* התגובה האחראית – הצעתו של טראמפ לישראל, לתת לחמאס אולטימטום – שחררו את כל החטופים עד שבת ב-12:00, ולא – נחדש את המלחמה, היא התגובה הצודקת ביותר לתרגיל של חמאס.
התגובה של נתניהו פחות צודקת אבל היא התגובה האחראית – אולטימטום לחמאס להחזיר חטופים עד שבת ב-12:00, כלומר את החטופים שאמורים להשתחרר על פי העסקה, ולא – נחדש את המלחמה.
מיותר להסביר למה הצעתו של טראמפ צודקת יותר. מה צודק יותר מדרישה לקבל את כולם עכשיו? הבעייה היא, שזהו הימור של "הכול או לא-כלום." ובהימור כזה, אנו עלולים להישאר בלא-כלום ואולי לאבד סופית את כל החטופים.
לעומת זאת, האולטימטום של נתניהו לחמאס פחות צודק, אך אחראי. אתם חתומים על עסקה, אנחנו מילאנו את חלקנו ושילמנו מחיר כבד מאוד, לא ניסחט באמצע העסקה. אתם מחויבים לשחרר שלושה חטופים בשבת. אם לא תעשו כן, זו הפרת בסיס העסקה, בנוסף להפרות שהיו עד כאן, ובמקרה כזה הפסקת האש בטלה ומבוטלת.
האם הדבר יוריד את חמאס מן העץ? אצל הברברים הללו אין לדעת, אבל אני אופטימי.
לאחר שחרור השלושה בשבת, יש להפעיל לחץ כבד לשיפור תנאי העסקה והקדמת שחרור שאר החטופים ולחתור לשלב ב' ובו לדרוש את שחרור כל החטופים בפעימה אחת.

* הערה זו נכתבה ביום רביעי. בשבת נוכחנו שאכן, תגובת ישראל הורידה את חמאס מהעץ. אך גם האולטימטום של טראמפ היה משמעותי.

* אילו הוא רצה לטרפד – בחלוקה האוטומטית בין ביביסטים לרל"ביסטים, אני, כמתנגד לנתניהו, אמור לדקלם את דפי המסרים שלפיהם נתניהו מטרפד את שחרור החטופים. וכעת, הוא עושה הכול כדי לטרפד את שלב ב', ואולי גם את המשך שלב א'. וכבר קראתי שהוא רוצה שהחטופים ימותו, כי כשהם חוזרים במראות כמו בשבת שעברה, זה פוגע בו אלקטורלית.
אני אכן מתנגד לנתניהו, אך איני אוטומט ואף פעם לא הייתי אוטומט, ומתחילת המלחמה אני שולל את הטענה הזו, שהיתה למוקד המרכזי של ההתנגדות לנתניהו. דווקא השבוע האחרון מוכיח בעליל את צדקת הערכתי.
אילו נתניהו רצה לטרפד את העסקה, חמאס סיפק לו השבוע עילות לעשות כן על מגש של כסף. האיחור של שעות רבות בפרסום השמות בשבוע שעבר, לאחר מכן העיכוב בשחרורם, ואז הטקס המשפיל והמראה המזעזע של החטופים המורעבים, כל אלה ממש הזמינו תגובה ישראלית, כמו דחייה בשחרור המחבלים או בנסיגה מציר נצרים והסלמה הדדית של המשבר בתגובות ותגובות שכנגד. נתניהו בחר לנשוך שפתיים ולהבליג כדי שהעסקה לא תתמסמס. ומעל הכול, הודעת חמאס שלא ישחררו את האסירים בשבת, שפורסמה לאחר הנסיגה מציר נצרים, היתה עילה בלתי רגילה לפוצץ את העסקה, כאשר הפיצוץ הוא באשמת חמאס. הרי ניתן היה בתגובה לכבוש מחדש את ציר נצרים. אפשר היה לחדש את המלחמה, כי תכלית הפסקת האש מבחינתנו – שחרור החטופים, בוטלה. עובדה. הוא לא עשה כן.
יתר על כן, אחרי שטראמפ יעץ לו בפומבי להטיל אולטימטום עד שבת ב-12:00 לשחרור החטופים כולם, ואילו עשה זאת, זה היה בגיבוי של מעצמת העל, ואילו האיום אכן היה מחזיר את כל החטופים, הוא יכול להתגדר בכך כניצחונו הגדול; הוא לא רצה לקחת סיכון, שמא הצהרה כזו תטרפד את העסקה, וכל דרישתו היתה שחרור החטופים שיועדו לשחרור בשבת.
אפשר לחלוק על אופן ניהול המו"מ; לטעון שנכון היה לנהוג כך ולא אחרת בשלב זה או אחר של המו"מ. אני חושב שהשגיאה החמורה היתה הסכמתנו לכך שקטאר תוגדר "מתווכת". אך הטענה שהוא אינו רוצה בעסקה היא פשוט שקר.
נתניהו מספק לנו, למרבה הצער, הרבה מאוד סיבות לביקורת. אין צורך להוסיף על כך טענה שקרית ונבזית כזו.

* מנופי לחץ על חמאס – טראמפ משיא עצות לישראל (שזה בסדר גמור, אם הוא לא היה עושה זאת בפומבי), אך במקרה הזה, דווקא בידיו של טראמפ לעשות מעשה כדי לשבור את חמאס. קטאר, "המתווכת ההוגנת", היא הפטרון של חמאס. יותר משחמאס הוא פרוקסי של איראן, הוא פרוקסי של קטאר. לארה"ב יש מנופי לחץ כבירים על קטאר, עד כדי סיכון ממשי לקריסתה הכלכלית בזמן קצר. אם קטאר תדע שהיא עלולה לשלם את המחיר, בתוך יום חמאס ישחרר את כל החטופים ללא תנאי.
השאלה היא האם טראמפ ינהג כמנהיג העולם החופשי, ויעדיף את שלום העולם על האינטרסים העסקיים הפרטיים שלו.

* האם הם ישחררו את כולם? – אני נתקל בימים האחרונים בהערכה, שעל פיה בכל מקרה חמאס לא ישחרר את כל החטופים, אלא ישמור בידיו את חלקם כתעודת ביטוח.
אין זה מן הנמנע שהתרחיש הזה יתקיים. אבל הוא נשמע לרוב כנימוק נגד העסקה, ולכך אני מתנגד, משתי סיבות. האחת, היא שמדובר בהערכה, ולא בטוח שהיא נכונה. האם נכון לאבד את כל החטופים בגלל הערכה, שאולי היא שגויה? השנייה, היא שגם אם ההערכה הזאת נכונה, הרי שכאשר נגיע לכך, נחדש את המלחמה בכל העוצמה. עדיף להגיע לכך כאשר מיספר רב ככל האפשר של חטופים כבר יהיו בידינו.
דבר אחד חייב להיות ברור – אם חמאס יטענו שאינם יודעים היכן נמצא חטוף פלוני או היכן נקבר חטוף אלמוני, הם ישקרו. טענה כזו היא הפרת ההסכם ועילה למלחמה (אף שבעיניי אין צורך בעוד עילה. בכל מקרה יהיה עלינו לחדש את המלחמה).

* הומניטרי תמורת הומניטרי – בחודשים הראשונים למלחמה, הרביתי לכתוב נגד אספקת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. זו לא היתה התנגדות עקרונית להעברת סיוע לאוכלוסייה אזרחית של האוייב בזמן מלחמה, אלא התנגדות לסיוע כזה, שעה שהחטופים שלנו נמקים במנהרות. הרעיון היה "הומניטרי תמורת הומניטרי". הם יעבירו לנו רשימה מסודרת עם שמות כל החטופים ומצבם – בתמורה יקבלו מעט סיוע. הם יאפשרו לצלב האדום לבקר את החטופים ולספק להם תרופות – נרחיב את האספקה. הם ישחררו את הנשים, הילדים והזקנים – יקבלו תוספת משמעותית. ישחררו את כל החטופים – יקבלו סיוע מלא.
הסיבה העיקרית לכך שזה לא נעשה הייה הלחץ האמריקאי הכבד וחולשתו של נתניהו והקושי שלו לעמוד בלחצים. אך בדיון הציבורי, נשמע טיעון חזק נגד המצור: יש לנו שם חטופים. אם נרעיב את עזה, גם לחטופים שלנו לא יהיה אוכל.
וכך, במשך למעלה משנה פיטמנו את חמאס בשיירות יומיומיות של משאיות עמוסות כל טוב ובדלק לתדלק את לחימתו. הסיוע הזה מנע את כניעת חמאס, הנציח ואף חיזק את שליטת חמאס ברצועה, כי העזתים היו תלויים בו ללחם בעבור ילדיהם. והחטופים? החטופים הורעבו.

* תעלול ילדותי – הלבשת המחבלים המשוחררים בטרנינגים תעמולתיים, היא תעלול דבילי ואינפנטילי. התחלנו לקבל השראה מתעלולי חמאס?

* זה הבית שלהם? – התגובות הפלשתינאיות והערביות על תכנית טראמפ מעניינות. הם דוחים זאת מכל וכל, אבל מעניין הטיעון המרכזי: "זה הבית שלנו. לעולם לא נעזוב את אדמתנו" וכו' וכו'.
רגע, רגע. משהו לא מובן לי. זה הבית שלהם? עזה? מעניין. הרי ב-1994 ישראל העבירה לשליטתם 90% משטח רצועת עזה וב-2005 את יתרת השטח. כל העולם עמד בתור להשקיע ברצועה מיליארדים כדי להפוך אותה ל"סינגפור של המזה"ת". אבל זה לא עניין אותם. הם לא רוצים להיות בעזה. הם רוצים "שיבה". ולכן הם המשיכו להילחם. ולכן הם יצאו ל"צעדות שיבה", "הפגנות שיבה", עודדו "משט שיבה" וכו'. הרי עזה אינה ביתם, אלא "מחנה הפליטים" שלהם. הם פליטים, לא?
מאז מלחמת השחרור, שבה הם ניסו להשמיד את היישוב היהודי וסיימו בתבוסה קשה, טיפחו הערבים את אתוס ה"פליטים" וה"שיבה", כמוקד להנצחת הסכסוך.
זה הבית שלהם? אחלה. זה עשוי להיות בסיס לפתרון הסכסוך. הסכמה שאין "זכות שיבה" ולא תהיה "שיבה". הסכמה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום בארץ ישראל. סגירת יוניפי"ל. פירוק מחנות הפליטים בעזה, ביו"ש, בירושלים, בירדן, בלבנון ובסוריה. מתן אזרחות לפלשתינאים בירדן, סוריה ולבנון. הפליטים הפלשתינאים היחידים הם פליטי המלחמה הנוכחית בעזה. נציבות הפליטים של האו"ם תשקם אותם במקומם ברצועת עזה, או תסייע להם להשתקם במדינות ערב האחרות, בתוך הזמן הקצוב לשיקום פליטים, כמקובל בכל העולם (שנים ספורות). תוכניות הלימודים של הפלשתינאים ישונו ברוח ההכרה הזאת.
כשכל זה יקרה, יהיה סוף סוף פרטנר למו"מ על שלום וסיום הסכסוך.

* בין עקירה למעבר דירה – לרשימת תומכי תכנית טראמפ הצטרף במפתיע ירון לונדון, שפירסם רשומה נלהבת בפייסבוק בעד הרעיון. מה שהפתיע אותי אף יותר היה המשפט הבא: "יוזמתו של טראמפ אינה ראויה לכינוי הגנאי 'טרנספר' יותר מאשר מבצע סילוקם של אלפי יהודים מיישוביהם בסיני ובגוש קטיף." הוא אף הציע תשלום של מיליון דולר לכל משפחה פלשתינאית שתעזוב את עזה, כגובה הפיצוי שקיבלה, על פי חישוב שערך, כל משפחה שנעקרה מגוש קטיף.
אני חולק על ההשוואה. בניגוד להצעת טראמפ להגירה חופשית של פלשתינאים מרצועת עזה, ההתנתקות היתה גירוש בכוח.
נזכרתי במאמר שפירסם לונדון בתקופת המאבק על הגולן ("העם עם הגולן") בשנות ה-90, שבו הוא הציע לא להתרגש מהדיבורים שלנו נגד עקירתנו מהגולן, כי מדובר בסך הכול במעבר דירה, והוא עצמו עבר דירה כמה פעמים בחייו ולא קרה כלום. כתבתי אז בתגובה, שההבדל בין עקירת יישובים למעבר דירה, הוא כמו ההבדל בין אונס ברוטלי לבין זוג אוהבים המתנים אהבים.

* על חורבות האו"ם – לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה ובראשן שואת העם היהודי, קמו האו"ם והמוסדות הבינלאומיים שלו, כדי למנוע מלחמות, לקדם את השלום בעולם, את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם. הרעיונות שבבסיס האו"ם הם הנעלים ברעיונות. אלא שהאו"ם כבר עשרות שנים מייצג את היפוכן.
בשם הדמוקרטיה, האו"ם מתנהל כפרלמנט עולמי, עם זכות הצבעה לכל מדינה. אבל רוב מדינות העולם הן דיקטטורות חשוכות. וכך, הארגון היה לארגון שדיקטטורות חשוכות מובילות אותו.
מלכתחילה הסכנה הזאת נלקחה בחשבון, ולכן המוסד בעל הסמכויות – מועצת הביטחון, אינו דמוקרטי, ויש בו זכות וטו למעצמות.
ישראל, המדינה היהודית, היא מיום הקמתה מושא השנאה והגזענות של רוב מדינות האו"ם. וכך, מועצת זכויות האדם הפכה לארגון אנטישמי קיצוני וחולני, שכמעט כל פועלו הוא נגד הדמוקרטיה הישראלית. וכך, בית הדין הבינלאומי בהאג, הפך לטריבונל אנטישמי, כלי שרת בידי ארגוני ג'יהאד וג'נוסייד נגד מדינת ישראל. וכך גם ארגוני האו"ם האחרים.
האו"ם מבטא ריקבון איום ונורא ולמעשה הוא איבד מזמן את זכות קיומו. פירוקו יהיה טוב יותר לשלום העולם מקיומו. על חורבותיו, נכון יהיה להקים מאפס ארגון שלום עולמי, שמנוהל בידי העולם החופשי ויפעל באמת ובתמים בעד השלום, החירות, הצדק וזכויות האדם.

* חזון בלהות – הרשת מוצפת בסרטון של אחינועם ניני ומירה עווד, זמרת ישראלית וזמרת פלשתינאית (עווד היא במקור ערבייה ישראלית, אך כך היא הוצגה בסרטון), שרות יחד בפסטיבל סן-רמו את "אימג'ן" של ג'ון לנון בעברית, ערבית, אנגלית ואיטלקית. שתיהן זמרות נפלאות, השיר יפה, אבל... בואו, הרי התפוצה אינה נובעת מהתפעלות אמנותית, אלא זו הפצת מסר.
מה המסר של השיר? לכאורה, חזון השלום. ואני סולד מהמסר של השיר. למה? מדוע אני מתנכר לחזון השלום? איני מתנכר כלל לחזון השלום. נהפוך הוא. חזון השלום שלי הוא חזון אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם – לְמַזְמֵרוֹת. לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
החזון הזה הוא היפוכו המוחלט של "אימג'ן" הג'ון לנוני. כאן מדובר בשלום בין עמים, שלא יישאו זה אל זה חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. זהו חזון של ריבוי ופלורליזם. ראו כמה פעמים מוזכר בתוך שלושה פסוקים הריבוי הרב לאומי: "כל הגויים", "עמים רבים", בין הגויים", "לעמים רבים", "גוי אל גוי". האנושות תהיה מלאה בעמים, בשפות ובתרבויות, שיחיו אלה עם אלה בשלום, כך שניתן יהיה לכתת את החרבות והחניתות לאתים ולמזמרות. ועם ישראל יהיה אור לגויים, שיישאו אליו את עיניהם ויקבלו ממנו השראה, אך יישארו עמים עצמאיים, עם תרבויות ושפות שלהם.
ומה חזונו של ג'ון לנון? חזון של אחידות. מחיקת עמים, מחיקת תרבויות, מחיקת גבולות, מחיקת שפות; כור היתוך של כל האנושות לעיסה אחת, עם צבע אחד וגוון אחד. מבחינתי, ביטול הלאומים כמוהו כביטול המשפחות. כל אדם הוא מיקרון חופשי בתוך האנושות. הרי זה חלום בלהות. בעיניי, באותה מידה, החזון של ג'ון לנון, עם כל הכבוד לאחינועם ניני ומירה עווד וגם ללנון עצמו, הוא חזון בלהות.

* בין ריח לראיות – ציוץ של רונן צור, ביום שלישי: "זה היום וזה הזמן שבו אמורים ראשי האופוזיציה לעלות על פודיום ב-20:00 ולדרוש חקירת שב"כ נגד נתניהו ויועציו בחשדות החמורים ביותר של סיוע ישיר למדינה, שעומדת אחרי האויב הרצחני והשטני ביותר שידעה המדינה. אם לא יעשו זאת, אין להם יותר זכות או מנדט להישאר בתפקיד. תם ונשלם תפקידם."
זה ציוץ פופוליסטי, שישלהב את הבייס הקפלניסטי, אבל הוא רק משחק לידי הביביסטים ופוגע לא רק בראשי האופוזיציה, אלא לא פחות מכך ביועמ"שית ובפרקליט המדינה.
פוליטיקאים אינם נותנים לשב"כ הוראה את מי לחקור ועל מה. אם יש ראיות המספקות קצה חוט לחקירה, חזקה על היועמ"שית שהיא תורה לחקור. אגב, ייתכן שהיא כבר הורתה ומתקיימת חקירה סמויה.
טוב, ביום שלישי ב-20:00 התברר שראשי האופוזיציה לא נשמעו לאולטימטום של רונן צור. האם הוא כבר פיטר אותם?
ולגופו של "הקשר הקטארי" – גופי המקצוע פועלים על פי ראיות, לא על פי ריח. אבל הריח... הריח... חיריה, בימיה הרעים ביותר, הדיפה ריח ניחוח לעומת הריח הנודף מן הפרשה.

* הלבנת הטבח – יחצ"נות להלבנת קטאר, כמוה כיחצ"נות להלבנת חמאס, כמוה כיחצ"נות להלבנת טבח 7 באוקטובר.
חזקה על היועמ"שית, שלמרות מסע ההפחדות, האיומים, ההשפלות וההסתה נגדה, היא תורה על חקירת הפרשה.

* נתניהו צודק – אני מזדהה בכל לבי עם כל מילה שנתניהו היה אומר, אילו שלושה מאנשי הלשכה של ראש הממשלה לפיד, הקרובים אליו, היו מקבלים בזמן מלחמה כסף קטארי תמורת קמפיין להלבנת האוייב הקטארי בעולם.

* כך נוהג מנהיג – בבוקר ה-24 באפריל 1974 פרצו שוטרי הביטחון של מערב גרמניה לביתו של גינתר גיום ועצרו אותו בחשד לריגול למען מזרח גרמניה.
גיום היה עוזרו האישי של קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט. ימים אחדים לאחר מכן, התפטר ברנדט מתפקידו. איש לא חשד בברנדט, שהוא ידע, לא כל שכן, שהוא היה מעורב. אבל ברנדט הבין מהי מנהיגות ומהי אחריות. הוא לקח אחריות והתפטר. גיום הורשע כסוכן השטאזי וישב שנים בכלא, עד שחרורו בעסקת חילופי אסירים בין הגרמניות.
משום מה נזכרתי בפרשה הזאת פתאום.

* כתובת נאצה – כתובת נאצה צוירה ליד ביתו של יעקב ברדוגו. זה מכוער מאוד.
ברדוגו עצמו הוא כתובת נאצה מהלכת. זה מכוער מאוד מאוד.

* ג'יהאדיסטים לייט – בזמן האחרון ביביריון המיקרופון ברדוגו ממקד את חיציו ביריב לוין, קרעי ושות'. בעיניו הם חנונים, כי הם לא הולכים עד הסוף בג'יהאד נגד מערכת המשפט בישראל ונגד מדינת החוק. הם, בעיניו, ג'יהאדיסטים לייט.

* גימטריה – אין לי סבלנות לחפש גימטריה תואמת ל"שלמה קרעי פסיכופט".

* הברית הטבעית – מנהיג דגל התורה הרב דב לנדו יצא בשבוע שעבר במתקפה חריפה על הציונות: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה, היו מכבדים אותם. אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים. הציונות הביאה עלינו אסונות. בציונות הדתית נהרגים כי הרבנים שלהם מלמדים אותם תורה מעוותת... הציונות הייתה כאילו שהם יצילו את העם היהודי, והם הביאו את האסונות הגשמי, לא רק הרוחני, לעם ישראל. אף פעם הערבים לא כל כך שנאו."
לא במפתיע, דברי הבלע האנטי ציוניים הללו הדהדו ברח' שוקן. המרגלת ענת קם יצאה מגדרה מהתלהבות מהשותף האידיאולוגי. "הדברים האלה של הרב לנדו אמורים לפרוט על ליבו של כל מתנגד משיחיות, של כל מי שמאס בשיח המיליטריסטי ושל כל מי שדוגל בקיום משותף עם הערבים בחלקת הארץ הקטנה הזאת... למחנה הליברלי... הושטת יד כנה ואמיתית לחברה החרדית. כן, גם במחיר הגיוס, גם במחיר הפרדה מסוימת באקדמיה, גם במחיר חריקת שיניים על פשקווילים עם דיני צניעות לילדות שמתאימים לשלטון הטאליבן. החרדים, שמבינים שהלאומית הורגת את היהדות, מילולית, הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן. ודווקא ככל שהחרדים יותר קיצוניים ויותר בדלניים... עלינו לחבק את מסרי הבדלנות האלה, לא לנסות לשלב את החרדים בכוח בחברה, שאינם מעוניינים להשתלב בה ובאופן שאינם מעוניינים להשתלב באמצעותו... תמיכה של המפלגות החרדיות בהסדר מדיני ארוך טווח עם הפלסטינים תצמצם את הצורך בשירות צבאי ותשחרר את כולנו מהמאבק קצר הרואי לשוויון בנטל... הם הם הפרטנרים שלנו. לא הסרוגים."
הסרוגים והחילונים לחמו ולוחמים כתף אל כתף על הגנת המולדת ונגד המחבלים שביצעו בנו את הטבח הנורא. אבל מבחינת המרגלת הם האוייב של ה"ליברלים". השותפים הטבעיים הם המשתמטים, ותמיכת השמאל במאבק לגיוסם הוא קצר רואי. החרדים הם בעיניה הפרטנרים להסדר ארוך טווח עם הפלשתינאים. איזה הסדר? כנראה ברוח דבריו של הרב לנדו: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה," כלומר שאנחנו נהיה יהודוני חסות של הסינווארים.
ובאמת, החרדים קרובים בהשקפת עולמם יותר למרגלת, שבעיניה הלאומיות הורגת את היהדות, מאשר לציונים לאומיים. אבל הם כרגע בברית עם המחנה, שללא בושה ובחוסר מודעות עצמית קיצוני, מכנה את עצמו... "לאומי".

[אהוד: ידעתי שהיא מרגלת אבל לא ידעתי שהיא אידיוטית].

* להמחיש את האבסורד – טראמפ מינה מכחיש קורונה מתנגד לחיסונים לתפקיד שר הבריאות.
כדי להמחיש את האבסורד... זה כאילו שבישראל ימונה לתפקיד שר המשפטים... אני מחפש דוגמה קיצונית... נניח יריב לוין.
או שנמנה ראש כנופייה, עבריין מועד מנעוריו, נניח איתמר בן גביר, לשר לביטחון פנים.
או שעופר כסיף ימונה לשר הביטחון.

* רעיון לא רע – מסתבר שהסיפור של טראמפ על אספקת הענק של קונדומים לרצועת עזה היה פייק.
אבל בינינו, הצפת עזה בקונדומים דווקא יכולה להיות רעיון לא רע.

* זיונים זה לא הכל – בצרור הקודם ציטטתי קטע מנאום של בן גוריון ובו המשפט: "בוודאי רבים מכם זוכרים את 1929, כאשר האנגלים זיינו את כל הפקידים האנגלים 'קראמע יעוורעיעוו' (לאַפּוֹקֵי היהודים)" כלומר, חוץ מהיהודים.
וזה הזכיר לי את הסיפור הבא, שסיפר יצחק נבון, הנשיא החמישי של ישראל. בן גוריון נאם באסיפת בחירות, ודיבר בהרחבה על מירוץ הזיון במזה"ת. אחרי הנאום הוא שאל את ראש לשכתו, יצחק נבון, מה כל כך הצחיק את הקהל כשהוא נאם. נבון נאלץ להסביר לו את עובדות החיים.
וכמובן שאי אפשר לשכוח את הקטע המבריק מספרו האלמותי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך":
"מר בגין לגם שתיים-שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע ראשו שלוש-ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או מקונן והחל למנות בקול מר ומאשים כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
'הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר!'
'בולגנין מזיין את נאצר!'
'גי מולה ואנותני אידן מזיינים את נאצר!!'
'כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!'
פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל:
'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?'
דומיית-תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!'
... בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ונעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק."
והילד הזה הוא עמוס עוז עצמו, כמובן.
אגב, פרופ' דוד אסף הוכיח, בבלוג שלו עונ"ש (עונג שבת), שבתקופה שעליה כתב עוז, נאצר, אייזנהאואר, בולגנין, גי מולה ואנתוני אידן עוד לא היו בשלטון במדינותיהם. אבל למה לתת לעובדות להרוס סיפור יפה? זו חירות הסופר.
על טבנקין מסופר, שכאשר אמר בנאום ש"ראסיה מזיינת את מצרים" והקהל פרץ בצחוק, הוא הגיב: "מה אתם צוחקים? אתם חושבים שאני לא יודע שאומרים רוסיה?"

[אהוד: דעתי על עמוס עוז – כמעט כל דבר אמיתי שהוא אמר לא היה חדש וכמעט כל דבר חדש שהוא אמר לא היה אמיתי."

* ביד הלשון: יראון – רשת הפנימיות החקלאיות של השומר החדש "אדם ואדמה" הקים השנה פנימייה חדשה בעוטף עזה, בשדה ניצן. בשנה הבאה תקום פנימייה בגליל העליון, ביישוב מפונה שחזר. מדובר בקיבוץ יראון. זו הפנימיה השביעית של הרשת והשנייה בקיבוץ, אחרי אורטל.
יראון הוא קיבוץ בגליל העליון, בהרי נפתלי. הוא עלה לקרקע בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-1949, בידי פלמ"חניקים מחטיבת יפתח, ועולים ממצרים, בוגרי תנועת "דרור-החלוץ", שלחמו בחי"ש בגדוד "מוריה".
היישוב נקרא על שם יִרְאוֹן המקראית (יהושע י"ט ל"ח), מערי המבצר שבצפון נחלת שבט נפתלי. השם נשתמר בשמו של הכפר הלבנוני הסמוך ממערב, יארון, מן העֵבר השני של הגבול.

2. איך מטפלים בכאב ראש?
כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי לערוך מדי שנה, ביום השנה לרצח רבין, כנס שבמרכזו רב שיח, בסוגיות במחלוקת. באחת השנים, הנושא היה המחלוקת בנושא המשפטי. עם השותפים לפאנל נמנו השופטת בדימוס דליה דורנר והעיתונאי בן-דרור ימיני, שהיה אחד המבקרים החריפים של האקטיביזם השיפוטי.
הראשונה שהזמנתי היתה דורנר, ולכן לא יכולתי לומר לה מיהם שאר השותפים. היא גם לא ביקשה לדעת. אך כשהגיעה, ושמעה שבן דרור משתתף, היא אמרה שבשום אופן היא אינה מוכנה להשתתף איתו בפאנל.
הייתי בבעייה. רתחתי עליה. אך מה לעשות? לשלוח הביתה שופטת מכובדת שהיא גם אישה מבוגרת, בעשור השמיני לחייה, שהגיעה מהמרכז? אין לי בעייה שהיא תדבר בנפרד, אך לא נעים מבן דרור. אני גם לא רוצה שייפגע. ואנו גם חברים. אבל כשסיפרתי לו, בדחילו ורחימו, הוא היה הרבה יותר "קול". "אין בעיה. שתדבר בנפרד, אני לא נפגע." ניגשתי אליה כדי לומר לה שיש פתרון, אך היא הקדימה אותי ואמרה שהיא חוזרת בה ותופיע יחד עם בן דרור. וכך היה.
כל הסיפור הזה לא נועד, אלא להציג את תחושת ההיבריס שהיתה בקרב שופטי בג"ץ ואת האטימות המוחלטת שלהם לביקורת והשלילה של כל הצעת תיקון. הרי אי אפשר להאשים את בן דרור בבוטות, בגסות רוח. הוא בסך הכול מבקר חריף, אך מכבד את בית המשפט. אך זו היתה הרוח בבג"ץ. כך, כאשר מונה פרופ' דניאל פרידמן, מבקר נוסף של מערכת המשפט, לשר המשפטים, עם כוונה לערוך רפורמות מתונות בהרבה מזו של יריב לוין, הוא התקבל בהתנגדות בוטה, ששיאה היה בדבריו של השופט בדימוס מישאל חשין, שהזהיר: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי… אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו."
הנה דברים שכתבתי במאמר בעקבות דבריו: "האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש 'הבית' שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים."
ואכן, הביטוי הבוטה ביותר לאותה גישה, היה סירובו העקשני של הנשיא ברק למנות את המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני, פרופ' רות גביזון, ענקית המשפט, בטענה ש"יש לה אג'נדה." וכי לו אין אג'נדה? כוונתו היתה, שיש לה אג'נדה אחרת משלו. והרי מגוון דעות רק מוסיף ברכה, בוודאי כאשר מדובר באדם כרות גביזון. אילו היתה בהרכב, היו בבית המשפט העליון שני ענקי משפט, ברק וגביזון, שני מוקדים שונים, שהיו מפרים זה את זה ומאזנים זה את זה.
מציטוט דבריי, אפשר להבין היכן אני עומד במחלוקת על האקטיביזם השיפוטי ועל המשפטיזציה של ישראל. זו היתה עמדתי אז וזו עמדתי היום. מאמרים ברוח זו כתבתי כבר מאמצע שנות התשעים. סברתי, וזו דעתי גם היום, שעל בית המשפט למעט בביקורת שיפוטית על החקיקה. אמנם בית המשפט פסל מעט מאוד חוקים, אך עצם העובדה שהוא דן בהם, הגם שדחה את העתירות, היא בעיניי האקטיביזם השיפוטי. התנגדתי גם להתערבות בהחלטות מדיניות של הממשלה, כמו ביטול החלטתו של ראש הממשלה נתניהו לסגור את אוריינט האוז, משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. הגישה של "הכול שפיט," "מלוא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין עומדת לביקורת שיפוטית" וכל האמירות מסוג זה של ברק, היו מנוגדות לחלוטין לדעתי ויצאתי נגדן שוב ושוב.
ועם זאת, תמיד רחשתי כבוד רב לבית המשפט, לשופטים, בוודאי לשופט ברק. ראיתי במחלוקת אתם מחלוקת עניינית, לשם שמיים, בין שתי אסכולות מקובלות במערב. תמכתי ברפורמות במשפט, כמו רוב הצעותיו של פרידמן, אך לא בשפיכת התינוק עם המים. דוגמה לרפורמה שהביאה לשינוי דרמטי, היתה התיקון של גדעון סער לדרך בחירת השופטים לבית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים. סער הצליח לגבש הסכמה רחבה, כולל של מערכת המשפט להצעתו, שבחירת שופטים לעליון תחייב רוב של 7 מתוך 9 שופטים. כביכול שינוי קטן, אך הוא שינה מאוד את פני בית המשפט העליון. כיוון שבשיטה הזו אין לאף צד יכולת וטו, מתחייבת הידברות והסכמה. וכך, בהידברות והסכמה, ובדחיפה של שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, רוב השופטים בבית המשפט העליון הם שמרנים. אין לי צל צלו של ספק, שאילו השיטה הזו היתה נהוגה קודם לכן, רות גביזון היתה נבחרת לעליון.
לצד ביקורתי, סלדתי מההסתה נגד בית המשפט ונגד השופטים ובראשם ברק, מהפצת השנאה, מהשקרים וההשמצות, מהכינוי המכוער "כנופיית שלטון החוק", מהטלת הדופי בפטריוטיות של השופטים ובעיקר מהקונספירציות ההזויות והמטורללות על "דיפ סטייט" ועל "תפירת תיקים" לנתניהו, ועל "אכיפה בררנית". ולצד ביקורתי על בית המשפט, יצאתי בתוקף נגד הרוח הזאת. התרעתי שהאקטיביזם השיפוטי יפגע באמון הציבור בבית המשפט ובמעמדו, אך מכאן ועד אותה הסתה ואותן קונספירציות רב המרחק. יתר על כן, לצד התנגדותי לאקטיביזם המשפטי, דגלתי ואני דוגל בקו נוקשה וקיצוני במלחמה בשחיתות השלטונית, וזו עמדתי גם היום, ולמרבה הצער, שונאי מערכת המשפט מתגלים שוב ושוב כחובבי שחיתות ומעריצי מושחתים.
ההבדל בין ההתנגדות שלי ושל אנשים בדעתי לבין ההתנגדות של יריב לוין, רוטמן וחבריהם, אינה רק בסגנון, אלא במהות. מי שמכבד את מערכת המשפט אך חלוק על הגישה האקטיביסטית, יתמוך ברפורמות לשיפור המערכת ותיקון פגמיה. מי ששולל מן היסוד את המערכת ואת אנשיה, מפיץ בדותות וממציא קונספירציות או סתם מאמין להן, ירצה במהפכה רדיקלית שתעקור את המערכת מן השורש. אני דוגל ברפורמה קונסטרוקטיבית. יריב לוין הציע מהפכה משטרית.
לא אחת נשאלתי איך מי שכתב כל כך הרבה ביקורת על מערכת המשפט, מתנגד בכזו נחרצות ל"רפורמה", שנועדה להתמודד עם התופעות שנגדן יצאתי. אך למה הדבר דומה? לרופא שמציע פתרון לפציינט המתלונן על כאב ראש – לכרות את הראש. אגב, אם הראש ייכרת, החולה באמת יפסיק לסבול מכאבי ראש. אבל אני, אפעס, לא מתלהב במיוחד מהפתרון הרפואי הזה. אני מעדיף טיפולים מעט פחות דרסטיים.
הצעותיו של לוין – משמעותן השתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע שלה. במדינה, שבה הרשות המחוקקת, הכנסת, כל כך חלשה, ולמעשה היא אסקופה נדרסת של הממשלה השולטת בה ביד רמה, במיוחד מאז שיריב לוין היה יו"ר הכנסת, השתלטות הממשלה גם על הרשות השופטת היא איום של ממש על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן. שיטת בחירת השופטים אחרי תיקון סער היא הטובה בעולם. בה אין עוד צורך בשום שינוי. הצעתו של לוין הייתה שליטה מוחלטת שלו בבחירת השופטים. והעובדה שרוב השופטים הם שמרנים אינה מעניינת אותו. הוא אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שופטים מטעם, כאלה שהוא ישלוט עליהם, לא כאלה שיפסלו מינוי לשר בממשלה של עבריין מורשע סדרתי, שזה עתה ניצל מעונש בעסקת טיעון מפנקת שבה התחייב בפני בית המשפט לפרוש מהפוליטיקה. השופטים השמרנים אינם מספקים לו את הסחורה. הוא אינו רוצה שופטים אלא שפוטים. הוא אינו רוצה לצמצם את הביקורת המשפטית על החקיקה, אלא לתת לרוב האוטומטי של הקואליציה יכולת להתגבר ברוב של 61 ח"כים על כל פסילת חוק. וכן הלאה וכן האלה.
כאשר הציג לוין את המהפכה המשטרית הרדיקלית, הוא הסביר שזה רק הצעד הראשון מתוך ארבעה שלבים. מה הפלא שהוא קומם נגדו המוני אזרחים, שחשו בצדק שהדמוקרטיה נשמטת תחת רגליהם. גישתו הקיצונית, הליכתו עם הראש בקיר, סירובו לפשרות, הביאו לכך שהוא לא הצליח להעביר שום שינוי. והוא ממשיך. הוא נוהג כאנרכיסט כאשר הוא, שר המשפטים (!), מעז "לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון. ועל גלי ההסתה והדה-לגיטימציה לשופטים, התירוץ שבו ראש הממשלה בורח בפחדנות מחקירת מחדלו, היא "אי אמון" בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק בוחר את חברי הוועדה.
המשך דרכו של לוין יוצר אנרכיה. ח"כים שמודיעים שלא יתייצבו לחקירות בחשד לפלילים, מוסיפים לאנרכיה. האנרכיה הזאת מפוררת את מדינת ישראל. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.
אני מאמין שלא רחוק היום, שהממשלה הרעה הזאת תסיים את תפקידה, ותבחֵר תחתיה ממשלה אחרת. תקוותי היא, שהיא לא תתבצר בהגנה על הקיים, אלא תוביל את הרפורמה הקונסטרוקטיבית החשובה כל כך לתיקון מערכת המשפט ולתיקון הדמוקרטיה הישראלית.
רות גביזון, בן דרור ימיני, דניאל פרידמן, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ואחרים, הובילו את ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. בן דרור, פרידמן, אבינרי ורובינשטיין יצאו נגד המהפכה המשטרית (בינתיים השניים האחרונים הלכו לעולמם, אך שניהם הספיקו לצאת נגד המהפכה). אין לי ספק, שאילו גביזון הייתה בחיים, גם היא היתה יוצאת נגדה. וכך גם אני, הקטן. אני מייחל לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ברוח משנתה של רות גביזון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com