בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(1981-1972)
- יודה אטלס: לְפּוּצ'וּ, מַתַּת אוֹהֵב
- אֲנִי כָּאן לָשִׁיר שִׁיר תְּהִלָּה,: לְפּוּצ'וּ, יָקִירֵנוּ, וְתִיק הַקְּהִילָה;
- אָז, כְּמִי שֶׁמְּנַסֶּה לְחַפֵּשׂ אֶת הַטַּעַם,: נִסִּיתִי אֲנִי לִבְדֹּק לֹא פַּעַם
- אֲבָל יוֹתֵר מֵהַכֹּל פּוּצ'וּ יִשְׂמַח: לַחֲזֹר וּלְסַפֵּר אֶת עֲלִילוֹת הַפַּלְמָ"ח,
- הָאִישׁ עִם כִּשְׁרוֹן הַסִּפֵּר הַזֶּה הַמָּאסִיבִי: הוּא גַּם כּוֹתֵב סְפָרִים מְאוֹד אוֹבְּסֵסִיבִי,
- לְפּוּצ'וּ וְלִי יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה מִתְחַבֶּרֶת: שָׁנִים נָסַעְנוּ לַמִּפְגָּשִׁים, מֵאֵילַת עַד גּוֹלָן וְכִנֶּרֶת,
- עָלָה עַל דַּעְתִּי, כְּמַתְּנַת חֲבֵרוּת, : לַחֲרֹז אֶחָד מִסִּפּוּרָיו, בִּמְהִירוּת,
- אהוד בן עזר: ההצגה החורבן והחרא
- אורי שולביץ איננו: נפטר בניו-יורק ב-16 לפברואר
- איליה בר זאב: אך איזה יום נפלא
- אורי הייטנר: 1. צרור הערות 16.2.25
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- נעמן כהן: משיח השלום הישן-חדש
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מוטי הרכבי: קפלניסטים, יועמ״שית, אהוד ברק, יאיר גולן, יאיר לפיד, ופרקליטות. קדימה קדימה תתחילו להשתולל בכבישים, תחסמו כבישים מרכזיים ושאר הדברים שהם כבר עושים בשנים האחרונות. אז כן בבקשה תמשיכו אולי תצליחו לשכנע את סינאוור האח לא לעמוד בתנאי העיסקה ואז נוכל לפתוח להם את שערי הגיהנום.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(1981-1972)
כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם
לָאָדָם שׁוֹשַׁנַּת-שֶׁמֶשׁ
שׁוֹשַׁנַּת-שֶׁמֶשׁ
נִתְלֵית
בֹּקֶר, בֹּקֶר
עַל קִיר-חַדְרוֹ
שֶׁל אָדָם;
לְחִי-תִּינוֹק
קְרִירָה
מֵרוּחַ-לַיְלָה
נוֹגַעַת
בְּלֶחְיוֹ שֶׁל אָדָם;
עֵינֵי-אִשְׁתּוֹ
נִפְקָחוֹת לַחוֹת
לְעֻמָּתוֹ;
אֶת הַבּוֹדְדִים
עַל עַרְשָׂם –
חוֹבְקִים אַבְנֵי-הָהָר
מִמּוּל,
וְשׁוּלֵי-זְרִיחָה רְחוֹקָה
בְּרֹאשׁוֹ –
מַוְרִידָה יוֹמָם;
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
מְלַקְּקִים הֵם
דִּמְעָה יְשָׁנָה
מְלוּחָה
וְלוֹעֲסִים אוֹתָהּ –
הַטּוֹבָה.
1972
השיר נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
יודה אטלס
לְפּוּצ'וּ, מַתַּת אוֹהֵב
הֲגַם שֶׁפּוּצ'וֹ גָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּכַמָּה שְׁנוֹת אוֹר,
הוּא וַאֲנִי לְגַמְרֵי בְּנֵי אוֹתוֹ דּוֹר,
דּוֹר, שֶׁהֶחְזִיק אֶת הַמְּדִינָה שֶׁדּוֹר הָאָבוֹת הֵקִים
עַד שֶׁבָּאוּ מִי שֶׁבָּאוּ וְדִרְדְּרוּ אוֹתָהּ לְמַעֲמָקִים.
חֵלֶק מֵאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ כְּבָר נֶעֶלְמוּ אֶל הַצְּלָלִים
וְרַבִּים מֵאֵלֶּה שֶׁשָּׂרְדוּ כְּבָר עַל כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
רַק פּוּצ'וּ, מִמְרוֹם גִּילוֹ, עֲדַיִן צוֹחֵק עָלֵינוּ,
וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הוּא עוֹד יַשְׁתִּין עַל קִבְרֵנוּ.
זֶה דּוֹר שֶׁקָּרָא סְפָרִים וְהֶעֱרִיךְ תַּרְבּוּת וְאָמָּנוּת
וְהָיְתָה בּוֹ חֲתִירָה לְצֶדֶק, לְשִׁוְיוֹן וּלְנֶאֱמָנוּת.
דּוֹר שֵׁנִי לַמְּיַסְּדִים, שֶׁבְּעוֹרְקָיו עֲדַיִן נִגָּרִים
דֶּמוֹקְרַטְיָה, אַחְרָיוּת וְכָאֵלֶּה דְּבָרִים,
שֶׁשָּׁאַב מֵהוֹרָיו אֶת מִצְוַת-הָעַל:
לִפְנֵי שֶׁאַתָּה דּוֹאֵג לְעַצְמְךָ – דְּאַג לַכְּלָל.
אֲנִי כָּאן לָשִׁיר שִׁיר תְּהִלָּה,
לְפּוּצ'וּ, יָקִירֵנוּ, וְתִיק הַקְּהִילָה;
רַק אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ, בְּבַקָּשָׁה, לִמְקוֹר הַכִּנּוּי
כִּי לְסַפֵּר אוֹתוֹ שׁוּב בִּשְׁבִילוֹ זֶה עִנּוּי.
הַבָּחוּר הַזֶּה, עִם נְסֹרֶת נַגָּרִים בְּדָמוֹ,
הוּא מִן הַבּוֹדְדִים בִּבְנֵי עַמּוֹ,
שֶׁבְּכָל יוֹמוּלֶדֶת שֶׁלּוֹ אֶפְשָׁר אוֹתוֹ לְהָרִים
וּלְאַחֵל לוֹ, בְּשֶׁקֶט, עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.
הָאִישׁ, הַצָּנוּעַ כְּמוֹ פֶּרַח קִיר,
הוּא סְטוֹרִי-טֶלֶר מִזַּן מְיֻחָד וְנָדִיר,
שֶׁכְּשֶׁהוּא רַק מְכַחְכֵּחַ בִּגְרוֹנוֹ, כְּמוֹ מִצָּרֶבֶת,
מִיָּד כָּל הַקָּהָל מַטֶּה אֹזֶן קָשֶׁבֶת,
וּכְשֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְהַפְסִיק. זֶה לֹא סוֹד,
תָּמִיד הַקָּהָל יְבַקֵּשׁ עוֹד.
כִּי לְסַפֵּר אוֹתוֹ שׁוּב בִּשְׁבִילוֹ זֶה עִנּוּי.
הַבָּחוּר הַזֶּה, עִם נְסֹרֶת נַגָּרִים בְּדָמוֹ,
הוּא מִן הַבּוֹדְדִים בִּבְנֵי עַמּוֹ,
שֶׁבְּכָל יוֹמוּלֶדֶת שֶׁלּוֹ אֶפְשָׁר אוֹתוֹ לְהָרִים
וּלְאַחֵל לוֹ, בְּשֶׁקֶט, עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.
הָאִישׁ, הַצָּנוּעַ כְּמוֹ פֶּרַח קִיר,
הוּא סְטוֹרִי-טֶלֶר מִזַּן מְיֻחָד וְנָדִיר,
שֶׁכְּשֶׁהוּא רַק מְכַחְכֵּחַ בִּגְרוֹנוֹ, כְּמוֹ מִצָּרֶבֶת,
מִיָּד כָּל הַקָּהָל מַטֶּה אֹזֶן קָשֶׁבֶת,
וּכְשֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְהַפְסִיק. זֶה לֹא סוֹד,
תָּמִיד הַקָּהָל יְבַקֵּשׁ עוֹד.
אָז, כְּמִי שֶׁמְּנַסֶּה לְחַפֵּשׂ אֶת הַטַּעַם,
נִסִּיתִי אֲנִי לִבְדֹּק לֹא פַּעַם
אֶת מַנְגְּנוֹן הַסִּפּוּר שֶׁל פּוּצ'וּ-יִשְׂרָאֵל:
אֵיךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה, לַעֲזָאזֵל.
וּבְכֵן, הִנֵּה לִפְנֵיכֶם הָאַפָּרָאט:
רֵאשִׁית – לְסַפֵּר בְּאִי רָצוֹן מֻחְלָט,
כְּאִלּוּ לְדַבֵּר בִּשְׁבִילוֹ בִּכְלָל לֹא קַל
אֲבָל הוּא נִכְנַע לְבַקָּשַׁת הַקָּהָל;
לֹא, בֶּאֱמֶת, עִזְבוּ אוֹתִי, אֲנָשִׁים,
נוּ, טוֹב, אָז הִנֵּה, אִם אַתֶּם כָּל-כָּךְ מְבַקְּשִׁים.
שִׁיטָה שְׁנִיָּה שֶׁל מְסַפֵּר הַלְּהָטִים
לְשַׁבֵּץ בַּסִּפּוּר שֶׁפַע פְּרָטִים,
חֲשׁוּבִים אוֹ לֹא, כְּאִלּוּ הַכֹּל בָּדוּק,
שֶׁיּוֹצְרִים אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁכָּךְ הָיָה בְּדִיּוּק.
זֹאת, כְּשֶׁבֵּינֵינוּ, חֲלָקִים רַבִּים שֶׁסֻּפְּרוּ
הֵם צִ'יזְבָּט מָחְלָט וּמֵעוֹלָם לֹא קָרוּ.
הָלְאָה, לְמִי שֶׁטֶּרֶם תָּפַס,
לְדַבֵּר בְּקוֹל אִטִּי וּמְהֻסָּס,
כְּאִלּוּ כָּל זֶה קָרָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר
וְהוּא, הַמְּסַפֵּר, רַק בְּקֹשִׁי זוֹכֵר.
זֹאת כְּשֶׁבְּדִיקַת הַסִּפּוּר בְּמָקוֹם אַחֵר מְגַלָּה,
שֶׁבְּעֶצֶם הוּא חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ מִלָּה בְּמִלָּה.
זוֹהִי שִׁיטַת פּוּצ'וּ הַבְּדוּקָה וְהַפַּטֶנְטִית,
כְּדֵי שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂיָּה תִּשָּׁמַע אוֹתֶנְטִית.
וּבַסּוֹף, תִּשְׁמְעוּ טוֹב תַּ'קֶּטַע,
חַיָּבִים לִהְיוֹת בַּסִּפּוּר הוּמוֹר וּפּוּאֶנְטָה,
אֵיזוֹ שׁוּרַת מַחַץ לְגַמְרֵי לֹא צְפוּיָה,
רָצוּי רֶמֶז לְצִיצִי שֶׁמֵּצִיץ מֵחֲזִיָּה,
מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּפְתִיעַ וְיָּזִין כָּל מַאֲזִין
עַד שֶׁיְּמַהֵר וִיבַקֵּשׁ עוֹד סִפּוּר כָּזֶה מִין.
כֵּן, פּוּצ'וּ יְדִידִי תָּמִיד יִקְרָא הֵידָד
לִנְעָרוֹת שֶׁאֶצְלָן נָאֶה הַדָּד.
כִּי אֵין כָּמוֹהוּ יוֹדֵעַ, חָפְשִׁי-חָפְשִׁי,
לְהַעֲרִיךְ אֶת קִסְמֵי הַגּוּף הַנָּשִׁי.
אֵיךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה, לַעֲזָאזֵל.
וּבְכֵן, הִנֵּה לִפְנֵיכֶם הָאַפָּרָאט:
רֵאשִׁית – לְסַפֵּר בְּאִי רָצוֹן מֻחְלָט,
כְּאִלּוּ לְדַבֵּר בִּשְׁבִילוֹ בִּכְלָל לֹא קַל
אֲבָל הוּא נִכְנַע לְבַקָּשַׁת הַקָּהָל;
לֹא, בֶּאֱמֶת, עִזְבוּ אוֹתִי, אֲנָשִׁים,
נוּ, טוֹב, אָז הִנֵּה, אִם אַתֶּם כָּל-כָּךְ מְבַקְּשִׁים.
שִׁיטָה שְׁנִיָּה שֶׁל מְסַפֵּר הַלְּהָטִים
לְשַׁבֵּץ בַּסִּפּוּר שֶׁפַע פְּרָטִים,
חֲשׁוּבִים אוֹ לֹא, כְּאִלּוּ הַכֹּל בָּדוּק,
שֶׁיּוֹצְרִים אֶת הָרֹשֶׁם שֶׁכָּךְ הָיָה בְּדִיּוּק.
זֹאת, כְּשֶׁבֵּינֵינוּ, חֲלָקִים רַבִּים שֶׁסֻּפְּרוּ
הֵם צִ'יזְבָּט מָחְלָט וּמֵעוֹלָם לֹא קָרוּ.
הָלְאָה, לְמִי שֶׁטֶּרֶם תָּפַס,
לְדַבֵּר בְּקוֹל אִטִּי וּמְהֻסָּס,
כְּאִלּוּ כָּל זֶה קָרָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר
וְהוּא, הַמְּסַפֵּר, רַק בְּקֹשִׁי זוֹכֵר.
זֹאת כְּשֶׁבְּדִיקַת הַסִּפּוּר בְּמָקוֹם אַחֵר מְגַלָּה,
שֶׁבְּעֶצֶם הוּא חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ מִלָּה בְּמִלָּה.
זוֹהִי שִׁיטַת פּוּצ'וּ הַבְּדוּקָה וְהַפַּטֶנְטִית,
כְּדֵי שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂיָּה תִּשָּׁמַע אוֹתֶנְטִית.
וּבַסּוֹף, תִּשְׁמְעוּ טוֹב תַּ'קֶּטַע,
חַיָּבִים לִהְיוֹת בַּסִּפּוּר הוּמוֹר וּפּוּאֶנְטָה,
אֵיזוֹ שׁוּרַת מַחַץ לְגַמְרֵי לֹא צְפוּיָה,
רָצוּי רֶמֶז לְצִיצִי שֶׁמֵּצִיץ מֵחֲזִיָּה,
מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּפְתִיעַ וְיָּזִין כָּל מַאֲזִין
עַד שֶׁיְּמַהֵר וִיבַקֵּשׁ עוֹד סִפּוּר כָּזֶה מִין.
כֵּן, פּוּצ'וּ יְדִידִי תָּמִיד יִקְרָא הֵידָד
לִנְעָרוֹת שֶׁאֶצְלָן נָאֶה הַדָּד.
כִּי אֵין כָּמוֹהוּ יוֹדֵעַ, חָפְשִׁי-חָפְשִׁי,
לְהַעֲרִיךְ אֶת קִסְמֵי הַגּוּף הַנָּשִׁי.
אֲבָל יוֹתֵר מֵהַכֹּל פּוּצ'וּ יִשְׂמַח
לַחֲזֹר וּלְסַפֵּר אֶת עֲלִילוֹת הַפַּלְמָ"ח,
כְּשֶׁהוּא חָשׁ בְּסַפְּרוֹ עַל הַזְּמַנִּים שֶׁל אָז
שֶׁעָלָיו לְתָאֵר כָּל מָה שֶׁזָּז,
כִּי אִם רַק יַחֲסִיר אֵיזֶה פְּרָט בְּהֶסַּח
הֲרֵי עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יִסְלַח לוֹ לָנֶצַח:
גְּנֵבַת תַּרְנְגֹלֶת, קַפָּאפְּ, מְדוּרוֹת, קָפֶה, דִּיּוּנִים,
גַּם נֹאד שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֶחָד הַיַּשְׁבָנִים.
וְשׁוּב אֲנִי מַדְגִּישׁ אֶת הָעִקָּר לֵאמֹר
יְסוֹד מוּסָד שָׁם – חוּשׁ הַהוּמוֹר.
וְאוּלַי נֵיטִיב לְהָבִין כַּמָּה מַצְחִיק הָאִישׁ הִנּוֹ:
הוּא הִצְחִיק אוֹתָנוּ אֲפִלּוּ בְּהַלְוָיַת בְּנוֹ.
שֶׁעָלָיו לְתָאֵר כָּל מָה שֶׁזָּז,
כִּי אִם רַק יַחֲסִיר אֵיזֶה פְּרָט בְּהֶסַּח
הֲרֵי עַם יִשְׂרָאֵל לֹא יִסְלַח לוֹ לָנֶצַח:
גְּנֵבַת תַּרְנְגֹלֶת, קַפָּאפְּ, מְדוּרוֹת, קָפֶה, דִּיּוּנִים,
גַּם נֹאד שֶׁהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֶחָד הַיַּשְׁבָנִים.
וְשׁוּב אֲנִי מַדְגִּישׁ אֶת הָעִקָּר לֵאמֹר
יְסוֹד מוּסָד שָׁם – חוּשׁ הַהוּמוֹר.
וְאוּלַי נֵיטִיב לְהָבִין כַּמָּה מַצְחִיק הָאִישׁ הִנּוֹ:
הוּא הִצְחִיק אוֹתָנוּ אֲפִלּוּ בְּהַלְוָיַת בְּנוֹ.
הָאִישׁ עִם כִּשְׁרוֹן הַסִּפֵּר הַזֶּה הַמָּאסִיבִי
הוּא גַּם כּוֹתֵב סְפָרִים מְאוֹד אוֹבְּסֵסִיבִי,
אָז פַּעַם אָמַרְתִּי לוֹ, מָתַי כְּבָר תִּלְמַד לִשְׁמֹט
מָה אַתָּה מַזְכִּיר בִּסְפָרֶיךָ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שֵׁמוֹת,
לְמִי בֶּאֱמֶת אִכְפַּת כָּל כָּךְ,
מִי עָבְדָה בָּרֶפֶת, מִי בַּקּוֹמוּנָה וּמִי בַּמִּטְבָּח,
מִי הָיְתָה אַחַת שֶׁמְּמָאֶנֶת,
וְעַל מִי רִכְלוּ שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת?
אֶת הַתְּשׁוּבָה קִבַּלְתִּי בְּכֶנֶס פּוּצ'וּ אַחֵר פַּעַם אַחַת,
כְּשֶׁאַחַת הַחֲבֵרוֹת צִיְּנָה כַּמָּה יָפֶה שֶׁלְּפוּצ'וֹ אִכְפַּת,
עַד שֶׁהוּא זוֹכֵר לְהַזְכִּיר כָּל בֵּן וְכָל בַּת
מִי עָשָׂה מָה וּמִי שָׁם בִּכְלָל הָיָה
כְּדֵי שֶׁזֵּכֶר אַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא יֹאבַד בִּתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה.
מָה אַתָּה מַזְכִּיר בִּסְפָרֶיךָ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שֵׁמוֹת,
לְמִי בֶּאֱמֶת אִכְפַּת כָּל כָּךְ,
מִי עָבְדָה בָּרֶפֶת, מִי בַּקּוֹמוּנָה וּמִי בַּמִּטְבָּח,
מִי הָיְתָה אַחַת שֶׁמְּמָאֶנֶת,
וְעַל מִי רִכְלוּ שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת?
אֶת הַתְּשׁוּבָה קִבַּלְתִּי בְּכֶנֶס פּוּצ'וּ אַחֵר פַּעַם אַחַת,
כְּשֶׁאַחַת הַחֲבֵרוֹת צִיְּנָה כַּמָּה יָפֶה שֶׁלְּפוּצ'וֹ אִכְפַּת,
עַד שֶׁהוּא זוֹכֵר לְהַזְכִּיר כָּל בֵּן וְכָל בַּת
מִי עָשָׂה מָה וּמִי שָׁם בִּכְלָל הָיָה
כְּדֵי שֶׁזֵּכֶר אַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא יֹאבַד בִּתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה.
לְפּוּצ'וּ וְלִי יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה מִתְחַבֶּרֶת
שָׁנִים נָסַעְנוּ לַמִּפְגָּשִׁים, מֵאֵילַת עַד גּוֹלָן וְכִנֶּרֶת,
כְּדֵי לְדַבֵּר עִם יְלָדִים שֶׁלֹּא יַקְשִׁיבוּ לְדִבְרֵיהֶם
שֶׁל סוֹפְרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִקְרְאוּ בְּסִפְרֵיהֶם.
יַחַד עָצַרְנוּ בַּעֲפוּלָה כְדֵי לִקְנוֹת גַּרְעִינִים וְכוֹס מִיץ
וְלָקַחַת חֲצִי מָנָה פָלָאפֶל אֵצֶל הַמַּקְפִּיץ,
שֶׁהָיָה מַשְׁלִיךְ כָּל כַּדּוּר מְטֻגָּן לַגֹּבַהּ
וְקוֹלֵט אוֹתָם בַּפִּתָּה כְּמוֹ בְּכוֹבַע,
וּבִגְלַל זֶה, יֵשׁ שָׁם עַד הַיּוֹם עַל הַתִּקְרָה, בְּכֵּיף,
כֶּתֶם שֶׁמֶן עֲנָק, שֶׁלִּפְעָמִים מְטַפְטֵף.
יַחַד נָסַעְנוּ לְחוּ"ל לְכִנְסֵי סִפְרוּת יְלָדִים,
וְעָשִׂינוּ גַּם שָׁם מִפְגָּשִׁים עִם יְלָדִים וִיהוּדִים,
הִקְשַׁבְנוּ לְהַרְצָאוֹת, הִבְרַזְנוּ לִפְעָמִים,
הֵגַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי עַרְבִים זוֹמְמִים,
בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי שֶׁל קֵיפְּטָאוּן, אֶחָד מִנִּפְלְאוֹתֶיהָ,
הִכַּרְנוּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת פִּרְחֵי הַפְּרוֹתֵיאָה,
וּבְבֶּרְלִין שָׁמַעְנוּ מַרְצִים מְיֻמָּנִים בְּתַכְלִית
שֶׁאוֹמְרִים קְרִיאָטוּרֶה עַל קְרִיצֶ'ר בְּאַנְגְּלִית,
בִּשְׁוֵיצַרְיָה טִיַּלְנוּ בֵּין מַּפָּל וּבֵין פֶּלְֶג,
וְהֶעֶפַּלְנוּ לְרָאשֵׁי הָרִים עֲטוּרֵי שֶׁלֶג.
יִצַּגְנוּ אֶת בְּגַאֲוָה אֶת אֶרֶץ הַצִּיוֹנִים,
גַּם חָזִינוּ בַּיָּם בְּלִוְיְתָנִים מִזְדַּיְנִים.
בָּאָרֶץ יָשַׁבְנוּ אֵצֶל גַּלְיָה בַּגַּן הַמְּלַבְלֵב
יַחַד עִם חֲבֵרֵינוּ בַּתְיָה וְיוֹרָם טְהַרְלֵב,
יַחַד שָׁמַעְנוּ שִׁירֵי זַמֶרֶשֶׁת וּבָאנוּ לְדַבֵּר וּלְבַקֵּר
בְּפֶסְטִיבַל הַשִּׁירָה בְּמִדְרֶשֶׁת שְׂדֵה בּוֹקֵר.
בְּקִצּוּר, בָּרוּר כָּל הַמַּחֲזֶה,
גּוֹרְלוֹתינוּ שְׁלוּבִים וּמְסֹרָגִים זֶה בָּזֶה,
וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁכָּל עוֹד אֲנִי פֹּה בַּמְּדִינָה
גַּם פּוּצ'וּ יִהְיֶה כָּאן, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה.
שֶׁל סוֹפְרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִקְרְאוּ בְּסִפְרֵיהֶם.
יַחַד עָצַרְנוּ בַּעֲפוּלָה כְדֵי לִקְנוֹת גַּרְעִינִים וְכוֹס מִיץ
וְלָקַחַת חֲצִי מָנָה פָלָאפֶל אֵצֶל הַמַּקְפִּיץ,
שֶׁהָיָה מַשְׁלִיךְ כָּל כַּדּוּר מְטֻגָּן לַגֹּבַהּ
וְקוֹלֵט אוֹתָם בַּפִּתָּה כְּמוֹ בְּכוֹבַע,
וּבִגְלַל זֶה, יֵשׁ שָׁם עַד הַיּוֹם עַל הַתִּקְרָה, בְּכֵּיף,
כֶּתֶם שֶׁמֶן עֲנָק, שֶׁלִּפְעָמִים מְטַפְטֵף.
יַחַד נָסַעְנוּ לְחוּ"ל לְכִנְסֵי סִפְרוּת יְלָדִים,
וְעָשִׂינוּ גַּם שָׁם מִפְגָּשִׁים עִם יְלָדִים וִיהוּדִים,
הִקְשַׁבְנוּ לְהַרְצָאוֹת, הִבְרַזְנוּ לִפְעָמִים,
הֵגַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי עַרְבִים זוֹמְמִים,
בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי שֶׁל קֵיפְּטָאוּן, אֶחָד מִנִּפְלְאוֹתֶיהָ,
הִכַּרְנוּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת פִּרְחֵי הַפְּרוֹתֵיאָה,
וּבְבֶּרְלִין שָׁמַעְנוּ מַרְצִים מְיֻמָּנִים בְּתַכְלִית
שֶׁאוֹמְרִים קְרִיאָטוּרֶה עַל קְרִיצֶ'ר בְּאַנְגְּלִית,
בִּשְׁוֵיצַרְיָה טִיַּלְנוּ בֵּין מַּפָּל וּבֵין פֶּלְֶג,
וְהֶעֶפַּלְנוּ לְרָאשֵׁי הָרִים עֲטוּרֵי שֶׁלֶג.
יִצַּגְנוּ אֶת בְּגַאֲוָה אֶת אֶרֶץ הַצִּיוֹנִים,
גַּם חָזִינוּ בַּיָּם בְּלִוְיְתָנִים מִזְדַּיְנִים.
בָּאָרֶץ יָשַׁבְנוּ אֵצֶל גַּלְיָה בַּגַּן הַמְּלַבְלֵב
יַחַד עִם חֲבֵרֵינוּ בַּתְיָה וְיוֹרָם טְהַרְלֵב,
יַחַד שָׁמַעְנוּ שִׁירֵי זַמֶרֶשֶׁת וּבָאנוּ לְדַבֵּר וּלְבַקֵּר
בְּפֶסְטִיבַל הַשִּׁירָה בְּמִדְרֶשֶׁת שְׂדֵה בּוֹקֵר.
בְּקִצּוּר, בָּרוּר כָּל הַמַּחֲזֶה,
גּוֹרְלוֹתינוּ שְׁלוּבִים וּמְסֹרָגִים זֶה בָּזֶה,
וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁכָּל עוֹד אֲנִי פֹּה בַּמְּדִינָה
גַּם פּוּצ'וּ יִהְיֶה כָּאן, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה.
עָלָה עַל דַּעְתִּי, כְּמַתְּנַת חֲבֵרוּת,
לַחֲרֹז אֶחָד מִסִּפּוּרָיו, בִּמְהִירוּת,
תַּגִּידוּ, נוּ סַפֵּר כְּבָר וְאַל תְּאַיֵּם,
וּבָזֹאת נְסַיֵּם.
הַבֵּן, כָּךְ סִפֵּר, אִמֵּץ יוֹם אֶחָד חָתוּל שֶׁצָּלַע בַּחוֹל
רָחַץ אוֹתוֹ, טִפֵּל בּוֹ, וְנָתַן לוֹ לֶאֱכֹל
וְהֶחָתוּל הַמְּאֻמָּץ אָכַל וְאָכַל כָּל הַזְּמָן,
עַד שֶׁנִרְאָה, בִּמְחִילָה, כְּמוֹ כַּדּוּר שׁוּמָן.
שָׁאֲלוּ אֶת הַוֵּטֵרִינָר אֵיךְ לְהַחֲזִיר
אֶת אוֹתוֹ הֶחָתוּל לְגֹדֶל סָבִיר,
וְהַוֵּט אָמַר: אַתֶּם יְכוֹלִים
לָתֵת לוֹ דֶּיְטָה שֶׁל חֲתוּלִים.
אִם תַּאֲכִילוּ אוֹתוֹ בַּמָּזוֹן הַדְּיֶאטֵטִי
עַד מְהֵרָה הוּא יִהְיֶה שׁוּב חָתִיךְ וְאֶסְתֶּטִי.
רָכַב פּוּצ'וּ עַל הַקַּטְנוֹעַ לַחֲנוּת הַמְּדֻבֶּרֶת
וְקָנָה קֻפְסַת דְיֶאטָה מִיְּדֵי הַמּוֹכֶרֶת,
בַּחוּרָה שְׁחַרְחֹרֶת נָאָה, שֶׁבַּסּוֹף שָׁאֲלָה
עַל שֵׁם מִי לִרְשֹׁם אֶת הַקַּבָּלָה.
חָשַׁב יַקִּירֵנוּ הַצָּנוּעַ בַּלֵּב:
אִם אוֹמֵר לָהּ 'פּוּצ'וּ' הִיא מִיָּד תִּתְעַלֵּף:
הַסּוֹפֵר הַמְּפֻרְסָם, אִיש תַּרְבּוּת וְאוֹרְיָנוּת,
עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ אֶצְלִי בַּחֲנוּת!
אָז לָמָּה לִי לְרַגֵּשׁ וּלְהַבְהִיל, פּוּצ'וּ הֶחֱלִיט,
בַּת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה בְּתַכְלִית?
מִצַּד שֵׁנִי הוּא הִרְגִּישׁ אָשֵׁם,
לְהַגִּיד לָהּ וִיסְלֶר, כָּזֶהוּ מִין שֵׁם.
זֶה בִּיסְלֶר או גִּיסְלֶר, כֹה רַב הַדִּמְיוֹן,
וַהֲרֵי אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן בַּעַל נִסָּיוֹן.
אָז הַהִיא שָׁאֲלָה שׁוּב אֵיזֶה שֵׁם יֵרָשֵׁם
וְפּוּצ'וּ חָשַׁב, בְּקֹשִׁי נוֹשֵׁם:
לֹא שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְעַלֵּף אוֹתָהּ, לְמַעַן הַשֵּׁם,
אֲבָל מֵילָא, שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁתִּשְׁמַע אֶת הַשֵּׁם.
נוּ, טוֹב, הוּא אָמַר לָהּ בַּהֲקָלָה
תִּרְשְׁמִי פּוּצ'וּ עַל הַקַּבָּלָה!
הִבִּיטָה בּוֹ הַמּוֹכֶרֶת וְאָמְרָה בְּבִטּוּל:
תַ'שָּׁם שֶׁלְּךָ בִּקַּשְׁתִּי, לֹא שֶׁל הֶחָתוּל!
יהודה אטלס
וּבָזֹאת נְסַיֵּם.
הַבֵּן, כָּךְ סִפֵּר, אִמֵּץ יוֹם אֶחָד חָתוּל שֶׁצָּלַע בַּחוֹל
רָחַץ אוֹתוֹ, טִפֵּל בּוֹ, וְנָתַן לוֹ לֶאֱכֹל
וְהֶחָתוּל הַמְּאֻמָּץ אָכַל וְאָכַל כָּל הַזְּמָן,
עַד שֶׁנִרְאָה, בִּמְחִילָה, כְּמוֹ כַּדּוּר שׁוּמָן.
שָׁאֲלוּ אֶת הַוֵּטֵרִינָר אֵיךְ לְהַחֲזִיר
אֶת אוֹתוֹ הֶחָתוּל לְגֹדֶל סָבִיר,
וְהַוֵּט אָמַר: אַתֶּם יְכוֹלִים
לָתֵת לוֹ דֶּיְטָה שֶׁל חֲתוּלִים.
אִם תַּאֲכִילוּ אוֹתוֹ בַּמָּזוֹן הַדְּיֶאטֵטִי
עַד מְהֵרָה הוּא יִהְיֶה שׁוּב חָתִיךְ וְאֶסְתֶּטִי.
רָכַב פּוּצ'וּ עַל הַקַּטְנוֹעַ לַחֲנוּת הַמְּדֻבֶּרֶת
וְקָנָה קֻפְסַת דְיֶאטָה מִיְּדֵי הַמּוֹכֶרֶת,
בַּחוּרָה שְׁחַרְחֹרֶת נָאָה, שֶׁבַּסּוֹף שָׁאֲלָה
עַל שֵׁם מִי לִרְשֹׁם אֶת הַקַּבָּלָה.
חָשַׁב יַקִּירֵנוּ הַצָּנוּעַ בַּלֵּב:
אִם אוֹמֵר לָהּ 'פּוּצ'וּ' הִיא מִיָּד תִּתְעַלֵּף:
הַסּוֹפֵר הַמְּפֻרְסָם, אִיש תַּרְבּוּת וְאוֹרְיָנוּת,
עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ אֶצְלִי בַּחֲנוּת!
אָז לָמָּה לִי לְרַגֵּשׁ וּלְהַבְהִיל, פּוּצ'וּ הֶחֱלִיט,
בַּת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה בְּתַכְלִית?
מִצַּד שֵׁנִי הוּא הִרְגִּישׁ אָשֵׁם,
לְהַגִּיד לָהּ וִיסְלֶר, כָּזֶהוּ מִין שֵׁם.
זֶה בִּיסְלֶר או גִּיסְלֶר, כֹה רַב הַדִּמְיוֹן,
וַהֲרֵי אֲנִי כְּבָר מִזְּמַן בַּעַל נִסָּיוֹן.
אָז הַהִיא שָׁאֲלָה שׁוּב אֵיזֶה שֵׁם יֵרָשֵׁם
וְפּוּצ'וּ חָשַׁב, בְּקֹשִׁי נוֹשֵׁם:
לֹא שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְעַלֵּף אוֹתָהּ, לְמַעַן הַשֵּׁם,
אֲבָל מֵילָא, שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁתִּשְׁמַע אֶת הַשֵּׁם.
נוּ, טוֹב, הוּא אָמַר לָהּ בַּהֲקָלָה
תִּרְשְׁמִי פּוּצ'וּ עַל הַקַּבָּלָה!
הִבִּיטָה בּוֹ הַמּוֹכֶרֶת וְאָמְרָה בְּבִטּוּל:
תַ'שָּׁם שֶׁלְּךָ בִּקַּשְׁתִּי, לֹא שֶׁל הֶחָתוּל!
יהודה אטלס
אהוד בן עזר
ההצגה החורבן והחרא
צפינו בשבת בבוקר בערוץ אל-ג'זירה בטקס החזרת החטופים שאירגן חמאס בחאן-יוניס על במה כאשר הרקע היחיד הוא צילום ענק שבקדמתו מסגד אל אקצא וברקעו רבי הקומות של ירושלים הישראלית. מאוחר יותר נגלו מאחורי התפאורה המגמתית הזו הבניינים המופצצים והחרבים למחצה, כולם בזכות צה"ל – שכך מצבה של מרבית הרצועה לשנים הקרובות וגם הרחוקות. המסך היה מלא בעשרות אם לא מאות מחבלי חמאס בריאים במדים וברובים שלופים וסרטים ירוקים לראשיהם המוסתרים במטפחות שחורות, לא היה אפשר לזהות אף אחד מהפושעים האלה ורק הצלמים שלהם הלכו בפנים גלויות. אמרנו לעצמנו, שיחד עם האסירים הפלסטיניים ששוחררו בשבת בגדה וניראו בריאים ושלמים כמי שחוזרים מבית הבראה – זה אמנם מרגיז ומשדר תמונת ניצחון תעמולתית נוסח גבלס של חמאס – אך מצד שני, טוב שהחמאס בטיפשותו וברשעותו עדיין שולט בחיים האזרחיים ברצועה ועליו האחריות לכשני מיליון חסרי-הבית מבני עמו. הרי שום פתרון מעשי למצבם הנורא לא נראה באופק הקרוב, והעונש על הנכבה השנייה מתאים להם בהחלט כגמול לא מספיק עדיין על הרצחנות הזוועתית ב-7 באוקטובר. אין שום צורך שאנחנו נהיה השלטון האזרחי ברצועה. רק שנכה בהם כל פעם שירימו ראש, ובינתיים הם יהיו האחראים לכל החרא שהביאו על עצמם, כמאמר הערבי "כּוּל חַרַא קוּדַמַכְּ," כל החרא עדיין לפניהם.
אורי שולביץ איננו
נפטר בניו-יורק ב-16 לפברואר
ב-27 לחודש היה אמור להיות בן 90
נרחיב בגיליון הבא
איליה בר זאב
אך איזה יום נפלא
כַּלָּנִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּחֹרֶף בְּיַעַר שׁוֹקֵדָה
גָוְעוּ בָּאָבִיב.
יְמָמוֹת מְאֻיָּמוֹת. אַזְעָקָה בִּבְאֵרִי, צֶבַע אָדֹם בְּחֶבֶל אֶשְׁכּוֹל –
בָּרַדְיוֹ נְעִימוֹת שֶׁנּוֹגְעוֹת,
מִתְעַלְּלוֹת.
אֲנִי מַשְׁכִּים קוּם –
מְהַרְהֵר בַּשִּׁירִים שֶׁיִּכָּתְבוּ, בַּמִּלִים הַנִּרְדָּפוֹת.
עֵרָן בֶּן הָאַרְבַּע מְצַיֵּר אַזְעָקוֹת עַל לוּחַ מָחִיק – מְסַמֵּן נְקֻדּוֹת וּכְתָמִים.
כּוֹכָבִים נוֹפְלִּים בִּ״שְׁבִיל הֶחָלָב״.
נַחֲשֵׁי עָשָׁן מְקַשְׁטִים אֶת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.
צְפִירוֹת תּוֹקְפָנִיּוֹת בְּכָל שֶׁעוֹטֵף חַיִּים.
חֲלוֹמוֹת בַּלֵּילוֹת.
רַעַשׁ גָּדוֹל, רצוּעוֹת אוֹר מֵאֹפֶל, כִּתְמֵי אֵש –
כִּפַּת הַכֶּתֶם הַטּוֹב.
ערן כיום בן 15ועברו מאז 11 שנים.
אִלְּמוּת
בֵּין רַעַד לְרַעַשׁ הִתְפַּלַּלְנוּ לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.
מִשׁוּם מָקוֹם הוֹפִיעַ כְּבוֹדוֹ –
בּוֹרֵא אַלִּים.
עַל אַף לִקּוּי הַחַמָּה
אֶפְשָׁר לְהַבִּיט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת,
מַה-יֵּשׁ
לְסַכֵּן?
הֲרֵי עִוְרוֹן הַבְּרוּאִים לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מִצְבּוֹר הַגּוּפוֹת
הַפְּרוּשׂוֹת עַל קַרְקַע
דְמוּמָה,
אֶת הַמֻּשְׁלָכִים כִּלְאַחַר יָד לְבוֹרוֹת עֲנָק,
לְקִבְרֵי אֲנָשִׁים אַחִים.
נֶחָמָה פּוּרְתָּא –
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה לִקּוּי הַחַמָּה יִהְיֶה גָּדוֹל
וּמַשְׁמָעוּתִי יוֹתֵר.
גַּל נֵד נָע וְחוֹזֵר אֶל מַעֲמַקֵּי הַיָּם.
תַּחַת הַשָּׁמַיִם, לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
בְּמָקוֹם
בּוֹ הָאָדָם צוֹעֵק –
נֶאֱלָם הָאֵל.
איליה בר-זאב
גָוְעוּ בָּאָבִיב.
יְמָמוֹת מְאֻיָּמוֹת. אַזְעָקָה בִּבְאֵרִי, צֶבַע אָדֹם בְּחֶבֶל אֶשְׁכּוֹל –
בָּרַדְיוֹ נְעִימוֹת שֶׁנּוֹגְעוֹת,
מִתְעַלְּלוֹת.
אֲנִי מַשְׁכִּים קוּם –
מְהַרְהֵר בַּשִּׁירִים שֶׁיִּכָּתְבוּ, בַּמִּלִים הַנִּרְדָּפוֹת.
עֵרָן בֶּן הָאַרְבַּע מְצַיֵּר אַזְעָקוֹת עַל לוּחַ מָחִיק – מְסַמֵּן נְקֻדּוֹת וּכְתָמִים.
כּוֹכָבִים נוֹפְלִּים בִּ״שְׁבִיל הֶחָלָב״.
נַחֲשֵׁי עָשָׁן מְקַשְׁטִים אֶת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.
צְפִירוֹת תּוֹקְפָנִיּוֹת בְּכָל שֶׁעוֹטֵף חַיִּים.
חֲלוֹמוֹת בַּלֵּילוֹת.
רַעַשׁ גָּדוֹל, רצוּעוֹת אוֹר מֵאֹפֶל, כִּתְמֵי אֵש –
כִּפַּת הַכֶּתֶם הַטּוֹב.
ערן כיום בן 15ועברו מאז 11 שנים.
אִלְּמוּת
בֵּין רַעַד לְרַעַשׁ הִתְפַּלַּלְנוּ לְרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.
מִשׁוּם מָקוֹם הוֹפִיעַ כְּבוֹדוֹ –
בּוֹרֵא אַלִּים.
עַל אַף לִקּוּי הַחַמָּה
אֶפְשָׁר לְהַבִּיט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵינַיִם גְּלוּיוֹת,
מַה-יֵּשׁ
לְסַכֵּן?
הֲרֵי עִוְרוֹן הַבְּרוּאִים לֹא מְשַׁנֶּה אֶת מִצְבּוֹר הַגּוּפוֹת
הַפְּרוּשׂוֹת עַל קַרְקַע
דְמוּמָה,
אֶת הַמֻּשְׁלָכִים כִּלְאַחַר יָד לְבוֹרוֹת עֲנָק,
לְקִבְרֵי אֲנָשִׁים אַחִים.
נֶחָמָה פּוּרְתָּא –
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה לִקּוּי הַחַמָּה יִהְיֶה גָּדוֹל
וּמַשְׁמָעוּתִי יוֹתֵר.
גַּל נֵד נָע וְחוֹזֵר אֶל מַעֲמַקֵּי הַיָּם.
תַּחַת הַשָּׁמַיִם, לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
בְּמָקוֹם
בּוֹ הָאָדָם צוֹעֵק –
נֶאֱלָם הָאֵל.
איליה בר-זאב
אורי הייטנר
1. צרור הערות 16.2.25
* התגובה האחראית – הצעתו של טראמפ לישראל, לתת לחמאס אולטימטום – שחררו את כל החטופים עד שבת ב-12:00, ולא – נחדש את המלחמה, היא התגובה הצודקת ביותר לתרגיל של חמאס.
התגובה של נתניהו פחות צודקת אבל היא התגובה האחראית – אולטימטום לחמאס להחזיר חטופים עד שבת ב-12:00, כלומר את החטופים שאמורים להשתחרר על פי העסקה, ולא – נחדש את המלחמה.
מיותר להסביר למה הצעתו של טראמפ צודקת יותר. מה צודק יותר מדרישה לקבל את כולם עכשיו? הבעייה היא, שזהו הימור של "הכול או לא-כלום." ובהימור כזה, אנו עלולים להישאר בלא-כלום ואולי לאבד סופית את כל החטופים.
לעומת זאת, האולטימטום של נתניהו לחמאס פחות צודק, אך אחראי. אתם חתומים על עסקה, אנחנו מילאנו את חלקנו ושילמנו מחיר כבד מאוד, לא ניסחט באמצע העסקה. אתם מחויבים לשחרר שלושה חטופים בשבת. אם לא תעשו כן, זו הפרת בסיס העסקה, בנוסף להפרות שהיו עד כאן, ובמקרה כזה הפסקת האש בטלה ומבוטלת.
האם הדבר יוריד את חמאס מן העץ? אצל הברברים הללו אין לדעת, אבל אני אופטימי.
לאחר שחרור השלושה בשבת, יש להפעיל לחץ כבד לשיפור תנאי העסקה והקדמת שחרור שאר החטופים ולחתור לשלב ב' ובו לדרוש את שחרור כל החטופים בפעימה אחת.
* הערה זו נכתבה ביום רביעי. בשבת נוכחנו שאכן, תגובת ישראל הורידה את חמאס מהעץ. אך גם האולטימטום של טראמפ היה משמעותי.
* אילו הוא רצה לטרפד – בחלוקה האוטומטית בין ביביסטים לרל"ביסטים, אני, כמתנגד לנתניהו, אמור לדקלם את דפי המסרים שלפיהם נתניהו מטרפד את שחרור החטופים. וכעת, הוא עושה הכול כדי לטרפד את שלב ב', ואולי גם את המשך שלב א'. וכבר קראתי שהוא רוצה שהחטופים ימותו, כי כשהם חוזרים במראות כמו בשבת שעברה, זה פוגע בו אלקטורלית.
אני אכן מתנגד לנתניהו, אך איני אוטומט ואף פעם לא הייתי אוטומט, ומתחילת המלחמה אני שולל את הטענה הזו, שהיתה למוקד המרכזי של ההתנגדות לנתניהו. דווקא השבוע האחרון מוכיח בעליל את צדקת הערכתי.
אילו נתניהו רצה לטרפד את העסקה, חמאס סיפק לו השבוע עילות לעשות כן על מגש של כסף. האיחור של שעות רבות בפרסום השמות בשבוע שעבר, לאחר מכן העיכוב בשחרורם, ואז הטקס המשפיל והמראה המזעזע של החטופים המורעבים, כל אלה ממש הזמינו תגובה ישראלית, כמו דחייה בשחרור המחבלים או בנסיגה מציר נצרים והסלמה הדדית של המשבר בתגובות ותגובות שכנגד. נתניהו בחר לנשוך שפתיים ולהבליג כדי שהעסקה לא תתמסמס. ומעל הכול, הודעת חמאס שלא ישחררו את האסירים בשבת, שפורסמה לאחר הנסיגה מציר נצרים, היתה עילה בלתי רגילה לפוצץ את העסקה, כאשר הפיצוץ הוא באשמת חמאס. הרי ניתן היה בתגובה לכבוש מחדש את ציר נצרים. אפשר היה לחדש את המלחמה, כי תכלית הפסקת האש מבחינתנו – שחרור החטופים, בוטלה. עובדה. הוא לא עשה כן.
יתר על כן, אחרי שטראמפ יעץ לו בפומבי להטיל אולטימטום עד שבת ב-12:00 לשחרור החטופים כולם, ואילו עשה זאת, זה היה בגיבוי של מעצמת העל, ואילו האיום אכן היה מחזיר את כל החטופים, הוא יכול להתגדר בכך כניצחונו הגדול; הוא לא רצה לקחת סיכון, שמא הצהרה כזו תטרפד את העסקה, וכל דרישתו היתה שחרור החטופים שיועדו לשחרור בשבת.
אפשר לחלוק על אופן ניהול המו"מ; לטעון שנכון היה לנהוג כך ולא אחרת בשלב זה או אחר של המו"מ. אני חושב שהשגיאה החמורה היתה הסכמתנו לכך שקטאר תוגדר "מתווכת". אך הטענה שהוא אינו רוצה בעסקה היא פשוט שקר.
נתניהו מספק לנו, למרבה הצער, הרבה מאוד סיבות לביקורת. אין צורך להוסיף על כך טענה שקרית ונבזית כזו.
* מנופי לחץ על חמאס – טראמפ משיא עצות לישראל (שזה בסדר גמור, אם הוא לא היה עושה זאת בפומבי), אך במקרה הזה, דווקא בידיו של טראמפ לעשות מעשה כדי לשבור את חמאס. קטאר, "המתווכת ההוגנת", היא הפטרון של חמאס. יותר משחמאס הוא פרוקסי של איראן, הוא פרוקסי של קטאר. לארה"ב יש מנופי לחץ כבירים על קטאר, עד כדי סיכון ממשי לקריסתה הכלכלית בזמן קצר. אם קטאר תדע שהיא עלולה לשלם את המחיר, בתוך יום חמאס ישחרר את כל החטופים ללא תנאי.
השאלה היא האם טראמפ ינהג כמנהיג העולם החופשי, ויעדיף את שלום העולם על האינטרסים העסקיים הפרטיים שלו.
* האם הם ישחררו את כולם? – אני נתקל בימים האחרונים בהערכה, שעל פיה בכל מקרה חמאס לא ישחרר את כל החטופים, אלא ישמור בידיו את חלקם כתעודת ביטוח.
אין זה מן הנמנע שהתרחיש הזה יתקיים. אבל הוא נשמע לרוב כנימוק נגד העסקה, ולכך אני מתנגד, משתי סיבות. האחת, היא שמדובר בהערכה, ולא בטוח שהיא נכונה. האם נכון לאבד את כל החטופים בגלל הערכה, שאולי היא שגויה? השנייה, היא שגם אם ההערכה הזאת נכונה, הרי שכאשר נגיע לכך, נחדש את המלחמה בכל העוצמה. עדיף להגיע לכך כאשר מיספר רב ככל האפשר של חטופים כבר יהיו בידינו.
דבר אחד חייב להיות ברור – אם חמאס יטענו שאינם יודעים היכן נמצא חטוף פלוני או היכן נקבר חטוף אלמוני, הם ישקרו. טענה כזו היא הפרת ההסכם ועילה למלחמה (אף שבעיניי אין צורך בעוד עילה. בכל מקרה יהיה עלינו לחדש את המלחמה).
* הומניטרי תמורת הומניטרי – בחודשים הראשונים למלחמה, הרביתי לכתוב נגד אספקת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. זו לא היתה התנגדות עקרונית להעברת סיוע לאוכלוסייה אזרחית של האוייב בזמן מלחמה, אלא התנגדות לסיוע כזה, שעה שהחטופים שלנו נמקים במנהרות. הרעיון היה "הומניטרי תמורת הומניטרי". הם יעבירו לנו רשימה מסודרת עם שמות כל החטופים ומצבם – בתמורה יקבלו מעט סיוע. הם יאפשרו לצלב האדום לבקר את החטופים ולספק להם תרופות – נרחיב את האספקה. הם ישחררו את הנשים, הילדים והזקנים – יקבלו תוספת משמעותית. ישחררו את כל החטופים – יקבלו סיוע מלא.
הסיבה העיקרית לכך שזה לא נעשה הייה הלחץ האמריקאי הכבד וחולשתו של נתניהו והקושי שלו לעמוד בלחצים. אך בדיון הציבורי, נשמע טיעון חזק נגד המצור: יש לנו שם חטופים. אם נרעיב את עזה, גם לחטופים שלנו לא יהיה אוכל.
וכך, במשך למעלה משנה פיטמנו את חמאס בשיירות יומיומיות של משאיות עמוסות כל טוב ובדלק לתדלק את לחימתו. הסיוע הזה מנע את כניעת חמאס, הנציח ואף חיזק את שליטת חמאס ברצועה, כי העזתים היו תלויים בו ללחם בעבור ילדיהם. והחטופים? החטופים הורעבו.
* תעלול ילדותי – הלבשת המחבלים המשוחררים בטרנינגים תעמולתיים, היא תעלול דבילי ואינפנטילי. התחלנו לקבל השראה מתעלולי חמאס?
* זה הבית שלהם? – התגובות הפלשתינאיות והערביות על תכנית טראמפ מעניינות. הם דוחים זאת מכל וכל, אבל מעניין הטיעון המרכזי: "זה הבית שלנו. לעולם לא נעזוב את אדמתנו" וכו' וכו'.
רגע, רגע. משהו לא מובן לי. זה הבית שלהם? עזה? מעניין. הרי ב-1994 ישראל העבירה לשליטתם 90% משטח רצועת עזה וב-2005 את יתרת השטח. כל העולם עמד בתור להשקיע ברצועה מיליארדים כדי להפוך אותה ל"סינגפור של המזה"ת". אבל זה לא עניין אותם. הם לא רוצים להיות בעזה. הם רוצים "שיבה". ולכן הם המשיכו להילחם. ולכן הם יצאו ל"צעדות שיבה", "הפגנות שיבה", עודדו "משט שיבה" וכו'. הרי עזה אינה ביתם, אלא "מחנה הפליטים" שלהם. הם פליטים, לא?
מאז מלחמת השחרור, שבה הם ניסו להשמיד את היישוב היהודי וסיימו בתבוסה קשה, טיפחו הערבים את אתוס ה"פליטים" וה"שיבה", כמוקד להנצחת הסכסוך.
זה הבית שלהם? אחלה. זה עשוי להיות בסיס לפתרון הסכסוך. הסכמה שאין "זכות שיבה" ולא תהיה "שיבה". הסכמה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום בארץ ישראל. סגירת יוניפי"ל. פירוק מחנות הפליטים בעזה, ביו"ש, בירושלים, בירדן, בלבנון ובסוריה. מתן אזרחות לפלשתינאים בירדן, סוריה ולבנון. הפליטים הפלשתינאים היחידים הם פליטי המלחמה הנוכחית בעזה. נציבות הפליטים של האו"ם תשקם אותם במקומם ברצועת עזה, או תסייע להם להשתקם במדינות ערב האחרות, בתוך הזמן הקצוב לשיקום פליטים, כמקובל בכל העולם (שנים ספורות). תוכניות הלימודים של הפלשתינאים ישונו ברוח ההכרה הזאת.
כשכל זה יקרה, יהיה סוף סוף פרטנר למו"מ על שלום וסיום הסכסוך.
* בין עקירה למעבר דירה – לרשימת תומכי תכנית טראמפ הצטרף במפתיע ירון לונדון, שפירסם רשומה נלהבת בפייסבוק בעד הרעיון. מה שהפתיע אותי אף יותר היה המשפט הבא: "יוזמתו של טראמפ אינה ראויה לכינוי הגנאי 'טרנספר' יותר מאשר מבצע סילוקם של אלפי יהודים מיישוביהם בסיני ובגוש קטיף." הוא אף הציע תשלום של מיליון דולר לכל משפחה פלשתינאית שתעזוב את עזה, כגובה הפיצוי שקיבלה, על פי חישוב שערך, כל משפחה שנעקרה מגוש קטיף.
אני חולק על ההשוואה. בניגוד להצעת טראמפ להגירה חופשית של פלשתינאים מרצועת עזה, ההתנתקות היתה גירוש בכוח.
נזכרתי במאמר שפירסם לונדון בתקופת המאבק על הגולן ("העם עם הגולן") בשנות ה-90, שבו הוא הציע לא להתרגש מהדיבורים שלנו נגד עקירתנו מהגולן, כי מדובר בסך הכול במעבר דירה, והוא עצמו עבר דירה כמה פעמים בחייו ולא קרה כלום. כתבתי אז בתגובה, שההבדל בין עקירת יישובים למעבר דירה, הוא כמו ההבדל בין אונס ברוטלי לבין זוג אוהבים המתנים אהבים.
* על חורבות האו"ם – לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה ובראשן שואת העם היהודי, קמו האו"ם והמוסדות הבינלאומיים שלו, כדי למנוע מלחמות, לקדם את השלום בעולם, את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם. הרעיונות שבבסיס האו"ם הם הנעלים ברעיונות. אלא שהאו"ם כבר עשרות שנים מייצג את היפוכן.
בשם הדמוקרטיה, האו"ם מתנהל כפרלמנט עולמי, עם זכות הצבעה לכל מדינה. אבל רוב מדינות העולם הן דיקטטורות חשוכות. וכך, הארגון היה לארגון שדיקטטורות חשוכות מובילות אותו.
מלכתחילה הסכנה הזאת נלקחה בחשבון, ולכן המוסד בעל הסמכויות – מועצת הביטחון, אינו דמוקרטי, ויש בו זכות וטו למעצמות.
ישראל, המדינה היהודית, היא מיום הקמתה מושא השנאה והגזענות של רוב מדינות האו"ם. וכך, מועצת זכויות האדם הפכה לארגון אנטישמי קיצוני וחולני, שכמעט כל פועלו הוא נגד הדמוקרטיה הישראלית. וכך, בית הדין הבינלאומי בהאג, הפך לטריבונל אנטישמי, כלי שרת בידי ארגוני ג'יהאד וג'נוסייד נגד מדינת ישראל. וכך גם ארגוני האו"ם האחרים.
האו"ם מבטא ריקבון איום ונורא ולמעשה הוא איבד מזמן את זכות קיומו. פירוקו יהיה טוב יותר לשלום העולם מקיומו. על חורבותיו, נכון יהיה להקים מאפס ארגון שלום עולמי, שמנוהל בידי העולם החופשי ויפעל באמת ובתמים בעד השלום, החירות, הצדק וזכויות האדם.
* חזון בלהות – הרשת מוצפת בסרטון של אחינועם ניני ומירה עווד, זמרת ישראלית וזמרת פלשתינאית (עווד היא במקור ערבייה ישראלית, אך כך היא הוצגה בסרטון), שרות יחד בפסטיבל סן-רמו את "אימג'ן" של ג'ון לנון בעברית, ערבית, אנגלית ואיטלקית. שתיהן זמרות נפלאות, השיר יפה, אבל... בואו, הרי התפוצה אינה נובעת מהתפעלות אמנותית, אלא זו הפצת מסר.
מה המסר של השיר? לכאורה, חזון השלום. ואני סולד מהמסר של השיר. למה? מדוע אני מתנכר לחזון השלום? איני מתנכר כלל לחזון השלום. נהפוך הוא. חזון השלום שלי הוא חזון אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם – לְמַזְמֵרוֹת. לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
החזון הזה הוא היפוכו המוחלט של "אימג'ן" הג'ון לנוני. כאן מדובר בשלום בין עמים, שלא יישאו זה אל זה חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. זהו חזון של ריבוי ופלורליזם. ראו כמה פעמים מוזכר בתוך שלושה פסוקים הריבוי הרב לאומי: "כל הגויים", "עמים רבים", בין הגויים", "לעמים רבים", "גוי אל גוי". האנושות תהיה מלאה בעמים, בשפות ובתרבויות, שיחיו אלה עם אלה בשלום, כך שניתן יהיה לכתת את החרבות והחניתות לאתים ולמזמרות. ועם ישראל יהיה אור לגויים, שיישאו אליו את עיניהם ויקבלו ממנו השראה, אך יישארו עמים עצמאיים, עם תרבויות ושפות שלהם.
ומה חזונו של ג'ון לנון? חזון של אחידות. מחיקת עמים, מחיקת תרבויות, מחיקת גבולות, מחיקת שפות; כור היתוך של כל האנושות לעיסה אחת, עם צבע אחד וגוון אחד. מבחינתי, ביטול הלאומים כמוהו כביטול המשפחות. כל אדם הוא מיקרון חופשי בתוך האנושות. הרי זה חלום בלהות. בעיניי, באותה מידה, החזון של ג'ון לנון, עם כל הכבוד לאחינועם ניני ומירה עווד וגם ללנון עצמו, הוא חזון בלהות.
* בין ריח לראיות – ציוץ של רונן צור, ביום שלישי: "זה היום וזה הזמן שבו אמורים ראשי האופוזיציה לעלות על פודיום ב-20:00 ולדרוש חקירת שב"כ נגד נתניהו ויועציו בחשדות החמורים ביותר של סיוע ישיר למדינה, שעומדת אחרי האויב הרצחני והשטני ביותר שידעה המדינה. אם לא יעשו זאת, אין להם יותר זכות או מנדט להישאר בתפקיד. תם ונשלם תפקידם."
זה ציוץ פופוליסטי, שישלהב את הבייס הקפלניסטי, אבל הוא רק משחק לידי הביביסטים ופוגע לא רק בראשי האופוזיציה, אלא לא פחות מכך ביועמ"שית ובפרקליט המדינה.
פוליטיקאים אינם נותנים לשב"כ הוראה את מי לחקור ועל מה. אם יש ראיות המספקות קצה חוט לחקירה, חזקה על היועמ"שית שהיא תורה לחקור. אגב, ייתכן שהיא כבר הורתה ומתקיימת חקירה סמויה.
טוב, ביום שלישי ב-20:00 התברר שראשי האופוזיציה לא נשמעו לאולטימטום של רונן צור. האם הוא כבר פיטר אותם?
ולגופו של "הקשר הקטארי" – גופי המקצוע פועלים על פי ראיות, לא על פי ריח. אבל הריח... הריח... חיריה, בימיה הרעים ביותר, הדיפה ריח ניחוח לעומת הריח הנודף מן הפרשה.
* הלבנת הטבח – יחצ"נות להלבנת קטאר, כמוה כיחצ"נות להלבנת חמאס, כמוה כיחצ"נות להלבנת טבח 7 באוקטובר.
חזקה על היועמ"שית, שלמרות מסע ההפחדות, האיומים, ההשפלות וההסתה נגדה, היא תורה על חקירת הפרשה.
* נתניהו צודק – אני מזדהה בכל לבי עם כל מילה שנתניהו היה אומר, אילו שלושה מאנשי הלשכה של ראש הממשלה לפיד, הקרובים אליו, היו מקבלים בזמן מלחמה כסף קטארי תמורת קמפיין להלבנת האוייב הקטארי בעולם.
* כך נוהג מנהיג – בבוקר ה-24 באפריל 1974 פרצו שוטרי הביטחון של מערב גרמניה לביתו של גינתר גיום ועצרו אותו בחשד לריגול למען מזרח גרמניה.
גיום היה עוזרו האישי של קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט. ימים אחדים לאחר מכן, התפטר ברנדט מתפקידו. איש לא חשד בברנדט, שהוא ידע, לא כל שכן, שהוא היה מעורב. אבל ברנדט הבין מהי מנהיגות ומהי אחריות. הוא לקח אחריות והתפטר. גיום הורשע כסוכן השטאזי וישב שנים בכלא, עד שחרורו בעסקת חילופי אסירים בין הגרמניות.
משום מה נזכרתי בפרשה הזאת פתאום.
* כתובת נאצה – כתובת נאצה צוירה ליד ביתו של יעקב ברדוגו. זה מכוער מאוד.
ברדוגו עצמו הוא כתובת נאצה מהלכת. זה מכוער מאוד מאוד.
* ג'יהאדיסטים לייט – בזמן האחרון ביביריון המיקרופון ברדוגו ממקד את חיציו ביריב לוין, קרעי ושות'. בעיניו הם חנונים, כי הם לא הולכים עד הסוף בג'יהאד נגד מערכת המשפט בישראל ונגד מדינת החוק. הם, בעיניו, ג'יהאדיסטים לייט.
* גימטריה – אין לי סבלנות לחפש גימטריה תואמת ל"שלמה קרעי פסיכופט".
* הברית הטבעית – מנהיג דגל התורה הרב דב לנדו יצא בשבוע שעבר במתקפה חריפה על הציונות: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה, היו מכבדים אותם. אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים. הציונות הביאה עלינו אסונות. בציונות הדתית נהרגים כי הרבנים שלהם מלמדים אותם תורה מעוותת... הציונות הייתה כאילו שהם יצילו את העם היהודי, והם הביאו את האסונות הגשמי, לא רק הרוחני, לעם ישראל. אף פעם הערבים לא כל כך שנאו."
לא במפתיע, דברי הבלע האנטי ציוניים הללו הדהדו ברח' שוקן. המרגלת ענת קם יצאה מגדרה מהתלהבות מהשותף האידיאולוגי. "הדברים האלה של הרב לנדו אמורים לפרוט על ליבו של כל מתנגד משיחיות, של כל מי שמאס בשיח המיליטריסטי ושל כל מי שדוגל בקיום משותף עם הערבים בחלקת הארץ הקטנה הזאת... למחנה הליברלי... הושטת יד כנה ואמיתית לחברה החרדית. כן, גם במחיר הגיוס, גם במחיר הפרדה מסוימת באקדמיה, גם במחיר חריקת שיניים על פשקווילים עם דיני צניעות לילדות שמתאימים לשלטון הטאליבן. החרדים, שמבינים שהלאומית הורגת את היהדות, מילולית, הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן. ודווקא ככל שהחרדים יותר קיצוניים ויותר בדלניים... עלינו לחבק את מסרי הבדלנות האלה, לא לנסות לשלב את החרדים בכוח בחברה, שאינם מעוניינים להשתלב בה ובאופן שאינם מעוניינים להשתלב באמצעותו... תמיכה של המפלגות החרדיות בהסדר מדיני ארוך טווח עם הפלסטינים תצמצם את הצורך בשירות צבאי ותשחרר את כולנו מהמאבק קצר הרואי לשוויון בנטל... הם הם הפרטנרים שלנו. לא הסרוגים."
הסרוגים והחילונים לחמו ולוחמים כתף אל כתף על הגנת המולדת ונגד המחבלים שביצעו בנו את הטבח הנורא. אבל מבחינת המרגלת הם האוייב של ה"ליברלים". השותפים הטבעיים הם המשתמטים, ותמיכת השמאל במאבק לגיוסם הוא קצר רואי. החרדים הם בעיניה הפרטנרים להסדר ארוך טווח עם הפלשתינאים. איזה הסדר? כנראה ברוח דבריו של הרב לנדו: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה," כלומר שאנחנו נהיה יהודוני חסות של הסינווארים.
ובאמת, החרדים קרובים בהשקפת עולמם יותר למרגלת, שבעיניה הלאומיות הורגת את היהדות, מאשר לציונים לאומיים. אבל הם כרגע בברית עם המחנה, שללא בושה ובחוסר מודעות עצמית קיצוני, מכנה את עצמו... "לאומי".
[אהוד: ידעתי שהיא מרגלת אבל לא ידעתי שהיא אידיוטית].
* להמחיש את האבסורד – טראמפ מינה מכחיש קורונה מתנגד לחיסונים לתפקיד שר הבריאות.
כדי להמחיש את האבסורד... זה כאילו שבישראל ימונה לתפקיד שר המשפטים... אני מחפש דוגמה קיצונית... נניח יריב לוין.
או שנמנה ראש כנופייה, עבריין מועד מנעוריו, נניח איתמר בן גביר, לשר לביטחון פנים.
או שעופר כסיף ימונה לשר הביטחון.
* רעיון לא רע – מסתבר שהסיפור של טראמפ על אספקת הענק של קונדומים לרצועת עזה היה פייק.
אבל בינינו, הצפת עזה בקונדומים דווקא יכולה להיות רעיון לא רע.
* זיונים זה לא הכל – בצרור הקודם ציטטתי קטע מנאום של בן גוריון ובו המשפט: "בוודאי רבים מכם זוכרים את 1929, כאשר האנגלים זיינו את כל הפקידים האנגלים 'קראמע יעוורעיעוו' (לאַפּוֹקֵי היהודים)" כלומר, חוץ מהיהודים.
וזה הזכיר לי את הסיפור הבא, שסיפר יצחק נבון, הנשיא החמישי של ישראל. בן גוריון נאם באסיפת בחירות, ודיבר בהרחבה על מירוץ הזיון במזה"ת. אחרי הנאום הוא שאל את ראש לשכתו, יצחק נבון, מה כל כך הצחיק את הקהל כשהוא נאם. נבון נאלץ להסביר לו את עובדות החיים.
וכמובן שאי אפשר לשכוח את הקטע המבריק מספרו האלמותי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך":
"מר בגין לגם שתיים-שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע ראשו שלוש-ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או מקונן והחל למנות בקול מר ומאשים כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
'הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר!'
'בולגנין מזיין את נאצר!'
'גי מולה ואנותני אידן מזיינים את נאצר!!'
'כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!'
פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל:
'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?'
דומיית-תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!'
... בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ונעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק."
והילד הזה הוא עמוס עוז עצמו, כמובן.
אגב, פרופ' דוד אסף הוכיח, בבלוג שלו עונ"ש (עונג שבת), שבתקופה שעליה כתב עוז, נאצר, אייזנהאואר, בולגנין, גי מולה ואנתוני אידן עוד לא היו בשלטון במדינותיהם. אבל למה לתת לעובדות להרוס סיפור יפה? זו חירות הסופר.
על טבנקין מסופר, שכאשר אמר בנאום ש"ראסיה מזיינת את מצרים" והקהל פרץ בצחוק, הוא הגיב: "מה אתם צוחקים? אתם חושבים שאני לא יודע שאומרים רוסיה?"
[אהוד: דעתי על עמוס עוז – כמעט כל דבר אמיתי שהוא אמר לא היה חדש וכמעט כל דבר חדש שהוא אמר לא היה אמיתי."
* ביד הלשון: יראון – רשת הפנימיות החקלאיות של השומר החדש "אדם ואדמה" הקים השנה פנימייה חדשה בעוטף עזה, בשדה ניצן. בשנה הבאה תקום פנימייה בגליל העליון, ביישוב מפונה שחזר. מדובר בקיבוץ יראון. זו הפנימיה השביעית של הרשת והשנייה בקיבוץ, אחרי אורטל.
יראון הוא קיבוץ בגליל העליון, בהרי נפתלי. הוא עלה לקרקע בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-1949, בידי פלמ"חניקים מחטיבת יפתח, ועולים ממצרים, בוגרי תנועת "דרור-החלוץ", שלחמו בחי"ש בגדוד "מוריה".
היישוב נקרא על שם יִרְאוֹן המקראית (יהושע י"ט ל"ח), מערי המבצר שבצפון נחלת שבט נפתלי. השם נשתמר בשמו של הכפר הלבנוני הסמוך ממערב, יארון, מן העֵבר השני של הגבול.
2. איך מטפלים בכאב ראש?
כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי לערוך מדי שנה, ביום השנה לרצח רבין, כנס שבמרכזו רב שיח, בסוגיות במחלוקת. באחת השנים, הנושא היה המחלוקת בנושא המשפטי. עם השותפים לפאנל נמנו השופטת בדימוס דליה דורנר והעיתונאי בן-דרור ימיני, שהיה אחד המבקרים החריפים של האקטיביזם השיפוטי.
הראשונה שהזמנתי היתה דורנר, ולכן לא יכולתי לומר לה מיהם שאר השותפים. היא גם לא ביקשה לדעת. אך כשהגיעה, ושמעה שבן דרור משתתף, היא אמרה שבשום אופן היא אינה מוכנה להשתתף איתו בפאנל.
הייתי בבעייה. רתחתי עליה. אך מה לעשות? לשלוח הביתה שופטת מכובדת שהיא גם אישה מבוגרת, בעשור השמיני לחייה, שהגיעה מהמרכז? אין לי בעייה שהיא תדבר בנפרד, אך לא נעים מבן דרור. אני גם לא רוצה שייפגע. ואנו גם חברים. אבל כשסיפרתי לו, בדחילו ורחימו, הוא היה הרבה יותר "קול". "אין בעיה. שתדבר בנפרד, אני לא נפגע." ניגשתי אליה כדי לומר לה שיש פתרון, אך היא הקדימה אותי ואמרה שהיא חוזרת בה ותופיע יחד עם בן דרור. וכך היה.
כל הסיפור הזה לא נועד, אלא להציג את תחושת ההיבריס שהיתה בקרב שופטי בג"ץ ואת האטימות המוחלטת שלהם לביקורת והשלילה של כל הצעת תיקון. הרי אי אפשר להאשים את בן דרור בבוטות, בגסות רוח. הוא בסך הכול מבקר חריף, אך מכבד את בית המשפט. אך זו היתה הרוח בבג"ץ. כך, כאשר מונה פרופ' דניאל פרידמן, מבקר נוסף של מערכת המשפט, לשר המשפטים, עם כוונה לערוך רפורמות מתונות בהרבה מזו של יריב לוין, הוא התקבל בהתנגדות בוטה, ששיאה היה בדבריו של השופט בדימוס מישאל חשין, שהזהיר: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי… אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו."
הנה דברים שכתבתי במאמר בעקבות דבריו: "האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש 'הבית' שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים."
ואכן, הביטוי הבוטה ביותר לאותה גישה, היה סירובו העקשני של הנשיא ברק למנות את המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני, פרופ' רות גביזון, ענקית המשפט, בטענה ש"יש לה אג'נדה." וכי לו אין אג'נדה? כוונתו היתה, שיש לה אג'נדה אחרת משלו. והרי מגוון דעות רק מוסיף ברכה, בוודאי כאשר מדובר באדם כרות גביזון. אילו היתה בהרכב, היו בבית המשפט העליון שני ענקי משפט, ברק וגביזון, שני מוקדים שונים, שהיו מפרים זה את זה ומאזנים זה את זה.
מציטוט דבריי, אפשר להבין היכן אני עומד במחלוקת על האקטיביזם השיפוטי ועל המשפטיזציה של ישראל. זו היתה עמדתי אז וזו עמדתי היום. מאמרים ברוח זו כתבתי כבר מאמצע שנות התשעים. סברתי, וזו דעתי גם היום, שעל בית המשפט למעט בביקורת שיפוטית על החקיקה. אמנם בית המשפט פסל מעט מאוד חוקים, אך עצם העובדה שהוא דן בהם, הגם שדחה את העתירות, היא בעיניי האקטיביזם השיפוטי. התנגדתי גם להתערבות בהחלטות מדיניות של הממשלה, כמו ביטול החלטתו של ראש הממשלה נתניהו לסגור את אוריינט האוז, משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. הגישה של "הכול שפיט," "מלוא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין עומדת לביקורת שיפוטית" וכל האמירות מסוג זה של ברק, היו מנוגדות לחלוטין לדעתי ויצאתי נגדן שוב ושוב.
ועם זאת, תמיד רחשתי כבוד רב לבית המשפט, לשופטים, בוודאי לשופט ברק. ראיתי במחלוקת אתם מחלוקת עניינית, לשם שמיים, בין שתי אסכולות מקובלות במערב. תמכתי ברפורמות במשפט, כמו רוב הצעותיו של פרידמן, אך לא בשפיכת התינוק עם המים. דוגמה לרפורמה שהביאה לשינוי דרמטי, היתה התיקון של גדעון סער לדרך בחירת השופטים לבית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים. סער הצליח לגבש הסכמה רחבה, כולל של מערכת המשפט להצעתו, שבחירת שופטים לעליון תחייב רוב של 7 מתוך 9 שופטים. כביכול שינוי קטן, אך הוא שינה מאוד את פני בית המשפט העליון. כיוון שבשיטה הזו אין לאף צד יכולת וטו, מתחייבת הידברות והסכמה. וכך, בהידברות והסכמה, ובדחיפה של שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, רוב השופטים בבית המשפט העליון הם שמרנים. אין לי צל צלו של ספק, שאילו השיטה הזו היתה נהוגה קודם לכן, רות גביזון היתה נבחרת לעליון.
לצד ביקורתי, סלדתי מההסתה נגד בית המשפט ונגד השופטים ובראשם ברק, מהפצת השנאה, מהשקרים וההשמצות, מהכינוי המכוער "כנופיית שלטון החוק", מהטלת הדופי בפטריוטיות של השופטים ובעיקר מהקונספירציות ההזויות והמטורללות על "דיפ סטייט" ועל "תפירת תיקים" לנתניהו, ועל "אכיפה בררנית". ולצד ביקורתי על בית המשפט, יצאתי בתוקף נגד הרוח הזאת. התרעתי שהאקטיביזם השיפוטי יפגע באמון הציבור בבית המשפט ובמעמדו, אך מכאן ועד אותה הסתה ואותן קונספירציות רב המרחק. יתר על כן, לצד התנגדותי לאקטיביזם המשפטי, דגלתי ואני דוגל בקו נוקשה וקיצוני במלחמה בשחיתות השלטונית, וזו עמדתי גם היום, ולמרבה הצער, שונאי מערכת המשפט מתגלים שוב ושוב כחובבי שחיתות ומעריצי מושחתים.
ההבדל בין ההתנגדות שלי ושל אנשים בדעתי לבין ההתנגדות של יריב לוין, רוטמן וחבריהם, אינה רק בסגנון, אלא במהות. מי שמכבד את מערכת המשפט אך חלוק על הגישה האקטיביסטית, יתמוך ברפורמות לשיפור המערכת ותיקון פגמיה. מי ששולל מן היסוד את המערכת ואת אנשיה, מפיץ בדותות וממציא קונספירציות או סתם מאמין להן, ירצה במהפכה רדיקלית שתעקור את המערכת מן השורש. אני דוגל ברפורמה קונסטרוקטיבית. יריב לוין הציע מהפכה משטרית.
לא אחת נשאלתי איך מי שכתב כל כך הרבה ביקורת על מערכת המשפט, מתנגד בכזו נחרצות ל"רפורמה", שנועדה להתמודד עם התופעות שנגדן יצאתי. אך למה הדבר דומה? לרופא שמציע פתרון לפציינט המתלונן על כאב ראש – לכרות את הראש. אגב, אם הראש ייכרת, החולה באמת יפסיק לסבול מכאבי ראש. אבל אני, אפעס, לא מתלהב במיוחד מהפתרון הרפואי הזה. אני מעדיף טיפולים מעט פחות דרסטיים.
הצעותיו של לוין – משמעותן השתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע שלה. במדינה, שבה הרשות המחוקקת, הכנסת, כל כך חלשה, ולמעשה היא אסקופה נדרסת של הממשלה השולטת בה ביד רמה, במיוחד מאז שיריב לוין היה יו"ר הכנסת, השתלטות הממשלה גם על הרשות השופטת היא איום של ממש על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן. שיטת בחירת השופטים אחרי תיקון סער היא הטובה בעולם. בה אין עוד צורך בשום שינוי. הצעתו של לוין הייתה שליטה מוחלטת שלו בבחירת השופטים. והעובדה שרוב השופטים הם שמרנים אינה מעניינת אותו. הוא אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שופטים מטעם, כאלה שהוא ישלוט עליהם, לא כאלה שיפסלו מינוי לשר בממשלה של עבריין מורשע סדרתי, שזה עתה ניצל מעונש בעסקת טיעון מפנקת שבה התחייב בפני בית המשפט לפרוש מהפוליטיקה. השופטים השמרנים אינם מספקים לו את הסחורה. הוא אינו רוצה שופטים אלא שפוטים. הוא אינו רוצה לצמצם את הביקורת המשפטית על החקיקה, אלא לתת לרוב האוטומטי של הקואליציה יכולת להתגבר ברוב של 61 ח"כים על כל פסילת חוק. וכן הלאה וכן האלה.
כאשר הציג לוין את המהפכה המשטרית הרדיקלית, הוא הסביר שזה רק הצעד הראשון מתוך ארבעה שלבים. מה הפלא שהוא קומם נגדו המוני אזרחים, שחשו בצדק שהדמוקרטיה נשמטת תחת רגליהם. גישתו הקיצונית, הליכתו עם הראש בקיר, סירובו לפשרות, הביאו לכך שהוא לא הצליח להעביר שום שינוי. והוא ממשיך. הוא נוהג כאנרכיסט כאשר הוא, שר המשפטים (!), מעז "לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון. ועל גלי ההסתה והדה-לגיטימציה לשופטים, התירוץ שבו ראש הממשלה בורח בפחדנות מחקירת מחדלו, היא "אי אמון" בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק בוחר את חברי הוועדה.
המשך דרכו של לוין יוצר אנרכיה. ח"כים שמודיעים שלא יתייצבו לחקירות בחשד לפלילים, מוסיפים לאנרכיה. האנרכיה הזאת מפוררת את מדינת ישראל. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.
אני מאמין שלא רחוק היום, שהממשלה הרעה הזאת תסיים את תפקידה, ותבחֵר תחתיה ממשלה אחרת. תקוותי היא, שהיא לא תתבצר בהגנה על הקיים, אלא תוביל את הרפורמה הקונסטרוקטיבית החשובה כל כך לתיקון מערכת המשפט ולתיקון הדמוקרטיה הישראלית.
רות גביזון, בן דרור ימיני, דניאל פרידמן, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ואחרים, הובילו את ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. בן דרור, פרידמן, אבינרי ורובינשטיין יצאו נגד המהפכה המשטרית (בינתיים השניים האחרונים הלכו לעולמם, אך שניהם הספיקו לצאת נגד המהפכה). אין לי ספק, שאילו גביזון הייתה בחיים, גם היא היתה יוצאת נגדה. וכך גם אני, הקטן. אני מייחל לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ברוח משנתה של רות גביזון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
התגובה של נתניהו פחות צודקת אבל היא התגובה האחראית – אולטימטום לחמאס להחזיר חטופים עד שבת ב-12:00, כלומר את החטופים שאמורים להשתחרר על פי העסקה, ולא – נחדש את המלחמה.
מיותר להסביר למה הצעתו של טראמפ צודקת יותר. מה צודק יותר מדרישה לקבל את כולם עכשיו? הבעייה היא, שזהו הימור של "הכול או לא-כלום." ובהימור כזה, אנו עלולים להישאר בלא-כלום ואולי לאבד סופית את כל החטופים.
לעומת זאת, האולטימטום של נתניהו לחמאס פחות צודק, אך אחראי. אתם חתומים על עסקה, אנחנו מילאנו את חלקנו ושילמנו מחיר כבד מאוד, לא ניסחט באמצע העסקה. אתם מחויבים לשחרר שלושה חטופים בשבת. אם לא תעשו כן, זו הפרת בסיס העסקה, בנוסף להפרות שהיו עד כאן, ובמקרה כזה הפסקת האש בטלה ומבוטלת.
האם הדבר יוריד את חמאס מן העץ? אצל הברברים הללו אין לדעת, אבל אני אופטימי.
לאחר שחרור השלושה בשבת, יש להפעיל לחץ כבד לשיפור תנאי העסקה והקדמת שחרור שאר החטופים ולחתור לשלב ב' ובו לדרוש את שחרור כל החטופים בפעימה אחת.
* הערה זו נכתבה ביום רביעי. בשבת נוכחנו שאכן, תגובת ישראל הורידה את חמאס מהעץ. אך גם האולטימטום של טראמפ היה משמעותי.
* אילו הוא רצה לטרפד – בחלוקה האוטומטית בין ביביסטים לרל"ביסטים, אני, כמתנגד לנתניהו, אמור לדקלם את דפי המסרים שלפיהם נתניהו מטרפד את שחרור החטופים. וכעת, הוא עושה הכול כדי לטרפד את שלב ב', ואולי גם את המשך שלב א'. וכבר קראתי שהוא רוצה שהחטופים ימותו, כי כשהם חוזרים במראות כמו בשבת שעברה, זה פוגע בו אלקטורלית.
אני אכן מתנגד לנתניהו, אך איני אוטומט ואף פעם לא הייתי אוטומט, ומתחילת המלחמה אני שולל את הטענה הזו, שהיתה למוקד המרכזי של ההתנגדות לנתניהו. דווקא השבוע האחרון מוכיח בעליל את צדקת הערכתי.
אילו נתניהו רצה לטרפד את העסקה, חמאס סיפק לו השבוע עילות לעשות כן על מגש של כסף. האיחור של שעות רבות בפרסום השמות בשבוע שעבר, לאחר מכן העיכוב בשחרורם, ואז הטקס המשפיל והמראה המזעזע של החטופים המורעבים, כל אלה ממש הזמינו תגובה ישראלית, כמו דחייה בשחרור המחבלים או בנסיגה מציר נצרים והסלמה הדדית של המשבר בתגובות ותגובות שכנגד. נתניהו בחר לנשוך שפתיים ולהבליג כדי שהעסקה לא תתמסמס. ומעל הכול, הודעת חמאס שלא ישחררו את האסירים בשבת, שפורסמה לאחר הנסיגה מציר נצרים, היתה עילה בלתי רגילה לפוצץ את העסקה, כאשר הפיצוץ הוא באשמת חמאס. הרי ניתן היה בתגובה לכבוש מחדש את ציר נצרים. אפשר היה לחדש את המלחמה, כי תכלית הפסקת האש מבחינתנו – שחרור החטופים, בוטלה. עובדה. הוא לא עשה כן.
יתר על כן, אחרי שטראמפ יעץ לו בפומבי להטיל אולטימטום עד שבת ב-12:00 לשחרור החטופים כולם, ואילו עשה זאת, זה היה בגיבוי של מעצמת העל, ואילו האיום אכן היה מחזיר את כל החטופים, הוא יכול להתגדר בכך כניצחונו הגדול; הוא לא רצה לקחת סיכון, שמא הצהרה כזו תטרפד את העסקה, וכל דרישתו היתה שחרור החטופים שיועדו לשחרור בשבת.
אפשר לחלוק על אופן ניהול המו"מ; לטעון שנכון היה לנהוג כך ולא אחרת בשלב זה או אחר של המו"מ. אני חושב שהשגיאה החמורה היתה הסכמתנו לכך שקטאר תוגדר "מתווכת". אך הטענה שהוא אינו רוצה בעסקה היא פשוט שקר.
נתניהו מספק לנו, למרבה הצער, הרבה מאוד סיבות לביקורת. אין צורך להוסיף על כך טענה שקרית ונבזית כזו.
* מנופי לחץ על חמאס – טראמפ משיא עצות לישראל (שזה בסדר גמור, אם הוא לא היה עושה זאת בפומבי), אך במקרה הזה, דווקא בידיו של טראמפ לעשות מעשה כדי לשבור את חמאס. קטאר, "המתווכת ההוגנת", היא הפטרון של חמאס. יותר משחמאס הוא פרוקסי של איראן, הוא פרוקסי של קטאר. לארה"ב יש מנופי לחץ כבירים על קטאר, עד כדי סיכון ממשי לקריסתה הכלכלית בזמן קצר. אם קטאר תדע שהיא עלולה לשלם את המחיר, בתוך יום חמאס ישחרר את כל החטופים ללא תנאי.
השאלה היא האם טראמפ ינהג כמנהיג העולם החופשי, ויעדיף את שלום העולם על האינטרסים העסקיים הפרטיים שלו.
* האם הם ישחררו את כולם? – אני נתקל בימים האחרונים בהערכה, שעל פיה בכל מקרה חמאס לא ישחרר את כל החטופים, אלא ישמור בידיו את חלקם כתעודת ביטוח.
אין זה מן הנמנע שהתרחיש הזה יתקיים. אבל הוא נשמע לרוב כנימוק נגד העסקה, ולכך אני מתנגד, משתי סיבות. האחת, היא שמדובר בהערכה, ולא בטוח שהיא נכונה. האם נכון לאבד את כל החטופים בגלל הערכה, שאולי היא שגויה? השנייה, היא שגם אם ההערכה הזאת נכונה, הרי שכאשר נגיע לכך, נחדש את המלחמה בכל העוצמה. עדיף להגיע לכך כאשר מיספר רב ככל האפשר של חטופים כבר יהיו בידינו.
דבר אחד חייב להיות ברור – אם חמאס יטענו שאינם יודעים היכן נמצא חטוף פלוני או היכן נקבר חטוף אלמוני, הם ישקרו. טענה כזו היא הפרת ההסכם ועילה למלחמה (אף שבעיניי אין צורך בעוד עילה. בכל מקרה יהיה עלינו לחדש את המלחמה).
* הומניטרי תמורת הומניטרי – בחודשים הראשונים למלחמה, הרביתי לכתוב נגד אספקת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. זו לא היתה התנגדות עקרונית להעברת סיוע לאוכלוסייה אזרחית של האוייב בזמן מלחמה, אלא התנגדות לסיוע כזה, שעה שהחטופים שלנו נמקים במנהרות. הרעיון היה "הומניטרי תמורת הומניטרי". הם יעבירו לנו רשימה מסודרת עם שמות כל החטופים ומצבם – בתמורה יקבלו מעט סיוע. הם יאפשרו לצלב האדום לבקר את החטופים ולספק להם תרופות – נרחיב את האספקה. הם ישחררו את הנשים, הילדים והזקנים – יקבלו תוספת משמעותית. ישחררו את כל החטופים – יקבלו סיוע מלא.
הסיבה העיקרית לכך שזה לא נעשה הייה הלחץ האמריקאי הכבד וחולשתו של נתניהו והקושי שלו לעמוד בלחצים. אך בדיון הציבורי, נשמע טיעון חזק נגד המצור: יש לנו שם חטופים. אם נרעיב את עזה, גם לחטופים שלנו לא יהיה אוכל.
וכך, במשך למעלה משנה פיטמנו את חמאס בשיירות יומיומיות של משאיות עמוסות כל טוב ובדלק לתדלק את לחימתו. הסיוע הזה מנע את כניעת חמאס, הנציח ואף חיזק את שליטת חמאס ברצועה, כי העזתים היו תלויים בו ללחם בעבור ילדיהם. והחטופים? החטופים הורעבו.
* תעלול ילדותי – הלבשת המחבלים המשוחררים בטרנינגים תעמולתיים, היא תעלול דבילי ואינפנטילי. התחלנו לקבל השראה מתעלולי חמאס?
* זה הבית שלהם? – התגובות הפלשתינאיות והערביות על תכנית טראמפ מעניינות. הם דוחים זאת מכל וכל, אבל מעניין הטיעון המרכזי: "זה הבית שלנו. לעולם לא נעזוב את אדמתנו" וכו' וכו'.
רגע, רגע. משהו לא מובן לי. זה הבית שלהם? עזה? מעניין. הרי ב-1994 ישראל העבירה לשליטתם 90% משטח רצועת עזה וב-2005 את יתרת השטח. כל העולם עמד בתור להשקיע ברצועה מיליארדים כדי להפוך אותה ל"סינגפור של המזה"ת". אבל זה לא עניין אותם. הם לא רוצים להיות בעזה. הם רוצים "שיבה". ולכן הם המשיכו להילחם. ולכן הם יצאו ל"צעדות שיבה", "הפגנות שיבה", עודדו "משט שיבה" וכו'. הרי עזה אינה ביתם, אלא "מחנה הפליטים" שלהם. הם פליטים, לא?
מאז מלחמת השחרור, שבה הם ניסו להשמיד את היישוב היהודי וסיימו בתבוסה קשה, טיפחו הערבים את אתוס ה"פליטים" וה"שיבה", כמוקד להנצחת הסכסוך.
זה הבית שלהם? אחלה. זה עשוי להיות בסיס לפתרון הסכסוך. הסכמה שאין "זכות שיבה" ולא תהיה "שיבה". הסכמה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום בארץ ישראל. סגירת יוניפי"ל. פירוק מחנות הפליטים בעזה, ביו"ש, בירושלים, בירדן, בלבנון ובסוריה. מתן אזרחות לפלשתינאים בירדן, סוריה ולבנון. הפליטים הפלשתינאים היחידים הם פליטי המלחמה הנוכחית בעזה. נציבות הפליטים של האו"ם תשקם אותם במקומם ברצועת עזה, או תסייע להם להשתקם במדינות ערב האחרות, בתוך הזמן הקצוב לשיקום פליטים, כמקובל בכל העולם (שנים ספורות). תוכניות הלימודים של הפלשתינאים ישונו ברוח ההכרה הזאת.
כשכל זה יקרה, יהיה סוף סוף פרטנר למו"מ על שלום וסיום הסכסוך.
* בין עקירה למעבר דירה – לרשימת תומכי תכנית טראמפ הצטרף במפתיע ירון לונדון, שפירסם רשומה נלהבת בפייסבוק בעד הרעיון. מה שהפתיע אותי אף יותר היה המשפט הבא: "יוזמתו של טראמפ אינה ראויה לכינוי הגנאי 'טרנספר' יותר מאשר מבצע סילוקם של אלפי יהודים מיישוביהם בסיני ובגוש קטיף." הוא אף הציע תשלום של מיליון דולר לכל משפחה פלשתינאית שתעזוב את עזה, כגובה הפיצוי שקיבלה, על פי חישוב שערך, כל משפחה שנעקרה מגוש קטיף.
אני חולק על ההשוואה. בניגוד להצעת טראמפ להגירה חופשית של פלשתינאים מרצועת עזה, ההתנתקות היתה גירוש בכוח.
נזכרתי במאמר שפירסם לונדון בתקופת המאבק על הגולן ("העם עם הגולן") בשנות ה-90, שבו הוא הציע לא להתרגש מהדיבורים שלנו נגד עקירתנו מהגולן, כי מדובר בסך הכול במעבר דירה, והוא עצמו עבר דירה כמה פעמים בחייו ולא קרה כלום. כתבתי אז בתגובה, שההבדל בין עקירת יישובים למעבר דירה, הוא כמו ההבדל בין אונס ברוטלי לבין זוג אוהבים המתנים אהבים.
* על חורבות האו"ם – לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה ובראשן שואת העם היהודי, קמו האו"ם והמוסדות הבינלאומיים שלו, כדי למנוע מלחמות, לקדם את השלום בעולם, את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם. הרעיונות שבבסיס האו"ם הם הנעלים ברעיונות. אלא שהאו"ם כבר עשרות שנים מייצג את היפוכן.
בשם הדמוקרטיה, האו"ם מתנהל כפרלמנט עולמי, עם זכות הצבעה לכל מדינה. אבל רוב מדינות העולם הן דיקטטורות חשוכות. וכך, הארגון היה לארגון שדיקטטורות חשוכות מובילות אותו.
מלכתחילה הסכנה הזאת נלקחה בחשבון, ולכן המוסד בעל הסמכויות – מועצת הביטחון, אינו דמוקרטי, ויש בו זכות וטו למעצמות.
ישראל, המדינה היהודית, היא מיום הקמתה מושא השנאה והגזענות של רוב מדינות האו"ם. וכך, מועצת זכויות האדם הפכה לארגון אנטישמי קיצוני וחולני, שכמעט כל פועלו הוא נגד הדמוקרטיה הישראלית. וכך, בית הדין הבינלאומי בהאג, הפך לטריבונל אנטישמי, כלי שרת בידי ארגוני ג'יהאד וג'נוסייד נגד מדינת ישראל. וכך גם ארגוני האו"ם האחרים.
האו"ם מבטא ריקבון איום ונורא ולמעשה הוא איבד מזמן את זכות קיומו. פירוקו יהיה טוב יותר לשלום העולם מקיומו. על חורבותיו, נכון יהיה להקים מאפס ארגון שלום עולמי, שמנוהל בידי העולם החופשי ויפעל באמת ובתמים בעד השלום, החירות, הצדק וזכויות האדם.
* חזון בלהות – הרשת מוצפת בסרטון של אחינועם ניני ומירה עווד, זמרת ישראלית וזמרת פלשתינאית (עווד היא במקור ערבייה ישראלית, אך כך היא הוצגה בסרטון), שרות יחד בפסטיבל סן-רמו את "אימג'ן" של ג'ון לנון בעברית, ערבית, אנגלית ואיטלקית. שתיהן זמרות נפלאות, השיר יפה, אבל... בואו, הרי התפוצה אינה נובעת מהתפעלות אמנותית, אלא זו הפצת מסר.
מה המסר של השיר? לכאורה, חזון השלום. ואני סולד מהמסר של השיר. למה? מדוע אני מתנכר לחזון השלום? איני מתנכר כלל לחזון השלום. נהפוך הוא. חזון השלום שלי הוא חזון אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם – לְמַזְמֵרוֹת. לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."
החזון הזה הוא היפוכו המוחלט של "אימג'ן" הג'ון לנוני. כאן מדובר בשלום בין עמים, שלא יישאו זה אל זה חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. זהו חזון של ריבוי ופלורליזם. ראו כמה פעמים מוזכר בתוך שלושה פסוקים הריבוי הרב לאומי: "כל הגויים", "עמים רבים", בין הגויים", "לעמים רבים", "גוי אל גוי". האנושות תהיה מלאה בעמים, בשפות ובתרבויות, שיחיו אלה עם אלה בשלום, כך שניתן יהיה לכתת את החרבות והחניתות לאתים ולמזמרות. ועם ישראל יהיה אור לגויים, שיישאו אליו את עיניהם ויקבלו ממנו השראה, אך יישארו עמים עצמאיים, עם תרבויות ושפות שלהם.
ומה חזונו של ג'ון לנון? חזון של אחידות. מחיקת עמים, מחיקת תרבויות, מחיקת גבולות, מחיקת שפות; כור היתוך של כל האנושות לעיסה אחת, עם צבע אחד וגוון אחד. מבחינתי, ביטול הלאומים כמוהו כביטול המשפחות. כל אדם הוא מיקרון חופשי בתוך האנושות. הרי זה חלום בלהות. בעיניי, באותה מידה, החזון של ג'ון לנון, עם כל הכבוד לאחינועם ניני ומירה עווד וגם ללנון עצמו, הוא חזון בלהות.
* בין ריח לראיות – ציוץ של רונן צור, ביום שלישי: "זה היום וזה הזמן שבו אמורים ראשי האופוזיציה לעלות על פודיום ב-20:00 ולדרוש חקירת שב"כ נגד נתניהו ויועציו בחשדות החמורים ביותר של סיוע ישיר למדינה, שעומדת אחרי האויב הרצחני והשטני ביותר שידעה המדינה. אם לא יעשו זאת, אין להם יותר זכות או מנדט להישאר בתפקיד. תם ונשלם תפקידם."
זה ציוץ פופוליסטי, שישלהב את הבייס הקפלניסטי, אבל הוא רק משחק לידי הביביסטים ופוגע לא רק בראשי האופוזיציה, אלא לא פחות מכך ביועמ"שית ובפרקליט המדינה.
פוליטיקאים אינם נותנים לשב"כ הוראה את מי לחקור ועל מה. אם יש ראיות המספקות קצה חוט לחקירה, חזקה על היועמ"שית שהיא תורה לחקור. אגב, ייתכן שהיא כבר הורתה ומתקיימת חקירה סמויה.
טוב, ביום שלישי ב-20:00 התברר שראשי האופוזיציה לא נשמעו לאולטימטום של רונן צור. האם הוא כבר פיטר אותם?
ולגופו של "הקשר הקטארי" – גופי המקצוע פועלים על פי ראיות, לא על פי ריח. אבל הריח... הריח... חיריה, בימיה הרעים ביותר, הדיפה ריח ניחוח לעומת הריח הנודף מן הפרשה.
* הלבנת הטבח – יחצ"נות להלבנת קטאר, כמוה כיחצ"נות להלבנת חמאס, כמוה כיחצ"נות להלבנת טבח 7 באוקטובר.
חזקה על היועמ"שית, שלמרות מסע ההפחדות, האיומים, ההשפלות וההסתה נגדה, היא תורה על חקירת הפרשה.
* נתניהו צודק – אני מזדהה בכל לבי עם כל מילה שנתניהו היה אומר, אילו שלושה מאנשי הלשכה של ראש הממשלה לפיד, הקרובים אליו, היו מקבלים בזמן מלחמה כסף קטארי תמורת קמפיין להלבנת האוייב הקטארי בעולם.
* כך נוהג מנהיג – בבוקר ה-24 באפריל 1974 פרצו שוטרי הביטחון של מערב גרמניה לביתו של גינתר גיום ועצרו אותו בחשד לריגול למען מזרח גרמניה.
גיום היה עוזרו האישי של קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט. ימים אחדים לאחר מכן, התפטר ברנדט מתפקידו. איש לא חשד בברנדט, שהוא ידע, לא כל שכן, שהוא היה מעורב. אבל ברנדט הבין מהי מנהיגות ומהי אחריות. הוא לקח אחריות והתפטר. גיום הורשע כסוכן השטאזי וישב שנים בכלא, עד שחרורו בעסקת חילופי אסירים בין הגרמניות.
משום מה נזכרתי בפרשה הזאת פתאום.
* כתובת נאצה – כתובת נאצה צוירה ליד ביתו של יעקב ברדוגו. זה מכוער מאוד.
ברדוגו עצמו הוא כתובת נאצה מהלכת. זה מכוער מאוד מאוד.
* ג'יהאדיסטים לייט – בזמן האחרון ביביריון המיקרופון ברדוגו ממקד את חיציו ביריב לוין, קרעי ושות'. בעיניו הם חנונים, כי הם לא הולכים עד הסוף בג'יהאד נגד מערכת המשפט בישראל ונגד מדינת החוק. הם, בעיניו, ג'יהאדיסטים לייט.
* גימטריה – אין לי סבלנות לחפש גימטריה תואמת ל"שלמה קרעי פסיכופט".
* הברית הטבעית – מנהיג דגל התורה הרב דב לנדו יצא בשבוע שעבר במתקפה חריפה על הציונות: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה, היו מכבדים אותם. אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים. הציונות הביאה עלינו אסונות. בציונות הדתית נהרגים כי הרבנים שלהם מלמדים אותם תורה מעוותת... הציונות הייתה כאילו שהם יצילו את העם היהודי, והם הביאו את האסונות הגשמי, לא רק הרוחני, לעם ישראל. אף פעם הערבים לא כל כך שנאו."
לא במפתיע, דברי הבלע האנטי ציוניים הללו הדהדו ברח' שוקן. המרגלת ענת קם יצאה מגדרה מהתלהבות מהשותף האידיאולוגי. "הדברים האלה של הרב לנדו אמורים לפרוט על ליבו של כל מתנגד משיחיות, של כל מי שמאס בשיח המיליטריסטי ושל כל מי שדוגל בקיום משותף עם הערבים בחלקת הארץ הקטנה הזאת... למחנה הליברלי... הושטת יד כנה ואמיתית לחברה החרדית. כן, גם במחיר הגיוס, גם במחיר הפרדה מסוימת באקדמיה, גם במחיר חריקת שיניים על פשקווילים עם דיני צניעות לילדות שמתאימים לשלטון הטאליבן. החרדים, שמבינים שהלאומית הורגת את היהדות, מילולית, הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן. ודווקא ככל שהחרדים יותר קיצוניים ויותר בדלניים... עלינו לחבק את מסרי הבדלנות האלה, לא לנסות לשלב את החרדים בכוח בחברה, שאינם מעוניינים להשתלב בה ובאופן שאינם מעוניינים להשתלב באמצעותו... תמיכה של המפלגות החרדיות בהסדר מדיני ארוך טווח עם הפלסטינים תצמצם את הצורך בשירות צבאי ותשחרר את כולנו מהמאבק קצר הרואי לשוויון בנטל... הם הם הפרטנרים שלנו. לא הסרוגים."
הסרוגים והחילונים לחמו ולוחמים כתף אל כתף על הגנת המולדת ונגד המחבלים שביצעו בנו את הטבח הנורא. אבל מבחינת המרגלת הם האוייב של ה"ליברלים". השותפים הטבעיים הם המשתמטים, ותמיכת השמאל במאבק לגיוסם הוא קצר רואי. החרדים הם בעיניה הפרטנרים להסדר ארוך טווח עם הפלשתינאים. איזה הסדר? כנראה ברוח דבריו של הרב לנדו: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה," כלומר שאנחנו נהיה יהודוני חסות של הסינווארים.
ובאמת, החרדים קרובים בהשקפת עולמם יותר למרגלת, שבעיניה הלאומיות הורגת את היהדות, מאשר לציונים לאומיים. אבל הם כרגע בברית עם המחנה, שללא בושה ובחוסר מודעות עצמית קיצוני, מכנה את עצמו... "לאומי".
[אהוד: ידעתי שהיא מרגלת אבל לא ידעתי שהיא אידיוטית].
* להמחיש את האבסורד – טראמפ מינה מכחיש קורונה מתנגד לחיסונים לתפקיד שר הבריאות.
כדי להמחיש את האבסורד... זה כאילו שבישראל ימונה לתפקיד שר המשפטים... אני מחפש דוגמה קיצונית... נניח יריב לוין.
או שנמנה ראש כנופייה, עבריין מועד מנעוריו, נניח איתמר בן גביר, לשר לביטחון פנים.
או שעופר כסיף ימונה לשר הביטחון.
* רעיון לא רע – מסתבר שהסיפור של טראמפ על אספקת הענק של קונדומים לרצועת עזה היה פייק.
אבל בינינו, הצפת עזה בקונדומים דווקא יכולה להיות רעיון לא רע.
* זיונים זה לא הכל – בצרור הקודם ציטטתי קטע מנאום של בן גוריון ובו המשפט: "בוודאי רבים מכם זוכרים את 1929, כאשר האנגלים זיינו את כל הפקידים האנגלים 'קראמע יעוורעיעוו' (לאַפּוֹקֵי היהודים)" כלומר, חוץ מהיהודים.
וזה הזכיר לי את הסיפור הבא, שסיפר יצחק נבון, הנשיא החמישי של ישראל. בן גוריון נאם באסיפת בחירות, ודיבר בהרחבה על מירוץ הזיון במזה"ת. אחרי הנאום הוא שאל את ראש לשכתו, יצחק נבון, מה כל כך הצחיק את הקהל כשהוא נאם. נבון נאלץ להסביר לו את עובדות החיים.
וכמובן שאי אפשר לשכוח את הקטע המבריק מספרו האלמותי של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך":
"מר בגין לגם שתיים-שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע ראשו שלוש-ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או מקונן והחל למנות בקול מר ומאשים כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
'הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר!'
'בולגנין מזיין את נאצר!'
'גי מולה ואנותני אידן מזיינים את נאצר!!'
'כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!'
פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל:
'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?'
דומיית-תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!'
... בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ונעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק."
והילד הזה הוא עמוס עוז עצמו, כמובן.
אגב, פרופ' דוד אסף הוכיח, בבלוג שלו עונ"ש (עונג שבת), שבתקופה שעליה כתב עוז, נאצר, אייזנהאואר, בולגנין, גי מולה ואנתוני אידן עוד לא היו בשלטון במדינותיהם. אבל למה לתת לעובדות להרוס סיפור יפה? זו חירות הסופר.
על טבנקין מסופר, שכאשר אמר בנאום ש"ראסיה מזיינת את מצרים" והקהל פרץ בצחוק, הוא הגיב: "מה אתם צוחקים? אתם חושבים שאני לא יודע שאומרים רוסיה?"
[אהוד: דעתי על עמוס עוז – כמעט כל דבר אמיתי שהוא אמר לא היה חדש וכמעט כל דבר חדש שהוא אמר לא היה אמיתי."
* ביד הלשון: יראון – רשת הפנימיות החקלאיות של השומר החדש "אדם ואדמה" הקים השנה פנימייה חדשה בעוטף עזה, בשדה ניצן. בשנה הבאה תקום פנימייה בגליל העליון, ביישוב מפונה שחזר. מדובר בקיבוץ יראון. זו הפנימיה השביעית של הרשת והשנייה בקיבוץ, אחרי אורטל.
יראון הוא קיבוץ בגליל העליון, בהרי נפתלי. הוא עלה לקרקע בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-1949, בידי פלמ"חניקים מחטיבת יפתח, ועולים ממצרים, בוגרי תנועת "דרור-החלוץ", שלחמו בחי"ש בגדוד "מוריה".
היישוב נקרא על שם יִרְאוֹן המקראית (יהושע י"ט ל"ח), מערי המבצר שבצפון נחלת שבט נפתלי. השם נשתמר בשמו של הכפר הלבנוני הסמוך ממערב, יארון, מן העֵבר השני של הגבול.
2. איך מטפלים בכאב ראש?
כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, נהגתי לערוך מדי שנה, ביום השנה לרצח רבין, כנס שבמרכזו רב שיח, בסוגיות במחלוקת. באחת השנים, הנושא היה המחלוקת בנושא המשפטי. עם השותפים לפאנל נמנו השופטת בדימוס דליה דורנר והעיתונאי בן-דרור ימיני, שהיה אחד המבקרים החריפים של האקטיביזם השיפוטי.
הראשונה שהזמנתי היתה דורנר, ולכן לא יכולתי לומר לה מיהם שאר השותפים. היא גם לא ביקשה לדעת. אך כשהגיעה, ושמעה שבן דרור משתתף, היא אמרה שבשום אופן היא אינה מוכנה להשתתף איתו בפאנל.
הייתי בבעייה. רתחתי עליה. אך מה לעשות? לשלוח הביתה שופטת מכובדת שהיא גם אישה מבוגרת, בעשור השמיני לחייה, שהגיעה מהמרכז? אין לי בעייה שהיא תדבר בנפרד, אך לא נעים מבן דרור. אני גם לא רוצה שייפגע. ואנו גם חברים. אבל כשסיפרתי לו, בדחילו ורחימו, הוא היה הרבה יותר "קול". "אין בעיה. שתדבר בנפרד, אני לא נפגע." ניגשתי אליה כדי לומר לה שיש פתרון, אך היא הקדימה אותי ואמרה שהיא חוזרת בה ותופיע יחד עם בן דרור. וכך היה.
כל הסיפור הזה לא נועד, אלא להציג את תחושת ההיבריס שהיתה בקרב שופטי בג"ץ ואת האטימות המוחלטת שלהם לביקורת והשלילה של כל הצעת תיקון. הרי אי אפשר להאשים את בן דרור בבוטות, בגסות רוח. הוא בסך הכול מבקר חריף, אך מכבד את בית המשפט. אך זו היתה הרוח בבג"ץ. כך, כאשר מונה פרופ' דניאל פרידמן, מבקר נוסף של מערכת המשפט, לשר המשפטים, עם כוונה לערוך רפורמות מתונות בהרבה מזו של יריב לוין, הוא התקבל בהתנגדות בוטה, ששיאה היה בדבריו של השופט בדימוס מישאל חשין, שהזהיר: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי… אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו."
הנה דברים שכתבתי במאמר בעקבות דבריו: "האם בית המשפט העליון הוא של אבא של חשין? האם הוא קיבל אותו בירושה? מה פירוש 'הבית' שלו? אני, לתומי, חשבתי שבית המשפט הוא ביתם של כל אזרחי ישראל. אבל חשין, בדבריו המתלהמים, חשף את תחושתו, שהיא כנראה תחושתם של אנשים נוספים – שבית המשפט הוא אחוזתם הפרטית. הגישה היהירה הזאת היא סכנה לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הם שופטים בבית המשפט העליון, זו סכנה רבתי לדמוקרטיה. כאשר בעלי הגישה הזאת הצליחו להפוך את בית המשפט של כולנו למגרש הבית שלהם, ואין הם מאפשרים בו דריסת רגל גם למשפטנים דגולים כמו רות גביזון, שגישתם שונה משלהם, הסכנה לדמוקרטיה גדולה שבעתיים."
ואכן, הביטוי הבוטה ביותר לאותה גישה, היה סירובו העקשני של הנשיא ברק למנות את המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני, פרופ' רות גביזון, ענקית המשפט, בטענה ש"יש לה אג'נדה." וכי לו אין אג'נדה? כוונתו היתה, שיש לה אג'נדה אחרת משלו. והרי מגוון דעות רק מוסיף ברכה, בוודאי כאשר מדובר באדם כרות גביזון. אילו היתה בהרכב, היו בבית המשפט העליון שני ענקי משפט, ברק וגביזון, שני מוקדים שונים, שהיו מפרים זה את זה ומאזנים זה את זה.
מציטוט דבריי, אפשר להבין היכן אני עומד במחלוקת על האקטיביזם השיפוטי ועל המשפטיזציה של ישראל. זו היתה עמדתי אז וזו עמדתי היום. מאמרים ברוח זו כתבתי כבר מאמצע שנות התשעים. סברתי, וזו דעתי גם היום, שעל בית המשפט למעט בביקורת שיפוטית על החקיקה. אמנם בית המשפט פסל מעט מאוד חוקים, אך עצם העובדה שהוא דן בהם, הגם שדחה את העתירות, היא בעיניי האקטיביזם השיפוטי. התנגדתי גם להתערבות בהחלטות מדיניות של הממשלה, כמו ביטול החלטתו של ראש הממשלה נתניהו לסגור את אוריינט האוז, משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. הגישה של "הכול שפיט," "מלוא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין עומדת לביקורת שיפוטית" וכל האמירות מסוג זה של ברק, היו מנוגדות לחלוטין לדעתי ויצאתי נגדן שוב ושוב.
ועם זאת, תמיד רחשתי כבוד רב לבית המשפט, לשופטים, בוודאי לשופט ברק. ראיתי במחלוקת אתם מחלוקת עניינית, לשם שמיים, בין שתי אסכולות מקובלות במערב. תמכתי ברפורמות במשפט, כמו רוב הצעותיו של פרידמן, אך לא בשפיכת התינוק עם המים. דוגמה לרפורמה שהביאה לשינוי דרמטי, היתה התיקון של גדעון סער לדרך בחירת השופטים לבית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים. סער הצליח לגבש הסכמה רחבה, כולל של מערכת המשפט להצעתו, שבחירת שופטים לעליון תחייב רוב של 7 מתוך 9 שופטים. כביכול שינוי קטן, אך הוא שינה מאוד את פני בית המשפט העליון. כיוון שבשיטה הזו אין לאף צד יכולת וטו, מתחייבת הידברות והסכמה. וכך, בהידברות והסכמה, ובדחיפה של שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, רוב השופטים בבית המשפט העליון הם שמרנים. אין לי צל צלו של ספק, שאילו השיטה הזו היתה נהוגה קודם לכן, רות גביזון היתה נבחרת לעליון.
לצד ביקורתי, סלדתי מההסתה נגד בית המשפט ונגד השופטים ובראשם ברק, מהפצת השנאה, מהשקרים וההשמצות, מהכינוי המכוער "כנופיית שלטון החוק", מהטלת הדופי בפטריוטיות של השופטים ובעיקר מהקונספירציות ההזויות והמטורללות על "דיפ סטייט" ועל "תפירת תיקים" לנתניהו, ועל "אכיפה בררנית". ולצד ביקורתי על בית המשפט, יצאתי בתוקף נגד הרוח הזאת. התרעתי שהאקטיביזם השיפוטי יפגע באמון הציבור בבית המשפט ובמעמדו, אך מכאן ועד אותה הסתה ואותן קונספירציות רב המרחק. יתר על כן, לצד התנגדותי לאקטיביזם המשפטי, דגלתי ואני דוגל בקו נוקשה וקיצוני במלחמה בשחיתות השלטונית, וזו עמדתי גם היום, ולמרבה הצער, שונאי מערכת המשפט מתגלים שוב ושוב כחובבי שחיתות ומעריצי מושחתים.
ההבדל בין ההתנגדות שלי ושל אנשים בדעתי לבין ההתנגדות של יריב לוין, רוטמן וחבריהם, אינה רק בסגנון, אלא במהות. מי שמכבד את מערכת המשפט אך חלוק על הגישה האקטיביסטית, יתמוך ברפורמות לשיפור המערכת ותיקון פגמיה. מי ששולל מן היסוד את המערכת ואת אנשיה, מפיץ בדותות וממציא קונספירציות או סתם מאמין להן, ירצה במהפכה רדיקלית שתעקור את המערכת מן השורש. אני דוגל ברפורמה קונסטרוקטיבית. יריב לוין הציע מהפכה משטרית.
לא אחת נשאלתי איך מי שכתב כל כך הרבה ביקורת על מערכת המשפט, מתנגד בכזו נחרצות ל"רפורמה", שנועדה להתמודד עם התופעות שנגדן יצאתי. אך למה הדבר דומה? לרופא שמציע פתרון לפציינט המתלונן על כאב ראש – לכרות את הראש. אגב, אם הראש ייכרת, החולה באמת יפסיק לסבול מכאבי ראש. אבל אני, אפעס, לא מתלהב במיוחד מהפתרון הרפואי הזה. אני מעדיף טיפולים מעט פחות דרסטיים.
הצעותיו של לוין – משמעותן השתלטות הרשות המבצעת על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע שלה. במדינה, שבה הרשות המחוקקת, הכנסת, כל כך חלשה, ולמעשה היא אסקופה נדרסת של הממשלה השולטת בה ביד רמה, במיוחד מאז שיריב לוין היה יו"ר הכנסת, השתלטות הממשלה גם על הרשות השופטת היא איום של ממש על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן. שיטת בחירת השופטים אחרי תיקון סער היא הטובה בעולם. בה אין עוד צורך בשום שינוי. הצעתו של לוין הייתה שליטה מוחלטת שלו בבחירת השופטים. והעובדה שרוב השופטים הם שמרנים אינה מעניינת אותו. הוא אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שופטים מטעם, כאלה שהוא ישלוט עליהם, לא כאלה שיפסלו מינוי לשר בממשלה של עבריין מורשע סדרתי, שזה עתה ניצל מעונש בעסקת טיעון מפנקת שבה התחייב בפני בית המשפט לפרוש מהפוליטיקה. השופטים השמרנים אינם מספקים לו את הסחורה. הוא אינו רוצה שופטים אלא שפוטים. הוא אינו רוצה לצמצם את הביקורת המשפטית על החקיקה, אלא לתת לרוב האוטומטי של הקואליציה יכולת להתגבר ברוב של 61 ח"כים על כל פסילת חוק. וכן הלאה וכן האלה.
כאשר הציג לוין את המהפכה המשטרית הרדיקלית, הוא הסביר שזה רק הצעד הראשון מתוך ארבעה שלבים. מה הפלא שהוא קומם נגדו המוני אזרחים, שחשו בצדק שהדמוקרטיה נשמטת תחת רגליהם. גישתו הקיצונית, הליכתו עם הראש בקיר, סירובו לפשרות, הביאו לכך שהוא לא הצליח להעביר שום שינוי. והוא ממשיך. הוא נוהג כאנרכיסט כאשר הוא, שר המשפטים (!), מעז "לא להכיר" בנשיא בית המשפט העליון. ועל גלי ההסתה והדה-לגיטימציה לשופטים, התירוץ שבו ראש הממשלה בורח בפחדנות מחקירת מחדלו, היא "אי אמון" בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק בוחר את חברי הוועדה.
המשך דרכו של לוין יוצר אנרכיה. ח"כים שמודיעים שלא יתייצבו לחקירות בחשד לפלילים, מוסיפים לאנרכיה. האנרכיה הזאת מפוררת את מדינת ישראל. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.
אני מאמין שלא רחוק היום, שהממשלה הרעה הזאת תסיים את תפקידה, ותבחֵר תחתיה ממשלה אחרת. תקוותי היא, שהיא לא תתבצר בהגנה על הקיים, אלא תוביל את הרפורמה הקונסטרוקטיבית החשובה כל כך לתיקון מערכת המשפט ולתיקון הדמוקרטיה הישראלית.
רות גביזון, בן דרור ימיני, דניאל פרידמן, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין ואחרים, הובילו את ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני. בן דרור, פרידמן, אבינרי ורובינשטיין יצאו נגד המהפכה המשטרית (בינתיים השניים האחרונים הלכו לעולמם, אך שניהם הספיקו לצאת נגד המהפכה). אין לי ספק, שאילו גביזון הייתה בחיים, גם היא היתה יוצאת נגדה. וכך גם אני, הקטן. אני מייחל לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ברוח משנתה של רות גביזון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אהוד בן עזר
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 11
חלפו חודשים. כמעט שנה. אם לא יותר.
אפריים חיימסון, רווק גבוה, לא צעיר, כתפיו מוטות מעט קדימה והראש מקריח, טייל בשדרות-נורדאו לפנות-ערב. סתיו יפה היה באוויר. הנפש מבקשת להתאוורר מעט. אילו רק הייתי מצליח למצוא לי אישה כלבבי, אמר לעצמו. בעיותיו נחלקו לכמה סוגים, ומתוייקות היו במוחו, אוגדנים-אוגדנים, כניירת במשרדו. כנגד כל בעייה שתעלה בדעתו, ידע, ישנה אחרת, מציקה ממנה.
למשל, האוכל. הוא אהב אוכל ביתי, חם, מוגש נאה לשולחן, כמו בימי ילדותו, בבית-הוריו, וסלד ממסעדות, גם חס על כספו. בדירת-הרווקים שלו היה חולט טה ומטגן חביתה, טה וחביתה, טה וחביתה, ולפעמים מימרח משובח או סאלאט יקר, שניקנו בחנות-מעדנים וסופם מעלים עובש במקרר, ונזרקים לפח.
אך מהי בעיית האוכל לעומת אימו הזקנה, שמצלצלת יום-יום למשרדו ולדירתו, מְתַנַה את מחלותיה, המתבטאות בעיקר בכאבים עזים בראש ובאצבעות-הרגליים, והיא משתתפת כפייתית בלוויות של אנשים זרים, ונתונה בבולמוס של אכילה, שהביא אותה להשמנה מופרזת.
באותן שעות מעטות בהן העז אפריים להרהר באימו-האלמנה ברשעות, היה אומר לעצמו כי שקידתה להילוות ללוויות לא-לה קשורה איכשהו ברצון להוריד ממשקלה, וגם בחיסכון, אוטובוס-האבלים, שהנסיעה בו חינם, היה לוקחה לבית-הקברות, שם פקדה, כסדר, את קברות המשפחה.
אך מהי בעיית אימו לעומת הבדידות אשר חש מדי יום, אחרי-הצהריים, כאשר חזר לדירתו הריקה, הסגורה, ברחוב אבן-גבירול, לנשום אוויר עבש, ריח מצעים שלא אוּוְררוּ, אבק ומועקה. מושב-זקנים. אם יחליט לישון עתה, לא יוכל להירדם בלילה, ואם לא יישן – תפריע אותו עד מהרה אותה ליאות מזרחית, משפחתית, הזורמת בעורקיו המזרח-אירופאיים, רק משום שאביו הקדים לעלות לארץ-ישראל בגיל צעיר, והתייבש לצד אימו בשמש המזרח, עד שמת. פתאום הדם כמו אוזל מראשו, נדמה לו שהוא עומד להתעלף. אולי חוסר סוכר אולי עודף. אולי הלב. אולי המוח. אולי המחסור בפעילות גופנית. עבודה מתישה מדי? – שינה עמוקה של שעות אחדות מחזירה אותו תמיד אל הרעננות הבריאה של ימי נעוריו. אך אם יישן עתה – מה יעשה עם עצמו בלילה?
ומהי הבדידות לעומת בעיית הגרביים? – מדי שבוע עליו לכבס את גרביו לעצמו, וכל יישותו מתקוממת על כך. הוא מוכן ללכת בגרביים חדשים בלבד, ולזורקם אחרי השימוש, אבל חוש-החסכנות, הנטוע עמוק בטבע משפחתו, מנע אותו מכך. חוץ מזה, היו בגדים ישנים, גם גרביים, שהתחבבו עליו במיוחד, ואותם היה לובש באופן קבוע. ואילו אחרים, אפילו חדשים, מונחים בארון ואין נוגע בהם.
ומהם גרביים, וכל הנהלת משק ביתו הרווקי, לעומת התשוקה להתקרב לאישה, אפילו רק לגעת בבטן או בירך, תשוקה שהיתה פוקדת אותו מדי ערב, וככל שהיה מרבה לקבוע פגישות ומנסה להזמין או להזדמן אצל בחורות – כך היה חש עצמו כמין עכביש לא-יוצלח, אשר שום טרף אינו נלכד בקוריו. והמעטות שמתקרבות – נמלטות עד מהרה, בטרם הצליח למוץ את לשדן, את עסיס חייהן החם והתוסס. הו, דמיונות, דמיונות. הללו היו תוקפים אותו לא פעם בעומדו לבד במיטבחו הריק, משתעשע בסכין-הבשר, אשר מאין לה שימוש אחר, היה מורח בחודה חמאה על פרוסות לחמו היבש.
אפריים חיימסון הגבוה אשר מוטות כתפיו שחוחות וראש בולט קדימה, והוא כמעט קירח כנשר, ובודד בקינו, היה מחפש אז פירורים נעלמים על פני הריצפה, וחמת-רצח מערפלת את מבטו, זה המבט אשר חבריו לעבודה במשרד המסחר והתעשייה, או להתדיינויות עם משרדים אחרים או חברות בתעשיית-המזון – היו יראים מפניו. גידים משתרגים על פני מצחו, והמחשבה המרוכזת מחפשת לה טרף בחולשת הזולת, מעידותיו וטעויותיו. אך כוח מאגי זה היה נפוג, כבמעשה-כשפים, משעה שפתח את דלת ביתו נמצא שרוי בדל"ת אמותיו.
יושב חיימסון שעות ארוכות באמבטיה החמה ולעיתים הטלפון מצלצל והוא אינו עונה. ניסיונו הורה לו כי מרבית השיחות הן בענייני עבודה, או טרדות של קרובי-משפחה, וכמעט אף-פעם לא מישהו שיענה לצרכיו האמיתיים. כמעט מדי ערב הוא מתלבט בשאלה אם לרדת לרחוב ולחפש זונה. אך גופו נקי כל-כך אחרי האמבטיה, ולרוב גם רפוי ומפוייס; וכה רב פחדו מפני מחלות מידבקות, והסתבכות העלולה להרוס את מעמדו המקצועי – עד כי הזונות נותרו לעולם דמויות רפאים, מושכות ומפחידות בהזיותיו. ובשעת ייאוש היה, במקום לומר – 'אני אאבד את עצמי לדעת!' – אומר לעצמו – 'אקום ואולך אל זונה וגמרנו עם הכול!'
בטרם חלפה שעת המשבר היה פותח את מכשיר-הטלוויזיה ומתבונן בתוכניות משעממות אשר הרגיזו אותו, והרוגז ארח לו לחברה, כאילו בגלל השטויות הללו נמשך הדין-ודברים שלו עם העולם, והוא איננו בודד. ולאחר שנרגע היה סוגר את המכשיר ושב לאיזה תיק שהביא עימו מן המשרד, ומעיין בספריו ומחדד ומלבן מכל צדדיה איזו סוגייה תקציבית או מקצועית.
ולעיתים, כשהיה עולה בו איזה רעיון טוב במיוחד, היה יושב וכותב מכתב למערכת "הארץ", וקורת-רוח רבה היתה לו אם דבריו היו נדפסים מדי-פעם, כאילו היה משורר, ואלה מכתבי-אהבה ושירי-חשק אשר אהובות נעלמות קוראות בהן במסתרים וחולמות עליו, על אפריים חיימסון, היושב באמבטיה, גבוה ושחוח וערום, ומחכה להן, ומחכה, ומחכה...
אפי, אפי, הן קוראות לו, ניצבות בפתח חדר-האמבטיה, תן לנו לשבת על הברכיים שלך.
חולם שהוא מביא מכיכר-המדינה זונה לבושת-קצרים לדירתו ומבקש ממנה, תמורת תשלום, לעשות צרכיה בבית-הכבוד שלו, בדלת פתוחה, רק זה –
לעיתים היה חוזר בחדרו, בקול רם, על דברים שאמר או שהתכוון לומר באחת הישיבות, וזה לא היה כה נורא כמו הפחד שהיה תוקף אותו פן דווקא בפני אחת הוועדות או בישיבה עם הממונים עליו, יתקפנו טירוף חדר-האמבטיה, והוא יתפשט ערום בפרהסיה, כקוף תאוותני, חיוור וקירח.
אפי, אפי, הן מתכופפות וקוראות לו, אלמוניוֹת... בעלות אחוריים לבנים...
*
בוקר אחד התעורר מעט מוקדם מן הרגיל, ובהרגשה רעה. ראשו היה כבד, אפו סתום וכפות-רגליו קרות. זאת מחלה, אמר לעצמו, שמח ומרחם על עצמון כאחד. ונשאר שוכב במיטתו שעה קלה, שהרי המשרד טרם נפתח, והיעדרו עדיין אינו מורגש.
לבסוף קם. שתה טה חם. אכל משהו. פתח תריס והשמש זרחה אל תוך דירתו השרוייה בצל. והוא הוציא עצמו יחד עם כיסא אל המרפסת, הזיז את דלתות-תריסיה, וישב להתחמם, קורא בעיתון-הבוקר וממשיך ללגום טה חם עם לימון. הוויטאמינים בלימון יחד עם הוויטאמין של אור-השמש ייפגשו בגופו הדווה, ויחד ישמידו את נגיפי המחלה בטרם יתפתחו הללו ויתרבו במיליוניהם.
אפריים חיימסון היה חסיד הרפואה-המונעת. הוא האמין כי כמעט לכל מחלה מצוייה תרופה-שבטרם-מחלה, בעוד המחלה באיבה. אחרי הלמות-לב פתאומית או מידקרה בחזה חייבת לבוא מנוחה מוחלטת במשך שעות אחדות, וליתר ביטחון רצוי לנוח בכל מקרה, שמא...
אחרי כל ארוחה במסעדה ראוי להגיח כף סטרפטוראל כדי להרוג את החיידקים בטרם הספיקו להרעיל את הקיבה כולה. יש לשמור על מאזן-נוזלים קבוע בגוף, ובייחוד בקיץ, כפי שממליץ הד"ר עזרה זוהר. ראוי למעט בנסיעות מחשש לתאונות. ובכלל, לא כדאי להחזיק מכונית פרטית. לא צריך להתבונן יותר מדי ממרפסות גבוהות למטה, ולא לעלות על גגות ללא-מעקה. כדאי לעשן מקטרת ולא סיגריות. טוב להמעיט בקפה (וזה היה עוד בטרם עלה מחירו כל-כך). רצוי לשתות רק יינות קלים, שנשים רגילות בהם. לא קוניאק ולא ויסקי. ובעיקר מומלץ לנוח, לנוח, ולהשתדל לישון הרבה, כדי שלא יתפוצץ וריד במוח ולא ייאטם שריר בלב ולא יהיו כאבים פה ושם ולא סרטן. המכונה האנושית היא פלא מתחדש כל רגע ואסור לאמץ אותה יתר על המידה. טפו, בל נפתח פה לשטן.
במרפסת ממול הסתובבה אישה, ופתאום הבחין שהיא מנופפת לו לשלום ביד מהססת. הוא לא היה בטוח אם אליו היא מתכוונת. אך זו שבה והרימה כלפיו את כף-ידה בחיוך מתחטא, כאילו פנתה לתינוק.
"הַי!"
הפנייה הממה ובילבלה את אפריים חיימסון, שאפו סתום ואוזניו חתומות במין פקק-הצטננות פנימי, מאז הבוקר. האישה במרפסת נראתה כהה, אולי בגלל הצל; לבושה שמלה קלה, אפרורית, ודידה שופעים; אולי היא משוגעת, או זונה? בליל-אמש הקשיב עד שעה מאוחרת לשישייה של בראהמס, וכל הווייתו התעדנה בה. בחזהו נכמרו רגשות חמים אשר לא מצאו להם פורקן. לזולת. להיפתח. אופוס 36. אבל כל זה עבר, והבוקר ראשו כבד כעופרת. אירופה והשישייה הבראהמסית, אותה אווירה חלומית של ספרים וסרטים, נעלמה כלא היתה. ונותרו רק הנזלת, והרחוב והבתים המתעוררים לחיים עם דופקות-השטיחים, נביחות הכלבים, זמזום המטוסים וצפירות-האזהרה של מכוניות עזרה-ראשונה וכיבוי-אש. רק בלילה יש קצת אירופה, בחדר סגור, וביום הליוואנט מתגבר וכובש.
הי!
האישה נעלמה. ובא רגע של תחושת הקלה, והחמצה. השמש היטיבה עימו. תוהה אם לא עשה שטות שלא הלך למשרד. חיימסון היה פקיד, לא בכיר, ובגילו היה בכך משום הודאה בכישלון. ובכל זאת, בתחום מסויים, עוזר למפקח מחוזי על סימון מוצרי צריכה ומזון, חש עצמו כמי שכל מחליף לא ישווה לו. כיצד היה יודע להפיל חיתיתו על נציגי היצרנים הממולחים; יזם תביעות משפטיות, הכריחם לשנות את סימון הקוד על קופסאות-השימורים; עודד הקמתן של מועצות-צרכנים; קשר קשרים מועילים עם עיתונאים תאבי-חדשות; הופיע פעם ב"כלבוטק"; הזים, הפריך, אישר, הכחיש, הדליף. ורק בהיכנסו לביתו היה כוחו סר ממנו. וגופו מציק, מקור לפיתויים, ומעמסה. והוא מודד עצמו ארוכות בפני הראי, כשחקן, ושואל עצמו על דמותו, האם הוא מצודד, למרות קרחתו, או שמא רק שכלו קושר אותו לבני-אדם?
אפי, אפי, הן קוראות לו –
הוא סיים לקרוא את "הארץ", ממודעות-האבל ועד לשורות המסג'יסטיות (המודעות הקטנות הללו, אוּך, הרי זה ממש כאן בסביבה, ברחוב באזל, למשל, אוּך, אוּך, עם זיקפת-הבוקר, ואלמלא החשש הארור פן מישהו יראה אותו בחדר-המדריגות, והצורך המשפיל לשלם כדי שיגעו בך – ) ואז שבה האישה והופיעה במרפסת, והוציאה מרבד והחלה מכבדת אותו בחבטות. ועם כל חבטה קיפצו דדיה הכבדים, וכתמי-זיעה עלו בבתי-שחייה. ומדי פעם היתה מרימה עיניה ומחייכת אליו באותו חיוך מתחטא, כאילו בו היא מתכוונת לחבוט, אך לא ברשעות, אלא כדי לנערו מאבק הרווקות שהצטבר עליו, ומאותו חוסר-שימוש מביש ומטריד שהצטבר בגופו.
ואולי, פשוט, זיהתה אותו מ"כלבוטק"?
"את מכירה אותי?" – שמע חיימסון את עצמו אומר לה לפתע, נדהם מהעזתו.
"לא. אבל אפשר."
"אפשר להזמין אותך לכוס-קפה?" – המשיך כמתאבד, ועיגולים שחורים ריצדו בעיניו, שהחלו דומעות, כנגד השמש.
היא ניראתה חוששת מעט, ולכן ענתה:
"בבקשה, אבל תבוא אתה אליי."
"מתי?"
"עוד שעה, כשאגמור לנקות את הבית."
היא הרקידה את קדמת גופה בשעה שניערה את המרבד. חיימסון התמלא סקרנות כאשר התכופפה מעבר למעקה כדי להבריש. אך השמש סינוורה את עיניו.
'זה בכל זאת בעקבות "כלבוטק",' אמר לעצמו.
האישה פנתה לחדרים אחרים בדירה ושוב לא נראתה. חיימסון היה יבש וחם. רעד. דירתו נראתה לו לפתע קטנה. הקירות כמו מפוֹצצים אותו במועקה קשה. כאילו מישהו הרים וניער אותו היטב מאלפי שנות אבק ובטלה. חייו קיבלו עתה בעיניו תוכן מיסתורי וכמוס. איזו שעה נפלאה! יש למי לחכות. הוא נטל בתשומת-לה את ציפורני אצבעות ידיו ורגליו. שטף פעם נוספת את שיניו. הסיר פה ושם מפניו זיפים דוקרים שהשתיירו לאחר גילוח-בוקר מרושל. אלמלא בוש מפני עצמו היה מתקלח. מצץ שתי סוכריות-נגד-צרבת, צרבת שהחלה חותכת במעיו, ועתידה להתגבר אחרי שישתה את הקפה. הוא הירהר ארוכות באברו, תוהה אם לא יבגוד בו זה בשעה המכרעת. שמא מרוב התרגשות יכמוש מוקדם מדי, או לא ימריא כלל. אילו למשל הקדים לרוקנו-מעט היה נמנע חשש ראשון, אך, מצד שני, אם יתאפק, למנוע חשש שני, ויבוא נרגש מדי, הלא יקלקל הכול רק בהתקרבו אליה, כנער מתבגר.
כעבור שעה בדיוק ניצב בדלת דירתה. היא פתחה בחיוך ביישני. ריח קל של זיעה. פנים שחומות, נאות ועגלגלות, ואיזו פזילה קלה. "אני עובדת כאן," אמרה, וחששו התאמת, רק ממרחק המרפסות נראתה דומה, משום-מה, לגברת-הבית. איזה חרבון. האומנם? שעה שלחץ את כף-ידה המושטת לקראתו חילחלה בו תחושה של עונג מוזר, כמוס, כצולל בפגישה אפלה ומבישה ומושכת מאוד; אילו ראוהו בכך עובדי-המשרד. לעיתים הוא יושב שעה ארוכה במיטבחו הקטן ולש פירורי-לחם וצר מהם צורות מגושמות, חיות, נחשים וגלמי-אדם. זוכר את אצבעותיו השחומות והעדינות של אביו, שהיה מתקין לו צעצועי-חינם אלה בילדותו. אחר-כך קם, מוריד הכול מן השולחן ושוטף את הכלים, את השיש, את רצפת-המיטבח, ומשליך את יצירותיו הילדותיות לפח-הזבל, משום שאינו הולמות אדם בגילו, אפילו הוא רווק ואין איש רואה אותו והוא העוזרת של עצמו.
אפי, אפי, הן קוראות לו –
וזו, שמה מַלִי, מַלִי בִּזְיאדֶה, לא היססה לגלות לו. והוא יושב מולה על כוס-קפה ליד שולחן-פורמאיקה נאה במיטבח זר לשניהם, וההתרגשות מעבירה בו גלים של חום, כאילו הוא עלול להרקיד את השולחן בברכיו.
כשני קושרים בצהרי-יום.
"מיטבח נחמד." אמר.
"כל הדירה יפה." ענתה. "אבל זה לא המקצוע שלי, לעבוד במשק-בית, אני פקידה. רק שזה לא משתלם, אתה יודע. ואתה?"
"כמו המקצוע שלך. פקיד." ירד לרמתה וחש עצמו כהרון-אל-ראשיד מסתיר-פנים במיטבח.
"לא ראיתי אצלך אישה בדירה." אמרה.
"רווק."
"כמה שאתה מבוגר." הוסיפה לתומה.
חיימסון חש צביטה בליבו. מה יש? עשיתי עליה רושם מרושל, דוחה? מצד שני, מי היא בכלל שתשפטני?
"ואת?"
"נשואה." צחקה, כמזלזלת.
אישה נשואה. עתה היה כולו פקעת נרגשת. היתה אמנם איה, אשתו של רמי, אשר בעומדה קרוב היתה דוחפת אליו תמיד, משום-מה, את הציצים שלה. וכשעמדה סמוך אליו יום אחד, מחככת את ערוותה בירכו, כה נדהם לנוכח העזתה, עד שהיה בטוח שהוא טועה והיא אינה מרגישה בדבר כלל, ובוש מפני עצמו פן תכיר בו את עקבות התרגשותו.
מנהג היה לה לנשק אותו כל פעם שבא לבקרם. ותמיד היתה נשיקתה שוהה רגע קט נוסף על לחיו, כאילו מגע הידידות בלבד אינו מספק אותה. לא אירע להם אף פעם להתנשק כך כשנמצאו ביחידות. אף הוא היה מושך נשיקותיו מעט, בעליזות מופגנת, כמבקש למצות רגע של חשק ממגע מותר, של ידידות.
הוא לא היה מסוגל לראות עצמו שוכב עם אשת ידידו הקרוב. אך מאוחר בערב, כשהיה חוזר מהם לבד אל ביתו, פקדו אותו דמיונות פרועים. היה רואה את איה הבשרנית, הצחקנית, באה במפתיע לבדה אל דירתו, באמתלה כלשהי. הם חוזרים על נשיקת הידידות בפתח, אך אינם נפרדים, ואת מקום הצחוק תופסת איזו דממה מתלהטת, שמשנה הכול. הוא מגלגל את איה על מיטתו, פורע בגדיה ומנשק כל שטח ושטח בממלכה שלה, הכול קימורים והפתעות, מקומות שרמי לא ביקר בהם זה עידן ועידנים. ואיה נאנחת, מטורפת-עונג ופניה סמוקות: "אפריים, אפריים, אתה גבר לא-נורמאלי. גלגל אותי עוד, עוד, רק אתה יודע לעשות כך – "
לשונה של איה חופשית כל-כך, ולא פעם, בשבתו אצלם, היא חוקרת אותו, באוזני רמי –
"תגיד, אפריים, אני מגרה אותך, בא לך עליי?"
ומנערת רגע בידה את הציצים הצחים שלה, ששטים בחולצה רפויים, וצוחקת. ואפריים חיימסון מסמיק ומגמגם, נבוך –
"מה שלא אגיד... זה יעליב... אם כן... ואם לא..."
"אז תגיד, אל תתבייש!"
ורמי אף הוא צוחק בהרגשת בעלות עליה, ממלא את הכורסה הגדולה בהכרת-ערך-עצמו, ואפריים אינו יודע אם הוא נהנה או חרד למשמע דבריה שעה שהוא מבקש להמשיך שיחה שנקטעה באמצע: "אז זה נורא אופנתי קצת היום להיות נגד, אבל בוא נאמר בכנות, אפי, אם לא תהיינה התנחלויות – אז יבוא שלום? מי שמכיר את הערבים יודע שהם מבינים רק את שפת-הכוח..."
ואז אפריים, בהרגשת הקלה, שאיה כבר אינה דורשת ממנה תשובה: "ומלחמת יום-כיפור?"
איה אומרת: "הערבים האלה, אפי, שאתה כל-כך בעדם, לי אישית בעצם אין דבר נגדם אבל כאשר אני חושבת על-כך שבעוד שש-עשרה שנים יצטרך יובלי ללכת לצבא, נעשה לי קר בנשמה – "
וחיימסון נבוך: "אני, מה פתאום, ערבים? מה, אין לי כבר מה לעשות?"
כיצד זה שכח. הלא עם רמי אין טעם להתווכח. שום דבר לא יזיז אותו מדיעה שקבע לעצמו.
*
וכשקם עתה עמדה מולו אותה מלי חייכנית, שבעלה "אינו מביו אותה," והיא "אוהבת לפגוש אנשים," והם פסעו במיטבח והשקיפו החוצה לעבר דירתו של חיימסון, שהיתה בצד האחורי של רחוב אבן-גבירול. כה קרובים. מכוניות צפרו. כלבים נבחו. ואי-שם המשיכו לחבוט שטיחים. אך חיימסון לא שמע דבר ולא ידע במה להתחיל, ואם בכלל. מבטה של מלי היה רך, ועיניה בגובה כתפיו. הוא סיפר לה כי לפני לילות אחדים העירו אותו משנתו אנחות חזקות של אישה בהתקף-לב, ממש גוססת. מיהר לקום, שמא תידרש עזרה, וניגש לתריס חדרו, המוגף-למחצה, ומה ראה – אור מועט, אדמדם, בחדר-השינה של הדירה בה הם עומדים עתה, הגניחות נרגעו עד מהרה, גבר ואישה עירומים-לגמרי קמים והולכים לחדר-האמבטיה. מים קולחים. וכל השאר.
מלי הקשיבה, רועדת מעט, וצחקה, "אני מקווה שלא ישמעו אותי עוד מעט..."
באותו רגע החליט. וכשהיתה חבוקה בזרועותיו, בריח זיעה וקרם-ידיים ושמנוניות רבה, שחומה, של אברים מתפקעים, הגיעו עד פתח חדר-השינה; ושם ניצבה מיטה זוגית נמוכה, בכיסוי של פרחי-זהב, ומנורת-לילה שאהילה אדום, וטאפטים בהירים שדוגמאותיהם זהובות אף הן; וחיימסון ראה לעצמו מיבחן עליון להגיע, לפחות עד למיטה, מבלי שההתרגשות תסגיר אותו –
ולפתע היה מאוחר. מאוחר מדי.
הוא צנח על הרצפה, יושב-למחצה, מחזיק ידיו על בטנו ומקפל רגליו הארוכות וכולו מושפל וקרוב לבכי.
אך היא לא הבינה מה אירע לו. אולי חשבה שהוא סולד ממיטתם של בעלי-הבית, ומבקש לשכב עימה על הריצפה. מיד כרעה לצידו, מרקידה חולצתה, וברכיה נטועות במרבד העבה, ועד מהרה היתה מפורקדת לצידו, עירומה, שחומה, וערוותה גלוחה, ואמרה:
"יַא, זה אף פעם לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך!"
אך דבר לא קרה. חיימסון התפשט בביישנות. הם התגפפו זמן-מה על המרבד, לרגלי המיטה. חיימסון התרומם ונחת, התרומם ונחת, וככל שניסה לאמץ כוחותיו כן היה גופו מיותר ומדולדל, ומנורת-הלילה בעלת האהיל האדום כמו מלגלגת עליו. עת קצרה היטיב לה למלי באצבעותיו וסחט מפיה קריאות-חמדה בודדות, וסומק עז, שהעניק גוון ייני לפניה הכהות. אך עד מהרה התייאשה. לא צלחו מעשיו בידו. והוא התפלא שאינה מתרעמת עליו, אלא חוזרת ואומרת:
"אני צרה שמה, מה לעשות, זה אצלי לא בסדר. גם הבעל שלי לא תמיד מצליח. אפילו שבא עליי בכוח. אני ככה בנוייה. צר."
שעה ארוכה שיחק בשדיה הכבדים, הכהים, אשר היניקו ילד, לדבריה. "לא מפריע לך שהם גדולים מדי?" חששה.
"לא, לא, להיפך, אני אוהב גדולים, הם נפלאים." טמן מפוייס את פניו בתוך החמיצות והרוך, מנסה להחיות את הפיטמות הסגולות, שרבצו על הררי אימהות מתפרצים, שגוונם שוקולד-חלב. וכל אותה עת נבח הכלב בחוץ, כאילו רֵיחַם עלה באפו.
הם התלבשו. הפגישה המוזרה, הכישלון הכפול, רק חישמלו אותו והעניקו לו מישנה-כוח. בטרם נפרדו חיבק ונשק לה כאילו כל ימיו רק לה חיכה. הוא שיער שגם היא הרגישה כך. עיניה הבריקו כאשר נפרדו. חיימסון נולד מחדש. לבדו בדירה, רקד. הנואף הגדול. ההרפתקן. המשכיב הלאומי.
*
למחרת בערב ביקר אצל איה ורמי. מצב-רוחו היה מרומם. הוא הירבה לדבר, התפאר ברמזים בחיי-רווקותו. הרגיש מתחים חשמליים שקורנים ממנו על סביבותיו. איה התבוננה בו בהערצה. היא נראתה מרוטה, חיוורת ולבושה ברישול. נשיקתה היתה נכנעת, צוננת וחשדנית, אולי גילתה שיש לה מתחרה בליבו. הדברנות שלה הציגה את מיניותה באור מגוחך. כאילו הוא נשוי לה מזה שנים רבות וכבר מאס בה.
"שמע," אמר רמי, "אם אתה טְרֶנֶר כזה, אז יש לי בשבילך בחורה עַלַא-כֵּיפַכְּ – "
"תפסיק," אמרה איה. "מירה תחרבן לו את כל החיים."
"טוב, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן."
"אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה ייגמר, ולמה לנו לקחת אחריות כזאת על עצמנו?"
"אז תשמעי, שְׁמֵיינֶה," אמר רמי, "שכר-השידוך שלנו מהם אנחנו נבקש דבר אחד – שלא יבואו אלינו בטענות."
אפריים טבל קולורבי, טבל גזר, טבל כרובית חיה ברוטב לבנייה וחרדל, וחייך, ושתק. בתוך שבועיים כבש בסערה ולאחר פחות משלושה חודשים התחתן – עם מירה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
תל אביב, 1979
פרק 11
חלפו חודשים. כמעט שנה. אם לא יותר.
אפריים חיימסון, רווק גבוה, לא צעיר, כתפיו מוטות מעט קדימה והראש מקריח, טייל בשדרות-נורדאו לפנות-ערב. סתיו יפה היה באוויר. הנפש מבקשת להתאוורר מעט. אילו רק הייתי מצליח למצוא לי אישה כלבבי, אמר לעצמו. בעיותיו נחלקו לכמה סוגים, ומתוייקות היו במוחו, אוגדנים-אוגדנים, כניירת במשרדו. כנגד כל בעייה שתעלה בדעתו, ידע, ישנה אחרת, מציקה ממנה.
למשל, האוכל. הוא אהב אוכל ביתי, חם, מוגש נאה לשולחן, כמו בימי ילדותו, בבית-הוריו, וסלד ממסעדות, גם חס על כספו. בדירת-הרווקים שלו היה חולט טה ומטגן חביתה, טה וחביתה, טה וחביתה, ולפעמים מימרח משובח או סאלאט יקר, שניקנו בחנות-מעדנים וסופם מעלים עובש במקרר, ונזרקים לפח.
אך מהי בעיית האוכל לעומת אימו הזקנה, שמצלצלת יום-יום למשרדו ולדירתו, מְתַנַה את מחלותיה, המתבטאות בעיקר בכאבים עזים בראש ובאצבעות-הרגליים, והיא משתתפת כפייתית בלוויות של אנשים זרים, ונתונה בבולמוס של אכילה, שהביא אותה להשמנה מופרזת.
באותן שעות מעטות בהן העז אפריים להרהר באימו-האלמנה ברשעות, היה אומר לעצמו כי שקידתה להילוות ללוויות לא-לה קשורה איכשהו ברצון להוריד ממשקלה, וגם בחיסכון, אוטובוס-האבלים, שהנסיעה בו חינם, היה לוקחה לבית-הקברות, שם פקדה, כסדר, את קברות המשפחה.
אך מהי בעיית אימו לעומת הבדידות אשר חש מדי יום, אחרי-הצהריים, כאשר חזר לדירתו הריקה, הסגורה, ברחוב אבן-גבירול, לנשום אוויר עבש, ריח מצעים שלא אוּוְררוּ, אבק ומועקה. מושב-זקנים. אם יחליט לישון עתה, לא יוכל להירדם בלילה, ואם לא יישן – תפריע אותו עד מהרה אותה ליאות מזרחית, משפחתית, הזורמת בעורקיו המזרח-אירופאיים, רק משום שאביו הקדים לעלות לארץ-ישראל בגיל צעיר, והתייבש לצד אימו בשמש המזרח, עד שמת. פתאום הדם כמו אוזל מראשו, נדמה לו שהוא עומד להתעלף. אולי חוסר סוכר אולי עודף. אולי הלב. אולי המוח. אולי המחסור בפעילות גופנית. עבודה מתישה מדי? – שינה עמוקה של שעות אחדות מחזירה אותו תמיד אל הרעננות הבריאה של ימי נעוריו. אך אם יישן עתה – מה יעשה עם עצמו בלילה?
ומהי הבדידות לעומת בעיית הגרביים? – מדי שבוע עליו לכבס את גרביו לעצמו, וכל יישותו מתקוממת על כך. הוא מוכן ללכת בגרביים חדשים בלבד, ולזורקם אחרי השימוש, אבל חוש-החסכנות, הנטוע עמוק בטבע משפחתו, מנע אותו מכך. חוץ מזה, היו בגדים ישנים, גם גרביים, שהתחבבו עליו במיוחד, ואותם היה לובש באופן קבוע. ואילו אחרים, אפילו חדשים, מונחים בארון ואין נוגע בהם.
ומהם גרביים, וכל הנהלת משק ביתו הרווקי, לעומת התשוקה להתקרב לאישה, אפילו רק לגעת בבטן או בירך, תשוקה שהיתה פוקדת אותו מדי ערב, וככל שהיה מרבה לקבוע פגישות ומנסה להזמין או להזדמן אצל בחורות – כך היה חש עצמו כמין עכביש לא-יוצלח, אשר שום טרף אינו נלכד בקוריו. והמעטות שמתקרבות – נמלטות עד מהרה, בטרם הצליח למוץ את לשדן, את עסיס חייהן החם והתוסס. הו, דמיונות, דמיונות. הללו היו תוקפים אותו לא פעם בעומדו לבד במיטבחו הריק, משתעשע בסכין-הבשר, אשר מאין לה שימוש אחר, היה מורח בחודה חמאה על פרוסות לחמו היבש.
אפריים חיימסון הגבוה אשר מוטות כתפיו שחוחות וראש בולט קדימה, והוא כמעט קירח כנשר, ובודד בקינו, היה מחפש אז פירורים נעלמים על פני הריצפה, וחמת-רצח מערפלת את מבטו, זה המבט אשר חבריו לעבודה במשרד המסחר והתעשייה, או להתדיינויות עם משרדים אחרים או חברות בתעשיית-המזון – היו יראים מפניו. גידים משתרגים על פני מצחו, והמחשבה המרוכזת מחפשת לה טרף בחולשת הזולת, מעידותיו וטעויותיו. אך כוח מאגי זה היה נפוג, כבמעשה-כשפים, משעה שפתח את דלת ביתו נמצא שרוי בדל"ת אמותיו.
יושב חיימסון שעות ארוכות באמבטיה החמה ולעיתים הטלפון מצלצל והוא אינו עונה. ניסיונו הורה לו כי מרבית השיחות הן בענייני עבודה, או טרדות של קרובי-משפחה, וכמעט אף-פעם לא מישהו שיענה לצרכיו האמיתיים. כמעט מדי ערב הוא מתלבט בשאלה אם לרדת לרחוב ולחפש זונה. אך גופו נקי כל-כך אחרי האמבטיה, ולרוב גם רפוי ומפוייס; וכה רב פחדו מפני מחלות מידבקות, והסתבכות העלולה להרוס את מעמדו המקצועי – עד כי הזונות נותרו לעולם דמויות רפאים, מושכות ומפחידות בהזיותיו. ובשעת ייאוש היה, במקום לומר – 'אני אאבד את עצמי לדעת!' – אומר לעצמו – 'אקום ואולך אל זונה וגמרנו עם הכול!'
בטרם חלפה שעת המשבר היה פותח את מכשיר-הטלוויזיה ומתבונן בתוכניות משעממות אשר הרגיזו אותו, והרוגז ארח לו לחברה, כאילו בגלל השטויות הללו נמשך הדין-ודברים שלו עם העולם, והוא איננו בודד. ולאחר שנרגע היה סוגר את המכשיר ושב לאיזה תיק שהביא עימו מן המשרד, ומעיין בספריו ומחדד ומלבן מכל צדדיה איזו סוגייה תקציבית או מקצועית.
ולעיתים, כשהיה עולה בו איזה רעיון טוב במיוחד, היה יושב וכותב מכתב למערכת "הארץ", וקורת-רוח רבה היתה לו אם דבריו היו נדפסים מדי-פעם, כאילו היה משורר, ואלה מכתבי-אהבה ושירי-חשק אשר אהובות נעלמות קוראות בהן במסתרים וחולמות עליו, על אפריים חיימסון, היושב באמבטיה, גבוה ושחוח וערום, ומחכה להן, ומחכה, ומחכה...
אפי, אפי, הן קוראות לו, ניצבות בפתח חדר-האמבטיה, תן לנו לשבת על הברכיים שלך.
חולם שהוא מביא מכיכר-המדינה זונה לבושת-קצרים לדירתו ומבקש ממנה, תמורת תשלום, לעשות צרכיה בבית-הכבוד שלו, בדלת פתוחה, רק זה –
לעיתים היה חוזר בחדרו, בקול רם, על דברים שאמר או שהתכוון לומר באחת הישיבות, וזה לא היה כה נורא כמו הפחד שהיה תוקף אותו פן דווקא בפני אחת הוועדות או בישיבה עם הממונים עליו, יתקפנו טירוף חדר-האמבטיה, והוא יתפשט ערום בפרהסיה, כקוף תאוותני, חיוור וקירח.
אפי, אפי, הן מתכופפות וקוראות לו, אלמוניוֹת... בעלות אחוריים לבנים...
*
בוקר אחד התעורר מעט מוקדם מן הרגיל, ובהרגשה רעה. ראשו היה כבד, אפו סתום וכפות-רגליו קרות. זאת מחלה, אמר לעצמו, שמח ומרחם על עצמון כאחד. ונשאר שוכב במיטתו שעה קלה, שהרי המשרד טרם נפתח, והיעדרו עדיין אינו מורגש.
לבסוף קם. שתה טה חם. אכל משהו. פתח תריס והשמש זרחה אל תוך דירתו השרוייה בצל. והוא הוציא עצמו יחד עם כיסא אל המרפסת, הזיז את דלתות-תריסיה, וישב להתחמם, קורא בעיתון-הבוקר וממשיך ללגום טה חם עם לימון. הוויטאמינים בלימון יחד עם הוויטאמין של אור-השמש ייפגשו בגופו הדווה, ויחד ישמידו את נגיפי המחלה בטרם יתפתחו הללו ויתרבו במיליוניהם.
אפריים חיימסון היה חסיד הרפואה-המונעת. הוא האמין כי כמעט לכל מחלה מצוייה תרופה-שבטרם-מחלה, בעוד המחלה באיבה. אחרי הלמות-לב פתאומית או מידקרה בחזה חייבת לבוא מנוחה מוחלטת במשך שעות אחדות, וליתר ביטחון רצוי לנוח בכל מקרה, שמא...
אחרי כל ארוחה במסעדה ראוי להגיח כף סטרפטוראל כדי להרוג את החיידקים בטרם הספיקו להרעיל את הקיבה כולה. יש לשמור על מאזן-נוזלים קבוע בגוף, ובייחוד בקיץ, כפי שממליץ הד"ר עזרה זוהר. ראוי למעט בנסיעות מחשש לתאונות. ובכלל, לא כדאי להחזיק מכונית פרטית. לא צריך להתבונן יותר מדי ממרפסות גבוהות למטה, ולא לעלות על גגות ללא-מעקה. כדאי לעשן מקטרת ולא סיגריות. טוב להמעיט בקפה (וזה היה עוד בטרם עלה מחירו כל-כך). רצוי לשתות רק יינות קלים, שנשים רגילות בהם. לא קוניאק ולא ויסקי. ובעיקר מומלץ לנוח, לנוח, ולהשתדל לישון הרבה, כדי שלא יתפוצץ וריד במוח ולא ייאטם שריר בלב ולא יהיו כאבים פה ושם ולא סרטן. המכונה האנושית היא פלא מתחדש כל רגע ואסור לאמץ אותה יתר על המידה. טפו, בל נפתח פה לשטן.
במרפסת ממול הסתובבה אישה, ופתאום הבחין שהיא מנופפת לו לשלום ביד מהססת. הוא לא היה בטוח אם אליו היא מתכוונת. אך זו שבה והרימה כלפיו את כף-ידה בחיוך מתחטא, כאילו פנתה לתינוק.
"הַי!"
הפנייה הממה ובילבלה את אפריים חיימסון, שאפו סתום ואוזניו חתומות במין פקק-הצטננות פנימי, מאז הבוקר. האישה במרפסת נראתה כהה, אולי בגלל הצל; לבושה שמלה קלה, אפרורית, ודידה שופעים; אולי היא משוגעת, או זונה? בליל-אמש הקשיב עד שעה מאוחרת לשישייה של בראהמס, וכל הווייתו התעדנה בה. בחזהו נכמרו רגשות חמים אשר לא מצאו להם פורקן. לזולת. להיפתח. אופוס 36. אבל כל זה עבר, והבוקר ראשו כבד כעופרת. אירופה והשישייה הבראהמסית, אותה אווירה חלומית של ספרים וסרטים, נעלמה כלא היתה. ונותרו רק הנזלת, והרחוב והבתים המתעוררים לחיים עם דופקות-השטיחים, נביחות הכלבים, זמזום המטוסים וצפירות-האזהרה של מכוניות עזרה-ראשונה וכיבוי-אש. רק בלילה יש קצת אירופה, בחדר סגור, וביום הליוואנט מתגבר וכובש.
הי!
האישה נעלמה. ובא רגע של תחושת הקלה, והחמצה. השמש היטיבה עימו. תוהה אם לא עשה שטות שלא הלך למשרד. חיימסון היה פקיד, לא בכיר, ובגילו היה בכך משום הודאה בכישלון. ובכל זאת, בתחום מסויים, עוזר למפקח מחוזי על סימון מוצרי צריכה ומזון, חש עצמו כמי שכל מחליף לא ישווה לו. כיצד היה יודע להפיל חיתיתו על נציגי היצרנים הממולחים; יזם תביעות משפטיות, הכריחם לשנות את סימון הקוד על קופסאות-השימורים; עודד הקמתן של מועצות-צרכנים; קשר קשרים מועילים עם עיתונאים תאבי-חדשות; הופיע פעם ב"כלבוטק"; הזים, הפריך, אישר, הכחיש, הדליף. ורק בהיכנסו לביתו היה כוחו סר ממנו. וגופו מציק, מקור לפיתויים, ומעמסה. והוא מודד עצמו ארוכות בפני הראי, כשחקן, ושואל עצמו על דמותו, האם הוא מצודד, למרות קרחתו, או שמא רק שכלו קושר אותו לבני-אדם?
אפי, אפי, הן קוראות לו –
הוא סיים לקרוא את "הארץ", ממודעות-האבל ועד לשורות המסג'יסטיות (המודעות הקטנות הללו, אוּך, הרי זה ממש כאן בסביבה, ברחוב באזל, למשל, אוּך, אוּך, עם זיקפת-הבוקר, ואלמלא החשש הארור פן מישהו יראה אותו בחדר-המדריגות, והצורך המשפיל לשלם כדי שיגעו בך – ) ואז שבה האישה והופיעה במרפסת, והוציאה מרבד והחלה מכבדת אותו בחבטות. ועם כל חבטה קיפצו דדיה הכבדים, וכתמי-זיעה עלו בבתי-שחייה. ומדי פעם היתה מרימה עיניה ומחייכת אליו באותו חיוך מתחטא, כאילו בו היא מתכוונת לחבוט, אך לא ברשעות, אלא כדי לנערו מאבק הרווקות שהצטבר עליו, ומאותו חוסר-שימוש מביש ומטריד שהצטבר בגופו.
ואולי, פשוט, זיהתה אותו מ"כלבוטק"?
"את מכירה אותי?" – שמע חיימסון את עצמו אומר לה לפתע, נדהם מהעזתו.
"לא. אבל אפשר."
"אפשר להזמין אותך לכוס-קפה?" – המשיך כמתאבד, ועיגולים שחורים ריצדו בעיניו, שהחלו דומעות, כנגד השמש.
היא ניראתה חוששת מעט, ולכן ענתה:
"בבקשה, אבל תבוא אתה אליי."
"מתי?"
"עוד שעה, כשאגמור לנקות את הבית."
היא הרקידה את קדמת גופה בשעה שניערה את המרבד. חיימסון התמלא סקרנות כאשר התכופפה מעבר למעקה כדי להבריש. אך השמש סינוורה את עיניו.
'זה בכל זאת בעקבות "כלבוטק",' אמר לעצמו.
האישה פנתה לחדרים אחרים בדירה ושוב לא נראתה. חיימסון היה יבש וחם. רעד. דירתו נראתה לו לפתע קטנה. הקירות כמו מפוֹצצים אותו במועקה קשה. כאילו מישהו הרים וניער אותו היטב מאלפי שנות אבק ובטלה. חייו קיבלו עתה בעיניו תוכן מיסתורי וכמוס. איזו שעה נפלאה! יש למי לחכות. הוא נטל בתשומת-לה את ציפורני אצבעות ידיו ורגליו. שטף פעם נוספת את שיניו. הסיר פה ושם מפניו זיפים דוקרים שהשתיירו לאחר גילוח-בוקר מרושל. אלמלא בוש מפני עצמו היה מתקלח. מצץ שתי סוכריות-נגד-צרבת, צרבת שהחלה חותכת במעיו, ועתידה להתגבר אחרי שישתה את הקפה. הוא הירהר ארוכות באברו, תוהה אם לא יבגוד בו זה בשעה המכרעת. שמא מרוב התרגשות יכמוש מוקדם מדי, או לא ימריא כלל. אילו למשל הקדים לרוקנו-מעט היה נמנע חשש ראשון, אך, מצד שני, אם יתאפק, למנוע חשש שני, ויבוא נרגש מדי, הלא יקלקל הכול רק בהתקרבו אליה, כנער מתבגר.
כעבור שעה בדיוק ניצב בדלת דירתה. היא פתחה בחיוך ביישני. ריח קל של זיעה. פנים שחומות, נאות ועגלגלות, ואיזו פזילה קלה. "אני עובדת כאן," אמרה, וחששו התאמת, רק ממרחק המרפסות נראתה דומה, משום-מה, לגברת-הבית. איזה חרבון. האומנם? שעה שלחץ את כף-ידה המושטת לקראתו חילחלה בו תחושה של עונג מוזר, כמוס, כצולל בפגישה אפלה ומבישה ומושכת מאוד; אילו ראוהו בכך עובדי-המשרד. לעיתים הוא יושב שעה ארוכה במיטבחו הקטן ולש פירורי-לחם וצר מהם צורות מגושמות, חיות, נחשים וגלמי-אדם. זוכר את אצבעותיו השחומות והעדינות של אביו, שהיה מתקין לו צעצועי-חינם אלה בילדותו. אחר-כך קם, מוריד הכול מן השולחן ושוטף את הכלים, את השיש, את רצפת-המיטבח, ומשליך את יצירותיו הילדותיות לפח-הזבל, משום שאינו הולמות אדם בגילו, אפילו הוא רווק ואין איש רואה אותו והוא העוזרת של עצמו.
אפי, אפי, הן קוראות לו –
וזו, שמה מַלִי, מַלִי בִּזְיאדֶה, לא היססה לגלות לו. והוא יושב מולה על כוס-קפה ליד שולחן-פורמאיקה נאה במיטבח זר לשניהם, וההתרגשות מעבירה בו גלים של חום, כאילו הוא עלול להרקיד את השולחן בברכיו.
כשני קושרים בצהרי-יום.
"מיטבח נחמד." אמר.
"כל הדירה יפה." ענתה. "אבל זה לא המקצוע שלי, לעבוד במשק-בית, אני פקידה. רק שזה לא משתלם, אתה יודע. ואתה?"
"כמו המקצוע שלך. פקיד." ירד לרמתה וחש עצמו כהרון-אל-ראשיד מסתיר-פנים במיטבח.
"לא ראיתי אצלך אישה בדירה." אמרה.
"רווק."
"כמה שאתה מבוגר." הוסיפה לתומה.
חיימסון חש צביטה בליבו. מה יש? עשיתי עליה רושם מרושל, דוחה? מצד שני, מי היא בכלל שתשפטני?
"ואת?"
"נשואה." צחקה, כמזלזלת.
אישה נשואה. עתה היה כולו פקעת נרגשת. היתה אמנם איה, אשתו של רמי, אשר בעומדה קרוב היתה דוחפת אליו תמיד, משום-מה, את הציצים שלה. וכשעמדה סמוך אליו יום אחד, מחככת את ערוותה בירכו, כה נדהם לנוכח העזתה, עד שהיה בטוח שהוא טועה והיא אינה מרגישה בדבר כלל, ובוש מפני עצמו פן תכיר בו את עקבות התרגשותו.
מנהג היה לה לנשק אותו כל פעם שבא לבקרם. ותמיד היתה נשיקתה שוהה רגע קט נוסף על לחיו, כאילו מגע הידידות בלבד אינו מספק אותה. לא אירע להם אף פעם להתנשק כך כשנמצאו ביחידות. אף הוא היה מושך נשיקותיו מעט, בעליזות מופגנת, כמבקש למצות רגע של חשק ממגע מותר, של ידידות.
הוא לא היה מסוגל לראות עצמו שוכב עם אשת ידידו הקרוב. אך מאוחר בערב, כשהיה חוזר מהם לבד אל ביתו, פקדו אותו דמיונות פרועים. היה רואה את איה הבשרנית, הצחקנית, באה במפתיע לבדה אל דירתו, באמתלה כלשהי. הם חוזרים על נשיקת הידידות בפתח, אך אינם נפרדים, ואת מקום הצחוק תופסת איזו דממה מתלהטת, שמשנה הכול. הוא מגלגל את איה על מיטתו, פורע בגדיה ומנשק כל שטח ושטח בממלכה שלה, הכול קימורים והפתעות, מקומות שרמי לא ביקר בהם זה עידן ועידנים. ואיה נאנחת, מטורפת-עונג ופניה סמוקות: "אפריים, אפריים, אתה גבר לא-נורמאלי. גלגל אותי עוד, עוד, רק אתה יודע לעשות כך – "
לשונה של איה חופשית כל-כך, ולא פעם, בשבתו אצלם, היא חוקרת אותו, באוזני רמי –
"תגיד, אפריים, אני מגרה אותך, בא לך עליי?"
ומנערת רגע בידה את הציצים הצחים שלה, ששטים בחולצה רפויים, וצוחקת. ואפריים חיימסון מסמיק ומגמגם, נבוך –
"מה שלא אגיד... זה יעליב... אם כן... ואם לא..."
"אז תגיד, אל תתבייש!"
ורמי אף הוא צוחק בהרגשת בעלות עליה, ממלא את הכורסה הגדולה בהכרת-ערך-עצמו, ואפריים אינו יודע אם הוא נהנה או חרד למשמע דבריה שעה שהוא מבקש להמשיך שיחה שנקטעה באמצע: "אז זה נורא אופנתי קצת היום להיות נגד, אבל בוא נאמר בכנות, אפי, אם לא תהיינה התנחלויות – אז יבוא שלום? מי שמכיר את הערבים יודע שהם מבינים רק את שפת-הכוח..."
ואז אפריים, בהרגשת הקלה, שאיה כבר אינה דורשת ממנה תשובה: "ומלחמת יום-כיפור?"
איה אומרת: "הערבים האלה, אפי, שאתה כל-כך בעדם, לי אישית בעצם אין דבר נגדם אבל כאשר אני חושבת על-כך שבעוד שש-עשרה שנים יצטרך יובלי ללכת לצבא, נעשה לי קר בנשמה – "
וחיימסון נבוך: "אני, מה פתאום, ערבים? מה, אין לי כבר מה לעשות?"
כיצד זה שכח. הלא עם רמי אין טעם להתווכח. שום דבר לא יזיז אותו מדיעה שקבע לעצמו.
*
וכשקם עתה עמדה מולו אותה מלי חייכנית, שבעלה "אינו מביו אותה," והיא "אוהבת לפגוש אנשים," והם פסעו במיטבח והשקיפו החוצה לעבר דירתו של חיימסון, שהיתה בצד האחורי של רחוב אבן-גבירול. כה קרובים. מכוניות צפרו. כלבים נבחו. ואי-שם המשיכו לחבוט שטיחים. אך חיימסון לא שמע דבר ולא ידע במה להתחיל, ואם בכלל. מבטה של מלי היה רך, ועיניה בגובה כתפיו. הוא סיפר לה כי לפני לילות אחדים העירו אותו משנתו אנחות חזקות של אישה בהתקף-לב, ממש גוססת. מיהר לקום, שמא תידרש עזרה, וניגש לתריס חדרו, המוגף-למחצה, ומה ראה – אור מועט, אדמדם, בחדר-השינה של הדירה בה הם עומדים עתה, הגניחות נרגעו עד מהרה, גבר ואישה עירומים-לגמרי קמים והולכים לחדר-האמבטיה. מים קולחים. וכל השאר.
מלי הקשיבה, רועדת מעט, וצחקה, "אני מקווה שלא ישמעו אותי עוד מעט..."
באותו רגע החליט. וכשהיתה חבוקה בזרועותיו, בריח זיעה וקרם-ידיים ושמנוניות רבה, שחומה, של אברים מתפקעים, הגיעו עד פתח חדר-השינה; ושם ניצבה מיטה זוגית נמוכה, בכיסוי של פרחי-זהב, ומנורת-לילה שאהילה אדום, וטאפטים בהירים שדוגמאותיהם זהובות אף הן; וחיימסון ראה לעצמו מיבחן עליון להגיע, לפחות עד למיטה, מבלי שההתרגשות תסגיר אותו –
ולפתע היה מאוחר. מאוחר מדי.
הוא צנח על הרצפה, יושב-למחצה, מחזיק ידיו על בטנו ומקפל רגליו הארוכות וכולו מושפל וקרוב לבכי.
אך היא לא הבינה מה אירע לו. אולי חשבה שהוא סולד ממיטתם של בעלי-הבית, ומבקש לשכב עימה על הריצפה. מיד כרעה לצידו, מרקידה חולצתה, וברכיה נטועות במרבד העבה, ועד מהרה היתה מפורקדת לצידו, עירומה, שחומה, וערוותה גלוחה, ואמרה:
"יַא, זה אף פעם לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך!"
אך דבר לא קרה. חיימסון התפשט בביישנות. הם התגפפו זמן-מה על המרבד, לרגלי המיטה. חיימסון התרומם ונחת, התרומם ונחת, וככל שניסה לאמץ כוחותיו כן היה גופו מיותר ומדולדל, ומנורת-הלילה בעלת האהיל האדום כמו מלגלגת עליו. עת קצרה היטיב לה למלי באצבעותיו וסחט מפיה קריאות-חמדה בודדות, וסומק עז, שהעניק גוון ייני לפניה הכהות. אך עד מהרה התייאשה. לא צלחו מעשיו בידו. והוא התפלא שאינה מתרעמת עליו, אלא חוזרת ואומרת:
"אני צרה שמה, מה לעשות, זה אצלי לא בסדר. גם הבעל שלי לא תמיד מצליח. אפילו שבא עליי בכוח. אני ככה בנוייה. צר."
שעה ארוכה שיחק בשדיה הכבדים, הכהים, אשר היניקו ילד, לדבריה. "לא מפריע לך שהם גדולים מדי?" חששה.
"לא, לא, להיפך, אני אוהב גדולים, הם נפלאים." טמן מפוייס את פניו בתוך החמיצות והרוך, מנסה להחיות את הפיטמות הסגולות, שרבצו על הררי אימהות מתפרצים, שגוונם שוקולד-חלב. וכל אותה עת נבח הכלב בחוץ, כאילו רֵיחַם עלה באפו.
הם התלבשו. הפגישה המוזרה, הכישלון הכפול, רק חישמלו אותו והעניקו לו מישנה-כוח. בטרם נפרדו חיבק ונשק לה כאילו כל ימיו רק לה חיכה. הוא שיער שגם היא הרגישה כך. עיניה הבריקו כאשר נפרדו. חיימסון נולד מחדש. לבדו בדירה, רקד. הנואף הגדול. ההרפתקן. המשכיב הלאומי.
*
למחרת בערב ביקר אצל איה ורמי. מצב-רוחו היה מרומם. הוא הירבה לדבר, התפאר ברמזים בחיי-רווקותו. הרגיש מתחים חשמליים שקורנים ממנו על סביבותיו. איה התבוננה בו בהערצה. היא נראתה מרוטה, חיוורת ולבושה ברישול. נשיקתה היתה נכנעת, צוננת וחשדנית, אולי גילתה שיש לה מתחרה בליבו. הדברנות שלה הציגה את מיניותה באור מגוחך. כאילו הוא נשוי לה מזה שנים רבות וכבר מאס בה.
"שמע," אמר רמי, "אם אתה טְרֶנֶר כזה, אז יש לי בשבילך בחורה עַלַא-כֵּיפַכְּ – "
"תפסיק," אמרה איה. "מירה תחרבן לו את כל החיים."
"טוב, לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן."
"אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה ייגמר, ולמה לנו לקחת אחריות כזאת על עצמנו?"
"אז תשמעי, שְׁמֵיינֶה," אמר רמי, "שכר-השידוך שלנו מהם אנחנו נבקש דבר אחד – שלא יבואו אלינו בטענות."
אפריים טבל קולורבי, טבל גזר, טבל כרובית חיה ברוטב לבנייה וחרדל, וחייך, ושתק. בתוך שבועיים כבש בסערה ולאחר פחות משלושה חודשים התחתן – עם מירה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
בהוצאת 'אסטרולוג' 2000
פרק חמישי
פרלה המנשקת: "יֶחצֶה וולנו מילוש!" –
אני רוצה אהבה חופשית!
שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.
לא. פרלה רוגוז'ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ'נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: "יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!" – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.
על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ'פצ'קה, מחבט-שטיחים קלוע.
כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי "וסטאין פולסקי" בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.
מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!
שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולניה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.
ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של "בית האיכר" שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: "פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!"
רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: "קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!"
"היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!" הרים עליו סמילנסקי את קולו, "הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!"
את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.
היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ'וֹס.
בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –
שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.
לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.
והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, "תזמורת הירקון", בהברה אשכנזית ובנעימת "התקווה":
"עוד טרם רוח-הלאום
צרר עמי בכנפיו,
הביאו לארצי הלום
חסות בתמר וענפיו;
אז כוננתם מושבה,
עמול בזעת אפיים;
לא לחיות מנדבה,
רק מעמל כפיים.
ביצת רפש ואגמים
גבולותיכם יתארו,
בימי קיץ החמים
הקדחת יעוררו
אדי קטב רעים
יִגְרְשׁו טיט ורפש,
מהם חולאים באים,
מחלת לב ונפש.
עיבדו שדות וכרמים,
עידרו במעדר גנים,
עוד לא יארכו הימים
תשבו בטח שאננים.
תיבש ביצת אגמים,
תמות שם הדאגה,
ובין שכניכם העמים
לא עוד תהיו לחגא."
לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.
כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.
אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."
כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.
לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.
עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!
לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.
לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז'אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדיאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, "חושחשים וחושחשות," כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.
ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.
בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.
בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. "מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני שזיפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים ישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק... מה אני אומר שק? – שקיים, חורג' של קמטים. איחס, בררה!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
פרק חמישי
פרלה המנשקת: "יֶחצֶה וולנו מילוש!" –
אני רוצה אהבה חופשית!
שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.
לא. פרלה רוגוז'ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ'נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: "יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!" – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.
על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ'פצ'קה, מחבט-שטיחים קלוע.
כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי "וסטאין פולסקי" בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.
מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!
שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולניה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.
ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של "בית האיכר" שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: "פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!"
רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: "קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!"
"היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!" הרים עליו סמילנסקי את קולו, "הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!"
את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.
היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ'וֹס.
בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –
שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.
לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.
והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, "תזמורת הירקון", בהברה אשכנזית ובנעימת "התקווה":
"עוד טרם רוח-הלאום
צרר עמי בכנפיו,
הביאו לארצי הלום
חסות בתמר וענפיו;
אז כוננתם מושבה,
עמול בזעת אפיים;
לא לחיות מנדבה,
רק מעמל כפיים.
ביצת רפש ואגמים
גבולותיכם יתארו,
בימי קיץ החמים
הקדחת יעוררו
אדי קטב רעים
יִגְרְשׁו טיט ורפש,
מהם חולאים באים,
מחלת לב ונפש.
עיבדו שדות וכרמים,
עידרו במעדר גנים,
עוד לא יארכו הימים
תשבו בטח שאננים.
תיבש ביצת אגמים,
תמות שם הדאגה,
ובין שכניכם העמים
לא עוד תהיו לחגא."
לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.
כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.
אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."
כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.
לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.
עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!
לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.
לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז'אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדיאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, "חושחשים וחושחשות," כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.
ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.
בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.
בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. "מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני שזיפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים ישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק... מה אני אומר שק? – שקיים, חורג' של קמטים. איחס, בררה!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
נעמן כהן
משיח השלום הישן-חדש
הג'יהאדיסט מרואן ברגותי
השבוע פגשתי פרופסור גמור ומכובד, אקטיביסט פרו-איסלמי ותיק מאחת האוניברסיטאות שהוא גם פעיל פוליטית בתנועה הפרוטסטנטית (לבקשתו לא אנקוב בשמו) והוא אמר לי את הדבר המדהים הבא:
"אני מקווה שהלחץ הציבורי לשחרור כל החטופים מעזה יכריח את הממשלה לשחרר את מרואן ברגותי שהוא התקווה היחידה לשלום..."
כמובן שלא הופתעתי כי כבר הרבה שנים הזרם המשיחיסטי ההזוי רואה בג'יהאדיסט מרוואן חסיב אבראהים ברגותי, דמות משיחית שתביא את הגאולה.
ביום ראשון, 10 בנובמבר 2002, מעט אחרי השעה 23:30, חדר המחבל סירחאן סירחאן מטול כרם שנשלח ע"י ארגון הג'יהאד של אש"פ, "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה), שייסד מרואן ברגותי – לקיבוץ "השומר הצעיר" מצר, הנמצא על מרחב התפר סמוך לוואדי עארה. לאחר שעבר את הגדר ירה המחבל, חמוש ברובה סער מסוג M16, לעבר בתי הילדים של הקיבוץ, שהיו במזל ריקים בשעת לילה. בהמשך נתקל בזוג, חבר הקיבוץ ובת זוגו תרצה דמארי, שטיילו בשבילי הקיבוץ. המחבל ירה לעבר הזוג ופגע באישה שמתה במקום. בן זוגה הצליח להימלט.
המחבל המשיך את מסע הרצח ופרץ לבית משפחת אוחיון, שבו התגוררו אם ושני ילדיה. לאחר שלא הצליח להיכנס דרך הדלת, נכנס המחבל דרך החלון. הוא ירה מטווח קצר באם רויטל אוחיון ובשני ילדיה – נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5 – והרג אותם.
לאחר שיצא מן הבית הלך המחבל לעבר חדר האוכל על מנת לחמוק מן הקיבוץ. במהלך הימלטות המחבל הוא נתקל במזכיר הקיבוץ יצחק דורי, שהיה באותו יום בתורנות שמירה. המחבל ירה לעבר דורי שהיה במכוניתו והרג אותו. לאחר מכן יצא המחבל מהקיבוץ דרך מקום חדירתו, וברח דרך מטע בננות לשטחי הרשות הפלסטינית.
כשנה לאחר מכן הוא חוסל ע"י צה"ל. אלמלא כן היה משוחרר עתה בעיסקת החטופים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הפיגוע_במצר
והנה למרבה התדהמה (כל כך אופייני ל"שומר הצעיר") למרות הרצח הנורא של הקיבוצניקים מ"השומר הצעיר" בקיבוץ מצר (הזהה לחלוטין לרצח חברי קיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז ע"י החמאס), חיים אורון-ג'מוס ממנהיגי "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר", ומנהיג מר"צ, התיידד עם ראש הארגון הג'יהאדיסטי שביצע את הרצח, מרוואן ברגותי, שנעצר בגין רצח חמישה ישראלית וכומר יווני, ונשלח לחמישה מאסרי עולם, וארבעים שנה.
אורון-ג'מוס ביקר אצלו בכלא, ופתח מיד במאבק ציבורי לשחררו מהכלא. גם הסופר עמוס קלויזנר-עוז המנוח, התיידד עם הרוצח הסדרתי ברגותי והקדיש לו אף ספר במתנה.
הנה אחת הסיבות לחוסר המודעות של חברי ניר עוז לסכנה, והשאננות שלהם. לא בכדי נדהמה יוכבד ליפשיץ מקיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר, כאשר בערלות לב ובאווילות שאין לתאר שאלה את סינואר: "למה פגעתם דווקא בנו אנשי 'השומר הצעיר' שתמכנו בכם, ולא ביהודים אחרים?"
והנה כצפוי מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר התחדש המאבק המשיחי לשחרור ברגותי בסיסמה:
הפתרון: החלפת הרוצח סינואר ברוצח ברגותי
הבנתם? ונניח שברגותי ישוחרר מהכלא והדרישה מהחמאס להסתלק מהשלטון תיענה בחיוב, (מה שלא יקרה לעולם) ויחליף אותו ברגותי, אז מה אז? הרי אין כל הבדל בינו לסינואר. ומה הועילו המשיחיים בתקנתם?
מרואן ברגותי הוא מייסד ארגון הג'יהאד של פת"ח "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה" או "ארגון השהידים של הקצה") שאין כל הבדל בינו לבין החמאס או הג'יהאד האיסלמי.
הרעיון לשחרר את הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי ברגותי מהכלא אינו חדש. ומה שכתבתי כאן לפני 16 שנה נכון גם היום:
"למען הרוצח ברגותי (מייסד ארגון הטרור שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה באזרחים), נערך קמפיין תקשורתי רב עוצמה במטרה לשחררו מן הכלא. בראש הקמפיין עומד ח"כ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא: 'אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו,' מספר אורון. 'אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים,' הוא מסכם. כבר מהרגע הראשון בו ייסד ברגותי את ארגון הטרור והרצח שלו היה ג'מוס ידידו, בקשר קרוב עימו. 'אני מכיר את מרואן (שימו לב לקרבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) הרבה לפני שהוא נכנס לכלא,' מספר החבר אורון: 'היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן. ("מוסף הארץ", 11.1.08 עמ' 30). ממש 'אחוות עמים' בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב המחבלים ברגותי, מקים את ארגון 'כתאאב שוהדא אל-אקצא' (בעברית 'ארגון מתאבדי הקצה') ארגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים, מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.
"הרעיון ששחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי (בלי קשר לעיסקת שליט) יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי) בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות בארגון טרור; בחברות בארגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. ברגותי המשוחרר (ללא בג"ץ ו'בצלם'), לא יחסל את הטרור אלא יעצים אותו.
("חדשות בן עזר", גיליון 505, 31.12.2009).
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00505.php
שחרור הרוצח סינואר הביא לאסון, שחרור הרצח ברגותי יביא לאסון לא פחות. כפי שידוע לכל אין סכנה גדולה יותר מאובדן עשתונות ואי הבנת המציאות הבאה מהזיות משיחיות כוזבות. היזהרו ממשיחיסטים!
שחרור המחבלים הרוצחים
בתמורה לשחרור של שגיא דקל-חן, סשה טרופנוב ויאיר הורן, ישראל שחררה 369 מחבלים – 36 מהם שפוטים למאסר עולם. רוב הרוצחים ששוחררו הם מארגון הג'יהאד של הפת"ח, "השהידים של הקצה", ארגונו של מרואן ברגותי. בין הרוצחים המשוחררים אחמד ברגותי, עוזרו שנידון ל-13 מאסרי עולם. הוא הורשע ברצח 12 ישראלים ובפציעתם של עשרות נוספים בשורת פיגועי התאבדות באינתיפאדה השנייה, בהם הפיגוע במסעדת "סי פוד מרקט" בתל אביב והפיגועים בנווה יעקב וברחוב יפו בירושלים.
הנה רשימת המחבלים ששוחררו:
https://www.mako.co.il/news-military/2025_q1/Article-d64f64a94f50591026.htm
שוחרר גם המחבל מוחמד נייפה, מארגון הג'יהאד של הפת"ח שעמד מאחורי הפיגוע בקיבוץ מצר ב-2005, ונידון ל-13 מאסרי עולם, אבי אוחיון שאשתו רויטל וילדיו נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5 נרצחו בפיגוע שביצע הבהיר כי הוא שמח לראות את החטופים משתחררים, וציין: "איזה כיף שהם פה." הוא הסביר כי "מוחמד נייפה זה מטבע, ומתישהו צריך להשתמש במטבע. הערך שלו רק גדל בכלא. הוא נכנס לשם בתור צעיר שמנסה לבנות לעצמו שם, וב-2018 הוא ניסה להוציא פיגוע מתוך הכלא – והוא הפך להיות סוג של מנהיג."
https://www.mako.co.il/news-diplomatic/2025_q1/Article-4e510199f5a0591026.htm?pId=173113802
עכשיו רק מחכים לשחרור מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ מרואן ברגותי.
ההגדרה הנכונה של המלחמה:
"המלחמה נגד עזה האיסלמו-נאצית"
ולא המלחמה נגד החמאס
מדברים רבות על הגדות יעדי המלחמה שהם מיטוט שלטון החמאס והחזרת החטופים. ותמיד טועים בהגדרת האוייב. כשם שבנות הברית נלחמו במלחמת העולם השניה נגד גרמניה הנאצית (ולא נגד המפלגה הנאצית), כך המלחמה של ישראל היא נגד עזה האיסלמו-נאצית החמאסית, ולא נגד ארגון החמאס. בהגדרת האוייב תלוי הניצחון. ניצחון על עזה האיסלמו-נאצית אמור להיות בדיוק כמו "הניצחון על גרמניה הנאצית", ודוק: מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים. עזה היא מדינה ריבונית לכל דבר, עם ארגון שיש לו מונופול שליטה בכל שטח עזה.
תומס מאן האמין שלתל אביב יש עתיד
הֶר פרופסור צימרמן לא
המשותף לש"י עגנון ולתומס מאן, שניהם זוכי פרס נובל לספרות שהיו ציוניים.
חוקר צעיר מאוניברסיטת מינסטר, גרמניה, כתב על מאן כאקטיביסט פוליטי וכציוני נלהב, שיצא לאור במלאות 150 שנה להולדתו:
Kai Sina, Was gut ist und was böse. Thomas Mann als politischer Aktivist. Ullstein Verlag, Berlin 2024
ב-1907 עורכו של עיתון יהודי, לימים חבר הרייכסטג מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, יוליוס מוזס פנה לכ-3000 אנשי ציבור בבקשה לנסח את עמדתם על "פיתרון שאלת היהודים". את התשובות שקיבל מכמאה איש קיבץ בספר. מאן היה אחד מהנענים לאתגר של מוזס. במאמרו התנגד מאן לפיתרון הציוני משום שמשמעותו, כך הבין, הסכמה להגירת היהודים מאירופה שתפגע אנושות בתרבות הגרמנית והאירופית.
14 שנה מאוחר יותר, כשרפובליקת ויימאר החליפה את גרמניה הקיסרית. הוא הוזמן על-ידי עיתון במינכן, מקום מגוריו, לכתוב מאמר "לשאלת היהודים". המאמר ביטא סולידריות עם היהודים וביקורת על חסידי צלב הקרס והאנטישמים בכלל. סצינה שאירעה באוניברסיטה של מינכן, סטודנטים שהפריעו להרצאת אורח של אלברט איינשטיין, הפציפיסט היהודי, בשנה שבה זכה בפרס נובל, הותירה על מאן רושם מדכדך במיוחד. המאמר נשלח אך לא פורסם. קטיה אשתו (היהודיה נ.נ.) דרשה שימשוך את המאמר, כדי לא להתעמת עם אלימות הימין הפרוע, וגם לא לאבד קוראים בגלל עמדתו הפוליטית.
תמיכתו הנחרצת של מאן נבעה משתי סיבות: האחת, הוא זיהה נכונה את הדמיון שבין הציונות והתנועה הלאומית הרומנטית הגרמנית במאה ה-19, והאחרת, הוא התרשם עמוקות ממה שראו עיניו בארץ ובעיקר מתל אביב
ב-1926 החיה מנהיג ציוני גרמניה קורט בלומנפלד את ה"ועד למען פלשתינה", אגודה תומכת ציונות שגיבתה מעורבות גרמנית באזור המנדט הבריטי, והזמין את מאן (גם את איינשטיין) ליטול חלק בפעילותה. "אני מוצא את התוכנית הזאת גדולה, יפה, מרגשת וראויה לעידוד" (עמ' 83), כתב מאן והוסיף אמירה שתסביר את ה"תיקון" לעומת 1907, "אני חושב שאל ליהודים גרמנים, שבדמם חי זיכרון מולדתם העתיקה (Urheimat), לחשוש שמא יטיל מי ספק בגרמניותם אם יתמכו בתוכנית זו."
יש לשער שמקורביו היהודים הבהירו לו שהציונות המעשית, כלומר ההגירה לפלשתינה, מיועדת ליהודי המזרח ולא לאלה הגרמנים שהאמנציפציה נחלתם. כך אפשר היה למאן ליישב תמיכה בציונות עם המשך הקיום היהודי בגרמניה. שנה אחר-כך הרחיק לכת עוד צעד בראיון בעיתון הציוני Die Welt וקבע כי הציונות היא "תהליך לידה מחודשת של אחד העמים העתיקים ביותר בעולם."
כפי שהסביר למרטין בובר (עמ' 85), מהצד היהודי עלתה זעקה של מתנגדי הציונות ומהצד השני הגיבו יריביו האנטישמים בנוסח "יש להקיא אותו מהעם הגרמני." לימים, כשהרייך השלישי יציע ב-1934 לבטל את אזרחותו של מאן, היו הציטוטים האמורים בכלל הנימוקים לצעד הנדרש.
באותן שנים החל מאן בכתיבת "יוסף ואחיו", ובא לסיור לימודים למצרים ולארץ ישראל. בעת מסעו חלה וכשהגיע לירושלים אושפז בבית חולים, שם התראיין לעיתון Palestine Bulletin (קודמו של הג'רוזלם פוסט). הראיון שפורסם ב-10.4.1930 היה ראיון של איש פוליטי. על השאלה אם הוא תומך בציונות ענה, "בהחלט. למעשה כבר הבעתי דעתי בעיתונות הגרמנית והותקפתי להפתעתי בחריפות על-ידי כמה עיתונים יהודיים-גרמניים," "הם חוששים שבגלל תמיכה בציונות הם יואשמו בחוסר פטריוטיזם."
מאן התרשם עמוקות ממה שראו עיניו בארץ ובעיקר מתל אביב. "אני מאמין שלתל אביב יש עתיד", קבע."איכשהו היהודים שם אינם דומים ליהודים באירופה או במקום אחר. הם נראים חופשיים יותר... שמחים יותר."
ביקורו אירע סמוך לאחר אירועי הכותל ופרעות תרפ"ט. בהשראת פגישתו עם נשיא האוניברסיטה העברית ואיש "ברית שלום" יהודה מאגנס הוא המליץ לציונים שלא "ללכת עם הראש בקיר," "להתנהל בזהירות, הרי הערבי נמצא כאן למעלה מאלף שנה... היהודי[!] לא בא לכבוש, הוא בא להגשים את עצמו." על השאלה אם יהודים וערבים יכולים לחיות יחד השיב, "איני רואה סיבה מדוע לא," אף שהיה מודע לקשיים שנוצרו בגלל מה שהגדיר "חמימות-מוח וחוסר סבלנות של היהודי[!]" בארץ.
כשנפרד מהמראיין הוסיף מאן: "אתה יכול לראות בי תומך מובהק בציונות הרוחנית."
ביוני 1934 היה מאן שותף לקריאה בניו יורק טיימס למען המגבית היהודית המאוחדת כדי לסייע ליהודים המגורשים מגרמניה וספג על כך מבול של השמצות בעיתונות הרייך. בינואר 1935 הוא פירסם מאמר בעיתון האופוזיציה הגרמנית היוצא בפאריס נגד האנטישמיות וגם בעיתון הציוני היוצא בפראג, שם הביע הערכה למפעל הציוני בארץ תוך שהעלה זיכרונות מביקורו. מ-1936 הוא נאם לפני אגודת "קדימה" היהודית בשווייץ כמו גם בקרנגי הול בניו יורק על האנטישמיות. העיתונות הנאצית הגיבה בארסיות. מ-1938, כשעבר לגור בארה"ב, יצא למסעות הרצאות שבהם נשא את המסר האנטי-נאצי, ומאז פרוץ המלחמה נשא נאומים ברדיו "לשומעים הגרמנים" ברייך השלישי באמצעות ה-BBC.
על רקע התנהלות גרמניה הנאצית הוא פירסם דברי ברכה לרגל פתיחת הביתן הארץ ישראלי ביריד העולמי בניו יורק (1939) והחמיא למפעל ההתיישבות הציוני אך לא עד-כדי תמיכה בשאיפה הציונית למדינה. מאן עדיין סבר שיתרון היהודים, בוודאי על רקע ההתפתחות המבהילה של לאומנות באירופה, בטבעם הקוסמופוליטי וש"הקמת מדינה לאומית היא משימה שמתחת לרמתה של היהדות" (עמ' 206).
מאן אף נקלע לעימות עם המלחין ארנולד שנברג, שפירסם "תוכנית ארבע נקודות עבור היהדות" הכוללת המלצה לפעולה "חסרת עכבות" להקמת מדינה יהודית. גישתו האלימה של שנברג נראתה למאן "פשיסטית כלשהו."
קפיצת המדרגה האמיתית עשתה הציונות בתפישת עולמו של מאן כשהתברר לו במהלך 1942 גורלה של יהדות אירופה. לא זו בלבד שהתמיכה בציונות נהפכה למרכזית בהופעותיו, התנגדותו לציונות המדינית התפוגגה והתחלפה בתמיכה. ב-1944, כשעמדה הארכת תוקפו של הספר הלבן על הפרק, גילה ליומנו שלכשתסתיים המלחמה באירופה יש לדאוג לשארית הפליטה היהודית, "המקום הצודק והטבעי להם יהיה ארץ ישראל," ובספר יובל לכבוד חיים ויצמן מאותה שנה סיפק מאמר הקובע במפורש שהגיעה העת לפיתרון לאומי לבעיית היהודים.
תחת רושם הדחיפות הזאת התפוגגה השפעת משנתו של מאגנס על יחסי יהודים-ערבים. ראשית הוא דחה את הטענה שההתיישבות היהודית באה על חשבון האוכלוסייה הערבית, ושנית הוא סבר (כמו הרצל) שליהודים היתרון בפיתוח הארץ ב"עידן הטכני" (עמ' 217).
לאחר החלטת החלוקה באו"ם, כשארה"ב ביקשה לסגת בה מההחלטה, יצא מאן עם אחרים במחאה פומבית חריפה בעיתון יהודי גרמניה בארה"ב "Aufbau" ועשה מה שעם הזמן נהפך לשגרה רטורית, להשוות בגידה זו בציונות עם הסכם מינכן 1938. "הג'נוסייד שבוצע ביהודים היה בעיניו הלגיטימציה המרכזית להקמת מדינת ישראל," מסכם סינה. בניסוח אחר: זיכרון השואה הוא שהשפיע עליו לתמוך בציונות המדינית, בהקמת ישראל ובקיומה.
כשהוקמה המדינה שלח מברק ברכה למשה שרת, ועם תום מלחמת השחרור סיפק בראיון מלונדון לעיתון "Palestine Post" את האמירה: "כל עושר הכישרון היהודי ישתחרר עתה ויעמוד לרשות כולנו... העולם יקבל שוב ערכים חדשים שייצאו מישראל, מארץ, מעם, שהוא כפניקס בין האומות." לא פלא שמאן זכה שיינטע יער על-שמו.
"אבל," (מסכם הֶר פרופסור צמרמן), נשער שהיום שוב היה משנה את יחסו לציונות ולישראל, ברוח יהודה מאגנס (האנטי ציונית נ.כ.) אם לא מעבר לכך."
(משה צימרמן, "תומס מאן האמין שלתל אביב יש עתיד", "אל-ארצ'", 11.2.25).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2025-02-11/ty-article/.premium/00000194-f4b0-d3a7-a1fc-fdfed3ad0000
הבנתם? לדידו של הֶר פרופסור משה צימרמן, הרי אי אפשר לתמוך כיום בציונות, ולכן אין לו ספק שגם תומאס מאן היה חושב כמוהו שלתל אביב אין עתיד.
המרגלת ענת קם – הקשיבו לרב לנדו!
בשבוע שעבר הוקלט הרב דב לנדו, מראשי הציבורי החרדי-ליטאי. בהקלטה הוא אמר: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה, היו מכבדים אותם. אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים. הציונות הביאה עלינו אסונות..." ועוד אמר על השירות הצבאי: "אי אפשר במצב כזה, הם גם עושים בפעולות שלהם הרבה לא בשביל הצלה, אלא בשביל הכבוד של המדינה, הורגים אנשים בשביל כבוד." ועל מדינת ישראל: "הציונות היתה כאילו שהם יצילו את העם היהודי, והם הביאו את האסונות הגשמי, לא רק הרוחני, לעם ישראל. אף פעם הערבים לא כל כך שנאו בכל העולם."
פעם נוספת עולה השאלה כיצד ולמה הפקיר השמאל את החרדים לידיהם של החרד"לים המשיחיסטים בימין, במקום לנצל את הדמוגרפיה שלהם לטובת רעיונותיו.
רבים כותבים, ובצדק, שלמחנה הליברלי לא תהיה תקומה בלי הושטת יד כנה ואמיתית לאזרחי ישראל הערבים. אבל חשובה לא פחות, הושטת יד כנה ואמיתית לחברה החרדית. כן, גם במחיר הגיוס, גם במחיר הפרדה מסוימת באקדמיה, גם במחיר חריקת שיניים על פשקווילים עם דיני צניעות לילדות שמתאימים לשלטון הטאליבן.
החרדים, שמבינים שהלאומיות הורגת את היהדות, מילולית, הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן. ודווקא ככל שהחרדים יותר קיצוניים ויותר בדלניים, הם פחות מתערבים בענייני הדת והמדינה והציבור הכללי. עלינו לחבק את מסרי הבדלנות האלה, לא לנסות לשלב את החרדים בכוח בחברה שאינם מעוניינים להשתלב בה ובאופן שאינם מעוניינים להשתלב באמצעותו. את נציגי המפלגות החרדיות בכנסת — צריך להחזיר למחנה השלום. תמיכה של המפלגות החרדיות בהסדר מדיני ארוך טווח עם הפלסטינים תצמצם את הצורך בשירות צבאי ותשחרר את כולנו מהמאבק קצר הרואי לשוויון בנטל.
(ענת קם, בעיתון המודפס: "הקשיבו לרב לנדו", בדיגיטל: "החרדים הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן", 14.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-14/ty-article-opinion/.premium/00000195-0103-d1d7-a9d5-f94796fc0000
הבנתם? הנה קורה מה שניבאתי שיקרה. כל כך צפוי. המרגלת ענת קם תומכת ברב לנדו האנטי-ציוני. לעזאזל הדמוקרטיה, שוויון האישה, וכמובן הגיוס לצבא. יש לוותר על הכול, שנחיה אפילו בחברה בנוסח טאליבאן, ובלבד שהציונות תובס, ונחיה כולנו תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.
עיתון לאנשים חושבים? טקסט כשל סבי גרשום לא היה מתפרסם ב"הארץ" של היום
"כבן למשפחת שוקן," כותב דוד שוקן הנכד של גוסטב גרשם שוקן, "כמשקיף בדירקטוריון 'הארץ', אזרח המדינה, בן זוג ואב, אני מבקש לבחון מחדש את דרכו של העיתון ואת חלקו בשיח הציבורי. אני מבקש לדבר ולחשוב עם הציבור שאני רואה עצמי חלק ממנו, על תפקידה של העיתונות ושל התקשורת בייצור התנאים האופטימליים לדיון איכותי ומיטיב.
"'הארץ' נהג לקרוא לעצמו 'עיתון לאנשים חושבים', וחרת על דגלו בגאווה את ערכי הפלורליזם וההקשבה לאחר. בעיני רבים מקוראי וכותבי העיתון בכלל ובקרב מוביליו בפרט, הוא מציג בין דפיו דיון ברמה גבוהה, כזה שיש בו מקום לדעות שונות ומגוונות. עולה בי החשש שהעיתון שלנו, של המחנה הליברלי, הופך להיות עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת.' שב'דמוקרטיה מתגוננת' אסור לתת להן לגיטימציה. הם זועמים כאשר מדי פעם מתפרסמת דעה החורגת מעט מהקו. האחידות המחשבתית נהפכה לנוקשה כל כך, עד שכל עמדה החורגת ממנה הופכת מיד למוקצה מחמת מיאוס ונענית בקיתונות של בוז.
"אך האם בכך שאיננו נותנים במה לדעות המנוגדות לשלנו לא יוצא שכרנו בהפסדנו? האם הרחקתם מהעיתון של כותבים כמו, רחמנא ליצלן, גדי טאוב, באמת מגינה על הדמוקרטיה?
"כך כתב סבי, גרשום שוקן, שבגיל 27 התמנה למוציא לאור ולעורך הראשי של "הארץ" אל בנו הלל (אבי), 10 במאי, 1974, אחרי מלחמת יום כיפור:
"'העיר תל אביב בה נולדת, הקיבוץ בו נולדה דגנית [אימי, ד"ש], הטכניון ובי"ס בצלאל בהם למדתם וכל השאר, קיימים מפני שהדורות הקודמים, הדורות של אוסישקין, של סבא [זלמן שוקן, ד"ש] ושל בן-גוריון והדור שלי ושל הוריה של דגנית, האמינו שיש לנו הזכות להתיישב בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה – בגלל הקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ מאז ימי התנ"ך ובגלל מצבם הטראגי של היהודים בגולה. והאמנו בזכותנו לארץ גם אם זה אינו מוצא חן בעיני הערבים שישבו בארץ ישראל. אם אמונה זו תדריך את הדור שלכם, כמו שהיא הדריכה את הדורות הקודמים ואת הדור שלי, יש סיכוי שנצא מן המשבר הנוכחי ופעם – לא בעתיד הקרוב – נשב כאן כמו שעמים אחרים יושבים בארצותיהם. אם אמונה זו תאבד לדור שלך, לא יישאר זכר לתל אביב ולכל מה שנבנה כאן ב-70 השנים האחרונות והיהודים יעזבו את ארץ ישראל כמו שהצרפתים עזבו את אלג'יריה והאנגלים את קניה.'
"כלל לא בטוח שטקסט כזה היה זוכה להתפרסם ב'הארץ' של היום, אך אין לי ספק שאמירות כאלה, שישראלים רבים מאמינים בהן בכל לבם, ראויות לפרסום, למחשבה ולדיון בעיתון שגרשום היה מובילו לאורך עשרות שנים.
"אני מאמין שעלינו לפתוח את שערי העיתון ולאפשר לעוד דעות להישמע. הגיע העת לרדת מהעצים, לבטל את החרמות, לוותר על האיומים ההדדיים ולהקים בין דפי העיתון זירת התגוששות רעיונית פרועה, חשופה וכנה. כזו המזמינה לסיעור המוחות הגדול את כולם, כולל כולם, ומבקשת לקיים את המחלוקת בגרסה הכי איכותית ומפוארת שלה. רק כך, אולי, יהיה 'הארץ' ראוי להיות באמת עיתון לאנשים חושבים.
"הטוב שבחברה הישראלית, על גווניה ובעיותיה, גדול לאין שיעור מן הרע. עלינו להקשיב ברגישות לכאבו ולחוכמתו של הצד השני, לעשות את הבלתי אפשרי ולמצוא דרך לדבר גם עם מי שנתפש בעינינו כ'שטוף מוח'. כשמדובר בשכנינו הערבים, אנחנו יודעים לומר זאת, אך משום מה, כשמדובר בבני עמנו, אנו שוכחים שהקסם הזה שנקרא ישראל הוא יצירה מופלאה של כולנו — גם של אלה השונים מאיתנו. במקום זאת, אנו מתבוססים בצדקתנו והופכים אותם לאויבים. גישה זו מפרקת את הבית שלנו.
"בשלטי החוצות יש להחליף את השלטים עם הכיתוב המביש 'אתה אשם', בשלטים הנושאים את המילים המפוארות: 'ואהבת לרעך כמוך.' האשמות מפלגות ואינן מקדמות.
(דוד שוקן, "עיתון לאנשים חושבים? טקסט כשל סבי גרשום לא היה מתפרסם ב'הארץ' של היום", "אל-ארצ'", 13.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-13/ty-article-opinion/.premium/00000194-ff6d-df1c-ad94-ff6fc5e30000?s=03
מילים כדורבנות. צודק בכל מילה. "הארץ" הרי נהפך לעיתון ערבי בעברית.
שלושת בניו של גוסטב גרשם שוקן: עמוס, הלל, ורחל, מחזיקים יחד ב-75 אחוז מהבעלות על העיתון, הבעייה שהלל אביו אוחז בדעות של עמוס שההפך את העיתון לעיתון ערבי בעברית. נקווה שהדור הבא כלומר שדוד יקבל את הירושה מאביו הלל יסובב את הספינה אחורה להפוך מחדש לעיתון עברי יהודי-ציוני.
המדינה מתנגדת לחשיפת ההסכם
שנחתם בין הממשלה לבין ארגון הטרור חמאס
המדינה מתנגדת לחשיפת ההסכם המלא שנחתם בין הממשלה לבין ארגון הטרור חמאס, כך פירסמו היום (רביעי) משמר הדמוקרטיה הישראלית. הנימוק לכך הוא שפרסומו עלול לפגוע במימוש המתווה ובכך ביחסי החוץ והביטחון של המדינה. תגובת משמר הדמוקרטיה להתנגדות: "זהו טיעון מופרך, האוייב מכיר את כל הפרטים. הסתרת ההסכם נעשית מטעמים פוליטיים."
https://rotter.net/forum/scoops1/887664.shtml
הסתרת הסכם עם החמאס היא שערורייה, מה מסתירים שם? ההסתרה עלולה לסכן את עתיד המדינה לכן כפי שכתבתי כבר בפרשת קטארגייט יש ללכת בעקבות אמרתו של השופט היהודי הדגול לואי דוד דמביץ-ברנדס: "אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."
על ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו לפרסם מיידית את ההסכם המלא עם החמאס.
בגידה?
ראש מפלגת "הדמוקרטים" יאיר גולדנר-גולן: ״קורא לפתוח בחקירה בחשד לבגידה בעקבות החשיפה על קשר בין לשכת רה״מ לקטאר תוך כדי המלחמה.״
https://rotter.net/forum/scoops1/887806.shtml
האשמה בבגידה, כבר ראינו בעבר, היא מסוכנת ואיננה ראויה, יחד עם זאת יש בהחלט לחקור את כל הקשרים בין אנשי ממשל, אנשי צבא לשעבר לבין קטאר. כאמור "אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."
האם שוב לא מקוימת דוקטרינת דוריאל?
לראשונה מאז הפסקת האש, שוגרה רקטה מהרצועה – שלפי הפלסטינים הוכנה "משאריות טיל ישראלי." היא התפוצצה בתוך שטח הרצועה, במחנה הפליטים אל-בורייג' – וממנה נהרג נער בן 14.
צה"ל הודיע לאחר מכן כי תקף מהאוויר את המשגר.
https://www.ynet.co.il/news/article/hjrvstsyjx#autoplay
לכאורה יישום מדויק של דוקטרינת דוריאל, למעשה העזתים מדווחים כי התקיפה בוצעה לעבר חלקת אדמה ריקה בשטח פתוח. לטענתם ללא נפגעים.
https://rotter.net/forum/scoops1/887869.shtml
האם ישראל חוזרת שוב למחדל של ה-6 באוקטובר?
יש ליישם מיידית ובאופן מלא את דוקטרינת דוריאל!
עשרות מחבלי חמאס נעו סמוך לגבול הרצועה,
בפיקוד הדרום נמנעו מתקיפה
תצפיות של צוות הקרב החטיבתי 401, הפועלת תחת אוגדת עזה בפיקודו של תת-אלוף ברק חירם, זיהו מחבלי נוח'בה חמושים הנעים בשיירה על עשרות טנדרים סמוך למרחב החיץ. זיהוי השיירה גרם לכלל הכוחות בשטח להעלות את רמת הדריכות ולהתכונן לתקיפה. הדיווח הועבר במהירות למפקדת החטיבה ולאחר מכן למפקד אוגדת עזה ופיקוד הדרום. לפי מקורות בצה"ל, בפיקוד הדרום פרץ ויכוח האם השיירה חדרה למרחב החיץ – האזור בו ניתן לירות על חשודים, והוחלט לא להגיב.
לטענת המקורות, השיירה לא הפרה את הסכם הפסקת האש, ותקיפתה עלולה להוביל להסלמה. גורם צבאי נוסף אמר לוואלה כי לאחר בירור עלה שמחבלי חמאס נסעו לעבר חמולה באזור דרום רצועת עזה, וזאת על מנת "לסגור חשבון" עם ראשי חמולה מקומית שהמרו את פיו של מוחמד סינוואר והתנהלה בניגוד להחלטותיו ולשלטון חמאס ברצועה.
מרחב החיץ שצה"ל הקים לאורך גבול הרצועה נמצא בטווח של 1,000-700 מטרים מקו הגבול המפריד בין השטח הישראלי לפלסטיני, ואורכו 64 קילומטרים. עד כה, כוחות צה"ל השמידו במרחב החיץ תשתיות טרור שישמשו את חמאס, בהן מבנים, כבישים, חממות, עמדות, תרנים ומנהרות. במקביל, הכוחות ביצוע חישוף – פעולה לחשיפת שטח במטרה לנקות אותו ממטענים – בשטח חקלאי ובצמחייה סבוכה.
בנוסף, הוחלט שצה"ל ישהה במרחב החיץ, יקים מוצבים וימנע מכל גורם להיכנס אליו כדי ליצור רצועת ביטחון שמטרתה להגדיל את טווח ההתרעה במקרים של חדירת מחבלים כמו ב-7 באוקטובר. "אם אזרח ישראלי פותח את החלון בביתו על קו הגבול, הוא אמור לראות את חיילי צה"ל ולא פלסטינים כמו בעבר,", אמר גורם צבאי בגזרה.
https://rotter.net/forum/scoops1/887848.shtml
ההחלטה לא לתקוף מחזירה את השאלה האם ישראל חוזרת שוב למחדל של ה-6 באוקטובר?
יש ליישם מיידית ובאופן מלא את דוקטרינת החיץ בין שתי הקוריאות.
ואלה שמות בני ישראל
לזמר אביב ברוך בראסקי-גפן שלושה בנים: דילן ואליוט מאשתו הראשונה, שני פרידן ג'ון מאשתו השנייה שרון קאופמן, חצי אחותו מאביו יהונתן בראסקי-גפן נקראת נטאשה.
דילן שם וולשי, אליוט שם אנגלי, ג'ון השם האנגלי ליוחנן, (זה מקורי כי האופנה בארץ היא דווקא הצורה הגאלית-אירית ליוחנן שון). נטאשה שם רוסי, שם חיבה לחג המולד.
תיקון טעות קטנה
הקבוצה ע"ש קדושי פינסק לא הקדושים
אורי הייטנר: "ביד הלשון: גבת – גבת הוא קיבוץ בעמק יזרעאל. שמו המקורי של הקיבוץ, שעלה לקרקע בשנת 1926, היה קבוצת קדושי פינסק. מייסדי הקיבוץ, עולים חלוצים מן העיר פינסק שבפולין, הנציחו בשם 35 יהודים שהוצאו להורג בפולין ב-1919 בחשד לקומוניזם." ("חדשות בן עזר", 2029)
תיקון קטן: הקבוצה נקראה על שם קדושי פינסק, ולא קבוצת קדושי פינסק. הם מתו.
אהוד: מישהו יכול להסביר מה פירוש הכתובת העברית על במת החמאס: "אנחנו הטופא .. אנחנו היום שאחר?"
ההסבר פשוט. "טופאן אל-אקצא" בערבית זה "מבול אל-אקצא" זה כינוי הטבח שביצע החמאס ביהודים ב-7 לאוקטובר. ("אל-אקצא" שם מסגד הקצה בירושלים).
"אנחנו היום שאחר" טעות כתיב בעברית. צריך להיות היום שאחרי. הכוונה היא שאנחנו בחמאס נשלוט גם ביום שאחרי, ולא כפי שהיהודים חושבים שיהיה יום בעזה אחרי שלטון החמאס, בו החמאס לא ישלוט יותר.
והנה מה שמציג החמאס: "טופאן אלאקצא'' – הדור הבא, תיעוד של ''ילדי/מחבלי חמאס'' עם נשקים היום בטקס שחרור החטופים בח'אן יונס.
https://rotter.net/forum/scoops1/888026.shtml
היום שאחרי לגרסתם.
מה פירוש הכול?
בימים אלו של דיון ציבורי בעסקה עם החמאס רבים אומרים שתמורת החטופים על ישראל לתת את "הכול". השאלה מה זה אומר? מה זה הכול?
העיתונאי נדב שטסל-אייל מתנאה בעצמו בדברים שאמר בעצרת לשחרור החטופים: "הדברים המלאים שלי אמש, מהעצרת של קיבוץ ניר עוז. לעשות הכול למען עסקה כעת. זה אינטרס של כולנו, למען כולנו. זו לא סיסמה."
(מי שרוצה להוסיף כתוביות מוזמן, ניסיתי ונואשתי).
https://x.com/naaman_c/status/1889667507323027691?t=XH83y8Jr3ExU6F_ZRjL7xA&s=03
שאלתי אותו: "נדב שטסל-איל, מה פירוש דבריך לעשות הכול? האם למשל היית מוכן לתת את התנחלות ניר עוז לעזתים תמורת שחרור כל החטופים? תן גילוי נאות."
נדב שטסל-איל לא ענה.
ודוק: להיזהר מהמילה כול. אפשר לוותר על הרבה, אבל לא על הכול.
המצפון תיפתח הרעה?
אחמד דאוד אוגלו, ראש מפלגת "העתיד" הטורקית מבקש למצוא פיתרון לתוכניתו של טראמפ לפינוי הרצועה:
טורקיה היא היורשת החוקית של האימפריה העות'מאנית והעזתיים עדיין תחת ריבונות טורקית ולא מחזיקים באזרחות אחרת. העזתיים צריכים לערוך משאל עם כדי להצטרף לטורקיה והם ייחשבו כאזור בעל שלטון עצמי תחת טורקיה, עד אשר תוקם מדינה פלסטינית.
https://rotter.net/forum/scoops1/887705.shtml
ודוק: תורכיה שואפת להחזיר את עטרת האימפריה העות'מנית ליושנה, ולשלוט על עזה ומשם על ישראל.
המדרום תיפתח הרעה?
שר ההגנה המצרי הורה לחטיבות צבאיות באזור סיני ורפיח לשמור על הכוננות הגבוהה ביותר למלחמה.
https://rotter.net/forum/scoops1/887716.shtml
מצרים מתכוננת למלחמה עם ישראל ויש להיערך כראוי נגדה.
שבועת היפוקרטס בערבית:
דין מוחמד בסייף!
בריאיון עם מקס וייפר, יוצר תוכן ישראלי שהפך לוויראלי, שני עובדים בבית חולים בסידני טענו כי לא יטפלו בחולים יהודים וישראלים – ואמרו כי פגעו בכמה. האח טען בפני הישראלי בסרטון: "אין לך מושג כמה הגיעו לפה, ואני שולח אותם לגיהינום." שר הבריאות האוסטרלי: "הם לא יעבדו עוד לעולם במערכת הבריאות במדינה."
השניים, אחמד "רשאד" נאדיר ושרה אבו לבדה, מהגרים מוסלמים מאפגניסטן, תועדו בקליפ ששיתף יוצר התוכן הישראלי מקס וייפר, שבו אישרו כי הם עובדים בבית החולים בנקסטאון שבסידני. כאשר וייפר אמר לנאדיר כי הוא מישראל, עובד הבריאות אמר שהוא ייהרג ויישלח ל"ג'האנם" (הגיהינום). "כל כך מרגיז אותי שאתה ישראלי," אמר. "בסופו של דבר אתה תירצח ותלך לגיהינום אינשאללה." כאשר וייפר שאל מדוע הוא ייהרג, אבו לבדה התפרצה לסרטון: "זו המדינה של פלסטין, לא שלך, יא חתיכת ח**."
נאדיר רמז: "אין לך מושג כמה ישראלים כלבים הגיעו לבית החולים, ואני שולח אותם לגיהינום." אבו לבדה תקפה גם היא את וייפר: "כשתמות אני רוצה שתזכור את הפנים שלי כך שתבין, אתה תמות את המוות הכי מגעיל." בנקודה זו התפארה אבו לבדה כי לא תסייע לישראלים, והצהירה: "אני לא אטפל בהם, אני אהרוג אותם." נאדיר הצטרף לדבריה ואמר שישלח ישראלים לגיהינום, תוך שנופף בידו באיום.
כאמור, השניים הושעו מעבודתם אחרי שהסרטון הפך ויראלי. שר הבריאות של ניו סאות' ויילס, ריאן פארק, הצהיר כי נאדיר ואבו לבדה "לא יעבדו עוד לעולם" במערכת הבריאות במדינה. הוא גינה את דבריהם כ"דוחים ומגעילים." והבטיח כי חברי הקהילה היהודית באוסטרליה "יקבלו תמיד שירות ממחלקה ראשונה במערכת הבריאות של ניו סאות' ויילס." "אין שום מקום בבתי החולים, במערכת הבריאות או בחברה שלנו להשקפות כאלה," אמר פארק.
בקהילה היהודית האשימו כי ממשלתו של ר"מ אנתוני אלבניזי "איפשרה לאנטישמיות לצאת משליטה," כך שנאדיר ואבו לבדה הרגישו בנוח להתבטא כך. "זו לא התקרית הראשונה שבה מעורבים עובדים במערכת הבריאות," ציינו. "ראינו שמשלבים פוליטיקה אנטי-ישראלית בבתי החולים ושרופאים הופכים את עבודתם פוליטית וחותמים על עצומות אנטי-ישראליות. יש צורך בחקירה שתברר בדיוק כמה עובדי בריאות חולקים את ההשקפות הרצחניות האלה."
https://www.ynet.co.il/news/article/hjvct5fyjx#autoplay
גם בארץ היו מקרים של תמיכת רופאים באיסלמו-נאציזם בחמאס בג'יהאד, ובדעא"ש.
מפחידים במיוחד הם אלו שאינם מתבטאים, לכן חשובה וקריטית חשיפה של "רופאים" מהסוג הזה.
נעמן כהן
השבוע פגשתי פרופסור גמור ומכובד, אקטיביסט פרו-איסלמי ותיק מאחת האוניברסיטאות שהוא גם פעיל פוליטית בתנועה הפרוטסטנטית (לבקשתו לא אנקוב בשמו) והוא אמר לי את הדבר המדהים הבא:
"אני מקווה שהלחץ הציבורי לשחרור כל החטופים מעזה יכריח את הממשלה לשחרר את מרואן ברגותי שהוא התקווה היחידה לשלום..."
כמובן שלא הופתעתי כי כבר הרבה שנים הזרם המשיחיסטי ההזוי רואה בג'יהאדיסט מרוואן חסיב אבראהים ברגותי, דמות משיחית שתביא את הגאולה.
ביום ראשון, 10 בנובמבר 2002, מעט אחרי השעה 23:30, חדר המחבל סירחאן סירחאן מטול כרם שנשלח ע"י ארגון הג'יהאד של אש"פ, "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה), שייסד מרואן ברגותי – לקיבוץ "השומר הצעיר" מצר, הנמצא על מרחב התפר סמוך לוואדי עארה. לאחר שעבר את הגדר ירה המחבל, חמוש ברובה סער מסוג M16, לעבר בתי הילדים של הקיבוץ, שהיו במזל ריקים בשעת לילה. בהמשך נתקל בזוג, חבר הקיבוץ ובת זוגו תרצה דמארי, שטיילו בשבילי הקיבוץ. המחבל ירה לעבר הזוג ופגע באישה שמתה במקום. בן זוגה הצליח להימלט.
המחבל המשיך את מסע הרצח ופרץ לבית משפחת אוחיון, שבו התגוררו אם ושני ילדיה. לאחר שלא הצליח להיכנס דרך הדלת, נכנס המחבל דרך החלון. הוא ירה מטווח קצר באם רויטל אוחיון ובשני ילדיה – נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5 – והרג אותם.
לאחר שיצא מן הבית הלך המחבל לעבר חדר האוכל על מנת לחמוק מן הקיבוץ. במהלך הימלטות המחבל הוא נתקל במזכיר הקיבוץ יצחק דורי, שהיה באותו יום בתורנות שמירה. המחבל ירה לעבר דורי שהיה במכוניתו והרג אותו. לאחר מכן יצא המחבל מהקיבוץ דרך מקום חדירתו, וברח דרך מטע בננות לשטחי הרשות הפלסטינית.
כשנה לאחר מכן הוא חוסל ע"י צה"ל. אלמלא כן היה משוחרר עתה בעיסקת החטופים.
https://he.wikipedia.org/wiki/הפיגוע_במצר
והנה למרבה התדהמה (כל כך אופייני ל"שומר הצעיר") למרות הרצח הנורא של הקיבוצניקים מ"השומר הצעיר" בקיבוץ מצר (הזהה לחלוטין לרצח חברי קיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז ע"י החמאס), חיים אורון-ג'מוס ממנהיגי "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר", ומנהיג מר"צ, התיידד עם ראש הארגון הג'יהאדיסטי שביצע את הרצח, מרוואן ברגותי, שנעצר בגין רצח חמישה ישראלית וכומר יווני, ונשלח לחמישה מאסרי עולם, וארבעים שנה.
אורון-ג'מוס ביקר אצלו בכלא, ופתח מיד במאבק ציבורי לשחררו מהכלא. גם הסופר עמוס קלויזנר-עוז המנוח, התיידד עם הרוצח הסדרתי ברגותי והקדיש לו אף ספר במתנה.
הנה אחת הסיבות לחוסר המודעות של חברי ניר עוז לסכנה, והשאננות שלהם. לא בכדי נדהמה יוכבד ליפשיץ מקיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר, כאשר בערלות לב ובאווילות שאין לתאר שאלה את סינואר: "למה פגעתם דווקא בנו אנשי 'השומר הצעיר' שתמכנו בכם, ולא ביהודים אחרים?"
והנה כצפוי מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר התחדש המאבק המשיחי לשחרור ברגותי בסיסמה:
הפתרון: החלפת הרוצח סינואר ברוצח ברגותי
הבנתם? ונניח שברגותי ישוחרר מהכלא והדרישה מהחמאס להסתלק מהשלטון תיענה בחיוב, (מה שלא יקרה לעולם) ויחליף אותו ברגותי, אז מה אז? הרי אין כל הבדל בינו לסינואר. ומה הועילו המשיחיים בתקנתם?
מרואן ברגותי הוא מייסד ארגון הג'יהאד של פת"ח "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה" או "ארגון השהידים של הקצה") שאין כל הבדל בינו לבין החמאס או הג'יהאד האיסלמי.
הרעיון לשחרר את הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי ברגותי מהכלא אינו חדש. ומה שכתבתי כאן לפני 16 שנה נכון גם היום:
"למען הרוצח ברגותי (מייסד ארגון הטרור שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה באזרחים), נערך קמפיין תקשורתי רב עוצמה במטרה לשחררו מן הכלא. בראש הקמפיין עומד ח"כ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא: 'אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו,' מספר אורון. 'אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים,' הוא מסכם. כבר מהרגע הראשון בו ייסד ברגותי את ארגון הטרור והרצח שלו היה ג'מוס ידידו, בקשר קרוב עימו. 'אני מכיר את מרואן (שימו לב לקרבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) הרבה לפני שהוא נכנס לכלא,' מספר החבר אורון: 'היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן. ("מוסף הארץ", 11.1.08 עמ' 30). ממש 'אחוות עמים' בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב המחבלים ברגותי, מקים את ארגון 'כתאאב שוהדא אל-אקצא' (בעברית 'ארגון מתאבדי הקצה') ארגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים, מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.
"הרעיון ששחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי (בלי קשר לעיסקת שליט) יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי) בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות בארגון טרור; בחברות בארגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. ברגותי המשוחרר (ללא בג"ץ ו'בצלם'), לא יחסל את הטרור אלא יעצים אותו.
("חדשות בן עזר", גיליון 505, 31.12.2009).
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00505.php
שחרור הרוצח סינואר הביא לאסון, שחרור הרצח ברגותי יביא לאסון לא פחות. כפי שידוע לכל אין סכנה גדולה יותר מאובדן עשתונות ואי הבנת המציאות הבאה מהזיות משיחיות כוזבות. היזהרו ממשיחיסטים!
שחרור המחבלים הרוצחים
בתמורה לשחרור של שגיא דקל-חן, סשה טרופנוב ויאיר הורן, ישראל שחררה 369 מחבלים – 36 מהם שפוטים למאסר עולם. רוב הרוצחים ששוחררו הם מארגון הג'יהאד של הפת"ח, "השהידים של הקצה", ארגונו של מרואן ברגותי. בין הרוצחים המשוחררים אחמד ברגותי, עוזרו שנידון ל-13 מאסרי עולם. הוא הורשע ברצח 12 ישראלים ובפציעתם של עשרות נוספים בשורת פיגועי התאבדות באינתיפאדה השנייה, בהם הפיגוע במסעדת "סי פוד מרקט" בתל אביב והפיגועים בנווה יעקב וברחוב יפו בירושלים.
הנה רשימת המחבלים ששוחררו:
https://www.mako.co.il/news-military/2025_q1/Article-d64f64a94f50591026.htm
שוחרר גם המחבל מוחמד נייפה, מארגון הג'יהאד של הפת"ח שעמד מאחורי הפיגוע בקיבוץ מצר ב-2005, ונידון ל-13 מאסרי עולם, אבי אוחיון שאשתו רויטל וילדיו נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5 נרצחו בפיגוע שביצע הבהיר כי הוא שמח לראות את החטופים משתחררים, וציין: "איזה כיף שהם פה." הוא הסביר כי "מוחמד נייפה זה מטבע, ומתישהו צריך להשתמש במטבע. הערך שלו רק גדל בכלא. הוא נכנס לשם בתור צעיר שמנסה לבנות לעצמו שם, וב-2018 הוא ניסה להוציא פיגוע מתוך הכלא – והוא הפך להיות סוג של מנהיג."
https://www.mako.co.il/news-diplomatic/2025_q1/Article-4e510199f5a0591026.htm?pId=173113802
עכשיו רק מחכים לשחרור מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ מרואן ברגותי.
ההגדרה הנכונה של המלחמה:
"המלחמה נגד עזה האיסלמו-נאצית"
ולא המלחמה נגד החמאס
מדברים רבות על הגדות יעדי המלחמה שהם מיטוט שלטון החמאס והחזרת החטופים. ותמיד טועים בהגדרת האוייב. כשם שבנות הברית נלחמו במלחמת העולם השניה נגד גרמניה הנאצית (ולא נגד המפלגה הנאצית), כך המלחמה של ישראל היא נגד עזה האיסלמו-נאצית החמאסית, ולא נגד ארגון החמאס. בהגדרת האוייב תלוי הניצחון. ניצחון על עזה האיסלמו-נאצית אמור להיות בדיוק כמו "הניצחון על גרמניה הנאצית", ודוק: מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים. עזה היא מדינה ריבונית לכל דבר, עם ארגון שיש לו מונופול שליטה בכל שטח עזה.
תומס מאן האמין שלתל אביב יש עתיד
הֶר פרופסור צימרמן לא
המשותף לש"י עגנון ולתומס מאן, שניהם זוכי פרס נובל לספרות שהיו ציוניים.
חוקר צעיר מאוניברסיטת מינסטר, גרמניה, כתב על מאן כאקטיביסט פוליטי וכציוני נלהב, שיצא לאור במלאות 150 שנה להולדתו:
Kai Sina, Was gut ist und was böse. Thomas Mann als politischer Aktivist. Ullstein Verlag, Berlin 2024
ב-1907 עורכו של עיתון יהודי, לימים חבר הרייכסטג מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, יוליוס מוזס פנה לכ-3000 אנשי ציבור בבקשה לנסח את עמדתם על "פיתרון שאלת היהודים". את התשובות שקיבל מכמאה איש קיבץ בספר. מאן היה אחד מהנענים לאתגר של מוזס. במאמרו התנגד מאן לפיתרון הציוני משום שמשמעותו, כך הבין, הסכמה להגירת היהודים מאירופה שתפגע אנושות בתרבות הגרמנית והאירופית.
14 שנה מאוחר יותר, כשרפובליקת ויימאר החליפה את גרמניה הקיסרית. הוא הוזמן על-ידי עיתון במינכן, מקום מגוריו, לכתוב מאמר "לשאלת היהודים". המאמר ביטא סולידריות עם היהודים וביקורת על חסידי צלב הקרס והאנטישמים בכלל. סצינה שאירעה באוניברסיטה של מינכן, סטודנטים שהפריעו להרצאת אורח של אלברט איינשטיין, הפציפיסט היהודי, בשנה שבה זכה בפרס נובל, הותירה על מאן רושם מדכדך במיוחד. המאמר נשלח אך לא פורסם. קטיה אשתו (היהודיה נ.נ.) דרשה שימשוך את המאמר, כדי לא להתעמת עם אלימות הימין הפרוע, וגם לא לאבד קוראים בגלל עמדתו הפוליטית.
תמיכתו הנחרצת של מאן נבעה משתי סיבות: האחת, הוא זיהה נכונה את הדמיון שבין הציונות והתנועה הלאומית הרומנטית הגרמנית במאה ה-19, והאחרת, הוא התרשם עמוקות ממה שראו עיניו בארץ ובעיקר מתל אביב
ב-1926 החיה מנהיג ציוני גרמניה קורט בלומנפלד את ה"ועד למען פלשתינה", אגודה תומכת ציונות שגיבתה מעורבות גרמנית באזור המנדט הבריטי, והזמין את מאן (גם את איינשטיין) ליטול חלק בפעילותה. "אני מוצא את התוכנית הזאת גדולה, יפה, מרגשת וראויה לעידוד" (עמ' 83), כתב מאן והוסיף אמירה שתסביר את ה"תיקון" לעומת 1907, "אני חושב שאל ליהודים גרמנים, שבדמם חי זיכרון מולדתם העתיקה (Urheimat), לחשוש שמא יטיל מי ספק בגרמניותם אם יתמכו בתוכנית זו."
יש לשער שמקורביו היהודים הבהירו לו שהציונות המעשית, כלומר ההגירה לפלשתינה, מיועדת ליהודי המזרח ולא לאלה הגרמנים שהאמנציפציה נחלתם. כך אפשר היה למאן ליישב תמיכה בציונות עם המשך הקיום היהודי בגרמניה. שנה אחר-כך הרחיק לכת עוד צעד בראיון בעיתון הציוני Die Welt וקבע כי הציונות היא "תהליך לידה מחודשת של אחד העמים העתיקים ביותר בעולם."
כפי שהסביר למרטין בובר (עמ' 85), מהצד היהודי עלתה זעקה של מתנגדי הציונות ומהצד השני הגיבו יריביו האנטישמים בנוסח "יש להקיא אותו מהעם הגרמני." לימים, כשהרייך השלישי יציע ב-1934 לבטל את אזרחותו של מאן, היו הציטוטים האמורים בכלל הנימוקים לצעד הנדרש.
באותן שנים החל מאן בכתיבת "יוסף ואחיו", ובא לסיור לימודים למצרים ולארץ ישראל. בעת מסעו חלה וכשהגיע לירושלים אושפז בבית חולים, שם התראיין לעיתון Palestine Bulletin (קודמו של הג'רוזלם פוסט). הראיון שפורסם ב-10.4.1930 היה ראיון של איש פוליטי. על השאלה אם הוא תומך בציונות ענה, "בהחלט. למעשה כבר הבעתי דעתי בעיתונות הגרמנית והותקפתי להפתעתי בחריפות על-ידי כמה עיתונים יהודיים-גרמניים," "הם חוששים שבגלל תמיכה בציונות הם יואשמו בחוסר פטריוטיזם."
מאן התרשם עמוקות ממה שראו עיניו בארץ ובעיקר מתל אביב. "אני מאמין שלתל אביב יש עתיד", קבע."איכשהו היהודים שם אינם דומים ליהודים באירופה או במקום אחר. הם נראים חופשיים יותר... שמחים יותר."
ביקורו אירע סמוך לאחר אירועי הכותל ופרעות תרפ"ט. בהשראת פגישתו עם נשיא האוניברסיטה העברית ואיש "ברית שלום" יהודה מאגנס הוא המליץ לציונים שלא "ללכת עם הראש בקיר," "להתנהל בזהירות, הרי הערבי נמצא כאן למעלה מאלף שנה... היהודי[!] לא בא לכבוש, הוא בא להגשים את עצמו." על השאלה אם יהודים וערבים יכולים לחיות יחד השיב, "איני רואה סיבה מדוע לא," אף שהיה מודע לקשיים שנוצרו בגלל מה שהגדיר "חמימות-מוח וחוסר סבלנות של היהודי[!]" בארץ.
כשנפרד מהמראיין הוסיף מאן: "אתה יכול לראות בי תומך מובהק בציונות הרוחנית."
ביוני 1934 היה מאן שותף לקריאה בניו יורק טיימס למען המגבית היהודית המאוחדת כדי לסייע ליהודים המגורשים מגרמניה וספג על כך מבול של השמצות בעיתונות הרייך. בינואר 1935 הוא פירסם מאמר בעיתון האופוזיציה הגרמנית היוצא בפאריס נגד האנטישמיות וגם בעיתון הציוני היוצא בפראג, שם הביע הערכה למפעל הציוני בארץ תוך שהעלה זיכרונות מביקורו. מ-1936 הוא נאם לפני אגודת "קדימה" היהודית בשווייץ כמו גם בקרנגי הול בניו יורק על האנטישמיות. העיתונות הנאצית הגיבה בארסיות. מ-1938, כשעבר לגור בארה"ב, יצא למסעות הרצאות שבהם נשא את המסר האנטי-נאצי, ומאז פרוץ המלחמה נשא נאומים ברדיו "לשומעים הגרמנים" ברייך השלישי באמצעות ה-BBC.
על רקע התנהלות גרמניה הנאצית הוא פירסם דברי ברכה לרגל פתיחת הביתן הארץ ישראלי ביריד העולמי בניו יורק (1939) והחמיא למפעל ההתיישבות הציוני אך לא עד-כדי תמיכה בשאיפה הציונית למדינה. מאן עדיין סבר שיתרון היהודים, בוודאי על רקע ההתפתחות המבהילה של לאומנות באירופה, בטבעם הקוסמופוליטי וש"הקמת מדינה לאומית היא משימה שמתחת לרמתה של היהדות" (עמ' 206).
מאן אף נקלע לעימות עם המלחין ארנולד שנברג, שפירסם "תוכנית ארבע נקודות עבור היהדות" הכוללת המלצה לפעולה "חסרת עכבות" להקמת מדינה יהודית. גישתו האלימה של שנברג נראתה למאן "פשיסטית כלשהו."
קפיצת המדרגה האמיתית עשתה הציונות בתפישת עולמו של מאן כשהתברר לו במהלך 1942 גורלה של יהדות אירופה. לא זו בלבד שהתמיכה בציונות נהפכה למרכזית בהופעותיו, התנגדותו לציונות המדינית התפוגגה והתחלפה בתמיכה. ב-1944, כשעמדה הארכת תוקפו של הספר הלבן על הפרק, גילה ליומנו שלכשתסתיים המלחמה באירופה יש לדאוג לשארית הפליטה היהודית, "המקום הצודק והטבעי להם יהיה ארץ ישראל," ובספר יובל לכבוד חיים ויצמן מאותה שנה סיפק מאמר הקובע במפורש שהגיעה העת לפיתרון לאומי לבעיית היהודים.
תחת רושם הדחיפות הזאת התפוגגה השפעת משנתו של מאגנס על יחסי יהודים-ערבים. ראשית הוא דחה את הטענה שההתיישבות היהודית באה על חשבון האוכלוסייה הערבית, ושנית הוא סבר (כמו הרצל) שליהודים היתרון בפיתוח הארץ ב"עידן הטכני" (עמ' 217).
לאחר החלטת החלוקה באו"ם, כשארה"ב ביקשה לסגת בה מההחלטה, יצא מאן עם אחרים במחאה פומבית חריפה בעיתון יהודי גרמניה בארה"ב "Aufbau" ועשה מה שעם הזמן נהפך לשגרה רטורית, להשוות בגידה זו בציונות עם הסכם מינכן 1938. "הג'נוסייד שבוצע ביהודים היה בעיניו הלגיטימציה המרכזית להקמת מדינת ישראל," מסכם סינה. בניסוח אחר: זיכרון השואה הוא שהשפיע עליו לתמוך בציונות המדינית, בהקמת ישראל ובקיומה.
כשהוקמה המדינה שלח מברק ברכה למשה שרת, ועם תום מלחמת השחרור סיפק בראיון מלונדון לעיתון "Palestine Post" את האמירה: "כל עושר הכישרון היהודי ישתחרר עתה ויעמוד לרשות כולנו... העולם יקבל שוב ערכים חדשים שייצאו מישראל, מארץ, מעם, שהוא כפניקס בין האומות." לא פלא שמאן זכה שיינטע יער על-שמו.
"אבל," (מסכם הֶר פרופסור צמרמן), נשער שהיום שוב היה משנה את יחסו לציונות ולישראל, ברוח יהודה מאגנס (האנטי ציונית נ.כ.) אם לא מעבר לכך."
(משה צימרמן, "תומס מאן האמין שלתל אביב יש עתיד", "אל-ארצ'", 11.2.25).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2025-02-11/ty-article/.premium/00000194-f4b0-d3a7-a1fc-fdfed3ad0000
הבנתם? לדידו של הֶר פרופסור משה צימרמן, הרי אי אפשר לתמוך כיום בציונות, ולכן אין לו ספק שגם תומאס מאן היה חושב כמוהו שלתל אביב אין עתיד.
המרגלת ענת קם – הקשיבו לרב לנדו!
בשבוע שעבר הוקלט הרב דב לנדו, מראשי הציבורי החרדי-ליטאי. בהקלטה הוא אמר: "הכי טוב שהערבים ישלטו פה, היו מכבדים אותם. אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים. הציונות הביאה עלינו אסונות..." ועוד אמר על השירות הצבאי: "אי אפשר במצב כזה, הם גם עושים בפעולות שלהם הרבה לא בשביל הצלה, אלא בשביל הכבוד של המדינה, הורגים אנשים בשביל כבוד." ועל מדינת ישראל: "הציונות היתה כאילו שהם יצילו את העם היהודי, והם הביאו את האסונות הגשמי, לא רק הרוחני, לעם ישראל. אף פעם הערבים לא כל כך שנאו בכל העולם."
פעם נוספת עולה השאלה כיצד ולמה הפקיר השמאל את החרדים לידיהם של החרד"לים המשיחיסטים בימין, במקום לנצל את הדמוגרפיה שלהם לטובת רעיונותיו.
רבים כותבים, ובצדק, שלמחנה הליברלי לא תהיה תקומה בלי הושטת יד כנה ואמיתית לאזרחי ישראל הערבים. אבל חשובה לא פחות, הושטת יד כנה ואמיתית לחברה החרדית. כן, גם במחיר הגיוס, גם במחיר הפרדה מסוימת באקדמיה, גם במחיר חריקת שיניים על פשקווילים עם דיני צניעות לילדות שמתאימים לשלטון הטאליבן.
החרדים, שמבינים שהלאומיות הורגת את היהדות, מילולית, הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן. ודווקא ככל שהחרדים יותר קיצוניים ויותר בדלניים, הם פחות מתערבים בענייני הדת והמדינה והציבור הכללי. עלינו לחבק את מסרי הבדלנות האלה, לא לנסות לשלב את החרדים בכוח בחברה שאינם מעוניינים להשתלב בה ובאופן שאינם מעוניינים להשתלב באמצעותו. את נציגי המפלגות החרדיות בכנסת — צריך להחזיר למחנה השלום. תמיכה של המפלגות החרדיות בהסדר מדיני ארוך טווח עם הפלסטינים תצמצם את הצורך בשירות צבאי ותשחרר את כולנו מהמאבק קצר הרואי לשוויון בנטל.
(ענת קם, בעיתון המודפס: "הקשיבו לרב לנדו", בדיגיטל: "החרדים הם הפרטנרים הכי טובים לעתיד שלנו כאן", 14.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-14/ty-article-opinion/.premium/00000195-0103-d1d7-a9d5-f94796fc0000
הבנתם? הנה קורה מה שניבאתי שיקרה. כל כך צפוי. המרגלת ענת קם תומכת ברב לנדו האנטי-ציוני. לעזאזל הדמוקרטיה, שוויון האישה, וכמובן הגיוס לצבא. יש לוותר על הכול, שנחיה אפילו בחברה בנוסח טאליבאן, ובלבד שהציונות תובס, ונחיה כולנו תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.
עיתון לאנשים חושבים? טקסט כשל סבי גרשום לא היה מתפרסם ב"הארץ" של היום
"כבן למשפחת שוקן," כותב דוד שוקן הנכד של גוסטב גרשם שוקן, "כמשקיף בדירקטוריון 'הארץ', אזרח המדינה, בן זוג ואב, אני מבקש לבחון מחדש את דרכו של העיתון ואת חלקו בשיח הציבורי. אני מבקש לדבר ולחשוב עם הציבור שאני רואה עצמי חלק ממנו, על תפקידה של העיתונות ושל התקשורת בייצור התנאים האופטימליים לדיון איכותי ומיטיב.
"'הארץ' נהג לקרוא לעצמו 'עיתון לאנשים חושבים', וחרת על דגלו בגאווה את ערכי הפלורליזם וההקשבה לאחר. בעיני רבים מקוראי וכותבי העיתון בכלל ובקרב מוביליו בפרט, הוא מציג בין דפיו דיון ברמה גבוהה, כזה שיש בו מקום לדעות שונות ומגוונות. עולה בי החשש שהעיתון שלנו, של המחנה הליברלי, הופך להיות עיתון של אנשים המפחדים מעמדות מנוגדות לשלהם, ומרגישים שעצם החשיפה לעמדות אחרות היא מסוכנת.' שב'דמוקרטיה מתגוננת' אסור לתת להן לגיטימציה. הם זועמים כאשר מדי פעם מתפרסמת דעה החורגת מעט מהקו. האחידות המחשבתית נהפכה לנוקשה כל כך, עד שכל עמדה החורגת ממנה הופכת מיד למוקצה מחמת מיאוס ונענית בקיתונות של בוז.
"אך האם בכך שאיננו נותנים במה לדעות המנוגדות לשלנו לא יוצא שכרנו בהפסדנו? האם הרחקתם מהעיתון של כותבים כמו, רחמנא ליצלן, גדי טאוב, באמת מגינה על הדמוקרטיה?
"כך כתב סבי, גרשום שוקן, שבגיל 27 התמנה למוציא לאור ולעורך הראשי של "הארץ" אל בנו הלל (אבי), 10 במאי, 1974, אחרי מלחמת יום כיפור:
"'העיר תל אביב בה נולדת, הקיבוץ בו נולדה דגנית [אימי, ד"ש], הטכניון ובי"ס בצלאל בהם למדתם וכל השאר, קיימים מפני שהדורות הקודמים, הדורות של אוסישקין, של סבא [זלמן שוקן, ד"ש] ושל בן-גוריון והדור שלי ושל הוריה של דגנית, האמינו שיש לנו הזכות להתיישב בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה – בגלל הקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ מאז ימי התנ"ך ובגלל מצבם הטראגי של היהודים בגולה. והאמנו בזכותנו לארץ גם אם זה אינו מוצא חן בעיני הערבים שישבו בארץ ישראל. אם אמונה זו תדריך את הדור שלכם, כמו שהיא הדריכה את הדורות הקודמים ואת הדור שלי, יש סיכוי שנצא מן המשבר הנוכחי ופעם – לא בעתיד הקרוב – נשב כאן כמו שעמים אחרים יושבים בארצותיהם. אם אמונה זו תאבד לדור שלך, לא יישאר זכר לתל אביב ולכל מה שנבנה כאן ב-70 השנים האחרונות והיהודים יעזבו את ארץ ישראל כמו שהצרפתים עזבו את אלג'יריה והאנגלים את קניה.'
"כלל לא בטוח שטקסט כזה היה זוכה להתפרסם ב'הארץ' של היום, אך אין לי ספק שאמירות כאלה, שישראלים רבים מאמינים בהן בכל לבם, ראויות לפרסום, למחשבה ולדיון בעיתון שגרשום היה מובילו לאורך עשרות שנים.
"אני מאמין שעלינו לפתוח את שערי העיתון ולאפשר לעוד דעות להישמע. הגיע העת לרדת מהעצים, לבטל את החרמות, לוותר על האיומים ההדדיים ולהקים בין דפי העיתון זירת התגוששות רעיונית פרועה, חשופה וכנה. כזו המזמינה לסיעור המוחות הגדול את כולם, כולל כולם, ומבקשת לקיים את המחלוקת בגרסה הכי איכותית ומפוארת שלה. רק כך, אולי, יהיה 'הארץ' ראוי להיות באמת עיתון לאנשים חושבים.
"הטוב שבחברה הישראלית, על גווניה ובעיותיה, גדול לאין שיעור מן הרע. עלינו להקשיב ברגישות לכאבו ולחוכמתו של הצד השני, לעשות את הבלתי אפשרי ולמצוא דרך לדבר גם עם מי שנתפש בעינינו כ'שטוף מוח'. כשמדובר בשכנינו הערבים, אנחנו יודעים לומר זאת, אך משום מה, כשמדובר בבני עמנו, אנו שוכחים שהקסם הזה שנקרא ישראל הוא יצירה מופלאה של כולנו — גם של אלה השונים מאיתנו. במקום זאת, אנו מתבוססים בצדקתנו והופכים אותם לאויבים. גישה זו מפרקת את הבית שלנו.
"בשלטי החוצות יש להחליף את השלטים עם הכיתוב המביש 'אתה אשם', בשלטים הנושאים את המילים המפוארות: 'ואהבת לרעך כמוך.' האשמות מפלגות ואינן מקדמות.
(דוד שוקן, "עיתון לאנשים חושבים? טקסט כשל סבי גרשום לא היה מתפרסם ב'הארץ' של היום", "אל-ארצ'", 13.2.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-13/ty-article-opinion/.premium/00000194-ff6d-df1c-ad94-ff6fc5e30000?s=03
מילים כדורבנות. צודק בכל מילה. "הארץ" הרי נהפך לעיתון ערבי בעברית.
שלושת בניו של גוסטב גרשם שוקן: עמוס, הלל, ורחל, מחזיקים יחד ב-75 אחוז מהבעלות על העיתון, הבעייה שהלל אביו אוחז בדעות של עמוס שההפך את העיתון לעיתון ערבי בעברית. נקווה שהדור הבא כלומר שדוד יקבל את הירושה מאביו הלל יסובב את הספינה אחורה להפוך מחדש לעיתון עברי יהודי-ציוני.
המדינה מתנגדת לחשיפת ההסכם
שנחתם בין הממשלה לבין ארגון הטרור חמאס
המדינה מתנגדת לחשיפת ההסכם המלא שנחתם בין הממשלה לבין ארגון הטרור חמאס, כך פירסמו היום (רביעי) משמר הדמוקרטיה הישראלית. הנימוק לכך הוא שפרסומו עלול לפגוע במימוש המתווה ובכך ביחסי החוץ והביטחון של המדינה. תגובת משמר הדמוקרטיה להתנגדות: "זהו טיעון מופרך, האוייב מכיר את כל הפרטים. הסתרת ההסכם נעשית מטעמים פוליטיים."
https://rotter.net/forum/scoops1/887664.shtml
הסתרת הסכם עם החמאס היא שערורייה, מה מסתירים שם? ההסתרה עלולה לסכן את עתיד המדינה לכן כפי שכתבתי כבר בפרשת קטארגייט יש ללכת בעקבות אמרתו של השופט היהודי הדגול לואי דוד דמביץ-ברנדס: "אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."
על ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו לפרסם מיידית את ההסכם המלא עם החמאס.
בגידה?
ראש מפלגת "הדמוקרטים" יאיר גולדנר-גולן: ״קורא לפתוח בחקירה בחשד לבגידה בעקבות החשיפה על קשר בין לשכת רה״מ לקטאר תוך כדי המלחמה.״
https://rotter.net/forum/scoops1/887806.shtml
האשמה בבגידה, כבר ראינו בעבר, היא מסוכנת ואיננה ראויה, יחד עם זאת יש בהחלט לחקור את כל הקשרים בין אנשי ממשל, אנשי צבא לשעבר לבין קטאר. כאמור "אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."
האם שוב לא מקוימת דוקטרינת דוריאל?
לראשונה מאז הפסקת האש, שוגרה רקטה מהרצועה – שלפי הפלסטינים הוכנה "משאריות טיל ישראלי." היא התפוצצה בתוך שטח הרצועה, במחנה הפליטים אל-בורייג' – וממנה נהרג נער בן 14.
צה"ל הודיע לאחר מכן כי תקף מהאוויר את המשגר.
https://www.ynet.co.il/news/article/hjrvstsyjx#autoplay
לכאורה יישום מדויק של דוקטרינת דוריאל, למעשה העזתים מדווחים כי התקיפה בוצעה לעבר חלקת אדמה ריקה בשטח פתוח. לטענתם ללא נפגעים.
https://rotter.net/forum/scoops1/887869.shtml
האם ישראל חוזרת שוב למחדל של ה-6 באוקטובר?
יש ליישם מיידית ובאופן מלא את דוקטרינת דוריאל!
עשרות מחבלי חמאס נעו סמוך לגבול הרצועה,
בפיקוד הדרום נמנעו מתקיפה
תצפיות של צוות הקרב החטיבתי 401, הפועלת תחת אוגדת עזה בפיקודו של תת-אלוף ברק חירם, זיהו מחבלי נוח'בה חמושים הנעים בשיירה על עשרות טנדרים סמוך למרחב החיץ. זיהוי השיירה גרם לכלל הכוחות בשטח להעלות את רמת הדריכות ולהתכונן לתקיפה. הדיווח הועבר במהירות למפקדת החטיבה ולאחר מכן למפקד אוגדת עזה ופיקוד הדרום. לפי מקורות בצה"ל, בפיקוד הדרום פרץ ויכוח האם השיירה חדרה למרחב החיץ – האזור בו ניתן לירות על חשודים, והוחלט לא להגיב.
לטענת המקורות, השיירה לא הפרה את הסכם הפסקת האש, ותקיפתה עלולה להוביל להסלמה. גורם צבאי נוסף אמר לוואלה כי לאחר בירור עלה שמחבלי חמאס נסעו לעבר חמולה באזור דרום רצועת עזה, וזאת על מנת "לסגור חשבון" עם ראשי חמולה מקומית שהמרו את פיו של מוחמד סינוואר והתנהלה בניגוד להחלטותיו ולשלטון חמאס ברצועה.
מרחב החיץ שצה"ל הקים לאורך גבול הרצועה נמצא בטווח של 1,000-700 מטרים מקו הגבול המפריד בין השטח הישראלי לפלסטיני, ואורכו 64 קילומטרים. עד כה, כוחות צה"ל השמידו במרחב החיץ תשתיות טרור שישמשו את חמאס, בהן מבנים, כבישים, חממות, עמדות, תרנים ומנהרות. במקביל, הכוחות ביצוע חישוף – פעולה לחשיפת שטח במטרה לנקות אותו ממטענים – בשטח חקלאי ובצמחייה סבוכה.
בנוסף, הוחלט שצה"ל ישהה במרחב החיץ, יקים מוצבים וימנע מכל גורם להיכנס אליו כדי ליצור רצועת ביטחון שמטרתה להגדיל את טווח ההתרעה במקרים של חדירת מחבלים כמו ב-7 באוקטובר. "אם אזרח ישראלי פותח את החלון בביתו על קו הגבול, הוא אמור לראות את חיילי צה"ל ולא פלסטינים כמו בעבר,", אמר גורם צבאי בגזרה.
https://rotter.net/forum/scoops1/887848.shtml
ההחלטה לא לתקוף מחזירה את השאלה האם ישראל חוזרת שוב למחדל של ה-6 באוקטובר?
יש ליישם מיידית ובאופן מלא את דוקטרינת החיץ בין שתי הקוריאות.
ואלה שמות בני ישראל
לזמר אביב ברוך בראסקי-גפן שלושה בנים: דילן ואליוט מאשתו הראשונה, שני פרידן ג'ון מאשתו השנייה שרון קאופמן, חצי אחותו מאביו יהונתן בראסקי-גפן נקראת נטאשה.
דילן שם וולשי, אליוט שם אנגלי, ג'ון השם האנגלי ליוחנן, (זה מקורי כי האופנה בארץ היא דווקא הצורה הגאלית-אירית ליוחנן שון). נטאשה שם רוסי, שם חיבה לחג המולד.
תיקון טעות קטנה
הקבוצה ע"ש קדושי פינסק לא הקדושים
אורי הייטנר: "ביד הלשון: גבת – גבת הוא קיבוץ בעמק יזרעאל. שמו המקורי של הקיבוץ, שעלה לקרקע בשנת 1926, היה קבוצת קדושי פינסק. מייסדי הקיבוץ, עולים חלוצים מן העיר פינסק שבפולין, הנציחו בשם 35 יהודים שהוצאו להורג בפולין ב-1919 בחשד לקומוניזם." ("חדשות בן עזר", 2029)
תיקון קטן: הקבוצה נקראה על שם קדושי פינסק, ולא קבוצת קדושי פינסק. הם מתו.
אהוד: מישהו יכול להסביר מה פירוש הכתובת העברית על במת החמאס: "אנחנו הטופא .. אנחנו היום שאחר?"
ההסבר פשוט. "טופאן אל-אקצא" בערבית זה "מבול אל-אקצא" זה כינוי הטבח שביצע החמאס ביהודים ב-7 לאוקטובר. ("אל-אקצא" שם מסגד הקצה בירושלים).
"אנחנו היום שאחר" טעות כתיב בעברית. צריך להיות היום שאחרי. הכוונה היא שאנחנו בחמאס נשלוט גם ביום שאחרי, ולא כפי שהיהודים חושבים שיהיה יום בעזה אחרי שלטון החמאס, בו החמאס לא ישלוט יותר.
והנה מה שמציג החמאס: "טופאן אלאקצא'' – הדור הבא, תיעוד של ''ילדי/מחבלי חמאס'' עם נשקים היום בטקס שחרור החטופים בח'אן יונס.
https://rotter.net/forum/scoops1/888026.shtml
היום שאחרי לגרסתם.
מה פירוש הכול?
בימים אלו של דיון ציבורי בעסקה עם החמאס רבים אומרים שתמורת החטופים על ישראל לתת את "הכול". השאלה מה זה אומר? מה זה הכול?
העיתונאי נדב שטסל-אייל מתנאה בעצמו בדברים שאמר בעצרת לשחרור החטופים: "הדברים המלאים שלי אמש, מהעצרת של קיבוץ ניר עוז. לעשות הכול למען עסקה כעת. זה אינטרס של כולנו, למען כולנו. זו לא סיסמה."
(מי שרוצה להוסיף כתוביות מוזמן, ניסיתי ונואשתי).
https://x.com/naaman_c/status/1889667507323027691?t=XH83y8Jr3ExU6F_ZRjL7xA&s=03
שאלתי אותו: "נדב שטסל-איל, מה פירוש דבריך לעשות הכול? האם למשל היית מוכן לתת את התנחלות ניר עוז לעזתים תמורת שחרור כל החטופים? תן גילוי נאות."
נדב שטסל-איל לא ענה.
ודוק: להיזהר מהמילה כול. אפשר לוותר על הרבה, אבל לא על הכול.
המצפון תיפתח הרעה?
אחמד דאוד אוגלו, ראש מפלגת "העתיד" הטורקית מבקש למצוא פיתרון לתוכניתו של טראמפ לפינוי הרצועה:
טורקיה היא היורשת החוקית של האימפריה העות'מאנית והעזתיים עדיין תחת ריבונות טורקית ולא מחזיקים באזרחות אחרת. העזתיים צריכים לערוך משאל עם כדי להצטרף לטורקיה והם ייחשבו כאזור בעל שלטון עצמי תחת טורקיה, עד אשר תוקם מדינה פלסטינית.
https://rotter.net/forum/scoops1/887705.shtml
ודוק: תורכיה שואפת להחזיר את עטרת האימפריה העות'מנית ליושנה, ולשלוט על עזה ומשם על ישראל.
המדרום תיפתח הרעה?
שר ההגנה המצרי הורה לחטיבות צבאיות באזור סיני ורפיח לשמור על הכוננות הגבוהה ביותר למלחמה.
https://rotter.net/forum/scoops1/887716.shtml
מצרים מתכוננת למלחמה עם ישראל ויש להיערך כראוי נגדה.
שבועת היפוקרטס בערבית:
דין מוחמד בסייף!
בריאיון עם מקס וייפר, יוצר תוכן ישראלי שהפך לוויראלי, שני עובדים בבית חולים בסידני טענו כי לא יטפלו בחולים יהודים וישראלים – ואמרו כי פגעו בכמה. האח טען בפני הישראלי בסרטון: "אין לך מושג כמה הגיעו לפה, ואני שולח אותם לגיהינום." שר הבריאות האוסטרלי: "הם לא יעבדו עוד לעולם במערכת הבריאות במדינה."
השניים, אחמד "רשאד" נאדיר ושרה אבו לבדה, מהגרים מוסלמים מאפגניסטן, תועדו בקליפ ששיתף יוצר התוכן הישראלי מקס וייפר, שבו אישרו כי הם עובדים בבית החולים בנקסטאון שבסידני. כאשר וייפר אמר לנאדיר כי הוא מישראל, עובד הבריאות אמר שהוא ייהרג ויישלח ל"ג'האנם" (הגיהינום). "כל כך מרגיז אותי שאתה ישראלי," אמר. "בסופו של דבר אתה תירצח ותלך לגיהינום אינשאללה." כאשר וייפר שאל מדוע הוא ייהרג, אבו לבדה התפרצה לסרטון: "זו המדינה של פלסטין, לא שלך, יא חתיכת ח**."
נאדיר רמז: "אין לך מושג כמה ישראלים כלבים הגיעו לבית החולים, ואני שולח אותם לגיהינום." אבו לבדה תקפה גם היא את וייפר: "כשתמות אני רוצה שתזכור את הפנים שלי כך שתבין, אתה תמות את המוות הכי מגעיל." בנקודה זו התפארה אבו לבדה כי לא תסייע לישראלים, והצהירה: "אני לא אטפל בהם, אני אהרוג אותם." נאדיר הצטרף לדבריה ואמר שישלח ישראלים לגיהינום, תוך שנופף בידו באיום.
כאמור, השניים הושעו מעבודתם אחרי שהסרטון הפך ויראלי. שר הבריאות של ניו סאות' ויילס, ריאן פארק, הצהיר כי נאדיר ואבו לבדה "לא יעבדו עוד לעולם" במערכת הבריאות במדינה. הוא גינה את דבריהם כ"דוחים ומגעילים." והבטיח כי חברי הקהילה היהודית באוסטרליה "יקבלו תמיד שירות ממחלקה ראשונה במערכת הבריאות של ניו סאות' ויילס." "אין שום מקום בבתי החולים, במערכת הבריאות או בחברה שלנו להשקפות כאלה," אמר פארק.
בקהילה היהודית האשימו כי ממשלתו של ר"מ אנתוני אלבניזי "איפשרה לאנטישמיות לצאת משליטה," כך שנאדיר ואבו לבדה הרגישו בנוח להתבטא כך. "זו לא התקרית הראשונה שבה מעורבים עובדים במערכת הבריאות," ציינו. "ראינו שמשלבים פוליטיקה אנטי-ישראלית בבתי החולים ושרופאים הופכים את עבודתם פוליטית וחותמים על עצומות אנטי-ישראליות. יש צורך בחקירה שתברר בדיוק כמה עובדי בריאות חולקים את ההשקפות הרצחניות האלה."
https://www.ynet.co.il/news/article/hjvct5fyjx#autoplay
גם בארץ היו מקרים של תמיכת רופאים באיסלמו-נאציזם בחמאס בג'יהאד, ובדעא"ש.
מפחידים במיוחד הם אלו שאינם מתבטאים, לכן חשובה וקריטית חשיפה של "רופאים" מהסוג הזה.
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מוטי הרכבי: קפלניסטים, יועמ״שית, אהוד ברק, יאיר גולן, יאיר לפיד, ופרקליטות. קדימה קדימה תתחילו להשתולל בכבישים, תחסמו כבישים מרכזיים ושאר הדברים שהם כבר עושים בשנים האחרונות. אז כן בבקשה תמשיכו אולי תצליחו לשכנע את סינאוור האח לא לעמוד בתנאי העיסקה ואז נוכל לפתוח להם את שערי הגיהנום.
* לחב''ע שלום בתוספת ''בהזדמנות זאת'' לאהוד, הרשימות של עדינה בר-אל על אנשי ההתיישבות העובדת הן נכס היסטורי ואני מקווה שיום אחד יצאו כספר. אני רוצה להוסיף עליהם סיפור קטן, סיפור על יוליק אורן ממושב ישע שנקטף בטרם עת בתאונת מטוס. הסיפור הופיע בגליון האחרון של חדשות אהוד.
יוליק היה חניך שלי בחג''ם כשלמד בגימנסיה הרצליה. הוא היה אז תלמיד בחמישית ואני בשביעית. מהתקופה הזאת אני לא זוכר ממנו הרבה, כי יוליק לא עשה בעיות ולא ניסה לשגע אותי. מתי הכרתיו מקרוב? אחרי כמה שנים כשעברתי ללמוד בפקולטה לחקלאות והוא הגיע לשם מקיבוץ גונן. בשעורי המתימטיקה התיישבתי לצדו וזה היה הדבר הכי נבון שעשיתי בחיי, כי יוליק היה הגאון של הכיתה ומתימטיקה היתה בשבילו משחק ילדים. בסוף כל שעור פרידמן היה נותן תרגיל לפתור בבית, יוליק היה כותב את התרגיל ופותר אותו בו במקום. אני לעומתו הייתי בור ועם הארץ בכל מה שקשור למיספרים או נוסחאות. לעומת זאת הייתי חד עין ולא היתה לי בעיה להעתיק מיוליק את הפתרון ולקבל מפרידמן ציון 100. ולא רק אני אלא גם כעשרה תלמידים נוספים שהעתיקו אחר כך ממני.
יום אחד הייתי כנראה מבולבל והעתקתי עם שתי שגיאות. כל 'המלומדים' שהעתיקו ממני, העתיקו גם את השגיאות ופרידמן הבין שיש לו כיתה של נוכלים. המשך הסיפור כבר לא שייך ליוליק ולכן לא אוסיף, רק אספר שאחרי הרבה שנים כשכתבתי ספר על ההתיישבות בסיני הייתי מבקר בישע, המושב שבו יוליק הקים משק לתפארת ואני שאלתי את עצמי אם זה לא בזבוז שגאון כמותו קם כל בוקר, עולה על הטרקטור ויוצא למטעים שלו. כמה טוב שיש לנו את עדינה שיודעת להנציח את אנשי ההתיישבות האלה ולהשאיר להם זכר.
ובהזדמנות זאת –
אני רוצה להגיד לך אהוד שלמרות שקראתי כבר את ''המושבה שלי'' ונהניתי מכל דף, אני קורא שוב את הפרקים המופיעים בעיתונך , נהנה וצוחק בקול רם מניצוצות ההומור החבויים בך ורק בזכותם אני סולח לך על שאתה הולך שבי אחרי השקרן התאוותן המנהל את חיינו ושואל את עצמי מתי תבין שהסבא שלך מתהפך עכשיו בקברו כשהוא רואה איך האיש הנערץ עליך מוריד אותנו מדחי אל דחי. אולי תסביר לי או לעצמך, מדוע הצדיק הזה מסרב כל כך שתקום ועדת חקירה ממלכתית. ממה הוא מפחד?
שלך בידידות,
פוצ'ו
* "...רגע לפני שגם בריאותו תיפגע, החליט פיני לחפש את רחל. אולי מלמעלה יעשו נס עבורו ויזכה למועד ב'. לאחרונה ביקש ממני לסייע באיתורה של רחל. יצאנו לדרך הבילוש כשפיני זוכר רק את שמה, שהיא בת מזל עקרב, נולדה בפתח-תקווה ב-1947 וסבא של היה זקן השומרים אברהם שפירא.
"פירסמתי פניות בקבוצות פייסבוק של ותיקי מלאבס, ובין תל אביביים ותיקים, שהיפנו אותי לקבוצות חברתיות המיועדות להשבת אהבות ישנות, ללא הועיל. אבל אז פגשתי את חברי הוותיק יקי אופיר, חוקר פרטי מנוסה, שיתפתי אותו בסיפור ושאלתי אם יוכל לסייע לאלמן עצוב. מרגע שהסכים, הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן עד שרחלה ופיני ייפגשו לקפה וחיוכים.
"לא ויתרנו, נזכרנו בחוקר אהוד בן עזר, שפירסם בשנת 93' ספר על אברהם שפירא השומר, וקיבלנו ממנו את פרטי הקשר של אחיה החורג של רחלה היפה. וזהו. הגענו אליה, כמעט הגענו.
"כשדיברתי עם האח, הוא התרגש לשמוע על אהובה של אחותו, אבל סיפר בצער שרחל נפטרה לפני שנתיים."
[שלומי אבידר, "מחזיר אהבות קודמות". "ידיעות תל אביב". 12.2.2025].
אהוד: רחל היתה בתם של בתיה ומרדכי-מוטקה שפירא, בנו של ראש השומרים אברהם שפירא. לבתיה היו שני בנים קודמים מבעלה הראשון שנפטר אהרון יטקובסקי, עמי (אמיתי) ואריק.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(1981-1972)
- יודה אטלס: לְפּוּצ'וּ, מַתַּת אוֹהֵב
- אֲנִי כָּאן לָשִׁיר שִׁיר תְּהִלָּה,: לְפּוּצ'וּ, יָקִירֵנוּ, וְתִיק הַקְּהִילָה;
- אָז, כְּמִי שֶׁמְּנַסֶּה לְחַפֵּשׂ אֶת הַטַּעַם,: נִסִּיתִי אֲנִי לִבְדֹּק לֹא פַּעַם
- אֲבָל יוֹתֵר מֵהַכֹּל פּוּצ'וּ יִשְׂמַח: לַחֲזֹר וּלְסַפֵּר אֶת עֲלִילוֹת הַפַּלְמָ"ח,
- הָאִישׁ עִם כִּשְׁרוֹן הַסִּפֵּר הַזֶּה הַמָּאסִיבִי: הוּא גַּם כּוֹתֵב סְפָרִים מְאוֹד אוֹבְּסֵסִיבִי,
- לְפּוּצ'וּ וְלִי יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה מִתְחַבֶּרֶת: שָׁנִים נָסַעְנוּ לַמִּפְגָּשִׁים, מֵאֵילַת עַד גּוֹלָן וְכִנֶּרֶת,
- עָלָה עַל דַּעְתִּי, כְּמַתְּנַת חֲבֵרוּת, : לַחֲרֹז אֶחָד מִסִּפּוּרָיו, בִּמְהִירוּת,
- אהוד בן עזר: ההצגה החורבן והחרא
- אורי שולביץ איננו: נפטר בניו-יורק ב-16 לפברואר
- איליה בר זאב: אך איזה יום נפלא
- אורי הייטנר: 1. צרור הערות 16.2.25
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- נעמן כהן: משיח השלום הישן-חדש
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מוטי הרכבי: קפלניסטים, יועמ״שית, אהוד ברק, יאיר גולן, יאיר לפיד, ופרקליטות. קדימה קדימה תתחילו להשתולל בכבישים, תחסמו כבישים מרכזיים ושאר הדברים שהם כבר עושים בשנים האחרונות. אז כן בבקשה תמשיכו אולי תצליחו לשכנע את סינאוור האח לא לעמוד בתנאי העיסקה ואז נוכל לפתוח להם את שערי הגיהנום.
- שאר הגליון