ב. "ארורים הרכים האוהבים"

8. על היחס ללאומיות הערבית ועל אי-מוסריותו של הפאציפיזם היישובי

דיאספורין, מגיבורי הסיפור "מכאן ומכאן", שונא את הערבים "מיום הראשון לבואו הנה". ואילו דודו הזקן אריה לפידות (בן-דמותו של א.ד. גורדון) הוא "אוהב-ערב". ואולם השקפתו האוטופית של לפידות הזקן משתניית זמן-מה לאחר רצח בנו, המורה הגיבן:

"ודיאספורין היה לוחש לי. השמתי ליבי לזה, ש... שדודו בעת האחרונה התחיל משתמט מדבר על אודות... על אודות הערביאים? הן הזקן היה אוהב-ערב כזה! הוא, דיאספורין, – למה יכחד? – שונא את הערביאים מיום הראשון לבואו הנה. עם מנוול! צריך רק לעבור פעם בשוקיהם ולהביט בפני רוכליהם, בכדי להיווכח, עד כמה הניוול שלהם מגיע. אלה הם מנוולים! והוא, דיאספורין, הן אינו אנטישמי כמוני. הוא אינו שונא בני שם (הערביאים, אמנם, יש להם הרבה תכונות של בני גזעם היהודים, אבל זה לא נוגע). ואולם הזקן, הזקן – הוא היה מדבר תמיד: אסור לנו להוציא משפט; אנחנו איננו יודעים אותם, ואל נהיה כבני אירופה המוציאים עלינו משפט שלילי, מפני שלא יודעים אותנו. אמנם, עם-הארץ הוא עתה באיזה מצב של ירידה במוסרו, אבל עלינו להיזהר מהוציא משפט מעוקל: אל לשכוח את הקולטורה העתיקה שלהם. הערביאים, סוף-סוף, יקומו לתחייה, ובאמת אנחנו צריכים להחיותם איתנו. אנחנו מטיפים לעבודה עברית, מפני שאנחנו צריכים לה גופה, אנחנו צריכים לחנך עצמנו בעבודה, בה אנו רואים תחיית היהודי והאדם שבנו, אבל אלמלא היתה עבודתנו נחוצה לנו לעצמנו כל-כך, העבודה כשהיא לעצמה, כי אז צריכים היינו לשמוח, על שמושבותינו נותנות פרנסה לערביאים. כך וכך היה מדבר לפנים, עד שבאמת לא נעים היה הדבר, ויותר מלא-נעים: פלא! האומנם נשכח מליבו הכל? האומנם נמחה מזכרונו כל אשר עולל לו אחד מבני 'הקולטורה העתיקה'?" ("מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, שם, כרך א, עמ' 366).

דיעותיו של לפידות הן כמובן לא דיעותיו של ברנר. א.ד. גורדון עלה לארץ-ישראל בראשית שנת 1904. בשנת תרס"ח, 1908, ישב גורדון ברחובות. בתו יעל הצטרפה אליו בחודש אלול של אותה שנה וגרה עימו במושבה. בצאתו יום אחד ברגל ליפו, כדי לסדר את המיסמכים הדרושים כדי להביא גם את אשתו מחוץ-לארץ, התנפלו עליו שודדים ערביים, דקרוהו וירו בו ופצעוהו פצעים אנושים. "הזעזוע המוסרי שעבר עליו עקב המאורע הזה היה חמור לא פחות מן הפגיעה הגופנית, וניראה שהוא השפיע לא מעט על השקפותיו בשאלה הערבית," אומר אליעזר שביד בספרו "היחיד: עולמו של א.ד. גורדון" ("עם עובד", "ספריית אפקים", תל-אביב, 1970, עמ' 39).

בקיץ תרס"ט, 1909, באה אשתו של גורדון לארץ והמשפחה כולה עברה לגור במושב הפועלים הצעיר עין-גנים, ליד פתח-תקווה. בעין-גנים התגורר באותו פרק-זמן גם ברנר, שהגיע ארצה חודשים אחדים לפני כן. אשתו של גורדון חלתה ארבעה חודשים בלבד לאחר בואה לארץ, ומתה בחשוון תר"ע, 1909.

בסיפור "מכאן ומכאן", שפירסם ברנר ב-1911, נפגע בהתנפלות בנו הגיבן של אריה לפידות, ולפידות, בדומה לגורדון, מסיק את המסקנות ממה שעולל לו אחד מבני "הקולטורה העתיקה", הערבית.

בעיית היחסים שבין הלאומיות היהודית ללאומיות הערבית בארץ-ישראל לא עלתה לפני גורדון לכתחילה, אומר אליעזר שביד בספרו, אולם בדיעבד הטרידה את גורדון, בייחוד בשנותיו האחרונות, יותר ויותר. ארץ-ישראל היתה בעיניו המולדת הטבעית של עם ישראל, מולדת שאין הזכות עליה פוקעת אפילו אחר מאות שנים של גלות. צד שני באותה תפיסה היא ההנחה שאין הזכות על ארץ-מולדת נקנית אפילו במאות שנות כיבוש. הנחות אלו דיין להסביר מדוע לא הטרידה בעיית הערבים את א.ד. גורדון לכתחילה. אמנם, בדיעבד לא הכחיש שיש לערביי ארץ-ישראל תכונות של לאום חי וקשר לארץ. אבל יש להדגיש כי לא הישווה את זכותם לזכות העם היהודי על מולדתו הטבעית. על רקע זה התחילה מעסיקה אותו שאלת היחס לערביי הארץ רק כשהחלו להתקומם נגד ההתנחלות היהודית, במחאות ובמעשי-אלימות. כמובן, הוא לא מצא שום היתר לקפח את הזכויות האנושיות והלאומיות של הערבים.

הדרך שעליה הצביע גורדון, ממשיך ואומר שביד, היא דרך המימוש הישר של הזכות הטבעית על הארץ, שמשמעו: חיים ויצירה, יצירה התיישבותית, יצירה כלכלית, יצירה חברתית ותרבותית. פעילות כזאת איננה מכוונת נגד מישהו. היא מכוונת לעצמיותה של אומה החיה את חייה הטבעיים במולדתה, והנחתו של א.ד. גורדון היתה שפעילות של בניין עצמי אי-אפשר שתפגע בעצמיותו של הזולת, אם יתפוס הזולת את עניינו העצמי באותו אופן. גם לפני האוכלוסייה הערבית פתוחה, אפוא, הדרך לחיות חיי יצירה, לשם עצמה, ולא נגד היהודים. אם ינהגו כך יהיו הפריחה והשגשוג של כל אחד משני הלאומים ברכה לזולתו. א.ד. גורדון לא טען ל"שליחות" שהציונות יכולה למלא בארץ-ישראל לטובת הערבים. "אלטרואיזם" מסוג זה ניראה לו תמיד צבוע ומתחסד, אלא שהאמין בהשפעה המיטיבה של כל יצירה משגשגת על סביבותיה.

מי יהיה, אפוא, השליט בארץ? אומר גורדון כי בטבע צריך לחיות ולא לשלוט. השאלה לאמיתה איננה שאלת השלטון כי אם שאלת החיים והיצירה: מי יחיה בארץ-ישראל יותר? מי ייצור בה יותר? התשובה על שאלה זו איננה נתונה לכתחילה. היא צריכה להינתן בדיעבד, על ידי החיים עצמם, וטיבה תלוי ברצון, ולא במסיבות החיצוניות.

וכיצד יש לנהוג בהתנגדות האלימה של הערבים? א.ד. גורדון אינו רואה בה שום צד של זכות. היא בעיניו לאומנות גסה, המכוונת נגד היהודים ולא בעד הערבים. כל עניינה הרס וחורבן, ואין לוותר בגללה אפילו על אפס קציה של תביעה לאומית יהודית צודקת. צריך להתגונן ולהמשיך במלאכת הבניין. אבל צריך להישמר מכל משמר מפני גמול של עוול על עוול ותקיפה על תקיפה. מן הניסיון ידע גורדון כמה קשה היא ההליכה על קו-הגבול הדק בין התגוננות לתקיפה. אבל לא ראה שום מוצא אחר מן הסבך. (על פי "היחיד, עולמו של א.ד. גורדון", עמ' 155-154).

למרות השוני בין גורדון לברנר, שהתבטא בעיקר בהתנגדותו של גורדון לשלילה החריפה של הגלות שמצא אצל ברנר, הנה בשאלה הערבית מתקרב במקצת גורדון לדיעותיו של ברנר. אך נקודות המוצא שלהם שונות כמעט בכל מה שקשור לאדם-בטבע, לעבודה, למסורת היהודית, למעמדיות, לצבאיות וללאומיות. ברנר, שרואה-שחורות מטבעו, הוא גם קיצוני מגורדון במסקנותיו. החיים, יאמר ברנר, אינם ביטוי להארמוניה של האדם בטבע, אלא שאיפה עיקשת להמשך הקיום, שעליו צריך לשמור בכל מחיר, באין ברירה אחרת, ובלא אשליות של שלמות.

*

בחיפה יושב "הנבל הכרמלי", אותו ערבי נוצרי בן העדה היוונית-אורתודוכסית, נג'יב נצאר שמו, שעבד לפנים בשירות הברון רוטשילד בגליל, ופיטוריו מעבודתו עוררו את זעמו (ולא על פקידי הברון לבדם), והוא שופך חמתו מעל דפי עיתונו "אל-כרמל", קיתונות של דברי שיטנה והשמצה על היישוב היהודי. והוא אינו יחידי.

על מצב התעמולה הלאומית הערבית באותן שנים כותב ברנר ב-1912 ב"מכתב מארץ-ישראל":

"מצער [מ"ם בחיריק, צד"י בשווא, עי"ן בפתח] הוא היישוב שלנו בארץ-ישראל ומרובים הם השונאים, שקמו עלינו בשנים האחרונות בעיתונות הערביאית, בבתי-הקהווה הערביים ובכפרים. ולא ייפלא. לשנוא – זה דבר קל מאוד. ובייחוד את היהודים. ובייחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השינאה. איזה מתועב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שינאה ליהודים בעיתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חופשי לעיתונו או לעיתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות 'פטריוט' ולזרוע זרע-שינאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר... ומדוע לא יסחרו בעניין זה 'אינטליגנטים' עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצער, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעיתונים, וודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהווה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שיטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה...

מחלחל ומפעפע הארס... וגדולה האימה... זהו בדרך כלל... אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חופשיים והיגיניים, על ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית... – לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-ידי בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העיתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר כך – יהיה מה שיהיה… השינאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השינאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם איתנו..." ("האהלה – מכתב מארץ-ישראל", תרע"ב, 1912, "הזמן", שם, כרך ב, עמ' 47).

עמדתו של ברנר ברורה: בלי אשליות. ממילא לא נוכל לשנות את שינאתם, ולכן, מול הארס והאימה – צריך לחזק את כוחותינו הפנימיים, כלומר, אקטיביות, הגנה עצמית, עבודה ושמירה עברית. ומצד שני ברנר קרוב כאן להשקפה הציונית המקובלת, שגורסת כי השינאה ליהודים באה מלמעלה, מן העיתונים ומדברי המסיתים הערביים, וכי הפלח הפשוט טוב הוא מיסודו, ורק אם מסיתים אותו "יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה"!

בירושלים מציע באותם ימים עיתון "החרות" תרופה יחידה כנגד ההסתה: עיתון יהודי בערבית! מתגובתו של ברנר אנו למדים על התנגדותו הנחרצת למגמות אוטופיסיטיות של "השתלבות במרחב", שאותן מציעים באותו עיתון אלה המחזיקים בתדמית אידילית של יחסי היהודים-הספרדים יחד עם הערבים:

"ואולם לא כן יחשבו העיתונים אשר איתנו בארץ. בייחוד 'החרות' הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על 'הסכנה הנוראה' ועל התרופה היחידה: עיתון יהודי בערבית! עיתון ערב, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ'אורור' [ו"וים בחולם] צדקתנו וכצהריים את משפטנו...

ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אוזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר הערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות, אם הם הורעלו ברעל-השינאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-ידי עיתוננו היהודי-ערבי גרידא? הטרם נודע את כוחה והשפעתה של העיתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העיתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע... ומה גם העיתונות בתוגרמה, שכולה פנים גלויות, שכולה 'אינטרסים מיוחדים', ודעת-קהל בלתי-משוחדה – הס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל ארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו כנגד דברי השקר של צוררינו... ובכן, את מי נעביר על צידנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששינאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עיתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהווה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשינאה לישראל? את מי?" (שם, עמ' 48).

דיפלומאטיה ותעמולה יהודית, בלי תותחים מאחוריהן – אינן שוות כלום. כוח צבאי צריך, אומר ברנר, ולא עיתונות ערבית מקומית, קנוייה ומשוחדת. שינאתם של האפנדים אלינו נובעת מיסודות עמוקים אשר מים רבים של עיתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה. ברנר סבור שאין כל טעם לשכנע את הערבים בצדקת מפעלנו הציוני. שורשיו של הקונפליקט, של הסכסוך, אינם במחדלים של הסברה. רק תמימים משעשעים עצמם במחשבה שדי בהסברה נכונה ומוצלחת של עמדתנו כדי לשנות את עמדתם של הערבים. ברנר לועג, בסארקזם המר והאכזרי שלו:

"תעודה חדשה ניתנה, אפוא, עלינו, קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאוד, בכדי לברוא עיתונות עברית ראוייה לשמה בשביל עצמנו, עיתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעיתון קולטורי, ולעיתונות הערבית ההווית, המכורה, הנלעגה והמושחתה, את – שמעו-נא! – את 'העיתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי', והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה'נרגילות' שלה. תפקיד חשוב! הועילו 'חכמים' בתקנתם!

ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו ולעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נידחה בעיתון ערבי, נניח, שעיתון כזה דרוש לנו כאוויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יערוך עיתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטילגנציה הערבית? בשלמא, לעיתון מוקדש לענייני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את עניינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עיתון מוקדש לענייני עם זר, לבוא בדברים עם 'הסופרים המוסלמים' וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: 'וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די', ואגב מזכיר הוא את 'הסופרים המוסלמים' ומסיים ב'טעמים שניים המובנים לכל מביני דבר'. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד 'הטעמים השניים', הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה'מביני דבר'..." (שם, שם).

הטעמים השניים פירושם שוחד. כך קנה קאלוואריסקי, פקידו הראשי של הברון רוטשילד, ואחר-כך של יק"א, בגליל, את שלום המושבות העבריות בגליל, באמצעות הזהב ששקל על ידי התקיפים מבין השכנים הערבים. כך העניקו משפחות מוסלמיות נכבדות ותקיפות בירושלים חסות, תמורת תשלום, למשפחות של יהודים-ספרדים ששכרו מהם חצרות ובתים לגור בהם.

תמיד נמצאו "נכבדים" ערביים שהיו מוכנים להרגיע את הרוחות תמורת תשלום נכבד, כפי שמסופר בספרו של משה סמילנסקי "תקומה ושואה" (הוצאת "מסדה", תל-אביב, תשי"ג, 1953) – בתיאור שיחה בין ז'בוטינסקי לאוסישקין בירושלים, ערב פרעות פסח תר"ף, 1920. אוסישקין מספר לז'בוטינסקי כיצד הילל בפניו מוסה קזים פחה את מנהגם של חובבי-ציון ופקידי הברון בעבר, ואילו הוא, אוסישקין, רמז לבן-שיחו כי ימי "הנתינות ביד" עברו. ז'בוטינסקי מרוצה. ואילו סמילנסקי מהרהר: "חבל שמבטלים במחי-יד מנהגים ישנים, שיש בהם תועלת גם עכשיו." (שם, עמ' 15).

סמילנסקי מייצג עמדה "איכרית" ו"פאציפיסטית" במידת-מה, כאחת. הוא סבור ששיטת השוחד עודנה טובה כדי לכבות את התלקחויותיה של מדורת הלאומיות הערבית, וכי אין לבטל בבת-אחת שיטה זו, וליצוק בכך שמן-תבערה נוסף על גבי אותה מדורה.

על טיב היחסים האלה עם הסביבה הערבית אומר גם מחבר "ספר תולדות ההגנה" כי שאלת היחסים עם השכנים הערבים הטרידה את המתיישבים היהודים מראשית בואם ארצה, אך רוב בני היישוב השאירו את השאלה תלוייה ועומדת, והיה בכך משום רגש אינסטינקטיבי בריא, כי כל הפלפולים התיאורטיים (נוסח "אמת מארץ-ישראל" של אחד-העם ו"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין) לא יוכלו ליישב את הבעייה, ורק יצירת עובדות קיימות היא אשר תקבע בסופו של דבר את טיבו של הפתרון. בהתאם לכך השתמשו אנשי היישוב היהודי בשיטות שונות ומשונות ביחסיהם עם הערבים: הפגנת כוח בפני מתנפלים, שוחד ומתנות לתקיפים, טיפוח יחסי מסחר וכלכלה, קשרי ידידות עם מנהיגים ונכבדים וכדומה. (על פי "ספר תולדות ההגנה", כרך א, חלק ראשון, עמ' 306).

הטעמים השניים של שוחד ומתנות לתקיפים אינם יכולים, לדעת ברנר, את הטעמים הראשונים, שפירושם שינאה הנובעת מיסודות עמוקים יותר. והוא ממשיך ולועג:

"מה שמורגש לכל אחד מאיתנו, שעיתון יהודי-ערבי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעיתון ערבי כללי, – – – כיתבו, אם אתם יכולים, בעיתונים הערביים! כיתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים לכתוב בלשון הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים." ("האהלה", תרע"ב, 1912, שם, כרך ב, עמ' 49).

מה לעשות כדי לשנות את דעת הערבים עלינו, ולהגן על עצמנו מפני שיטנתם? עונה ברנר: כיתבו בעיתונות שלהם! באותם עיתונים המפיצים את דברי הרעל והארס. ואם אין מדפיסים אתכם, הסיקו מסקנות, והתפכחו! אין להושיע. הסברה מילולית לא תכסה על פני התהום והקרע הנפערים בין שני עמים הנאבקים על כברת ארץ אחת. הגורל היהודי אינו מרפה מן היהודי גם בארץ-אבותיו והוא שמלמדו להמשיך להתקיים גם תוך סתירות קשות ומכאיבות, למרות ההתנגדות, השינאה והשיטנה האנטישמיות.

*

כזכור דרש כבר ב-1907 ר' בנימין ב"משא-ערב": "וכתבי-עיתים תוציא להם בשפתך ובשפתו." על היהודים להוציא עיתונים לערבים, לשתפם ברווחה הכלכלית, ללמדם בבתי-ספר משובחים ולרפאם בבתי-החולים. ולא – "והיית מוקף אויבים מבית ומחוץ"!

ברנר, אומר מרדכי קושניר במאמרו על פרשת ערב בכתבי ברנר, "לא הגיב אז על כך גם במילה אחת." ("בני הדור ומוריו", עמ' 80) – עד שנת 1913. באותה שנה כתב ברנר השגות על המאמר "היכל השלום" של ר' בנימין.

על הפולמוס בין שני הידידים מספר גם יצחק מיכאלי, איש נהלל, כי חצי שנה לפני שברנר פירסם את סיפורו "מכאן ומכאן" (כלומר, בשנת 1910 לערך), ניגשו להוציא את קובץ "יזכור" לפועלים שנפלו על שדות המולדת בעבודה ובשמירה. את עריכת הקובץ מסרו לאז"ר, ר' בנימין וברנר. ברנר היה פעיל באיסוף החומר ובעריכה. כאשר ר' בנימין כתב הקדמה לקובץ, דרש ברנר בכל תוקף שלא לכלול את דבריו על הערבים בהקדמה, מפני שהדברים "לא נכונים ולא אמיתיים." אז"ר חשב שאפשר לתת לפרסמם בקובץ, ואז לקח ברנר את רשימתו שיועדה לקובץ, ושהיתה כבר מסודרת להדפסה, ומסר אותה ל"הפועל הצעיר". ("שדמות", ל"ד, קיץ תשכ"ט, 1969, עמ' 134).

במאמר משנת 1913, במאסף "רביבים", מתפלמס ברנר לראשונה בדפוס עם הפאציפיזם וההומאניזם של ר' בנימין: "כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזייה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית ('השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!)" ("מתוך הפנקס", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 322).

ר' בנימין מציע לבנות לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו תל-אביב. הוא דורש, בלשון ברנר: "אהבה גדולה, אמצעים גדולים, – – – גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם." (שם, עמ' 323). לדעת ברנר, דבריו של ר' בנימין הם בלתי-מעשיים מצד הביצוע, ומזיקים מבחינת ההשפעה הרוחנית שהם משפיעים:

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הינו מזיק, פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל-השלום' של ר' בנימין (ב'התורן', חוב' א). כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לו לדבר על 'היכלי-שלום', כמו איזו מרת פון-זוטנר, בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים?

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?

מה יש להכניס בכלל אידאליות ליחסים [ליחוסים – במקור] שבין עם לחברו – והיא לא תצלח?

היחס האידאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.

הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות." ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

ארורים הרכים האוהבים! – לא תהא גישה רכה לערבים, ולא תשרור אהבה בין שני העמים. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות, והיא תהיה. כי הלא רגילים אנו, הלא מוקפי שינאה ומלאי שינאה אנחנו, וכך צריך להיות!

דומה, אין עוד אח לחריפות דבריו של ברנר בשאלה הערבית כניסוח שלפנינו. האוטופיה של ה"אידאליסטים", חלומות-הילדות ויפי-הנפש שלהם, הם בעיניו במפורש לא-מוסריים. בעלי-האוטופיות פורשים צעיף על פני המציאות ורואים בה מהרהורי-ליבם. הם מעמידים פנים כאילו ייתכנו יחסי רחמים ואחווה, גם אהבה ושלום, במישור הפוליטי, בעוד אשר המפגש האמיתי, גם הפוליטי, בין שני העמים – מיוסד על האינסטינקטים הכי עמוקים של האדם, אשר בהקשר לדבריו הקודמים של ברנר אפשר להבינם כשינאה, זרות, אימת המוות והנטייה לעבר הארוס המעוות. מי שמתעלם ממציאות זו, דבריו הם בבחינת אבק פורח. משמעות העמדה המוסרית כלפי הערבים איננה יחס אידאלי, מפני שכוזב הוא יחס זה בכל, מאז ומעולם – ביחסים שבין עם לעם. העמדה הנכונה צריכה להיות הודאה פקוחת-עיניים במצב האויבות המתמיד שבינינו לבין שכנינו, והסקת המסקנה ההכרחית הנובעת מקליטה כראוי את כל מרירות המציאות הזו: צבאיות נחוצה, למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים.

"עיקר וטפל, אפשרות ואוטופיה, משמשים בעירבוביה אצל האידאליסטים – וזה קלקולם. וכעין צעיף על המציאות פורש גם מאמרו של ר' בנימין – בלי משים. רואים אתם בו אידאליסט המדבר מהרהורי-ליבו ושוכח היכן הוא בעולם ומה הן ד' האמות אשר בהן יימצא. מתקבל רושם, כאילו חלקי-הארץ המסוגלים ליישוב אינם כבר מיושבים ומעובדים על ידיהם, כאילו כל העבודה במושבות ה'יהודיות' אינה נעשית על ידיהם, כאילו מוכרי-אוכל-נפש לכל עשרות אלפי יהודינו – גם לפרופסורים ולסטודנטים של האוניברסיטה העתידה – לא המה, כאילו שפת-הארץ השלטת לא שפתם, כאילו לא אנו עומדים לפניהם כעניים בפתח בכל המובנים – (עכשיו! ועתידות מי יגיד? וההתעוררות התרבותית והמדינית הערבית הן גם היא לא אגדה היא!). מתקבל הרושם, שלא אנו העשרה אחוזים ביניהם, אלא להפך, ויתגלגלו רחמינו ורגשי אחוותנו ואהבתנו. לנו, המאושרים, יש 'תל-אביב', ולהם אין, ואיך נוכל להביט ולהחריש ולבלי הכשיר להם רובעי-עיר נאים שכמו אלה?

ואם תאמר: הרי אם ירצו הערבים...

אבל די. אפשר עוד להבין את בעלי-האוטופיות, כשהם בעצמם מאמינים לראות דרך לאוטופיותיהם ומאמינים בהתגשמותן בזמן מן הזמנים ובעצם אינם חושבים אותן לאוטופיות כלל, בעוד שהאוטופיסטים וחולמי-החלומות מן היישוב שלנו, מסוגו של ר' בנימין, הרי אינם מראים על כל אמצעים, וכאילו היו אומרים ישר: אוטופיסטים אנו – ומה תעשו לנו?

מה נעשה? לא נעשה כלום. מה אנו יכולים לעשות? אבל דיבוריו המשונים של ר' בנימין מיום חזון 'משא-ערב' בנוגע לשאלה הערבית – בשים לב את מצב הדברים כהווייתם מרעימים, מרעימים מאוד." ("שם, שם).

אגב, מרת פון זוטנר, המוזכרת בפולמוס עם ר' בנימין, היא הסופרת הפאציפיסטית האוסטרית ברטה זוטנר (1914-1843). ספרה "הלאה הנשק" (1889) תורגם כמעט לכל שפות אירופה, וגם לעברית (קראקא, תרפ"ד, 1924). רומאן זה הוא שעורר את אלפרד נובל להקדיש חלק מעושרו, שזכה בו על-ידי ייצור הדינאמיט, לצורכי שלום, ולקביעת פרס למרבי השלום בעולם. זוטנר היתה הראשונה לקבלו בשנת 1905. היא נלחמה גם באנטישמיות, ועזרה בקשריה המדיניים להרצל, לטובת הציונות.

*

גם ב-1920, שלוש-עשרה שנה לאחר הופעת "משא-ערב" של ר' בנימין ו"שאלה נעלמה" של יצחק אפשטיין, ממשיך ברנר להתפלמס בחריפות עם שאלת "היושר המדיני המופשט" והצדק של האוטופיסטים, ועם דיעותיהם ה"מוסריות" וגישתם הרומאנטית באשר לצורת היחסים הרצוייה בין שני העמים היושבים בארץ.

"שש מאות אלף תושבים מתנגדים – בינינו ובין החכמים מה הם? ואולם מנקודת-השקפת-היישוב ועתידו העניין קצת אחר. אהה, 'שאלה נעלמה' זו אינה שאלת 'אירופה' ו'אסיה' ואינה גם שאלת היושר המדיני המופשט. אילו היה כל הדבר תלוי בזה, כי אז אנו היינו הצודקים. היכחישו, כי המון העם הערבי היושב בארץ הרוויח מן היישוב היהודי? לא לשבחנו ייאמר כך, כשם שלא לשבחנו הוא מה שבאמת חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אסיים [אל"ף בקמץ, סמ"ך ויו"ד בחיריק], אבל הדבר הוא כך. ונאורי-הסורים המעוררים עכשיו את דעת-הקהל נגדנו בצעקות ובאיומים – כמה צרות-עין ליבנטאית בצעקות ובאיומים האלה! כי אליבא דאמת: הכפולניה ערב? המעט לה לאומה הערבית על מרחבי-ארצותיה השוממים-למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתיישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ-אבותיהם ושההתיישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמוות? ומי עומד לקחת דבר-מה מאשר להם, הסורים? הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמיעוטא – מי יכחיש זאת? מי מכחיש, שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת-שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?

היושר היישובי איתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאיתנו יעשה באמונה את המוטל עליו. ולא נוסיף עוד לשאול על כל מעשה קטן או גדול, אם יש בו מן המדיניות הגדולה ומזיו-שכינתה. מתוך עצבות וחוסר-פרספקטיבות גראנדיוזיות אין השכינה שורה, אמנם, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי-הרצון העצובים, ולא הרוקדים לפני השכינה הגראנדיוזיים. ולאנשים מן היישוב, עובדי-אדמתם ועושים במלאכה, מסתפקים במועט, ולא זוללים וסובאים, לא פראנטים [מתחזים לאירופים, ליוואנטינים] ורעשנים, כי אם צנועים וענווים, כשרים וסגורים בתוך עצמם, המוכנים לכל מצב ומוכנים ליסורים, לא יוכל כל אוייב, יהיה ערבי או ישמעאלי, או גם לא-ערבי ולא-ישמעאלי." ("מחוץ ומבית", תר"ף, 1920, שם, כרך ב, עמ' 168).

השאלה הערבית אינה עניין למיקח-ומימכר פוליטי, להסדרים מדיניים. לא בכך תיפתר. אילו הכל היה תלוי ביושר המדיני המופשט, כי אז, שלא כדעת אפשטיין באותה "שאלה נעלמה" – אנו היינו הצודקים. אך לא על פי הצדק המדיני המופשט ייחתך גורל הקיום היהודי בארץ-ישראל. על פי הצדק יש להודות כי המון העם הערבי הרוויח משכנותו הקרובה ליישוב היהודי. אמנם, ברנר אינו מאושר מכך, כי סכנת טמיעה יש כאן, בעבודה הערבית, שבגללה "חלקים ידועים ממושבותינו הולכים ונעשים אסיים," כלומר אסיאטיים. אבל התועלת הזאת שהבאנו לערבים אינה נחשבת כלל בעיניהם. ברנר טוען: המעט לה לאומה הערבית על מרחבי-ארצותיה השוממים-למחצה? מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת שערי הארץ בפני מהגרים יהודיים?

האם מקווה ברנר כי הערבים יכירו בצדקת העמדה היהודית הציונית הזו? דומני שלא. הוא כותב כך לצורך הפולמוס, אבל האמת היא שהוא אינו מוצא שום אפשרות להתחשב או לקבל את הסכמת העמדה הערבית והצדק הערבי. הוא אינו מאמין באפשרות של הסדר מדיני ושל דו-קיום בשלום. ולפיכך הוא שופט את עמדת הערבים רק על פי נקודת המוצא של היושר היישובי, כלומר מבחינת האינטרסים ההכרחיים לשם קיומו של העם היהודי השב לארצו. על היהודים להתמיד בעמדתם משום שאין בית-דין אובייקטיבי אשר יוכיח את צדקתם בפני הערבים, וגם אילו היה, לא היו הערבים מקבלים את החלטתו. התשובה האחת והיחידה היא עשייה וקביעת עובדות בשטח, בלי רכות פאציפיסטית, הומאנית ואוטופית, בלי "ייסורי-מצפון", ובלי התחבטות בשאלה של זכות הערבים על הארץ, בלי ויכוח עם הצדק שלהם, ובלא נכונות ללכת לקראתם בוויתורים ובמעשים שעלולים לסכן את עצם הקיום היהודי בארץ. אין סיכוי לפאן-שמיות, לשותפות או היטמעות במרחב השמי הערבי:

"נאורי-שכנינו, בני-גזענו, זוממים לסגור בעדנו את השערים.

שערי-הארץ, שהנשמות [השממות] שבה רבות.

זאת אומרת: הנשמות, שאינן דרושות להם, שאין להם צורך ואמצעים לישבן, אל יהיו לנו, כמו שאינן להן.

'גם לי גם לך לא יהיה' – קריאת אותה האם, שעמדה לפני שלמה.

ועולה על הזכרון 'משא-ערב', אשר כתב אחד מנאורינו אנו לפני י"ג שנה, ושזעיר שם עולה הקול גם במאמריו הוא בשנים האחרונות וגם מאנשים אחרים (הוגו ברגמן, למשל, במאמרו ב'גבולות': 'החופש האמיתי', בו הוא מעמיד למבחן את מוסריותנו ביחסנו לבני-הארץ).

בין 'משא-ערב' ובין 'לאן?' (ב'מעברות') יש רק ההבדל, שלפני י"ג שנה רצה ר' בנימין לבוא אל הארץ כפן-שמי בה"א הידיעה: לילידי הארץ נבנה בתי-ספר, נרפא אותם, נתחתן בהם, ניטיב להם; כקולוניזאטור באנפין רברבין, שהומאניות, פנשמיות ופילאנטרופיה מיסיונרית חונות מסביביו כדור; בעוד שעכשיו, עכשיו במקום כל זה הוא קורא רק: 'בלי שוביניזם; הלאה השוביניזם!'

כן, כן, דרישה צודקת. הרי השוביניות שלנו יכולה להתבטא לכל היותר בסידור פלוגות להגנה מפני מעשי-איבה – ושוביניות כזו – למה היא?

אבל – ייאמר בדרך-אגב – אם לשוביניות אין מקום, הנה גם לפילאנטרופיה אין. לריב – ודאי שלא צריך. בפולניה אנו רבים? 'החלשים צריכים לפוליטיקה של חלשים' – יאמר כל מי שחוש-המציאות אינו לקוי בו. אבל גם 'אוויר של יחסים עליונים' – לא פה המקום. לא מצידם ולא מצידנו. גם הם גם אנו איננו בגדר זה. הטפת מוסר עליונה מרעימה, במקום שכל התנאים הם מנגד לזה.

איך שיהיה, אנשים מקרוב (על הרחוקים – לא קשיא) המטיפים לנו לפילאנטרופיה ביחס לשכנים המאושרים ממנו בכל המובנים, לשכנים שכל מה שאין לנו יש בידם: קרקע, לשון מדוברת, המון עובד, ושבעל-כרחנו אנו מביטים עליהם בקינאה ובפחד – איך לא יחילו ולא ירגישו האנשים הטובים הללו, כמה זה מכאיב –

מכאיב. ככל שטחיות וכלעג לרש." ("ציונים", תר"ף, תשרי, 1920, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 178).

בשנת חייו האחרונה חזר ונדרש ברנר שוב ושוב, ברשימותיו הפובליציסטיות, לשאלות העלייה, עמדת שלטונות הכיבוש הבריטי, הפוליטיקה היישובית ועמדתנו כלפי הערבים. בשבט תר"ף, 1920, כחודש לפני מאורעות תל-חי ונפילת יוסף טרומפלדור וחבריו, מציע ברנר רק תשובה אחת: "הרגשת צדקתנו". לא צדק אובייקטיבי, אלא הרגשתו וצרכיו של היישוב היהודי. ולמען צדק זה מוטב אפילו שלטון אירופי זר מאשר חיים בחסות הערבים:

"היש לכל זה [עניין העלייה] עניין אל הפוליטיקה? כן, באיזו מידה: במידה ששכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות-ניסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מיאון הערבים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זיין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מיאונם לתת לנו לייסד חברת-עובדים במקום שהשטח פנוי ולהם אין צורך בו – כאן אנחנו הצדיקים. עד כדי כך שאין קניין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם, יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאיתנו על פי הצדק. איך יצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי, שאין לקבלו. ביחס לזה לא נוכל להיות אפוליטיים, לא נוכל שלא להתפלל לשלטון אירופי בארץ, שאולי לא יעשה לנו מה שעשו הפחות התורכים והפקידים הערבים." ("ציונים", "השגות", תר"ף, שבט, 1920, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 190).

דברים אלה כתב ברנר בטרם אושרו על ידי המעצמות הגדולות בוועידת סן-רימו המאנדאט הבריטי על ארץ-ישראל, והבטחתה של בריטניה בהצהרת בלפור לעזור בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל". לאחר האישור בוועידה, ביום ה-24 באפריל 1920, בא לארץ-ישראל נציב עליון בריטי יהודי, סר הרברט סמואל. אך עוד לפני כן, בי"א באדר תר"ף, 1920, נפלה תל-חי שבגליל, ונהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. ההספד של ברנר, שנתפרסם באותו חודש, הוא הצהרת ה"אני מאמין" שלו בדבר לידתה של הגבורה העברית החדשה:

"מיטב-דמינו. לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו. מכה אנושה הוכינו.

תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנישארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה. ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי. לב-ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עם דופק הלב הזה עד הנשימה האחרונה? הבאנו כולנו בחדרי-ליבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרות-הזרוע:

– 'טוב למות בעד ארצנו' –

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו." ("תל-חי", תר"ף, 1920, אדר, החתימה: ב., "האדמה", שם, כרך ב, עמ' 176-175).

ארוכה אפוא הדרך, ואולם עקבית ואחת – מדיוקן ה"גבורה" המלוגלג והמכאיב-לעצמו-מדעת – של דמויות כמיכאל הלפרין, המורה הגיבן ואחיו, יחזקאל חפץ, שלושת הפועלים העברים המוכים ב"מכאן ומכאן" או ההספד על השומר שנרצח ב"יזרעאל" ב"בין מים למים" – אל הדברים הרמים ולהט האמונה בגבורת יוסף טרומפלדור ובצוואתו, סמל הגבורה העברית העברית החדשה. גבורה, ולא "גבורה".

לקח אחר מפרעות תר"ף בירושלים מצוי ברשימה "מתל-חי לירושלים" מחודש ניסן:

"עכשיו – בימי הפסח האלה שבירושלים (בירושלים! שטח אנגלי נכבש אליבא דכולא עלמא!) הועמדו מכונות-ירייה כלפי אנשי ההגנה שלנו, ואנו לא הורשינו אפילו ללוות את חללינו-קדושינו שנפלו על-ידי השוטרים מבני-הארץ, שוטרי ממשלת הוד-מלכותו, וההמון הפראי המוסת בריש-גלי. ואותו הגנרל? הוא, היודע שבימי שלטון-התורכים לא נפל דבר במושבותינו ועל דעת ההמון הערבי לא עלה אפילו לפרוע פרעות בנו, באשר, מלבד הרוצחים הפרופסיונליים שבו, הוא, העם הזה, אינו מתנקש כלל לאבדנו, כל זמן שלא יימצא מי שיוכיח לו, כי אנו מתנכלים לגזול את רכושו ואת נשיו ממנו; הוא, הגנרל, שקרא ודאי בעיתונות הערבית עוד לפני חודשים אחדים את בשורות-השמחה על שש מאות ציונים שנהרגו בירושלים; הוא, אותו הגנרל, קורא אליו אחר הפוגרום את ראשי העדות ומצהיר, שגם היהודים אשמים בפרעות, שנעשו בהם – (חסר היה רק שיוסיף, כאותם 'נכבדי הערבים', שאנו הרגנו בעצמנו, עשינו פצעים בעצמנו, בכדי להתגולל עליהם)." ("ציונים", תר"ף, 1920, ניסן, "האדמה", י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 197-196).

לצורך הפולמוס עם השלטון הצבאי הבריטי מוכן ברנר להמעיט במקצת את האיבה הניצחת שהוא מוצא בערבים כלפינו, ואת לקח ארבעים שנותיו של היישוב היהודי החדש תחת שלטון התורכים, וטוען, אמנם באירוניה, כי לבד מהרוצחים המקצועיים שבקרב הערבים לא היה העם הערבי מתנקש כלל לאבדנו. והלאה, בתגובה לאותו עניין:

"תורה זו, תורת-הפוגרומים, קלה היא ונעימה, והעולם המזרחי, העומד על השלבים הראשונים של ההתפתחות, לומד אותה על נקלה לא פחות מן העולם המערבי ה'ממודן' [המודרני]. ואחר-כך, אם יהיה צורך אפשר יהיה גם להכלימם: פורעים! פראים! ושקט ושלווה ישתררו במדינת-ערב הגדולה (עיין פולין הגדולה, רומיניה הגדולה), ומלך ישב בה על כיסא למראית העין, והשקטת העם ולסיפוק הרגשות הלאומיים והדתיים של המשפחות המיוחסות והאינטליגנציה. ובפרלמנט שם ישאלו: מה קרה? ויענו מתוך טירדה: ריב בין שתי כיתות, שהצבא הבריטי השקיט מיד ובהצלחה. הודו לבריטניה הגדולה כי טובה!" (שם, עמ' 197).

ברנר כאילו מסכים לגירסה כי המאורעות בארץ הם מעשה ידי הבריטים שמסכסכים בין יהודים לערבים, ומצד שני לועג לאותה סברה, הרואה בכל המתרחש בארץ רק "ריב בין שתי כיתות", ומתעלמת מן הסיבות העמוקות יותר. עוד הוא יוצא, באותו חודש, בפולמוס חריף כנגד אותן מגמות קוסמופוליטיות ביהדות הגולה, אשר לאחר פרעות פסח 1920 נעשו המחזיקים בהן חכמים מתוך שמחה-לאיד ומצאו אישור לנבואתם כי הקיום היהודי בארץ-ישראל עומד כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית הלאומית, שמכוונת לדעתם נגד האימפריאליזם. בעיני יהודים שמאלניים אלה – כל מה שמתרחש אצל הערבים הוא אקט ריבולוציוני, מהפכני סוציאליסטי, ואילו היישוב היהודי אינו אלא מכשיר ביד האימפריאליזם:

"בעשותנו עתה את חשבון-הפנים, אי-אפשר שלא להוסיף מילים אחדות – לא כל כך פולימיות – גם בנוגע לצד אחר, לצד גיבורי-הפה שבין בחורי-הגיטאות היהודים בכל הארצות. הללו, בבוא אליהם השמועה על מצב-הפרעות בכל הארץ, ודאי יאמרו: אהא, אנחנו ניבאנו. נביאים בני נביאים אנו. אתם, יהודי ארץ-ישראל, טענתם, שרק אינטרסי האפנדים הם נגדכם, ואולם העם הערבי ליבו שלם עימכם. והנה! האם אין המאורעות מוכיחים, שאתם עומדים שם כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית-הלאומית נגד האימפריאליסמוס? האם לא על היותכם שבט בידי השלטון הזר [הבריטי], מתנקמים הערבים בכם?

ולגיבורי-הפה הללו, הבוערים וחכמים בעיניהם, שההמלכה של הכנסיה הסורית היא להם אקט ריבולוציוני רצוי ושהתפשטות השודדים הפראים על מושבותינו וכפרי הפרסים והערבים היא בשביל 'חוכמתם' טאקטיקה ריבולוציונית, להם כדאי לגלות ולספר, שעולם-המזרח הגדול, הרחב, האפל, המיוחד, המאמין לכל דבר ורוצה להאמין, שעולם זה – עוד הרבה, הרבה שנים ישלוט בו סוחר-המערב, בצורה זו או אחרת. מריבולוציות אמיתיות עוד רחוק כאן הדבר, ממש כמו אצלכם, גענאסען! ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם ובחברתם ימוץ דמי-ההמונים סוחר-המערב. ולזה – קונסולים ופרוקונסולים וכל מיני חיילים שולפי-כידון. הזהב יענה את הכל. קנוניות על גבי קנוניות. האדם, העם לא נחשב למאומה. הזר הקרב יומת. הכל – אמצעי (לא כמו אצלכם?). דם לא נחשב למאומה (ואצלכם? ה'נארודנאיה ווליה' והפרעות ביהודים – התזכורו? דם-קישינוב ו'השמן על גלגלי המכונה' – התזכורו?)." (שם, שם).

אין מהפכה סוציאלית בארצות ערב. האדם, העם – לא נחשבים שם למאומה. אמנם, הכל אמצעי, ודם לא נחשב למאומה – הכל כמו לפי תורת המהפכה העולמית הקומוניסטית. אבל מהפכה – אין. רק ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם מנצלים האירופאים את המוני הערבים, ומנציחים את פיגורם. כל זאת חזה ברנר עוד בטרם החל זרם הזהב של הנפט הערבי, בטרם זכו מדינות ערב בעצמאותן, ובטרם פרשה רוסיה הסובייטית את חסותה על "הסוציאליזם הערבי", תהליך שהגיע לשיאו בתקופת שלטונו של נאצר במצרים ובתמיכה הצבאית והכלכלית שהגישה לו בריה"מ בשעתה.

אהוד בן עזר