סקירה והתרשמות

תמונת השער של גיליון 236 של "האומה" רוויית כאב אל מול תמונותיהם של מאות נרצחי "נובה" בידי "החמאס הנאצי-אסלמיסטי", ואמנם חלק הארי של הגיליון עניינו השבר הגדול שלאחר 7.10.2023.

בפתח הגיליון מזכיר העורך, יוסי אחימאיר, את פרצי השמחה בעזה לנוכח הטבח הנורא שערכו אלה "המתים" למות כשאהידים, ביודעם שמשפחותיהם יפוצו על מעשיהם. העורך מפציר בהנהגה שלנו לנהוג באכזריות כלפי האכזרים, מבלי להתחשב "במה יגידו". כמו כל העם גם העורך מזדעזע מכך שעורך "הארץ" מכנה את הרוצחים הנתעבים "לוחמי חופש". וכן, עצה טובה לעורך – לקרוא היטב את הכתבים האסלאמיים המבהילים, המועידים לעם ישראל השמדה. בהקשר זה נראה לי מוזר שאף ערביסט אינו מזכיר למוסלמים, כי גם זה כתוב בקוראן – שארץ ישראל שייכת ליהודים (סורה 7, פסוק 137).

אלוף מיל' גרשון הכהן משווה בין מלחמת יום הכיפורים ובין חרבות ברזל, ומגיע למסקנה המתבקשת שהמלחמה הנוכחית היא ארוכה וקשה יותר. אז נלחמנו מול שני צבאות, היום מול שבע חזיתות, כשהאתגר הפעם הוא חסר תקדים לא רק באזור שלנו, אלא בתולדות המלחמות מאז ומעולם. ועוד דבר: ב-1973 החברה הישראלית היתה מלוכדת, ואילו לפני מלחמת חרבות ברזל החברה הישראלית היתה מפולגת כפי שלא היתה מעולם. הנחמה היא שבשדה הקרב היו הלוחמים מאוחדים וחדורי מטרה לנצח את המפלצת החמאסית.

סא"ל מיל שרית זהבי מביעה תמיהה שבוודאי מקננת בליבם של כל הישראלים: כיצד זרועות המודיעין תכננו את מתקפת הביפרים והווקי-טוקי, שהרגה ופצעה אלפי טרוריסטים, ואחר כך חיסלה בצורה מעוררת תדהמה את בכירי המנהיגים של חיזבאללה – ואילו לפני ה-7.10.23 היתה כזאת אוזלת יד?

המחברת מצביעה על כישלון תחושת ההרתעה, ממליצה ללמוד להבין את המוטיבציה הדתית של אויבינו, לצייד את האזרחים באמצעי הגנה, תוך הענקת אמצעי מיגון.

ד"ר אורי מילשטיין מציע כלקח מהכשל ב-7.10.23 לייסד אוניברסיטה לענייני ביטחון. לא ברור במה אוניברסיטה כזאת יכולה להועיל – הרי במחקר מתייחסים בעיקר לעבר, ולא ממש לגבי הפתעות אפשריות בעתיד. מילא, הצעה זאת אינה יכולה להזיק, אבל הטענה שבגלל "המרקסיזם" של בן גוריון נחתה עלינו המכה ב-7.10.23! אתה רציני, ד"ר מילשטיין? בן גוריון הוביל את עם ישראל לניצחון במלחמת השחרור, במבצע קדש, הבאים אחריו "המרקסיסטים" הובילו לניצחון המפואר במלחמת ששת הימים, וגם אחרי מכה ראשונה במלחמת יום הכיפורים, סיימנו בניצחון אדיר (פלישה למצרים ולסוריה). הבה נבדוק את הניצחונות של הימין: בגין החזיר את כל סיני, נתניהו חתם על הסכם חברון, שרון התנתק מעזה, ותחת ממשלת נתניהו נכבש עוטף עזה, והצפון ניטש.

ד"ר מרדכי קידר מבהיר שבאסלאם יש דרגות שונות של נאמנות לדת, ויש אפילו כאלה המזלזלים בהוראות הדת (רמדאן, חלאל, איסור אלכוהול וכד'). אבל בסביבה שלנו שולטת האמונה שרק למאמיני האסלאם יש זכות קיום, וכל מקום שהמוסלמים כובשים, אין שום אפשרות שיהיה בשליטת דת אחרת. יש רק כניסה לדאר אל-אסלאם, ואין יציאה. היהודים אינם עם, אלא בני דת נפרדת – כמו שהנוצרים יכולים להיות יוונים או בריטים, כך גם יהודים הם חלק מעמים שונים כמו פולנים או צ'כים. יהודים בטריטוריה אסלאמית חייבים להיות ד'ימי, כלומר, בני חסות מושפלים. אם יוצא שאוייב האסלאם (למשל, יהודים) הוא חזק, מותר למוסלמים לכרות עמו ברית שלום זמני – כמו שמוחמד הפר את הסכם חודייביה, כך מותר למוסלמי להפר הסכם שלום שחתמו עליו ברגע שיאגור כוח להביס את האויב. השקפת עולם זאת של המוסלמים מחייבת את עם ישראל להיות מוכן לתרחישי קיצון. גם את ידען מופלג זה אני מבקש לשאול מדוע אנחנו לא מצביעים על פסוק בקוראן האומר במפורש שארץ ישראל שייכת לעם ישראל (סורה 7, פסוק 137).

מנהל מוסד ממר"י יגאל כרמון סבור שקטאר היא מדינת אוייב, שמימנה את הטרור החמאסי, וגם את הטרור שגרם להפלת מגדלי התאומים בניו-יורק (9.11.2001).

ד"ר יחיאל שבי קורא להתייחס אל חמאס כמו שהתייחסו בעלות הברית לנאצים וליפנים. ישראל צריכה לחלוש על חלוקת המזון לעזתים, ולא לאפשר שליטה בנושא זה לחמאס. הוא מציע לאסוף את העזתים למובלעת בטוחה, ולאפשר להם להגר – אם צריך, גם דרך נמל התעופה בן-גוריון.

יורם ארידור משווה את הנסיגות שלנו בעבר לנסיגות בסודטים ובצ'כוסלובקיה לפני מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית בעיניו היא דו-פרצופית (גם בעיניי!), ושחרור חטופים בכל מחיר פירושו תבוסה לחמאס.

ד"ר עדו נתניהו עורך השוואה בין מלחמת ארצות הברית בוויאטנאם למתרחש בימינו במלחמת חרבות ברזל – צבא ארצות הברית ניצח בכל הקרבות, ויכול היה להכריע את הקומוניסטים, אבל נפילתם בקרבות של 58,000 חיילים ודעת הקהל + התקשורת גרמו לתבוסה. ההאשמות על פשעי המלחמה של צבא ארצות הברית מחווירים אל מול הזוועות שהקומוניסטים ביצעו באוכלוסיית הדרום לאחר התקפלות ארצות הברית מהזירה. בעקבות הזוועות האלו מאות אלפים העדיפו לטבוע באוקיאנוס בספינותיהם הרעועות, מאשר לעבור את העינויים וההוצאות להורג אצל הקומוניסטים. לעדו נתניהו יש תחושה שגם אצלנו יש כרסום פנימי כזה שאינו מאפשר ניצחון מוחלט.

הרצל ובלפור חקק מראיינים את האיש היקר אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, עיר שבעיניו היא מוצב קדמי. לפני האסון ב-7.10.23 הוא הפציר בהנהגת המדינה להכניס כוחות בעזה, כדי להקדים תרופה למכה. אסור לנו להקריב את ביטחוננו כדי למצוא חן בעיני מי שמחשיב עצמו פרוגרסיבי, ואסור שחמאס יחדש את כוחו בעקבות עסקת חטופים.

הרצל ובלפור מופיעים גם בסוף הגיליון, כשהם קובעים שאסור לסדוק את חוק הלאום, הגורם כעס לאחינו הדרוזים. לדעת השניים אין בחוק פגיעה בזכויות הלא יהודים. אסור בהחלט לשנות בהמנון את המילים "נפש יהודי" ב"נפש ישראלי". אפשר, לדעתם, לחוקק חוק שוויון נפרד. הבעייה, אבל, תהיה הניסוח של חוק שוויון, כי הרי רק לגבי יהודים קיים חוק השבות.

אישה יקרה היא אורה חתן, שמצהירה כי בית לא עוזבים, והיא שהתה בבית בשתולה המופגזת לאורך כל המלחמה.

הרב ד"ר חיים שיין מלגלג לאליטות הוותיקות שקשה להן להשלים עם השינויים האדירים שעוברת החברה הישראלית. דבריו ממש הזויים, כאילו דודי אמסלם מדבר מגרונו של שיין – ושיין עצמו לאיזו אליטה הוא שייך?

הרב יובל שרלו סבור שהשלטון חייב להתחשב בדעת המיעוט, כי האמת איננה בנמצא רק במקום אחד. הגישה שהמנצח לוקח הכול היא הרסנית. ואני מוסיף: קל וחומר כאשר הסקרים מעידים שבעקבות הרפורמה המשפטית, והנכונות של הממשלה לפטור את החרדים מגיוס – על פי הסקרים – המיעוט הפך לרוב.

הרב פרופ' נריה גוטל מטפל בנושא כאוב מאוד: בירור זהותם של חללי הטבח והמלחמה, וכן הטיפול בקבורתם. הכותב משווה בין גוף האדם, כולל גוף המת – לספר תורה, שאסור לחולל. הוא מזכיר שהפוסקים מתנגדים לנוהג לצוות שריפת הגופה אחרי המוות, כי זה פוגם באמונה בהישארות הנפש וחיי העולם הבא. הכותב הנכבד בוודאי מודע לכך שבמקרא אין זכר לעולם הבא ולהישארות הנפש, וכי אמונה חסרת שחר זאת נולדה כאשר התברר בעליל כי לתורת הגמול המקראית על שכר ועונש בעולם הזה – אין שום היתכנות, על כן נבראה האמונה בהישארות הנפש, כשבעולם הבא יבוא הצדיק על שכרו.

פרופ' אברהם ציון סבור שההסברה שלנו צריכה להיעגן באמיתות משפטיות, כגון החלטת סאן רמו מ-1920, החלטת האו"ם מ-1947 והסכם אוסלו מ-1993 – שכולם הופרו מהצד הערבי.

מירון מדזיני מבקש לדייק: לא כבשנו את עזה במבצע חורב, וגם לא במבצע יואב בגלל אולטימטום בריטי. עזה נכבשה על ידינו במבצע סיני, ובמלחמת ששת הימים. הכותב מפרט את הנסיגות שלנו מעזה, ואת סיבותיהן.

יש בגיליון זה גם רצנזיות, וכן שיר אירוני של שושנה ויג על המשוררים המקופחים של עזה.

למותר לציין עד כמה עבודת עורכו של כתב העת "האומה" ראויה לכל שבח.

עם רוב הכותבים בגיליון זה הסכמתי, ויש אפילו כאלה שהזדהיתי עמם, ואת ההסתייגויות שלי מהאחרים ציינתי בתום סיכום דבריהם.

מוזר בעיניי שכמעט אין בגיליון התייחסות לאנטישמיות הגואה בעקבות הטבח הנורא של הטרור העזתי; אין התייחסות להשתמטות החרדים מגיוס בשעת המלחמה הקשה ביותר שחווינו, ואין התייחסות לכך שהקרע הנורא בעם נבע מהרפורמה המשפטית שהממשלה ביקשה לקיים.

כתב עת המופיע לאחר שנה של מלחמה קשה היה אמור, לדעתי, לטפל גם בנושאים כבדים אלה.

משה גרנות