'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

ב. "ארורים הרכים האוהבים"

ברנר והשאלה הערבית

7. היחס ההומאני: "יתום עובד! אח צעיר!"

מעטים המקומות בכתבי ברנר בהם נשמעה קריאה ליחס הומאני כלפי האדם הערבי. מעטים גם המקומות בהם מתואר הערבי כפרט, בלא חותם ההיכר השלילי של הכלל. לרוב מתואר הערבי כחלק מנוף מתנכר של הארץ ויושביה, כפי שהם מצטיירים בנפש האדם היהודי, נפש רווייה סיוטים, דיעות קדומות ורגשות רתיעה מפני זר.

בתיאור הפגישה הראשונה עם ארץ-ישראל בסיפור "מכן ומכאן", בין האכזבה מסימטאות חיפה הנאלחות לבין תיאור פקידי המושבה החזירים והמפוטמים, מצויות שורות אלה: "ובכל זאת התאמצתי... ובכל זאת ניסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ-מולדת... ובכל זאת התאמצתי לראות מיסתורין בכרסים הנפוחות של ילדי הגר האומללים, אשר ראיתי במושבה קטנה אחת על הדרך מחיפה ליפו..." ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 339).

כשם שברנר מתאמץ לחוש "רגשי ארץ מולדת" כן הוא משתדל גם למצוא בנפשו יחס הומאני אל סבלם ועליבותם של ילדי הערבים, אך מנעימת הדברים מסתבר כי כשם שהדבר הראשון אינו עולה בידו, כן הוא נכשל גם בשני.

בסיפור "המוצא" משנת 1919, שמיוסד על חוויותיו של ברנר כפליט מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון התורכים המתמוטט, במושבה חדרה, הוא מספר על הטענת שתי עגלות במיטעני הפליטים המהגרים היהודים:

"וכשסודרו הארגזים לא רצה העגלון היהודי, שנשלח מטעם אחד האיכרים, בשום אופן להוסיף עליהם אף כחוט-השערה. היתומים הועלו והורדו שבע פעמים. את הפרדות לא יהרוג בשביל המהגרים! אין דבר! יש עוד עגלות במושבה, וועד ההגירה אינו חולה לשכור כמה שצריך! רק הארבנג'י [אל"ף, רי"ש ובי"ת – בפתח, נו"ן בשווא, גימ"ל בחיריק] השני, הערבי, שלא היה לו מושג מחוור מוועד-ההגירה, נתרצה לקחת, נוסף על שלושת הארגזים שבעגלתו (בעגלת העגלון היהודי עמדו רק שניים) עוד צקלונים אחדים בצירוף שני זקנים מחוסרי סבלנות, שעלו – כמו על קידוש השם – על העגלה בכדי לנסוע ויהי מה." ("המוצא", "רשימה מן העבר הכי-קרוב", תרע"ט, 1919, "הארץ והעבודה", חוברת ה, שם, כרך א, עמ' 452).

כאן דוגמא ליחס הומאני של עגלון ערבי פשוט כלפי מהגרים יהודים, שעה שדווקא אחיהם היהודי מתנכר להם.

בחודש ניסן 1920, כשנה לפני הירצחו, ובתגובה על הפרעות ביהודים בירושלים, מפרסם ברנר מאמר הקורא לאקטיביזם:

"עכשיו, כשבירושלים קרה כל מה שקרה, ועוד היד נטוייה, ואימת-הפרעות ואפשרות-הפרעות, בכל הארץ, בכל הנקודות; עכשיו כשבלהת-לילה זו היכתה אותנו בתימהון – – – רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה, איזה שיך [שי"ן בצירה] או חג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי – – – והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ולחג' דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית-ישראל לא תאבד. גזע-ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר – לנישארים יסופר. יסופר, כי קורבנות-הרשע אנחנו, קורבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קורבנות-האימפריאליזם. לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים יישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. לא מצרות-עין בו התרעמנו על שהוא ממלא את הנקודות היישוביות היהודיות, כי אם מכאב עליו, על שהוא מוכרח להישכר בבישליק, ועל אחינו השוכרו, על אחינו שאינו עומד ברשות עצמו ועל שניצול הוא כתנאי הכרחי לקיומו. עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי-ישראל, וביניהם, פועלי-ערב. ואולם רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים [מ"ם בשווא, קו"ף בקמץ] בנו, אינם יודעים מה שהם עושים, שופכים את מיטב-דם-האנושיות. ירצו [רי"ש בפתח] קורבנותינו! – ואשר למושלים, לנציבים, לפילטוסים – הם לעולם ישאלו אותנו בבוז ובלעג: מה היא האמת? – ואנחנו תמיד נדע אותה וניצלב. זוהי הפריבילגיה שלנו: לדעת את האמת ולהיצלב. אלוהי-האמת, תבוא מלכותך!" ("לענייננו", תר"ף, ניסן, 1920, "קונטרס", ב, שם, כרך ב, עמ' 177).

היחס לפועל הערבי ולאדם הערבי הוא יחס מאוד פרובלמאטי. ניכר אמנם הניסיון ליחס הומאני, הנובע מתוך השקפת העולם הסוציאליסטית של ברנר: הוא מתנצל על נישול הפועל הערבי במאבק לכיבוש העבודה העברית. הכעס של ברנר על העבודה הערבית במושבות מוסבר כאן בהתנגדותו לכך שהפועל הערבי מנוצל מבחינת התנאים הסוציאליים (אם כי ברנר מבין גם למצבו הכלכלי הקשה בדרך-כלל של האיכר-המעביד) – ולא לעצם עובדת עבודתו של הערבי במשק היהודי. והלא העבודה הערבית היתה שאלה לאומית ממדרגה ראשונה, אשר עליה היה נטוש עיקר המאבק על כיבוש העבודה. בדברי ברנר בולטת הסתירה של מפלגות הציונות-הסוציאליסטית בארץ-ישראל: הן דיברו בלשון המאבק המעמדי, ונתכוונו, ואף ביצעו הלכה למעשה – מאבק לאומי. הן דיברו על "קשר אמיץ" שיקום בין עובדי-ישראל לבין פועלי-ערב, ולאט-לאט חדרה בהם ההכרה המכאבת כי "רחוק, רחוק היום ההוא. וכיום הזה אויבינו מקצים בנו."

בנקודה זו, אפילו ברנר שבוי בידי סיסמאות האחווה, שמתיימרות לתת תשובה לשאלה שאין לה כניראה פתרון אלא במאבק לאומי אכזרי ובמלחמה.

האומנם התייחס ברנר ברצינות לאפולוגטיקה מסוג "אנחנו רצינו להושיב אדמות-בור במהגרים יהודים, להקים יישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו"? ההאמין הכך? והלא אלה כמעט הדברים שאמרום יצחק אפשטיין ור' בנימין, ואשר נגדם יצא ברנר בכל חריפות קולמוסו.

ברנר היה הרבה יותר פסימי לגבי המהות האמיתית של היחסים בין יהודים לערבים בארץ. דבריו בקטע הזה על אחוות-העמים מלווים מיד בהסתייגות. הם כמין חזון לעתיד הרחוק, חזון שאין לו כל השפעה וחשיבות במציאות. דברים אלה אולי יש בהם משום תשלום מס לסיסמאות תנועת-העבודה למפלגותיה אז. תמימים האמינו בהם. וברנר לא היה תמים. "מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים האלה" (1920) הוא כמשפט המשך לדברי יוחנן במחזה "מעבר לגבולין": "יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה-לילה, שהנני נופל חלל בתור איש צבא במלחמתי מלחמת דמים בעד פלשתינא" (1907).

*

העדות המפורסמת ביותר ליחסו של ברנר לערבים היא הרשימה "מפנקס", שנדפסה ימים אחדים לפני הירצחו. ברשימה מסופר על פגישה של ברנר בנער ערבי, במשעולי הפרדסים, בסביבת הכפר הערבי שכנה [שי"ן שמאלית בפתח, כ"ף בשווא] אשר בפרדס סמוך לו, בבית ערבי ששכרה משפחת יצקר, שם ברנר מעונו בחודשי חייו האחרונים.

ראשית הרשימה עדיין עומדת בסימן השינאה ההדדית:

"עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר. כולם של בני-הארץ, של הערבים. שלהם. –

העמדתי לעבור על פני בעל-בית אחד, מין אפנדי קטן, יושב בפתח שער-חצרו במסיבת שני שכנים באים-בימים, ואף עלם אחד, כבן עשרים, הדור בכפייתו, ביניהם. ברכתים לשלום. לא ענו לי. עברתי, הפניתי ראשי לאחור וראיתי, שאי-המענה היה מכוון, רשעי. העלם הזדקף עוד יותר בישיבתו, הביט לפניו כאילו באבק של ניצחון: התאפקנו מלענות מלענות שלום ליהוד:

'ככה יעשה'.

הגיתי במרי-רוח: אם גם נכונה ההשערה, שיושבי-הארץ הם בני גזענו ושבפלחי ארץ-ישראל יש אפילו מדמה של שארית-ישראל – לא הם ולא שכרם! לי אין דרך אחרת, אני מוכרח לעבור עליהם, אם יאבו או ימאנו, אבל טוב להיפגש בוליקורוס [ו"ו בפתח, למ"ד בחיריק, ו"ו בחולם, ו"ו שנייה בשורוק] בטאמבוב – ואין צורך לומר בליטוויני בסביבות קובנה – מאשר בפולני-המזרח הללו.

'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'." ("מפנקס", שלהי אפריל 1921, "קונטרס", כ' ניסן, תרפ"א, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 212).

אף כאן מופיעה ההשערה, בנוסח בלקינד, אפשטיין, בן-גוריון ואחרים, שבפלחי ארץ-ישראל יש מדמה של שארית-ישראל. אך ברנר אינו מרמה את עצמו בספקולאציות מרגיעות ממין אלה – "לא הם ולא שכרם!" – הם, "פולני-המזרח" הללו, גרועים אפילו משונאי-ישראל במזרח-אירופה. "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים!" (על פי ספר דברים, כ"ג, ז).

מיד לאחר הפגישה עם האפנדי הקטן מופיע ברשימה הקטע ההומאני ביותר שכתב ברנר על הערבים. קטע אשר נלמד בתנועות-הנוער בארץ, ואולי גם בבתי-ספר, ונעשה בעיני הקוראים לצוואתו המוסרית של ברנר בשאלה הערבית. ומאחר שהתייחסו לרשימה הזו במנותק מכל יתר הדברים שכתב ברנר בשאלה הערבית – נוצרה תמונה אידילית מתקתקה ו"הומאנית" באשר להתייחסותו של ברנר לערבים:

"בעוד צעדים אחדים, במשעול שאחר זה, זינק אחריי מאחד הפרדסים איש ערבי אחד בסחבות של טוז'ורקה [במקורו: מעיל סטודנטים שחור עם כפתורי-זהב, שלבשו צעירי העלייה השנייה שבאו מרוסיה] אירופית ומעדר ישן על כתפו. 'חאואג'ה!' – הדביקני. וראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נידמה לי משום-מה ברגע הראשון, כי אם נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה. הוא שאלני דבר-מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשוני לדבר ערבית. שאלתיו אני מצידי במילה אחת: מסלימה? (כלומר, מכפר-סלימה הסמוך הנך?) וענני: לא, מנהן [מ"ם בחיריק, נו"ן בשווא, ה"א בפתח], מכאן הוא, מן הבויארה [הפרדס], והוסיף לדבר ולספר. אז שאלתיו ברמיזת-אצבע: אפנדי? (כלומר, בויארה זו, שאתה הולך ממנה ושאתה, כמשמע מדבריך, עובד בה, של האפנדי ההוא היא, היושב שם בפתח-חצרו?). הוא ענה בחיוב והוסיף להאריך דבר דבור על אופניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות-המלחמה, יתום הוא... את זאת הבינותי ממילים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעוויות-פניו. והוא גם הוא הבין את שאלתי: 'קדיש'? [קו"ף בצירה] (כלומר, כמה הוא מקבל ליום?) וענה בהכרת ערך-עצמו: 'תמניא גרש', היינו, שמונה גרושים. – 'לא טוב' – אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פירוש 'לא טוב': הרבה פחות מדי או רב יותר מדי? אז הסביר לי בארוכה ובהטעמה יתירה, שיש גם שמקבלים חמישה-עשר גרוש ליום וגם עשרים... פועלים גדולים... ולו אחיות קטנות... וצריך לאכול, להתפרנס... והוא מקבל שמונה... הכל מן אללה!...

אותה שעה לימדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא לימדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה... יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עליי מוטלת היא. הן עליי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי-אנוש!... לא, לא עשיית-רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה! זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל-כרחנו, מתוך ייאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!... כי אם מגע נפש בנפש... מהיום... ובמשך דורות... במשך ימים רבים... וללא שום מטרה... ללא שום כוונה... מלבד כוונת אח, ידיד ורע...

– שלומי, אדון! – נפטר ממני הנער במוקדם, בראותו כניראה, שטרוד אני ושהשיחה נפסקה. אבל בברכת-פרידתו נשמעה, בכל זאת, קורת-רוח מרובה על שעלה לו בהיסח-הדעת לחטוף שיחה הגונה עם אדם מגודל, ולדבר בטעם, כזקן ורגיל.

– שלומי לך, חביבי, – לחשו שפתיי וליבי המה לו ולי.

המשכתי את תעייתי בחשכת-הערב. ("מפנקס", תרפ"א, 1921, שם, כרך ב, עמ' 212).

יתום עובד! אח צעיר! – הפגישה עם הנער הערבי, השיחה המגומגמת, בלא-שפה, ובייחוד לאחר השינאה שמתגלית מצד אותם "פולני-המזרח", רומזת למשך שעה קלה על אפשרות של זיקה אחרת בין יהודי לערבי. לא הסכין המאיימת, ולא הארוס המעוות, אלא "וליבי המה לו ולי", המיית-לב, מגע נפש בנפש. אלה אמנם אינם עדיין בגדר אהבה, ואולם יש בהם מ"כוונת אח, ידיד ורע", סיכוי להתקיימותה של אהבה. ליבו של ברנר נכמר בקירבו על היתום העובד. המחיצות נשברות, וברנר יוצא מגדרו לקראת הנער הזה, הזקוק להדרכתו.

האומנם הוסרו המחיצות?

הפגישה האנושית עם הפרט הערבי מסיטה את ברנר לעבר אותה גישה רומאנטית שכה שקד לפוסלה כל אימת שגילה עקבותיה אצל סופרים אחרים. הוא גם מתחרט על שלא למד לדבר ערבית. אולי יש דבר-מה מכליל, לא צודק, בגישתו האחרת, זו שרואה כמעט רק חזות קודרת בקשר לערבים? שרואה בהם סיוט? אבל השיחה נפסקת מאליה. כי הזרות עדיין חזקה מן הדו-שיח. הנער הערבי לא ניראה נרגש במיוחד. הוא אולי אינו מייחס לשיחה חשיבות שמעבר למקריות. זו אינה שיחה אלא מונולוג פנימי של ברנר, ימים אחדים לפני הירצחו. ומצויים בו רומנטיקה, הומאניות – ממש כמו בסיפורי "בני-ערב" של חוואג'ה מוסה, התרפקות על אפשרות של רעות אישית ("לא פוליטיקה!"), והתעוררות, אמנם מאוחרת, של המצפון המכה על חטא ההזנחה שביצירת קשרים אישיים עם בני העם השכן. יש ברשימה בקיע חשוב, מהותי, בחומת אותה גישה האומרת שאין מגע אישי עם הערבים בדרך האהבה אלא באמצעות הארוס המעוות בלבד. ויש גם התפלמסות עם הקומוניזם העולמי ושלוחיו בארץ-ישראל, אשר בגלגוליהם השונים, מאותה תקופה והלאה, נקראו בשם: מפ"ס, פק"פ וה"פרקציה": "לא, לא עשיית-רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה"!

אגב, פעילות קומוניסטים יהודים וההפגנה שלהם נחשבו בעיני הבריטים והערבים בין הסיבות להתעוררות מהומות-הדמים של האחד במאי 1921, אשר למחרתם נרצח ברנר. נגד עמדות אידיאולוגיות שמאלניות אלו, הדוגלות במהפכה מעמדית עולמית, ומתעלמות מן האספקט הלאומי-יהודי, יוצא ברנר בשם "לא פוליטיקה!" אלא דורש גישה הומאנית של קירבה ומגע נפש בנפש. ואילו משנוגעים הדברים בעצם קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל, אין ברנר מאמין גדול בחלום הקירבה ההומאנית, אלא דורש אגרוף יהודי וצבאיות.

אסור להשכיח, אך אין גם להפריז – בצוואה המוסרית וההומאנית של הרשימה "מפנקס". הסתירה המרה היא מטבעה של המציאות, ובלתי-אפשרי, לפי השקפתו של ברנר, להיות ריאליסט והומאניסט-פאציפיסט בעת ובעונה אחת. וכבר עמד על כך מרדכי קושניר במאמרו "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)":

"האם שנא ברנר שינאה פרטית את הערבי, את הפרט כשהוא לעצמו? האם היה מסוגל להיות מלא שינאה? הן גם בחשבונו עם כלל-ישראל היה משפטו אכזרי ונחרץ, וכשנפגש עם הפרט הישראלי כשהוא לעצמו, אם זה היה יהודי זקן וחולה בבית-חולים ואם זה היה איש עממי כמו שהוא בשכנות, היה יחסו יחס של רחמים הומים ותהייה על גורלו של היחיד; את הערבי, כאדם, כפרט, לא הכיר, את שפתם לא ידע. את הילד ואת האם הערבייה לא נזדמן לו להכיר, ובכל זאת כתב בשורותיו האחרונות: 'טוב להיפגש בווליקו-רוס בטמבוב ואין צורך לאמר בליטוויני בסביבות קובנה מאשר בפולני המזרח הללו'. אף כשהוא פגש נער ערבי כבן שלוש-עשרה, ארבע-עשרה, איזה יחס אנושי חם זנק מליבו לקראתו... וסופו היום הוכיח עד מה היתה הרגשתו זו מוצדקת. קרוב לאותם הימים של פגישה זו באותו שני במאי איום בא קיצו על ידי אותם הערבים." ("בני הדור ומוריו", תשי"ט, 1959, עמ' 80).

*

בספרו "יוסף-חיים ברנר, חייו ויצירתו" (הוצאת "ניב", תל-אביב, תשכ"ז, 1967), אומר הסופר יוסף ליכטנבום כי "ברנר, ביחסו לערבים, לא היה שוגה בהזיות, כגון ר' בנימין, שאת הטפותיו ראה כשטחיות וכלעג לרש. היה זה יחס מפוכח למדי, כיאות לאיש המציאות, מה גם שלא אחת נכווה בגחלתם. ואולם הפעם חש, שאחריות הצעיר הערבי, העזוב והמדוכא, היא עליו. הוא חש בצורך של 'מגע נפש בנפש... הצעיר לא היה מבני האפנדים המרושעים, אלא נער-פועל, לבוש סחבות ומעדר על ראשו, וליבו [של ברנר] נתמלא חמלה לאין קץ אל 'היתום העובד, האח הצעיר'." (שם, עמ' 68).

ליכטנבום ממשיך ומספר על ביקורו האחרון אצל ברנר בבית יצקר, שני ימים לפני הרצח. "דרך החול בין הכרמים היתה ריקה לגמרי. ראינו את הבתים הערביים הסגורים ומסוגרים כמבצרים ומסביב אין נפש חיה. משדרכנו על סף הבית מצאנו את ברנר עומד בפתח, מטה את כדו ויוצק מים בספל להשקות את אחד הפלחים העוברים ושבים. הבית כולו, זר ומוזר לעין, בית-אפנדים עתיק-ימים בעל חלונות-גבוהים וססגוניים, עשה רושם כנווה נזירים אשר במידבר. חדרו של ברנר היה ריק ועזוב וקודר, למרות האור הרב שהציף אותו מחלונותיו המרווחים. רק מיטת-בד מתקפלת ניצבה שם, שעליה הושיב את אורחיו, וסמוך לו שולחן רעוע. נועם של שלווה היה נסוך על פני כל." (שם, שם).

האם שינה ברנר בימיו האחרונים את יחסו לערבים? אולי השכנות הקרובה פתחה לפניו, למרות האיבה, פתח לגישה אחרת?

*

ישנן עדויות אחרות, מפי אנשים שפגשוהו בימיו האחרונים, כחיה רוטברג, המראות על פחד וחשד עמוקים שרחש ברנר לסביבה הערבית. חיה רוטברג היתה באה לברנר לקבל שיעורי תנ"ך. היא מספרת כי אחרי כל שיעור ליווה אותה ברנר הביתה לתל-אביב. "זה היה קיץ, כבר חם. היה לובש מעיל ארוך, חם. הוא חשב שאם יוצאים, אז צריך ללבוש מעיל. יהודי. צריך לכסות את עצמו. תמיד ליווה אותי דרך הפרדסים, לא דרך הכפר הערבי. היתה לו רגישות לערבים. כניראה שפעם השליכו עליו אבנים. הוא אף פעם לא ליווה אותי דרך אבו-כביר, אף-על-פי שזה היה קרוב יותר לתל-אביב." (משה נתן, "חברים מספרים על ברנר", "במחנה", אפריל 1971).

לאחר חודש ימים בהם טרח ברנר ללוותה אזרה חיה רוטברג אומץ וביקשה שלא ימשיך להטריח עצמו בכך. ברנר אמר: "טוב, אם את לא רוצה ללכת איתי, אביא לך את לואידור."

לואידור הוא הסופר הצעיר שברנר טיפחו והזמינו לגור בבית יצקר. יוסף לואידור נרצח יחד עם ברנר וגופתו לא נמצאה.

חיה ולואידור יצאו, דרך אבו-כביר, וברנר הביט אחריהם מן החלון ועקב אחריהם במבט דואג. חיה מספרת כי בדרך אמרה ללואידור: "אני לא יודעת למה ברנר פוחד מערבים. אני לא מרגישה שום פחד מערבים. הם דומים לנו בפרצוף, ובכלל הם לא עושים רושם של גזלנים כמו הגויים, שהם דומים לדובים ולזאבים. שיהודי פוחד מרוסי – אני עוד מבינה, אבל לפחד מערבים – איני מרגישה שום פחד."

לואידור אמר לה: "ברנר צודק, שהוא פוחד מערבים. הערבים יותר אכזריים מהרוסים." (שם).

*

עדות מתקופה קרובה (1923) להשפעתה של הרשימה "מפנקס" בכיוון לאידאליזאציה של עמדת ברנר ביחס לערבים, אנו מוצאים בספרו של ד.א. פרידמאן "י.ח. ברנר, אישיותו ויצירתו":

"הוא, שהתנגד לכל כפייה שהיא, לכל מעשה-אלמות אף בעולם-המחשבה – הוא נפל בידי רוצחים. ואולי היה הרוצח אותו 'איש ערבי בסחבות של טוז'ורקה אירופית...' מתוך אהבת-האדם העמוקה שבליבו, מתוך הבנה מעשית ומוסרית עליונה בצורכי האומה העברית – כתב ברנר בדבריו האחרונים על הערבי: 'קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עליי מוטלת היא'. כך כתב ברנר על הערבי, והערבי הרגו ופיזר את כתביו. ויהי זה לא אותו 'יתום עובד', אלא האפנדים, שמבט-הרשע שלהם החריד את ברנר בשעת אותה פגישה פטלית. בעיקר-הדבר הן אחת היא. הן הצדק היה את ברנר, זה הצדק הברנרי, הצדק הכי-נשגב, האומר, כי אחריות הרצח על הנרצח היא. ברנר קיבל תמיד על עצמו את האחריות על הרע שמחוצה לה. – – – על אמיתו, היא אמיתנו, גם נרצח. באכזריות, בביזיון. כי רוצחיו התעללו בו ובגווייתו. איזה סיום נהדר לחיי עינויים! נהדר מצד המוסריות שבו, ומצד ההתאמה העליונה לאותם החיים, שהיו ניראים כה חסרי-התאמה." (שם, תרפ"ג, 1923, עמ' 82-81).

ההבחנה הסוציאלית שעושה ברנר בין יתום עובד ואפנדי מתקבלת כמין ניסיון הססני לרכך את אימת הרצח הנורא, רצח הממחיש תהום שמעבר לשאלות סוציאליות ומעבר להבחנה בין פועלים ערביים "טובים" לבין אפנדים-מנצלים "מרושעים". אך מכאיב ומרגיז כפליים הוא הניסיון לקשור כתרים לרצח בנוסח "איזה סיום נהדר לחיי עינויים!" – ולראות בברנר קדוש מוסרי, אשר במותו ציווה לנו תורה נוצרית-כביכול, את אידאל-ה"כבשה" האומר כי "אחריות הרצח על הנרצח היא". אחריות – כן! – אך רק במובן של אחריות לחולשה ולחוסר התגוננות מספקת מבעוד מועד.

*

בתנועות-הנוער הארצישראליות לא התחשבו כניראה כמעט כלל ברישא של הרשימה "מפנקס", או אולי קיבלוה רק מצידה ה"מעמדי", ואילו בסיפא שלה ראו צוואה הומאנית באורח חד-משמעי. וכך נקבעה כבמסמרות דעתו של ברנר על הערבים בקרב חלק גדול מקוראיו ויודעי שמו, עד שנעשה סמל לגישה "מצפונית" בשאלה הערבית.

עדות לכך מצוייה בספרו של משה שמיר "חיי עם ישמעאל" ("ספריית מעריב", 1969): "עוד הספיק, לפני מותו, להוריש לנו בסיפור וברשימה גם את ראשית תחושתו בבעיית הערבים ויחסינו עימם. ורשימתו ספוגת הרחמים על הנער הערבי במשעול-הפרדסים אף היא מן הקרואות ביותר בחוגי הנוער. הנה שוב: עם מבטנו החריף והמתאכזר-לדעת לא נטש את התקווה לטוב. כמוהו כמותנו." (שם, עמ' 17).

שמיר, שנולד בארץ-ישראל בספטמבר 1921, מעיד על עצמו שגדל והתחנך על סיפורי ברנר. לא מתוך בורות, אפוא, הגדיר את הרשימה "מפנקס" (1921), שנתפרסמה חודשים לא רבים לפני הולדתו של שמיר, בתור ראשית תחושתו של ברנר בבעיית הערבים ויחסינו עימם. איך אפשר לדעת ולא-לדעת כך את ברנר? "חיי עם ישמעאל" הוא ספרו הקיצוני ביותר מבחינה לאומית של שמיר עד לתקופת היכתבו, ספר שמנציח את השינאה וקובע עמדת עליונות ישראלית מוחלטת על הערבים, ובו שובר שמיר כמעט כל מה שנותר בו עדיין מימי נעוריו הפאציפיסטיים בחיק תנועת "השומר-הצעיר". ואם הוא עדיין רואה את ברנר כסמל לגישה הומאנית ו"ספוגת רחמים" לערבים – יש בכך הוכחה למידת ההשפעה הגדולה של הרשימה "מפנקס" בתור חומר קריאה חינוכי-דידאקטי בחוגי הנוער הישראלי, בתקופת התבגרותו של שמיר, ולהשכחת דעתו האמיתית, הקשה והאכזרית של ברנר בשאלה הערבית.

שמיר יודע שברנר לא הומאניסט-גמור ביחסו לערבים וכי – "אחרי שהוסיף לחיות בתוך מחנה נידוניו-ברותחין [היהודים] בלי לחדול לדונם ובלי להוציא עצמו מכללם – בא עליו סופו כאחד מהם ואולי כאחד האומללים בהם. בז'רגון מרגיז ולא מדוייק, אך למען חריפות ההבלטה, אומר: שולל הגלות הגדול מת כיהודי גלותי. כאילו ביקש להדגיש במותו את לקח חייו: הנה ככה. כשם שאמרתי לכם תמיד 'בל תחיו כמוני', אומר אני לכם עתה: 'בל תמותו כמוני'.

'אשרי מי שמת – ותל-חי למראשותיו', ציווה לנו ברנר. הוא אמר זאת שנה אחת וחודש לפני מותו, בסיומה של רשימת-עיתון נרגשת על תל-חי." (שם, עמ' 18).

אמנם כאן קרוב שמיר יותר להבנת עמדתו של ברנר. אלא מה – שוב אידאליזאציה, והפעם – של המוות? מה טוב ששמיר לא זכר או לא ידע בעת כתיבת ספרו את דברי ברנר על הצבאיות, שהרי אז היה מביאם ודאי לשם חיזוק המסקנות הלאומניות אליהן הוא מגיע מקץ התקופה הארוכה של חייו עם ישמעאל.

עדות אחרת להשפעת ברנר מצוייה ב"ימי צקלג" לס. יזהר: "וכי יכולה זו [יהודית המטפלת] לתאר אין אחד מילדי-טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון, וזעקתו-תהייתו של יוסף-חיים ברנר, איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצוואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה הוא המצב." ("ימי צקלג", 1958, עמ' 195).

ה"תקווה לטוב" (שמיר) גורמת אולי לשמיר וליזהר לראות בברנר מהרהורי-ליבם. הקטע של יזהר קשור במשבר הערכים של הדור הצעיר, דורם, שלחם במלחמת 1948. אבל ברנר לא ציווה אותנו – "לא תרצח!" הוא לא היה תמים כמו יזהר ושמיר, לפחות בצעירותם, ויכול שמיר בשנת 1969 לכתוב כאוות-נפשו "כמוהו כמותנו." דומה לעיתים כי בארץ-ישראל ניתן רק לתמימים להיות אופטימיים, הומאניים ופאציפיסטיים, ואילו מי שאינו מרמה את עצמו ומתבונן בעיניים פקוחות במציאות, נעשה בהדרגה לריאליסט ולפסימיסט ונדחף לאט-לאט לעבר ייאוש ומבוכה, פאטאליזם או קיצוניות לאומית.

*

בשם "במשעולי הפרדסים" מייצגת הרשימה "מפנקס" באופן בלעדי את גישתו של ברנר לערבים בקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", תל-אביב, 1963) בעריכת הסופר יוסף אריכא. אופייה ההומאני של הרשימה מטשטש את ההבדל הרב שבין גישתו הנוקבת והאכזרית של ברנר לבין הגישה הרומאנטית, התמימה, ההומאנית והאוהדת, גישה המנסה לצייר את חיי הערבים שכנינו מבפנים, ולתת לרוב דיוקן אידילי באשר ליחסיהם עם היישוב היהודי בתקופותיו הראשונות – גישה המאפיינת בקובץ את לקט היצירות של סופרים בני-תקופתו של ברנר, מ"מוכר התאנים" של חמדה בן-יהודה ועד למשה סמילנסקי, משה סתוי (סטבסקי), יהודה בורלא, ז. ברכות, ש. צמח, רחל ינאית בן-צבי, א. ראובני, אשר ברש, יצחק שמי ויצחק שנהר.

*

אי-ההבנה בולטת באשר ליחסו של ברנר לשאלה הערבית מצוייה לדוגמא ברשימה של עליזה לבנברג "דרכי אל ברנר" ("שדמות", 1968), שנכתבה בעקבות הופעת הכרך השלישי של כתבי ברנר בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"האם ידע ברנר, שהיה כה ער לחולשותיה ולסכנותיה של הציונות, מה שאנו יודעים היום – שקיומנו באזור זה, במזרח התיכון, תלוי בהשתלבותו בו, בהבנתו? הגלות באירופה – או בכל מקום אחר – היא חולייה חשובה בתולדות העם. אך חוליות רבות אחרות לה, להיסטוריה שלנו, ויסודות רבים ומגוונים אורגים את ארג חיינו בארץ. האם הבין זאת ברנר? דומני שלא. הערבי אינו חלק מארץ-ישראל שלו. הוא במקרה הטוב רקע, חלק מהנוף האכזוטי, אף לא שותף ולא בעל השפעה. ידועה הרשימה הקצרה והנוגעת-ללב של ברנר על הילד הערבי – אך רחמיו נכמרו על הילד הזקוק להגנה ולחסות, והיותו ערבי היא מקרית. אין לו תשובה לשאלות יחסנו לערבים, משום שאינו שואל את עצמו שאלה זו בסיפוריו. ואין זה פלא. החינוך התנועתי הציוני לא הכין אותנו למציאות בה קיימים הערבי ותרבותו כחלק אינטגראלי. משום-מה תוארה ארץ-ישראל כארץ-אבות, כארץ תנ"ך ריקה מאדם, מחכה ליד שתעבד את האדמה ותייבש את הביצות. בבואנו ארצה, נפגשנו אמנם עם הערבים, אך דעתנו לא היתה עדיין פנוייה אליהם. עסוקים היינו ביצירת תנאים לעליית יהודים, להצלתם. ואלו שמחשבתם היתה פנוייה לעניין, ניחמו את עצמם במחשבה ובאמירה שהערבי זוכר לשיפור תנאי חייו, לפרנסה טובה יותר, להתקדמות כלכלית. אנו, שידענו שאין האדם חי על לחם בלבד, לא רצינו לעמוד על שאלה זו. ייתכן שבימים ההם מובנת היתה התעלמותנו משאלה זו. – – – לא מצאתי אצל ברנר תשובות ואפילו לא שאלה בעניין זה." ("שדמות", כ"ח, חורף תשכ"ח, 1968, עמ' 79-78).

האומנם? הרי זו שוב דוגמה לקריאה (יותר נכון לחוסר-קריאה) של הכותב, שתולה את הרהורי-ליבו (שאינם נטולי חשיבות ואמת כשלעצמם) בכתביו של ברנר. ברנר התעלם מן השאלה הערבית?!

*

במלאת חמישים שנה למותו של ברנר כתב עליו פרופ' ארנסט סימון, מפעיליה הבולטים של ההתקרבות היהודית-ערבית, חבר "ברית שלום" בשעתה, ומייצג מובהק לעמדה הפאציפיסטית בארץ במשך כל שנותיו כאן. סימון מתייחס אף הוא לרשימה "מפנקס" ואומר:

"מפגישה זו מסיק ברנר מסקנה, מעין מוסר-השכל, והוא, שתפקידנו בשאלה היהודית-ערבית איננו 'פוליטיקה', אלא 'מגע נפש בנפש...' אלה דברי חיים יוסף האחרונים, והרוצה בכך רשאי לראות בהם את צוואתו הרוחנית. אך עם כל גדולתו וטהרתו של ברנר – – – ועם כל ההערצה, שהוא ראוי לה – הרי האמת ניתנה להיאמר: בהכללתו האנטי-פוליטית לא צדק. הפוליטיקה איננה בלבד 'כפוייה' עלינו – בכך הודה במפורש – ואי לזאת הכרח שלא יגונה, אלא היא גם זכות, חלק בלתי-נפרד מאותה אחריות, שיש לנו, היהודים החופשיים, גם לגבי הערבים העניים והרעבים ללחם, דוגמת אותו 'יתום-עובד', שברנר נשא את סבלו בליבו. ואם זו היתה אמת בשנת תרפ"א, בשנת תשל"א על אחת כמה וכמה." ("פגישת ברנר האחרונה ופשרה", "פגישות ופשרן", מתוך: "סיכוי לשלום", בהוצאת התנועה לשלום ולביטחון, ירושלים, אפריל 1971, עמ' 59-58).

ושוב, האומנם? וכי אפשר לומר שברנר ראה את השאלה היהודית-הערבית רק כ"מגע נפש בנפש", ואת הפוליטיקה הנילווית אליה גינה ככורח? והרי כמעט ההיפך הגמור הוא הנכון אצל ברנר. הוא ראה רק את השאלה הלאומית-יהודית, לא התעלם אף לרגע מבחינתה הפוליטית, ורק פעם אחת בכל כתביו מצוייה אמונתו ב"מגע נפש בנפש"! הרי לפנינו שוב ניסיון למצוא בפגישה האחרונה של ברנר עם הנער הערבי פשר, שהוא מעניין ונכון מצד הכותב, אך בלתי הולם את דעתו והשקפתו של ברנר.

*

דניאל בן-נחום, חבר בית-זרע ואיש "השומר-הצעיר", רואה גם הוא בברנר מהרהורי-ליבו:

"עם קריאה ברשימתו האחרונה, שנכתבה זמן-מה לפני הירצחו, על הפגישה עם נער-פועל ערבי, אנו תוהים לא רק על ליבו הגדול של הסופר, שהוא כפתחו-של-אולם לסבל הזולת, אלא על חריפות הראייה והאבחנה הברורה בין בן-האפנדי הגאיוני, שאינו מברכו לשלום, האוייב-בנפש ויוזם הפוגרום, לבין הנער-הפועל, 'האח הצעיר', שיש לעמוד לימינו, 'להאיר את עיניו', להטעימו יחסי אנוש. – – – הוא [ברנר] האמין ביחסי אחווה, שיקומו על יסוד של גישה מעמדית ואנושית כנה ללא חשבון של 'רווח פוליטי' או 'תועלת מהפכנית', ההופך את העם השני למושא של השתלטות ושל ניצול – – – על אדני אינטרנאציונאליזם אמיתי, כברית בין עמים עובדים, שתינטה כגשר ברזל על פני תהום של איבה והסתה, תהום-דמים." ("רשות הזעקה", "חזרה אל ברנר", ספריית פועלים, 1971, עמ' 26-25).

אכן, אנשים תמימים עדיין מוצאים בפגישה עם הנער הערבי צוואה מוסרית ומייצגת יחידה-כמעט להשקפת ברנר בשאלה הערבית, ואינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, או מתרצים שלא כהלכה – את דעתו היותר אכזרית של ברנר בשאלה זו. כך הוא ניסיונו של בן-נחום, בעל השקפת עולם שמאלית, להבדיל בין האפנדי ה"פורע" לבין הנער הערבי הפועל ה"טוב". כאילו ברנר גימד את שאלת יחסינו עם הערבים לעניין המעמדי בלבד.

*

אמת, הקריאה הזו בשאלת יחסו של ברנר לערבים אינה קלה ליהודים בעלי כוונות טובות. אך האם משום כך עלינו להשכיח את דעתו של ברנר? נקל לתאר כי קורא לא-יהודי, למשל, יראה בדבריו של ברנר ביטוי לגזענות יהודית. בייחוד אם ישפוט את דברי ברנר מנקודת הראות של תקופות אחרונות, ולא בהקשר לתקופתם. הרגשתו של קורא ערבי, למשל, תהיה דומה אולי להרגשתו של קורא יהודי הנתקל בביטויים ובדיעות אנטישמיות אצל דוסטוייבסקי. אך האם משום כך רשאים אנו להשכיח את הביטויים הקשים והמעליבים, ולהציג את ברנר מתוך גישה של אידיליקה, גישה אפולוגטית, אקלקטית, שמעלימה תופעות בלתי-נעימות ובכך מצנזרת אותן לפי קו מגמתי מסויים?

גישה כזו תחטא לאמת של ברנר, שדרש לא להירתע מלראות את כל מרירות-המציאות, ויש לקוות כי הקורא הלא-יהודי יבין כי יחסו המר והמעליב-לעיתים של ברנר לערבים נובע מתוך מצוקה קשה, סובייקטיבית, של יהודי המבקש להתערות בארץ זרה לו, ולא מתוך התנשאות אובייקטיבית, שמתיימרת לפסול את הערבים מטעמים גזעניים.

רק כאשר האדם היהודי מצוי במצב של סבל ושל התנגשות עם האדם והנוף הזרים – רק אז ניראה בעיניו הערבי כסיוט. וההוכחה החשובה ביותר ליושרו של ברנר – ומי שישכיחה יחטא בסילוף ובאי-הבנה של כל מה שברנר כתב בשאלה הערבית – היא בכך שאף פעם לא נשא פנים לעמו. אולי היחידי שהבין זאת כהלכה היה מרדכי קושניר, שאת דבריו הבאנו לעיל. התוכחה והביקורת של ברנר כלפי עמו-שלו קשות פי כמה וכמה מדבריו על הערבים. אמנם הערבים "מזוהמים כשהם לעצמם" אבל בכל אופן "לא מזוהמי עולם" כמונו, היהודים.

אהוד בן עזר