הוצאת אסטרולוג 2001
ד. העלייה השנייה בראי ספרותה
הדו-ערכיות כלפי הפועל הערבי
היתה גם דו-ערכיות ביחס לפועל הערבי, והיא חלק בלתי-נפרד מן הפרובלמאטיקה של העלייה השנייה. זה נושא שמתחבטים בו. הוא מצוי ברומאנים של משה סמילנסקי וישנו אצל ברנר. עגנון, לעומת זאת, אינו נדרש הרבה לשאלה הזו.
הדו-ערכיות נובעת מכך שבדרך-כלל הגיבור (או קבוצת הגיבורים) בסיפור העברי הוא צעיר יהודי שבא לארץ כדי לבנות אותה תוך כדי מלחמת מעמדות, זאת בהשפעת המיטען האידאי שהביא עימו מרוסיה, המחשבה המהפכנית הסוציאליסטית. החזון היה, שהפועל היהודי ילך עם הפלאח הערבי כנגד האיכר היהודי וכנגד האפנדי הערבי, מפני שהקיטוב הוא קיטוב מעמדי.
אך בינתיים צריך גם הפועל היהודי עבודה, וכך הוא דוחק את רגלי הפועל הערבי. עד מהרה מתחילות להיראות אותותיה של ההתפכחות המכאיבה, וגם בלא קשר הדוק לשאלת כיבוש העבודה מתברר כי הקיטוב בארץ הוא בעצם בין שני לאומים ולא בין שני מעמדות.
ברומאן "הדסה" (נכתב בשנת 1911, נדפס בספר בשנת 1934) מאת משה סמילנסקי אפשר למצוא את הקיטוב הזה, את הפרובלמאטיקה של פועלים מהעלייה השנייה במושבה, כניראה רחובות.
לפועלים יש קושי לכבוש את העבודה, והם אינם שרויים ביחסים קרובים עם האיכרים. אך הנה מגיע רגע שבו צריך לרכוש אדמה נוספת למושבה. האיכרים קנו חלקת קרקע וצריך לחרוש אותה ולהוריד מעל הקרקע את הבידואים או את האריסים שגרו עליה בטרם הימכרה. לעבודה הזו אי-אפשר לקחת את הפועלים הערבים, כי היא בעלת אופי לאומי, ולכן לוקחים האיכרים את הפועלים, צעירי העלייה השנייה, לעבודת החריש. והללו עושים אותה מצד אחד מתוך הכרה לאומית של כיבוש עבודה עברית וכיבוש קרקע עברית למושבה עברית, שזה חלק מהאידאל שלהם. ומצד שני מתוארות השיחות ביניהם בערב שלאחר החריש וההתנגשות עם הבידואים, ובאים הפקפוקים על רקע הומאני, סוציאלי ולאומי, ועולה כל אותה התלבטות – לקראת מה נקלענו הנה? ומה קורה לנו כאן? והאם אין ברירה? וכיצד פותרים את השאלות הללו בלא נקיטת אמצעים דראסטיים?
וכך אומר לוריא, אחד הפועלים: "אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."
גאווה והתנשאות
נושא רביעי הוא המכלול של גאווה, התנשאות והרגשת תלישות. בגיבור של העלייה השנייה יש הרבה גאווה והתנשאות על פני האוכלוסייה שהוא פוגש בארץ, בין אם מדובר ביישוב היהודי הישן, ובין אם אלה איכרי המושבות.
אצל ברנר יש ביטויים חריפים מאוד לניוון של היישוב היהודי בירושלים, היישוב הישן, והתיאורים ברובם שליליים, אם כי לימים, בסיפורו "שכול וכישלון" (1920), ההיקף מתרחב והתיאור כבר אינו שלילי בלבד.
ברנר לא סלח לתופעות הטפיליות והדקאדנטיות, ואילו אצל עגנון יש עמדה דו-ערכית. ברומאן האפי הגדול שלו "תמול שלשום" (חלקים ממנו החלו מופיעים מ-1931, וכולו התפרסם בספר ב-1945) – ירושלים מתוארת בעיני הכלב בלק בצורה די אירונית וביקורתית, גם בחלקה הלא-יהודי, אך מצד שני ישנה השיבה המאוחרת, הטראגית, של גיבורו יצחק קומר אל החורבות האלו, כלומר ההווייה של היישוב הישן.
לאחרונה קיימת מגמה לריהאביליטאציה של היישוב הישן, החרדי, שהתנגד לעליות הראשונות וליישוב ארץ-ישראל. לאחרונה נשכחה האיבה, ועלתה כמין קיצוניות אחרת. לאחרונה נאחזים בעובדה שישבו יהודים כאלה בארץ, שהיתה רציפות כמעט מלאה של יישוב יהודי דתי בארץ-ישראל, ואפילו אלה שלושת אלפים יהודים לערך שחיו בארץ בראשית המאה ה19-, חיו במסכנות ובחוסר-כל תודעה לאומית מסוג זה שמשייכים להם כיום. פתאום נאחזים, למטרות ציוניות-כביכול, באנשי היישוב הישן, אשר לא נחשבו בעיני ראשוני הציונים מאחר שאנשי היישוב הישן ראו את עצמם בארץ-ישראל, ומבחינתם בצדק – כמי שנמצאים עדיין במצב של גלות, של טרום-גאולה, ולא הכירו בגאולת העם וביישוב הארץ על פי הציונות המעשית והמדינית. אך בעיני אנשים מסויימים, עצם עובדת ישיבתם בארץ של יהודים לאורך הדורות מבססת כביכול את זכותנו על הארץ כיום, ולכן צריך להעניק לתופעה של היישוב הישן משקל שכלל לא היה לה. ומצד שני מיטשטשת העובדה שמרביתו של העם אכן היתה בגלות מאות ואלפי שנים.
אכן, ריהאביליטאציה מסויימת נחוצה, כי היישוב הישן לא היה כה שלילי וטפילי. על כל פנים, לא יותר מרבים בינינו החיים בקירבנו כיום. אבל מדוע להגזים ולעשותם ציונים-כביכול ולטשטש לגמרי את החזון הציוני, שעה שהכל נעשה לפתע ציוני?
בימינו זוכה היישוב הישן לריהאביליטאציה. אך בתקופת העלייה השנייה, היישוב הישן היה לא-נחשב מפני שלא היה ציוני במהותו, והיה צדק בגישה השלילית כלפיו. כיום מסתירים את העובדה שאנשי היישוב הישן, גם אלה שמשפחותיהם חיו בארץ במשך דורות אחדים, לא חשבו על תקומה לאומית. להיפך, התנגדו לה.
לכן היתה כלפי יישוב ישן וחרדי זה התנשאות מצד צעירי העלייה השנייה, שראו עצמם יותר מתקדמים, יותר אינטלקטואלים, יותר אנשי העולם, ופה הם פוגשים מצד אחד ביהודי ה"חלוקה" וה"כוללים", שבעיניהם תכלית הישיבה בארץ הקודש היא לימוד תורה, ומצד שני בדור של איכרים, דור שדומה שהולך ומתנוון בתוך סביבה ערבית, במושבות המבוססות על עבודה ערבית ומלאות בפועלים ערבים שלעיתים גם גרים עם משפחותיהם בחצרות האיכרים.
ואילו היחס של אנשי העלייה השנייה אל הדור הצעיר של בני האיכרים, שגדל במושבות – היה דו-ערכי. מי שראה את הדברים בצורה רומאנטית רצה לראות כך את דמות בן-הארץ, העברי, היהודי החדש. הרומאן "נדודי עמשי השומר" (הוצאת מצפה, 1929) של יעקב רבינוביץ הוא אולי הרומאן הרלוואנטי ביותר לסוגייה זו. יעקב רבינוביץ היה איש העלייה השנייה. את הרומאן כתב לאחר-זמן, בשנת 1929, כלומר, הספר שייך לספרות שנכתבה לא בתקופת העלייה השנייה ממש, אלא על אודותיה. ממרחק, רבינוביץ מעלה בגיבורו דמות של שומר שהוא גם בן-הארץ, עמשי, המצטרף לאירגון "השומר" ולאנשי העלייה השנייה. כלומר, הוא בעצם גם בן-הארץ וגם איש העלייה השנייה. יש כאן ניסיון למצוא סינתיזה בין שני המחנות הללו – בין בני האיכרים לבין צעירי העלייה השנייה, באמצעות דמות חדשה של הגיבור הארצישראלי.
הרומאן של רבינוביץ מעניין אך סינטתי למדיי. לעומת זאת, כאשר ברנר כותב על בני המושבות ילידי הארץ, או על צעירי היישוב הישן – הוא מזכיר עניין משכב עם בהמה, וטראכומה (גרענת, מחלת עיניים) והומוסקסואליות והתנוונות ושקיעה ב"חולאי המזרח". ובנהמת ליבו הוא קורא ואומר, כי למען נתבולל יכולנו להישאר ברוסיה ובפולין ולהיטמע בתועבות הגויים שם, ואם זהו דיוקן הגאולה בארצנו – אין גאולה.
ישנה אפוא ביקורת חריפה, שחלקה צודקת, אך ישנה גם התנשאות של פרולטארים אינטליגנטים, ספוגי תרבות, הבזים לסימני ייחוס חיצוניים – על פני איכרי המושבות ובניהם, שתרבותם היתה קצת עיירה וקצת ראשיתה של עברית ותחושת מולדת וקצת תרבות חיצונית בבתי-הספר של הברון רוטשילד, שבהם לימדו גם צרפתית. כל אותה הווייה, שעגנון תיאר במחזה שתיית כוס התה על המרפסת בבית איכר בפתח-תקווה, ברומאן "תמול שלשום".
התלישות – כמנוף
אך בצד אותה הרגשה של ייחוד ושל התנשאות ישנה גם הרגשת תלישות נוראה המאפיינת את אנשי העלייה השנייה, וגם אנשי העלייה שלישית, מתוך ספרותם – והיא גם מובנת מאוד. פרופ' אליעזר שבייד אמר פעם, כי גדולתו של ברנר בכך שעשה את זרותו בארץ, את תלישותו – למנוף, לנושא של כתיבתו, וכך התערה בינינו כגורל, ויצירתו היא אבן-יסוד לספרות העברית בארץ. וזה אותו הלקח שהזכרתי קודם בקשר ל"מכאן ומכאן" – מי שמנסה לטייח את המציאות וליצור סינתזה או רומאנטיקה של הזדהות מזוייפת – ספרותו נעלמת עם הזמן. ומי שכותב על זרותו, על תלישותו, על תהליך התערותו – ועל אי-יכולתו לראות עצמו ציוני שלם, ארצישראלי, שורשי בפשטות ובלי בעיות – הוא שכותב ספרות אמיתית והוא גם שמכה שורשים אמיתיים בארץ.
המוות הוא שהשריש בארץ באורח סופי וטראגי את האיש שהיה כל הזמן עקור ולא שלם, והתהליך מלא לבטים. רק אחרי מותו הוא היכה שורש בל-יינתק בארצו. זה הסוף ללבטים, זה גם הגורל, וזה היה ברנר.
וכך אמנם כתב ברומאן "ימים ולילות" נתן ביסטריצקי על רצח ברנר: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."
הדמות של התלוש לא נוצרה, כמובן, רק מתוך המפגש עם הארץ החדשה-ישנה אלא הגיעה לארץ כפי שהיא, והיא הדמות הדומיננטית של הספרות העברית באותה תקופה. אך היא המשיכה את חייה בתקופת העלייה השנייה, בדמויות מרכזיות כגון אובד-עצות ב"מכאן ומכאן" ויצחק קומר ב"תמול שלשום". שני אלה לא היו דמויות סינטתיות כזו של עמשי, ואף לא דמויות שבאות לארץ חדשה ומיד הן יותר קתוליות מן האפיפיור, ומיד הן מסגלות לעצמן את הז'אנר הארצישראלי. להיפך, אלו דמויות שמתנודדות ותוהות בין קיום לכלייה, ולעיתים סופן רע ומר דווקא מפני אותה הרגשה של תלישות וחוסר מוצא.
צויין לא פעם כי אנשי העלייה השנייה היו חבורה של רווקים ורווקות. לא היתה כמעט הרגשה של משפחה. ב"נדודי עמשי השומר" מצוייה משפחה אחת של איכר בפתח-תקווה, אולי שתיים, אך כל שאר הגיבורים בספר, כולל עמשי עצמו, הם אנשים לא נשואים. רווקים ורווקות. אמנם הם אנשים צעירים, אבל איש מהם גם לא חושב להתחתן. יש להם הרגשה של עקרות, של החמצה, של "לא נוכל להקים לנו בית, כי איחרנו."
יש לכך ביטויים נוקבים מאוד אצל יעקב רבינוביץ גם בהקשר של העניין הערבי – הנה, הערבים פרים ורבים והם חיים בצורה מאוד פרימיטיבית. יונוביץ', חברו של עמשי ובן-דמותו של רבינוביץ בספר, אומר: "ונשינו ונערותינו – המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנים. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים ואיננו רוצים לחיות." (שם, חלק א', עמ' 66).
חווה וטניה הן שתי דמויות בתקופת העלייה השנייה, צעירות שנגרפו לכאן, ואחת מהן גם חוזרת לגולה. כי אכן, לא רבים באו לכאן, ומעטים מהם נישארו, והרוב הסתובבו ותהו, וחזרו כלעומת שבאו. ומשום כך, בין השאר, היתה הרגשה של תלישות ושל עקרות, של חוסר המשך. זו הרגשה שכדאי להדגיש אותה, כי ישנה חוקיות מסויימת בדברים הללו. כי כאשר משקיפים על התקופה הזו ממרחק השנים ישנה אידאליזאציה לא מעטה – בין אם היא נוסטאלגית ובין אם היא וולגארית או בידורית או שתיהן כאחת. כמו בתוכניות אחדות בתיאטרון ובטלוויזיה. פתאום הדברים כולם ניראים יפים. וכמאליה עולה אז ההשוואה והקינה – איפה אנחנו לעומתם, כאילו מדובר היה בימים של זהב ולא של רעב.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד: לפעמים אני שואל את עצמי כמה אנשים עדיין יש כיום שהנושאים האלה מעניינים אותם – או שפשוט אני הארכתי ימים כדי להמשיך לחיות ולדעת את הדברים האלה כאילו אירעו אתמול – גם אם הם אירעו ברובם לפני הולדתי אבל הם חלק מתולדות משפחתי בארץ כך שבמידה מסויימת אפשר לומר שאני גם היסטוריון נידח של הספרות העברית בארץ-ישראל?