על "המחצית השנייה – של השנה הראשונה למלחמת 'חרבות ברזל'"

מאת יוסי אחימאיר

ניצנים 2024, 114 עמ'

כשאני קורא את "מחצית השנה הראשונה", ואת "המחצית השנייה" – שני הקבצים שמאגדים מבחר מאמרים שפרסם יוסי אחימאיר ב"מעריב" – אינני יכול שלא להרהר באפשרות שאישיות בעלת השקפת עולם לאומית-ליברלית, הדוגלת בדמוקרטיה, בצדק חברתי, בחופש הביטוי ובשוויון זכויות, כמו מחבר הקבצים האלה – אילו זכינו שאישיות כזאת היתה עומדת בראש ממשלת ישראל. אילו נס כזה היה קורה, לי אין ספק שאף "שמאלן עוכר ישראל" לא היה מתקומם נגד הממשלה, לא היה מפגין, ולא היה פורש את משנתו נגד הממשלה בעיתונים ובספרים – שכדברי יוסי אחימאיר גורמים לאויבינו להתמוגג מנחת.

אלא מה? איש מעולה כמו יוסי אחימאיר פרש מהכנסת (במיאוס!) אחרי 10 חודשים, מה שמזכיר בהכרח את משל יותם על כך שרק אטד מוכן למשול על עצי היער (שופטים ט' 20-7).

[אהוד: נדמה לי שהוא לא "פרש במיאוס" אלא נכנס לכנסת בשלהי כהונתה ולא נבחר מחדש בקדנציה הבאה].

את "מחצית השנה הראשונה" קראו רבים, ואישים רבים, ובראשם נשיא המדינה, הפצירו ביוסי אחימאיר להשלים את המלאכה ולפרסם אסופת מאמרים גם על אירועי "המחצית השנייה", והרי היא לפנינו.

זכור לי מהקובץ הקודם נאום שלדעת יוסי אחימאיר היה נתניהו אמור לשאת, בו הוא יודה בטעותו, ואף יסיק מסקנות אישיות – גם באסופה זאת המחבר שלנו, ימני-לאומי-דמוקרט מוצהר, אינו חוסך את שבטו מהממשלה והעומד בראשה, והוא מצביע על כך שהממשלה מפלגת את הציבור (עמ' 24), שהיא צריכה להתנער מכל עיסוק קואליציוני, וחייבת לרסן את הפוליטיקאים המשיחיסטים (עמ' 30); הוא כותב שבן-גביר מבעיר תבערות מסוכן, ושרים מיותרים מבזבזים כספי ציבור בנסיעות לחו"ל (עמ' 69); וכן, הוא מצביע גם על מירי רגב שהתעקשה על טקס זיכרון בניגוד לרצון הציבור; המחבר מגבה את יואב גלנט (המפוטר על ידי רוה"מ) המחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ודורש למנוע כל טיוח בנדון, כגון ועדת חקירה פוליטית. המחבר מצביע על כך שנתניהו לא יוכל להימלט מאחריותו לאסון הנורא ב-7.10.23 (עמ' 34, 75, 93). והוא מצטט את האלוף מיל' שייקה גביש שהנושאים באחריות צריכים להתפטר, כי יש מי שיחליף אותם (עמ' 86).

אבל מצד שני הוא מגנה את מפגיני השמאל שיעדם הוא להפיל את הממשלה (עמ' 56), והוא גם מזכיר אישים שמלבים את השנאה לנתניהו, כמו גיא פלג, בן כספית, איל מגד, גנרלים בדימוס, פוליטיקאים לשעבר, סופרים, עיתונאים, אמנים ומשפטנים שמחברים פמפלטים נגד ראש הממשלה.

כאן צריך להעיר בהגינות כי המבקשים להפיל את הממשלה הזאת אינם שמאל – השמאל בקושי קיים בפוליטיקה העכשווית – בשר מבשרו של הליכוד מתקומם נגד ממשלת נתניהו – האם לימור לבנת, בוגי יעלון*, דן מרידור, בני בגין, נגידים מהעבר, רמטכ"לים ואלופים מהעבר, מיטב הכלכלנים בארץ ובעולם שהצביעו על האסון שההפיכה המשפטית של לוין-רוטמן עלולה להמיט על עם ישראל – האם הם שמאלנים? מאות אלפי אנשים הפגינו וצעדו לירושלים מתוך ייאוש נורא על האסון שלפתחה של המדינה, והממשלה המשיכה בדרכה בלי להטות אוזן לחלק גדול מאוכלוסיית המדינה.

יוסי אחימאיר מציג בפני הקוראים דמויות ראויות כמו העיתונאית והסופרת נעמי לויצקי ז"ל השמאלנית, שהוויכוח עימה התנהל על מי מנוחות; כמו השר לשעבר דוד לוי ז"ל, הגם שלא נעלמה מעיניו הפומפוזיות שלו, רדיפת הכבוד וסדרת ההיעלבויות שלו. אני הייתי מוסיף להסתייגויות זאת את היחס המזלזל שלו, של אריאל שרון ושל יצחק מודעי כלפי ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. דמות נוספת אהודה על המחבר היא אורה חתן משתולה המופגזת שמסרבת לנטוש את ביתה שם – בית לא נוטשים – את זה צריך ללמוד מהדרוזים והערבים.

אני מסכים בהחלט עם דבריו של אחימאיר על הנושא הפלסטיני – 19 שנה היו יהודה ושומרון תחת שלטון ירדן (שפלשה אליהם במלחמת השחרור), ולא היתה אז שום דרישה להקמת מדינה פלסטינית. ברור שמדובר בעם מומצא, שמעולם לא היתה לו מדינה, שהיהודים כביכול גזלו מהם. הנושא הפלסטיני נועד להסוות את הדרישה הרצחנית של המוסלמים להשמיד את היהודים (לא רק בארץ ישראל!) בתירוץ המפוברק הזה – ומדינות נאורות במערב בולעות את הטענה חסרת השחר הזאת.

אחרי אינספור פיגועים מזוויעים ביהודה ובשומרון ובכל מרחבי מדינת ישראל, לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, ולאחר השואה שהמיטו עלינו הפלסטינאים ב-7.10.23, אלה שהתפרנסו מיישובי העוטף, שזכו להיות מוסעים לבתי חולים ישראלים – ברור, כפי שאחימאיר כותב: שום דבר לא ישכנע את המוסלמים שיש לנו זכות קיום – לא כסף, לא רווחה, לא עבודה, ובוודאי לא נסיגות – הנסיגה של אהוד ברק מלבנון ושל אריאל שרון מרצועת עזה – רק הגבירו את התשוקה שלהם להשמידנו. וכן, אחימאיר צודק שהארצות הנאורות צועדות כמו עיוורים אל זרועות האסלאם ששואף לאליפות כלל עולמית, תוך חורבן התרבות המערבית.

בסוף רשימה זאת אציין את החזות הנאה של הספר המשובץ ב-60 תמונות צבעוניות הקשורות בתכני המאמרים, וכן את הקוריקולום ויטה המרשים של יוסי אחימאיר, המופיע בסוף הספר – בהחלט יש לאיש הזה במה להתפאר.

משה גרנות

* אהוד: משה, לא ידעתי שאתה מחסידיו של בוגי יעלון. האם גם אותך מעוורת שנאת נתניהו? האם גם אתה טחו עיניך מראות שאת יחיא סינוואר עודדו הפגנות המחאה והסרבנות הפרועות? בהן האשמה ולא ב"ההפיכה המשטרית" שמעולם לא היתה אלא התחלתו של ניסיון מוצדק לתיקון הטירוף היהיר של המערכת המשפטית הנמשך והולך גם כיום – ושיאו זימון נתניהו לעדות במרתפי בית המשפט המחוזי בתל אביב וזאת בעיצומה של ההזדמנות ההיסטורית שלנו להנחית מכת-מוות על תעשיית הגרעין האיראנית!