ב-27 לחודש היה אמור להיות בן 90

הרצאה ב"בצלאל", ירושלים, עם דני קרמן,

במחלקה לעיצוב גרפי, 20 בפברואר 1990

[מתוך הספר: אהוד בן עזר "סדנת הפרוזה", המדריך לכתיבה עצמית,

בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2001]

דני קרמן: כאשר ביקשתי את אורי שיבוא לדבר איתכם, אורי שאל אותי על מה לדעתי כדאי לדבר. אמרתי שאני רואה בנושא של האיור בבצלאל בעייה מסויימת, ובהמשך אומר עליה מילים אחדות. אבל לפני כן אני רוצה להציג בפניכם את אורי. את השם אורי שולביץ אני מכיר כבר הרבה שנים, ולמרות שהוא חי תקופה מסויימת בארץ, אני לא יודע אם הוא קורא לעצמו ישראלי, אבל אנחנו עדיין רואים אותו כישראלי. הוא לא היה כאן שנים רבות, לכן הכרתי אותו רק לאחרונה, אך שמו ידוע מאוד כסופר וכמאייר ספרי ילדים ולא פחות מכך כמי שיודע להורות בתחום של כתיבה עם איור. אורי לימד איור שנים רבות בבתי-ספר מהידועים בניו-יורק, ומדי קיץ הוא מקיים סדנת כתיבה ואיור מאוד מעניינת, מאוד מרוכזת, בת שבועיים בסך הכול, ועל כך ודאי יספר בהמשך.

מלבד הספרים הרבים שאייר במשך השנים, חלק מהם ראיתם מוצג כאן, אורי כתב את הספר Writing with Pictures, וכאשר אני מלמד אני משתמש בו בתור text book ללימוד איור. אפשר ללמוד ממנו דברים מאוד-מאוד מועילים, ואם מישהו מכם רוצה להתמיד בתחום של איור ספרים, הייתי מציע לו את המשימה של תירגום הספר לעברית. אני לא יודע אם יהיה אפשר להוציא אותו לאור כאן, אבל לפחות שיהיה עותק אחד מתורגם כדי שיהיה אפשר ללמוד ממנו במסגרת המחלקה בבצלאל.

עוד מילה אחת לפני שאורי יפתח. מכיוון שאורי לא הכין עצמו להרצאה מסודרת בטרם הגיע לביקורו בארץ, אנחנו מתכוונים לערוך את הפגישה כך שחלק מהנושאים שעליהם ידבר יעלה גם בעקבות השאלות שאתם תשאלו אותו.

עכשיו אומר מילים אחדות על האיור. אפשר ללמוד איור משני כיוונים: מצד העיצוב הגרפי, כפי שהדבר נעשה במחלקה שלכם; ואפשר ללמוד אותו כציור, ואחר-כך להתאים אותו לצרכים הספציפיים של האיור, וכאן אנחנו מדברים על לימוד של עשיית ספרים, של טיפול בטקסט ובכל מה שמפריד בין ציור לאיור או שנוסף על הציור כשזה מגיע לאיור.

מכיוון שהמחלקה הזאת היא בעיקרו של דבר מחלקה לעיצוב גרפי, סוג האיור שלכם, שאתם אפילו לא כל-כך מודעים להגדרתו, בא בדרך-כלל מתחום העיצוב, וכך גם השמות שאתם מכירים, שנחשבים פה, בבית-הספר למאיירים "מעצבים", שמות חשובים ומכובדים כמו מילטון גלייזר וסיימור חווסט, אנשים שאתם ודאי מכירים את שמותיהם, והם נותני הטון בכיוון המאוד הייחודי של לימודיכם. והייתי אומר שהעובדה ששמותיהם של אורי ושל מאיירים אחרים מסוגו אינם ידועים לכם, ואני מדבר על מאיירים שהם ציירים, זה מעיד על הכיוון הזה שעליו אני מדבר.

לכן היה חשוב לי, ואני חושב שחשוב לכם, שתכירו יותר את האיור מהכיוון של הציור, ובנושא הזה ובקרובים לו יש לאורי הרבה מה להגיד.

אורישולביץ: כך אני מקווה.

דני קרמן: אולי אומר עוד מילה לפני שאורי יתחיל, כי אני יודע שאורי לא יגיד את שבחיו בעצמו. הפרס החשוב בעולם לאיור ספרי ילדים קרוי על שם רנדולף קאלדקוט, שהיה מאייר ידוע בתחילת המאה. זהו פרס חשוב ויוקרתי מאוד. אורי זכה בו כבר בשנת 1969 וכן בפרסים רבים אחרים. אני שמעתי לראשונה את שמו של אורי כאשר זכה בפרס קאלדקוט. בבקשה, אורי.

אורישולביץ: אני תמיד רציתי להגיע ל"בצלאל". כאשר חייתי בארץ בשנות העשרה שלי, קיוויתי מאוד שאגיע ללמוד כאן. אז לקח לי הרבה זמן אבל בסופו של דבר, הנה הגעתי.

יש לי בעיות אחדות באשר לשיחה איתכם. אתם תצטרכו להיות סבלנים מכיוון שהעברית שלי אינה הכי טובה מהבחינה הטכנית. זאת אומרת, שאוכל להסביר בה מונחים טכניים שאינני יודע אם יש להם מקבילות בעברית. יש הרבה מילים עבריות שאני אותן כבר לא יודע כי לא הייתי בארץ הרבה זמן, כך שאני מתאר לעצמי שתהיינה לי בהרצאה בעיות אחדות, אך אני בטוח שדני יעזור לי.

אנסה לדבר ככל האפשר יותר בעברית. אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי, על הגישה האמנותית שלי וגם, אם יהיה לנו מספיק זמן, לתת לכם מושג על המצב בתחום ספרי הילדים בארה"ב.

ספרי הראשון הופיע בארה"ב ב-1963 ומאז כתבתי וציירתי מיספר רב של ספרים לילדים ואיירתי גם ספרים למבוגרים. אך כפי שאתם ודאי יודעים, רוב הספרים המאויירים היום הם ספרי ילדים ולא למבוגרים.

במאה התשע-עשרה ספרים רבים למבוגרים היו מאויירים, אבל המצב השתנה. אמנם נדפסים עדיין ספרים מאויירים אבל הם אינם הזרם העיקרי. אני לא כל כך בקי במה שנעשה בתחום הזה בארץ אבל אני משער כי מאחר שהארץ קטנה יחסית, הצורך בספרים מאויירים אינו דומה בה בהיקפו לארץ גדולה יותר. והרי גם בלשון העברית משתמש מיספר אנשים לא גדול, יחסית לעולם כולו. לאחרונה, אם יש מילים בתוך הציור, כגון "חנות ספרים" על אחד הבתים בציור, אני משאיר את המקום של המילים ריק, כדי שיהיה אפשר לשים שם "חנות ספרים" בשפה של הארץ שקנתה את זכויות התרגום.

כאשר ספר מופיע בארה"ב, ישנן ארצות נוספות ששפתן אנגלית ושבהן הוא יכול להימכר. ארה"ב עצמה היא ארץ גדולה מאוד בתור שוק לספר, ועותקיו יכולים להגיע לאנגליה, לקנדה, לאוסטרליה, להודו ולעוד ארצות. ובכלל, יש הרבה קוראי אנגלית ברוב ארצות העולם.

את העובדות האלה אני חייב לקחת בחשבון בדברים שאומר לכם, אבל אני לא רוצה להתרכז יותר מדי בתחום הזה אלא לדבר בעיקר על הגישה האמנותית שלי, וממנה אולי תוציאו גם משהו שיהיה בעל תועלת לכם. אני אדבר אפוא על הנושא שאני הכי מתמצא בו והוא – איך אני עובד.

אני כותב ומצייר ספרי ילדים, ואני חושב על כל ספר כעל יחידה אחת, יצירה אחת, זאת למרות שאיירתי גם ספרים שכתבו אחרים. אמנם אני כותב את רוב הספרים שאותם אני מצייר, אבל גם כאשר אני מאייר ספר של מישהו אחר, אני חושב על הספר כעל יחידה אחת, זאת אומרת – שתהיה בו הרמוניה רבה ככל האפשר בין המילים לציורים. כשאני עובד על הספר אני לא חושב מי כתב אותו. אם החלטתי לקבל ספר לאיור, אני מפסיק להבדיל בין ספר "שלי" לבין ספר של מישהו אחר, כי עתה הוא "שלי" אפילו אם מישהו אחר כתב אותו.

למעשה הרקע שלי אינו קשור בכתיבה אלא בציור, זאת אומרת כצייר. כאשר חייתי בארץ, בעודי נער צעיר, למדתי במכון לציור על-שם אבני. המורה הראשון שלי, שגם לימד אותי חינם באופן פרטי, היה יחזקאל שטרייכמן. חוץ ממנו המורים שלי היו אביגדור סטימצקי בצבעי מים, יעקב פינס, שאני חושב שהוא לימד גם ב"בצלאל", ומרסל ינקו. אחר-כך, בשנות העשרים שלי, למדתי ציור בארה"ב אבל אף פעם לא למדתי גרפיקה. אני התרכזתי רק בציור.

הגעתי לספרי ילדים במקרה. מקרה שאני חושב שאני מאוד מרוצה ממנו, אבל בתחילת דרכי לא היה לי שום מושג שאני עתיד לעשות ספרי ילדים, כי קודם כל רציתי להיעשות צייר. אתם ודאי יודעים שקשה מאוד לחיות מציור, ואיכשהו יצא שאני התחלתי לעשות ספרי ילדים, ורק אז גיליתי שזה משהו שאני מאוד-מאוד אוהב, ואני יכול לומר שאני נימנה על האנשים המאושרים שעושים בחייהם משהו שהם מאוד נהנים ממנו, ואצלי אלה ספרי ילדים.

ציירתי וגם למדתי ציור בניו-יורק בתקופת האקספרסיוניזם האבסטראקטי, והיה חסר לי אז מאוד האלמנט של הסיפור בציור. כאשר אני מצייר ציורים בסגנון הזה, הם למעשה לא מספרים שום סיפור. אין בהם אנקדוטה. עליי לחשוב בציור רק על האלמנטים המופשטים. אבל אני אהבתי מאוד סיפורים והיתה לי תמיד נטייה לספרות, היא היתה התחום שתמיד אהבתי מאוד, כך שעשיית ספרי ילדים העניקה לי אפשרות למזג את שני הכיוונים האלה, הציור והכתיבה – ליצירה אחת, ביחידה אחת.

כך, פחות או יותר, הגעתי לספרי הילדים למרות שלכאורה יכולתי להמשיך לצייר-בלבד ומבלי לעשות ספרים. אך אני עדיין רוצה להמשיך לעשות ספרים מכיוון שזהו תחום מרתק שאני מאוד אוהב אותו. אתם יודעים שבחיים המודרניים רוב התחומים והמקצועות מפוצלים, זאת אומרת שהמומחים יודעים יותר ויותר על פחות ופחות עד שהם יודעים כמעט הכל על שום דבר. ואילו בתחום הספרים המצויירים יש לי אפשרות לפקח על כל התהליך, החל בקונספציה שעימה אני מתחיל את העבודה על הספר ועד לסיום ההדפסה שלו. הדבר דומה לעבודה על סרט, שזה ממש מאמץ קבוצתי, המעניק סיפוק גדול לכל השותפים ליצירה.

קיימת תפישה מסויימת של ספרי ילדים בארה"ב, שהחלה באנגליה במאה התשע-עשרה, למעשה עם אותו רנדולף קאלדקוט, אבל לימים האנגלים שכחו או זנחו אותה והיא התפתחה דווקא בארה"ב. אני מדבר על המושג או ההגדרה Picture Book שאינני יודע איך בדיוק אפשר לתרגמו לעברית.

דני קרמן: בעברית אין לכך שום מקבילה או מטבע לשון ברורה, אבל מתוך ההסבר של אורי אתם תבינו מיד למה הכוונה. אולי נגדיר זאת בינתיים כ"ספר תמונות", "ספר תמונתי" או פשוט "ספר מצוייר".

אורישולביץ: כדי להסביר את המושג הזה ביתר פרוטרוט אומר קודם כל שכאשר אנשים חושבים על ספר מצוייר אין להם מושג ברור ומדוייק מהו למעשה .Picture Book למשל, כאשר מתבוננים בספרי ילדים בארה"ב – שהם קצת שונים מהספרים שרואים כאן כיוון שהמסורת בארץ קשורה יותר בכתיבה, וכך גם באירופה, באנגליה, למשל, אם הקונה מקבל ספר שאין בו מספיק מילים ויש בו יותר או יותר מדי ציורים, אז הוא חושב שכאילו לא קיבל את הערך המלא בספר תמורת כספו –

ובכן, בארה"ב נדפסים ספרי ילדים, ספרים לילדים הכי צעירים, שכאשר פותחים אותם רואים תמונה בכל עמוד או ציור אחד על פני double-spread – שני עמודים סמוכים. לפעמים יש בספרים האלה מעט מאוד מילים, לפעמים אין מילים כלל. אבל המילים והציורים מהווים שלמות אחת. כלומר, אם מישהו היה קורא לכם את הספר, או הייתם מאזינים לסיפור ברדיו, לא הייתם יכולים להבינו במלואו, כי חלק מן האינפורמציה הכלולה בו מצוי בתמונות. ולעומתו ספר מסוג אחר, שאפשר לכנותו Storybook – שגם בו יש ציורים רבים אבל אם נאזין לו ברדיו נוכל לקלוט את הסיפור ולהבינו בשלמותו גם מבלי לראות את הציורים שבו, כי כל האינפורמציה כלולה במילים.

זאת אומרת, Picture Book הוא ספר שונה לגמרי מכל סוג אחר של ספרים.

כאן שורר קצת בלבול. אנשים לא מבינים שלמרות שהוא מוגש בכריכה של ספר וניראה כמו ספר, הקונספציה של הספר התמונתי, המצוייר, אינה זו של ספר רגיל. הוא קרוב יותר לסרט, במיוחד לסרט האילם.

מדוע?

מכיוון שלמעשה מה שמגיע ממנו לקהל של השומעים, ילדים או מבוגרים – ישנם גם ספרים כאלה למבוגרים – שונה לגמרי מהתנסות שיש להם כאשר הם קוראים ספר מן הסוג של Storybook או כל ספר אחר.

מדוע?

כפי שאתם יודעים, ההתפתחות של הספרות החלה בכך שמשוררים דיקלמו את השירים שלהם. או שהנביאים, שהופעתם היתה מעין הצגה, עמדו בשער העיר ודיקלמו מה שהיה להם לומר. לפעמים הם ליוו את עצמם בכלי מוסיקלי. אנשים באו, ראו את הבעות פניהם של הנביאים והמשוררים, את תנועות ידיהם, זה היה מופע דרמטי בסגנון הימים ההם. ולכן החווייה של השומעים, ההתנסות שלהם, לא היו קשורות רק בקריאה אלא במשהו שראו ושמעו כאחת. הם ראו את "הסופרים" ושמעו מה שאמרו אך בנוסף לשמיעה הומחשו להם בתנועות הידיים ובארשת הפנים תמונות מילוליות מתוך הטקסט עצמו.

את הספר התמונתי, המצוייר, קוראים בדרך-כלל בפני ילדים שאינם יודעים עדיין לקרוא. לפעמים הספרנית, או מישהו אחר, קורא לילדים את המילים ובה-בשעה מראה להם את התמונות. ההתנסות של הילדים, שאינם יודעים עדיין לקרוא, דומה מאוד לזו של הקהל שהאזין לנביאים, או להומירוס המספר את האיליאדה והאודיסיאה.

מכך שהתמונות והמילים מהוות יחידה אחת נובע כלל חשוב לעשיית הספר התמונתי, כלל האומר שאין צורך לחזור במילים על מה שמתואר בציורים. ואילו הספר מהסוג האחר, הספר הסיפורי, נכתב על ידי סופר שכלל אינו מעלה בדעתו את האפשרות שיהיו בספרו חלקים שלא יהיה אפשר להבין אותם בלי הציורים.

זה נשמע כמושג מאוד פשוט אבל האמת היא שלכתוב טקסט לספר תמונתי, שאמנם יש בו בדרך-כלל רק שלושים ושניים עמודים, זה דבר שכלל וכלל אינו קל. סופרים גדולים ניסו ונכשלו. שמעתי שאחד הסופרים הידועים, שניסה לעשות זאת, נכשל. הוא יודע היטב לכתוב מחזות, אבל לא הצליח לחבר טקסט לספר מצוייר.

דני קרמן: אני מבין שלא כל ספר שהציורים בו משתרעים על פני עמודים שלמים, יש בו מעט טקסט והוא מיועד לגיל הרך – הוא ספר תמונתי, מצוייר, לפי ההגדרה שלך, אורי. אתה מדבר על יחס מאוד משמעותי, על קונספציה, על מעין חלוקת עבודה ברורה בין הטקסט לבין הציורים.

אורישולביץ: אני עושה את ההבחנה הזו לא בגלל סיבות אקדמיות אלא מתוך סיבה מאוד פרקטית וכולה מבחינתו של יוצר הספר. מאוד חשוב להבין זאת בצורה מאוד יסודית, מכיוון שאם לא יודעים את הקונספציה, את ההבדל בין שני סוגי הספרים, אז אי אפשר ליצור ספר מצוייר, תמונתי, שיהיה באמת הכי טוב.

דבר אחר שרציתי לספר לכם עליו נוגע לגישה שלי, למטרה שלי – מהו בעיניי האידיאל בכתיבה וגם בציור?

כאשר מדברים על ציור, במיוחד כשמדברים אנשים שאין להם ניסיון בתחום, הם חושבים שציורים הם יצירה ויזואלית בלבד, משהו שרואים, וזה הכול.

לדעתי זוהי גישה לא מעמיקה, כיוון שהציורים הכי טובים הם בלתי-ניראים. זה נשמע כמו פאראדוקס, אבל זה לא כך. כאשר אני מדבר על הציור הבלתי-ניראה, אני מתכוון לאימאג', לדמות או לרושם שנותרים חקוקים בך אחרי שסיימת לקרוא משהו או לאחר שהתבוננת בציור. לפעמים אתם הולכים לסרט, וראיתם סרט שלם, אבל אתם הרי לא כל-כך זוכרים את כל הפרטים. הרבה פרטים נשכחים ולא זוכרים כל מילה. אבל אם זה היה סרט טוב, אז נישאר משהו, נישאר Image שהוא מין סיכום כללי, ויזואלי, ריגשי, שנותר בכם אחרי שראיתם את הסרט. אתם מבינים למה אני מתכוון? אפשר להגיד שמשהו מזה נמצא גם בגישה של המסורת היהודית לציור, גם בתנ"ך.

אותו דבר קיים גם בכתיבה. זאת אומרת, הבלתי-ניראה או הבלתי-מילולי הוא הכי חשוב כיוון שהוא מטרת האמנות, הוא הרושם שהיא עתידה להותיר בתודעה של הקורא ובזיכרון של הצופה. כל הדברים, כל האמצעים האחרים הם רק הטכניקה – איך להגיע למטרה הזו, שהיא לפי דעתי המטרה האמיתית של כל לימוד.

זה כמו כאשר אדם רוצה להגיע מנקודה אחת לשנייה, ובדרך יש כל מיני פרטים והתרחשויות, כל מיני דברים אחרים, ובינתיים הוא שוכח מה היתה המטרה העיקרית וכמו שאומרים – one gets lost ולכן הבעייה הגדולה באמת היא איך לעשות את זה, איך בכל זאת להגיע למטרה מבלי ללכת לאיבוד.

אני מאמין שאפשר וצריך ללמוד את כל הדברים האלה, הכל, כמו שאומרים – nuts and bolts – את כל המכניקה, כל הטכניקה של איך לעשות זאת נכון. כדאי ללמוד, מאוד חשוב, אבל ישנם דברים שלומדים אותם כדי לשכוח אותם. כמו לימוד הנהיגה במכונית. אתם הרי לא זוכרים את כל הדברים שלמדתם לצורך הנהיגה. כשיודעים, כבר עושים זאת באופן אוטומטי. אם היינו צריכים לחשוב על כל צעד שאנחנו עושים, איך נצעד אותו, בכל האברים הנחוצים – אזיי לא היה אפשר לעשות אפילו צעד אחד.

כשהצייר יוסף אלברס לימד באוניברסיטת ייל, הוא היה מחזיק עיפרון בכל יד והיה שואל את תלמידיו: "מה אתם רואים?" – ובדרך-כלל התלמידים היו עונים: "שני עפרונות." – ואלברס היה אומר: "לא. אתם רואים שני עפרונות ואת החלל הריק שביניהם."

במאי הקולנוע הידוע סרגי אייזנשטיין היה אומר שכאשר מצרפים שתי תמונות, אחת ליד השנייה, נוצרת תמונה שלישית כתוצאה מכך.

הפילוסוף הסיני לאו-טסה כתב: "עושים כלי מחימר, אך החלל הריק הוא זה שמאפשר את השימוש בכלי. עושים דלתות וחלונות לחדר, אך החלל הריק הוא המאפשר לחיות בו."

מעניין איך בכל האמירות האלה מודגשת חשיבותו של החלל הריק, של האלמנט הבלתי-ניראה, הבלתי-מוחשי, הבלתי-ממשי. ואולי אנו רואים את העפרונות ולא את החלל שביניהם – מכיוון שאנו כה רגילים בתרבותנו החומרנית לראות רק את המוחשי כקיים וכחשוב.

במקביל לכך אפשר לשאול: מהי התמונה הבלתי-ניראית בספר המצוייר, זה החלל הריק, כביכול?

התמונה הבלתי-ניראית היא בלתי-ניראית מכיוון שהיא קיימת רק במוחו של הקורא, במחשבת הקורא, ולא על דף הספר.

מדוע התמונה הבלתי-ניראית היא חשובה?

כי חשוב מה שנישאר במחשבתו של הקורא לאחר שהוא סוגר את הספר. המישקע הרגשי שנותר לאחר הקריאה.

ויטגנשטיין אמר שהדברים החשובים ביותר בחיים הם מעבר למילים. במקביל לכך אפשר לומר שהאלמנטים החשובים ביותר של התמונה הם מעבר לאמצעים הטכניים. לכן צריך להימנע מכך שהטכניקה תסיח את הדעת מן התוכן.

הציור הבלתי-ניראה קשור גם לעיצוב של הספר. כאשר אני עובד על ספר, הרי למרות שאני לא מעצב אותו, אני עובד בצמוד מאוד עם המעצב או המעצבת של הספר. אני מאמין שהעיצוב צריך להיות משהו מיוחד. מה זה מיוחד? שכאשר העיצוב הוא כל כך טוב, לא חושבים עליו, כי לא מתעוררת כלל המחשבה שהיה אפשר אחרת.

ביאטריס וורד כתבה בשעתה מאמר על הטיפוגרפיה. היא אמרה שם דבר מאוד מעניין. כאשר רוצים לשתות יין, אפשר לשתות אותו בגביע זהב. זה מאוד יפה. כל אחד יכול לראות כמה הגביע יפה. אבל היא חושבת שזו אינה צורת השתייה הטובה ביותר לאדם שבאמת מבין ביין, כיוון שכך הוא לא רואה את היין, וחלק מהנאתו נפגם. הדרך הכי טובה לשתות יין היא בגביע פשוט של זכוכית, שאפשר לראות דרכה, זאת אומרת – לשתות בגביע הבלתי-ניראה.

הדבר דומה לאישה שמאפרת את פניה באופן כה בולט, שכאשר פוגשים בה שמים לב בעיקר לאיפור. אומרים: הנה האיפורים באים, במקום: הנה האישה באה. והתייחסות הזו מראה שמשהו לא בסדר כאן.

מה שביאטריס וורד אומרת הוא כי העיצוב המעולה והטיפוגראפיה המעולה – הם שקופים, בלתי-ניראים.

מה שאני מנסה לומר הוא שהדברים שאנחנו רואים מולנו אינם הברגים והחלקים האחרים המרכיבים את הדבר אלא אנחנו רואים את הדבר שנמצא מעבר לכל הפרטים היוצרים אותו – וכך אנחנו מגיעים לתוכן, ללב של הספר עצמו.

אינני יודע אם הצלחתי לתת לכם מושג ברור למה אני מתכוון, אבל אין לנו זמן בלתי-מוגבל לשיחה ולכן חשבתי שאתן לכם משהו שאני חושב שהוא הכי חשוב.

עכשיו אספר לכם קצת על הסדנה שלי. אני מקיים אותה פעם בשנה ומלמד, במהלכה, ציור וכתיבה של ספרי ילדים. לדעתי הדרך הטובה ביותר ללמוד עשייה של עיטורים או איורים היא פשוט מאוד ללמוד לצייר. אחד הדברים החשובים בציור הוא לדעת לצייר את הגוף האנושי. אם יודעים לצייר גוף אנושי, אפשר לצייר כל דבר אחר מכיוון שהצורות הכי מסובכות הן הצורות האורגניות של בני-האדם, ואף אחד לא יודע לצייר יותר מדי טוב כי כל כמה שמציירים, זה לא מספיק, תמיד אפשר לצייר עוד יותר טוב.

שלא לדבר על כך שכאשר מעטרים ספרים, בדרך-כלל יהיו שם דמויות של אנשים או של חיות, ופחות מכך – דוממים. לכן חשוב כל-כך לדעת איך לצייר. לכן כאשר באים מתחום הציור, כשיודעים ממש איך לצייר, זוהי הדרך הכי טבעית לעשיית ספרים מצויירים, מכיוון שאז יש אפשרות לתת גם את הרגש בתוך העיטורים.

הרבה אנשים בארה"ב מציירים יפה, מציירים סרטים או ציורים לירחונים השונים. אמנים אלה הם מאוד-מאוד sophisticated אבל כדי לצייר לילדים אין צורך בפשטנות וגם לא בהתחכמות. צריך משהו יותר ישיר. אסור לשכוח את היכולת להביע הרגשות ואת הפשטות. והאמצעי הכי טוב לאמן כדי להביע את ההרגשות האלה הוא כאשר הוא יודע לצייר.

זאת אפילו אם יכול להיות שהציורים לא ייראו כל-כך טוב. הגישה מצד הציור חשובה יותר מכל קוסמטיקה שכולנו מכירים. אנחנו חיים בעולם שהכול ארוז בו יפה מאוד, עולם של מוצרים, ואילו ספרי ילדים הם עדיין אחד המקומות הקטנים, מין פרובינציה נשכחת, שבה נעשים ספרים, נעשות עבודות במסורת שקרובה יותר למסורת קודמת, ואתם הרי יודעים מה קורה עכשיו בעולם האמנות, אני לא אכנס לזה, אבל זה ממש משהו שאין לו מקום רב בספרים המצויירים.

בסדנה, שעליה התחלתי לספר לכם, אנחנו מתחילים בהתחלה, זאת אומרת, קודם כל מדברים. אני מבקש מכל משתתף שיספר איזשהו סיפור, אפילו לא סיפור אלא איזושהי פעולה פשוטה מאוד, ויצייר אותה, עדיין בלי מילים.

דני קרמן: אולי תקדים ותספר כמה הם, ואיך הם מגיעים?

אורי שולביץ: כן. הסדנה שלי מוגבלת לשנים-עשר איש, זאת כדי שאוכל לעבוד איתם באופן אישי. הם מגיעים מכל רחבי ארה"ב ולפעמים גם מקנדה ומאלסקה. היו לי גם תלמידים מהוואי ואחד מנורווגיה. התלמידה הכי צעירה שלי היתה בת שש-עשרה, והקשישה ביותר בת שמונים ושתיים. השתתפו בסדנה פרופסורים לחימיה, לספרות, וגם נשים, עקרות-בית, ללא מקצוע אחר. האנשים באו לסדנה בגלל סיבות מאוד קונקרטיות ופראקטיות. הם לא באו לסדנה רק מכיוון שרצו להבין את התחום הזה, כמו למשל ספרניות שהיו מעוניינות לבוא, אלא באו מכיוון שהיו מעוניינים לעשות את הספרים שלהם, זאת אומרת, ללמוד איך לכתוב ולעטר ספרי ילדים.

דרך העבודה היא שבהתחלה אנחנו מדברים, אבל אנחנו לא רוצים לדבר הרבה אלא אני רוצה קודם-כל שהם יעשו עבודות. אחר-כך אני מבקר אותן, ואנחנו מדברים על מה שהם עשו. אם אתן להם רק הרצאות, זה לא יאמר להם דבר, הם לא יוכלו להבין על מה מדברים.

לכן אנחנו מתחילים בפעולה קטנה, פשוטה מאוד, בתמונות, עדיין לגמרי בלי שימוש במילים. בצורה הזו אנחנו יכולים להתרכז וללמוד איך יוצרים קשר עם קהל הקוראים באמצעות תמונות בלבד. זה יסוד טוב מאוד כדי להבין מהו Picture Book – ואחר-כך אנחנו מתחילים להשתמש גם במילים, אנחנו כותבים את הסיפור. זאת אומרת – מתחילים מהתמונות ומסיימים בכתיבה במילים, מילים עם התמונות, ואחר-כך אנחנו מתרכזים בציור עצמו, באילוסטרציה.

בזמנו למדנו גם את הפרדת הצבעים, אבל עכשיו המצב יותר טוב, אפשר להדפיס ספרים בכל הצבעים בשיטות טכניות מתקדמות, וכבר אין צורך לצייר כל צבע לחוד.

זה בערך מה שאנחנו עושים במשך השבועיים.

הבטחתי לדבר גם על המצב בתחום ספרי ילדים בארה"ב. אולי אגיד מיספר מילים ואחר-כך יהיה לכם זמן לשאול שאלות.

מצב ספרי ילדים בארה"ב היה הכי טוב בשנות השבעים, כאשר ארה"ב היתה עשירה יותר מאשר עכשיו. מאז המציאות קצת השתנתה, וכבר אין כל-כך הרבה תמיכה ממשלתית בספרים כמו שהיתה פעם. תקופת הנשיא ג'ונסון היתה הטובה ביותר מכיוון שכספים רבים הוקצו לספריות. הספריות הן שקנו את מרבית העותקים של ספרי הילדים, הן ולא חנויות הספרים, שהמכירה בהן היתה החלק היותר קטן בתחום ההפצה של ספר ילדים חדש.

באותה תקופה הוציאו לאור הרבה ספרים. היה קל-יחסית להוציא ספרים איכותיים מאחר שהטעם הספרותי והאמנותי של הספרניות והספרנים, והם שהזמינו את העותקים, היה ללא ספק משובח יותר משל קהל הקונים בחנויות. לאחר שהכספים הציבוריים אזלו, החלו הוצאות הספרים להסתמך בעיקר על המכירה בחנויות. מעתה החלו ספרים חדשים מגיעים לקהל קונים שונה לגמרי, שהמכנה-המשותף שלו הרבה יותר נמוך ופשטני, והוא הקובע את גורלו של כל ספר.

כמעט במקביל התרחש תהליך חדש בייצור הספרים. עלות הדפסה צבעונית של ספר ילדים, אפילו יש בו רק שלושים ושניים עמודים, יקרה מאוד. מחירי הספרים עכשיו הם בין שישה-עשר לתשעה-עשר דולר, שזה באמת הרבה כסף כשבאים לחנות לקנות. לכן מו"לים אמריקאים, אירופים וגם אחרים, מדפיסים במשותף ספר חדש. ככל שהם מדפיסים יותר עותקים, מחיר הספר פחות יקר. הם מדפיסים מהדורה אחת גדולה ובה ציורים בלבד, ורק אחר-כך מוסיפים את הדפסת הטקסטים בשפות השונות. הספר מופיע באופן סימולטני במיספר ארצות, אבל חלקו של הצייר-המעטר בשילוב הטקסט בציור הולך לאיבוד כי מדובר במתכונת שצריכה להתאים לכל שפה.

המו"לים בארה"ב טוענים שעכשיו קשה להם יותר להוציא לאור ספר חדש, זאת לעומת המצב ששרר פעם. אבל בדרך-כלל מצאתי שהעורכים בהוצאות הספרים הם אנשים מאוד פתוחים, ותמיד מסתכלים בעניין על עבודות חדשות. אני חושב שישנה איזו קורלאציה בין תחום שאין בו הרבה כסף לבין האנשים הנחמדים שעובדים בו. ומכיוון שבספרי ילדים לא עושים הרבה כסף, אז האנשים המפיקים אותם הם מאוד נחמדים. אבל כאשר זה מגיע לעשיית סרטים, למשל, ששם יש הרבה כסף, אז האנשים לא כל-כך נחמדים.

אם לא עושים הרבה כסף, לפחות האנשים מאוד חביבים, ואני מוצא שזה תמיד ממש כך, מין משפחה קטנה.

כאשר ספר מתקבל להוצאה-לאור, בהרבה מקרים אנשים כותבים ומעטרים בעצמם את הספרים שלהם, אבל יש שרק כותבים, ואחרים מעטרים את סיפוריהם. האופן האידיאלי, לדעתי, לעשיית Picture Book הוא כאשר אותו אדם כותב וגם מצייר, אבל ספרים טובים מאוד נעשו כאשר המעטר אינו הכותב, וישנם מעטרים רבים שמעודם לא כתבו.

אני, למשל, התחלתי כצייר, לא כתבתי ולא חשבתי שאהיה סופר. התחלתי לכתוב ספרים בתקופה מאוחרת. אני זוכר שכאשר הציעה לי העורכת בהוצאת הספרים האמריקאית שגם אכתוב בעצמי טקסט לספר מצוייר במקום להסתפק בעיטור טקסטים של אחרים, אמרתי לה שאני חושש לכתוב מפני שהאנגלית איננה שפת אימי ואוצר המילים שלי אינו גדול. למעשה גם העברית איננה שפת אימי. נולדתי בווארשה ובילדותי, בתקופת מלחמת העולם השנייה, התגלגלתי עם הוריי לרוסיה האסיאטית, ואחרי המלחמה לפאריס, ורק משם לישראל.

ואני זוכר שהעורכת אמרה לי: "אל תדאג, נתקן את האנגלית שלך."

יותר מאוחר נוכחתי לדעת שאוצר המילים המוגבל שלי באנגלית הכריח אותי לכתוב בצורה מאוד פשוטה ובהירה, והיא שעזרה לי הרבה בכתיבת ספריי המצויירים.

אכן, מאז אני נוהג כך, ואני מקווה שהפשטות והצמצום שמאפיינים את הטקסטים בספריי אינם נובעים, לפחות כיום, מהיעדר אוצר מילים גדול אלא מכך שהגעתי לשילוב הנכון שבין טקסט לתמונה בספר המצוייר.

כאשר ספר שלי מתקבל להוצאה לאור, אני חותם עם ההוצאה על חוזה, בדרך-כלל סטנדרטי, לפיו הסופר-הצייר מקבל 10% מהמכירה של הספר בחנויות. אם הספר נמכר בחמישה-עשר דולר, אקבל עליו תמלוגים בשיעור של דולר וחצי לעותק. אבל כבר בעת החתימה על החוזה הם נותנים מקדמה על חשבון התמלוגים, וזוהי מקדמה שאינה חוזרת גם אם שיעורי התמלוגים ממכירת הספר לא הגיעו לסכום שלה.

לאחר שהספר נמכר, מנכים קודם-כל את המקדמה מהתמלוגים, ורק לאחר שאלה עברו את שיעור המקדמה, מתחיל הסופר-הצייר לקבל עוד סכומים. בדרך-כלל, מחצית המקדמה מקבלים עם חתימת החוזה, והמחצית השנייה עם הגשת כתב-היד והציורים כשהם כבר ראויים לדפוס. גובה המקדמה נקבע לא פעם לפי הנתונים שיש בהוצאה על המכירות של הספרים הקודמים שלך. ככל שהיו גבוהות יותר, כך גם שיעור המקדמה. מאחר שאני משקיע חודשים ארוכים בכתיבה ובציור של כל ספר, משמשת לי המקדמה מקור מימון עיקרי לעבודה על כל ספר חדש.

דני קרמן: בארץ היה מקובל לתת לסופר 12.5% מהמחיר בחנות, אבל היום רוב המו"לים מנסים לעבור לשיטה של תשלום יותר אחוזים לעותק – אבל מהמחיר שלו כפי שיצא מהמחסן או מהמפעל. הם אומרים שלא תמיד יש להם פיקוח על המחיר של הספר בחנות, אבל הם מוכנים לשלם לך 15% עד 20% מהמחיר שבו הם מוכרים את הספר למפיץ ולחנות. אם מחיר הספר בחנות הוא עשרים שקלים, סביר להניח שיצא מהמו"ל במחיר של עשרה שקלים, כלומר, 50% ממחיר הספר הולך למפיצים ולחנויות. זה המצב הרגיל בארץ. ובאשר לצייר או למאייר של הספר. הניסיון אומר שרובנו מעדיפים לקבל תשלום חד-פעמי עבור האיור של הספר, ולא מקדמה על חשבון אחוז מסויים מן התמלוגים שבעתיד. ומאחר שהמו"לים בישראל כמעט שאינם נותנים מקדמות על כתיבה ואיור של ספרי ילדים, יוצא לא פעם שהמאייר לפחות קיבל סכום מסויים ואילו הסופר – כמעט כלום. קורה לעיתים רחוקות גם ההפך, שהספר מצליח מאוד והסופר ממשיך לקבל במשך שנים רבות תמלוגים מספר שלפחות מחצית הצלחתו היא בזכות המאייר, שקיבל אולי לא יותר מאלף וחמש מאות דולר פיקס.

אורי שולביץ: בארה"ב מקדמה לצייר-סופר לעשיית ספר מצוייר יכולה להגיע גם לשישה-עשר אלף דולר, שזה בעצם מחיר העבודה, וכך אני יכול להקדיש חודשים רבים לעבודה על ספר אחד. אני מציע שנשאיר זמן לשאלות. אחרת, אולי אני מספר לכם דברים שאתם בכלל לא מעונינים בהם.

דני קרמן: נשאלה כאן שאלה בקשר לגודל המהדורות.

אורי שולביץ: כאשר מדובר בסופר מתחיל, המהדורה הראשונה מספרו יכולה להיות חמשת אלפים עותקים, אבל כאשר הוא כבר ידוע יותר, ומיספר גדול של עותקים נמכר מספריו, היקף המהדורה הראשונה יכול להיות עשרים עד עשרים וחמישה אלף. למשל, הספר הזה, Dawn – אני כבר הייתי ידוע בזמן שיצא לאור, מהדורתו הראשונה היתה בת עשרים אלף עותקים. אבל הספר הראשון שלי, The Moon in my Room – יצא במהדורה של שלושת אלפים וחמש מאות בלבד.

דני קרמן: מהדורה רגילה של ספר בארץ היא בת אלפיים עותקים. למו"לים יש פחד גדול להישאר עם מלאי, "לשכב עם הסחורה," הם מכנים זאת. הם מעדיפים לעמוד אחר-כך בלחץ ולספק במהירות עותקים נוספים מאשר להיתקע עם מלאי עודף שמצריך איחסון יקר. יש ספרים שמלכתחילה הם יודעים שימכרו מהם יותר, ואז הם מוציאים גם מהדורות של ארבעת אלפים וחמשת אלפים עותקים. בפרופורציה זה בכלל לא רע, אם לוקחים בחשבון את היחס המיספרי בין התושבים של שתי המעצמות, אנחנו וארה"ב.

אורי שולביץ: הספר הזה – The Fool of the World and the Flying Ship שעבורו קיבלתי את פרס קאלדקוט, מהדורתו הראשונה אינני זוכר כמה עותקים היתה, אבל מאז הדפיסו אותו במאה אלף עותקים לערך. לעומתו הספר הזה – Writing with Pictures שהוא ספר למבוגרים על כתיבה וציור של ספרי ילדים, ומכוון לקהל קונים קטן יותר, ממנו הדפיסו אולי רק עשרת אלפים עותקים.

דני קרמן: שואלים באיזו רשות מבוגרים יכולים לכתוב ביקורת על ספרי ילדים.

אורי שולביץ: אחת העורכות הכי טובות בארה"ב, שממש עשתה שם מהפכה בתחום של ספרי ילדים, היתה אורסולה נורדסטרום. העבודה שבה התחילה בהארפר היתה לנקות את הרצפות של בית-ההוצאה, אחר-כך היתה מזכירה, עורכת, ראש המחלקה וסגן נשיא החברה. היא באמת היתה גאון בתחום הזה.

עוד בראשית עבודתה כעורכת היתה באה לבקר שם ספרנית אחת, ידועה מאוד, שכולם פחדו ממנה. יום אחד פגשה את אורסולה נורדסטרום, הסתכלה לה בעיניים ואמרה: "איזו זכות יש לך לעשות החלטות בקשר לספרי ילדים? את לא נשואה, אין לך ילדים, לאוניברסיטה לא הלכת – " והספרנית המשיכה ומנתה בפניה רשימה ארוכה של דברים שלדעתה חסרים לה.

אז אורסולה הסתכלה לה בעינים ואמרה לה: "אני ילד לשעבר."

נכון שיש בעייה בביקורת של מבוגרים על ספרי ילדים, אבל הבעייה לפי דעתי היא לא זו שהם לא ילדים. הבעייה היא שהרבה אנשים שמסתכלים בציורים ומתיימרים לבקר אותם – אין להם מושג והם לא יודעים כלל מה ועל מה הם מדברים. זו הבעייה שאני מצאתי בביקורות האלה.

באה אליי אישה להתייעץ בקשר לעשיית ספר ילדים. שאלתי אותה אם היא חושבת שהיא יכולה לכתוב ספר ילדים, אז היא ענתה: "כתבתי סיפור, והילדים שלי מאוד אהבו אותו."

מה זה מוכיח? לדעתי, כלום. אתם יכולים לקרוא את ספר הטלפונים לילדים שלכם והם יאהבו את זה. מדוע? כי לפחות אתם יושבים איתם, מסתכלים עליהם, קוראים להם ומבלים זמן איתם. זהו זה. זאת אומרת שאי-אפשר ללכת תמיד לפי מה שילדים אומרים. הרבה פעמים הם אומרים כך את הדברים כי הם רוצים שיאהבו אותם. אדם צריך להאזין, לפי דעתי, רק לאמת הפנימית שלו, או להתבונן היטב בהתנהגות של ילדים כדי להבין אותם ולדעת מה אהוב עליהם.

דני קרמן: הילד גם לא קורא את הביקורת. מי שכותב את הביקורת אלה הם מבוגרים, מי שקורא אותה אלה גם מבוגרים, וגם מי שקונים את הספר הם מבוגרים. הילד נמצא רק בסוף השרשרת, שומע את הסיפור, קורא אותו, אולי, אבל הוא לא נמצא בתוך כל המעגל הזה.

אורי שולביץ: אני אגיד לכם מהי בעיניי ביקורת אמיתית, ביקורת של הילדים, שבה אי אפשר לשקר. זאת כאשר אתם מסתכלים על ספר בספרייה ורואים שהוא כל-כך משומש עד שהוא מתפורר לחתיכות. אז אתם יודעים שילדים אוהבים את הספר הזה.

דני קרמן: אני מכיר ילד שהורס ספר בפעם האחת שהוא קורא בו. אבל יש כאן שאלה: מה דעתך על ספרים שנכתבים לילדים אבל הם גם למבוגרים?

אורי שולביץ: אני מאמין שהספרים הכי טובים הם לא רק לילדים. שאלו פעם מישהו: "אתה עושה ספרי ילדים?" והוא ענה: "לא. אני עושה ספרים לאנשים, וקורה שגם ילדים אוהבים אותם."

גם אני עושה ספרים, ומאמין שכל ספר טוב לילדים עשוי לעניין גם מבוגרים. בזמנו לא היו ספרי ילדים, לא היתה ספרות ילדים שמובנת רק לילדים. התופעה חדשה יחסית. בהתחלה לילדים פשוט אימצו סיפורים מהתנ"ך, סיפורים של דון קישוט, של רובינזון קרוזו. כל אלה ספרים שבמקורם נכתבו למבוגרים.

אני חושב שכל ספר טוב צריך להיות ספר שכולם אוהבים אותו, אבל כשאני כותב ספר לילדים, אני בהחלט שואל גם לאיזה גיל הוא מיועד. אני עושה מה שאני אוהב ומה שאני מאמין בו, אבל התנאי הראשון ברור – צריך שיהיו בספר דברים מהעולם של הילד, ומוכרחים לספר אותם בצורה פשוטה מאוד.

אני אוהב ספרים שנכתבו בצורה פשוטה. אני מוצא הרבה ספרים, במיוחד ספרים של non fiction שלפחות חצי מהספר היו צריכים לחתוך, כי אנשים מדברים בו יותר מדי, מה שאני קורא בשם word pollution. יש יותר מדי דיבורים, והדבר היחיד ששוכחים הוא את אמירת הדברים בצורה פשוטה. כאשר אני קורא ספר וצריך לחשוב אפילו רגע אחד מה הפירוש של זה ושל זה – אני יודע שיש כאן בעייה. כאשר נוהגים מכונית בכביש אין זמן לחשוב, לקרוא ולעצור – כדי לפענח תמרורים ושלטים – כי עלולה להתרחש תאונת דרכים. הקריאה של Picture Book צריכה להיות מין הבנה מיידית כזאת, פשטות רבה, כמו תמרורי הדרך המובנים-מאליהם כאשר נוסעים במכונית.

דני קרמן: שואלים מה התהליך שאתה עובר כאשר אתה כותב, האם אתה יכול לפרט, גם באשר לזמן שזה לוקח, השלבים.

אורישולביץ: זה קשה. לקח לי למעלה מעשר שנים להסביר זאת. הדבר תלוי בספר, בזמן הדרוש לכתיבתו ולציוריו, וכמובן – הקשר ביניהם. הנה למשל ספר שעיטרתי – The Fools of Chelm של בשביס-זינגר. הוא סופר יוצא-מן-הכלל, אבל הוא לא חושב בציורים. כאשר קיבלתי את הספר, והסיפור מאוד מצא חן בעיניי, רציתי לעטר אותו אבל היתה לי בו בעייה לא-קלה בעיטור. הנה, בפרק הראשון ישנה קבוצה של אנשים, הם מדברים, בחדר. בפרק השני אותה קבוצה של אנשים עדיין מדברת בחדר. יש לי רק ציור אחד לכל פרק, מה לעשות? לא מעניין לחזור על אותו ציור. אז פתרתי זאת כך: בפרק הראשון הם יושבים ומדברים, בפרק השני השארתי אותם עדיין מדברים, באותו חדר, אבל לא כתוב בטקסט שהם יושבים, אז הפעם הם עומדים. כדי שהציורים יהיו מעניינים, טוב שיהיה הבדל ביניהם.

לפעמים שואלים אותי אם נפגשתי עם הסופר שאת ספרו עיטרתי. כן, היכרתי את בשביס-זינגר ואפילו היה לי התענוג להסיע אותו ואת אשתו במכונית שלי למסיבה בניו-ג'רסי. אבל כאשר עיטרתי ספר של רוברט לואיס סטיבנסון לא היה לי התענוג הזה. אני מאוד הייתי רוצה להכיר אותו אבל האדם מת כבר. אפילו כאשר הוא חי, הסופר, אין לי לעיתים שום קשר איתו. יכול להיות לי קשר חברתי עם האדם, עם הסופר, אבל לא קשר מקצועי כאשר אני מעטר ספר שלו. אני לא אמרתי לו איך לכתוב את הסיפור, והוא לא אומר לי איך לצייר אותו. אבל כאשר אני קורא לראשונה את הסיפור אני מרגיש שאחריות גדולה מאוד רובצת עליי, כיוון שיש אנשים, יש מעטרים, שקוראים את המילים בצורה מרפרפת ולא מקדישים להן תשומת-לב רבה. אני בין אלה שמרגישים אחריות כלפי המילים. אז אני קורא את המילים, ואני קורא גם בין השורות, ומכל אלה אני עושה את הציורים.

מדוע אני מעטר ספר זה ולא אחר? עכשיו יש לי אפשרות, שלא היתה לי בתחילת דרכי, והיא שמו"לים נותנים לי סיפורים, וכאשר אני קורא סיפור אני מחליט אם אני רוצה לעטר אותו ואם לא. בקריאה הראשונה חשובה לי ביותר התגובה הרגשית, פשוט, איך אני מגיב לספר? אני מאמין שאם אני שונא את הספר, אני לא אוכל לעשות בו עבודה טובה. זה, כמו שאומרים, הטסט הראשון.

הבחינה השנייה שלי היא אם אני מסכים לפילוסופיה של הספר. אני לא אומר שיש פילוסופיה גלוייה בכל ספר, אבל אני מאמין כי מכל סיפור משתמעת איזו השקפת-עולם, אפילו היא מובלעת. ואני רוצה לדעת אם אני מסכים עימה מכיוון שאני לא רוצה לעטר משהו שמנוגד לעקרונות שלי. אני מאמין שהדברים האלה, למרות שהם נשמעים קצת משוגעים, הם מאוד חשובים כדי לעשות עבודה טובה. אתה צריך להיות שלם עם כל מה שבספר.

דני קרמן: יש כאן שאלה בקשר לתביעה שלך לפיגוראטיביות.

אורי שולביץ: אמרתי פיגוראטיבי מפני שרוב הסיפורים יש בהם דמויות. ישנם כל מיני ספרים. יש יותר מודרניים ויש פחות. אבל אנחנו מדברים על Picture Book ובו אנחנו תלויים בציור כדי להבין את הסיפור, אי אפשר לעשות אלא מה שאפשר וצריך – אחרת לא יהיה אפשר להבין את הסיפור. אבל כאשר הספר הוא Storybook אזיי יש לאמן יותר חופש והוא יכול לצייר גם קצת פחות ברור מכיוון שהסיפור עצמו ברור ואינו זקוק לציור כדי להיות מובן במלואו.

ישנם עקרונות מסויימים שמוכרחים לקחת אותם בחשבון. ספרים הם קומוניקציה. האמן מצייר אבל אם לא מבינים את יצירתו אזיי המטרה של הספר נכשלה. יש יחס אינטימי בין האפשרות להבין בקלות את תוכן הספר לבין האפשרות ליהנות ממנו. אם לא מבינים אותו, אי-אפשר ליהנות ממנו.

יש ספרים שעשיתי בצורה יותר מסורתית, אבל אני לא חוזר על עצמי, אני אוהב להתבגר וללמוד מחדש כל הזמן. זה מאוד חשוב להיות פתוח לצעדים חדשים, יחד עם זאת חשוב להבין היטב את המסורת הבסיסית, כי אז יש לחידושים הכי קיצוניים משקל ואיכות.

דני קרמן: שואלים האם אתה מאמין שיש מאיירים של ספרי ילדים שזה עיקר העיסוק שלהם?

אורי שולביץ: התשובה הקצרה היא – כן, אך אני רוצה להוסיף כי מבחינה מסויימת ספרי ילדים הם באמת תחום נפרד – כפי שכבר אמרתי קודם, מין פרובינציה כזאת, נשכחת, שיש בה דברים שעדיין מאמינים בהם, איזה פרינציפים אולי מיושנים קצת של קומוניקציה, אולי משהו ממסורת הרנסנס. מצד שני יש אנשים שעושים ספרי ילדים ועושים גם פרסומות מכיוון שהם צריכים להתפרנס.

ישנו סופר ומאייר של ספרי ילדים, ויליאם שטייג, שמצייר גם קריקטורות והסגנון שלו נותר אותו סגנון, יש שינויים, אבל בעיקר בתוכן השונה. יש דברים מסויימים שמוכרחים להבין, שהם מאוד אופייניים לספרי ילדים ולא לתחום אחר, אבל בדרך-כלל הצד החזותי שאני רואה בפרסומת, בירחונים ובעיתונים הוא מאוד-מאוד שונה מספרי הילדים.

שכחתי להזכיר את ספרי הקומיקס, שמחשיבים אותם לפעמים כספרי תמונות, אבל זה לא כך, מכיוון שהקומיקס מנסים בדרך-כלל להיות מצחיקים, כמו בדיחה. ההבדל העיקרי בין בדיחה לבין ספר ילדים הוא שבבדיחה הדגש הוא על הסוף, מה שנקרא punch line – המילה האחרונה, שהיא העיקר, והדרך אל המילה האחרונה הזו היא מישנית, הדרך היא רק אמצעי להגיע אליה. ואילו בספר ילדים – הדרך שעושה העלילה עד לסוף הסיפור היא בעלת חשיבות שווה לסוף, כי החווייה של הדרך, המהלך למטרה, חשובים לא פחות מהסוף עצמו. הקומיקס בעיתונים דומים מאוד לבדיחה, מבחינה זו הם חד-מימדיים, ואילו הסיפור הוא רב-מימדי. הבדיחה פונה בעיקר אל האינטלקט, אל הראציו, ואילו הסיפור הוא חווייתי ופונה אל הרגש. אולי זו קצת הגזמה לומר זאת כך, אך לדעתי זה ההבדל העיקרי, אם כי במציאות הוא עשוי להיות קצת יותר מעורבב, ולא הבדל כל-כך "טהור".

דני קרמן: דיברת מקודם על האיור הבלתי-ניראה, ומבקשים שתרחיב בנושא.

אורי שולביץ: דוגמא לאיור הבלתי-ניראה היא – אם אקח את הספר הזה – הציורים עצמם, אני לא חושב שהם העיקר בו. האיור הבלתי-ניראה כאן הוא זה שנותר אחרי שאנחנו גומרים לקרוא את כל הספר. התמונה או האימאג' שנישארים לך בראש אחרי שסיימת, וסגרת את הספר. ההרגשה שנישארה לך, זהו הדבר שאתה לוקח איתך מהספר, כי את הפרטים אתה שוכח. סך-הכול של כל התמונות הוא התמונה הבלתי-ניראית.

אמרתי קודם שזה האידיאל שלי, אני לא יודע אם אשיג אותו אבל זה הדבר שאני רוצה ללכת לקראתו. כשמדברים על ציור אפשר לחשוב על דוגמאות. תמונות מסויימות של רמברנדט או של וולאסקז, יש הרבה תמונות מתקופות אחרות, האמנות הסינית, היפנית, אפילו המצרית העתיקה, גם האמנות המודרנית, מכל אלה מה שחשוב הוא מה שבאמת נישאר בהרגשה שלנו, כי אם זוכרים רק את הקווים, זה לא העיקר.

פיקאסו אמר פעם שהאמנות היא רק חץ שמראה על כיוון. זה הכול. אני חושב שזה בערך מה שעליו אנחנו מדברים. הציורים אף פעם לא יהיו כמו הדבר עצמו. ציור תמיד יהיה תחליף לדבר שציירנו. ציור של כיסא אף פעם לא יהיה הכיסא עצמו שעליו אפשר לשבת. בסמנטיקה הכללית יש אימרה חשובה: The map is not the territory – מפת הארץ איננה שטח הארץ.

דני קרמן: שואלים כאן אם יש הגבלות על הנושא בספרי ילדים.

אורי שולביץ: באופן עקרוני כמעט כל נושא יכול להיות בספר ילדים, אך מה שמכריע ביותר הוא איך הנושא מבוטא, איך הסופר ביטא אותו בספר. אני לא מנסה לרדת לדרגה של הילד. אני עושה מה שאני מאמין בו אבל אני עושה זאת בצורה פשוטה ומובנת מאוד. אני לא אשתמש בנושאים שאני חושב שהם לא מתאימים לילדים. אבל אם אני אתחיל לחשוב על כל ההגבלות – אסור שיוצרים יחשבו על כך, לאמן אסור להיות העורך של עצמו. אסור לו להגיד לעצמו – זה לא, זה לא וזה לא.

כאשר אתה יוצר אז האימפולס הראשון, הדבר הראשון – מוכרח להיות כל מה שבא לך לראש, אותו יש לשים על הנייר. אחר-כך מבררים, ומוציאים את זה ומשאירים את זה. אבל מלכתחילה אני לא אגביל את עצמי אלא בכך שאני רוצה שהציור יהיה מאוד פשוט וכל אחד יבין אותו, כולל הילדים.

איך אני מחליט מה לעטר ומה לא? זהו מין צירוף של דברים, של מה שאני חושב. כאשר קוראים סיפור יש תמונות בתוך המילים. ישנה תמונה גדולה וישנן תמונות קטנות יותר, וישנם דברים מודגשים. אני מגיע להחלטה קודם כל על ידי כך שאני קורא את המילים באופן מאוד-מאוד יסודי, אני מקשיב למילים בזהירות, ואז, גם אם ישנן אפשרויות שונות, אני מגיע להחלטה על פי מה שאני אוהב יותר. בהכרעה בין מה שצריך לבין מה שאני מעדיף – אני מגיע לתשובה.

דני קרמן: אמרת שאתה מעולם לא שבע רצון ממה שעשית.

אורי שולביץ: אני חושב שיש סכנה אם מרוצים יותר מדי ומהר מדי, כי אז יש סכנה שמפסיקים לחפש, להתפתח, ולשפר את העבודה.

*

הדברים המובאים כאן נכתבו על פי הרצאתו של אורי שולביץ בבוקר יום שלישי, 20 בפברואר 1990, באולמות הרישום של המחלקה לעיצוב גרפי ב"בצלאל", האקדמיה לאמנות ולעיצוב, בירושלים. ההרצאה לוותה בשאלות של תלמידים, ששמותיהם לא צוינו בהקלטה. פתח והינחה: דני קרמן.

דני הוא צייר, מאייר, סופר ומורה, שהטביע חותמו בתרבות העברית במחצית השנייה של המאה העשרים באיור, בעיצוב ובכתיבה בספרים (משלו, וכן איור מאות ספרים משל אחרים), בעיתונים (בייחוד במדור הסאטירי "דבר אחר"), ובמדריכים למטייל הישראלי, כאשר אהבתו הגדולה ביותר היא לונדון. הוא לימד דור של מאיירים צעירים, שעליהם השפיע מאוד.

דני אייר ועיצב עטיפות לרבים מספריי, וככה התיידדנו, ולידידות הזו הבאתי גם את אורי.

אהוד

מימין לשמאל: אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר בפגישתם האחרונה

בניו-יורק באוקטובר 2017. שלושתם חלקו חדר אחד בצריף בקיבוץ עין גדי.

אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר בעין גדי בשנת 1957

“Hosni the Dreamer”, a picture book based upon an old Arab tale, published by Farrar, Strauss & Giroux, New York, has been chosen to be one of the ten best illustrated books for 1997 by The New York Times

Snow: (Caldecott Honor Book) (Sunburst Books)

דף אחרון של הגדת עין גדי משנת תשי"ז, 1957, עם חתימת הכותב והמאייר אורי שולביץ.

ערך: אהוד בן עזר. הדפסת שעווניות סטנסיל. שלח לנו שלום אילתי.

אבלים:

* אילנה זמר: הודעה מצערת. זיכרו הינו חלק מתולדות חיינו.

* יונתן זמיר: על אורי שולביץ – חבל על דאבדין.

* אחי היקר, משתתפת בצערך במות חבר נעוריך – אורי שולביץ ז"ל.

חיבבתי אותו מאוד. איש יקר וברוך כישרונות.

השאיר מורשת מבורכת.

לילה טוב, לאהלה

דבוישה: עצוב. בא מן הגולה וסיים את חייו בגולה... דמות מיוחדת מאוד. חבל על דאבדין ואין משתכחין.* אהוד, עלה בדעתי המשפט: אורי לא סתם מת

אורי איבד שליטה על חייו.

קריקטורה בעיתון קטארי מראה זקן ערבי יושב כשבגבו מפה של ארץ-ישראל מן הים עד הנהר, מפתח גדול בידו, מסמן לטראמפ, המגיע לקראתו עם שתי מזוודות מלאות בדולרים, לעצור: "פלסטין לא למכירה," הוא אומר לו בזעף. הנה עוד המחשה לשאיפה הערבית לחסל את ישראל ולהפוך את שטחה ל"פלסטין".

הן זה מה שהיה בייסוד המיתקפה החמאסית על יישובי עוטף עזה, שנועדה בעצם להביא להשתלטות על חלקים נכבדים מישראל, בכוונה להגיע עד אשקלון, נתב"ג, דימונה. אלפי מחבלים פרצו את הגדר ב-120 מקומות, וכל שהצליחו זה לחולל טבח נוראי – עד שנבלמו.

במשך כמה שעות השתלטו הברברים על שטח בתחום ישראל, אך החלום למוטטה התנפץ עד מהרה. לצד הנרצחים הישראלים נותרו בשטח מאות גופות של המחבלים, הרס רב, חטופים שנשלחו למנהרות החושך בעזה, וטראומה ישראלית שלא פגה עד היום.

יתכן שיעדם היה גם חוות השיקמים המיתולוגית, ביתו של אריאל שרון ז"ל, אבי תוכנית העקירה הישראלית מהרצועה, ומיישמה. ביום שישי נערכה שם האזכרה השנתית לראש הממשלה לשעבר. האם משתתפי האירוע היכו בשמו על חטא איוולת ההתנתקות? על הפקרת רצועת עזה לידי שלטון חמאס?

שהחמאס, אירגוני הטרור האחרים, המוני איסלאמיסטים ברחבי העולם הערבי, אינם רוצים בשלום עם ישראל, הדבר התברר לחלוטין לפני 500 יום, במתקפת 7 באוקטובר שתפסה את צה"ל עם "המכנסיים למטה".

זו היתה פריצה אל ישראל שמלפני 67', מתוך שטחים שנמסרו בהפקרות לאוייב בלא הסכם, באופן חד-צדדי, בהחלטת מנהיג שאיש לא ציפה זאת ממנו. נסיגה שבעיני הערבים פורשה כביטוי של חולשה ישראלית שיש לנצלה.

ישראל עשתה מה שאף ערבי לעולם לא היה עושה – ויתרה על שטח. ובמזרח-התיכון אין ביטוי בוטה יותר לחולשה מאשר נסיגה משטחים. שורשי ה-7 באוקטובר הם אפוא באוגוסט 2005, כשישראל ביצעה טרנספר עצמי לעשרת-אלפים מאזרחיה.

המוסלמים הקיצונים אוהבים אדמה יותר מאשר אדם. שליטיהם נכונים להקריב מיליונים מבני עמם ורק לא לוותר על סמ"ר אחד משטח שהם לוטשים עיניהם אליו. לאחר פינוי סיני בהסכם השלום עם מצרים, נותר עדיין בידי ישראל קמ"ר אחד בטאבה. מצרים היתה נכונה לפוצץ את הסכם השלום אם לא תקבל לידיה גם טריטוריה זעירה זו, וכך היה.

במתקפת יום הכיפורים, הביאה מצרים בחשבון שתכבוש שטח בסיני במחיר חייהם של מיליון חיילים. חמאס, המשולהב בקנאות איסלאמיסטית, ידע שמתקפתו תעלה לו בחיי אלפי חיילים שלו ובחיי המוני תושבים ברצועה. זה לא עניין אותו. העיקר שישתלט על שטח ישראלי ויטבח ביהודים.

במלחמת 'חרבות ברזל' נהרגו רבבות עזתים, שהופקרו לגורלם המר בידי שלטון האימים של חמאס. הסיוע ההומניטרי שמוזרם לרצועה נחמס בידי אנשי חמאס. מראה הרצועה המשוטחת, והמוני בני-אדם שחיים תחת כיפת השמיים, בחורבות ובקור, עוררו את חמלת המערב, אך גם הציפו את רעיון הטרנספר-מרצון שהטיח לאוויר הנשיא טראמפ.

האם יש לרעיון זה תוחלת? יפי-נפש בעולם ואצלנו התחלחלו למשמע המילה טרנספר. זהו טיהור אתני – זעקו. לא כך קרה, כאשר יהודים הועברו מבתיהם ברצועה לקרווילות בתוך הקו הירוק.

העברות אוכלוסין נעשו לעשרות מיליוני אזרחים על אדמת אירופה במאה העשרים. הן לא כונו טיהור אתני. במקרה שלנו, סיבת העברת האוכלוסין, אם תבוצע, היא התנאים הלא-אנושיים שהם שרויים בהם, וכמובן כוונתו המוצהרת של חמאס – גם לאחר המכה שספג – להשמידנו.

אירגון הטרור הוא זה שניסה לבצע בנו טיהור אתני ולזכות באדמה ה"קדושה". חמאס, הרש"פ ותומכיהם יעשו ככל יכולתם למנוע את תכנית ההגירה של טראמפ. האדמה, לא האנשים, היא שחשובה להם.

כמובן, מיד לאחר ההצהרה הדרמטית על הטראמפספר, קמה זעקה בעולם הערבי. עיתונים קטארים הדגישו, כי "קטאר תומכת בעמידתו האיתנה של העם הפלסטיני על אדמתו" והגדירו את תוכניתו של טראמפ כ"פשע נתעב". היו מי שקראו לשיבת הפליטים הפלסטינים ל...תחומי ישראל.

"אתה איש של כסף, איש עסקים ואתה שואף לפרס נובל לשלום," נכתב בעיתון ערבי בפנייה לטראמפ, "אז השכן שלום בפלסטין. החזר אל עריהם וכפריהם את אלה שגורשו בשנת 1948. החזר את תושבי עזה לעוטף, לבאר-שבע, אשקלון, יפו, לוד ורמלה, מהן הם גורשו בשנת 1948 ואז תהיה ראוי לקבל פרס נובל לשלום..."

אבל מה כי נלין על עיתון קטארי, כאשר עיתון עברי, שוקניסטי, מנהל קמפיין מזוויע נגד נשיא ארה"ב – רק משום שהוא תומך נלהב בישראל.

דברי הנאצה כאן ושם נגדו אינם מרתיעים את דונלד טראמפ. ימים יגידו אם תוכניתו הנועזת לחיסול שלטון חמאס, לפינוי עזה מתושביה ושיקומה, היא בת-ביצוע.

יוסי אחימאיר

אלזה לסקר-שילר נולדה בעיר החרושת אלברפלד (וופרטל) בצפון-מערב גרמניה, בפברואר 1869 ולא בשנת 1876, כפי שהכריזה על כך בפומבי כתאריך הלידה האמיתי שלה ושנתגלה, כמו אירועים רבים בחייה מופרך ודמיוני. הפנטזיה או נכון יותר "המיתולוגיה הפרטית" שלה ליוותה אותה לא רק ביצירתה הספרותית, כפי שמציין המשורר ישראל אלירז, שתירגם אחדים משיריה לעברית, אלא בכל מהלכי חייה. כך היא מעידה גם על מקום הולדתה ושנות ילדותה: "נולדתי בתבן (מצרים) למרות שבאתי לעולם באלברפלד אשר בריינלנד. הלכתי עד גיל 11 לבית הספר, אחר כך נעשיתי לרובינזון, חייתי חמש שנים בארץ קדם ורק מאז אני קיימת." במהלך חייה היא הסתתרה מאחורי מסכות של דמויות ושמות בדויים. בשיריה ובמכתביה היא קוראת לעצמה בכינויים הלקוחים מהווי המזרח כגון: יוסוף, הנסיך מתבי, אביגיל השלישית, הנסיך מאליק, טינו מבגדד ורבים אחרים.

באפריל 1933, כחודשיים לאחר שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, היא נמלטה לשוויץ, מבוהלת ואבודה, ללא כסף ובחוסר כל. לדבריה, חבורת נאצים תקפו אותה ברחוב והכו בה במוטות ברזל. שנה לאחר מכן היא ערכה את מסעה הראשון לפלשתינה. בירושלים היא נפגשה עם הייקים המכובדים מרחביה, ערכה נשפי קריאה של שירתה והתארחה רוב הזמן בביתו של פרופ' הוגו ברגמן, מנהל הספרייה הלאומית ולימים הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית. כאן כבר התגלתה לראשונה התנהלותה "הבלתי-תקנית" של המשוררת הפרועה, הבוהמיינית, שגרמה לעצמה ולסובבים אותה עוגמת נפש ואין-ספור תקריות מביכות. אחת מהן, כשנכנסה פעם בטעות לביתו של חוקר הקבלה פרופ' גרשום שלום ומצאה אותו שקוע בספרי הקבלה והסבירה לו כי לוגיקה ומיסטיקה אינן מתיישבות יחדיו וכי היא מבינה טוב ממנו את יסודות האמונה. כששלום התרגז היא הראתה לו את השמיים המכוכבים ואמרה "זה ספר התמונות שלי. מה שאתה לומד מהספרים, אני לומדת מהם."

תקרית נוספת שעוררה סערה זוטא במושבה הייקית בירושלים, התרחשה בביתו של ש"י עגנון, אליו הוזמנה לארוחת ערב שבת. לאחר שעגנון קידש על היין, הרימה בהפגנתיות את כוס היין שלה, בהכרזה רעשנית, וקראה "לחיים!" אברך שהתארח שם גער בה "זו לא מסיבת יום הולדת" ואז היא החלה בקולניות מתריסה לומר שמע ישראל. לאחר ביקור של חודשיים בארץ, היא חזרה לציריך ופרסמה את רשמיה מירושלים, על שפע הטיפוסים המגוון שבה, בספר שיריה "ארץ העברים".

ורנר קראפט, הסופר, המשורר וחוקר הספרות הגרמנית, התוודע אליה כסטודנט, כבר בסוף שנות העשרים והיה מקורב אליה מאוד גם בירושלים. מתקופה זו הוא מעלה חוויות וזיכרונות רבים על התנהלותה בעיר ומתוודה: "אני אישית קרוב הייתי מאוד לאשת חידות זו, שוחחתי עימה פעמים רבות, ראיתיה ברגעי חולשה וברגעי בדידות ונסחפתי אל מעגלה בחבלי קסם. נמשך עליה לתוך עולם הדמיון, שאי-אפשר היה לצאת מתוכו."

בבואה בשנית לירושלים בשנת 1937, כותב קראפט, "היא היתה כבר לאישיות נודעת בכל רחבי העיר. כמעט לא היה אדם שלא הכיר ולא זכר אותה, מביקורה הקודם. עצם נוכחותה והופעתה המוזרה עוררו תשומת לב רבה. אף שהתקבלה בארץ בלבביות וידידיה שידעו להעריך את שירתה עשו למענה יותר מאשר היה עושה ציבור אחר בעולם, היא לא תמיד ידעה להעריך זאת והייתה כפוית טובה. ידידיה הקרובים ומוקיריה כזלמן שוקן, ד"ר משה שפיצר, שפירסם את ספר שיריה 'פסנתרי הכחול' ורבים אחרים, דאגו למחסורה ביד רחבה ועזרו לה בכל. אך בהיותה מוזרה מאוד וחסרת אחריות, היא בזבזה מיד את הכסף שנתנו לה ולא ידעה איך לנהל את חייה בסדר הגיוני ומקובל. אופייה גדוש הניגודים והסתירות ונטייתה לבוז לכל סדר והגדרה," כותב קראפט, "הלכו והחריפו כאשר הגיעה לירושלים בפעם השלישית, ערב המלחמה, בשנת 1939. השוויצרים סירבו לחדש את הוויזה שלה והיא נאלצה, בניגוד לרצונה, לחיות בארץ עד יום מותה."

תחילה התגוררה בפנסיון נורדיה, ברחוב יפו, משם עברה למלון וינה ברחוב לונץ ואחריו למלון הדירות אטלנטיק, בבן-יהודה סטריט. כשלא שילמה את שכר הדירה, השליך בעל הבית את חפציה לרחוב. אלזה שאלה אותו "אינך מפחד שאלוהים יהרוס לך יום אחד את המקום?" שלוש שנים לאחר מותה קרס הבניין מפצצה שהונחה בסמוך. בין לבין אירחו אותה בבתיהם, לפרקי זמן שונים, ידידיה מעולי גרמניה. מנובמבר 1941 ועד יום מותה התגוררה בחדר שכור אצל משפחת ויידנפלד, ברחוב המעלות 3. רחל קמינקא, שאף היא גרה באותה דירה והפכה לחברתה הקרובה ביותר, מתארת בפירוט את מראה חדרה העלוב שבמרכזו עמד שולחן קטן ועליו פתיליה, עליה בישלה את ארוחותיה הדלות, וגם מכונת הכתיבה שאיתה היא כתבה את שיריה. בפינה אחת של החדר היה כיור עם כלי רחצה וחבל כביסה תלוי מעליו. בפינה השנייה עמד כיסא נדנדה מכוסה בשמיכה צבעונית, שבהעדר מיטה בחדר, עליו היא ישנה. ליד הקיר, ארון הצעצועים ובו שלל בובותיה מעשי ידיה ומולו כיסא בד רחב המיועד אך ורק לדוד המלך. "גם בברלין היה מבקר אצלי" סיפרה בסוד לחברתה הצעירה "שם היתה קומתו גבוהה מקומת אדם. כשהיה בא, היתה התקרה קצת מתרוממת וכאן, משום מה, קומתו קטנה. מוזר, כאן הוא מחליף את דמותו. כאן הוא אנושי, קרוב יותר."

כאשר נסבה השיחה עליה בקרב מיודעיה, סופרו עליה אנקדוטות רבות. התבדחו רבות על חשבונה, דיברו על מוזרותה וגסותה, על שיגיונותיה ההזויים, על מלבושיה האקסטרה-וגנטיים ומאידך היללו אותה על שירתה האיכותית, על יוזמותיה הנועזות ועל כוח החיות שלה, הבלתי ניתן לריסון.

דוגמא מובהקת לכך, מספר ורנר קראפט, היה המועדון הספרותי Der Kraal (המאהל), שניהלה משנת 1942 במשך שנתיים, כאשר היתה עדיין במיטב כוחותיה. במתן שם זה למועדון הספרותי שלה, היא הפגינה את אהבתה לכל הקשור להווי האפריקאי הססגוני, הווייה שהלמה את דמיונה האקזוטי. כאן היא ערכה הרצאות על נושאי תרבות, פילוסופיה ואמונה, שעל הכנתן היא שקדה במרץ מופלא. היא עצמה ניהלה משא ומתן עם סופרים ומרצים, דאגה לאולמות וכתבה את ההזמנות בכתב ידה הנאה. לעתים קראה בערבים אלה מכתביה. "היתה זו הנאה עילאית, תענוג בל-יישכח," נזכר קראפט בערגה. בעוד שבחיי היום יום היא התרשלה בלבושה, הרי שבערבים אלה הופיעה תמיד בלבוש מרהיב וחגיגי במיוחד. בניגוד גמור לחוסר הרסן הרגיל שלה ולאופייה המתפעל והנרגש, היתה כאן מאופקת ושקולה. בשעת הקריאה לא היתה בוחלת באפקטים מדהימים של שחקני בימה, שהפתיעו ושיעשעו את הקהל. משתמשת היתה בצעצועים ובכלי-נגינה פרימיטיביים, כאלה המשמשים כלי משחק לילדים.

אלזה לסקר שילר. ויקיפדיה.

קראפט מציין לדוגמא מופע שהרשים אותו במיוחד שבו קראה שיר דרמטי, מתוך המחזה שחיברה "אני ואני" ובו היא מפרקת את אישיותה ללא הרף. השיר הוא ואריאציה מוזרה של המחזה פאוסט לגתה, שבו היא מפצלת את עצמה לפאוסט ולמפיסטו. גבלס מזדווג עם דמות מהמחזה ובהמשכו המשוררת הזקנה מנהלת שיחה עם דחליל, על העולם המתחדש שיבוא לאחר מיגור גרמניה הנאצית. בסופו הופכת המשוררת לדחליל גווע, אשר עפעפיו מצרצרים בשעת מותו. כל זה מתרחש בגיא בנהינום ובגינת ביתו של ד"ר טיכו, בירושלים.

העיתונאי שלום בן חורין (פריץ רוזנטל) שעלה מגרמניה בשנת 1935 ולימים הקים בירושלים את הקהילה הרפורמית הראשונה בישראל – קהילת הר-אל, נכבש אף הוא בקסמיה, התיידד איתה ופירסם רבות על אודותיה, בעיתון "דבר". כך הוא מספר על אחד המפגשים המביכים איתה, כאשר התלוותה אליו לשיעור בבית הכנסת "אמת ואמונה" של יהודי גרמניה בירושלים, בניהול הרב ד"ר קורט וילהלם, אותו היא העריצה הערצה עיוורת. מישהו קרא מהתנ"ך וד"ר וילהלם תרגם לגרמנית. כשהגיעו בקריאה לפסוק "קדוש! קדוש! קדוש!" התפרצה וקראה "כן זה נכון! אני ראיתי הרבה פעמים את החיזיון הזה, ככה זה בדיוק."

אישה צעירה שישבה בחדר התחילה לגחך בקול רם. אלזה הסתובבה אליה וצעקה לעברה "צאי מפה, ברווז מטומטם!" ואז המשיכה לספר בשקט על החיזיון, שבו התגלה לה דוד המלך.

על אירוע מביך נוסף שהתרחש בבית הכנסת "אמת ואמונה", מספר יהודה עמיחי: "בתפילת מוסף, בצהרי יום הכיפורים, כאשר השקט היה גדול, פתחה אלזה את תיקה והוציאה חפיסת שוקולד, עטופה בנייר מרשרש. כאשר החלה לנגוס בו גער בה אחד הנוכחים בכעס, אך היא השיבה בהתרסה, 'שקט! אל תפריע לי להתפלל בכוונה מלאה.'"

מאירה ביין, שאלזה התגוררה תקופה ארוכה בבית הוריה, היתה מלווה אותה לעתים תכופות לבתי הקולנוע בעיר, לעיתים פעם-פעמיים בשבוע.

"ראינו שם סרטים טובים אך גם סנטימנטאליים," מספרת מאירה, "אני כנערה נהניתי מהם מאוד." אך לא פעם היתה נבוכה כאשר המשוררת הזקנה רצה לפתע אל עבר המסך, נעמדת מול הקהל ומוחאת כפיים בהתלהבות מופגנת. לעיתים לא היה נעים לה להיות בת-לוויה שלה, אנשים צחקו אך היא התוודתה במשובה בפני הנערה "אני עשיתי זאת בכוונה."

קשה היה לקבל ולהכיל את התנהגותה הבלתי-צפויה, הבוטה, המתריסה ולעתים המלעיגה וכפוית הטובה. כך גם התייחסה לפילוסוף המכובד מרטין בובר שדאג לסעוד אותה במחסורה והוא שיסד עבורה את המועדון הספרותי. היא, לעומת זאת, היתה פונה אליו בתואר הנלעג "אדון" ומכנה אותו "פילוסוף של ז'ורנלים." בכתבה שהתפרסמה עליה לרגל אחד מיובליה סופר איך קלטה באחת ההרצאות של בובר זיוף צורמני, לטעמה, נכנסה בהפגנתיות קולנית לדבריו ועוררה שערורייה רבתי באולם. במכתב ההתנצלות ששלחה אליו היא עוד הוסיפה שמן למדורה: "תמיד זה מסוכן להעיר את הקהל ולי יש את המזל לעורר אותו ואילו אתה יודע להרדים אותו" וניתקה עימו את היחסים.

בניגוד ליחסה כפוי הטובה, העוין והלגלגני אל בובר היא היתה מאוהבת נואשות בעמיתו, הפילוסוף וחוקר החינוך, עקיבא ארנסט סימון, אותו כינתה "אפולו" ושהיה צעיר ממנה בשלושים שנה! אהבה חד-סטרית, רבת ייסורים. רחל קמינקא מספרת: "היא חיכתה לבואו. התגעגעה אליו. התקשטה לקראתו והיתה מקשטת גם את החדר לקראתו. קינאה ושנאה נשים אשר חשדה בהן כי הן מפריעות לה. כתבה לו שירי אהבה. חייתה את כל ההרגשות האלה, כנערה בת שמונה עשרה."

תיאור פלסטי של הופעתה ומלבושיה האקזוטיים מביאה לנו קמינקא: "פעם ביקר בביתנו המשורר אברהם קריב. ביקשתי ממנה לבוא ולקרוא משיריה. היא הופיעה לבושה בקטיפה ומשי ומסורקת למשעי. עונדת עגילי עץ שקנתה בבית-לחם וצבעה אותם בצבע תכלת. את צווארה קישטה מחרוזת פניני זכוכית בצבע חום. היא התיישבה וביקשה מאיתנו לשבת במרחק ממנה, על השטיח. במשך שלוש שעות קראה לנו משיריה. למחרת אמרתי לה שקריב מבקש לתרגם אותם לעברית אך היא השיבה בתמיהה "הרי הם כתובים בעברית!" ואסרה על תרגומם.

כשלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1969, הפר יהודה עמיחי את האיסור. תירגם ופירסם לראשונה קובץ משיריה עם רישומים מעשה ידיה – "שירים", בהוצאת עקד. עמיחי מספר:

"כאשר היינו ילדים היינו רודפים אחריה ועושים ממנה צחוק. אבל יש לי הרגשה שהיא נהנתה יותר מהצחוק שעשינו ממנה. אולי היינו בעיניה כל מיני ציפורים, כל מיני חיות מוזרות. כך היא ראתה את הילדים."

בהזדמנות אחרת הוא מתאר את דמותה יוצאת הדופן ומכמירת הלב: "כילד אני זוכר אותה כאישה היפית, עונדת מחרוזות חובשת כובעים משונים, אשר אנשים סובבו את ראשם אחרי שחלפה על פניהם. היא היתה משעשעת, חילקה סוכריות לילדים ודיברה אל הציפורים. האכילה את הציפורים בפרורי לחם שקנתה בכספה הדל. לי כילד נראו אז שיריה מלאים בשטויות והבלים."

בגלל התנהגותה הבוטה, המתריסה והנרגנת, ניתן היה אולי לחשוב שהיא מרשעת זקנה וחסרת לב. ההיפך הגמור הוא הנכון. היא היתה בעלת מודעות חברתית גבוהה, רגישה מאוד לעוניים ולסבלם של אחרים וגילתה פעמים רבות רגשות חמלה ונדיבות לב קיצונית כלפי נזקקים וחסרי בית. עדויות רבות הצטברו על מקרים כאלה.

רחל קמינקא מתארת בצורה ציורית אחד מהם: "באחד הימים ירדתי איתה לרחוב. לפתע נעלמה ואז הופיעה ובידה חבילה קטנה, קשורה בסרט ורוד והושיטה אותה לעני אחד שעמד בפינת הרחוב. מתחילה היסס אך אחר כך פתח אותה בזהירות, קומתו הזדקפה והגיש את העוגה לפיו. בת צחוק טובה ושקטה כיסתה את פניו. היא חזרה אלי ואמרה "בירושלים אל נא יהיו עניים ברחובות."

בדמיונה הפורה, ההזוי, היו לה שאיפות משיחיות להציל את העולם מסבלותיו. וכך היא הציעה יום אחד לשלום בן חורין: "בוא נבנה לונה פארק, נושיב על הקרוסלה את מוסוליני, היטלר, הרצל ואת הנסיכים הערביים ונסחרר אותם יחד, עד שיהיה שלום. אני נוסעת לדבר על זה בקונגרס בשוויץ!"

"אבל שם מדברים רק מיניסטרים," ניסה בן חורין להוריד אותה אל קרקע המציאות ותשובתה ההחלטית היתה "גם אני מיניסטר!"

פתרון פשוט וקל לסכסוך האזורי וליצירת שלום בין שני העמים, היה מונח בהישג ידה: "יש רק דרך אחת לפתור את הבעייה היהודית-ערבית – ליצור שמחה! נייסד לונה פארק ליהודים וערבים. שני העמים יבקרו בו ויאכלו ביחד לביבות תפוחי אדמה, יסתובבו בקרוסלות וישחקו משחקי מזל."

ארכיונה הספרותי והאישי, הכולל את כתבי היד של מרבית יצירותיה, ציוריה בטוש ובצבע והתכתבויותיה עם עשרות אנשי רוח, סופרים ומשוררים, הופקד לאחר מותה בספרייה הלאומית. מנהל העיזבון שלה שטרח למעלה משלושים שנה לסדר ולקטלג את מאות פריטי הארכיון, היה הביבליוגרף מנפרד שטורמן. אך גם הוא נכווה קשות מהתנהגותה הבלתי מרוסנת. שטורמן מספר שקיבל ממנה בשנת 1938 מכתב מחמיא מאוד על סיפור ששלח למערכת כתב-העת הספרותי, שערכה בציריך. לימים פגש בה ברחוב וניגש אליה כדי להציג את עצמו ולהודות לה על מכתבה היפה. תגובתה המפתיעה וצריחותיה: "מי אתה? מי אתה? אל תתקרב! אולי אתה נאצי שוויצרי!" הרחיקו אותו ממנה לכל ימי חייו. הוא לא רצה לקיים כל מגע איתה אף שהיה אמור מתוקף תפקידו, כמזכיר ארגון עולי גרמניה, להיות איתה בקשר תמידי. צחוק הגורל, שלאחר מותה הוא מונה למנהל העיזבון שלה ועסק בו במרבית שנות חייו המקצועיים.

על ערש דווי, בחדרה העלוב, שכבה על כסא הנדנדה שלה ששימשה לה כמיטה והתבטאה במרירות באזני חברתה הקרובה רחל קמינקא: "ירושלים זו, אשר עליה לחמתי עם החברות שלי בילדותי, אשר בגללה גרשוני לא פעם מבית הספר, זו העיר אשר שרתי עליה תמיד, שכה הרביתי להלל אותה בשיריי – בית אין לי בה."

ביום חורף ירושלמי קר וקודר, ה-22 בינואר 1945, לקתה באמצע הרחוב בהתקף לב. טולטלה לבית החולים הדסה שעל הר הצופים וזמן קצר לאחר מכן, נפטרה ונקברה במרחק-מה משם במורד הר הזיתים, צופה אל עבר הר המוריה ואל הרי מואב, אותם היא כה אהבה. כשישים איש בלבד ליוו אותה בדרכה האחרונה. ד"ר קורט וילהלם הרב של בית הכנסת "אמת ואמונה" בו ביקרה תכופות בעיקר בחגים ובשבתות, אף כי היתה חילונית גמורה במובן המקובל של המילה, הספיד אותה וקרא משירה מתוך ספרה האחרון: "יודעת אני, עוד מעט אמות. כל העצים יאירו אחר נשיקה חמה של תמוז, חלומותיי יחווירו. מעולם לא חרזתי כזה סוף עצוב, בספרי שיריי שישירו."

היא נקברה פעמיים. בפעם הראשונה לאחר מותה ופעם נוספת, לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נתגלתה המצבה וקברה שחולל. "ביום הלווייתה השנייה הייתה רוח אימים," מספר עמיחי, "הטלוויזיה היתה שם אך איש לא הצליח למצוא את הקבר שלה. היתה התרוצצות גדולה. זה היה מופע מקאברי, גרוטסקה שרק היא יכולה היתה לדמיין ולתאר."

משה מוסק

אהוד: בשנים 1965-6 גרתי כסטודנט בדירת-הקרקע של ורנר וארנה קראפט ברחוב אלפסי בשכונת רחביה בירושלים. ארנה היתה אחותה של טוני הלה. עם ורנר היה לי קשר מועט כי לא ידע לדבר עברית. אבל בחדר השכור אצלם כתבתי את "אנשי סדום" (1968) שגיבורו גרמני.

 התרשמתי מהסקירה של נעמן כהן על תומאס מאן הפרו-יהודי ופרו-ציוני, וכן העימות שלו עם פרופ' צימרמן. 

אני מצטרף לפוצ'ו בשבחים לכתביה של עדינה בר-אל.

שלך –

משה גרנות

* חוה ליבוביץ: אהוד שלום, התרשמתי מהפיסקה שלך  "ההצגה החורבן והחרא" כותרת כמעט חנוך לוינית, בהבדל אחד שחנוך לוין עדיין לא הוריד את אגרופו הקפוץ מחזהו בתפילת יום הכיפורים "אשמנו בגדנו" ומרוב נרקיסיזם מהופך המשיך להאשים רק את עצמנו בכל הרעות החולות שסביבנו ואילו אתה אהוד יקר יודע שבמלחמת אין ברירה מתמשכת יש אויבים ונבלים ויש אנשי שלום ואמת. ואנחנו הטובים וצודקים בסיפור הזה. הזדהיתי עם רגשותיך ותיאורך. אגב היום התארח אצל אילה חסון לוחם מפקד נח"ל בפנים מטושטשות ותיאר אחד לאחד את מה שכתבת.

אינני מסכימה עם רגשותיו של אורי הייטנר ולחלוטין שוללת את  קביעתו שהחולצות הלבנות שהולבשו על אסירי חמאס המשוחררים  בעיסקה ושעל גבן מצוייר מגן דוד ובאותיות בערבית "לא נשכח לא נסלח" – הן תעמולה ותעלול מפגר, והמהדרין בצקצוקים אמרו שאל לנו לרדת לרמה של חמאס. החולצות הלבנות  אינן מתחרות בתעמולת חמאס. ואינן תעלול. הן מביעות מסר ברור  לכל אותם בני עוולה שדם יהודים השפוך איננו הפקר אנחנו בעלי הבית כאן וגם אם שוחררתם שלא כדין אלא מאילוץ, נרדוף אותכם ונשיגכם. זהו מסר גאה בעיני ובהחלט ראוי.

* המרגלת הביטחונית ענת קם: "ואולם לצד ההבנה, ולצד הידיעה ששידורי חמאס – כמו סרטוני החטופים בשבי וכמו תיעודי הטבח – יגיעו לכיס של כולנו, צריך לזכור שהתמונות הקשות של שירי, כפיר ואריאל ביבס הן הפנים של שבעה באוקטובר. הן פני ההפקרה הממשלתית של תושבי הקיבוצים, פני המחדל הצבאי שכשל ביום האירוע למנוע את חטיפתם ובהמשך להצליח להחזירם, פני כישלון המשא ומתן בימים הראשונים של המלחמה ובכל רגע ורגע מאז. דמם על הידיים של בנימין נתניהו, ממשלתו ומערכת הביטחון. למרות הרצון של כלי התקשורת לחסוך מהציבור הישראלי את המראות הקשים של שני הארונות הקטנטנים, יש חשיבות לתווך לצופים את המציאות ולהסבירה: יש אחראי לארונות האלה, והסתרתם משרתת בעיקר אותו."

["הארץ" באינטרנט, 19.2].

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!