני תומך בהגבלת אספקת נשק לישראל, (שנלך כצאן לטבח!)

נדב תמיר (מישהו יודע את שמו המקורי?) יליד קיבוץ מנרה, בוגר קרן וקסנר, העובד ב"מרכז פרס לשלום" משמש כיום גם כמנכ"ל ג'יי סטריט ישראל. בריאיון ל-N12 הוא מסביר על הצעדים שנקט הארגון היהודי-אמריקני נגד ממשלת ישראל ("אנחנו בהחלט בעד לפורר את התמיכה הדו-מפלגתית במדיניות נתניהו"), הודף את הטענות לאנטי-ישראליות ("מה שאנחנו מקדמים מגיע מתוך ציונות ואהבת ישראל. אנחנו מבחינים בין ישראל לנתניהו) ומספק אזהרה נוקבת: "ישראל מסתכנת באובדן הקהילה היהודית-אמריקנית והמפלגה הדמוקרטית."

קבוצה של סנאטורים דמוקרטים בהובלת הסנאטור היהודי ברנרד סנדר-גוטמן (סנדרס) פועלת להביא לאישור הסנט הצעת חוק שנועדה להגביל את אספקת הנשק מארצות הברית לישראל בעקבות המלחמה בעזה. בעד ההצעה, שהיתה עלולה לפגוע ביכולות צה"ל, הצביעו 19 סנאטורים והיא נדחתה ברוב גדול, ההצעה עוררה התנגדות עזה בקרב רוב הארגונים היהודיים הוותיקים בארה"ב אבל זכתה לתמיכת הארגון היהודי ג'יי סטריט (J Street) שפעל מאחורי הקלעים ולחץ על סנאטורים להצביע בעדה.

מנכ"ל ג'יי סטריט בישראל נדב תמיר מסביר את ההחלטה לתמוך בהגבלת אספקת הנשק, הוא טוען שג'יי סטריט הוא ארגון ציוני ופרו-ישראלי, שמתנגד למדיניות הנוכחית של ישראל ופועל על מנת להגביל אותה באמצעות שימוש בפוליטיקה האמריקנית. "לפי עמדת ג'יי סטריט, התמיכה של ארה"ב בישראל היא לא (צריכה להיות) בכל תנאי," אומר תמיר, ומבהיר שהיהודים שג'יי סטריט מייצג תומכים בישראלים "כפי שהם היו רוצים לראותה," ולא כמו שהיא בפועל. "ישראלים יכולים להצביע ולהילחם בקפלן על דמותה של המדינה, יהודי ארה"ב לא יכולים, אז הם מבטאים את חוסר ההסכמה שלהם במכשירים שמספקת להם הפוליטיקה האמריקנית," הוא מוסיף.

"אנחנו," מסביר נדב תמיר, "לא רואים בהצעה להגביל נשק פעולה 'נגד ישראל'. אנחנו רואים את האופן שבו ממשלת נתניהו מנהלת את המערכה בעזה – באופן שמפקיר את החטופים, ששולח חיילים למותם ללא אסטרטגיה מדינית ל'יום שאחרי' ובלי לכבד את הדין הבין-לאומי או את החוק האמריקני. אנחנו חושבים שהמשך המלחמה ללא שום תוכנית וקבלת הסיוע האמריקני בצ'ק פתוח הם מה שגורם להרג החיילים ולהרג החטופים. לעולם לא נציע להתנות אספקת נשק שנועד להגנה, וגם בנשק ההתקפי יש ויש. אנחנו חושבים שצריך להפריד הפרדה ברורה בין להגן על ישראל מפני איראן, חיזבאללה וחמאס ובין לאפשר המשך של מלחמה חסרת תוחלת."

"אנחנו," ממשיך נדב תמיר, "פועלים "לפורר את התמיכה הדו-מפלגתית במדיניות נתניהו – בהחלט. אבל לא בישראל. אנחנו לגמרי מאמינים שמה שאנחנו עושים הוא בעד ישראל, אנחנו פשוט לא מזהים תמיכה בישראל כתמיכה במדיניות הכיבוש, הטרנספר, המהפכה המשטרית – אנחנו לא מזהים את זה כאינטרסים ישראליים. אנחנו לא תומכים בתמיכה דו-מפלגתית, ג'יי סטריט מנסה לכוון את מדיניות החוץ האמריקנית לערכים שהוא מאמין בהם, התמיכה שלנו היא לא בכל תנאי, לא. אנחנו חושבים שארה"ב צריכה להפעיל את המנופים שלה. כל עוד ירושלים נשענת על וושינגטון, לאמריקה יש אמירה, ואנחנו בג'יי סטריט מקווים שבתור אזרחים אמריקנים נוכל להשפיע עליה.

"אנחנו תומכים בצווי המעצר שהוציא בית הדין בהאג לנתניהו ולשר הביטחון לשעבר יואב גלנט כי אנחנו לא חושבים שהשופטים בהאג פועלים באנטישמיות או באנטי-ישראליות, אלא לפי מידע שהובא לפניהם, מידע שמראה שישראל מפרה את הדין-הבינלאומי. אני חושב שהמראה הזאת שבית הדין בהאג מציב מול ישראל היא בונה. עצוב שתושבי מדינת ישראל בכלל לא מבינים את הביקורת הזו ושל הסנאטורים."

תמיר טוען ש-19 הסנאטורים הדמוקרטים (יותר משליש מהדמוקרטים בסנאט) שהצביעו בעד ההצעה להגביל את אספקת הנשק, לא עשו זאת מאנטי-ישראליות: "הם אנשים שחרדים לטובתה של מדינת ישראל, כולם תומכים בסיוע החוץ הרגיל לישראל, אבל הם חושבים שלא יכול להיות שנשק אמריקני ישמש לאלימות מתנחלים ולסיפוח ולהפרת זכויות אדם. ואם אנחנו הישראלים לא מצליחים לעצור את זה – אז טוב שהידידים שלנו יעזרו לנו."

אף שרבים חוזים שהנשיא הנבחר דונלד טראמפ ייתן לישראל יד חופשית יותר בעזה לעומת הנשיא היוצא ג'ו ביידן, במיוחד לנוכח המינויים הפרו-ישראליים שלו, בג'יי סטריט רואים בניצחונות של טראמפ הזדמנות. "אני חושב שממשל טראמפ יפעל הרבה יותר למען הסדרים ועצירת הלחימה לעומת ממשל ביידן, גם אם זה נובע מסיבות אחרות," מסביר תמיר. "אני חושב שדווקא לרפובליקנים יש הרבה יותר מנופי השפעה על נתניהו. הרבה יותר קל לנתניהו לוותר לטראמפ מאשר לביידן, כי בסיס התמיכה שלו מעריץ את טראמפ."

תמיר מוסיף שג'יי סטריט ימשיך לקדם את מטרותיו באמצעות לובי בקונגרס, "אני מעריך שבפעם הבאה שתהיה הצבעה כזו על סיוע לישראל יהיו הרבה יותר מ-19 סנאטורים בעד ההצעה להגביל נשק לישראל."

תומר אלמגור

https://www.mako.co.il/news-world/2024_q4/Article-f1fd6627ef18391026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הבנתם? האוייב הוא הרי נתניהו ולכן מניעת אספקת נשק לישראל תביא להרג יהודים רבים ולחיזוק ועידוד החמאס, הג'יהאד וחיזבאללה שימשיכו במתקפתם על ישראל כשליהודים אין נשק להגנתם, וזה כמובן יציל לדעת נדב תמיר את קיבוצו מנרה, ויביא את השלום.

אצל נדב תמיר מחלת הנפש הטאנטוס, מרוחה בצ'ק שמן שהוא מקבל כדי שנלך כולנו לטבח בלי הגנה.

אוקספורד: ישראל היא מדינת אפרטהייד ואחראית לרצח עם

מי נגד ומי בעד?

דיבייט שנערך באוקספורד שדן בשאלה "האם ישראל היא מדינת אפרטהייד ואחראית לרצח עם" התקיים תחת אבטחה הדוקה, עם מפגינים מחוץ לבניין. לאחר הדיון האיגוד הצביע על ההצעה: "בית זה מאמין שישראל מדינת אפרטהייד האחראית לרצח עם" – שהתקבלה עם 278 קולות בעד ו-59 קולות נגד.

איגוד אוקספורד הוא אגודת סטודנטים הממוקמת באוקספורד, אנגליה, ומורכבת כמעט כולה מסטודנטים באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. בדיון השתתפו דוברים משני הצדדים.

בצר הישראלי ‏ היו הפעיל הערבי-ישראלי יוסף חדאד, בנו של אחד אחד ממנהיגי החמאס, וידיד ישראל מוסעב חסן יוסף, עוה"ד הבריטית נטשה האוסדורף, והעיתונאי הבריטי ג'ונתן סצרדוטי.

בצד המתנגד לישראל היו מדען המדינה האמריקני והאנטי ישראלי נורמן פינקלשטיין, והאקטיביסט הפרו-איסלמי האנטי ציוני, פעיל BDS, האמריקני ממוצא ישראלי מיקו איפלנד-פלד, (בנו של האלוף מתי איפלנד-פלד, שהפך לאקטיביסט פרו איסלמי אנטי ציוני שנטען כי ריגל לטובת בריה"מ, וסבו, אברהם קצנלסון, היה מחותמי מגילת העצמאות), והסופרת הפלשתינית-אמריקנית סוזן אבו-להווה, ומוחמד אל-כורד, סופר פלשתיני.

לפי עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת אוקספורד, "צ'רוול", הדיון כלל צעקות וויכוחים עזים. פלד, למשל, טען כי "מה שקרה ב-7 באוקטובר לא היה טרור – אלה היו מעשי גבורה של עם מדוכא," וקרא למדינה פלשתינית "מהנהר ועד הים."

בדברו נגד ההצעה חדאד הוצא מהאולם מנימוקי "חוסר נימוס," לאחר שכינה את הקהל "תומכי טרור," לאחר שהם הגיבו בבוז במהלך טיעונו. כשהוא הובל החוצה, חדאד לבש חולצה עם פניו של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה המחוסל, עם הכיתוב "הטרוריסט שלך מת."

הדוברת הפרו-ישראלית האוסדורף כינתה את הדיון "רגע אפל בהיסטוריה של איגוד אוקספורד" ואמרה שהאשמת רצח העם נגד ישראל היא "השמצה המופנית נגד הקורבנות האמיתיים של רצח העם במקרה זה."

יוסף בנו הבכור המנודה של מייסד חמאס. שהפך לפעיל פרו-ישראלי, אמר לקהל: "הפלשתינים הם האנשים הפתטיים ביותר על פני כדור הארץ," וכי הפלשתינים הם "זהות מזויפת."

לאיגוד יש היסטוריה של דיונים שנויים במחלוקת על ישראל. ב-1962 למשל, דן בשאלה האם "הקמת מדינת ישראל היא אחת הטעויות של המאה." עשורים מאוחר יותר, הסטודנטים עדיין דנו האם, כפי שנוסח ב-2008, "בית זה מאמין שלמדינת ישראל יש זכות קיום." במהלך השנים, חברי האיגוד תמכו ברוב מכריע בהצעות המאשימות את תומכי ישראל ב"חנק הדיון המערבי."

(ר. הופנר, "ישראל היא מדינת אפרטהייד ואחראית לרצח עם", "יתד נאמן", 3.12.24 עמ' 77).

הבושה כמובן לתלמידי אוקספורד, אך שימו לב – שני ערבים יוסף חדאד, ומוסעב חסן יוסף – תמכו בזכות קיומה של ישראל, ומיקו איפלנד-פלד האמריקאי היהודי-ישראלי לשעבר, והיהודי נורמן פינקלשטיין התנגדו. היש עם כזה בעמים?...

ארה"ב – שחיתות משטרית ונפוטיזם

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן העניק חנינה לבנו האנטר

נשיא ארה"ב ג'וסף רובינט ביידן העניק חנינה לבנו האנטר, שהורשע ברכישת נשק בזמן שצרך סמים. בהצהרתו הרשמית מסר הנשיא כי "אמרתי שלא אתערב בהחלטות של משרד המשפטים – ועמדתי במילה שלי. ראיתי את בני מובא לדין סלקטיבי ולא הוגן." בחודש יולי, מיספר ימים לפני שהורשע בנו, אמר הנשיא ביידן כי לא יעניק לו חנינה.

https://rotter.net/forum/scoops1/879717.shtml

דיוויד פרידמן מסביר: חנינה להאנטר ביידן תשלול את זכות השתיקה שלו (תיקון חמישי) בשאלות על עסקיו באוקראינה, סין ומעורבות אביו.

"אני לא בטוח שג'וסף ביידן שקל במלואם את ההשלכות של החנינה שלו להאנטר," אומר פרידמן, החנינה רחבה בצורה קיצונית ומכסה פעילויות בזמן שביידן היה סגן נשיא. זה אומר שהאנטר לא יכול לטעון לתיקון החמישי אם יישאל על עסקיו עם אוקראינה וסין, כולל מעורבות אביו, כי, עם החנינה שלו, אין לו סיכון של אחריות פלילית.

https://rotter.net/forum/scoops1/879719.shtml

תארו לכם מה היה קורה בארץ לו ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו היה מעניק חנינה לבנו, או למי ממשפחתו. היה רעש אלוהים על השחיתות וההפיכה המשפטית.

כמה מגוחכים היורדים לאמריקה המתרצים ירידתם לא בכסף ובביטחון אישי, אלא באמתלה של שחיתות בארץ והפיכה משפטית – בשעה שבמקום אליו הם יורדים השלטון בוחר את השופטים, וראש המדינה נותן חנינה לבנו.

מלחמה בשם ה' צבאות אלוהי ישראל

שר הביטחון לשעבר יואב גלנט הצהיר במעוז חב"ד ב-770 בניו יורק – "הנהגתי את המלחמה בשם עם ישראל ובשם ה׳ צבאות אלוקי ישראל!"

https://rotter.net/forum/scoops1/879724.shtml

מה לא עשו בזמנו לתת-אלוף עופר וינטר הדתי כאשר באוגוסט 2013 מונה למפקד חטיבת גבעתי, והוביל את החטיבה במבצע צוק איתן. כשבראשית המבצע, ב-9 ביולי 2014, פרסם "דף מפקד לקרב" שכתב לחיילי החטיבה שבו כתב: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באוייב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.' ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך."

דף המפקד פורסם באמצעי התקשורת ועורר דיון תקשורתי ואקדמי בנושא מקומה של הדת והאמונה בצבא.

החוקרים יואב איפלנד-פלד (בנו של האלוף מתי איפלנד-פלד שהפך לאקטיביסט פרו איסלמי אנטי ציוני ונטען כי ריגל לטובת בריה"מ) והורית [דורית?] הרמן פלד טענו בספרם "הדתת החברה הישראלית" כי מדובר בקריאה חסרת תקדים למלחמת דת של מפקד בכיר בצה"ל. וכי הדבר מהווה תסמין לתהליך עמוק יותר של הדתה שהחברה הישראלית עוברת מאז תחילת המאה העשרים ואחת.

https://he.wikipedia.org/wiki/עופר_וינטר

זו כמובן לא היתה הזכרת אלוהים הראשונה בצה"ל. אלוהים הוזכר גם על ידי הפלמחניק החילוני אלוף ישעיהו (שייקה) שקליאר-גביש.

בבוקר 5 ביוני 1967, בשעה 07:45, נתן שקליאר גביש את הפקודה "סדין אדום, נוע נוע סוף!" למפקדי האוגדות ולכוחות במרחב פיקודו, ובכך החלה מלחמת ששת הימים.

בפקודת המלחמה הוא כתב: "גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם. עלו והצליחו ויהי ה' עמכם."

https://he.wikipedia.org/wiki/ישעיהו_גביש

והנה עתה מצהיר יואב גלנט שר הביטחון החילוני של מדינת ישראל כי – "הנהיג את המלחמה בשם עם ישראל ובשם ה׳ צבאות אלוקי ישראל"!

הדבר המפליא היחידי הוא מדוע מנחם מנדל שניאורסון, הרעבע המת מלובביץ הנחשב כישו משיח והתגלות האלוהים לא קם לתחייה לאור הכרזה זו?

שהרם מופזזקר-שאול מופז : מעבר רפיח לא בציר פילדלפי?

הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שהרם מופזזקר-שאול מופז, יצא בראיון נגד בנימין מיליקובסקי-נתניהו: "יש לי כמה שעות נתניהו," הוא מספר, "ברגעים כאלה, כשהכול מתמוטט לך, אתה צריך לרגע אחד להתאושש ולקבוע סדרי עדיפויות. הוא היה בהלם. בהלם. הוא פחד,"

המראיין דני קושמרו (כובען ברומנית): "כשאתה רואה את ראש הממשלה מצביע על ציר פילדלפי, וטוען שבלי הציר הזה אין עסקה, מה עובר עליך כאיש ביטחון, כמי שהיה שם?"

מופז: "המצרים סגרו את כל המנהרות שם ב-2016. רוב ההברחות שבוצעו מפילדלפי בשנים האחרונות היו ממעבר רפיח. הוא (נתניהו) מוכר קרח לאסקימוסים. עומד מול האומה ואומר בגלל הקטע הזה יש את כל המערכה המורכבת הזו. הקטע הזה של הכמה קילומטרים זה סלע קיומנו? יבריחו את החטופים משם? הם מסוגלים בכלל ללכת?"

(דני קושמרו, שאול מופז: "נתניהו היה בהלם, הוא פחד", "מאקו", 2.11.24)

https://www.mako.co.il/news-military/036814c74a0e1910/Article-d0ea658bb1ae291026.htm

האם השנאה לנתניהו מעוורת גנרלים לשעבר? האם יעלה על הדעת שמופזזקר-מופז אינו יודע שמעבר רפיח הוא בציר פילדלפי? וכדי למנוע הברחת נשק יש לשלוט בו?

הנוטר דאם בפריס שופץ – מלכי ישראל נותרו על כנם וטרם הוחלפו ע"י החליפים המוסלמים

הנוטר דם בפריז – אחד המונומנטים ההיסטוריים של צרפת והעולם כולו, (מאות מיליוני דולרים נתרמו לשיקומו מרחבי העולם) – עלה באש במשך 9 שעות באפריל 2019. הנוטר דם נבנה בשנת 1160 , בנייתו ארכה כ-100 שנה. הצרפתים לא אומרים כיצד המבנה האדיר קרס ועלה באש . לאחר השריפה, כמה כנסיות צרפתיות עלו באש ב"אורח מקרי..." כמו בקנדה... מקרון בא להתפעל מהמבנה החדש. כ-2000 עובדים במשרה מלאה עבדו להרים את הפרויקט במשך כ-5 שנים. ברחבי העולם מתפרסמות תמונות של המבנה החדש בפנים.

הנה תמונות מהנוטר דם המחודש והליך שיקומו:

https://rotter.net/forum/scoops1/879605.shtml

והנה בשורה טובה. למרות המדיניות הפרו-איסלמית של עימםאללה מקרון, נשיא צרפת, כל 28 פסלי מלכי יהודה וישראל בחזית הקתדרלה נשארו על כנם ואף נוקו.

לעת עתה עימםאללה לא החליפם בפסלי החליפים המוסלמים. מן הסתם זה יקרה לאחר שהמוסלמים ישתלטו על צרפת.

ההזיות של כריס גאנס:

שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מפרסמים בעיתונם ללא הסתייגות ראיון הזוי עם כריס גאנס הבריטי אנטישמי, דובר אונר"א לשעבר.

https://en.wikipedia.org/wiki/Chris_Gunness

ההחלטה לאסור על אונר"א לפעול בעזה ובגדה היא גול עצמי

"החלטת הכנסת ב-28 באוקטובר לאסור על אונר"א לפעול בעזה ובגדה המערבית, היא גול עצמי "ספקטקולרי", כתב כריס גאנס, "עקב ההחלטה הזאת 2.5 מיליון הפליטים הפלסטינים בעזה ובגדה יזכו לרמה חדשה ומוגברת של הגנה בינלאומית, על פי הסמכות של הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR), שהפתרון המועדף עליה למצבי פליטות ממושכים הוא השבה מרצון למולדת: זכות השיבה.

"זה ההפך בדיוק ממה שהממשלה הימנית הקיצונית של ישראל קיוותה להשיג כאשר החליטה להרוס את אונר"א. ישראל עומדת ללמוד ש-6.8 מיליון בני אדם – זהו מיספר הפליטים הרשומים באונר"א (כולל אלה שבמחנות פליטים בסוריה, בלבנון ובירדן) – לא מתאיידים כל כך בקלות, למרות התמיכה המדינית של וושינגטון והעוצמה הצבאית של ישראל.

"אם תיאכף חקיקת הכנסת וימנעו מאונר"א לספק שירותים, הפליטים הפלסטינים – בהעדר פתרון צודק ובר קיימא, שרחוק היום יותר מאי פעם – יהיו נתונים לאמנת הפליטים והמנדט של UNHCR.

"הדבר תקף לא רק לגבי פליטים פלסטינים היום, אלא גם לדורות עתידיים שיירשמו באונר"א. גם הם ייחשבו לזכאים למנדט ההגנה הכלל עולמי הבכיר יותר של אמנת הפליטים. שיהיה ברור: בדיוק כמו אונר"א, גם נציבות האו"ם לפליטים רושמת את הילדים שנולדו לפליטים, על פי העיקרון של איחוד משפחות. ועל כן, מיספר הפליטים הפלסטינים ימשיך לגדול בחסות נציבות האו"ם לפליטים, בדיוק כפי שקרה בחסות אונר"א, עד שיהיה שלום צודק ובר קיימא.

"כשישראל סוגרת את הדלת בפני אונר"א, היא פותחת אותה לגופים הרבה יותר חזקים אשר יגנו על הפליטים לדורותיהם

"עצוב במיוחד לשמוע את גוטרש מדבר על האחריות של הכוח הכובש. המנהיגות הבכירה של האו"ם צריכה להבטיח באופן תקיף לפלסטינים, שלאו"ם יש אחריות היסטורית כלפיהם, שהארגון יגן על זכויותיהם ושיהיה להם מעמד שווה מבחינת זכות השיבה יחד עם עשרות מיליונים ברחבי העולם, שרבים מהם גם הם פליטים בין-דוריים.

"סופה של אונר"א, אם הטירוף הזה יימשך, יפתח פרק חזק יותר בנוגע לזכות השיבה של הפלסטינים, שכן ההגנה עליהם עוברת ממוסד אזורי ויחסית קטן של האו"ם, לארגון כלל עולמי, שמזמן מגן על זכות השיבה ב'מצבי פליטות ממושכים.'

"כשאונר"א עומדת בפני איום קיומי, והפליטים שהיא משרתת עומדים בפני 'מחיקה קולוניאליסטית', אני קורא לעצרת הכללית, האחראית על המנדט של אונר"א, להעביר את הסוגייה בדחיפות למועצת הביטחון. אני גם דוחק בגוטרש להפעיל את סמכויותיו על פי אמנת האו"ם, ולדרוש שמועצת הביטחון תפעל להגנת אונר"א ותתמוך בה כגוף האחראי על פי המנדט לשמור על השלום והביטחון הבינלאומי.

"בשעה שהמזרח התיכון נתון במלחמה, גם השלום והביטחון הבינלאומי יימצאו בסכנה אם יאפשרו לישראל להרוס סוכנות ששירותיה הולידו הון אנושי ותקווה לעתיד של שלום בקרב כמה מהקהילות הפגיעות והמוחלשות במזרח התיכון במשך 75 שנה."

(הכותב היה דובר אונר"א ומנהל התקשורת של הסוכנות מ-2007 עד 2020. כיום הוא המנהל של התוכנית למתן דין וחשבון של מיאנמר).

(כריס גאנס, "ההחלטה לאסור על אונר"א לפעול בעזה ובגדה היא גול עצמי", "אל-ארצ'", (30.11.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-11-30/ty-article-opinion/.premium/00000193-735b-d9e3-ab9b-775b24290000

הבנתם? אונר"א המנציחה את בעיית הפליטים במקום לפתור אותה ולשקמם, אונר"א המחנכת לשנאה ולג'יהאד נגד היהודים מוגדרת ע"י גאנס: "סוכנות ששירותיה הולידו הון אנושי ותקווה לעתיד של שלום," והאיום שלו הוא 6.8 פליטים שמיספרם יגדל כי לאורך כל הדורות ייחשבו צאצאי הפליטים הערבים-פלישתים כפליטים והם יזכו למה שהוא מכנה "זכות שיבה" לישראל.

שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן שותקים. מן הסתם הם מסכימים לדבריו.

טוב עשתה ממשלת ישראל שאינה מכירה בארגון אונר"א, ארגון המנציח את בעיית צאצאי הפליטים הפיליסטינים ומחנך לג'יהאד גם נגד כריס גאנם הבריטי.

התפתחות דרמטית: המורדים הסורים במסר לישראל

המזרחן מרדכי קופרשמידט-קידר, התראיין בכאן רשת ב', וטען: "אני בקשר עם המורדים בסוריה והעברתי לבכירים בארץ רשימת ציוד מפורטת שהם ביקשו לקבל מישראל. המורדים מוכנים להסכם שלום עם ישראל, רק אם ישלטו בסוריה ובלבנון."

במקביל, המורדים הסורים הודיעו כי כל מחוז אידליב נמצא כעת בשליטתם, לאחר שכוחותיהם השלימו את כיבוש הכפרים במחוז שנשלטו על ידי משטר הנשיא בשאר אסד. יש לציין כי רוב המחוז נחשב בשנים האחרונות כמעוז המרכזי של המורדים, כשרק כפרים בודדים לא היו בשליטת ארגון "הייאת תחריר א-שאם" לפני תחילת מתקפת הפתע בשבוע שעבר.

מוקדם יותר היום דווח כי רוסיה תקפה את כוחות המורדים בעיר אידליב, כשבמקום נרשמו עשרות הרוגים. מנגד, המורדים השתלטו על מטוסי קרב של הנשיא אסד בבסיס חיל האוויר הסורי מזרחית לחאלב, וכן על סוללת הגנה אווירית רוסית מסוג "פנציר". עוד נאמר כי הכוחות החרימו משגר רקטות 220 מ"מ רוסי מדגם BM-27 'אוראגן' באזור הכפרי של אידליב.

בסוף השבוע המורדים הסורים בצפון המדינה פתחו במבצע צבאי משולב, יממה לאחר הכרזת הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה. מאז הם מתקדמים במלוא המהירות וכובשים יעד אחר יעד.

ביום שישי נכנסו הכוחות המורדים לעיר חאלב – העיר הגדולה במחוז הצפוני של סוריה, הנמצאת בין צפון מזרח לבנון לבין טורקיה. מול המורדים נמצא רק הצבא המתפורר של אסד, שלא מצליח להגן על הנכסים, והמורדים הסורים מתקדמים בכל יום כ-10 קילומטרים. כעת הם מתקדמים דרומה ונעים לעבר העיר חאמת, הנמצאת בצמידות לגבול עם צפון מזרח לבנון.

https://rotter.net/forum/scoops1/879703.shtml

כל הצלחה של המורדים להכות בסוריה, איראן, ורוסיה תבורך, אבל חלילה שיגיעו לניצחון מוחלט. זו השלייה לחשוב שהם יגיעו לשלום עם ישראל. במלחמת העולם בין השיעים לסונים תמיד ינצחו הקיצונים. אם ינצחו המורדים ניצחון מוחלט יקום לנו אוייב דעא"שיסטי קיצוני מצפון.

בינתיים כבר המורדים פרסו דגל פלסטין על מצודת חאלב.

https://rotter.net/forum/scoops1/879850.shtml

נאחל הצלחה לשני הצדדים. ששניהם ייחלשו בלבד.

נעמן כהן

אהוד: מרדכי קידר עצמו הטיל ספק ברצינות דבריהם אליו – על ישראל. וכפי שרואים, הם כבר תלו דגל ענק של פלסטין על מצודת חאלב, אלפו, שפעם היתה עיר חשובה ליהודים ובה התרחש הרומאן הנהדר של אמנון שמוש "מישל עזרא ספרא ובניו".

"המורדים" נם כבשו שדות תעופה צבאיים סוריים עם מטוסי-קרב שהם אינם יודעים איך להפעיל אותם כי הם פנאטים סוניים פרימיטיביים רוצחים ובורים. אם הם ישתלטו על סוריה, עוד נתגעגע לאסד, למרות שכעת הם מחסלים לטובתנו את המנוולים השיעיים של חיזבאללה.

חוה ליבוביץ

אהוד יקר, אתה הכי ראוי לפרס אקו"ם ופרס ברנר. ההתעלמות מספריך וממפעלך הספרותי הנרחב  מקוממת כל  אדם בעל רוח חופשית. הרשות ניתנה לקליקה בעלת שררה בתחום התרבות וספרות להחליט מי יישפל  ומי ירום. מעניין לפי איזה מפתח בדיוק... פשוט בוז גדול.

לא השתכנעתי מתגובתו של ד"ר משה גרנות לנעמן כהן. למי בעצם זה משנה אם התורה לפי המדע [מחקרים] לא נכתבה ע"י משה אלא ע"י שבט לוי הפרזיטי כדי שיוכל  ליהנות ממתנות חינם על חשבון יגיע כפיהם של העם. קשה להימנע מלראות את המשל והנמשל בדברים. שנאת חרדים בשל פרזיטיותם – מגזר שבע  על חשבון המדינה ושנאת דת בכלל.

מעניין מה חושב ד"ר גרנות על ציבור הדתיים הלאומיים שמשרת את המדינה בעבודה ובצבא... תחושתי היא שד"ר גרנות עושה מניפולציה על התנ"ך העתיק  ועתיר ההשראה בשרשרת הדורות הלאומית יהודית והאוניברסלית. וזאת מתוך צורך פסול בעיניי להתפלמס בנושאים עכשוויים רלוונטיים להשקפת עולמו. הסימוכין מהתנ"ך שמביא ד"ר גרנות  כדי להצדיק את ביקורתו עליו משקפים לגמרי את רוח הפילוג הרעה של הפגנות קפלן שד"ר גרנות תומך בהן. וגם אם התנ"ך אינו מסווה דבר ורבים בו סיפורי פילוג וריבי אחים מדממים, חתרנות ותככים, בעיניי  יש משהו מאוד מתנשא [סנובי] בעובדה שד"ר גרנות מסרב לקבל את התנ"ך כחטיבה יהודית וספרותית אחת על פגמיה וגבהיה ודולה ממנו אך את העידית מעוררת ההשראה כדי להפגין ולאשר  באופן סלקטיבי את אהבתו לתנ"ך.

האם חכמי הדורות ואבות  הציונות גם התייחסו לתנ"ך באופן סלקטיבי והירשו לעצמם  להכתים  באופן שערורייתי ואינסטרומנטלי  חטיבות שלמות בו שנראו להם "מזיקות" לדימויי והשבחת "הגזע"  היהודי ?  ממש לא. נהפוך הוא – הם הפכו את הלימון ללימונדה בבואם ליצור עם "חדש" ובריא.  הלווים הפרזיטים בתנ"ך נהפכו למקהלה שרוננה בבית המקדש והכוהנים הם בעלי תואר כבוד ושריד קדום אותנטי לעבודת בית המקדש שפסקה. ובעלייה לתורה בשבת כהן ולוי מתכבדים ראשונה לעלות וישראל אחריהם.

חינוך לאהבה שלמה של אדם לרעהו והומניזם  לא יכול לבוא ממקום שיש בו שנאה  ודיפרנטציליות.  

חוה ליבוביץ

* אהוד יקר, כול הכבוד לך על כך שאתה מקפיד לשבץ דברי שירה בראש כול גיליון 'חדשות בן עזר', הן אלה של דודתך המנוחה אסתר ראב, משוררת גדולה וצנועה, וכן של כול שאר הכותבים המוכשרים.

ישר כוח!

אריה רגב

משורר

כפר מגשימים

הנמצא כידוע לך סמוך לישוב יהוד (יהודייה) ודרומית לפ"ת (מלאבס).

* אהוד: איך זה שטרם האשימו את נתניהו גם בהשתלטות "המורדים" הסוריים [שהם קבוצות טרור איסלאמי סוני קיצוני דוגמת דעא"ש] על חלקים חשובים ממדינתו של בשאר אסד ובהם גם אולי מערך הנשק הכימי שלו?

והאם לאיראן ולישראל נוצרה עתה מטרה משותפת – לשמר את שלטונו הרופף של אסד בסוריה המתפוררת?

* שלום אהוד, מזה כמה שנים אני קורא את עיתונך ומברך על קיומו. אחד הכותבים המעניינים אותי ביותר הוא אורי הייטנר. לא תמיד אני מסכים עם מה שהוא כותב. היתרון הגדול שלו הוא יכולתו לראות את העובדות בצורה מפוכחת. אני מאוד מעריך את יושרו ויכולתו להכות על חטא ולהודות בשגיאות. בגיליון האחרון התייחסותו לבוגי יעלון מוכיחה זאת. חבל שאתה כעורך לא מצליח להתעלות על עיוורונך ולמלא את תפקידך כעורך עיתון. לדעתי חשוב לוותר על דוגמתיות ולהתעלות על הדיעות הפרטיות, בוודאי לא להשמיץ כותב קבוע בעיתונך ולהתערב בצורה מעליבה בתוכן מאמריו.

עיקרון ניסיון הפיוס ובנית הגשרים מוכיח בריאות נפשית. מי שמנסה לשלוח את האחר לתמיכה נפשית, מה שבעיקרון היא דבר חיובי, מוטב שיחשוב על מה שנסתר מעיניו בבחינתו את בבואתו האישית.

בברכה ויום יפה,

רפי

אהוד: אורי הייטנר, שמרשה לעצמו לכנות את ראש ממשלת ישראל "סמרטוט" – אינו חסין מביקורת, והוא יודע זאת והדבר לא מעיב על יחסי האמון המצויינים בינינו במשך שנים רבות. על חלק מהכינויים המכוערים שהוא מעניק לאנשים אחרים אני עלול, כעורך, על פי חוק לשון הרע – להיתבע על הוצאת דיבה ולכן אני נאלץ למחוק אותם.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!