בבית המשפט המחוזי ירושלים-ת"א-חלם.

דע כי תקיפת והשמדת מערכות הגרעין שלך נדחית כי הנאשם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יהיה עסוק אצלנו שלושה ימים בשבוע, שש שעות כל פעם, בחקירות על עבירותיו הפליליות!

כי אנחנו – אנחנו מנהלים את מדינת חלם ישראל

אפילו אם בגללנו היא תלך לעזאזל!

קשה לכחד כי החלטתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט אינה נעדרת עיוותים ואולי אף נימות אנטישמיות. פעולותיה של ישראל ברצועת עזה ראויות אולי לבחינה אף לביקורת – אך לכרוך את ראש הממשלה נתניהו ואת יואב גלנט בצוותא חדא עם גווייתו של מוחמד דף – אין לך עיוות גדול מזה. התובע כרים חאן ובית הדין לא מצאו אף מנהיג חי של חמאס שראוי לביקורת, שלא לדבר על שליטים שטבחו בהמונים, והתובע לא מצא לנכון להעמידם לדין.

למרבה הצער מי שתרמה לצווים הייתה ממשלת ישראל לא בשל פעולותיה בעזה אלא דווקא בשל חוסר פעולותיה בעקבות הגשת הבקשה להוצאת צווי המעצר.

מגבלה לסמכותו של בית הדין הוא עקרון המשלימות. עקרון המשלימות משמש כהגנה מפני תביעה פלילית בבית הדין. בית הדין פועל כמנגנון משלים למערכת המשפט המדינתית. אם מדינת האזרחות של הנאשם ממצה עימו את הדין וההליך נעשה בתום לב, נשללת סמכות השיפוט של בית הדין. מיצוי הדין עשוי לכלול הגשת כצב אישום והעמדה לדין אך גם חקירה שתוביל להחלטה שלא לנקוט בהליכים פליליים.

בעקבות הבקשה להוצאת צווי מעצר המליצה היועצת המשפטית לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי מלחמת "חרבות ברזל", וזאת כדי להיאבק בהליכים נגד ישראל בבתי הדין הבינלאומיים בהאג ובאיום צווי המעצר על ראש הממשלה ושר הביטחון.

המלצתה של היועצת המשפטית "הלעומתית" לא התקבלה כמובן ואת הפירות קוטפים נתניהו וגלנט אך גם כולנו.

את התנהגותה של הממשלה ראוי לבחון לאור פרשת המרמרה. האונייה ניסתה לשבור את המצור על עזה. במהלך ההשתלטות עליה הותקפו חיילי צה"ל ובמהלך העימותים נהרגו 9 מנוסעי האונייה ועוד כ-30 נפצעו. פעולתה של ישראל זכתה לגינויים ברחבי העולם. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל וקראה לקיים בעניין חקירה מיידית, בלתי תלויה, אמינה ושקופה. ואכן למחרת החליטה המועצה לזכויות האדם של האו"ם לשלוח ועדה בין-לאומית לחקירת האירועים.

ימים אחדים לאחר מכן החליטה הממשלה להקים ועדה ציבורית לבדיקת אירועי המשט. בראש הוועדה הועמד שופט בית המשפט העליון לשעבר יעקב טירקל. כדי להקנות אמינות להחלטותיה צורפו לוועדה כמשקיפים מומחים בעלי שם עולמי שכללו את חתן פרס נובל לשלום, את הפרקליט הצבאי הראשי הקנדי לשעבר ואת היועץ המיוחד למשפט בין-לאומי הומניטארי לתובע בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג.

ההחלטה הוכיחה את עצמה. בינואר 2011 פירסמה הוועדה את חלקו הראשון של הדו"ח שלה, ובו קבעה כי הטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשתה בהתאם לדין הבין-לאומי. הוועדה מצאה שפעילי הטרור הם שאשמים באלימות הקשה על המרמרה בכך שהפעילו אלימות קטלנית כולל שימוש בנשק חם נגד חיילי צה"ל.

ימים אחדים לאחר מכן פירסמה ועדת האו"ם לבדיקת אירועי המשט את מסקנותיה. הוועדה, שבראשה עמדו ראש ממשלת ניו-זילנד לשעבר ונשיא קולומביה לשעבר, אישרה שהמצור על רצועת עזה חוקי. עם שקבעה שישראל הפעילה כוח מופרז, היא ביקרה את התנהלותה של טורקיה ושל פעילי הארגון שאירגן את השיט.

ועתה? לא זו בלבד שהממשלה לא פעלה לקדם את הצווים הצפויים אלא שלמחרת פרסומם נקטה ב"תגובה ציונית הולמת". כאילו כדי להוסיף משנה תוקף להחלטותיו של בית-הדין הורה שר הביטחון על הפסקת השימוש בצווי מעצר מנהליים נגד תושבים יהודים ביהודה ושומרון שחשודים בפעולות טרור נגד תושבים פלסטינאים.

ואם לא די בכך, שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף, שבניו ונכדיו ממיתים עצמם באוהלה של תורה, נצפה בכניסה לציר נצרים עם פעילת הימין דניאלה וייס ותנועת "נחלה", שפועלים להתיישבות יהודית בתוך רצועת עזה, והכריז, כי "ההתיישבות היהודית כאן היא התשובה לטבח הנורא והתשובה לבית הדין הבינלאומי בהאג."

אגב, מי שעמד בראש הממשלה שהחליטה על הקמתה של ועדת טירקל היה בנימין נתניהו.

פרופ' אשר מעוז הוא ראש הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת (AIDLR)

פורסם ב"העין השביעית"

אהוד: לא נראה לי שהפעם הקמת ועדה כזו היתה עוזרת. מדובר באנשים מושחתים, שונאי ישראל, נציגי מדינות שחלקן לא דמוקרטיות וגם אחראיות לפשעים גדולים. הם ימשיכו לרדוף לא רק את נתניהו וגלנט אלא גם את חיילי ישראל שהשתתפו במלחמה וייצאו לבקר בחו"ל!

כשאני רואה את ה״ד-מו-קר-טים״ שולחים רעולי פנים עם נשקים שלופים לעצור לוחמים בשדה תימן, לוחמים שנאלצו לבלות ימים רבים בכלא, ורק מאוחר יותר מסתבר שאין בעלילה אפילו קמצוץ אמת, וכל מה שנשאר זה סרטון ערוך שקרי! כמובן שאף אחד לא נחקר על הדלפת הסרטון שפגעה בתדמית מדינת ישראל, אף אחד לא נחקר על המעצר המביש וכל הנושא אפילו לא נבדק!

כשאני רואה את ה״ד-מו-קר-טים״ שוב שולחים רעולי פנים עם נשקים שלופים נגד קצין בכיר ולוחם שקיבל מיספר פעמים אותות גבורה והציל חיילים ואזרחים תוך הקרבה עצמית. תקרית שכמעט נגמרה בירי והרג ורק כשהבינו ה״גיבורים״ רעולי הפנים שהוא מתכוון לירות מיהרו להזדהות! 

כשאני רואה את ה״ד-מו-קר-טים״ שולחים שוב רעולי פנים עם נשקים שלופים לעצור עוד בכיר משרות בתי הסהר , תקרית שאחרי חקירה של 15 שעות שוחרר לחלוטין והשאלה למה לא פשוט הזמינו אותו לחקירה! 

כשאני רואה שוב את ה״ד-מו-קר-טים״ שולחים רעולי פנים עם נשקים שלופים לבתי שוטרים בכירים  מתפרצים לחדרי השינה בה נמצאים הנשים עם בגדי שינה, גוררים אותם לחדרי חקירות ומתעללים בהם עם שמיכות מכוסות צואה, ומתיחסים אליהם  גרוע יותר  ממה שעשו אי פעם לנוכבות! 

כש ה״ד-מו-קר-טים״ מאשימים חיילים שהעבירו מסמך חשוב לראש הממשלה באשמת העברת מסמך לאויב!!!!

אני שואל את עצמי, את זה הם עושים כשהם עדיין לא הצליחו לכבוש את משרדי הממשלה, שבינתיים עדיין מאויישים על ידי נבחרי ציבור! אז חישבו מה יעשו אם גם המשלט האחרון של הדמוקרטיה ייפול לידיהם!!!! פשוט מבהיל כשחושבים על זה!

ולכל אלה שמתמוגגים על שמתעללים לא בנו! בטובים, אלא בביביסטים, במשיחיסטים, בחרדיסטים, בימניסטים בקיצור בהם ברעים!

אז הרשו לי להפנות את ״הטובים״ לכמה אירועים היסטוריים! 

אתחיל עם מהפכת התרבות בסין. הכרתי אישית כמה אנשים מבוגרים שחוו את מהפכת התרבות על בשרם ואחרים שהוריהם חוו את מהפכת התרבות על בשרם. הם מספרים שהתחילו בצד של ה״טובים״, קיבלו סרט אדום על הזרוע ויחד עם אחרים חבשו לאחרים ״לרעים״ (לא קראו להם ביביסטים אלא בשם אחר) כובעים עם שפיץ והכו אותם. אבל ככל שעבר הזמן גם להם ל״טובים״ נטפלו גם הם קיבלו כובע עם שפיץ וגם בהם התעללו.

דבר דומה קרה לבולשביקים כל אלה שהיו בהתחלה הקבוצה ״ הטובה״ הגיעו בסוף לגולאג. 

לא יודע מה קורה בצפון קוריאה , אבל אני בטוח שקרה דבר דומה!!

אז כדאי להתעשת, ואם רומסים זכויות אדם באמת! ומעלילים על אנשים, אל תתמוגגו – אתם הבאים בתור!

מוטי הרכבי

הנס וחיזוי העתיד

שני הבדלים עיקריים קיימים בין ההוויה המודרנית ובין ההוויה המתוארת במקרא: המקרא גדוש בניסים ונפלאות ובאינספור "ראיות" שהיה קשר הדוק בין אישי נבחרים (על הרוב נביאים) ובין אלוהים.

באשר לאירועים שלא כדרך הטבע אזכיר דוגמאות אחדות: תוחלת החיים המופלגת של הקדמונים, קריעת הים, מים מסלע, בליעת האדמה את החוטאים, החיית ילד מת, עלייה לשמיים ועוד.

באשר לקשר בין המאמין ובין האל – המקרא מתאר מגוון דרכים – מתיאור מראהו של האל (בראשית א' 26, שמות כ"ד 10, ישעיה ו' 1, יחזקאל א' 28-26, עמוס ט' 1), דרך תיאור מדויק של מחשבותיו ("וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו" – בראשית ו' 6; וראו אינספור כתובים בנדון בספרי "התנ"ך – כף החובה" 1986, פרק 8, ג').

עיקר העיקרים – במקרא יש קשר "מוכח" בין אישים נבחרים ובין האל, ואלה מצהירים על כך שהאל מדבר מגרונם בביטוי החוזר אינספור פעמים: "כה אמר ה'." הגדיל לעשות בתיאור הקשר בין האל לבחיריו עמוס הנביא שקבע "תפקיד" לאלוהים: לפני שהוא מתערב בקורות העיתים, עליו לעדכן את בחיריו הנביאים: "כי לא יעשה אדוני ה' דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג' 7).

בין המסרים האלוהיים שאישים אלה מביאים לידיעת המאמינים נמצא חיזוי העתיד שהאל, השולט בדברי הימים, מודיע אותו, את העתיד להתרחש, לאדם. מתווי האמונה באותם ימים, ובעצם עד ימינו, לא הוגיעו את מוחם בכך שעצם חיזוי העתיד שולל את הבחירה החופשית של המאמין, שהיא יסוד עיקרי באמונה. הרמב"ם נתן דעתו על כך ב"שמונה פרקים" המקדימים את מסכת אבות, אבל התחמק מתשובה בצורה אלגנטית, אבל כיוון שהאמונה בה' אינה נותנת מקום לחשיבה פילוסופית המטילה ספק בכול – הפרדוקס הזה בהבנת דרכי האל נשאר ללא פתרון.

אבל נחזור ללוז דיוננו: רוב "הנבואות" האלו הן למעשה חיזוי העתיד בדיעבד, כלומר, יש כאן הונאה לשם שמיים: לאחר התרחשות היסטורית מסוימת, קובע מישהו מאוחר כי את הדברים האלה חזה מראש איש אלוהים מלפני דורות רבים.

והרי דוגמאות אחדות: נבואה ניתנה לאברם בברית בין הבתרים על עתיד צאצאיו (בראשית, ט"ו 16-13); ליעקב שחזה את עתיד שבטי ישראל (שם מ"ט 25-1); למשה שגם כן חזה את עתיד שבטי ישראל (דברים ל"ג); לשמואל הנער שניבא מה יארע לבית עלי בימיו הרחוקים של שלמה המלך (שמואל א' 14-11). דוגמה מאלפת באשר לאופן בו נרקמו הנבואות בדיעבד נמצא בספר דניאל: הספר מספר על איש אלוהים בשם דניאל שחי ופעל בסוף מלכות בבל ותחילת מלכות פרס, והוא חזה כביכול את העתיד עד ימיהם של אנטיוכוס אפיפנס ויהודה מכבי (ראו דניאל ב', ז' ח', ט', י"א). מחבר הספר איננו יודע לספר מה יקרה אחרי טיהור המקדש בימי יהודה המכבי. הקורא בנבואותיו אלה מתרשם מבקיאותו המפליגה של הכותב לגבי התקופה הסלווקית בארץ ישראל, ומבורותו המוחלטת בקורות מלכות בבל מדי ופרס, בזמנן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. מעוררת גיחוך היא העובדה שהמחבר שם בפי נבוכדנאצר ועבדיו מילים ביוונית (קיתרוס, פסנתרין, סומפניה – דניאל ג' 5-4; 15-7, 21) שאיש מימי ממלכת בבל לא היה אמור להשתמש בהן. ללא ספק, מדובר בסופר, שחי בימי המרד של יהודה המכבי, שכתב ספר פסידואפיגרפי המיוחס לדניאל הקדום, ולולא "התפרים" המרושלים של כתביו היינו יכולים להאמין שמדובר בחיזוי אמיתי של העתיד.

הכותבים לא חתמו בשם

ובכן, כל עוד העבר מחותל במיתוס, וכמעט שאין תיעוד – חיזויי העתיד מתאפשרים בדיוק מרשים. התיעוד (על הרוב מוטה על ידי סופריו של השליט) מקשה מאוד על חיזויי העתיד להתממש. וכאן יש לברוך בן נריה תפקיד מרכזי בחשיפת האמת באשר לקיום קשר ישיר בין הנביא לאלוהים.

אקדים ואומר כי מחברי הטקסטים המקראיים לא טרחו לחתום עליהם את שמם: אנחנו איננו יודעים מי כתב את התורה, מי כתב את ספרי נביאים ראשונים. בפתיח של כמעט כל נביא כתוב שמו, שם אביו והתקופה בה ניבא, אך לא כתוב מי היו האישים שאספו את הדברים והעלו אותם על הכתב. בכותרות של מזמורי תהילים כתוב לכבוד מי הם מוקדשים, אבל שוב – לא מי כתב אותם.

לעומת הערפול המכוון באשר לשמות מחברי הטקסטים במקרא – הכתבים של התרבות היוונית הקלאסית חתומים בצורה הברורה ביותר: אנחנו יודעים מה כתבו הומרוס, הסיודוס, אוקלידס, פיתגורס, ארכימדס, אייסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון אריסטו ורבים אחרים. סוקרטס אמנם לא חתם על דבריו בכתב, אבל כל מה שיצא מפיו נרשם על ידי תלמידיו אפלטון וכסנופון.

העובדה שמחברי הטקסטים המקראיים לא לקחו אחריות על מה שכתבו, ולא חתמו את שמותיהם, מוכיחה לדעתי על הכוונה לייחס את הגיגיהם להשראה מגבוה. יוצאות מהכלל הזה שתי תעודות יחידות בכל המקרא: היומן של נחמיה והווידוי של ברוך בן-נריה בפני השרים בימיו של המלך יהויקים.

נחמיה פונה בגוף ראשון אל האלוהים מיספר פעמים בתקווה שיזכור לו לטובה על המעשים שעשה למען העם ולמען המקדש (נחמיה ה' 19, י"ג 14, 22), והדעת נותנת שהוא גם חיבר חלק גדול מהספר הקרוי על שמו.

באשר לברוך בן נריה העדות לכך שהוא כתב מפיו של ירמיהו את נבואותיו הרבה יותר ברורה: בפרק ל"ו בספר ירמיה מסופר שירמיהו צווה על ידי האל לכתוב במגילת ספר את כל הנבואות על ישראל ועל יהודה מימי יאשיהו ועד ימיו של יהויקים. ירמיהו אינו כותב בעצמו – "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר" (שם, פ'4).

מכאן אנחנו למדים שברוך בן נריה כתב בוודאות את נבואותיו של ירמיהו מימי יאשיהו ועד ימיו של יהויקים. בהמשך נתוודע לכך שברוך בן נריה הנציח במגילת ספר את נבואותיו וקורותיו של ירמיהו עד הירידה למצרים. ברוך בן נריה קורא את המגילה בפני העם, ולפי בקשת השרים – גם בפניהם, והם שואלים: "הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו? ויאמר להם ברוך, 'מפיו יקרא אליי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו'." (שם פ' 18-17). עדות ברורה מאוד, יחידה בכל המקרא, באשר לאופן בו הגיעו אלינו קורותיו ונבואותיו של נביא. בהמשך יהויקים קורע את המגילה וזורק אותה אל האח, וירמיהו וברוך נאלצים להסתתר מפני זעמו של המלך (שם פ' 26-22).

בלא ספק, ברוך בן נריה היה מעריץ גדול של ירמיהו, נראה לי שהערצה נבעה בעיקר מההתמדה של ירמיהו לדרוש שממלכת יהודה תישא בעול מלך בבל, ולא תמרוד בו (ראו, למשל בפרק כ"ז), כשברור לו, ולכל מי שעיניים בראשו, שממלכה קטנה וחלשה כמו יהודה, ביחד עם הממלכות הקטנות השכנות, אינן מסוגלות להתמודד צבאית עם האימפריה ששלט בה נבוכדנצר, וברור שירמיהו התייחס בחרדה אל מעשיהם המטומטמים של יהויקים ושל צדקיהו שהחליטו למרוד בבבל (מלכים ב' כ"ד 1, 10, 19).

תיעוד אמיץ

אם אמנם ברוך בן נריה תיעד את קורותיו של ירמיהו ואת נבואותיו, כפי שאני משער ברשימה זאת, הרי שצריך לציין בהתפעלות שהוא תיעד גם את כישלונותיו – אחת הדוגמאות להתבזות של ירמיהו בעיני העם מצויה בפרק כ"ח, בו מסופר איך הנביא חנניה בן עזור שובר את המוטה מעל צווארו של ירמיהו כדי להדגים איך יישבר עולו של מלך בבל, ובעצם מבזה אותו לעיני העם.

תיעוד אמין מוכיח שנבואותיו של ירמיהו, הנערץ כאמור על ברוך בן נריה, אינן מתגשמות: פעמיים ניבא ירמיהו סוף מר ליהויקים: "...לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות, לא יספדו לו הוי אדון והוי הודו, קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים," וכן, "... נבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה" (ירמיה כ"ב 19-18, ל"ו 30), והנה, אנו קוראים בספר מלכים ב' כ"ב 6, כי למרות שמחבר ספר מלכים קובע שהוא עשה הרע בעיני ה', בכל זאת זכה לקבורה מכובדת של מלך.

לצדקיהו ניבא ירמיהו סוף טוב: "כה אמר ה' עליך, לא תמות בחרב, בשלום תמות ובמשרפות אבותיך, המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך, והוי אדון יספדו לך, כי דבר אני דיברתי נאום ה' " (ירמיה ל"ד 5-4), והנה, מסופר בשלושה מקומות שונים כי מלך בבל תפס את צדקיהו, הביא אותו בנחושתיים רבלתה[?], שחט את בניו לעיניו, עיוור אותו, אסרו אותו בנחושתיים והביאו אותו לבבל (מלכים ב' כ"ה 7-6, ירמיה ל"ט 7-6, נ"ב 11-9).

כאשר יש תיעוד, אפילו מצידו של מתעד אוהד, מסתבר שאין קשר ישיר בין הנביא לאלוהים, כפי שהנביאים מצהירים ("כה אמר ה'"). זה לא אומר שהנביא איננו משוכנע בכל ליבו שהוא מקבל מסרים ישירים מלמעלה. מכל מקום, נקל להבדיל בין נבואות קדומות, המחותלות בערפל מיתי, שהן תמיד מתממשות, כי הן, כאמור, נבואות בדיעבד, לעומת נבואות מתועדות, כגון אלו של ירמיהו.

תעודה מרתקת

בספר ירמיה יש תעודה מרתקת המצביעה עד כמה האש הבוערת בליבו של הנביא היא חסרת תוחלת וחסרת שחר. כידוע, התורה וספרי נביאים ראשונים והנביאים הקלאסיים (ישעיה, ירמיה, יחזקאל, רוב תרי עשר) מצהירים כי עבודת האלילים, ועבודת ה' בבמות הן הסיבה לזעם האל המפיל על החוטאים מסכת אינסופית של עונשים מבהילים. ירמיהו, שנחטף על ידי היורדים מצרימה (ירמיה מ"ג 7-6) מטיף לשומעיו כי החורבן והגלות נבעו מזעם האל על עבודת האלילים:

"כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, אתם ראיתם את כל הרעה אשר הבאתי על ירושלים ועל כל ערי יהודה, והינם חורבה היום הזה, ואין בהם יושב, מפני רעתם אשר עשו להכעיסני ללכת לקטר לעבוד לאלוהים אחרים... ותתך חמתי ואפי ותבער בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ותהיינה לחורבה, לשממה ביום הזה..." (שם, מ"ד 6-2).

ירמיהו מזהיר את היורדים מצרימה שאם לא יחזרו בלב שלם אל ה', יהיו לקללה ולחרפה, יפלו בחרב, ברעב ובדבר (שם, פ' 11-7). על הנבואה הזאת יש לגולים למצרים תשובה מוחצת:

"ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים... כל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור, 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו – לקטר למלכת השמיים, והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו, ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים, חסרנו כול ובחרב וברעב תמנו...' " (שם, פ' 19-15).

למתריסים בפני ירמיהו יש על מה לסמוך – מימי שלמה ואילך, בממלכה המאוחדת, ואחר כך בממלכות הנפרדות האמינו בני ישראל בה' וגם באלילים אחרים (כפי שמתלונן תדיר מחבר ספר מלכים) – אפילו בביתו של דויד נמצאו תרפים (שמואל א' י"ט 13, 16), שהם פסלוני אלילים השומרים על הבית. המצב הזה, הסינקרטיזם, נמשך לאורך כארבע מאות שנה (!), כשעל הרוב הממלכות האלו זוכות לעצמאות, ואילו לאחר המהפכה הדתית המזעזעת של יאשיהו, שחייבה את בני יהודה לעבוד רק אל אחד, את ה', ורק במקום אחד, להשמיד את הבמות ואת מקומות הפולחן לאלילים (מלכים ב' כ"ב 8 – כ"ג 25), עברו כשלושים שנה של שיעבוד למעצמות זרות עד החורבן והגלות.

כלומר, לפי החשיבה הדתית על שכר ועונש, דווקא האמונה באל אחד גרמה לחורבן! ברור שליורדי מצרים היה בסיס איתן לטענתם. לקורא שאיננו מאמין ברור שגם עבודת האל האחד, ה', וגם עבודת מלכת השמיים אינן מסוגלות לשנות את מהלכי ההיסטוריה, כי הרי שתי האלוהיות, ועוד אינספור כמוהן ברחבי העולם, הן נבראו על ידי האדם.

מגיעה לברוך בן נריה תודה ענקית על כך שלמרות הערצתו לירמיהו הוא מאפשר לנו להסיק עד כמה היומרה לקשר ישיר עם האל היא חסרת שחר. כאן לא מדובר בחוקרי תנ"ך התרים אחרי רמזים כדי להוכיח את ההונאה הגדולה של הדת, אלא בתעודה פנים מקראית ברורה, ודווקא מקולמוסו של המאמין הגדול בקשר הישיר בין הנביא לאל.

משה גרנות

*) פרק מתוך הספר "ההונאה שקבעה את גורל העולם", אוריון 2024.

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

8. על היחס ללאומיות הערבית ועל אי-מוסריותו של הפאציפיזם היישובי

דיאספורין, מגיבורי הסיפור "מכאן ומכאן", שונא את הערבים "מיום הראשון לבואו הנה". ואילו דודו הזקן אריה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון) הוא "אוהב-ערב". ואולם השקפתו האוטופית של לפידות הזקן משתניית זמן-מה לאחר רצח בנו, המורה הגיבן:

"ודיאספורין היה לוחש לי. השמתי ליבי לזה, ש... שדודו בעת האחרונה התחיל משתמט מדבר על אודות... על אודות הערביאים? הן הזקן היה אוהב-ערב כזה! הוא, דיאספורין, – למה יכחד? – שונא את הערביאים מיום הראשון לבואו הנה. עם מנוול! צריך רק לעבור פעם בשוקיהם ולהביט בפני רוכליהם, בכדי להיווכח, עד כמה הניוול שלהם מגיע. אלה הם מנוולים! והוא, דיאספורין, הן אינו אנטישמי כמוני. הוא אינו שונא בני שם (הערביאים, אמנם, יש להם הרבה תכונות של בני גזעם היהודים, אבל זה לא נוגע). ואולם הזקן, הזקן – הוא היה מדבר תמיד: אסור לנו להוציא משפט; אנחנו איננו יודעים אותם, ואל נהיה כבני אירופה המוציאים עלינו משפט שלילי, מפני שלא יודעים אותנו. אמנם, עם-הארץ הוא עתה באיזה מצב של ירידה במוסרו, אבל עלינו להיזהר מהוציא משפט מעוקל: אל לשכוח את הקולטורה העתיקה שלהם. הערביאים, סוף-סוף, יקומו לתחייה, ובאמת אנחנו צריכים להחיותם איתנו. אנחנו מטיפים לעבודה עברית, מפני שאנחנו צריכים לה גופה, אנחנו צריכים לחנך עצמנו בעבודה, בה אנו רואים תחיית היהודי והאדם שבנו, אבל אלמלא היתה עבודתנו נחוצה לנו לעצמנו כל-כך, העבודה כשהיא לעצמה, כי אז צריכים היינו לשמוח, על שמושבותינו נותנות פרנסה לערביאים. כך וכך היה מדבר לפנים, עד שבאמת לא נעים היה הדבר, ויותר מלא-נעים: פלא! האומנם נשכח מליבו הכל? האומנם נמחה מזכרונו כל אשר עולל לו אחד מבני 'הקולטורה העתיקה'?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 366).

דיעותיו של לפידות הן כמובן לא דיעותיו של ברנר. א.ד. גורדון עלה לארץ-ישראל בראשית שנת 1904. בשנת תרס"ח, 1908, ישב גורדון ברחובות. בתו יעל הצטרפה אליו בחודש אלול של אותה שנה וגרה עימו במושבה. בצאתו יום אחד ברגל ליפו, כדי לסדר את המיסמכים הדרושים כדי להביא גם את אשתו מחוץ-לארץ, התנפלו עליו שודדים ערביים, דקרוהו וירו בו ופצעוהו פצעים אנושים. "הזעזוע המוסרי שעבר עליו עקב המאורע הזה היה חמור לא פחות מן הפגיעה הגופנית, וניראה שהוא השפיע לא מעט על השקפותיו בשאלה הערבית," אומר אליעזר שביד בספרו "היחיד: עולמו של א.ד. גורדון" ("עם עובד", "ספריית אפקים", תל-אביב, 1970, עמ' 39).

בקיץ תרס"ט, 1909, באה אשתו של גורדון לארץ והמשפחה כולה עברה לגור במושב הפועלים הצעיר עין-גנים, ליד פתח-תקווה. בעין-גנים התגורר באותו פרק-זמן גם ברנר, שהגיע ארצה חודשים אחדים לפני כן. אשתו של גורדון חלתה ארבעה חודשים בלבד לאחר בואה לארץ, ומתה בחשוון תר"ע, 1909.

בסיפור "מכאן ומכאן", שפירסם ברנר ב-1911, נפגע בהתנפלות בנו הגיבן של אריה לפידות, ולפידות, בדומה לגורדון, מסיק את המסקנות ממה שעולל לו אחד מבני "הקולטורה העתיקה", הערבית.

בעיית היחסים שבין הלאומיות היהודית ללאומיות הערבית בארץ-ישראל לא עלתה לפני גורדון לכתחילה, אומר אליעזר שביד בספרו, אולם בדיעבד הטרידה את גורדון, בייחוד בשנותיו האחרונות, יותר ויותר. ארץ-ישראל היתה בעיניו המולדת הטבעית של עם ישראל, מולדת שאין הזכות עליה פוקעת אפילו אחר מאות שנים של גלות. צד שני באותה תפיסה היא ההנחה שאין הזכות על ארץ-מולדת נקנית אפילו במאות שנות כיבוש. הנחות אלו דיין להסביר מדוע לא הטרידה בעיית הערבים את א.ד. גורדון לכתחילה. אמנם, בדיעבד לא הכחיש שיש לערביי ארץ-ישראל תכונות של לאום חי וקשר לארץ. אבל יש להדגיש כי לא הישווה את זכותם לזכות העם היהודי על מולדתו הטבעית. על רקע זה התחילה מעסיקה אותו שאלת היחס לערביי הארץ רק כשהחלו להתקומם נגד ההתנחלות היהודית, במחאות ובמעשי-אלימות. כמובן, הוא לא מצא שום היתר לקפח את הזכויות האנושיות והלאומיות של הערבים.

הדרך שעליה הצביע גורדון, ממשיך ואומר שביד, היא דרך המימוש הישר של הזכות הטבעית על הארץ, שמשמעו: חיים ויצירה, יצירה התיישבותית, יצירה כלכלית, יצירה חברתית ותרבותית. פעילות כזאת איננה מכוונת נגד מישהו. היא מכוונת לעצמיותה של אומה החיה את חייה הטבעיים במולדתה, והנחתו של א.ד. גורדון היתה שפעילות של בניין עצמי אי-אפשר שתפגע בעצמיותו של הזולת, אם יתפוס הזולת את עניינו העצמי באותו אופן. גם לפני האוכלוסייה הערבית פתוחה, אפוא, הדרך לחיות חיי יצירה, לשם עצמה, ולא נגד היהודים. אם ינהגו כך יהיו הפריחה והשגשוג של כל אחד משני הלאומים ברכה לזולתו. א.ד. גורדון לא טען ל"שליחות" שהציונות יכולה למלא בארץ-ישראל לטובת הערבים. "אלטרואיזם" מסוג זה ניראה לו תמיד צבוע ומתחסד, אלא שהאמין בהשפעה המיטיבה של כל יצירה משגשגת על סביבותיה.

מי יהיה, אפוא, השליט בארץ? אומר גורדון כי בטבע צריך לחיות ולא לשלוט. השאלה לאמיתה איננה שאלת השלטון כי אם שאלת החיים והיצירה: מי יחיה בארץ-ישראל יותר? מי ייצור בה יותר? התשובה על שאלה זו איננה נתונה לכתחילה. היא צריכה להינתן בדיעבד, על ידי החיים עצמם, וטיבה תלוי ברצון, ולא במסיבות החיצוניות.

וכיצד יש לנהוג בהתנגדות האלימה של הערבים? א.ד. גורדון אינו רואה בה שום צד של זכות. היא בעיניו לאומנות גסה, המכוונת נגד היהודים ולא בעד הערבים. כל עניינה הרס וחורבן, ואין לוותר בגללה אפילו על אפס קציה של תביעה לאומית יהודית צודקת. צריך להתגונן ולהמשיך במלאכת הבניין. אבל צריך להישמר מכל משמר מפני גמול של עוול על עוול ותקיפה על תקיפה. מן הניסיון ידע גורדון כמה קשה היא ההליכה על קו-הגבול הדק בין התגוננות לתקיפה. אבל לא ראה שום מוצא אחר מן הסבך. (על פי "היחיד, עולמו של א.ד. גורדון", עמ' 155-154).

למרות השוני בין גורדון לברנר, שהתבטא בעיקר בהתנגדותו של גורדון לשלילה החריפה של הגלות שמצא אצל ברנר, הנה בשאלה הערבית מתקרב במקצת גורדון לדיעותיו של ברנר. אך נקודות המוצא שלהם שונות כמעט בכל מה שקשור לאדם-בטבע, לעבודה, למסורת היהודית, למעמדיות, לצבאיות וללאומיות. ברנר, שרואה-שחורות מטבעו, הוא גם קיצוני מגורדון במסקנותיו. החיים, יאמר ברנר, אינם ביטוי להארמוניה של האדם בטבע, אלא שאיפה עיקשת להמשך הקיום, שעליו צריך לשמור בכל מחיר, באין ברירה אחרת, ובלא אשליות של שלמות.

*

בחיפה יושב "הנבל הכרמלי", אותו ערבי נוצרי בן העדה היוונית-אורתודוכסית, נג'יב נצאר שמו, שעבד לפנים בשירות הברון רוטשילד בגליל, ופיטוריו מעבודתו עוררו את זעמו (ולא על פקידי הברון לבדם), והוא שופך חמתו מעל דפי עיתונו "אל-כרמל", קיתונות של דברי שיטנה והשמצה על היישוב היהודי. והוא אינו יחידי.

על מצב התעמולה הלאומית הערבית באותן שנים כותב ברנר ב-1912 ב"מכתב מארץ-ישראל":

"מצער [מ"ם בחיריק, צד"י בשווא, עי"ן בפתח] הוא היישוב שלנו בארץ-ישראל ומרובים הם השונאים, שקמו עלינו בשנים האחרונות בעיתונות הערביאית, בבתי-הקהווה הערביים ובכפרים. ולא ייפלא. לשנוא – זה דבר קל מאוד. ובייחוד את היהודים. ובייחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השינאה. איזה מתועב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שינאה ליהודים בעיתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חופשי לעיתונו או לעיתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות 'פטריוט' ולזרוע זרע-שינאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר... ומדוע לא יסחרו בעניין זה 'אינטליגנטים' עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצער, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעיתונים, וודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהווה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שיטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה...

מחלחל ומפעפע הארס... וגדולה האימה... זהו בדרך כלל... אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חופשיים והיגיניים, על ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית... – לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-ידי בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העיתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר כך – יהיה מה שיהיה… השינאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השינאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם איתנו..." ("האהלה – מכתב מארץ-ישראל", תרע"ב, 1912, "הזמן", שם, כרך ב, עמ' 47).

עמדתו של ברנר ברורה: בלי אשליות. ממילא לא נוכל לשנות את שינאתם, ולכן, מול הארס והאימה – צריך לחזק את כוחותינו הפנימיים, כלומר, אקטיביות, הגנה עצמית, עבודה ושמירה עברית. ומצד שני ברנר קרוב כאן להשקפה הציונית המקובלת, שגורסת כי השינאה ליהודים באה מלמעלה, מן העיתונים ומדברי המסיתים הערביים, וכי הפלח הפשוט טוב הוא מיסודו, ורק אם מסיתים אותו "יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה"!

בירושלים מציע באותם ימים עיתון "החרות" תרופה יחידה כנגד ההסתה: עיתון יהודי בערבית! מתגובתו של ברנר אנו למדים על התנגדותו הנחרצת למגמות אוטופיסיטיות של "השתלבות במרחב", שאותן מציעים באותו עיתון אלה המחזיקים בתדמית אידילית של יחסי היהודים-הספרדים יחד עם הערבים:

"ואולם לא כן יחשבו העיתונים אשר איתנו בארץ. בייחוד 'החרות' הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על 'הסכנה הנוראה' ועל התרופה היחידה: עיתון יהודי בערבית! עיתון ערב, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ'אורור' [ו"וים בחולם] צדקתנו וכצהריים את משפטנו...

ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אוזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר הערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות, אם הם הורעלו ברעל-השינאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-ידי עיתוננו היהודי-ערבי גרידא? הטרם נודע את כוחה והשפעתה של העיתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העיתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע... ומה גם העיתונות בתוגרמה, שכולה פנים גלויות, שכולה 'אינטרסים מיוחדים', ודעת-קהל בלתי-משוחדה – הס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל ארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו כנגד דברי השקר של צוררינו... ובכן, את מי נעביר על צידנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששינאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עיתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהווה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשינאה לישראל? את מי?" (שם, עמ' 48).

דיפלומאטיה ותעמולה יהודית, בלי תותחים מאחוריהן – אינן שוות כלום. כוח צבאי צריך, אומר ברנר, ולא עיתונות ערבית מקומית, קנוייה ומשוחדת. שינאתם של האפנדים אלינו נובעת מיסודות עמוקים אשר מים רבים של עיתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה. ברנר סבור שאין כל טעם לשכנע את הערבים בצדקת מפעלנו הציוני. שורשיו של הקונפליקט, של הסכסוך, אינם במחדלים של הסברה. רק תמימים משעשעים עצמם במחשבה שדי בהסברה נכונה ומוצלחת של עמדתנו כדי לשנות את עמדתם של הערבים. ברנר לועג, בסארקזם המר והאכזרי שלו:

"תעודה חדשה ניתנה, אפוא, עלינו, קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאוד, בכדי לברוא עיתונות עברית ראוייה לשמה בשביל עצמנו, עיתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעיתון קולטורי, ולעיתונות הערבית ההווית, המכורה, הנלעגה והמושחתה, את – שמעו-נא! – את 'העיתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי', והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה'נרגילות' שלה. תפקיד חשוב! הועילו 'חכמים' בתקנתם!

ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו ולעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נידחה בעיתון ערבי, נניח, שעיתון כזה דרוש לנו כאוויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יערוך עיתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטילגנציה הערבית? בשלמא, לעיתון מוקדש לענייני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את עניינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עיתון מוקדש לענייני עם זר, לבוא בדברים עם 'הסופרים המוסלמים' וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: 'וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די', ואגב מזכיר הוא את 'הסופרים המוסלמים' ומסיים ב'טעמים שניים המובנים לכל מביני דבר'. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד 'הטעמים השניים', הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה'מביני דבר'..." (שם, שם).

הטעמים השניים פירושם שוחד. כך קנה קאלוואריסקי, פקידו הראשי של הברון רוטשילד, ואחר-כך של יק"א, בגליל, את שלום המושבות העבריות בגליל, באמצעות הזהב ששקל על ידי התקיפים מבין השכנים הערבים. כך העניקו משפחות מוסלמיות נכבדות ותקיפות בירושלים חסות, תמורת תשלום, למשפחות של יהודים-ספרדים ששכרו מהם חצרות ובתים לגור בהם.

תמיד נמצאו "נכבדים" ערביים שהיו מוכנים להרגיע את הרוחות תמורת תשלום נכבד, כפי שמסופר בספרו של משה סמילנסקי "תקומה ושואה" (הוצאת "מסדה", תל-אביב, תשי"ג, 1953) – בתיאור שיחה בין ז'בוטינסקי לאוסישקין בירושלים, ערב פרעות פסח תר"ף, 1920. אוסישקין מספר לז'בוטינסקי כיצד הילל בפניו מוסה קזים פחה את מנהגם של חובבי-ציון ופקידי הברון בעבר, ואילו הוא, אוסישקין, רמז לבן-שיחו כי ימי "הנתינות ביד" עברו. ז'בוטינסקי מרוצה. ואילו סמילנסקי מהרהר: "חבל שמבטלים במחי-יד מנהגים ישנים, שיש בהם תועלת גם עכשיו." (שם, עמ' 15).

סמילנסקי מייצג עמדה "איכרית" ו"פאציפיסטית" במידת-מה, כאחת. הוא סבור ששיטת השוחד עודנה טובה כדי לכבות את התלקחויותיה של מדורת הלאומיות הערבית, וכי אין לבטל בבת-אחת שיטה זו, וליצוק בכך שמן-תבערה נוסף על גבי אותה מדורה.

על טיב היחסים האלה עם הסביבה הערבית אומר גם מחבר "ספר תולדות ההגנה" כי שאלת היחסים עם השכנים הערבים הטרידה את המתיישבים היהודים מראשית בואם ארצה, אך רוב בני היישוב השאירו את השאלה תלוייה ועומדת, והיה בכך משום רגש אינסטינקטיבי בריא, כי כל הפלפולים התיאורטיים (נוסח "אמת מארץ-ישראל" של אחד-העם ו"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין) לא יוכלו ליישב את הבעייה, ורק יצירת עובדות קיימות היא אשר תקבע בסופו של דבר את טיבו של הפתרון. בהתאם לכך השתמשו אנשי היישוב היהודי בשיטות שונות ומשונות ביחסיהם עם הערבים: הפגנת כוח בפני מתנפלים, שוחד ומתנות לתקיפים, טיפוח יחסי מסחר וכלכלה, קשרי ידידות עם מנהיגים ונכבדים וכדומה. (על פי "ספר תולדות ההגנה", כרך א, חלק ראשון, עמ' 306).

הטעמים השניים של שוחד ומתנות לתקיפים אינם יכולים, לדעת ברנר, את הטעמים הראשונים, שפירושם שינאה הנובעת מיסודות עמוקים יותר. והוא ממשיך ולועג:

"מה שמורגש לכל אחד מאיתנו, שעיתון יהודי-ערבי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעיתון ערבי כללי, – – – כיתבו, אם אתם יכולים, בעיתונים הערביים! כיתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים לכתוב בלשון הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים." ("האהלה", תרע"ב, 1912, שם, כרך ב, עמ' 49).

מה לעשות כדי לשנות את דעת הערבים עלינו, ולהגן על עצמנו מפני שיטנתם? עונה ברנר: כיתבו בעיתונות שלהם! באותם עיתונים המפיצים את דברי הרעל והארס. ואם אין מדפיסים אתכם, הסיקו מסקנות, והתפכחו! אין להושיע. הסברה מילולית לא תכסה על פני התהום והקרע הנפערים בין שני עמים הנאבקים על כברת ארץ אחת. הגורל היהודי אינו מרפה מן היהודי גם בארץ-אבותיו והוא שמלמדו להמשיך להתקיים גם תוך סתירות קשות ומכאיבות, למרות ההתנגדות, השינאה והשיטנה האנטישמיות.

*

כזכור דרש כבר ב-1907 ר' בנימין ב"משא-ערב": "וכתבי-עיתים תוציא להם בשפתך ובשפתו." על היהודים להוציא עיתונים לערבים, לשתפם ברווחה הכלכלית, ללמדם בבתי-ספר משובחים ולרפאם בבתי-החולים. ולא – "והיית מוקף אויבים מבית ומחוץ"!

ברנר, אומר מרדכי קושניר במאמרו על פרשת ערב בכתבי ברנר, "לא הגיב אז על כך גם במילה אחת." ("בני הדור ומוריו", עמ' 80) – עד שנת 1913. באותה שנה כתב ברנר השגות על המאמר "היכל השלום" של ר' בנימין.

על הפולמוס בין שני הידידים מספר גם יצחק מיכאלי, איש נהלל, כי חצי שנה לפני שברנר פירסם את סיפורו "מכאן ומכאן" (כלומר, בשנת 1910 לערך), ניגשו להוציא את קובץ "יזכור" לפועלים שנפלו על שדות המולדת בעבודה ובשמירה. את עריכת הקובץ מסרו לאז"ר, ר' בנימין וברנר. ברנר היה פעיל באיסוף החומר ובעריכה. כאשר ר' בנימין כתב הקדמה לקובץ, דרש ברנר בכל תוקף שלא לכלול את דבריו על הערבים בהקדמה, מפני שהדברים "לא נכונים ולא אמיתיים." אז"ר חשב שאפשר לתת לפרסמם בקובץ, ואז לקח ברנר את רשימתו שיועדה לקובץ, ושהיתה כבר מסודרת להדפסה, ומסר אותה ל"הפועל הצעיר". ("שדמות", ל"ד, קיץ תשכ"ט, 1969, עמ' 134).

במאמר משנת 1913, במאסף "רביבים", מתפלמס ברנר לראשונה בדפוס עם הפאציפיזם וההומאניזם של ר' בנימין: "כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזייה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית ('השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!)" ("מתוך הפנקס", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 322).

ר' בנימין מציע לבנות לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו תל-אביב. הוא דורש, בלשון ברנר: "אהבה גדולה, אמצעים גדולים, – – – גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם." (שם, עמ' 323). לדעת ברנר, דבריו של ר' בנימין הם בלתי-מעשיים מצד הביצוע, ומזיקים מבחינת ההשפעה הרוחנית שהם משפיעים:

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הינו מזיק, פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל-השלום' של ר' בנימין (ב'התורן', חוב' א). כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לו לדבר על 'היכלי-שלום', כמו איזו מרת פון-זוטנר, בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים?

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?

מה יש להכניס בכלל אידאליות ליחסים [ליחוסים – במקור] שבין עם לחברו – והיא לא תצלח?

היחס האידאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.

הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות." ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

ארורים הרכים האוהבים! – לא תהא גישה רכה לערבים, ולא תשרור אהבה בין שני העמים. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות, והיא תהיה. כי הלא רגילים אנו, הלא מוקפי שינאה ומלאי שינאה אנחנו, וכך צריך להיות!

דומה, אין עוד אח לחריפות דבריו של ברנר בשאלה הערבית כניסוח שלפנינו. האוטופיה של ה"אידאליסטים", חלומות-הילדות ויפי-הנפש שלהם, הם בעיניו במפורש לא-מוסריים. בעלי-האוטופיות פורשים צעיף על פני המציאות ורואים בה מהרהורי-ליבם. הם מעמידים פנים כאילו ייתכנו יחסי רחמים ואחווה, גם אהבה ושלום, במישור הפוליטי, בעוד אשר המפגש האמיתי, גם הפוליטי, בין שני העמים – מיוסד על האינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, אשר בהקשר לדבריו הקודמים של ברנר אפשר להבינם כשינאה, זרות, אימת המוות והנטייה לעבר הארוס המעוות. מי שמתעלם ממציאות זו, דבריו הם בבחינת אבק פורח. משמעות העמדה המוסרית כלפי הערבים איננה יחס אידאלי, מפני שכוזב הוא יחס זה בכל, מאז ומעולם – ביחסים שבין עם לעם. העמדה הנכונה צריכה להיות הודאה פקוחת-עיניים במצב האויבות המתמיד שבינינו לבין שכנינו, והסקת המסקנה ההכרחית הנובעת מקליטה כראוי את כל מרירות המציאות הזו: צבאיות נחוצה, למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים.

"עיקר וטפל, אפשרות ואוטופיה, משמשים בעירבוביה אצל האידאליסטים – וזה קלקולם. וכעין צעיף על המציאות פורש גם מאמרו של ר' בנימין – בלי משים. רואים אתם בו אידאליסט המדבר מהרהורי-ליבו ושוכח היכן הוא בעולם ומה הן ד' האמות אשר בהן יימצא. מתקבל רושם, כאילו חלקי-הארץ המסוגלים ליישוב אינם כבר מיושבים ומעובדים על ידיהם, כאילו כל העבודה במושבות ה'יהודיות' אינה נעשית על ידיהם, כאילו מוכרי-אוכל-נפש לכל עשרות אלפי יהודינו – גם לפרופסורים ולסטודנטים של האוניברסיטה העתידה – לא המה, כאילו שפת-הארץ השלטת לא שפתם, כאילו לא אנו עומדים לפניהם כעניים בפתח בכל המובנים – (עכשיו! ועתידות מי יגיד? וההתעוררות התרבותית והמדינית הערבית הן גם היא לא אגדה היא!). מתקבל הרושם, שלא אנו העשרה אחוזים ביניהם, אלא להפך, ויתגלגלו רחמינו ורגשי אחוותנו ואהבתנו. לנו, המאושרים, יש 'תל-אביב', ולהם אין, ואיך נוכל להביט ולהחריש ולבלי הכשיר להם רובעי-עיר נאים שכמו אלה?

ואם תאמר: הרי אם ירצו הערבים...

אבל די. אפשר עוד להבין את בעלי-האוטופיות, כשהם בעצמם מאמינים לראות דרך לאוטופיותיהם ומאמינים בהתגשמותן בזמן מן הזמנים ובעצם אינם חושבים אותן לאוטופיות כלל, בעוד שהאוטופיסטים וחולמי-החלומות מן היישוב שלנו, מסוגו של ר' בנימין, הרי אינם מראים על כל אמצעים, וכאילו היו אומרים ישר: אוטופיסטים אנו – ומה תעשו לנו?

מה נעשה? לא נעשה כלום. מה אנו יכולים לעשות? אבל דיבוריו המשונים של ר' בנימין מיום חזון 'משא-ערב' בנוגע לשאלה הערבית – בשים לב את מצב הדברים כהווייתם מרעימים, מרעימים מאוד." ("שם, שם).

אגב, מרת פון זוטנר, המוזכרת בפולמוס עם ר' בנימין, היא הסופרת הפאציפיסטית האוסטרית ברטה זוטנר (1914-1843). ספרה "הלאה הנשק" (1889) תורגם כמעט לכל שפות אירופה, וגם לעברית (קראקא, תרפ"ד, 1924). רומאן זה הוא שעורר את אלפרד נובל להקדיש חלק מעושרו, שזכה בו על-ידי ייצור הדינאמיט, לצורכי שלום, ולקביעת פרס למרבי השלום בעולם. זוטנר היתה הראשונה לקבלו בשנת 1905. היא נלחמה גם באנטישמיות, ועזרה בקשריה המדיניים להרצל, לטובת הציונות.

*

גם ב-1920, שלוש-עשרה שנה לאחר הופעת "משא-ערב" של ר' בנימין ו"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין, ממשיך ברנר להתפלמס בחריפות עם שאלת "היושר המדיני המופשט" והצדק של האוטופיסטים, ועם דיעותיהם ה"מוסריות" וגישתם הרומאנטית באשר לצורת היחסים הרצוייה בין שני העמים היושבים בארץ.

"שש מאות אלף תושבים מתנגדים – בינינו ובין החכמים מה הם? ואולם מנקודת-השקפת-היישוב ועתידו העניין קצת אחר. אהה, 'שאלה נעלמה' זו אינה שאלת 'אירופה' ו'אסיה' ואינה גם שאלת היושר המדיני המופשט. אילו היה כל הדבר תלוי בזה, כי אז אנו היינו הצודקים. היכחישו, כי המון העם הערבי היושב בארץ הרוויח מן היישוב היהודי? לא לשבחנו ייאמר כך, כשם שלא לשבחנו הוא מה שבאמת חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אסיים [אל"ף בקמץ, סמ"ך ויו"ד בחיריק], אבל הדבר הוא כך. ונאורי-הסורים המעוררים עכשיו את דעת-הקהל נגדנו בצעקות ובאיומים – כמה צרות-עין ליבנטאית בצעקות ובאיומים האלה! כי אליבא דאמת: הכפולניה ערב? המעט לה לאומה הערבית על מרחבי-ארצותיה השוממים-למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתיישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ-אבותיהם ושההתיישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמוות? ומי עומד לקחת דבר-מה מאשר להם, הסורים? הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמיעוטא – מי יכחיש זאת? מי מכחיש, שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת-שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?

היושר היישובי איתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאיתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו-שכינתה. מתוך עצבות וחוסר-פרספקטיבות גראנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי-הרצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן היישוב, עובדי-אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים [מתחזים לאירופים, ליוואנטינים] ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אוייב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא-ערבי ולא-ישמעאלי." ("מחוץ ומבית", תר"ף, 1920, שם, כרך ב, עמ' 168).

השאלה הערבית אינה עניין למיקח-ומימכר פוליטי, להסדרים מדיניים. לא בכך תיפתר. אילו הכל היה תלוי ביושר המדיני המופשט, כי אז, שלא כדעת אפשטיין באותה "שאלה נעלמה" – אנו היינו הצודקים. אך לא על פי הצדק המדיני המופשט ייחתך גורל הקיום היהודי בארץ-ישראל. על פי הצדק יש להודות כי המון העם הערבי הרוויח משכנותו הקרובה ליישוב היהודי. אמנם, ברנר אינו מאושר מכך, כי סכנת טמיעה יש כאן, בעבודה הערבית, שבגללה "חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אסיים," כלומר אסיאטיים. אבל התועלת הזאת שהבאנו לערבים אינה נחשבת כלל בעיניהם. ברנר טוען: המעט לה לאומה הערבית על מרחבי-ארצותיה השוממים-למחצה? מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת שערי הארץ בפני מהגרים יהודיים?

האם מקווה ברנר כי הערבים יכירו בצדקת העמדה היהודית הציונית הזו? דומני שלא. הוא כותב כך לצורך הפולמוס, אבל האמת היא שהוא אינו מוצא שום אפשרות להתחשב או לקבל את הסכמת העמדה הערבית והצדק הערבי. הוא אינו מאמין באפשרות של הסדר מדיני ושל דו-קיום בשלום. ולפיכך הוא שופט את עמדת הערבים רק על פי נקודת המוצא של היושר היישובי, כלומר מבחינת האינטרסים ההכרחיים לשם קיומו של העם היהודי השב לארצו. על היהודים להתמיד בעמדתם משום שאין בית-דין אובייקטיבי אשר יוכיח את צדקתם בפני הערבים, וגם אילו היה, לא היו הערבים מקבלים את החלטתו. התשובה האחת והיחידה היא עשייה וקביעת עובדות בשטח, בלי רכות פאציפיסטית, הומאנית ואוטופית, בלי "ייסורי-מצפון", ובלי התחבטות בשאלה של זכות הערבים על הארץ, בלי ויכוח עם הצדק שלהם, ובלא נכונות ללכת לקראתם בוויתורים ובמעשים שעלולים לסכן את עצם הקיום היהודי בארץ. אין סיכוי לפאן-שמיות, לשותפות או היטמעות במרחב השמי הערבי:

"נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.

שערי-הארץ, שהנשמות [השממות] שבה רבות.

זאת אומרת: הנשמות, שאינן דרושות להם, שאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להן.

'גם לי גם לך לא יהיה' – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.

ועולה על הזכרון 'משא-ערב', אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב'גבולות': 'החופש האמיתי', בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).

בין 'משא-ערב' ובין 'לאן?' (ב'מעברות') יש רק ההבדל, שלפני י"ג שנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפן-שמי בה"א הידיעה: לילידי הארץ נבנה בתי-ספר, נרפא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהומאניות, פנשמיות ופילאנטרופיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: 'בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!'

כן, כן, דרישה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?

אבל – ייאמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? 'החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים' – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבל גם 'אוויר של יחסים עליונים' – לא פה המקום. לא מצידם ולא מצידנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליונה מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.

איך שיהיה, אנשים מקרוב (על הרחוקים – לא קשיא) המטיפים לנו לפילאנטרופיה ביחס לשכנים המאושרים ממנו בכל המובנים, לשכנים שכל מה שאין לנו יש בידם: קרקע, לשון מדוברת, המון עובד, ושבעל-כרחנו אנו מביטים עליהם בקינאה ובפחד – איך לא יחילו ולא ירגישו האנשים הטובים הללו, כמה זה מכאיב –

מכאיב. ככל שטחיות וכלעג לרש." ("ציונים", תר"ף, תשרי, 1920, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 178).

בשנת חייו האחרונה חזר ונדרש ברנר שוב ושוב, ברשימותיו הפובליציסטיות, לשאלות העלייה, עמדת שלטונות הכיבוש הבריטי, הפוליטיקה היישובית ועמדתנו כלפי הערבים. בשבט תר"ף, 1920, כחודש לפני מאורעות תל-חי ונפילת יוסף טרומפלדור וחבריו, מציע ברנר רק תשובה אחת: "הרגשת צדקתנו". לא צדק אובייקטיבי, אלא הרגשתו וצרכיו של היישוב היהודי. ולמען צדק זה מוטב אפילו שלטון אירופי זר מאשר חיים בחסות הערבים:

"היש לכל זה [עניין העלייה] עניין אל הפוליטיקה? כן, באיזו מידה: במידה ששכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות-ניסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מיאון הערבים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זיין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מיאונם לתת לנו לייסד חברת-עובדים במקום שהשטח פנוי ולהם אין צורך בו – כאן אנחנו הצדיקים. עד כדי כך שאין קניין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם, יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאיתנו על פי הצדק. איך יצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי, שאין לקבלו. ביחס לזה לא נוכל להיות אפוליטיים, לא נוכל שלא להתפלל לשלטון אירופי בארץ, שאולי לא יעשה לנו מה שעשו הפחות התורכים והפקידים הערבים." ("ציונים", "השגות", תר"ף, שבט, 1920, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 190).

דברים אלה כתב ברנר בטרם אושרו על ידי המעצמות הגדולות בוועידת סן-רימו המאנדאט הבריטי על ארץ-ישראל, והבטחתה של בריטניה בהצהרת בלפור לעזור בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל". לאחר האישור בוועידה, ביום ה-24 באפריל 1920, בא לארץ-ישראל נציב עליון בריטי יהודי, סר הרברט סמואל. אך עוד לפני כן, בי"א באדר תר"ף, 1920, נפלה תל-חי שבגליל, ונהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. ההספד של ברנר, שנתפרסם באותו חודש, הוא הצהרת ה"אני מאמין" שלו בדבר לידתה של הגבורה העברית החדשה:

"מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנישארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי-ליבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות-הזרוע:

– 'טוב למות בעד ארצנו' –

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו." ("תל-חי", תר"ף, 1920, אדר, החתימה: ב., "האדמה", שם, כרך ב, עמ' 176-175).

ארוכה אפוא הדרך, ואולם עקבית ואחת – מדיוקן ה"גבורה" המלוגלג והמכאיב-לעצמו-מדעת – של דמויות כמיכאל הלפרין, המורה הגיבן ואחיו, יחזקאל חפץ, שלושת הפועלים העברים המוכים ב"מכאן ומכאן" או ההספד על השומר שנרצח ב"יזרעאל" ב"בין מים למים" – אל הדברים הרמים ולהט האמונה בגבורת יוסף טרומפלדור ובצוואתו, סמל הגבורה העברית העברית החדשה. גבורה, ולא "גבורה".

לקח אחר מפרעות תר"ף בירושלים מצוי ברשימה "מתל-חי לירושלים" מחודש ניסן:

"עכשיו – בימי הפסח האלה שבירושלים (בירושלים! שטח אנגלי נכבש אליבא דכולא עלמא!) הועמדו מכונות-ירייה כלפי אנשי ההגנה שלנו, ואנו לא הורשינו אפילו ללוות את חללינו-קדושינו שנפלו על-ידי השוטרים מבני-הארץ, שוטרי ממשלת הוד-מלכותו, וההמון הפראי המוסת בריש-גלי. ואותו הגנרל? הוא, היודע שבימי שלטון-התורכים לא נפל דבר במושבותינו ועל דעת ההמון הערבי לא עלה אפילו לפרוע פרעות בנו, באשר, מלבד הרוצחים הפרופסיונליים שבו, הוא, העם הזה, אינו מתנקש כלל לאבדנו, כל זמן שלא יימצא מי שיוכיח לו, כי אנו מתנכלים לגזול את רכושו ואת נשיו ממנו; הוא, הגנרל, שקרא ודאי בעיתונות הערבית עוד לפני חודשים אחדים את בשורות-השמחה על שש מאות ציונים שנהרגו בירושלים; הוא, אותו הגנרל, קורא אליו אחר הפוגרום את ראשי העדות ומצהיר, שגם היהודים אשמים בפרעות, שנעשו בהם – (חסר היה רק שיוסיף, כאותם 'נכבדי הערבים', שאנו הרגנו בעצמנו, עשינו פצעים בעצמנו, בכדי להתגולל עליהם)." ("ציונים", תר"ף, 1920, ניסן, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 197-196).

לצורך הפולמוס עם השלטון הצבאי הבריטי מוכן ברנר להמעיט במקצת את האיבה הניצחת שהוא מוצא בערבים כלפינו, ואת לקח ארבעים שנותיו של היישוב היהודי החדש תחת שלטון התורכים, וטוען, אמנם באירוניה, כי לבד מהרוצחים המקצועיים שבקרב הערבים לא היה העם הערבי מתנקש כלל לאבדנו. והלאה, בתגובה לאותו עניין:

"תורה זו, תורת-הפוגרומים, קלה היא ונעימה, והעולם המזרחי, העומד על השלבים הראשונים של ההתפתחות, לומד אותה על נקלה לא פחות מן העולם המערבי ה'ממודן' [המודרני]. ואחר-כך, אם יהיה צורך אפשר יהיה גם להכלימם: פורעים! פראים! ושקט ושלווה ישתררו במדינת-ערב הגדולה (עיין פולין הגדולה, רומיניה הגדולה), ומלך ישב בה על כיסא למראית העין, והשקטת העם ולסיפוק הרגשות הלאומיים והדתיים של המשפחות המיוחסות והאינטליגנציה. ובפרלמנט שם ישאלו: מה קרה? ויענו מתוך טירדה: ריב בין שתי כיתות, שהצבא הבריטי השקיט מיד ובהצלחה. הודו לבריטניה הגדולה כי טובה!" (שם, עמ' 197).

ברנר כאילו מסכים לגירסה כי המאורעות בארץ הם מעשה ידי הבריטים שמסכסכים בין יהודים לערבים, ומצד שני לועג לאותה סברה, הרואה בכל המתרחש בארץ רק "ריב בין שתי כיתות", ומתעלמת מן הסיבות העמוקות יותר. עוד הוא יוצא, באותו חודש, בפולמוס חריף כנגד אותן מגמות קוסמופוליטיות ביהדות הגולה, אשר לאחר פרעות פסח 1920 נעשו המחזיקים בהן חכמים מתוך שמחה-לאיד ומצאו אישור לנבואתם כי הקיום היהודי בארץ-ישראל עומד כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית הלאומית, שמכוונת לדעתם נגד האימפריאליזם. בעיני יהודים שמאלניים אלה – כל מה שמתרחש אצל הערבים הוא אקט ריבולוציוני, מהפכני סוציאליסטי, ואילו היישוב היהודי אינו אלא מכשיר ביד האימפריאליזם:

"בעשותנו עתה את חשבון-הפנים, אי-אפשר שלא להוסיף מילים אחדות – לא כל כך פולימיות – גם בנוגע לצד אחר, לצד גיבורי-הפה שבין בחורי-הגיטאות היהודים בכל הארצות. הללו, בבוא אליהם השמועה על מצב-הפרעות בכל הארץ, ודאי יאמרו: אהא, אנחנו ניבאנו. נביאים בני נביאים אנו. אתם, יהודי ארץ-ישראל, טענתם, שרק אינטרסי האפנדים הם נגדכם, ואולם העם הערבי ליבו שלם עימכם. והנה! האם אין המאורעות מוכיחים, שאתם עומדים שם כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית-הלאומית נגד האימפריאליסמוס? האם לא על היותכם שבט בידי השלטון הזר [הבריטי], מתנקמים הערבים בכם?

ולגיבורי-הפה הללו, הבוערים וחכמים בעיניהם, שההמלכה של הכנסיה הסורית היא להם אקט ריבולוציוני רצוי ושהתפשטות השודדים הפראים על מושבותינו וכפרי הפרסים והערבים היא בשביל 'חוכמתם' טאקטיקה ריבולוציונית, להם כדאי לגלות ולספר, שעולם-המזרח הגדול, הרחב, האפל, המיוחד, המאמין לכל דבר ורוצה להאמין, שעולם זה – עוד הרבה, הרבה שנים ישלוט בו סוחר-המערב, בצורה זו או אחרת. מריבולוציות אמיתיות עוד רחוק כאן הדבר, ממש כמו אצלכם, גענאסען! ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם ובחברתם ימוץ דמי-ההמונים סוחר-המערב. ולזה – קונסולים ופרוקונסולים וכל מיני חיילים שולפי-כידון. הזהב יענה את הכל. קנוניות על גבי קנוניות. האדם, העם לא נחשב למאומה. הזר הקרב יומת. הכל – אמצעי (לא כמו אצלכם?). דם לא נחשב למאומה (ואצלכם? ה'נארודנאיה ווליה' והפרעות ביהודים – התזכורו? דם-קישינוב ו'השמן על גלגלי המכונה' – התזכורו?)." (שם, שם).

אין מהפכה סוציאלית בארצות ערב. האדם, העם – לא נחשבים שם למאומה. אמנם, הכל אמצעי, ודם לא נחשב למאומה – הכל כמו לפי תורת המהפכה העולמית הקומוניסטית. אבל מהפכה – אין. רק ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם מנצלים האירופאים את המוני הערבים, ומנציחים את פיגורם. כל זאת חזה ברנר עוד בטרם החל זרם הזהב של הנפט הערבי, בטרם זכו מדינות ערב בעצמאותן, ובטרם פרשה רוסיה הסובייטית את חסותה על "הסוציאליזם הערבי", תהליך שהגיע לשיאו בתקופת שלטונו של נאצר במצרים ובתמיכה הצבאית והכלכלית שהגישה לו בריה"מ בשעתה.

אהוד בן עזר

מדינה כורדית חופשית ועצמאית

מדינה דרוזית חופשית ועצמאית

ושתיהן תהיינה ביחסי שלום עם ישראל?

ובמקביל לבנון תשוחרר, בזכות ישראל – מהטרור של חיזבאללה ששלט בה בתמיכת איראן וסוריה – ותחזור להיות מדינה חופשית?

והאם האחראי לתהליך ההיסטורי המדהים הזה, שמתרחש לעינינו בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" המוצלחת בחיזבאללה! (תהליך שאומנם מזיק מאוד לניהול התקין של משפטי הנאשם בפלילים בנימין נתניהו) – האם ייתכן שאחראי מרכזי לתהליך ההיסטורי הזה הוא נתניהו עצמו, גם בעידוד של עדר תומכיו הביביסטים המטומטמים ובכללם הסופר המטומטם אהוד בן עזר?

* נתן: שלום לך אהוד, אני קורא יחסית חדש של המגזין ומוצא אותו מרתק. תודה לך על כך. 

ברצוני להגיב בקצרה על מאמר שקראתי בגיליון זה, בתגובה ליוסי אחימאיר: 

סליחה יוסי, מה קשור התאגיד לחופש הביטוי? איך מונעים ממישהו לדבר בכך שלא מסכימים לממן בכספי ציבור תאגיד שידור? הרי זה אבסורד של ממש. 

אני חושב שישנו בלבול רציני בפירוש המונח "חופש ביטוי" בלשון הגוורדיה הישנה של התקשורת. חופש ביטוי הוא האפשרות להתבטא ולהגיד כל מה שבליבך – הוא בטח ובטח לא האישור לחמוס כספי ציבור על מנת שתוכל לעשות כן על חשבון משלם המיסים. 

ניתן אף לטעון שבכך שתאגיד זה ממומן מכספי ציבור הרי עצם עובדה זאת גורמת לדיכוי חופש הביטוי כי הרי אל התחרות בשוק התקשורת על אוזנם והקשבתם של המאזינים והצופים ישנו מתחרה אשר אין הוא נדרש לשיקולים של תקציב. ובכך הוא הרי שחקן בעל יתרון בלתי הוגן. מה גם שגם אל תחום הפרסומות נכנס התאגיד עם אפשרויות ה"חסות" בשידורים הציבוריים ועד ממש פרסומות בשידורי הדיגיטל ובכך הוא נוגס בשוק הפרסום הקטן ממילא ומסיט את התקציבים מן השוק הפרטי ובכל מונע מן השוק להתפתח כראוי ובצורה אורגנית. 

תודה על ההקשבה.

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה על ספרו של יוסי אחימאיר. אם אינני טועה יש אצלך מאמר בשם "התודה לברוך בן נריה", ואני מקווה שתסכים לפרסם.

באשר לבוגי יעלון, נדמה לי שהזכרתי אותו בתור ימני שמתנגד לדרכה של הממשלה הנוכחית – לפני שטען את הטענה המטומטמת והמרושעת על "טיהור אתני". אני הזכרתי אותו ברשימה שלי על ספרו של יוסי אחימאיר בתור ימני (כמו לימור לבנת, דן מרידור, בני בגין ורבים אחרים) שמתנגד לדרכה של הממשלה הנוכחית. ברור שאני מתעב את דבריו של יעלון. אורי הייטנר, שהיה פעם מתומכיו של בוגי יעלון, מתנער ממנו בעקבות דבריו האומללים. אני מעולם לא הייתי מתומכיו. כאמור, הזכרתי אותו רק כימני שמתנגד לממשלת הימין. כידוע לך, אהוד, דעותינו קוטביות, אבל אנחנו חברים טובים, והחלטנו לא להתווכח על פוליטיקה.

יוסי אחימאיר בוודאי איננו שמאלן, והוא כותב נכוחה כנגד כוונתו של קרעי לאיין את התאגיד.

ועוד דבר: יוסי אחימאיר סיים את הקדנציה שלו כח"כ באמת במועד, אבל הוא מרמז שממש לא שבע נחת מחברותו בכנסת. אני נתתי ליוסי לעבור על הטיוטה, והוא לא התנגד למילה "מיאוס".

אלי אשד כותב על "והארץ תרעד". גם אני כתבתי על ספר זה שלדעתי הוא מהטובים שבספריך.

שלך –

משה גרנות

אהוד: ספרי "והארץ תרעד" יישמר וייזכר לדורות גם כאשר אולי יישכחו מרבית כתביהם החשובים של אנשי הספרות העברית החשובים שלא טרחו כלל לקרוא אותו!

* חוה ליבוביץ: שלום. תגובה לפרסום המאמר שהביא נעמן כהן  מתוךYnet – "אירלנד האנטישמית ממשיכה".

קראתי בזעם ותיעוב את השתלחותו האנטישמית  של הכומר [הקתולי?] קאנון אוקסלי בישראל. בטקס לחללי מלחה"ע האיריים בדאבלין.

מלבד ההערות הנבזיות וספוגות באנטישמיות כלפי ישראל, הוא עוד מאשים אותה באידאולוגיה של עליונות על "אחרים" בטקס של מלחה"ע  השנייה שבה בשם אידאולוגיה של עליונות גזע הוכחדו שישה  מיליון מבני עמנו. הכומר הזה מיישם להפליא את הצו הישועי נוצרי "הנותן לך סטירה על הלחי  הושט לו את הלחי השנייה." או כפי שהוא  מתרגם את הצו התבוסתני המנוגד לטבע האנושי – צלאקטואליה, ותוהה בדמעות תנין "האם זה בלתי נמנע שהקורבנות נהפכו למתעללים..."

אבל עליי לציין שלא רוויתי נחת בכלל ואפילו קוממו אותי דברי התשובה של רבה הראשי של אירלנד הרב  יוני ווידר [ישראלי?...] לכומר . אמנם הוא תוקף אותו חזרה ומעמיד אותו על מקומו, אך דבריו רפים ושיקפו לי את הפוזיציה האפולוגטית יהודית הקבועה של יהודי התפוצות שמתוך חרדה שיבולע להם  מנסים לרצות את "הפריץ",  במקרה זה את הגויים האנטישמיים שבתוכם הם יושבים, ואינם  עומדים בתקיפות מספקת מאחורי ישראל  שנלחמת את מלחמת הקיום הכי צודקת שלה מבחינה פרסונלית ומבחינת מבחן צדק העמים העולמי.

מה זה צריך היה להיות המשפט  הזה של הרב הראשי לאירלנד הרב יוני ווידר? – "זה כמובן לגיטימי לחלוטין [  בדגש על המילה  לחלוטין] להיות ביקורתי על ישראל ועל פעולות צה"ל" – באמת?

לשם מה הוא הכניס את המשפט הפרוגרסיבי הזה? את מי הוא רוצה לרצות  בפרדוכס הזה שסותר לחלוטין את כל נאום ה"אמיל זולא"  שלו לכומר האנטישמי? ואגב, חטופינו לא הוזכרו כלל בטקסט הזה וגם אם כן  [אולי הטקסט ערוך] אני חייבת להודות שדברי הרב יוני ווידר עיצבנו אותי יותר מאשר הכומר האנטישמי, שכידוע יודופוביה זו מחלה חשוכת מרפא. זה פשוט הגעיל אותי. סליחה!

* יותר מ-13 שנות מלחמה –עם מאות אלפי הרוגים, מיליוני פליטים וסנקציות בינלאומיות – גבו מחיר כבד מכלכלתה של סוריה. מה שעזר למשטר לשרוד כלכלית עד עתה הם האיראנים, הרוסים וההכנסות מסחר לא חוקי בסמים. ליתר דיוק, מסחר לא חוקי בסם ממריץ סינתטי ממשפחת האמפטמינים המוכר בשם קפטגון – וגם כ"קוקאין לעניים" ו"הסם של דאעש" או "הסם של הג'יהאד" – ששימש את רוצחי החמאס בטבח שביצעו ב-7 באוקטובר. ["הארץ" באינטרנט, 8.12]

* יהונתן ליס: נתניהו: "הוריתי לצה"ל לתפוס את אזור החיץ שבשטח סוריה, הסכם הפרדת הכוחות קרס."

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר ליד גבול סוריה ואמר כי ההסכם שנחתם ב-1974 והסדיר את הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה באמצעות אזור החיץ בין המדינות – קרס. "ההסכם הזה קרס, חיילי סוריה נטשו את העמדות שלהם," אמר נתניהו. ראש הממשלה הוסיף כי הורה לצה"ל לתפוס את אזור החיץ שבשטחה הריבוני של סוריה, ואת העמדות השולטות הסמוכות לו. "אנחנו לא נאפשר לשום כוח עוין להתבסס בגבולנו," אמר נתניהו.

"זה יום היסטורי בתולדות המזרח התיכון," הוא הכריז. "משטר אסד הוא חולייה מרכזית בציר הרשע של איראן – המשטר הזה נפל. זוהי תוצאה ישירה של המכות שהנחתנו על איראן ועל חיזבאללה, התומכות העיקריות של משטר אסד. זה יצר תגובת שרשרת ברחבי המזרח התיכון של כל אלה שרוצים להשתחרר ממשטר הדיכוי והרודנות הזה." נתניהו הדגיש כי המהלך "יוצר הזדמנויות חדשות, חשובות מאוד, למדינת ישראל. אבל זה גם לא נטול סיכונים." ["הארץ" באינטרנט, 8.12].

* יהונתן ליס: שרים בקבינט המדיני-ביטחוני התעמתו אמש (שבת) עם היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ודחקו בה לדחות את עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במשפטו – כך אמר ל"הארץ" מקור המעורה בפרטי הדיון. "ראש הממשלה מנהל מלחמה," נימקה שרת התחבורה מירי רגב.

בתגובה צעקה בהרב-מיארה: "זו לא סוגייה לקבינט. יש לראש הממשלה סנגורים, והם מדברים בשמו. זו התערבות פוליטית. לקבינט אסור לדון בזה."

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר השיב: "עכשיו את גם מכתיבה לקבינט? אנחנו נדון, ואני מבקש שנקבל החלטה ונפנה אותה לבית המשפט."

"זו לא רק התנהלות אטומה שלא להסכים לדחיית המשפט ולאפשר לראש הממשלה לנהל את המערכות, אלא זו הפקרות מצד היועמ"שית," אמר בן גביר. הוא אמר כי בהרב-מיארה מפקירה את ביטחון ישראל והוסיף: "אני יודע שמה שאני אומר עלול לעלות לי בחקירה נוספת."

שרת המדע גילה גמליאל טענה כי "זה לא עניין פרסונלי אלא עניין של אמון הציבור במערכת." ["הארץ" באינטרנט, 8.12].

"במדינת הגמדים

רעש מהומה

הצבא לבוש מדים

יוצא למלחמה

ובראש הגדוד צועדת

גלי בהרב-מיארה המפקדת..."

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!