"שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה," השיר שהיה להמנון העליה לקרקע של כל יישוב חדש, נחשב כבר בילדותי הרחוקה, לפני ככה וככה עשרות שנים, ל"שיר סוכנות" במובן של משהו ארכאי, מיושן, לא רלוונטי.
אבל מי שלא ראה את תלמידי רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון השומר החדש "אדם ואדמה" ואת חניכי תוכניות המנהיגות ושנת השירות של הארגון שרים ורוקדים בהתלהבות את השיר, לא ראה התלהבות חסידית מימיו.
ארגון השומר החדש, שהצליח להפיח חיים חדשים בשיר הזה, הפיח חיים חדשים בערכים שהשיר מבטא – ההתיישבות, החלוציות, החקלאות. ולכן, לא התפלאתי שאסופת מאמרים שהוציא הארגון, בנושא חוסן ציוני לימי המלחמה, נושא את השם "התלכדו בסערה" – מתוך השיר: "את, מכוש, טוריה וקילשון / התלכדו בסערה." גילוי נאות – מאמר פרי עטי התפרסם בספר.
יואל זילברמן, מייסד ויו"ר השומר החדש, כתב על הצורך בהגות רעיונית רוחנית, שתהיה המשך להגותם של גורדון, ברל כצלנסון ובן גוריון; בית מדרש המותאם לזמננו, שיבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית. "כל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב של מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות, של התיישבות, חקלאות, וביטחון קהילתי בגבולות, אזי אין לימוד ואין מעשה... זה הוואקום שקיים אצלנו בימים אלה, הוואקום שנשאר אחרי דורו של בן גוריון. לצערנו, במשך למעלה מ-40 השנים האחרונות לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם, ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי החלוציות בת זמננו... כעת הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנו חייבים את החידוש לדור המופלא הזה ולדור הבא אחריו... אם נקים בית מדרש להתחדשות רעיונית, בית מדרש שיפעם, יפריח ויתמזג עם עולם המעשה, המורים והמורות של הדור הבא, שילמדו בו, ידעו ברגישותם להתאים את הרעיונות לתלמידיהם."
הספר הזה, שנכתב לקראת יום השנה למלחמת "חרבות ברזל", נועד להוות תשתית לבתי המדרש הללו. הספר מחולק לארבעה שערים: א. מה קורה כאן בעצם? מסגור התקופה על הרצף ההיסטורי. ב. על מה אנחנו נלחמים? המלחמה על המוסר. ג. איך קמים? חוסן ציוני ותקווה. ד. מה המשימה? התיישבות, חקלאות וחזון. המאמר שלי, העוסק בהתיישבות ביטחונית, מופיע בחלק ד'. בספר למעלה מארבעים מאמרים, וכמובן שלא אוכל לסקור את כולם, אך אתן כמה נגיעות.
מאמרי הספר מרבים להתכתב עם הוגים ציוניים, והפופולריים ביותר הם גורדון, בן גוריון ויגאל אלון.
צוריאל אסף, משורר ומחנך מן הגליל, רכז התוכן בארגון השומר החדש, כתב על האור שבתביעה, קריאות ביצירת אהרון דוד גורדון, "שהתעקש על אורח חיים של פעולת כפיים בעבודת אדמה חלוצית, בשילוב עם פיתוח הגות מקורית."
אבי זעירא, מורה ליהדות וציונות וחבר צוות בית יגאל אלון, הגדיר במאמרו את השנה שבעקבות הטבח "שנה תש"חית," "מתוך אימי מלחמת העצמאות, השכול העצום ואי הידיעה הנוראה, נולדה המדינה." וכך עשוי להיות גם מתוך השבר הנוכחי. "חבלים עשויים להביא לחבלה אך יש והם יכולים להביא ללידה ולחיים. חבלי לידה. זה בעיקר תלוי בנו, המיילדים." בשנה האחרונה, בעקבות 7 באוקטובר, החל אבי לעסוק בהגות התיישבותית ולהכניס אותה גם לבית אלון ולבית מדרש שיש לי הזכות לחבוש לצידו במדרשת "אורנים", ואני מסייע לו בכך. הרעיון מופיע גם במאמר. אבי קורא לכונן מחדש את הברית בין הציבור החילוני לאתוס ההתיישבות. "את הקריאה להתיישבות יש לעגן כצו השעה וכצורך לאומי, ולא רק כהטבת תנאים. זהו הזמן לשילוב התודעה הבורגנית עם זו החלוצית."
זהו ספר של התעוררות, והכותבים בו רואים את שליחותם בהתעוררות החברה הישראלית. "מיהו האויב הגדול ביותר שלנו?" תוהה נחום אבניאל – עורך ספרות ומשורר. "מי עושה אותנו קלים לשליטה ולתבוסה? האין. הייאוש. החידלון."
לצד אבות תנועת העבודה, הוגה נוסף שצוטט בכמה מן המאמרים הוא הרב יונתן זקס, שהיה רבה של בריטניה. כך, למשל, במאמר של עינת קרמר, אשת חינוך ורוח בנושאי יהדות וסביבה והמנהלת החינוכית של השומר החדש, היא מצטטת את הרב זקס: "להיות יהודי זה להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת של הגורל. האמונה היהודית כתובה בלשון עתיד. היא אמונה בעתיד שעדיין אינו אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוהים, נעשה את רצונו, ונפעל יחד כקהילה של ברית. איכשהו, בדרך שהיא בעיניי מסתורית ומרגשת, עם ישראל כתב סיפור של תקווה שבכוחו לשמש השראה לכל מי שמעז להאמין שהעוול והכוחנות אינם המילה האחרונה בקורותיו של האדם, שהאמונה עשויה להיות חזקה מאימפריות, שאהבה שניתנת אינה ניתנת לריק, ושאידיאלים אינם אשליות מנחמות, אלא נרות המאירים את דרכנו בלילה חשוך וסוער, מגרשים את הפחד ונותנים לנו כיוון."
כותרת המשנה של הספר מדברת על חוסן ציוני, ובכך עוסק אריאל יוף, בוגר שנת השירות של תוכנית המנהיגות בשומר החדש, שבמלחמה שירת כמפקד צוות בעוצבת הקומנדו. הגדרתו לחוסן, היא "היכולת שלנו לשאת, להסתגל, להתמודד עם הקושי ולהמשיך לתפקד בצורה ראויה."
אחד הערכים הבולטים בספר הוא הלכידות והאחדות הלאומית. הכותבים יוצאים נגד המחנאות השבטית שמעצימה את הקרע בחברה הישראלית ומסכנת אותה, ומציבים מטרות ומשימות לבניית החברה הישראלית, שראוי כי תתלכד מאחוריהן. אלקס ריף היא מייסדת ומנכ"לית של לובי המיליון – ארגון העוסק בקידום זכויות וצרכים של הישראלים דוברי הרוסית. במאמר שכתבה עם מרדכי אסקין, מנהל תחום דת ומדינה בלובי, הם מתייחסים לקרע, ומציעים להמיר את השאלה "מי צודק?" בשאלה "איך בונים?"
"איך בונים? איך משפרים? להפסיק לשייך את עצמנו למחנה צודק כזה או אחר, אלא לשייך את עצמנו למחנה הבונים, המשקמים, המשפרים."
כותרת מאמרה של עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר – מייסדת ומנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית, הוא: "התקווה". וזה המסר של המאמר. "המעבר מ'אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו' (יחזקאל ל"ז) ל'עוד לא אבדה תקוותנו', הוא המהפך מייאוש לתקווה, המספר את הסיפור כולו. הוא פניו של הייחוד והייעוד של עם ישראל. הוא קולה של התקווה היהודית בשיח של האנושות. כציונים, לא סוכני שינוי אנו, אלא סוכני תקווה. זו המהות העמוקה אותה עלינו להנחיל בשדות החינוך ובשדות הפעולה וההגשמה הנוספים, ולהטמיע זאת בקרב כל מי שלא מוכן להשלים עם המציאות."
במאמרים רבים בשנתיים האחרונות, שבהם יצאתי נגד תופעת הסרבנות הממארת, יצאתי נגד הטענה של הסרבנים, ש"המדינה הפרה איתנו את החוזה," והסברתי שהחוזה שלנו, כחיילי מילואים, אינו עם הממשלה, אלא עם האזרח בשדרות ובקריית שמונה, עם הילד בבארי ובמנרה. אורי ספיר, סמנכ"ל התיישבות בארגון השומר החדש, ששירת במלחמה כרמ"ט לחימה בחטיבת גולני, האיר את עיניי, ביציאה נגד עצם התפיסה של "חוזה" ו"אמנה חברתית" וקורא ל"קהילת ברית". על פי התפיסה של קהילת ברית, "הקשר בין האזרחים למדינה אנו מבוסס על חוזה משפטי בו שני צדדים – האזרח והמדינה המתמודדים על קופה של 'זכויות' וכל צד מנסה למקסם את חלקו מסל הזכויות המונח על שולחן המשא והמתן. בקהילת הברית, הקשר בין האזרחים יונק את הווייתו מברית ערכית עמוקה בין מרכיביו. בברית זו אין שני צדדים – אזרח ומדינה, אלא צד אחד בלבד, מדינה, המורכבת מהתאגדות של אזרחים המבקשים להתאחד למדינה, על מנת לקדם חזון ערכי משותף... האזרחים אינם רק מקבלי שירותים מהמדינה, אלא שותפים פעילים בבניינה, בהגנתה, ובקידום ערכיה. הם אינם צרכנים של מוצרים מהשלטון, אלא יצרנים של בניית מציאות מתוקנת יותר, על מנת לקדם את החזון הציוני המשותף. האחריות להגנת המדינה אינה מוטלת רק על צבא וגורמי הביטחון, אלא על כל אזרח ואזרחית."
כך גם בתחומי הכלכלה, החינוך ושאר האתגרים, "שאם אזרחי המדינה לא יירתמו אליהם תוך גילוי אחריות ונקיטת יוזמה, אזי נמשיך להתלונן על הפרת הסכמים. כדי להבטיח את עתיד המדינה בתחומים אלו, על אזרחי המדינה לקחת חלק פעיל בהובלה וביישום של הפעולות הנדרשות להבטחת קיומה הנצחי של מדינת ישראל כפלטפורמה להגשמת ערכים."
אני מאמץ בשתי ידיי את ההגדרה.
עוד אזכיר מתוך רשימת הכותבים את אלוף (מיל') גרשון הכהן, פרופ' נורית גוברין, אודי מנור, און ריפמן, יעקב נוקד ויואב שורק. אני ממליץ בחום על הספר, שהוא כמים צוננים לנפשה העייפה של החברה הישראלית וקול מעורר להתחדשות ציונית ויהודית.
* יעקב נוקד (עורך), התלכדו בסערה – חוסן ציוני לימי המלחמה, הוצאת השומר החדש, ישראל 2024, 201 עמ'.

2. צרור הערות 22.12.24
* חשדהו וחשדהו – כשהשייח' יאסין הקים את חמאס, ישראל ראתה זאת כהתפתחות חיובית. ארגון של סעד, של חסד, שמעניק מסגרת וארוחה חמה לנוער מנותק. במקום שהנוער יסתובב ברחובות, מוטב שיכנס למסגדים. ישראל ראתה בחמאס גורם ממתן שיהווה משקל נגד לאש"ף ואף סייעה לו.

ההמשך ידוע. חשוב שנפיק לקחים. הרי הגישה החיובית כלפי חמאס לא היתה איזו קפריזה. משהו עמד מאחוריה. המשהו הזה הוא ה"תקיה". ה"תקיה" היא מושג באסלאם, שמשמעותו הסתתרות. המקור הוא הרשות למוסלמי להסתיר את אמונתו בשעת סכנה, כדי להציל את נפשו. המושג התרחב גם להעמדת פנים של מתינות ופתיחות באופן זמני, כדי לקבל לגיטימציה לשלטון ולאחר מכן להסיר את המסכות. כך נהג חמאס, בתקופת התבססותו.
כך נהג גם מורסי, מנהיג האחים המוסלמים במצרים, לאחר עלייתו לשלטון עם הפלת מובארק. בשעת מיצוב שלטונו הוא העמיד פני דמוקרט, פתוח למערב ואפילו לא ביטל באופן פורמלי את הסכם השלום עם ישראל. ככל שהתחזק, החל לחשוף את מהותו הקנאית. אלמלא המהפכה של א-סיסי, מצרים היתה מדינה ג'יהאדיסטית קנאית ובמלחמה הזאת היה לנו אוייב חזק מדרום, מצרים.
גם ארדואן התחפש למתון ופרו מערבי בראשית דרכו כראש הממשלה. הוא התחפש טוב כל כך, עד שראש ממשלת ישראל אולמרט ראה בו את הדמות המתאימה לתווך בין ישראל לסוריה. ככל שהתבסס בשלטון, התגלה יותר ויותר כשליט סמכותני, כאיסלמיסט קנאי וכאנטישמי. בחקיקה פופוליסטית ומשאלי עם הוא שינה את החוקה, נבחר לנשיא והפך את הנשיאות מתפקיד ייצוגי לשליט העליון הכול יכול. ככל שהתחזק חשף יותר ויותר את ציפורניו האנטישמיות והפרו חמאסיות הקיצוניות.
גם אחמד חוסיין א-שרע, שכינויו – אל-ג'ולאני, מנהיג המורדים שהשתלט על סוריה, נוהג באותה תקיה. גם הוא תוצר של האחים המוסלמים, ושל הפלגים הקיצוניים ביותר כדוגמת אל-קאעדה ודאעש. לכן, כאשר הוא מציג את עצמו כמנהיג נאור ושוחר שלום, מוטב שנתייחס אליו בחשדהו וחשדהו.

* מזכרת עוון – תא"ל (מיל') עוזי קרן מקיבוץ עין גב היה ממנהיגי המאבק על הגולן בשנות התשעים.
בימים הקשים, שבהם היינו כפסע ממסירת הגולן לאויב הסורי, יצר עוזי פסל מתכת – "הדייג", שבו נראה חאפז אסד דג את הכינרת, והציב אותו על מצוק מול חוף גופרה.
אז היה הפסל תמרור אזהרה.
המאבק הסתיים בניצחוננו, חאפז אסד מת, ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן, סוריה בהנהגת בשאר אסד התפרקה וגבולנו עם סוריה עבר מזרחה.
היום הפסל נשאר על מכונו כמזכרת עוון.

* הגולן או נתניהו – מתוך הטור של עירית לינור ב"ישראל היום": "ראשי ממשלה ואנשי מחנה השלום כבר הוכיחו בעבר שאין להם בעייה עם אסד כזה או אחר על רמת הגולן. אהוד אולמרט היה פתוח לרעיון, כנ"ל אהוד ברק".
אופס. חסרים כמה ראשי ממשלה שאף הם ניסו לסגת מהגולן. רבין ופרס כבר מתו, אז למה להעיר מתים מרבצם? אבל בנוסף לאהוד א' ואהוד ב', יש עוד ראש ממשלה שניסה לסגת מהגולן, ולא היתה לו בעייה לא עם אסד כזה (חאפז) ולא עם אחר (בשאר). ובניגוד לאהוד א' ואהוד ב', ששניהם כבר מזמן לשעברים, הוא עדיין מכהן כראש הממשלה.
כאשר עירית לינור כותבת כך, אין להבין זאת, אלא שהגולן חשוב לה, אבל נתניהו חשוב לה יותר.
אני זוכר עימות, אגב, די מחויך, עם לינור, בראיון שלי כדובר ועד יישובי הגולן בתוכנית "המילה האחרונה" עם אורי אורבך ועירית לינור. היה זה בתחילת ינואר 2000, בשיא המו"מ של ברק על נסיגה מהגולן. אז לינור תמכה בנסיגה, ואילו אורי אורבך הוא אבי הסלוגן "העם עם הגולן." מאז לינור שינתה את דעותיה מהקצה אל הקצה, אבל דומני שאילו היה עליה לגבש דעה על נסיגה מהגולן בהובלת נתניהו, שוב היינו מוצאים את עצמנו משני צידי המתרס, והפעם כנראה לא בעימות מחויך, כי נדמה לי שהיא איבדה את ההומור.

* המטרה הראשית בעזה – התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבאום, לעסקת שליט ולעסקאות נוספות ברוח זו. יצאתי נגדן בתקיפות והגדרתי אותן הפקרות ביטחונית, כניעה לטרור וסיכון חיי אדם רבים הרבה יותר מאלה שניצלו בזכות העסקה (מה שאכן קרה, לדאבוננו).
על אף עמדתי העקרונית, כבר ב-7 באוקטובר היה לי ברור שהפעם זה סיפור אחר, ולכן עמדתי שונה. ההבדלים רבים. ראשית, מיספר החטופים. שנית, הרכבם הדמוגרפי: אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות, זקנים, חולים. שלישית, נסיבות חטיפתם ממיטותיהם ובתיהם, כיוון שמדינת ישראל כשלה בהגנה עליהם, ולכן חובתה להחזירם, גם במחיר כואב.
לכן, כבר בשבוע הראשון למלחמה, קראתי להציע עסקת חליפין דרמטית של "כולם תמורת כולם," עם זאת, התנגדתי לכך שבנוסף לשחרור מחבלים, ישראל תדון בתביעות כלשהן הקשורות למלחמה.
תמכתי בעסקה הראשונה, למרות מחירה והחששות מפניה. לאחר מכן, שבתי וקראתי להציע עסקה של "כולם תמורת כולם," אבל בסך הכול סברתי שנתניהו מנהל את המו"מ באחריות, שהוא מציע הצעות מרחיקות לכת אך אחראיות ומסרב בצדק לכניעה לתביעות חמאס. יצאתי נגד עלילת הדם, שלפיה לא אכפת לנתניהו מהחטופים או אפילו עלילת הדם המטורפת שהוא רוצה במותם, ובכל טענות ה"הפקרה", כביכול. ברור היה לי שחמאס, שאינו רוצה בעסקה, הוא שמכשיל אותה.
עמדתי היתה, שיש להפעיל לחץ צבאי כבד, כמו זה שהפעלנו בתחילת המלחמה והביא לעסקה הראשונה. לצערי, זה לא קרה. במקום לחץ צבאי, דשדשנו לאורך חודשים, ומסמסנו את הסיכוי לשחרור החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס או למצער לעסקה בתנאים טובים.
כעת לדעתי יש להגיע לעסקה ולשלם עליה מחירים כבדים ביותר, כי אין עסקה אחרת. מה השתנה, שגרם לי לשנות את דעתי?
ראשית, המצב בשטח השתנה מאוד לטובה, לעומת המצב שהיה, כאשר אפילו לא נגענו ברפיח, וציר פילדלפי המשיך להיות צינור האמל"ח של חמאס. היום מצבנו מול חמאס, שחטף מכה קשה מאוד, טוב הרבה יותר. לכך נוספה העובדה, שציר הרשע האיראני חטף מכה קשה ביותר, מה שבודד את חמאס במלחמה. ועל פי ההדלפות, חמאס נאלץ לוותר ולהתפשר על העמדות הקיצוניות, שבהן דבק מתחילת המלחמה. והסיבה העיקרית, היא שחלף חודש, ועוד חודש ועוד חודש, והם כבר שנה ורבע במנהרות, מעונים בידי הנאצים הברברים שחטפו אותם, בתנאי מחייה תת-אנושיים, וסכנה אמיתית מרחפת על חיי מי ששרד עד כה. במצב הזה, המטרה המרכזית שלנו בעזה היא שחרור החטופים, כולם בפעימה אחת, מוקדם ככל הניתן.
שלוש מטרות היו למלחמתנו בעזה: מיטוט שלטון חמאס, מיטוט כוחו הצבאי של חמאס והחזרת החטופים. את כוחו הצבאי של חמאס מוטטנו. הוא עוד קיים כארגון טרור, אך לא כצבא טרור. את מיטוט שלטון חמאס ואת החזרת מאה מהחטופים לא השגנו.
לא השגנו את המטרות כתוצאה מהדשדוש, הדחיינות וההתברברות בניהול המערכה. אל לנו להעניש בכך את החטופים. קודם כל צריך להחזיר אותם.
לאחר חזרתם, חובתנו תהיה להפר את ההסכם או להמתין לטעות הראשונה של חמאס כאמתלה לחזור לעזה ולהשלים את המלאכה. הפעם, נוכל להסיר את הכפפות ולהילחם ללא החשש מפני פגיעה בחטופים. האם אכן נחדש את המלחמה? אני יודע שבעבר לא נהגנו כך. למה שננהג כך הפעם? כי אנחנו אחרי 7 באוקטובר. בעבר גם לא נהגנו כפי שפעלנו בסוריה בשבועיים האחרונים.
ויש סיבה נוספת. כרגע, עלינו להציב בראש סדר העדיפויות פעולה משמעותית באיראן, נגד מתקני הגרעין. אני נגד תנאי הפסקת האש בלבנון, אך כעת המלחמה שם מאחורינו. עם חזרת החטופים, גם המלחמה בעזה תיפסק. את כל מאמצינו נשקיע בפעולה באיראן. ואח"כ נשלים את המלאכה בעזה.

* שעון החול אוזל – מתקפת-הטרור הרצחנית של חמאס הכתה בנו מכה איומה ונוראה, אך לא שברה אותנו ולא מוטטה אותנו. בחלוף שנה ורבע אפשר לומר שהיא הובילה למיטוט טבעת האש, שאיראן הקיפה בה אותנו כדי להביס אותנו, ולהביא בסופו של דבר להשמדתה של מדינת ישראל.
זו מכה אסטרטגית קשה לאיראן. אולם קריסת הזרוע האסטרטגית הזו של איראן, מאיצה את הצטיידותה בנשק גרעיני. איראן משקיעה בכך כרגע את כל יכולותיה ואם לא נמהר ונפעל, אנו עלולים לאחר את הרכבת.
עלינו לפעול בדחיפות נגד מתקני הגרעין באיראן. אל לנו אפילו להמתין לשלטון טראמפ (אלא אם הוא יבטיח לנתניהו שמיד עם כניסתו לתפקיד ארה"ב תעשה זאת, אך כיוון שהוא בדלן, קשה לי להאמין שזה יקרה). שעון החול אוזל, וישראל חייבת לפעול. גם אם אין לישראל יכולת להשמיד את מתקני הגרעין האיראני (ואם אין לנו יכולת כזו, זה מחדל מזעזע של ראש הממשלה מאז 2009), לבטח יש לנו יכולת לפגוע בהם קשות ולהסיג לאחור את התוכנית בכמה שנים טובות.
לאורך שנים בנתה איראן את טבעת האש האסטרטגית כתעודת ביטוח לתוכנית הגרעין שלה. אם ישראל היתה תוקפת, היא היתה מותקפת מיד מלבנון, סוריה ועזה בכל יכולותיהם של הפרוקסיס שלה בארצות הללו. ובעיקר, היא הבינה שעצם קיומה של טבעת האש תרתיע את ישראל מלפעול.
כעת, אחרי המכה הקשה שהכינו בה את חמאס וחיזבאללה וקריסת משטר אסד ובריחת המיליציות האיראניות מסוריה, אנו יכולים לפעול ללא חשש.
בעבר, כתבתי פעמים רבות שכל עוד נתניהו ראש הממשלה, אין סיכוי שנתקוף את הגרעין האיראני, כי החלטה כזו גדולה עליו בכמה מספרים. היום, במצב החדש, אני מאמין שהוא מסוגל לקבל את ההחלטה, ומקווה מאוד שאיני טועה, כי אחרת תהיה זו בכייה לדורות.

* איך להכות בחות'ים – המכה שהנחתנו על תשתיות החות'ים בתימן חשובה מאוד. העולם המוסלמי צריך להבין שהפסקנו להיות ילד הכאפות של המזה"ת.
השאלה היא, האם הפעולה, והפגיעה הקשה שהם ספגו, תגרום להם להפסיק לשגר טילים לעבר ישראל ולהסיר את המצור הימי. כנראה שלא. הערכתי מבוססת על העובדה שהם חטפו מכות מסוג זה מסעודיה, וזה לא הרתיע אותם. והנה, 48 שעות אחרי ההפצצה בצנעא, טיל ששיגרו החות'ים חמק ממערכות ההגנה שלנו ופצע אזרחים ביפו.
כנראה, שיש לפעול נגדם אחרת – סיכול ממוקד של מנהיגיהם ופגיעה ממוקדת ביכולותיהם הצבאיות ובעיקר ביכולות השיגור ובארסנל הטילים. השאלה היא אם יש לנו מודיעין שמאפשר לנו פעולה כזו. אני מעריך שלא, כיוון שעד המלחמה לא התייחסנו לחות'ים כאל איום (אגב, צביקה האוזר הזהיר מפני האיום החות'י וקרא להגדיר אותם ארגון טרור, אך קריאותיו נפלו על אוזניים ערלות), וספק אם במהלך המלחמה יכולנו להתפנות לכך, כאשר החות'ים לא היו חזית מרכזית.
אז מה אני מציע? להכות בראש הנחש, שמפעיל את החות'ים. באיראן. זו כעת החזית שבה עלינו להתמקד. עלינו להכות בתוכנית הגרעין האיראנית. מכה כזו עשויה להביא לתגובת שרשרת שתביא להפלת משטר האייתולות.
כלומר, כעת החות'ים בתימן אינם צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות. גם יומם יגיע.

* הטייס שלנו חברה'מן.

* האם הוא הפיק את הלקח – ב-15 שנות מדיניות קלוקלת של התמכרות לשקט, המיט עלינו נתניהו את אסון 7 באוקטובר. גם את המלחמה הוא ניהל בדרכו הדחיינית – מלחמת דשדוש בדרום ובצפון. הוא פינה את יישובי הצפון במקום להגן עליהם ובמשך שנה ניהל מלחמת חפירות והקים, למעשה, רצועת ביטחון בצד שלנו, תוך חתירה להסדרה שתמנע תמרון.
הפעולה המוצלחת מאוד נגד חיזבאללה, באיחור של כ-10 חודשים, רק מעצימה את גודל המחדל. איפה היינו היום ואיפה היו תושבי קו העימות, אילו תקפנו בנובמבר או דצמבר 2023 ולא בספטמבר 2024. איפה היינו אילו כבשנו את ציר פילדלפי ב-8 באוקטובר ולא במרץ ואלמלא הדחיה הקריטית של חודשים ארוכים בכיבוש רפיח.
האם היום, אחרי כמעט שנה ורבע, אנו רואים אצלו הפקת לקחים? התשובה מורכבת.
בסוריה לקחי 7 באוקטובר הופקו היטב. נתניהו ראוי לכל שבח על האופן שניהל ושהוא מנהל עד כה את המשבר בסוריה. במהירות שבה הורה לצה"ל לתקוף, להשתלט על כתר החרמון ועל אזור החיץ לאורך הגבול, כדי לסכל התבססות של איום על גבולנו, ולהשמיד את רוב הארסנל של הצבא הסורי בטרם ייפול בידי הקנאים האיסלמיסטים, הוא פעל כמצביא. מכאן אני למד שהוא הפיק בצורה מצוינת את הלקח, והתנהל באופן הפוך ב-180 מעלות מאורחו ורבעו בעשור וחצי שלפני הטבח ובשנה הראשונה של המלחמה.
אולם שבוע קודם לכן, בהסכם הפסקת האש עם לבנון, הוא נהג כאותו נתניהו מכור לשקט, והפך ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הוא העדיף הסדרה על הכרעה, ויתר על פירוק חיזבאללה מנשקו, לא עמד על רצועת ביטחון לאורך הגבול, גם לא על אזור חיץ, הוא מאפשר את חזרת כפרי-רדואן אל מעל ראשי מנרה, מרגליות, מטולה ויישובים נוספים. למעשה, הוא חזר למדיניות הסבבים.
אז נתניהו הפיק לקחים מהמחדל? כן ולא. בסוריה כן. בלבנון לא.

* עבד כי ימלוך – תרבות התחקיר הצה"לי הוא אחד ממקורות כוחו של צה"ל. האומץ והיושרה של תחקיר אמת מאפשרים הפקת לקחים ותיקון.
התחקיר הצבאי למחדל שבעה באוקטובר הוא בעל חשיבות אדירה. אך הוא תחקיר צר שמכסה על העיקר. העיקר אינו המחדל המודיעיני והמבצעי בשבעה באוקטובר, אלא העובדה שאפשרנו התבססות מפלצתית של אויב טרוריסטי שכל תכליתו השמדת ישראל, בגבול עזה ובגבול לבנון. זה לב המחדל, זה 90% מהמחדל, והמחדל הזה הוא מדיני, פרי מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו, "מר ביטחון", בעשור וחצי של כהונתו. תחקיר נקודתי על הכשלים המבצעים והמודיעיניים, החמורים מאוד כשלעצמם, וגם עליהם אחריות מיניסטריאלית של נתניהו, ומתעלם מהעיקר, הוא המבוא למחדל הבא.
כשוועדת אסון הר מירון הטילה אחריות אישית על נתניהו, ביקרתי את המסקנות וטענתי שהוועדה החמירה עם נתניהו. קיבלתי את טענתו של נתניהו, שכראש הממשלה הוא אינו יכול להיות מעורב בכל דבר שקורה במדינה. באותו מסמך הוא כתב שלב אחריותו האישית היא על הביטחון הלאומי של ישראל. שבעה באוקטובר הוא קריסת הביטחון הלאומי, שהאחריות האישית עליו היא של ראש הממשלה. מנוסתו הפחדנית מחקירת המחדל, היא כשלעצמה מחדל חמור.
שר הביטחון הנוכחי לא היה אז בתפקיד, אך הוא נושא באחריות המשותפת כשר בממשלה. עיקר מטרתו היא לכסתח את ראש הממשלה ולסכל את החקירה החיונית.
כאשר הוא מעמיד את הרמטכ"ל בזמנים, ב"הנחיות" מתוקשרות לסיום התחקיר, במקביל להשתתפותו במנוסה הפחדנית מחקירת אמת, הוא אינו מקדם את חקר האמת אלא את מניעתו.
סגנון "הנחיותיו" המתוקשרות והמשפילות הן של עבד-כי-ימלוך.

* אנטי מנהיגות – חובתה של הנהגה לאומית בזמן מלחמה לאחד את העם. המלחמה לא תמה. צה"ל עוד נלחם בחזיתות השונות. חיילי צה"ל נופלים. לפנינו משימות אדירות, ובהן עסקת לשחרור החטופים ומציאת הדרך אחרי ביצועה להשלים את מלאכת מיטוט החמאס, תקומת היישובים בדרום ובצפון והשמדת הגרעין האיראני לפני שיהיה מאוחר.
ומי שמתיימרת להיות הנהגה לאומית, עוסקת בחוקי השתמטות ומימון השתמטות, בחקיקה קונטרוברסלית שמפלגת את העם, במהפכה המשטרית, בהדחת היועמ"שית, בהסתה נגד צמרת צה"ל והשב"כ, ובסיכול ועדת חקירה.
זו אנטי מנהיגות ופגיעה קשה במאמץ המלחמתי.

* מעילה באחריות המשותפת – הצבעה על תקציב המדינה היא הצבעת אמון בממשלה. אם התקציב לא יעבור, הממשלה תיפול באופן אוטומטי.
כל הצבעה של שר בכנסת נגד החלטות הממשלה, מנוגדת לאחריות המשותפת של שרי הממשלה. הצבעה בעד אי אמון לממשלה או נגד התקציב, היא מעילה מוחלטת בעקרון האחריות המשותפת. על פי החוק, פגיעה באחריות המשותפת היא עילה לפיטורי שר. צריך לשנות את החוק, כך שהצבעה בעד אמון בממשלה או נגד התקציב כמוה כהתפטרות, ומרגע ההצבעה השר הוא בגדר מתפטר, בלי יכולת לחזור בו. למה החוק אינו קובע זאת במפורש? כנראה, כי היה ברור שבמקרה כזה השר יתפטר ואם לא – יפוטר.
אולם ראש הכנופייה הוא אנרכיסט ועבריין, ומי שמבחינתו שום חוק לא חל עליו ואינו מחייב אותו, ודאי שיצפצף על עקרון האחריות המשותפת.
בן גביר חירבן מהמקפצה על ראשו של נתניהו. נתניהו אמר שזה שוקולד. סמרטוט, כבר אמרנו?

* סגירת מעגל – כאשר ראש הכנופייה משתלח בשופטי בג"ץ ומסית נגדם, יש בכך איזו סגירת מעגל היסטורית.
האידיוטים השימושיים בבג"ץ הכשירו את השרץ באחת הפסיקות האקטיביסטיות בתולדות המדינה, שבה אפשרו לו להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק נגד הגזענות. הם העמידו את פֶטיש חופש הביטוי מעל החוק, והחדירו לכנסת את מי, שאם יעלה לשלטון – הם הראשונים שהוא יתלה בכיכר העיר.

* חובת המדינה כלפי החלאות – בתי הכלא הם המקום שבו יושבים האנשים הנתעבים ביותר – רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים, פושעים נאציים. וכאשר הם בכלא, חובת המדינה לנהוג כלפיהם באנושיות ובוודאי לספק להם מזון ראוי. וכמובן שעליה לעשות כן בלי אפלייה בין אסירים יהודים לערבים.
שופטי בג"ץ צודקים כאשר הם מבקשים את הבהרת המדינה שהעיקרון הזה נשמר.
די לפופוליזם הנחות, בהובלת ראש הכנופייה.

* האו"ם מועל בתפקידו – עזות המצח של האו"ם מרקיעת שחקים ושוברת שיאים חדשים.
כעת הם עותרים לבית הדין בהאג נגד החלטת ישראל לנתק מגע עם אונר"א.
יש באו"ם סוכנות פליטים שפועלת בכל מקום בעולם שיש בו מלחמה. על האו"ם להפעיל את הסוכנות בעזה. הם לא עושים זאת במשך שנה ורבע של מלחמה. הם רוצים להשאיר שם את אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שהתגלה כארגון טרור שנטל חלק בטבח 7 באוקטובר.
כל שוחר שלום בעולם צריך לפעול לסגירת הארגון הזה, המנוגד למטרות המוצהרות של האו"ם.

* חשיבות הנציגות באירלנד – על אף עוינותה הקיצונית והנואלת של אירלנד לישראל, סגירת כל נציגות ישראלית שם היא שגיאה.
יש מדינות שפגיעתן בנו גדולה יותר ולא נהגנו כך כלפיהן. רוסיה וסין, למשל, אינן רק קיצוניות בעמדותיהן כלפי ישראל, אלא אף מסייעות בפועל לאיראן. ואיש אינו מעלה על דעתו לנתק עמן את היחסים.
זה לא אותו דבר, תאמרו. רוסיה וסין הן מעצמות-על והיחסים אתן הם אינטרס ישראלי מובהק. אירלנד זה משהו אחר.
נכון.
אבל יש מדינות, שאינן מעצמות, הרבה יותר קיצוניות בעוינותן לישראל מאשר אירלנד –מצרים וירדן, ואיננו מנתקים את היחסים עמן.
זה לא אותו דבר, תאמרו. מצרים וירדן הן מדינות מזרח תיכוניות שאנו חתומים עימן על הסכם שלום, והאינטרס הישראלי הוא לנסות לשמר את ההסכם ולמנוע את חזרתן למעגל המלחמה עמנו. אירלנד זה משהו אחר.
נכון.
נכון, זה לא אותו הדבר, אבל משמעות הדוגמאות שנתתי, היא שדיפלומטיה מונחית קודם כל אינטרסים לאומיים, וכשהאינטרס מצדיק זאת, אנו שומרים ככל האפשר על יחסים גם עם מדינות עוינות.
השאלה היא, איזה אינטרס יש לנו באירלנד. יש גם יש, באירלנד ובכל מדינה. יש לנו אינטרס של מאבק על דעת הקהל. האם עלינו להשלים עם הגישה האנטישמית באירלנד ולהרים ידיים? אני מאמין שבכל מקום עלינו לפעול בדיפלומטיה ציבורית כדי להשפיע על דעת הקהל, גם נגד הקו של המדינה.
בנוסף לכך, לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יש מחויבות כלפי היהודים בכל תפוצות הגולה. הקהילה באירלנד קטנה, מונה כ-2,500 יהודים בלבד, אך יש לנו מחויבות כלפיהם, בוודאי כעת כאשר הם נמצאים תחת גל אנטישמי נורא. כאשר אנחנו סוגרים את השגרירות שלנו, אנו מפנים להם עורף ומשאירים אותם לבד.
ויש גם אינטרס כלכלי, אינטרס של יחסי מסחר, בעיקר בשל מרכזיותן של שתי המדינות בענף ההיי-טק. אירלנד היא יעד היצוא מס' 1 של ישראל בתחום ההיי-טק באירופה.
בעיקרון, האינטרס הלאומי של ישראל הוא קיום יחסים דיפלומטיים, לפחות חלקיים, עם כל מדינות העולם.
אילו מדובר היה בהורדת דרג הנציגות שלנו משגרירות לקונסוליה או למשרד אינטרסים, היה בכך היגיון. אבל סגירה טוטלית של כל נציגות, פוגעת באינטרס הלאומי.

* צא – בעקבות ניתוק היחסים עם אירלנד, רוגל אלפר פרסם פשקוויל הזדהות ותמיכה בממשלתה האנטישמית של אירלנד, בעוינותה התהומית כלפי ישראל ובפעולותיה האקטיביות נגד ישראל כמו הצטרפות לתביעה בהאג. הוא הסביר שממשלת אירלנד מייצגת את עמדת "הארץ", והביע כמיהה לכך שהיא תהיה הממשלה שלנו. והוסיף שאולי כדאי לבקש מקלט מדיני באירלנד.
וואלה. רעיון מצוין. לך לאירלנד. לך. בכך תגשים את נבואת הנביא ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." צא כבר! צא!

* תחרות על התחתית – זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, התפטרה שרת ההסברה הכושלת גלית דיסטל אטבריאן מתפקידה, לנוכח מחדל ההסברה הנורא. האמת היא, שדיסטל אטבריאן מעולם לא ניסתה להיות שרת ההסברה של ישראל בעולם. הרבה יותר עניין אותה להיות שרת התעמולה של נתניהו בישראל.
בראיונות איתה עם התפטרותה היא הביעה חרטה, על כך שבהתנהגותה הפלגנית והמסיתה, היא נושאת בחלק מן האחריות לאסון 7 באוקטובר והיכתה על חטא.
בתמימותי, האמנתי שהיא אכן חוזרת בתשובה ומנסה לתקן את דרכיה.
במשך תקופה מסוימת היא גזרה על עצמה שתיקה ציבורית, אבל מסתבר שלא לצורך חשבון נפש. לא חשבון ולא נפש. נהפוך הוא, היא חזרה אלינו אותה דיסטל אטבריאן הישנה והרעה, על סטרואידים. דומה שהיא מנסה להתחרות עם טלי גוטליב על תחתית הדיוטה התחתונה.
אבל אין לה סיכוי. ח"כית האשפתות תמיד תשיג אותה.

[אהוד: כדרכך אתה מטיף לאחרים ותובע מהם שיביעו חרטה אבל שוכח להביע חרטה על תמיכתך הנלהבת שלך בהפגנות המחאה שעודדו את יחיא סינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר!]

* ועידת רשויות הצפון – ביום חמישי השתתפתי, כחבר מליאת המועצה האזורית גולן, בוועידת רשויות הצפון, שנערכה באחוזת דוד בגלבוע. בין המשתתפים היו השרים ישראל כ"ץ, משה ארבל, יצחק וסרלאוף, זאב אלקין ואורית סטרוק, מפקד פיקוד הצפון, מפכ"ל המשטרה, יו"ר השלטון המקומי ואחרים.
מפקד פיקוד הצפון אלוף אורי גורדין טען בדבריו, שפיקוד צפון היה ערוך היטב להתקפה של חיזבאללה, ואם הם היו תוקפים בצפון, התוצאה היתה אחרת. אני מרשה לעצמי לפקפק בכך. גם משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר ועד יישובי קו העימות, חלק לחלוטין על דברי האלוף. לטענתו, הצפון לא היה ערוך ואילו הפלישה היתה מצפון, "אנחנו לא היינו יושבים כאן היום." האלוף גורדין הצדיק את חרפת הפינוי. מה קרה? כל כך קשה להודות בטעות? הוא אמר שלא תיארו לעצמם שזה ייקח כל כך הרבה זמן.
אחרי הנאומים וראיונות אחד על אחד עם השרים והבכירים, נערך החלק המעשי והחשוב יותר – פאנלים בענייני התכל'ס של הצפון, עם דמויות מרכזיות באזור, ובהם ראשי רשויות, פעילים בחברה האזרחית ובמגזר העסקי. צ'ייני מרום, פרוייקטור הצפון המתפטר, עורר עניין רב. הוא הבהיר שיישאר בתפקיד עד שייכנס מחליף. לטענתו, ניתן להחזיר את התושבים בתחילת מרץ.
חברתי מיכל רייקין, מייסדת פורום קרנות צפון ויו"ר חבר המנהלים של מכללת תל-חי, שהיא אוניברסיטה בדרך, תיארה חזון עתיד של הצפון, שאינו שיקום תמונת המצב של 6 באוקטובר, אלא זינוק וצמיחה לעתיד טוב בהרבה בכל התחומים. ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר דיבר על אסטרטגיה וצמיחה ביום שאחרי, על תפקידם של ראשי הרשויות ועל הממשק בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי. הוא דיבר על הצורך בשדרוג השירותים שהצפון מעניק לתושבים והצורך להשוואתם למרכז, כדי לקלוט אוכלוסייה צעירה איכותית.
הישיבה בוועידה היתה סביב שולחנות, כמו בחתונה. אני מודה שאיני מבין את הקונספט. מישהו חושב שזה מעודד קשב ועניין בדברי הדוברים? זה מעודד את האנשים לקשקש, וזה מרחיק מאוד את הקהל מהבמה ואם נוסיף לכך שהאקוסטיקה הייתה גרועה, הסידור הזה פגם מאוד בוועידה.

* הצד המואר של השר – בלילה המר והנמהר שבו נרצחו נועה וניר ברנס, בשלב מוקדם יחסית של הלילה, התייצב בחמ"ל שלנו השר לפיתוח הגליל והנגב יצחק וסרלאוף. הוא שאל במה הוא יכול לעזור. האמת היא שלא נזקקנו לעזרה כלשהי. הוא קיבל סקירה קצרה ממפקד הנפה בפיקוד העורף, שהוא חבר אורטל. היה משהו יפה בהתייצבותו.
אני שומע מראשי הרשויות בצפון הערכה רבה אליו. "הוא בא כדי לעבוד," הם אומרים. כנראה שבממשלה הנוכחית עצם העובדה ששר בא לעבוד היא "אדם נשך כלב."
אבל הוא כהניסט, שר מטעם כנופיית בן גביר, ובעיניי זה בלתי נסלח. אין להם מקום במערכת הפוליטית. אבל טוב לדעת שבעוד ראש הכנופייה בא להרוס ומצליח בכך, הוא בא לבנות.
בנאומו בוועידת רשויות הצפון, וסרלאוף הפתיע אותי. כאשר הוא דיבר על חשיבות האחדות, הוא דיבר על היחד של יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים בצפון. אני ממש שפשפתי את אוזניי. אוי, חשבתי, רק שהדברים לא יגיעו לאוזניו של ראש הכנופייה. אני מקווה שנער השליחויות של ראש הכנופייה, שהגיע מחופש לשוטר עם דרגות רב ניצן, לא ישטנקר.

* ההגדרה הנכונה – הכותרת "מתנחלים הציתו מסגד," מדויקת כמו "ישראלים הציתו מסגד" או "יהודים הציתו מסגד." אכן, המציתים הם מתנחלים, אך הם גם ישראלים ויהודים. כישראלים ויהודים, רובנו המכריע סולד מהמעשה ומוקיע אותו, ולכן נסרב לקבל את ההאשמה הקולקטיבית, ונעדיף להרחיק את עדותנו למתנחלים. אולם מאות אלפי הישראלים היהודים תושבי יהודה ושומרון גם הם, בדיוק כמו כלל הישראלים היהודים, סולדים מהמעשה ומוקיעים אותו. ולכן, כאשר מצד אחד מכלילים על ציבור של מאות אלפים אשמה של בודדים ומצד שני ממסגרים את האשמה רק בתוך אותו ציבור מסוים, זה מעשה מכוער, שקרי וראוי לגנאי.
אבל מתנחלים יהודים ישראלים הציתו את המסגד. איך נכון להגדיר אותם?
בן גבירים הציתו את המסגד.

* סנסציה! – כנגד כל הסיכויים, המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בגרמניה הוא מוסלמי.

* מלא מפה לפה – באחת השבתות, לפני כחודש, אכלנו אצל ח'אלד, במסעדת "אל-סולטן", האהובה עלינו, בכפר מסעדה. הגענו לשם בשעת השיא. מלבדנו היה עוד שולחן אחד. עצוב. וכך כבר למעלה משנה. ממש מכה. וזו לא המכה הקשה שנחתה עליהם. בנם אדם נפצע בטבח במג'דל שמס.
היום נסענו לשם שוב. הפעם לא בשעת השיא, אלא אחה"צ. המסעדה הייתה מלאה מפה לפה. והיה ממש שמח. וגם אדם היה שם, ונרתם לעזרת הוריו להתגבר על העומס. "תודה לאל," אמר ח'אלד, "הכל חזר. כמו שהיה קודם."
אחרי ביקורי הקודם כתבתי רשומה עצובה, אך אופטימית. "אחרי המלחמה," הערכתי, "צפוי פרוספריטי של ממש לתיירות ולעסקים בגולן ובגליל. האנשים מתגעגעים ויבואו בהמוניהם."
וכך באמת קורה.

* ביד הלשון: מבועים – את הפינה הפעם אני מקדיש לאחותי היקרה, אסתי, שתחגוג השבוע יום הולדת 65. אסתי נולדה ביישוב מבועים, בצפון מערב הנגב, ליד נתיבות.
מבועים הוא יישוב קהילתי, במועצה האזורית מרחבים. היישוב נוסד כמרכז אזורי למושבי העולים באזור. המרכזים האזוריים היו יישובים לא חקלאיים, שהתגוררו בהם עובדי ציבור שסיפקו שירותים ליישובים החקלאיים באזור. במידה רבה ניתן לראות בהם את מבשרי היישוב הקהילתי.
הוריי זכו להיות בין מייסדי מבועים. שניהם, אף שהיו בעצמם עולים חדשים, ירדו לנגב כוותיקים לכל דבר לעזור לקליטת העלייה הגדולה וליישב את הנגב. אבי, יוסי, סיים ב-1955 קורס הנהלת חשבונות, ונענה לקריאה למשימה לאומית וירד (או בלשון ב"ג – עלה) לנגב, למושב העולים שובל 4 – לימים קלחים, מושב של עולים ממרוקו ותוניס, שם הועסק כמנהל חשבונות, ומהר מאוד הפך גם, בהתנדבות, לגזבר ומזכיר חוץ של המושב.
כעבור כשנה וחצי הוא רצה שינוי וגם שכר גבוה יותר ועבר למושב אחר, אשבול, של עולים מפרס וכורדיסטן. גם שם, בנוסף לעבודתו, כיהן בהתנדבות כמזכיר חוץ וגזבר. במסיבת פרידה שערכו לו בשובל, הוא פגש את אימי, רחל, סמינריסטית להוראה, שעבדה שם בהתנסות מעשית במסגרת לימודיה. באותו קיץ, עם סיום לימודיה, היא התגייסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת ומרכזת בית ספר במושב בני משה בחבל לכיש. הם התחתנו ובנו את ביתם במבועים, שזה עתה עלה לקרקע, והם היו בגרעין המייסד שלו. הם אהבו מאוד את המקום ואת החברה, ורצו להשתקע בו ואף לרכוש באחד היישובים נחלה ולנטוע פרדס. אסתי נולדה במבועים. אחרי שהזוג הראשון עזב, החלה תגובת שרשרת של עזיבות והחבילה התפרקה. הם היו הזוג הלפני אחרון שנשבר, ועברו לר"ג שנה לפני שנולדתי. עד אחרית ימיהם אמרו הוריי ששלוש השנים במבועים היו התקופה היפה בחייהם.
היישוב שרד, ובעלייה הגדולה של שנות ה-90 קלט עולים חדשים רבים וגם בני הארץ והפך ליישוב קהילתי גדול. ביום ההולדת החמישים של אחותי, נסענו לשם ל"טיול שורשים", ואבא שלי סיפר את סיפור ההקמה של היישוב ושל המשפחה.
משמעות השם מבועים היא מעיינות, והוא ניתן למקום בהשראת פסוק מספר ישעיהו, המסמל את הפרחת השממה: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com