* שליחות ודרך – ב-25 באוקטובר 1942 נשא יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן גוריון, נאום מכונן בוועידת מפא"י שהתכנסה בכפר ויתקין, שפורסם לאחר מכן כחוברת, תחת הכותרת "שליחות ודרך". היו אלה הימים הקשים ביותר לעם היהודי, הקשים ביותר לציונות, הימים הקשים ביותר ליישוב היהודי בארץ ישראל. באותם ימים החלו לזרום הידיעות על השואה באירופה. היישוב בארץ עמד בפני סכנה של פלישת הנאצים לארץ ישראל מדרום ומצפון. ממשלת המנדט הבריטי המשיכה לאכוף את הספר הלבן, שנועד לסכל את העשייה הציונית – עלייה, רכישת קרקעות והתיישבות.
בן גוריון בנאומו, שארך שעות אחדות, לא ייפה כהוא זה את חומרת המצב. אך הוא הביע מסר שראוי שנאמץ אותו אל ליבנו בימי משבר אלה של מדינת ישראל פוסט 7 באוקטובר: "אנחנו ידענו שאפשר להפוך גם מצוקה, אסון וקטסטרופה, ממקור של ירידה, התנוונות וחורבן, למקור התעלות ויצירה ושחרור. התורה הציונית שלנו היא: לצקת את האסון היהודי בדפוסי גאולה."
לא היו אלו מילים בעלמא, כיוון שהוא גם הציג חזון ותוכנית מעשית להגשמתו – חזון המדינה היהודית, שתקום מתוך השבר הנורא, קליטת מיליוני יהודים והפרחת שממות ארץ ישראל. הנה, כמה מהדברים שהוא הציג בנאומו:
"בימים כתיקונם היינו עמלים שבועות וחדשים בהקמת נקודה יישובית חדשה. בימי המהומות של 1936-39 למדנו להקים נקודה חדשה בן לילה, פשוטו כמשמעו. מה שאפשר לעשות לנקודה אחת, אפשר לעשות לעשר, למאה ולאלף נקודות.
"לאושרנו יש לנו בארץ נכס כביר אשר לא יסולא בפז: נכס אנושי, אשר ידע לעשות כל עבודה ומלאכה ברשות עצמו. ... יש לנו יישוב חלוצי של רבבות, אשר באהבה ובהתמכרות ובהתלהבות שלא ידעה ההיסטוריה היהודית זה מאות בשנים, הקימו מפעל תפארת מתוך קשיים והפרעות שנראו בזמנם כהררי הררים, ועוד לא מיצינו את כל החלוציות העצורה בתוכנו.
"מחוסר מעשה גדול, הלהט הנפשי מתבזבז עכשיו בדברים טפלים וגם מזיקים. ניתן לפטיש את סדנו – ולהט היצירה יתלקח כאשר עוד לא ראינו. נקרא לחלוצינו לסול דרך לרבבות, מאות אלפים ומיליוני עולים – להכשיר ערבות הנגב וגבעות הטרשים בגליל, להשקות את בקעת הירדן החרבה וחולות החוף הצהובים, להקים צריפים ושכונות, כפרים וערים לפליטת עמנו – ויזנק מתוכנו מעיין פלאים של זרמי יצירה, אשר בכוחם ייעתקו הרים, ימים ייסוגו אחור ומי נהרות יעלו גבעות, ואדמת ישימון תתכסה דשא, וארץ הרים תרווה מים חיים, וכפרים רעננים יצמחו בערבות שממה, אבק אנשים פליטי גטו ומחנות הסגר באלפי אלפים יתערו שוב במולדתם כאומה זקופת קומה, וחברת עובדים בת חורין, שוות זכויות במשפחת העמים בעולם.
"בנו תלוי הדבר."
כדי שנשכיל גם אנו לצאת מהמשבר לתקומה לאומית רבתי, אנו זקוקים להנהגה בן גוריונית. ואין דבר הרחוק יותר מהנהגה בן גוריונית, מאשר ההנהגה הנוכחית. ובמה מתעסקת ההנהגה הנוכחית? בעיצומה של מלחמה היא עוסקת בדברים טפלים ומזיקים. היא מפוררת את החברה, היא נלחמת במוסדות הממלכתיים, היא מייצרת אנרכיה כמו ב"אי הכרה" בנשיא בית המשפט העליון, בפיטורין ואיומים בפיטורין של היועמ"שית וראש השב"כ, במנוסה פחדנית מחקירת מחדלה הנורא וכן הלאה.
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* לא עוד סבב – קריאתי החוזרת ונשנית לחידוש המלחמה לאחר החזרת החטופים, אינה נובעת, חלילה, מאהבת מלחמה וגם לא מתאוות נקם. אילו הנקם היה מעניין אותי, הרי שמספר ההרוגים וההרס הרב ברצועה נתנו בהחלט את המענה. אבל הנקמה לא מעניינת אותי. אני בוחן את המצב בחינה אסטרטגית צופת-עתיד. השאלה שמטרידה אותי, היא מה יהיה מצבה של ישראל במזרח התיכון ומול העולם המוסלמי כולו, אם חמאס יביס אותה, או אם על פי תפיסתם חמאס יביס אותה.
נקודת ההנחה שבבסיס השאלה, היא שבמלחמה הזו אין תיקו, אין ניצחון בנקודות, אין מאזן של הרוגים והרס. יש ניצחון ישראלי שהכול מכירים בכך שהוא ניצחון, או ניצחון של חמאס, ניצחון הטבח. כלומר, כל מה שאינו ניצחון ישראלי ברור, הוא ניצחון הטבח. וניצחון הטבח ישלהב את כל העולם המוסלמי והפגיעה בנו תהיה קשה, כי כל האזור יראה בנו עלה נידף ויזנב בנו.
מהו ניצחון? עמידה בשלוש המטרות שהממשלה הציבה: מיטוט שלטון חמאס, מיטוט כוחו הצבאי של חמאס ושחרור החטופים. אם המלחמה תסתיים כאשר חמאס שולט, יש לו כוח צבאי ושחרור החטופים היה בתנאים שהוא הכתיב, שהם תנאי כניעה לישראל, ואני אומר זאת למרות שאני תומך בהסכם, זה ניצחון מובהק של חמאס.
אנחנו נוטים ללעוג להצהרות הניצחון של חמאס. כך היה גם אחרי "צוק איתן" ואחרי כל הסבבים. "ברגע שהם יצאו מעל פני האדמה ויראו את ההרס..." התרברבנו. אבל מבחינתם, סבב שהסתיים כשהם ממשיכים לשלוט בעזה, הוא הניצחון, יהיה מחיר הדמים שלו אשר יהיה. נתניהו עד היום מספר לנו שהוא לא היה מכור לשקט, עובדה, היו מבצעים שהיכו קשות בחמאס. אם הוא עדין רואה כך את הדברים, כנראה שהוא עדין לא הבין מה קרה כאן ב-7 באוקטובר ואני חרד באשר להחלטותיו היום.
אסור שהמלחמה הזאת תהיה עוד סבב. בכל הסבבים, המטרה של ישראל היתה הפסקת אש. הפעם, לראשונה, הממשלה הציבה מטרה של הכרעה. היא חייבת לדבוק בה. אגב, כפי שאני כותב מתחילת המלחמה, אין להסתפק בשלוש המטרות הללו. יש להוסיף מטרה רביעית – עזה תשלם מחיר טריטוריאלי. אסור לחזור לקווי 7 באוקטובר.
חשוב מאוד לדבר על "היום שאחרי", ולבטח יש מחלוקות באשר לדמותו של "היום שאחרי", אולם כדי שיהיה היום שאחרי, חובה שיהיה היום-שלפני-היום-שאחרי. בלי מימוש מטרות המלחמה, אין שום סיכוי לשום תכנית ליום שאחרי, כי חמאס, השולט בעזה, יסכל אותה.
האם הדרך היחידה להשיג את המטרה היא מלחמה? אין דרך להשיג אותן מטרות בלי עוד שפיכות דמים ובקרים קשים של "הותר לפרסום"?
אם יש דרך כזו והיא ישימה, ודאי שהיא עדיפה על מלחמה. אלא שאני בספק רב אם יש דרך כזו. יכול להיות שאם ישראל וארה"ב יצליחו לכפות מציאות שבה אין שיקום של רצועת עזה ואף לא תחילתו של שיקום, בלי שחמאס יורד מהשלטון, כל ראשיו ופעיליו גולים לקטאר או למדינה אחרת, וכל ארגוני הטרור מפורקים מנשקם, אפשר יהיה להימנע ממלחמה ולחסוך את מחירה. אלא שמהלך כזה, אם לא ייעשה בכוח, מחייב את שיתוף הפעולה של חמאס, וקשה לי לראות שיתוף פעולה כזה.

* הגנה אקטיבית – התנגדתי ועודי מתנגד להסכם הפסקת האש בלבנון. ההסכם הוא העתק-הדבק של החלטה 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה: נסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי, נסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני, צבא לבנון ויוניפי"ל יאכפו את הפסקת האש. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.
לדעתי, יש להקים מחדש את רצועת הביטחון, ואין לאפשר את חזרתם של כפרי רדואן מעל ראשי יישובינו.
עם זאת, אני חייב להודות שאני מופתע לטובה מהאופן שבו ישראל אוכפת, לפחות עד כה, את הפסקת האש. דרך שונה לחלוטין מזו שקדמה למלחמה ודרדרה אותנו למלחמה. אז התמכרנו לשקט, הורתענו מחיזבאללה וחמאס ושקשקנו מהסלמה. התוצאה הישירה של המדיניות התבוסתנית הזו הייתה 7 באוקטובר. זה המחדל הגדול.
הפעם, מאז הפסקת האש, ישראל אוכפת אותה בכוח, לא נסוגה בתום שישים הימים, כי הצד השני לא מילא את מחויבותו, וגם הנסיגה אמש, בתום ההארכה של הפסקת האש, אינה מלאה והשארנו חמישה מוצבים חודרים קטנים עד שיובטח שחיזבאללה אכן נסוג. אני מקווה שאלה לא יהיו מוצבים נייחים, שעלולים להפוך לברווזים במטווח, אלא מוקדים להגנה אקטיבית ניידת, יוזמת ומפתיעה.
אני מקווה שהגישה שנקטנו מאז הפסקת האש תימשך.

* להחזיר את אדמות מג'דל שמס – לפני כ-15 שנים, נחשף ראש המועצה האזורית גולן באותם ימים, אלי מלכה, למצוקת דיור קשה במג'דל שמס. אין מקום לבנייה לבני היישוב. אלי העביר, ביוזמתו, במליאת המועצה האזורית גולן ובמשרד הפנים, החלטה על העברת שטחים מהמועצה האזורית גולן למועצה המקומית מג'דל שמס. יש לציין שנדירים המקרים שמועצות אזוריות מעבירות שטח ביוזמתן, ללא ועדת גבולות של משרד הפנים, ללא מאבק. במקרה הזה, אפילו ללא פניעה ובקשה של מג'דל שמס. אגב, כך נעשה גם כלפי קצרין.
המצוקה במג'דל שמס נובעת גם מכך שאדמות של היישוב נשארו בצד הסורי של הגבול אחרי מלחמת ששת הימים. בסך הכול, זו פשלה שלנו, כי הגבול נקבע על פי הגעת כוחות צה"ל עד הפסקת האש, ונכון היה לתקן את המעוות.
ראשי היישוב מג'דל שמס יצאו ביוזמה לספח לכפרם, ובעצם למדינת ישראל, את אדמותיהם שהיו תחת שלטון סורי. הם נפגשו עם השרים סער ואלקין, שהגיבו בחיוב.
אני בעד תיקוני גבול ובהחלט נכון גם לסייע לדרוזים במג'דל שמס להסדיר את בעייתם. רצוי לעשות זאת במסגרת הסדר כולל על היחסים בין הדרוזים בגולן למדינת ישראל, שיכלול התאזרחות של כל הדרוזים ושירות בצה"ל.
החמצנו הזדמנות, בהפסקת האש עם לבנון, לתקן את העוול לאיכרי מטולה ולהחזיר להם את אדמותיהם בעמק עיון. איני מבין מדוע מדינה שהותקפה וכבשה שטח במדינת התוקפן, צריכה להתקפל ולברוח כמו מאש אל הקווים הקודמים.

* לדחות את ועדת החקירה – תרבות הברחנות מוגת הלב של נתניהו מאחריותו, וכעת גם מהפרשה הביטחונית החמורה בלשכתו – קטארגייט, מחזקת את עמדתי שאסור שממשלת 7 באוקטובר תקים ועדת חקירה ממלכתית, כי הממשלה היא הקובעת את המנדט, והיא תהנדס אותה לוועדת טיוח.
נכון, את הוועדה היה צריך להקים כבר לפני שנה, ויש דחיפות רבה בהפקת הלקחים, אבל עדיף להמתין עד שממשלת 7 באוקטובר תעבור מן העולם, והממשלה הנורמטיבית שתקום תחתיה תקים את ועדת החקירה. מוטב ועדת חקירה אמיתית באיחור, על פני ועדת כסת"ח עכשיו.

* עלייה תלולה במפלס הטישו – אני מתפלל ומייחל שלא היה כלום ואין כלום. הלוואי שהכול שקרים והשמצות וששלושת אנשי לשכת נתניהו לא עבדו בעבור האויב הקטארי, הפטרון של חמאס, לא הובילו בעבורו קמפיין הלבנה (שמשמעותו הלבנת חמאס והלבנת הטבח), שראש הממשלה לא מעורב בכך, חלילה, ושהעובדה ההזויה, שהאויב הקטארי הוכר כ"מתווך", כביכול, במו"מ על עסקת חטופים, אינה קשורה לפרשה. אני מייחל לכך בכל ליבי ובכל מאודי.
אבל כיוון שיש חשדות כאלה וידיעות כאלו – חובה לחקור אותם עד תום. וראש הממשלה אמור היה להיות הראשון שידרוש את חקירת הפרשה, קודם כל כדי להפריכה אם אין בה אמת, וכדי להרחיק מלשכתו את מי שסרח ופגע בביטחון המדינה, אם יש דברים בגו.
המסע של נתניהו נגד החקירה, הוא האקדח המעשן ביותר של הפרשה. ממה הוא מפחד? מה הוא מסתיר?
כדרכו, הוא ותעשיית השקרים וההסתה שלו יוצאים להתקפה. כרגיל, ההתבכיינות וההתקרבנות, וההתאמללות, על "רדיפה"-שמדיפה. יאללה יאללה. כמה טישו אתם יכולים לצרוך, בכיינים.
ובנוסף לכך, הוא משתלח בשב"כ ש"מתחמק מחקירת מחדליו." לא ייאמן. האיש שחולל את המחדל ומונע חקירה, ודוחף רק לחקירות נקודתיות של הכפופים לו ובלבד שלא יגיעו לדרג המדיני, מרשה לעצמו להאשים את השב"כ שהוא מתחמק מחקירה, וזאת כאסטרטגיה למניעת חקירת חשדות לעבירות ביטחוניות חמורות ביותר בלשכתו.
זאת השיטה. וכך, גם אם יוכח שהחשדות נכונים, הנדסת התודעה של תעשיית השקרים וההסתה תעשה את עבודתה על עובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, והם יגוננו עליו בכל מאודם בטענה הבכיינית הרגילה ש"רודפים אותו", "תופרים לו" וכו'.

* לשם כך קיים בג"ץ – כדי לסכל את חקירת הפרשיה הביטחונית החמורה בלשכתו, מתכוון ראש הממשלה, תוך ניגוד עניינים קיצוני, להדיח את ראש השב"כ ולמנות במקומו בובה.
אין הצדקה מוחשית לקיומו של בית המשפט הגבוה לצדק יותר מסיכול ההדחה העבריינית הזאת.

* בזכות הלחץ הצבאי – כל פדויי השבי ובני משפחותיהם מקפידים להודות לחיילי צה"ל ולחללי צה"ל, שבלעדיהם לא היו מגיעים לרגע הזה. הם יודעים היטב, שללא הלחץ הצבאי, לא היתה עסקה.
אני מאמין בכל ליבי, שבלחץ צבאי עצים, כמו בתחילת התמרון לקראת העסקה הראשונה, וללא תפנוקי האספקה והסיוע, כל החטופים היו כבר מזמן בידינו במחיר מופחת בהרבה.

* הפקודה של גולדה – קרן הינד רג'אב היא הארגון האנטישמי שעוסק בציד חיילים, קצינים ופוליטיקאים ישראלים כדי להעמידם לדין בחו"ל.
מה אפשר לעשות נגד הארגון?
ליישם עליו את ההנחיה שהנחתה ראש הממשלה גולדה מאיר את ראש המוסד צביקה זמיר כלפי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן.

* אוניברסיטה בגליל המזרחי – בתוך המחדל המשווע, המתמשך, בטיפול המדינה בתקומת הגליל, בולטת לטובה החלטה היסטורית שקיבלה השבוע הממשלה, על קידום הפיכתה של המכללה האקדמית תל-חי לאוניברסיטה. הקמת אוניברסיטה בגליל המזרחי, היא מקפצה אדירה לקידום האזור, לפיתוח הסְפָר הצפון מזרחי של מדינת ישראל.
מן הראוי להזכיר את שרת החינוך לשעבר יפעת שאשא-ביטון, שהקמת אוניברסיטת תל-חי היתה אחד מדגליה המרכזיים כשרה. לפני הבחירות היא התחייבה שאם תהיה שרת החינוך תקום האוניברסיטה. ולמרות קוצר ימיה של הממשלה, היא הניעה את המהלך ההיסטורי הזה. הממשלה הנוכחית ראוי לשבח, על שלא קלקלה, אלא אף המשיכה את המהלך. החלטת הממשלה השבוע, עם התקציב הגדול שנלווה אליה, היא אבן דרך משמעותית בהגשמת חזון אוניברסיטת הגליל, שכבר עשרות שנים מדובר בו.

* שוקן נגד שוקן – מתוך עיתוני סוף השבוע, המאמר ששימח אותי במיוחד, היה דווקא ב"הארץ". ולא סתם מאמר ב"הארץ" – מאמר של שוקן. לא, לא. לא של השוקניסט הראשי, עמוס "לוחמי חירות" שוקן, אלא של דוד שוקן. דוד הוא בן למשפחת שוקן, משקיף בדירקטוריון "הארץ" ונכדו של המו"ל והעורך המיתולוגי של העיתון לאורך שנים, גרשום שוקן, הבן של בנו הלל. ומכאן, שהוא גם אחיינו של עמוס שוקן. במאמר תחת הכותרת "לא כל החוכמה" הוא יוצא חוצץ נגד הסגירות של העיתון, שאינו נותן ביטוי לכותבים בעלי דעות אחרות ואף מתהדר בכך שסילק את גדי טאוב. הוא קורא להקשיב לבני הפלוגתא הפוליטיים, לכאבם ולחוכמתם, ולפתוח את העיתון "לסיעור המוחות הגדול המכל את כולם, כולל כולם."
דוד שוקן מצטט ממכתב של סבו לאביו לאחר מלחמת יום הכיפורים: "העיר תל אביב בה נולדת, הקיבוץ בו נולדה דגנית [אימו של דוד שוקן], הטכניון ובי"ס בצלאל בהם למדתם וכל השאר, קיימים מפני שהדורות הקודמים, הדורות של אוסישקין, של סבא [זלמן שוקן] ושל בן-גוריון והדור שלי ושל הוריה של דגנית, האמינו שיש לנו הזכות להתיישב בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה – בגלל הקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ מאז ימי התנ"ך ובגלל מצבם הטראגי של היהודים בגולה. והאמנו בזכותנו לארץ גם אם זה אינו מוצא חן בעיני הערבים שישבו בארץ ישראל. אם אמונה זו תדריך את הדור שלכם, כמו שהיא הדריכה את הדורות הקודמים ואת הדור שלי, יש סיכוי שנצא מן המשבר הנוכחי ופעם – לא בעתיד הקרוב – נשב כאן כמו שעמים אחרים יושבים בארצותיהם. אם אמונה זו תאבד לדור שלך, לא יישאר זכר לתל אביב ולכל מה שנבנה כאן ב-70 השנים האחרונות והיהודים יעזבו את ארץ ישראל כמו שהצרפתים עזבו את אלג'יריה והאנגלים את קניה."
מילים כדורבנות. וכותב על כך נכדו דוד: "כלל לא בטוח שטקסט כזה היה זוכה להתפרסם ב'הארץ' של היום."

* מי ראוי להיות נשיא – רדיפת כבוד, מגלומניה וחוסר מודעות עצמית אינן תכונות מספיקות כדי להיות נשיא המדינה, אך די בהן כדי להיות מועמד לנשיא. מועמדותה, בינתיים מטעם עצמה, של גילה גמליאל, היא בדיחה. אבל אם בעוד ארבע שנים עדין הקקיסטוקרטיה הביביסטית תשלוט, היותה בדיחה עשויה דווקא לחזק את סיכוייה להיבחר.
מרגע שהיא הציגה את מועמדותה, היא בעצם פתחה את המרוץ, אף שיש עוד הרבה מאוד זמן. אם כן, אציג את האיש הראוי בעיניי לתפקיד – חיים ילין. ילין, איש קיבוץ בארי, היה לסמל של בארי ושל קיבוצי הנגב המערבי. הוא, בעיניי, דמות מופת, מנהיג אמת, אדם ערכי מאוד, איש של הגשמה ציונית חלוצית כל חייו, בעלייה, בהתיישבות ובהובלת אזור תחת אש. אם הוא יכהן בתפקיד, הוא יהיה השראה לחברה הישראלית, לעם היהודי בארץ ובגולה ולנוער. לא שאלתי אותו אם הוא בכלל רוצה בתפקיד. (בעבר כתבתי מאמר שבו הצעתי את פרופ' רות גביזון וקיבלתי ממנה מסר מהיר שזה לא בא בחשבון מבחינתה). ובכל זאת אני מעלה את שמו, כי בעיניי הוא האדם הראוי.

* פרק בלתי מוכר ביחסי היהודים והאיראנים – העונה הנוכחית של ההסכת המצוין של מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג "מפלגת המחשבות" עוסקת באיראן. במבוא הם סקרו בקצרה, ממעוף ציפור, את ההיסטוריה המורכבת של היחסים בין שני העמים העתיקים, העם היהודי והעם הפרסי-איראני. בעת העתיקה מלך האימפריה הפרסית, כורש, שם קץ לגלות בבל הכפויה ואיפשר ועודד את שיבת ציון ובניין הארץ והקמת בית המקדש השני. ומאידך, סיפור מגילת אסתר ותוכנית הג'נוסייד לעם היהודי בכל רחבי האימפריה הפרסית. ובימינו, ברית הידידות ושיתוף הפעולה בין ישראל לבין איראן בהנהגת השאה פהלווי, ומצד שני איבת העולם בין המדינות מאז עליית שלטון האייתולות שהציג כמטרת-על דתית ומדינית את השמדת ישראל.
בפרק האחרון, העוסק בהיסטוריה של המהפכות בתולדות העם האיראני, הוזכרה התקופה שבה המזה"ת היה נתון למאבק על ההגמוניה בין האימפריה המזרחית – פרס, לבין האימפריה המערבית, ביזנטיון, שהיתה שלוחה רומית. גם לפרק הזה יש נקודה יהודית, שלא הוזכרה בהסכת.
בשנת 614 לספה"נ פלש צבא פרס, בהנהגת ח'וסרו השני, מלך פרס, לארץ ישראל וכבש אותה, כולל את ירושלים, מידי הביזנטים, בהנהגת הרקליוס. ב-625 יצאו הביזנטים בהנהגת הרקליוס למלחמה חדשה, במטרה לכבוש מחדש את ירושלים. ב-628 ניצח הרקליוס את ח'וסרו, וכרת ברית עם יורשו, בנו קאביד, שרצח את אביו ואת אחיו. בהסכם השלום, הוחזרה ירושלים לביזנטים.
במלחמה הזו התייצבו יהודי ארץ ישראל לצד פרס. היהודים, שדוכאו בידי הביזנטים, ראו בצבא הפרסי את הצבא שישחרר אותם ואת ירושלים מעול הביזנטים. הם קיוו שההיסטוריה תחזור על עצמה, וכמו בתקופת כורש, הם יורשו לבנות את הבית השלישי.
היהודים התארגנו למרד בהרקליוס. מרכז המרד היהודי היה בטבריה, שהיתה הבירה הדתית והפוליטית של היהודים בא"י. מנהיג המרד היה בנימין מטבריה, מעשירי העיר, שעם התקרבות צבא פרס לא"י הקים צבא יהודי ואימן אותו. בהגיע הפרסים לצפון א"י, חבר הצבא היהודי לצבא ח'וסרו והם נלחמו יחד על כיבוש הארץ. הצבא הפרסי-היהודי ערך טבח בנוצרים בטבריה והרס את הכנסיות בעיר.
היהודים היו מרכיב מרכזי בצבא פרס, ולאחר כיבוש ירושלים, היא עברה לשליטה יהודית לזמן קצר. אולם לאחר כיבוש הארץ ולקראת ההתקדמות להשגת המטרה הראשית של המסע – כיבוש מצרים, בגדו הפרסים ביהודים והפנו להם עורף. הצבא של בנימין מטבריה פורק, וגזירות קשות הוטלו על היהודים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, נאסר עליהם להתגורר באזורים רבים בעיר ולבסוף נערך בהם טבח. כשצבא הרקליוס שב וכבש את א"י, קיבלו אותו היהודים בטבריה בשמחה, כמשחרר, בנימין מטבריה אירח אותו בביתו ובנימין עצמו הוטבל לנצרות (לא ברור אם מרצונו או בכפיה).

* ה"וכיתתו" שלי – ב-500 הימים האחרונים הפצצתי את הקיבוץ בהודעות חירום, בתוקף תפקידי כדובר צח"י – צוות חירום יישובי. וכל הזמן פיללתי לרגע שאחזור לשלוח הודעות מטה שלג, שזה ה"וכיתתו" שלי כדובר. אבל השנה שעברה היתה הראשונה בתולדות אורטל ללא שלג, כלומר ללא הֵערמות שלג על הקרקע. השנה כבר ירד שלג ראשון, אך דרדלה, שלא נערם. אם התחזיות אינן משקרות, אנו צפויים בהמשך השבוע ללבן הלבן הזה. ביום רביעי בבוקר יתכנס מטה שלג לישיבת היערכות, לראשונה אחרי שנתיים. ובינתיים אנו נהנים מהדרו של הר החרמון הסבא.

* התראה מצילת חיים – נסעתי ברחוב הזז בירושלים, ולפתע הווייז אמר לי: "בחמש מאות המטרים הקרובים היו תאונות רבות בשנים האחרונות. נהג בזהירות." מעולם לא שמעתי הודעה כזו. היא חשובה מאוד.

* ביד הלשון: קבר רב אשי – עשרות חסידי ברסלב פונו מקבר רב אשי, שמצדו הלבנוני של הגבול.
הקבר נמצא על הר שנאן, או בערבית שייח' עבאד. מקור שמו של ההר הוא במזמור ס"ח בתהילים: "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ." הר שנאן הוא ההר הגבוה ביותר בהרי נפתלי, והוא מפסגות רכס רמים. הגבול בין ישראל ללבנון חוצה את ההר.
על פסגת הר שנאן מצוי קבר עתיק, שעל פי המסורת היהודית הוא של רב אשי. רב אשי היה אמורא בבבל, במאה הרביעית והחמישית, מראשי יהדות בבל, שבמשך 60 שנה עמד בראש ישיבת סורא והיה מעורכי התלמוד הבבלי. על פי מסורת בת מאות שנים, רב אשי נטמן בארץ ישראל, בגליל, אף שאין כל מקור היסטורי המאושש את הידיעה שעצמותיו הועלו לא"י.
המקור הכתוב הקדום ביותר, שהתגלה עד כה, למסורת קבורתו של רב אשי בהר שנאן, מצוי בספר "ייחוס אבות" בשנת ה'רצ"ז (1537). גם בעבור המוסלמים מדובר באתר קדוש – קברו של שייח' עבאד (לא מצאתי מקור לזהותו של האיש).
בתקופה שצה"ל ישב ברצועת הביטחון, אתר הקבר היה פתוח ליהודים. האתר היה אחת הנקודות השנויות במחלוקת בין ישראל ללבנון בנסיגה מלבנון בשנת 2000, שנעשתה בהסכם עם האו"ם על תוואי הגבול. במחלוקת הזו התקבלה הצעתו של מזכ"ל האו"ם טריה לארסן לחלק את המתחם בין שתי המדינות, בצורה שתתאפשר גישה לשני העמים. בפועל, חיזבאללה התמקם לצד הגדר של המתחם, וצה"ל אסר כניסת יהודים למקום, מחשש לשלומם. היום השטח נמצא בידי צה"ל, וקבוצות יכולות להתפלל בו בתיאום (להבדיל מהביקור הבלתי מתואם של הברסלבים).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com