זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 15
ובערב הראשון ליציאתם המשותפת, בחוזרם מהצגה ראשונה בקולנוע, מי בא מולם במדרכה המלוכלכת והצפופה של רחוב דיזנגוף – אם לא אוּרי בן עמי, שמנמן ומתולתל כמו דן אלמגור, והמקטרת בפיו, וכרגיל מחייך כאילו סבור שהכול שמחים על ההזדמנות לפוגשו.
חיימסון לא הכירו פנים-אל-פנים, רק באמצעות ספריו, ומאמריו הפוליטיים. ואילו מירה הכירה אותו ואף ניהלה עימו כמה שיחות קשות בתקופה שהתגרש מאיה.
אורי עצר, ומירה ערכה ביניהם היכרות כיוצאת ידי חובתה, ואולי בשמץ של גאווה מזלזלת – ראה, אפי, מיהם האנשים שלא רק שאני מכירה אלא גם אינני מעריכה ביותר.
"אורי בן עמי!" – אמר חיימסון, משתופף מעט, כי היה הגבוה מבין שלושתם, ולחץ ידו ארוכות, "האם אני שומע נכון? אתה הוא אורי בן עמי בכבודו ובעצמו?"
"כן. בהחלט." חייך אורי בענווה. "זה אני."
"אז אנחנו מוכרחים לעמוד רגע בצד," חיימסון היה נרגש כל אותו ערב, ולא הבחין כלל במורת-רוחה של מירה, ומשך אותם לשפת-המדרכה. "תיארתי לי אותך הרבה יותר מבוגר."
"אני לא כל כך צעיר כפי שאני נראה." החמיא אורי בן עמי לעצמו. "אבל מאז שכתבתי את הרומאן ההיסטורי – אנשים חושבים שאני כבר לפחות יהודי בן שישים."
"אם אני לא טועה, אתם שניכם בערך באותו גיל." ציינה מירה בלי התלהבות, כשמדבריה נרמז בבירור שהיא צעירה יותר.
"אני מוכרח לברר איתך כמה עניינים." אמר חיימסון. "האמת היא שחיכיתי כבר מזמן להזדמנות לפגוש אותך. אפילו חשבתי לכתוב לך מכתב. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני קרוב למה אתה כותב – "
"באמת?"
"המאמרים שלך, זה שכתבת על 'גוש אמונים' שהם עומדים על ערש עבודת-האלילים הישראלית, בשומרון – "
אורי התאכזב. עוד קורא-עיתון. ואילו הוא קיווה לשמוע משהו על ספריו, ולא ידע כי חיימסון אכן קרא בהם אלא שחשש להזכירם, שהרי מדובר שם רבות על איה.
"וזה שאמרת שכאן מתחדשת הגלות, ואילו בגולה נוצר עתה הטיפוס החדש של היהודי החופשי, החילוני... וכי מה שנורא בתל-אביב הוא שמי שחי בה אין לו עבר, רק הווה. שזוהי עיר שכולה עכשיו, וכל דבר עתיק שקיים בה – מתפורר..."
"בעצם," הפסיקו אורי, "בסופו של דבר זה גם היפה שבתל-אביב, אז למה שלא נשב באיזה מקום? אולי יעבור כאן עוד מעט גם שלמה שבא."
"לא, תודה." קטעה מירה. "אפי צריך לקום מחר מוקדם לעבודה – "
"בעצם, למה לא?" חיימסון התענג על מידת הקירבה שנהגה בו מירה, היא תפסה בזרועו ונשענה עליו, והתמלא תשוקה ילדותית-מעט למצות ככל האפשר את היום הטוב ביותר בחייו – מירה שלוקחת אותו עתה לדירתה, פיטמותיה הכהות וערוותה הגלוחה של מלי בצהריים, ופתאום גם שיחה תרבותית ובעלת-רמה עם אדם כערכו. אבל מירה התעקשה, ובקורט של יובש שמצוי תמיד בקולה –
"גם היית קצת חולה היום, אל תשכח!"
"שמע," אמר אוּרי, שהרגיש כי הגיעה השעה להיפרד, "אתה בכל זאת מוכר לי מאיזה מקום – "
חיימסון חייך. התשובות המדוייקות, הקולעות, לדניאל פאר.
"לא נפגשנו באיזו הרצאה?"
"לא. אולי מהטלוויזיה."
"רגע אתה ראית אותי?"
"לא. אתה אותי – "
"ב'כלבוטק'!" תקעה מירה בגאווה.
"חיימסון!" – כאילו רק עתה נקלט השם לראשונה, "אתה פיענחת את הקוד של קופסאות-השימורים – "
"נו, נו, לא צריך להגזים," חיימסון היה ברקיע השביעי וגם אמר לאורי, כמו בין חברים: "נדמה לי שיצא ספר חדש שלך בזמן האחרון?" – ואורי השיב: "שטויות. מה זה ספר חדש? ייאוש חדש נולד." ו –
מירה כבר החלה מושכת אותו, במופגן. ובבת-אחת הצטופפו כמה אוטובוסים שהרעישו ופלטו עשן מחניק. אורי בן עמי הבליע ברכת-שלום חטופה ומילמל 'להתראות', ואז זזו שני צעדים ללב המדרכה וכבר התפרדו והחלו נסחפים וצועדים לכיוונים שונים, בכוונה-ושלא-בכוונה.
"אולי נקנה גלידה באיזה מקום?" הציעה מירה.
"אנחנו אפילו יכולים לשבת באיזה מקום." הוא לא רצה שתחשוד בו שהוא קמצן.
"לא. רק גלידה." אמרה מירה.
ולאחר שקנה לה גלידה והם חלפו לאורך החלק הסואן והמואר-יותר של הרחוב, ואפילו אורי בן עמי ראה אותם – היתה למירה הרגשה שהוכרזו אירוסיהם באופן רשמי. והיא הלכה לצידו וליקקה את הגלידה הרכה שהתמזמזה על אצבעותיה, והתמלאה רחמים על עצמה ואמרה במחשבותיה – קיבינימאט, אם הוא בחור טוב ויש לו מה להציע, ולא סתם איזה שמוק, אז אני מוכנה להתחתן איתו, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בתקופה ארוכה, אם לא לתמיד – ללא סקס. סקס זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.
"כל אחד מאיתנו הוא מין דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הנה את, מורה-לספרות, אבל בטח יש לך גם צדדים אחרים – " העיז חיימסון ואמר.
הדבר הראשון שהיבהב במוחה – איה, הנבלה הזאת, בטח הסגירה אותי, עם תא-הדואר והפגישות.
אבל חיימסון רק התפלסף לתומו. ועד מהרה שוחחו דווקא על סולז'ניצין, שחיימסון קרא ספר שלו והתלהב, איזה כוח מוסרי! – ומירה פסלה: פשטני מדי, ארוך, ולפעמים משעמם, אפילו ברונובסקי חושב שסולז'ניצין לא שווה הרבה. עד שהגיעו לרחוב אוסישקין.
"עכשיו התור שלך לראות את הדירה שלי," הציעה מירה. "לא יזיק לנו לאכול משהו אחרי הדרך הארוכה ברגל."
"למה לא אמרת קודם?" נעלב חיימסון, "יכולנו להיכנס לאיזו מסעדה! – או לקחת מונית!"
"למה סתם לבזבז כסף?" אמרה מירה. "מה יש, אנחנו לא יכולים לאכול בבית? תשמור את זה להזדמנות אחרת חגיגית."
והם עלו בשתיקה, נתונים כל אחד במחשבותיו. הדירה מצאה חן בעיני חיימסון, שמצץ בחשאי סוכריה-נגד-צרבת. גם הספרים, ובייחוד התקליטים והקאסטות, שהיו מסודרים כחיילים בשורה והבטיחו שלל ביצועים מעולה. המוסיקה קישרה ביניהם מיד. מירה השמיעה את הקונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת בלה-מינור של שומאן עם מסטיסלב רוסטרופוביץ והתזמורת הסימפונית של לנינגראד בניצוח גינאדי רושזיקוואנסקי, והכינה כריכים עם גבינה, זיתים וקולה קרה. הם ישבו בחדר הגדול.
"אתה בסדר?" שאלה כשהבחינה כי מבטו נעשה מפוזר וסתום-קמעה.
"כן." השיב והיה חסר-מנוחה. ברור שצריך להיעשות ניסיון נוסף, וצריך להתחיל בו לפני שהשעה תהיה מאוחרת, אבל איך?
"תראה אפי," הסבירה לו מירה כאילו קראה את מחשבותיו, "אני לא נולדתי אתמול ואתה יכול להאמין לי שאני מבינה קצת בגברים. מישהי אחרת אולי לא היתה רוצה לראות אותך פעם שנייה, ואולי אני טיפשה שאני אומרת לך את זה, אבל אם יש לך בעיות במיטה, זאת לא בושה, אפשר לטפל בזה. זה קורה לעיתים די קרובות אצל אנשים כמוך – "
חיימסון שתק.
"אינטלקטואלים." המשיכה מירה את חוט-מחשבתה.
ואילו הוא הירהר כל אותה שעה במלי בזיאדה, שבזכותה בלבד הוא מצליח לשמור על השקט הנפשי שלו.
"על כל פנים," השתרעה מירה על ספתה כשהיא מרימה ברך ומגלה טפח מירכה, "אפשר תמיד לנסות עוד פעם, לא?"
"כן." השיב חיימסון ולא זז מכורסתו.
"אם אמשיך לשבת כך אני חושבת שאירדם עוד מעט."
אני לא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותי, הירהר, אבל אחרי שכבר ראינו זה את זה ערומים, הרי שאין לנו מה להתבייש, וחוץ מזה אצל נערות-הזוהר התל-אביביות מסוגה נהוג לעשות את זה מיד בהתחלה, אז מה אתה מחכה?
והוא חיכה.
"אתה רוצה שאני אציע את המיטה?" שאלה.
"רעיון טוב." אמר.
ושניהם קמו. מירה הזיזה שולחן ומשכה את המיטה התחתונה ופרשה סדינים על הספה-הכפולה והכינה משכב לשניהם. חיימסון הסתובב כמיותר, כשהוא מוצץ ולועס בינתיים סוכריה שנייה נגד-צרבת, רצה לעזור ובכל דבר הקדימה אותו מירה.
"מה זה שאתה לועס כל הזמן עד שהפה שלך לבן?" שאלה אותו.
"אני סובל מצרבת."
"למה שלא תלך לרופא? חוץ מפיז'מה של גבר נדמה לי שיש לי הכול." אמרה.
"אין דבר. לא קר."
היא השאירה מנורה קטנה דולקת בחדרון הסמוך. התפשטה, חיימסון עשה אף הוא כמוה ונכנסו יחד למיטה כאדם וחווה. מיד כשנגע בה הזדקפו בו אוניו המגורים ממאורעות היום, שרובו עבר עליו במנוחה ובבטלה, ומירה החלה מזדעזעת ומתייחמת מולו כדי להקל על ביאתו לתוכה. שניהם היו מרוכזים במתרחש בגופם כשני מתגוששים או לוליינים שמבצעים תרגיל מסובך. הם עזרו זה לזה כי ידעו שכישלון ייזקף לחובת שניהם כאחד.
בקור-רוח, בקור-רוח, – אמר חיימסון לעצמו. זאת הפעם השנייה היום, אתה ממש מקצועי. אתה יכול להחזיק אצלה עוד ועוד מבלי לגמור. שגֵעַ אותה. הראה לה איזה מין אימפוטנט אתה!
ומירה אכן החלה יוצאת מגדרה. חיימסון טמון בה כמבקש לקדוח אותה, ומשחק בשדיה וצובט בין אגודל ואצבע את פיטמותיה הארוכות, המתקשות, כמבקש לרדדן.
"חכה, חכה –" חירחרה-מעט לעומתו והתחננה והאוויר אוזל בה.
והוא חיכה. הגירוי הממושך גרם לו לחוש כאילו אברו התעבה עד להכאיב, וכמו הגלידה עליו איזו שיכבה נוספת, שאין בה רגישות יתירה. וכשהיה נדמה לו שהינה-הינה הוא קרוב לגמור, היה בכוונה מהרהר במשהו אחר כגון 'גוש אמונים' וגאולה כהן ואורי בן עמי ודניאל פאר והצורך לעצור את ההתנחלויות, ומירה רטובה ומפרפרת תחתיו, וככל שהוא אדיש כן הוא מצליח לשגע אותה ולהתנקם בה על העלבונות שהטיחה בו, כמוהו כטייס בכדור-פורח – ברצותו להתרומם הוא מטיל ארצה שקית-חול וברצותו לרדת הוא משחרר מעט גז מן הכדור. ואכן החלה מירה צועקת לעומתו ובוכה ומושכת אותו אליה ומכאיבה לו בידיה ומטלטלת ומרימה אותו בתנופת ירכיה. וכדי שלא לפגר אחריה העלה לפניו מיד את מלי בזיאדה השמנמנה וצרת-הפות וסיים בקול ענות תרועה וכשור נעקד בזרועותיה של מירה, שנרגעה רגע לפניו וכמעט נחנקה בזה, ועמדה בגבורה כנגד כובד-גופו שכמעט פילחה וּרְקַעַה.
ואז נותר רק בכייה החרישי לאחר כל קולות התרועה.
"מה יש?" שאל, עודנו מתנשם-קמעה, כחסר-אוויר.
"אף פעם זה לא היה לי כך," יבבה. "כבר חשבתי שאני לא-נורמאלית. אפי, אפי, אתה היחידי שהצליח להביא אותי..."
והחלה צוחקת בתוך בכייה. ומנשקת אותו. "איזה מזל היה לי שנתתי לך צ'אנס כזה!"
חיימסון הרבה לא הבין. אך גם למעט שהבין לא האמין ביותר. בחורה עם ניסיון כשלה – גילתה פתאום את אמריקה של הסיפוק-המיני דווקא בו! זו ודאי הצגה שמטרתה לעשות עליו רושם ולהחניף לו.
"שמע," אמרה, "אני חושבת שמחר אני לא אוכל לעמוד על הרגליים. זה נגע לי ממש בגרון."
וכשנרגעה, חזרה ממחוזות הבכי וההתמכרות אל מתן-הציונים –
"אני חושבת שהצרה איתך, אפי, היא שלמרות שאתה די מבוגר לא היה לך עד עכשיו הרבה ניסיון עם נשים. ויש לך מזל שפגשת אותי. תגיד תודה – עובדה שהשתפרת בצורה בלתי-רגילה לעומת הפעם הקודמת. אם תמשיך בקצב הזה – אני אצטרך לשמור עליך מפני החברות שלי, שלא תחטופנה אותך!"
"אפילו איה לא היתה מתנגדת!" פלט פתאום חיימסון. מחשבותיו המסוכסכות הותירוהו מגורה, כאילו עדיין לא בעל את מי שבאמת רצה בה. אילו איה ניצבה בזה הרגע מולו והושיטה לעברו את אחוריה הצחים – היה משחיל גם אותה, לעיני מירה המשתאה.
"נו, די, די, אל תתהלל," הרגיעה אותו מירה. "לך תתרחץ ואחר-כך נישן."
"להתרחץ?" התפלא.
"מה, אתה לא שוטף אותו אחרי כל פעם?"
"בטח," השיב חיימסון, כאילו דבר ממין זה מתארע אצלו מדי לילה-בלילו. וכך שטף את מבושיו בכיור שלה. ואחריו יצאה גם היא. הוא הבין שעליו להישאר לישון אצלה, אחרת תיעלב מאוד.
מירה חזרה ושכבה לצידו בכתונת-לילה. וכעבור רגעים אחדים קמה שוב.
"אם אתה עייף אתה יכול להירדם בינתיים, אפי. אני עוד מעט חוזרת. אבל זה יכול לקחת קצת זמן."
הוא לא הבין בדיוק. אך שמח שנשאר קצת לבד ויכול לשחרר בחשאי נפיחות אחדות שלוחצות בביטנו. ומירה – היא חגגה בחשאי יציאה מושלמת וחלקה, ממש נדירה, כאילו עירבלו היטב את מעיה וסכו אותם בשמן, ושבו לפעולתם התקינה. וכשחזרה למשכבם חשה עצמה קלה ומרחפת וטהורה כמלאך.
"אתה כבר ישן?"
"עוד לא."
"תראה, לא צריכים להחליט מיד, אבל חשבתי – "
"מה חשבת?"
"שאם נחליט להתחתן אז כדאי לפחות בהתחלה שאתה תעבור לגור כאן, ואת הדירה שלך נוכל להשכיר, בינתיים – "
"זה תלוי – " השיב חיימסון. מה, כבר לוותר על מלי בזיאדה, פילגשו? – כך כינה אות במחשבותיו. למה למהר? אדם רק עכשיו התחיל ליהנות מהחיים!
"תלוי במה?"
"אני צריך להתייעץ עם אימא שלי."
"אולי שאימא שלך תתייעץ עם אימא שלי," יעצה מירה. "ואנחנו נעשה מה שטוב לשנינו?"
"נראה – " אמר חיימסון.
"אז לילה טוב."
"לילה טוב."
מירה נרדמה לפניו והחלה נוחרת קצובות, ובשנתה נראתה לו גדולה וחיונית כאימו. החדר הזר איבד את ממשותו המעודנת והתרבותית, ורק דמותה הרכה והחטאה של מלי היבהבה במחשבותיו ככלות היום הארוך ביותר בחייו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא