(1981-1972)
כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

אָמוֹדַאי
מוקדש לראובן

אֵינִי אוֹהֵב לִשְׂחוֹת עַל הַשֶּׁטַח
אֲנִי אוֹהֵב מַעֲמַקִּים כְּחֻלִּים
צִלְלֵי-סְלָעִים יְרֻקִּים –
כּוֹכְבֵי-יָם
זָעִים
חוֹל קַרְקַע זַךְ
וּשְׁרָכִים מִתְפַּתְּלִים;
בְּרַק-סְנַפִּיר,
קַרְנֵי-שַׁבְּלוּל
זְהֻבִּים
צְדָפוֹת מְאִירוֹת
בְּאוֹר בֵּין שְׁמָשׁוֹת;
גַּם עֻמְקֵי צַמָּרוֹת
טְלוּלוֹת עַל הָאֲדָמָה –
אֹהַב
וּגְלִילֵי-עָנָן לְבָנִים
אֲפוֹרִים, שְׁחוֹרִים –
נֶעֱרָמִים
זֶה עַל זֶה,
טָסִים בָּרוּחַ –
מִפְרָשִׂים פְּרוּעִים
בּוֹלְעִים זֶה אֶת זֶה
רוֹעֲמִים וְעוֹבְרִים

1973

השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע,
"הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם" –*
זְאֵב בּוֹדֵד מְחַשְׁמֵל אֶרֶץ, מְחַבֵּר נְהָרוֹת.
אַחַר כָּךְ מִלְחָמוֹת, הֶרֶס, הֶסְכֵּמִים,
גַּן –
"אִי הַשָׁלוֹם".**
 
בַּיַּרְדֵּן הָרָגוּעַ בְּרֵכִיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת
בְּאִי-שֶׁקֶט,
רַצֵּי הַגַּלִּים נָעִים לְאָחוֹר–
רוּחַ קַלָּה,קְמָטִים עַל-פְנֵי הַמַּיִם.
לַהֲקַת קָנֶה מָצוּי מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר
מִתְנוֹעַעַת בְּמִקְצַב תְּפִלֶָּה.
 
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְעִים וָשֶׁבַע,
הַיַּרְדֵּן וְהַיַּרְמוּךְ יוֹצְאִים מֵעֵדֶן
כְּמִיָּמִים יָמִימָה,
 חַיָּל ***
רוֹצֵחַ
שֶׁבַע יְלָדוֹת –
נָטָלִי,  שִׁירי, נִירִית,  קֶרֶן,  יַעֲלָא,  
עֲדִי,  סִיוָן –

פְרָחִים עַל גַּבֵּי תְּלוּלִיּוֹת עָפָר,  כְּשִׁבְעַת צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת 
בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר –
עֵץ  כָּפוּף בָּאַנְדַּרְטָה ****
        הַשִּׁי"ן שְׁבוּרָה בַּמִּלָּה              
 שָׁלוֹם.

* פנחס רוטנברג הוא ״הזקן מנהריים", בשנים 1927-1932 הקים את תחנת הכוח כחלק ממפעל שנועד לנצל את נפילת מי הירדן והירמוך לצורך אספקת חשמל.  במלחמת העצמאות (1948) המקום נפל בידי הירדנים והעיראקים ונעזב.
 
** בהסכם השלום בין ירדן לישראל (1994) נקבע השם ״אִי השלום" – למקום המפגש בין הירמוך לירדן.

*** חייל ירדני ביצע טבח בילדות שבאו לבקר. שר המשפטים הירדני כינה אותו ״גיבור״ ולאחר כשנה הרוצח שוחרר.
 
**** אנדרטה בחולון לזכרן של הבנות. האמן משה צובל – 2012 יצר עץ כפוף ועליו המילה... שלום כזרוע אחת, האות ש... שבורה. הייתי שם  עם המדריך דני גספר ב"שביל המעיינות" בלימודיי המאוחרים ב"מכון אבשלום".
 

* מר שבעה באוקטובר – אילו נתניהו היה מנהיג... עזבו מנהיג. אילו נתניהו היה בן אדם, כבר לפני שנה ורבע הוא היה מגיע לניר עוז, לכפר עזה, לבארי, לנחל עוז, לחולית, לאתר הנובה, למשטרת שדרות; כורע ברך, מכה באגרופו על חזהו "על חטא" ומבקש מעם ישראל, מתושבי הנגב המערבי, מהנרצחים, מהחטופים, מהפצועים, מהעקורים סליחה ומחילה, על המחדל הנורא, שהוא אחראי לו, שהביא לאסון הנורא הזה. לאחר מכן הוא היה הולך לבית הנשיא ומודיע על התפטרותו. והוא היה מסתגר בביתו עד יומו האחרון עלי אדמות, ולא מציג עוד את פרצופו ברבים.
אך נתניהו, אדם ציני, אנטי מנהיג, עושה את ההיפך הגמור. הוא בורח מאחריות, מגלגל אותה כלפי מטה, מסמן שעירים לעזאזל, מפעיל תעשיית שקרים והסתה להמצאת עלילות דם נוראיות על צה"ל והשב"כ, מסכל את חקירת מחדלו ורותם את מנוסתו מוגת הלב מהאחריות ומהחקירה, להמשך ההסתה נגד מערכת המשפט והדה-לגיטימציה לשופטי ישראל.
אין ולא היה שני לנתניהו בתאוות השלטון החולנית שלו, ובמקביל הוא מתנער לחלוטין ממה שכרוך בשלטון – אחריות. הוא רוצה 100% שלטון (כולל שליטה על הרשות השופטת) עם 0% אחריות. תפיסת המנהיגות שלו, היא שהוא לא אחראי לשום כישלון, לכל כישלון יש לו שעירים לעזאזל, אבל אין אף שותף לאחריותו הבלעדית והמוחלטת על כל הצלחה.
הציניות והזחיחות שלו אפילו לא נסדקו ב-7 באוקטובר, אבל הוא ייזכר לדיראון עולם, עוד לדורות רבים, כמר 7 באוקטובר.

[אהוד: כנ"ל הסכלות המדהימה שלך בדיבוריך עליו, שהרי כידוע, כמו נתניהו – גם צ'רצ'יל, ולא היטלר – נזכר לדיראון עולם, עוד לדורות רבים].

* התמונה הרחבה – תחקיר צה"לי ללא חקירת הדרג המדיני הקובע את המדיניות, מקבל את ההחלטות ונושא באחריות, רלוונטי להבנת המחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל, שהביא ל-7 באוקטובר, כפי שתחקיר אוגדתי בלי לחקור את אחריות המטה הכללי ומעשיו, רלוונטי להבנת המחדל הצה"לי. יש לחקור את המחדל מהמסד ועד הטפחות, מהש"ג ועד ראש הממשלה. גם לש"ג יש אחריות. אחריותו של ראש הממשלה, כמדומני, קצת יותר גדולה.

* ליקוי תרבותי עמוק – ממצאי תחקיר צה"ל בכלל, ותחקיר המודיעין בפרט, מעידים על ליקוי תרבותי עמוק, מראש הממשלה ומטה, עד הדרגים הנמוכים בצה"ל, של סטגנציה מחשבתית, קיבעון תפיסתי וחשיבה עדרית.
ההתייחסויות לסימנים המקדימים, היתה התאמת העובדות לקונספציה. כמו אונס המפה בהתברברות בניווט. הנווט משכנע את עצמו שמה שהוא רואה בעיניים מתאים בערך למה שהוא ראה במפה, והנה זה כמעט ההר שאמור היה להיות קרוב לכאן וכך הוא הולך ומתברבר. צה"ל והדרג המדיני אימצו תרבות של אונס המפה.
יש צורך בשינוי תרבותי עמוק בצה"ל – שינוי לתרבות של סיעור מוחות, של חופש מחשבה, של עידוד ביקורת של פקודים על מפקדיהם, של הטלת ספק, של פתיחות לדעות אחרות ולביקורת. יש להנחיל את התרבות הזאת מקורס מ"כים ועד המכללה לביטחון לאומי, בכל הדרגים ובכל הקורסים הפיקודיים. זה לא פשוט בארגון היררכי כל כך כמו הצבא, אבל זה הכרח קיומי. השאלה היא, איך מי שהתחנכו על תרבות הקיבעון יחוללו את השינוי התרבותי. זה לא פשוט, אבל אין לנו צה"ל אחר. כן, אותו צה"ל חייב לעבור שינוי תרבותי עמוק. אבל איך זה יקרה, כאשר שר הביטחון הנוכחי מנסה להנחית תרבות של התיישרות עם הקו שלו, שכידוע הוא ממש לא שלו. הוא נותן דוגמה אישית של התיישרות מתוך התבטלות בפני השררה. אז איך יתחולל השינוי?

* ערוכים למתקפת פתע – המחדל המודיעיני והקיבעון הקונספטואלי הביאו להפתעה הטוטלית ב-7 באוקטובר. אלה מחדלים חמורים מאוד. מחדל נוסף, הוא שצה"ל לא היה ערוך למתקפת פתע.
אין צבא בעולם שלא הופתע וגם אנו כבר הופתענו. צה"ל צריך להיות ערוך למתן מענה מהיר להפתעה, ולא התאוששות איטית של שעות. חיל האוויר חייב להיות ערוך לפעולה מיידית במתקפת פתע.
לקח הכרחי וחשוב הוא ההגנה המרחבית, כלומר כוח צבאי חזק ומאומן המבוסס על אזרחים חמושים, תושבי הספר – מחלקות הגנה גדולות וחמושות היטב בנשק אישי ומחלקתי (כלומר שדרוג כמותי וחימושי דרמטי של כיתות הכוננות) בכל יישוב בקווי העימות, וחטיבות אזוריות של תושבי האזור, שתפעלנה במתכונת של צק"ח (צוות קרב חטיבתי), הכולל כוחות חי"ר, שיריון והנדסה. במתקפת פתע, כל מערך ההגנה המרחבית יוקפץ מיד. כל הלוחמים ייצאו חמושים מבתיהם ויצאו לבלום את האוייב, ולאפשר לשאר צה"ל להתארגן.
וכמובן, ישראל צריכה להיות ערוכה לאפשרות של מתקפת פתע, בכך שתתבסס על גבולות בני הגנה. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל.

* שתי ועדות חקירה – יש להקים שתי ועדות חקירה ממלכתיות. האחת על המחדל הביטחוני. השניה על המחדל האזרחי – הכשל המוחלט בטיפול במפונים ובשיקום והתקומה של יישובי הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון.

* הברקה גאונית – הואטורי [מי זה? – אב"ע] הוא גאון ידוע, שלא ייתן לשבוע לחלוף בלי שיפגין את חוכמתו הרבה.
ההברקה הגאונית האחרונה – הוא בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט... אמריקאי.
גאון, כבר אמרנו?
בינתיים, עד שהוועדה תפרסם את מסקנותיה, אני מציע למנות ראש ממשלה אמריקאי.

* תוכנית ישראלית – רעיונות טראמפ (זו אינה תוכנית) אינם טרנספר. טרנספר הוא גירוש בכוח של אוכלוסייה (כפי שהיה בגוש קטיף, לדוגמה). טרנספר הוא זיהום מוסרי. טראמפ אינו מדבר על טרנספר, אלא על הגירה מרצון. אין בכך שום בעיה מוסרית. אם זה יקרה, זה יהיה מצוין לישראל, שכבר 77 שנים סובלת מתגרת ידם של העזתים, בין כשהיו תחת שלטון מצרים, ישראל, ערפאת או חמאס.
הבעייה בתוכנית טראמפ היא שההיתכנות שלה שואפת לאפס. הפלשתינאים לא ילכו. גם כאלה שבאופן פרטי היו שמחים לעזוב, לא יעזבו מרגע שהנושא היה לסוגייה פוליטית-לאומית, ועזיבה תתויג כבגידה. גם הסיכוי שירדן ומצרים תסכמנה לקלוט אותם שואף לאפס. מלך ירדן אמר שהוא מוכן לקלוט 2,000 ילדים יתומים. אלה בערך סדרי הגודל שניתן לצפות להם.
החשיבות שברעיונות טראמפ, היא האמירה הברורה והחד-משמעית שהפלשתינאים הם הבעייה. לא ישראל, לא "אקיבוש", לא ה"מצור", שלא היה ולא נברא. הם הבעייה. ושם צריך להיות הפתרון.
בינתיים מצרים מגבשת תוכנית שעתידה להיות תוכנית כלל ערבית, שלכאורה היא נענית לתביעה הישראלית המרכזית – סילוק חמאס מהשלטון. הנה, הם מציעים שלטון פלשתינאי, שקשור לרש"פ, אך ללא חמאס. אבל הם אינם מציעים את פירוק חמאס מנשקו ואת פירוז הרצועה. למעשה, הם מציעים את מודל חיזבאללה בלבנון – הוא לא בשלטון אך הוא הכוח החזק והמאיים. זו תוכנית חמורה שיש לדחותה על הסף.
קשה לישראל לדחות בפומבי את הצעת טראמפ, אך כיוון שהיא אינה מעשית, יש להכין תוכנית מגירה המשרתת את האינטרסים של ישראל, לא להציג אותה כעת בפומבי, אך להציג אותה באופן בלתי רשמי לארה"ב.
בינתיים ראש האופוזיציה לפיד יזם הצעה, שעל פיה מצרים תשלוט ברצועה במשך 15 שנים, תמורת מחיקת חובותיה לארה"ב. גם זו הצעה גרועה. המרכיב המרכזי שחייב להיות ביום שאחרי, הוא חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. אם מצרים תשלוט בעזה, ישראל לא תוכל לפעול. מי יפעל נגד הטרור? מצרים? ראינו אותה בשליטה על ציר פילדלפי ומעבר רפיח. לא, תודה.
כפי שאני טוען מאז תחילת המלחמה, הפתרון הרע במיעוטו הוא שליטה אזרחית של רש"פ על רוב הרצועה, עם חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון, אחרי מיטוט חמאס. למה "על רוב הרצועה"? כי עלינו לגבות מעזה מחיר טריטוריאלי.

* מחליפים פנטזיה בפנטזיה – אנו משלמים עד היום את מחיר הפנטזיה שבה היינו שבויים – פנטזיית המזרח התיכון החדש, השלום הנוצץ העומד ארוז בחבילה נאה מולנו, הושט היד וגע בה, אם "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן..." והנה אנו ממירים אותה בפנזטיה חדשה – דוד דונלד יעשה הוקוס פוקוס ואופס, כל הערבים ייעלמו ויהיה טוב הו יהיה טוב כן...
קל לברוח מהתמודדות עם המציאות הקשה לעבר פנטזיות. פעם פנטזיית עזה כסינגפור של המזה"ת ופעם פנטזיית עזה כריביירה של המזה"ת. פתרונות אינסטנט המנותקים מן המציאות. המציאות היא שהערבים כאן ולא ילכו לשום מקום, והם לא עומדים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. בריחה מהמציאות הזאת לא תשנה אותה. זו סוג של התמכרות לסמי הזיה.

* פרס ישראל לאבו מאזן – רצועת עזה היא מדינה פלשתינאית מאז 1994. ב-1994 ישראל נסוגה מ-90% ממנה בהסכם אוסלו. זו לא היתה אוטונומיה אלא מדינה. מדינה היא ארגון שיש לו מונופול על הנשק ועל הזכות לנקוט באלימות. כזו היא רצועת עזה. בהתנתקות, 2005, הורחבו שטחי המדינה הפלשתינאית ל-100% מהשטח. כל יישובינו נעקרו, כי ברור שבמדינה פלשתינאית לא יכול להיות מיעוט יהודי, כפי שיש מיעוט ערבי במדינת ישראל. במדינה פלשתינאית היהודים יירצחו. שלושים שנות המדינה הפלשתינאית ברצועת עזה היו שלושים שנות טרור, פיגועים, רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, הצתת שדות, "סבבים" וכד'. המדינה הפלשתינאית, שנועדה להיות "סינגפור של המזה"ת" בפי פרס, הגשימה את תמצית מהות קיומה ב-7 באוקטובר.
ב-1994 הוקמה מדינה פלשתינאית גם ביריחו. ב-1995-6 היא הורחבה על כל שטחי A ו-B וב-1997 צורפה אליה גם חברון. המדינה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היתה מדינה אחת, שנשיאה הוא רב המרצחים יאסר ערפאת. עיקר מהותה של המדינה, שקמה כחלק מתוכנית השלבים של אש"ף להשמדת ישראל, התמצתה בגלי הטרור הקשים ביותר מראשית הסכסוך ועד 7 באוקטובר, שבהם נטבחו כ-1,500 ישראלים בפיגועי התאבדות באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים ומלונות.
ב-2002 יצאה ישראל ל"חומת מגן", מוטטה את תשתיות הטרור ביו"ש ומאז צה"ל וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה בשטחי הרש"פ (גם אם לא תמיד מממשים את חופש הפעולה באסרטיביות הראויה) ובכך השליטה הביטחונית ברש"פ היא בעיקר של ישראל. בכך, הרש"פ חדלה להיות מדינה, והיתה לסוג של אוטונומיה. "חומת מגן" אמורה היתה להתבצע גם ברצועת עזה, אך בוטלה ברגע האחרון. רצועת עזה נשארה מדינה עצמאית. תחילה בהנהגת הפת"ח עד שחמאס השתלט עליה.
למדנו על בשרנו בעזה וביו"ש מה משמעות קיומה של מדינה פלשתינאית עצמאית. מדינה פלשתינאית עצמאית = 7 באוקטובר. ואם תקום מדינה פלשתינאית ביו"ש, בקווי 4.6.67, גוש דן וריכוזי האוכלוסייה הצפופים בישראל יהיו "עוטף המדינה הפלשתינאית". כשיבוא משם 7 באוקטובר, לא אלפים ייטבחו אלא עשרות אלפים. המרחק מגבול עזה לאופקים, שעד אליו הגיעו המחבלים, גדול פי יותר מ-1.5 מרוחב המדינה במקומות מסוימים, אם ניסוג לקווי 67'. מדינה פלשתינאית היא איום קיומי ממשי על מדינת ישראל.
בראיון לסרט הדוקומנטרי "ישראל והפלסטינים – הדרך ל-7 באוקטובר", כך מדווח y-net, העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם אולמרט, התרברב בהצעותיו המופקרות לאבו-מאזן והציג בגאווה את מפת המדינה הפלשתינאית שהציע לו. הוא הציע מדינה בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים. הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר, תמורת כבשת הרש של כ-4% מהשטח ביו"ש, שיש עליו אוכלוסייה ישראלית צפופה שיישאר בידי ישראל, הוא "יפצה" את המדינה הפלשתינאית בשטח זהה בגודלו במדינת ישראל הריבונית.
אבו מאזן, בדומה לערפאת שדחה הצעה דומה אך קצת פחות קיצונית של אהוד ברק, דחה על הסף את ההצעה המופקרת. בלי מימוש תביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, אין על מה לדבר. אגב, אולמרט הסכים גם ל"שיבה" מסוימת, "סמלית", אך בכך נתן לה לגיטימציה. מזל שאבו מאזן לא מימש את תכנית השלבים בנכונות לקבל את הצעתו המופקרת של אולמרט. אילו הסכים לה, חלילה, היה זה איום על קיומה של ישראל. על כך, אני מציע להעניק לאבו מאזן את פרס ישראל על מפעל חיים.

* מבוא לטבח הבא – נרטיב ששמענו רבות בימים האחרונים, אומר ש"לא החזרנו את החטופים בחיים כי העדפנו מלחמת נקמה".
זו משמעות הנרטיב: ב-7 באוקטובר נחטפו ישראלים לעזה. בפני ישראל עמדו שתי אפשרויות – להחזיר אותם או להיכנע לתאוות נקם ולצאת למלחמת נקמה.
מאז מלחמת שלום הגליל, מופץ האתוס של "מלחמת ברירה", שלפיו כל מלחמה שבה לא הותקפנו בפועל, ולא היתה לנו ברירה אלא להגן על קיומנו, היא מלחמת ברירה, ומלחמה כזו אינה לגיטימית, היא בלתי מוסרית ובלתי צודקת. האתוס הזה הולבש גם על מלחמה שאין יותר מלחמת "אין ברירה" ממנה, גם על פי האתוס עצמו – "חרבות ברזל". ואם "בחרנו בנקמה", הרי שזו מלחמת לא צודקת, פוליטית, מושחתת, למען אינטרס פרטי וכו'.
אין זו מלחמת נקם. זו מלחמת קיום. זו המלחמה על עצם קיומה ושלומה של מדינת ישראל, ועל חייהם, שלומם וביטחונם של אזרחיה. אין ולא יכולה להיות מלחמה צודקת והכרחית יותר ממנה.
אפשר למתוח ביקורת על האופן שבו התנהלה ומתנהלת המלחמה. אני מותח ביקורת כזו מתחילתה. אני מאמין שבדרך אחרת יכולנו מזמן להשיג את כל היעדים, הן מיטוט חמאס והן החזרת החטופים. אבל יש הבדל בין מחלוקת על אופן ניהול המלחמה, לבין הטלת דופי במהותה, בהכרחיותה ולבטח בלגיטימיות שלה.
המלחמה הזו היא תוצאה של מחדל. המחדל הגדול הוא ההתמכרות לשקט, שבעטיה איפשרנו לאויב הטרוריסטי הרצחני להתחזק ולהתעצם, הקרנו לו שאנו מורתעים והתוצאה היתה 7 באוקטובר. זאת, במקום יוזמה התקפית תמידית שלנו ומתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס לפני שיטבח, כלומר לפני שתהיה בכלל סיבה לנקמה. אלה שמטיפים נגד "מלחמת הנקמה" היו הראשונים לצאת נגד המלחמה, שהיתה מונעת את הטבח ואת החטיפה ההמונית. ואלה שמטיפים היום נגד המלחמה, נאבקים נגד מלחמה שמטרתה להבטיח שלא יהיו עוד טבח וחטיפה.
לא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים, אך החזרת החטופים אינה הניצחון. בלי הכרעת חמאס ומיטוטו – יהיה זה ניצחון הטבח והמבוא למעשי הטבח והחטיפה הבאים.

* העיתוי הנכון להפרת ההסכם – שליטה ישראלית על ציר פילדלפי חיונית מאוד לביטחון ישראל. אסור לוותר עליה. על ישראל לשלוט בציר פילדלפי מורחב, ואף להחיל עליו את ריבונותה.
אולם כעת חייבים להשלים את עסקת החטופים ולהחזיר אותם הביתה, בטרם יהיה מאוחר. לאחר מכן נחזור למלחמה, מלחמת בזק להכרעת חמאס. בעקבות המלחמה הזו, נעביר חלק מאדמות עזה לידי ישראל, ובראש ובראשונה את ציר פילדלפי מורחב.
ולאלה שמשיבים לי, כל אימת שאני כותב על כך, שלא נוכל לעשות כן, כי תהיה זו הפרת ההסכם – הנה, אם ישראל לא תיסוג ביום ה-42 לעסקת החטופים מהציר, גם זו הפרת הסכם. אין שום דופי בהפרת הסכם עם ארגון טרור, שנחתם תחת סחיטה. והנה, יש לנו גיבוי אמריקאי לצעד הזה.
למה להפר את ההסכם היום ולאבד את החטופים, ולא להשיב את החטופים ולהפר את ההסכם, בגיבוי ארה"ב, לאחר שובם הביתה?

* כוסף החיים – בכתביו של הסופר יוסף חיים ברנר מופיע פעמים רבות ביטוי מקסים, שאיני יודע אם הוא חידש אותו, אך לצערי הוא לא קנה שבת בשפה העברית – כוסף החיים. כוסף, מהמילה כיסופים, כביטוי לתשוקה עליונה לחיים, היאחזות בחיים בכל מחיר. חשבתי על המונח הזה כשצפיתי בראיון עם אלי שרעבי, בתוכנית "עובדה". הוא עצמו השתמש במושג "הישרדות". אך יצר ההישרדות משותף לכל בעלי החיים. ומה ששרעבי סיפר הוא הרבה הרבה יותר גבוה מהישרדות לשמה. זו היאחזות בחיים, אך לא רק ב"האם לחיות", אלא גם ב"איך לחיות". החלוקה השווה בין ארבעה חטופים בקמצוץ האוכל שקיבלו, בתנאי רעב קשים כל כך, היא מותר האדם מן הבהמה. כאשר אלון אהל נותן כדור אקמול שכמס לעת מצוקה לאלי שרעבי לאחר שהוכה קשות ושוביו מנעו ממנו תרופה, זה מותר האדם מן הבהמה. כאשר בתנאי השבי הנוראיים, בתנאי הרעב והסבל, אלי שרעבי "אימץ" את אלון והיה לו למעין אב רוחני ומנטור ודאג לו לאורך למעלה משנה וצייד אותו בתובנות לחיים שאולי בזכותם יוכל להתמודד גם כעת, כשנותר לבד, זה הרבה מעבר ליצר הישרדות. אדם שבמשך שנה וחצי היה אזוק ברגליו, הורעב והידרדר למשקל של 44 ק"ג, סבל מהתעללויות פיזיות ונפשיות קשות וממכות אכזריות ששברו את צלעותיו, הורעב – ומאז סיפורי השואה מעולם לא נתקלתי בתיאור כה מסמר שיער של חוויית הרעב, וברגע שיצא לחופשי התבשר שאשתו ובנותיו נרצחו, זמן קצר אחרי שהתבשר על רצח אחיו בשבי, והוא מצהיר בביטחון שהוא עוד יהיה מאושר, מגלם את המושג כוסף החיים. ומי שזמן קצר כל כך אחרי שחרורו, ובניגוד להמלצות הפסיכולוגים, יושב מול המצלמה ופותח הכול ומשתף בגיהינום שחווה, מתוך תקווה שדבריו יזיזו משהו בקרב מקבלי ההחלטות ויביאו אותם לשחרר את יתר החטופים, הוא אדם המחויב לא רק לעצם החיים, אלא לחיים של טעם, המבוססים על מחויבות, מוסר וערכים.
הריאיון עם שרעבי היה מצמרר ומבעית, בשל גילויי הסבל והרוע שהוצגו בו, אך לא פחות מכך – מעורר השראה.

* מן המצר קראתי יה – אלי שרעבי סיפר בראיון, על התקרבותו לדת ולמסורת בתקופת שביו. מדי בוקר, מן היום הראשון, אמר קריאת שמע. קידש בערב שבת ושר "אשת חיל מי ימצא". אלה אינם דברים שנהג לעשות קודם לכן. סיפורים דומים אנו שומעים מפדויי שבי רבים.
איך להסביר זאת?
ההסבר הראשוני, הוא הצורך של אדם במצוקה להיאחז באמונה, במשהו מיסטי, בכוח עליון. מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. זה צורך הישרדותי. לכן האדם ברא את אלוהים.
אבל יש לכך צד שני. האמונה בהשגחה פרטית מעוררת שאלות אמוניות קשות. אם אלוהים מלווה אותי ושומר עליי, למה אני חטוף במנהרות הגיהינום הללו? ואיפה היה אלוהים בשבעה באוקטובר? ומה חטאו הילדים שנרצחו?
ההסבר שלי הוא ממקום אחר (בנוסף לצורך להיאחז באמונה, שאף שאינו מדבר אליי, אני בהחלט מבין אותו) – הרצון של אותם אנשים לבחור מחדש ביהדותם. הם הותקפו בשל היותם יהודים, ומצאו את עצמם בצומת הכרעה האם לברוח מיהדותם או לבחור בה. והם בחרו בה. אולי הרגישו בעומק לבם, שיש משהו מיוחד בעם הזה, שנציגי הרוע המוחלט שונאים אותו כל כך. היטלר הסביר את שנאתו לעם היהודי, בכך שזה העם שהמציא את המוסר. אל מול הרוע המוחלט, בחירתם המוחדשת ביהדות היא בחירה בטוב.
החיבור שלהם ליהדותם, מחבר אותם לשפה היהודית, לתרבות היהודית, עם או בלי קשר לאלוהים.
סיפור אישי. בשבת הראשונה שבה בני עמוס יצא מעזה במלחמה, הוא סיפר לי שערב קודם היה דו"צ עם יחידה אחרת, ואלמלא מהר מאוד מישהו התעשת וחדל את הירי, היה כאן מרחץ דמים הדדי. בנס, איש לא נפגע. מיד שלפתי את ברכת הגומל, נתתי לו והוא אמר על המקום.
האם הוא ואני באמת מאמינים באותה השגחה עליונה שלה אנו מודים בברכה? בעיניי, זה לא רלוונטי. כשנחלצים מצרה, יש רצון וצורך להודות. באיזו שפה? בשפה היהודית שלנו. מתוך התרבות שלנו.

* בן גביר פוגע בשלום החטופים – אלי שרעבי סיפר איך בעקבות ההרעה בתנאי המחבלים האסירים וההתהדרות של ראש הכנופייה בכך, פגעו בהם המחבלים, הגבירו את התעללותם בהם והרעו את תנאיהם, האיומים ונוראים גם כך. האובססיה של בן גביר לתנאי האסירים חולנית בפני עצמה, אבל העובדה שלא אכפת לו שיפגעו באחינו במנהרות, העיקר שהוא יוכל להתהדר בפני האספסוף בכך שפגע במחבלים האסירים, מעידה על איכותו האנושית הירודה. וזה לא שהוא לא ידע. הוא ידע גם ידע. הוא קיבל על כך מידע מודיעיני. אבל מה אכפת לו? העיקר שיוכל לספר לחבר'ה. טינופת.

* המעריצים הסמויים של נתניהו – קראתי את תוכניתו של יאיר גולן לרצועת עזה, ומה שבלט בה לעיניי, יותר ממה שיש בה, הוא מה שאין בה. אין בה מדינה פלשתינאית. לא רמז למדינה פלשתינאית. גם לא אופק רחוק של מדינה פלשתינאית. אגב, שמעתי אותו לא פעם מבטא התנגדות נחרצת לנסיגה מהגולן, ובמהלך המלחמה הוא קרא להקמת רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון ותמך בפעולות ישראל במזרח הגולן לאחר נפילת משטר אסד. בעמדותיו, מחזיר גולן את השמאל הציוני לעמדות מרכז שפויות, כפי שהיו עד לפני כשלושים שנה.
הדבר המעניין, הוא שהולכת וגדלה עדת מעריציו של יאיר גולן, ומיהם? בדיוק אלה שגם אחרי 7 באוקטובר מלהגים את סיסמאות המדינה הפלשתינאית, חובבי הנסיגות למיניהם.
מה הם מוצאים ביאיר גולן? מדוע הם מכתירים את מי שדרכו שונה מדרכם ושהוא למעשה יגרום לכך שלדרכם לא יהיה כל ייצוג פוליטי?
הסיבה לכך היא הלוחמנות הקיצונית וחסרת האחריות שלו. דיבוריו על מרי אזרחי, תמיכתו בסרבנות, ההשוואות הנואלות ל"תהליכים", ביטויי השנאה לציונים הדתיים. סוף סוף מישהו, שאולי אינו מבטא את מה שהמוח שלהם אומר, אבל מבטא את מה שהבטן שלהם דורשת.
הוא עונה על סנטימנט שהם כמהים לו – מנהיג לוחמני, עם "קילר אינסטינקט", עם סכין בין השיניים. בעצם, הוא מגלם את הערצתם הסמויה לנתניהו. מי יש לנו? גנץ הלמלם? הרצוג החנון? לפיד הרופס? מה הפלא שביבי ככה מקרקס אותנו. אנחנו צריכים ביבי משלנו.
יאיר גולן עונה על הסנטימנט הזה. הבעייה היא, שאם האלטרנטיבה לביבי תהיה ביבי, לא חשוב מי ינצח, מדינת ישראל תפסיד.

* מי האנרכיסט – סיעת העבודה בכנסת הגישה בקשה לאשר את שינוי שמה ל"הדמוקרטים". מאז ומתמיד, הדיון על אישור מעין אלה היה טכני, והבקשות אושרו, מתוך כבוד לאופן שבו סיעה בוחרת להגדיר את עצמה. והפעם, הקואליציה האוטומטית, כהרגלה בקודש, רומסת כל מסורת ובועטת בכל סממן ממלכתי. והיא החליטה לנצל לרעה את הרוב האוטומטי כדי לסכל את הבקשה. התירוץ האינפנטילי והמרושע הוא ששמה של המפלגה אינו הולם אותה.
ומי אמרו זאת? נציגי מפלגה שקוראים לה הליכוד, אך כל מהותה, כל ישותה בשנים האחרונות – פירוד, קיטוב, שנאה, הסתה, קונספירציות, הפרד ומשול. ליכוד עאלק.
"אתם לא דמוקרטים אלא אנרכיסטים," הפטיר אחד הליצנים. היש אנרכיה יותר משר משפטים (!) שבעזות מצח מכריז שהוא אינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון ומחרים אותו? היש אנרכיה יותר מראש ממשלה שלא מעיף את שר המשפטים ברגע שעשה את הפוטש הזה?

* כושר עמידה של מנהיג אמת – כשפוטין, הדיקטטור המגלומן, פלש לאוקראינה, הוא ציפה לטיול קצר, אך מצא מולו עם נחוש, קשה עורף, עם מנהיג לאומי בעל כושר עמידה יוצא דופן, שלא נכנע ולא התכופף ועמד עמידה איתנה מול התוקפן. עכשיו הוא צריך להתמודד גם עם צ'מברליין האמריקאי שבגד בו ותקע סכין בגבו. אני מאמין שהוא ימשיך לעמוד איתן ולדבוק באינטרסים הלאומיים של ארצו. הוא יחזיק מעמד, עמו יהיה איתו, הוא ישלם מחירים, אך הוא ינצח. הצדק ינצח.
ועלינו להיות מוכנים לאפשרות שטראמפ יבגוד גם בנו, בשל אינטרסים עסקיים עם קטאר או סעודיה. ולנו, כידוע, אין זלנסקי.

* מינכן 2025 – בוועידת מינכן 1938 דנו בריטניה וצרפת עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית על "שלום" – כלומר על דרישתו של היטלר להעברת חבל הסודטים מידי צ'כוסלובקיה לגרמניה. ומי לא הוזמן לפיסגה? צ'כוסלובקיה. דרישתו של היטלר נענתה, צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, חזר לארצו והצהיר בפני עמו המשולהב שהוא הביא "שלום בדורנו". את ההמשך אנו יודעים.
כעת ארה"ב מנהלת עם רוסיה מו"מ לשלום באוקראינה. ומי אינו מוזמן לשיחות? אוקראינה. "שלום" מעל הראש של אוקראינה היה פסול, גם אילו ארה"ב הייתה נוהגת כפטרון של אוקראינה וכמייצגת האינטרסים שלה. קל וחומר, כאשר טראמפ מתייצב לצד התוקפן הרוסי, הדיקטטור פוטין, ועושה הכול כדי להשפיל את זלנסקי ואת אוקראינה.
לא היתה בגידה כזאת מאז מינכן.

* הלקח החימושי – אחת הבעיות הקשות שבלטו במלחמת "חרבות ברזל" היא בעיית התלות החימושית שלנו בארה"ב. ישראל, מדינה המוקפת אויבים החותרים להשמידה, חייבת להיות מסוגלת למערכה רב זירתית, עם מלאי תחמושת המאפשר זאת. ממשל ביידן ניצל את התלות החימושית של ישראל ואת חולשתו ורפיסותו של נתניהו, כדי לאלץ את ישראל, באמצעות החימוש, להיענות לתכתיביו ה"הומניטריים", ששימרו את יכולת העמידה של חמאס, האריכו את המלחמה ואת סבל החטופים ומנעו הכרעה.
ממשל טראמפ הפשיר את כל המגבלות, אבל אסור לנו להסתחרר. אמנם ממשל טראמפ, בקדנציה הראשונה ולפחות בתחילת השנייה, הוא הידידותי ביותר לישראל מעולם, אבל בוגדנות היא אופי, ומי שמכר את אוקראינה ובגד בה, ועכשיו מאיים לעצור את משלוחי הנשק אליה, עלול לעשות זאת גם לנו.
אחד הלקחים של המלחמה, הוא חיזוק התעשיות הביטחוניות, וחתירה לעצמאות חימושית.

* ביד הלשון: ממצמץ בכל הגוף – יעקב אילון התייחס בגל"צ לבגידה האמריקאית באוקראינה, ואמר שזלנסקי, העושה את דרכו לארה"ב, כבר "ממצמץ בכל הגוף כמו שאומרים במערכון של הגשש החיוור."
אילון שגה במבחן הבקיאות במקורות ישראל. הביטוי הזה מופיע במערכון, אך לא של "הגשש החיוור" אלא של אורי זוהר ותיקי דיין: "הנישואין כמוסד סגור", שאותו כתב יוסי בנאי, מי שכתב גם את רוב המערכונים של "הגשש".
תיקי דיין ("יוכבד"): "למה אתה ממצמץ בעיניים?"
אורי זוהר ("זרובבל"): "אני לא ממצמץ בעיניים, אני ממצמץ כבר בכל הגוף. אני ממוצמץ."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

זֶה שׂוֹרֵד כְּשֶׁחוֹלֵץ מְשׁוֹטֵי גַּפַּיִם
מִשְׁתַּחְרֵר מִן הַצִּנּוֹרוֹת,
קוֹרֵא סְפָרִים,
מַשְׁכִּיחַ עַצְמוֹ
בֵּין לַהֲבֵי מִּלִּים.
זֶה בּוֹרֵחַ אֶל הַקּוֹלְנוֹעַ
כְּמוֹ טוֹם מִ"בֵּיבַר הַזְּכוּכִית".
אַחֵר בִּפְתִירַת תַּשְׁבְּצִים.
אָמָּן בִּמְשִׁיכַת מִכְחוֹל,
מְּשׁוֹרֵר לְהַצִּיל עוֹד שִׁיר
מִלִּים שֶׁיַּעֲנִיקוּ עֵרֶךְ לְיָמָיו.

זֶה מִתְנַדֵּב לְמַעַן אֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים
אֶת כְּאֵבָם וְהַמָּוֶת עַל שִׂפְתֵיהֶם
וּבְלִבָּם.
זֶה אֶל הַסַּם הַמְּשַׁחְרֵר.
יֵשׁ מוֹצֵא נֶחָמָה בִּשְׂפַת יָם
מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל.
אַחֵר מְטַיֵּל, סוֹפֵר חֲסִידוֹת עִם בּוֹאָן.
תּוֹהֶה בַּגַּנִּים,
מַבִּיט בְּזוֹנוֹת הַלַּיְלָה הַמִּתְנַצְּחוֹת עִם גּוֹרָלָן –
גּוֹרָלוֹ.
יֵשׁ וְיִפְנֶה אָדָם אֶל טִפּוּלֵי גּוּף,
סַדְנָאוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת וּמְגַלְגְּלוֹת.
וְזֶה נוֹשֵׂא תְּפִלָּה, לְמַעֲנוֹ
לְמַעַן חֲלוֹמוֹ
לְמַעַן יִסּוּרֵינוּ.

כְּשֶׁבְּלַיְלָה הַקַּשּׁוּב כַּנְפֵי הַתְּרִיס
דְּרוּכוֹת עַצְבוּת.
מְנַסֶּה לִכְבֹּשׁ נְשִׁימָה
לְשַׁחְרֵר פְּקַעִיּוֹת יָגוֹן,
לִנְשֹׁם אֲוִיר צַח מֵאֶדֶן
הַתְּהוֹם.
אִישׁ אִישׁ בְּדַרְכּוֹ
כְּדַרְכּוֹ.

פרק שמיני
חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

אותה שנה החליטו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע לשים קץ לתעלולי הריסוק והנישוק של הזוג גולדשטיק.
חוץ מדוד אלכס היו לי שתי דודות שמתו שנים לפני שנולדתי, ציפורה ובת-שבע שמותיהן, ודודה חיה בשם יעל, זאת אומרת, יעל דודתי עוד חיתה בחיים.
"ה'תכשיט' [במילעיל] יצא מכלל שליטה!" אמר דודי לאבי. "צריך לעשות סדר במושבה! חבל שבימינו כבר אי אפשר להשתמש בשוט של אבא!"
הוא התכוון לשוט שבו הצליף סבא (או אולי רק איים שיצליף) באיכרים שסירבו לעבוד בשנת השמיטה השנייה לייסודה של המושבה. האיכרים קיוו לחיות כל אותה שנה "עלא חשב [בשי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.
"צריך למצוא מישהו שיוכל להתגבר על לחיצת-היד של יוסקה-דרעק," אמר אבי לדודי.
"מי?" שאל דודי.
"רק עלי, עלי בן ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, ביפו."
"ומי יתגבר על פרלה, סניוריטה פצ'וס, אשתו של הדרעק?"
"עזרא קובלמן, אם יתחפש לאישה כמו קופל אביו, שהיה מתחפש לאסתר המלכה בהצגת-פורים בשנים הראשונות למושבה."

אכן, חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.
אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.
איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג'יסור בשסמן, הוא יענקב גאלצ'אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.
מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הרג'יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ'אלאך.
בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כשרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מנסיונו הדראמאטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.
יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.
לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.
העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.
במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.
פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.
לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.
העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.
כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:
"אה, אה, אה – – – "
העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"
ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.
עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.
תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –
מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.
ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

הכל היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.
וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:
"שורו, הביטו, קונסולאטים,
 איש החצר הופיע!"
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.
היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.
את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.
איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי
את מחלצותייך לבשי,
וביפי פנייך הזעירים
שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את, יא אוחתי!
ענה תעני: שבט בנימין משפחתי.
אסתר משבט בנימין,
והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.

למוחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.
לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג'יסור שלו:
"הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – א-פורץ! – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו... הקשיבי מוישבה – – א-פורץ! – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל'ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – א-פורץ גם לכבודה! – ומידי היאניצ'ארים עקומי-החרבות, ומידי המא'מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – א-פורץ! – איך [אני], איך בין סולטן עבדול-מג'יד! – – א-פורץ! – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק... איך, איך..."
ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ'וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "
והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ'רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.
שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.
הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.
עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.
הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.
על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.
משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.
כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.
מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.
עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.
באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."
וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

"פי פו פו
אין אבא פה
אנה הלך?
למקום ניכר
ומה יביא?
חבית שיכר
היכן תעמוד?
בפונדקו
ומי ילגום?
ולדקו, דנקו,
ולדקו, דנקו,
דנקו, טינקה –
במה יקנחו?
במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.
נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.
שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.
ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.
ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.
תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא

דוד אסף ויעל דר
"ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם"
מאגנס, ירושלים 2024

"מקורות" – כמה מילים אישיות
בכיתה י"ב בבית הספר "קלעי" בגבעתיים, קיבלנו מחנכת חדשה, מורה להיסטוריה במקצועה. שיטת ההוראה שלה בהיסטוריה היתה שונה מזו של מורינו בשנים קודמות. אצלם למדנו מתוך ספר לימוד והיינו צריכים לשנן תהליכים, תאריכים ופרטים תוכו. והנה המורה ציפורה ארפא הכניסה לשיעור ההיסטוריה מושג שהיה חדש לנו: "מקורות". קיבלנו חוברת עם צילומי מסמכים אותנטיים מהתקופה הרלוונטית כדי לעיין בהם, ללמוד מהם ולהסיק מסקנות.
כמו בתגליות ארכיאולוגיות, אין חולק על חשיבותם של מסמכים רשמיים, מכתבים, תמונות, כתבי עת של התקופה הנחקרת וכן עדויות בכתב ובעל פה של אנשים. חומרים מסוג זה נמצאים בספריות ובארכיונים בארץ ובחו"ל ולעיתים קרובות בביתם של אנשים, חלקם לא מודעים לחשיבותם. נקל לשער את שמחת החוקרים – פרופ' דוד אסף ופרופ' יעל דר – בעת שקיבלו לידיהם אוצר של למעלה משמונים מכתבים בעברית, שכתבו ילדים בפולין באמצע שנות השלושים של המאה העשרים; אשר התגלו בקופסת קרטון נשכחת בבית סבו של מר ארז לב.

מכתבי תלמידים מפולין למורה בארץ ישראל
בספרם "ואולי נתראה עוד" עוסקים החוקרים אסף ודר במכתבים אלו שהגיעו לארץ ישראל. חלק מהם כלולים במחברת שהוענקה למורה שלהם, צבי פלסר, לפני עלייתו ארצה, ואחרים נשלחו אליו בהיותו בארץ. הכותבים היו שלושים וחמישה ילדים בני כיתה אחת בבית הספר של רשת "תרבות" העברית בעיירה נובי-דבור ליד ורשה.
הספר מכיל מידע היסטורי רב על יהודי מזרח אירופה הן בפרקי המבוא והן בהערות למכתבים. יש בו ציון של שמות יישובים בהם ישבו יהודים, תוך התחקות אחר השינויים הגיאופוליטיים שעברו וחילופי שמותיהם במרוצת השנים. כמו כן יש מידע על אישים שונים
בפרק המבוא הרחב והמעמיק יש פרטים על המורה צבי פלסר (1909-1967), על העיירה נובי דבור, אחת מה'שטעטלעך' במזרח אירופה וכן, כמובן, על תולדותיה ותרומתה של רשת מוסדות "תרבות".
כמו כן יש דיון רחב בנושאים שמעלים הילדים במכתביהם, ביניהם היחס לארץ ישראל, שנתפסת כמקום גיאוגרפי, לא אסכטולוגי, אליה רוצים בכל לב להגיע ולחיות בה.
בהמשך מובאות סריקות (מעולות!) של המכתבים, שנכתבו בכתב יד, לצידם פענוחם באותיות דפוס. ולכל מכתב מתלוות הערות חשובות ביותר של החוקרים.

המורה היקר
התלמידים מביעים הערצה והוקרה למורה שלהם צבי פלסר. הם מברכים אותו לעלייתו ארצה ומביעים קנאה ורצון להצטרף אליו בעתיד. בכמה מכתבים יש ביטוי ליחס האישי שלו לתלמידים. הוא מודע למצב הכלכלי בבית ומכיר את ההורים. יחד עם זאת יש אזכור (למרבה ההפתעה) של עונשים גופניים שהם ספגו ממנו, אבל הם מצדיקים אותם. במכתבים שכתבו לו בעת היותו בארץ, הם מספרים לו על מורה שהחליף אותו ולא הצליח במשימתו, ולאחריו על מורה חדש שהתחבב עליהם. הם מבקשים מפלסר שיענה למכתביהם וכן ייקשר אותם עם תלמידיו בארץ לצורך התכתבות.
מן הספר עולה תרומה שלא תסולא בפז של רשת החינוך העברית "תרבות" לרעיון הציוני ולהעשרת התלמידים.

"תרבות"
רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" פעלה בין שתי מלחמות העולם בפולין. באופן יחסי לרשתות חינוך יהודיות אחרות בפולין היה לה מספר קטן של מוסדות החינוך ולא הרבה תלמידים. בשנת 1936, לדוגמא, מתוך כחצי מיליון ילדים יהודים למדו מאה ושמונים אלף במוסדות חינוך יהודיים, ומהם כארבעים וחמישה אלף ב"תרבות". ניתן לומר ש"תרבות" היתה תופעה מיוחדת במינה, כי למרות זאת היא הצליחה להנחיל את השפה העברית לילדים ולנוער אשר שפת אימם היתה יידיש ו/או פולנית. זאת בעטיפה אידיאולוגית ציונית, אשר שיכנעה אותם בחשיבות השפה העברית והשימוש העתידי בה בארץ ישראל.
זאת ועוד, רבים מבוגרי רשת "תרבות" עלו ארצה והשתלבו במערכת החינוך כמורים, מחנכים ונושאי תפקידים כמפקחים ועוד. אחת הדוגמאות לכך היא תלמיד מנובי גור בשם אליעזר רביצקי, שכמה ממכתביו כלולים בספר. הוא זכה לעלות ארצה וכאן היה מורה ואחר כך מנהל של שני בתי ספר. (עמ' 116, הערה 5).
כדוגמא נוספת יש לציין מורה מ"תרבות" שהגיע ארצה והמשיך לעסוק כאן בתחום החינוך. זהו המורה מיכאל הנדל, שלימד בסמינריון העברי של "תרבות" בווילנה, ולאחר עלייתו ארצה עסק בשלל תפקידים בתחום החינוך, ביניהם מורה, מנהל מחלקת חינוך ומפקח על הוראת ההיסטוריה בבתי ספר תיכוניים ובבתי המדרש למורים. (על מיכאל הנדל המורה והמחנך בווילנה כתבה תלמידתו ברכה לוין ביומנה: ברכה לוין – יומן. 1924-1930. הביא לדפוס נעמן כהן, תשע"ג).
בארכיונים בארץ ניתן למצוא שמות נוספים של בוגרי "תרבות" שעלו ארצה ושימשו כאן מורים ומחנכים. נושא שראוי לחקרו.
האמצעים להנחלת השפה העברית ב"תרבות" היו רבים. ראשית, היא היתה שפת ההוראה בבית הספר לכל המקצועות, (מלבד אלו שהיו חייבים ללמד בפולנית –שפה, ספרות, היסטוריה וגיאוגרפיה של פולין). הרשת פירסמה ספרי לימוד וכתבי עת לילדים ולנוער. גם חילופי מכתבים עם ילדים שחיים בארץ ישראל היו מכשיר לימודי, הן כדי לתרגל ולשכלל את הקריאה והכתיבה בעברית, והן מתוך המגמה להטמיע ב"ילדי הגולה" את השאיפה לעלות לארץ ולהשתלב בה.
שמונים מכתבי הילדים מתארים את חייהם בבית הספר ובבית, למרות שרובם נכתבו בכיתה בהשגחת המורים, הם מבטאים גם מחשבות ורגשות אישיים.
ברור שיש חשיבות רבה למכתבים כמסמכים היסטוריים, שמספרים מנקודת מבטם של ילדים על הווי חייהם, אז, בפולין, בשנות השלושים של המאה העשרים.
תיאור מפורט של תוכנית הלימודים וההווי בבית הספר של "תרבות" יש במכתב של תלמידים שהופנה לילדי קיבוץ משמר העמק: "אנחנו היום לומדים במחלקה הרביעית. במחלקה הרביעית נמצאים שלושים וחמישה ילדים. עשרים וארבעה ילדים ואחד-עשר ילדות. מורים יש לנו ארבעה. מורים טובים מאוד. לומדים אנחנו הרבה מאוד בכל יום. יש לנו ארבעה עשר מקצועות: עברית, פולנית, חשבון, תנ"ך, חומש, טבע, גיאוגרפיה והיסטוריה פולנית, ציור, מלאכת יד, התעמלות טבע וגיאוגרפיה. [...] ובשבת אנחנו מתאספים לבית הספר והמורה מספר לנו על ארץ ישראל ועל הקרן הקיימת לישראל וקורא ספרים. יש לנו פינה של קרן קיימת לישראל. [...} לפני שלושה שבועות היה לנו חג החנוכה. [...] ועכשיו אנחנו מתכוננים לחג חמישה עשר בשבט, וגם לפורים. ולפורים נעשה נשף גדול." (עמ' 294-295).

ארץ ישראל
מלבד הקניית השפה העברית, יש אמצעים רבים במוסדות החינוך של "תרבות" בהטמעת הרעיון הציוני של עלייה לארץ ישראל ועבודה בה. היטיב לסכם זאת אחד התלמידים במכתבו:
"שלושת הדברים אלו שהמורה תמיד דיבר אלינו: קרן קיימת, עברית וארץ ישראל" [הדגשה שלי, ע.ב.] (עמ' 186).
במכתבים למורה מזכירים התלמידים את המקומות בארץ עליהם למדו בשיעורי גיאוגרפיה ומקנאים במורה שיזכה לבקר בהם. אחד מהם כותב: "מצטער אני מאוד על שלא יכול אני לשבת עם המורה ולזלול ביחד עם מורי תפוחי זהב [...] שם השמש זורחת והגפן פורחת [...] אוי! מתגעגע אני אל הארץ. מי ייתן כנפיים, הייתי עף אל המורה החביב." (עמ' 254).
תלמיד אחר כותב: "מברך אני את מורי בכל ליבי, שמורי החביב נוסע ארצה ושיהיה לו טוב בארצנו החביבה, אשר דיברנו עליה יום יום ונתנו כסף לקרן הקיימת לישראל." (עמ' 154).
בכל כיתה היתה פינה של הקרן הקיימת, ועודדו את התרומות לקופסא הכחולה באמצעות תחרויות ופרסים. כתב אחד התלמידים: "תמיד אזכור מה שהמורה אמר מן הקרן הקיימת לישראל, אחר כך אם אבוא לארץ אקבל אדמה מן קרן קיימת לישראל. " (עמ' 134).

לסיום
במכתבי הילדים התמימים אין רמז למה שהועיד הגורל להם ולכל יהודי מזרח אירופה כעבור שנים מועטות. התלמידים מתארים במיוחד את ההווי בכיתה ובבית הספר – מספרים על חברים, מורים, הכנות לחגיגות ובתוכם העלאת מחזות ועוד. אבל עצם הידיעה שלנו, הקוראים, מה עלה בגורלם כמה שנים לאחר כתיבת המכתבים, איך נגדעו החיים של רובם באכזריות, ממחישה את האובדן הנורא בשואה. יש לציין שהחוקרים ניסו להתחקות אחר גורלם של כותבי המכתבים הן ב"דפי עד" של "יד ושם" והן בפנקסי הקהילות. הם הצליחו למצוא עדויות רק לגבי שני תלמידים מתוך שלושים וחמישה תלמידי הכיתה, שניצלו ועלו ארצה, אחד מהם הוא אליעזר רביצקי ז"ל הנזכר לעיל והשני הוא מרדכי לנצמן ז"ל.
התחלנו בחשיבותם של "מקורות" ונסיים בכך. אחד התלמידים כתב למורה: "מבקש אני את המורה שישלח לי עיתונים וספרים, ובעיקר עיתונים, כי העיתונים מודיעים מה שנשמע בזמנים האחרונים בעולם [הדגשה שלי, ע.ב.], ומסֵפֶר נודע לי דברים מזמנים קדמונים." (עמ' 278).
ואכן, כפי שעיתונים מספרים על התקופה בה הם מודפסים ומשמשים מקורות היסטוריים מהימנים; כך גם מכתבי הילדים שנכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים, לפני השואה, משקפים את התקופה. ובכך חשיבותו של ספר מעניין זה.
ד"ר עדינה בר-אל
* נדפס בכתב העת "דור לדור: קבצים לחקר ולתיעוד תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות" כרך נ"ח, אוניברסיטת תל-אביב תשפ"ד, 2024.

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 15
ובערב הראשון ליציאתם המשותפת, בחוזרם מהצגה ראשונה בקולנוע, מי בא מולם במדרכה המלוכלכת והצפופה של רחוב דיזנגוף – אם לא אוּרי בן עמי, שמנמן ומתולתל כמו דן אלמגור, והמקטרת בפיו, וכרגיל מחייך כאילו סבור שהכול שמחים על ההזדמנות לפוגשו.
חיימסון לא הכירו פנים-אל-פנים, רק באמצעות ספריו, ומאמריו הפוליטיים. ואילו מירה הכירה אותו ואף ניהלה עימו כמה שיחות קשות בתקופה שהתגרש מאיה.
אורי עצר, ומירה ערכה ביניהם היכרות כיוצאת ידי חובתה, ואולי בשמץ של גאווה מזלזלת – ראה, אפי, מיהם האנשים שלא רק שאני מכירה אלא גם אינני מעריכה ביותר.
"אורי בן עמי!" – אמר חיימסון, משתופף מעט, כי היה הגבוה מבין שלושתם, ולחץ ידו ארוכות, "האם אני שומע נכון? אתה הוא אורי בן עמי בכבודו ובעצמו?"
"כן. בהחלט." חייך אורי בענווה. "זה אני."
"אז אנחנו מוכרחים לעמוד רגע בצד," חיימסון היה נרגש כל אותו ערב, ולא הבחין כלל במורת-רוחה של מירה, ומשך אותם לשפת-המדרכה. "תיארתי לי אותך הרבה יותר מבוגר."
"אני לא כל כך צעיר כפי שאני נראה." החמיא אורי בן עמי לעצמו. "אבל מאז שכתבתי את הרומאן ההיסטורי – אנשים חושבים שאני כבר לפחות יהודי בן שישים."
"אם אני לא טועה, אתם שניכם בערך באותו גיל." ציינה מירה בלי התלהבות, כשמדבריה נרמז בבירור שהיא צעירה יותר.
"אני מוכרח לברר איתך כמה עניינים." אמר חיימסון. "האמת היא שחיכיתי כבר מזמן להזדמנות לפגוש אותך. אפילו חשבתי לכתוב לך מכתב. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני קרוב למה אתה כותב – "
"באמת?"
"המאמרים שלך, זה שכתבת על 'גוש אמונים' שהם עומדים על ערש עבודת-האלילים הישראלית, בשומרון – "
אורי התאכזב. עוד קורא-עיתון. ואילו הוא קיווה לשמוע משהו על ספריו, ולא ידע כי חיימסון אכן קרא בהם אלא שחשש להזכירם, שהרי מדובר שם רבות על איה.
"וזה שאמרת שכאן מתחדשת הגלות, ואילו בגולה נוצר עתה הטיפוס החדש של היהודי החופשי, החילוני... וכי מה שנורא בתל-אביב הוא שמי שחי בה אין לו עבר, רק הווה. שזוהי עיר שכולה עכשיו, וכל דבר עתיק שקיים בה – מתפורר..."
"בעצם," הפסיקו אורי, "בסופו של דבר זה גם היפה שבתל-אביב, אז למה שלא נשב באיזה מקום? אולי יעבור כאן עוד מעט גם שלמה שבא."
"לא, תודה." קטעה מירה. "אפי צריך לקום מחר מוקדם לעבודה – "
"בעצם, למה לא?" חיימסון התענג על מידת הקירבה שנהגה בו מירה, היא תפסה בזרועו ונשענה עליו, והתמלא תשוקה ילדותית-מעט למצות ככל האפשר את היום הטוב ביותר בחייו – מירה שלוקחת אותו עתה לדירתה, פיטמותיה הכהות וערוותה הגלוחה של מלי בצהריים, ופתאום גם שיחה תרבותית ובעלת-רמה עם אדם כערכו. אבל מירה התעקשה, ובקורט של יובש שמצוי תמיד בקולה –
"גם היית קצת חולה היום, אל תשכח!"
"שמע," אמר אוּרי, שהרגיש כי הגיעה השעה להיפרד, "אתה בכל זאת מוכר לי מאיזה מקום – "
חיימסון חייך. התשובות המדוייקות, הקולעות, לדניאל פאר.
"לא נפגשנו באיזו הרצאה?"
"לא. אולי מהטלוויזיה."
"רגע אתה ראית אותי?"
"לא. אתה אותי – "
"ב'כלבוטק'!" תקעה מירה בגאווה.
"חיימסון!" – כאילו רק עתה נקלט השם לראשונה, "אתה פיענחת את הקוד של קופסאות-השימורים – "
"נו, נו, לא צריך להגזים," חיימסון היה ברקיע השביעי וגם אמר לאורי, כמו בין חברים: "נדמה לי שיצא ספר חדש שלך בזמן האחרון?" – ואורי השיב: "שטויות. מה זה ספר חדש? ייאוש חדש נולד." ו –
מירה כבר החלה מושכת אותו, במופגן. ובבת-אחת הצטופפו כמה אוטובוסים שהרעישו ופלטו עשן מחניק. אורי בן עמי הבליע ברכת-שלום חטופה ומילמל 'להתראות', ואז זזו שני צעדים ללב המדרכה וכבר התפרדו והחלו נסחפים וצועדים לכיוונים שונים, בכוונה-ושלא-בכוונה.
"אולי נקנה גלידה באיזה מקום?" הציעה מירה.
"אנחנו אפילו יכולים לשבת באיזה מקום." הוא לא רצה שתחשוד בו שהוא קמצן.
"לא. רק גלידה." אמרה מירה.
ולאחר שקנה לה גלידה והם חלפו לאורך החלק הסואן והמואר-יותר של הרחוב, ואפילו אורי בן עמי ראה אותם – היתה למירה הרגשה שהוכרזו אירוסיהם באופן רשמי. והיא הלכה לצידו וליקקה את הגלידה הרכה שהתמזמזה על אצבעותיה, והתמלאה רחמים על עצמה ואמרה במחשבותיה – קיבינימאט, אם הוא בחור טוב ויש לו מה להציע, ולא סתם איזה שמוק, אז אני מוכנה להתחתן איתו, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בתקופה ארוכה, אם לא לתמיד – ללא סקס. סקס זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.
"כל אחד מאיתנו הוא מין דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הנה את, מורה-לספרות, אבל בטח יש לך גם צדדים אחרים – " העיז חיימסון ואמר.
הדבר הראשון שהיבהב במוחה – איה, הנבלה הזאת, בטח הסגירה אותי, עם תא-הדואר והפגישות.
אבל חיימסון רק התפלסף לתומו. ועד מהרה שוחחו דווקא על סולז'ניצין, שחיימסון קרא ספר שלו והתלהב, איזה כוח מוסרי! – ומירה פסלה: פשטני מדי, ארוך, ולפעמים משעמם, אפילו ברונובסקי חושב שסולז'ניצין לא שווה הרבה. עד שהגיעו לרחוב אוסישקין.
"עכשיו התור שלך לראות את הדירה שלי," הציעה מירה. "לא יזיק לנו לאכול משהו אחרי הדרך הארוכה ברגל."
"למה לא אמרת קודם?" נעלב חיימסון, "יכולנו להיכנס לאיזו מסעדה! – או לקחת מונית!"
"למה סתם לבזבז כסף?" אמרה מירה. "מה יש, אנחנו לא יכולים לאכול בבית? תשמור את זה להזדמנות אחרת חגיגית."
והם עלו בשתיקה, נתונים כל אחד במחשבותיו. הדירה מצאה חן בעיני חיימסון, שמצץ בחשאי סוכריה-נגד-צרבת. גם הספרים, ובייחוד התקליטים והקאסטות, שהיו מסודרים כחיילים בשורה והבטיחו שלל ביצועים מעולה. המוסיקה קישרה ביניהם מיד. מירה השמיעה את הקונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת בלה-מינור של שומאן עם מסטיסלב רוסטרופוביץ והתזמורת הסימפונית של לנינגראד בניצוח גינאדי רושזיקוואנסקי, והכינה כריכים עם גבינה, זיתים וקולה קרה. הם ישבו בחדר הגדול.
"אתה בסדר?" שאלה כשהבחינה כי מבטו נעשה מפוזר וסתום-קמעה.
"כן." השיב והיה חסר-מנוחה. ברור שצריך להיעשות ניסיון נוסף, וצריך להתחיל בו לפני שהשעה תהיה מאוחרת, אבל איך?
"תראה אפי," הסבירה לו מירה כאילו קראה את מחשבותיו, "אני לא נולדתי אתמול ואתה יכול להאמין לי שאני מבינה קצת בגברים. מישהי אחרת אולי לא היתה רוצה לראות אותך פעם שנייה, ואולי אני טיפשה שאני אומרת לך את זה, אבל אם יש לך בעיות במיטה, זאת לא בושה, אפשר לטפל בזה. זה קורה לעיתים די קרובות אצל אנשים כמוך – "
חיימסון שתק.
"אינטלקטואלים." המשיכה מירה את חוט-מחשבתה.
ואילו הוא הירהר כל אותה שעה במלי בזיאדה, שבזכותה בלבד הוא מצליח לשמור על השקט הנפשי שלו.
"על כל פנים," השתרעה מירה על ספתה כשהיא מרימה ברך ומגלה טפח מירכה, "אפשר תמיד לנסות עוד פעם, לא?"
"כן." השיב חיימסון ולא זז מכורסתו.
"אם אמשיך לשבת כך אני חושבת שאירדם עוד מעט."
אני לא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותי, הירהר, אבל אחרי שכבר ראינו זה את זה ערומים, הרי שאין לנו מה להתבייש, וחוץ מזה אצל נערות-הזוהר התל-אביביות מסוגה נהוג לעשות את זה מיד בהתחלה, אז מה אתה מחכה?
והוא חיכה.
"אתה רוצה שאני אציע את המיטה?" שאלה.
"רעיון טוב." אמר.
ושניהם קמו. מירה הזיזה שולחן ומשכה את המיטה התחתונה ופרשה סדינים על הספה-הכפולה והכינה משכב לשניהם. חיימסון הסתובב כמיותר, כשהוא מוצץ ולועס בינתיים סוכריה שנייה נגד-צרבת, רצה לעזור ובכל דבר הקדימה אותו מירה.
"מה זה שאתה לועס כל הזמן עד שהפה שלך לבן?" שאלה אותו.
"אני סובל מצרבת."
"למה שלא תלך לרופא? חוץ מפיז'מה של גבר נדמה לי שיש לי הכול." אמרה.
"אין דבר. לא קר."
היא השאירה מנורה קטנה דולקת בחדרון הסמוך. התפשטה, חיימסון עשה אף הוא כמוה ונכנסו יחד למיטה כאדם וחווה. מיד כשנגע בה הזדקפו בו אוניו המגורים ממאורעות היום, שרובו עבר עליו במנוחה ובבטלה, ומירה החלה מזדעזעת ומתייחמת מולו כדי להקל על ביאתו לתוכה. שניהם היו מרוכזים במתרחש בגופם כשני מתגוששים או לוליינים שמבצעים תרגיל מסובך. הם עזרו זה לזה כי ידעו שכישלון ייזקף לחובת שניהם כאחד.
בקור-רוח, בקור-רוח, – אמר חיימסון לעצמו. זאת הפעם השנייה היום, אתה ממש מקצועי. אתה יכול להחזיק אצלה עוד ועוד מבלי לגמור. שגֵעַ אותה. הראה לה איזה מין אימפוטנט אתה!
ומירה אכן החלה יוצאת מגדרה. חיימסון טמון בה כמבקש לקדוח אותה, ומשחק בשדיה וצובט בין אגודל ואצבע את פיטמותיה הארוכות, המתקשות, כמבקש לרדדן.
"חכה, חכה –" חירחרה-מעט לעומתו והתחננה והאוויר אוזל בה.
והוא חיכה. הגירוי הממושך גרם לו לחוש כאילו אברו התעבה עד להכאיב, וכמו הגלידה עליו איזו שיכבה נוספת, שאין בה רגישות יתירה. וכשהיה נדמה לו שהינה-הינה הוא קרוב לגמור, היה בכוונה מהרהר במשהו אחר כגון 'גוש אמונים' וגאולה כהן ואורי בן עמי ודניאל פאר והצורך לעצור את ההתנחלויות, ומירה רטובה ומפרפרת תחתיו, וככל שהוא אדיש כן הוא מצליח לשגע אותה ולהתנקם בה על העלבונות שהטיחה בו, כמוהו כטייס בכדור-פורח – ברצותו להתרומם הוא מטיל ארצה שקית-חול וברצותו לרדת הוא משחרר מעט גז מן הכדור. ואכן החלה מירה צועקת לעומתו ובוכה ומושכת אותו אליה ומכאיבה לו בידיה ומטלטלת ומרימה אותו בתנופת ירכיה. וכדי שלא לפגר אחריה העלה לפניו מיד את מלי בזיאדה השמנמנה וצרת-הפות וסיים בקול ענות תרועה וכשור נעקד בזרועותיה של מירה, שנרגעה רגע לפניו וכמעט נחנקה בזה, ועמדה בגבורה כנגד כובד-גופו שכמעט פילחה וּרְקַעַה.
ואז נותר רק בכייה החרישי לאחר כל קולות התרועה.
"מה יש?" שאל, עודנו מתנשם-קמעה, כחסר-אוויר.
"אף פעם זה לא היה לי כך," יבבה. "כבר חשבתי שאני לא-נורמאלית. אפי, אפי, אתה היחידי שהצליח להביא אותי..."
והחלה צוחקת בתוך בכייה. ומנשקת אותו. "איזה מזל היה לי שנתתי לך צ'אנס כזה!"
חיימסון הרבה לא הבין. אך גם למעט שהבין לא האמין ביותר. בחורה עם ניסיון כשלה – גילתה פתאום את אמריקה של הסיפוק-המיני דווקא בו! זו ודאי הצגה שמטרתה לעשות עליו רושם ולהחניף לו.
"שמע," אמרה, "אני חושבת שמחר אני לא אוכל לעמוד על הרגליים. זה נגע לי ממש בגרון."
וכשנרגעה, חזרה ממחוזות הבכי וההתמכרות אל מתן-הציונים –
"אני חושבת שהצרה איתך, אפי, היא שלמרות שאתה די מבוגר לא היה לך עד עכשיו הרבה ניסיון עם נשים. ויש לך מזל שפגשת אותי. תגיד תודה – עובדה שהשתפרת בצורה בלתי-רגילה לעומת הפעם הקודמת. אם תמשיך בקצב הזה – אני אצטרך לשמור עליך מפני החברות שלי, שלא תחטופנה אותך!"
"אפילו איה לא היתה מתנגדת!" פלט פתאום חיימסון. מחשבותיו המסוכסכות הותירוהו מגורה, כאילו עדיין לא בעל את מי שבאמת רצה בה. אילו איה ניצבה בזה הרגע מולו והושיטה לעברו את אחוריה הצחים – היה משחיל גם אותה, לעיני מירה המשתאה.
"נו, די, די, אל תתהלל," הרגיעה אותו מירה. "לך תתרחץ ואחר-כך נישן."
"להתרחץ?" התפלא.
"מה, אתה לא שוטף אותו אחרי כל פעם?"
"בטח," השיב חיימסון, כאילו דבר ממין זה מתארע אצלו מדי לילה-בלילו. וכך שטף את מבושיו בכיור שלה. ואחריו יצאה גם היא. הוא הבין שעליו להישאר לישון אצלה, אחרת תיעלב מאוד.
מירה חזרה ושכבה לצידו בכתונת-לילה. וכעבור רגעים אחדים קמה שוב.
"אם אתה עייף אתה יכול להירדם בינתיים, אפי. אני עוד מעט חוזרת. אבל זה יכול לקחת קצת זמן."
הוא לא הבין בדיוק. אך שמח שנשאר קצת לבד ויכול לשחרר בחשאי נפיחות אחדות שלוחצות בביטנו. ומירה – היא חגגה בחשאי יציאה מושלמת וחלקה, ממש נדירה, כאילו עירבלו היטב את מעיה וסכו אותם בשמן, ושבו לפעולתם התקינה. וכשחזרה למשכבם חשה עצמה קלה ומרחפת וטהורה כמלאך.
"אתה כבר ישן?"
"עוד לא."
"תראה, לא צריכים להחליט מיד, אבל חשבתי – "
"מה חשבת?"
"שאם נחליט להתחתן אז כדאי לפחות בהתחלה שאתה תעבור לגור כאן, ואת הדירה שלך נוכל להשכיר, בינתיים – "
"זה תלוי – " השיב חיימסון. מה, כבר לוותר על מלי בזיאדה, פילגשו? – כך כינה אות במחשבותיו. למה למהר? אדם רק עכשיו התחיל ליהנות מהחיים!
"תלוי במה?"
"אני צריך להתייעץ עם אימא שלי."
"אולי שאימא שלך תתייעץ עם אימא שלי," יעצה מירה. "ואנחנו נעשה מה שטוב לשנינו?"
"נראה – " אמר חיימסון.
"אז לילה טוב."
"לילה טוב."
מירה נרדמה לפניו והחלה נוחרת קצובות, ובשנתה נראתה לו גדולה וחיונית כאימו. החדר הזר איבד את ממשותו המעודנת והתרבותית, ורק דמותה הרכה והחטאה של מלי היבהבה במחשבותיו ככלות היום הארוך ביותר בחייו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

ועדת אגרנט?
על דו"חות חקירת צה"ל על אי תפקוד המודיעין ותפקוד צה"ל ב-7 באוקטובר שהתפרסמו השבוע, אין מה להוסיף על מה שכבר נכתב זולת הקביעה מתי? מי? ולמה? נזרקו מסקנות ועדת אגרנט?
אני חוזר על מה שכתבתי עם התפטרות גלנט.
המחדל הגדול של גלנט הוא ש-50 שנה אחרי המחדל הגדול של יום הכיפורים 1973 הוא התעלם לחלוטין ממסקנות ועדת אגרנט שקמה בעקבותיו.
ב-1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח בו היא קבעה כי היו בידי אגף המודיעין (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות על המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שהוועדה קראה לו הקונספציה והעיקר, הועדה המליצה שכלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/ועדת_אגרנט
שר הביטחון יואב גלנט לא ערך את הכוחות על סמך הערכת היכולת של האוייב כפי שהמליצה ועדת אגרנט, וזו אחריותו המוחלטת למחדל, ומובן שגם אשמתו.
(לכן גם כפי שכתבתי אין כל צורך בוועדת חקירה חדשה. סתם בזבוז משאבים. הכול כבר נאמר בוועדת אגרנט. נעמן כהן – "אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית", גיליון 1970).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01970.php
זו האשמה הגדולה של יואב גלנט כשר ביטחון. את אשמתו זו יישא יואב גלנט לעד.
היום הודה הרמטכ"ל הרצל גורדין-הלוי שב-7 באוקטובר בגלל היעדר כוחות מספיקים בצפון היה חשש שטנדרים של כוחות רדואן יגיעו לחיפה.
נטישת מסקנות ועדת אגרנט לא החלה על ידי גלנט אלא שנים רבות קודם לכן. ועל ההיסטוריונים (ולא על ועדת חקירה מיוחדת) יהיה לקבוע זאת והצביע על האשמים.
התפקיד החשוב של צה"ל הוא ליישם מחדש את מסקנות ועדת אגרנט. הפתעות תמיד עשויות להיות.

קלות המקלדת להתחלת מלחמה
בספרו המפורסם "הנסיך" המליץ ניקולו מקיאבלי לכל פוליטיקאי את הכלל הבא: "לעולם לא יהא נסיך (שליט) חסר טעמי חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו." (הנסיך, פרק 15). כלומר, לא חשוב מה עשית. הפרת חוזה, או התחלת מלחמה, תמיד תייפה את זה בטעמי חוק ומשפט. תציג זאת כך שלא אתה הפרת את החוזה אלא הצד השני. לא אתה התחלת במלחמה אלא הצד השני.
בזמן האחרון רבים קלי המקלדת שפותרים את בעיית הסתירה בין שחרור חטופים להמשך המלחמה בעזה בקלות. "למען שחרור 22 חטופים חיים שכל אחד הוא עולם מלואו," הם כותבים, "יש לקבל את כל דרישות החמאס. שחרור כל המחבלים, ונסיגה מלאה מעזה, (כולל הפרימטר וציר פילדלפי), והסכמת ישראל לסיום המלחמה, ואז, כשכל החטופים החיים והמתים יוחזרו לארץ, תחדש ישראל את המלחמה בעזה, בניצול הזדמנות של הפרה כלשהי של החמאס שתבוא בוודאות." רעיון טוב שקל לכתוב.
דא עקא, העזתים אינם טיפשים. הם מכירים היטב את ישראל ורגישותה לחיי אזרחיה. הם דורשים כי הסכמת ישראל להפסקת המלחמה תעוגן בערבויות בינלאומית של ארה"ב, ובהחלטה מפורשת של מועצת הביטחון של האו"ם. והם ישמרו בידיהם תמיד חטופים כערבות לכך.
כלומר, התחלת הלחימה בניגוד לערבות ארה"ב לסיומה וניגוד להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם אינה פשוטה. דילמה קשה. ברור שכל מה שיעשה נתניהו ייזקף תמיד לחובתו, ולא לטובת המדינה, וחיי אזרחיה העתידיים.
דילמה קשה.

יאיר למפל-לפיד מציג תוכנית ליום שאחרי המלחמה בעזה:
הצגתי לפני זמן קצר בוושינגטון תוכנית ליום שאחרי המלחמה בעזה. במרכז התוכנית: מצרים תקבל אחריות על עזה למשך 15 שנים, במקביל – חובה החיצוני על סך 155 מיליארד דולר ימחק על ידי הקהילה הבינלאומית.
לאחר כמעט שנה וחצי של לחימה, העולם מופתע לגלות כי חמאס עדיין שולט בעזה. אף אחד בממשלת ישראל הנוכחית לא הציג חלופה ריאלית. מטעמים פוליטיים, דתיים ולעיתים משיחיים, ממשלת נתניהו נכשלה בנקיטת צעדים ליצירת ממשל אפקטיבי בעזה שידחוק את חמאס החוצה.
בגבולנו הדרומי יש 2 בעיות גדולות שמאיימות על ביטחון ישראל והאזור כולו:
1. העולם זקוק לפתרון חדש לרצועה: ישראל אינה יכולה להסכים לכך שחמאס יישאר בשלטון, הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת לנהל את עזה, כיבוש ישראלי אינו רצוי ומצב מתמשך של כאוס הוא איום בטחוני חמור על ישראל.
2. הכלכלה המצרית על סף קריסה ומאיימת על יציבותה של מצרים והמזרח התיכון כולו: חובה החיצוני על סך 155 מיליארד דולר אינו מאפשר למצרים לבנות מחדש את כלכלתה ולחזק את צבאה.
ל-2 הבעיות האלו אנו מציעים פתרון אחד: מצרים תקבל אחריות על ניהול רצועת עזה למשך 15 שנים, במקביל – חובה החיצוני יכוסה על ידי הקהילה הבינלאומית ובעלות בריתה האזוריות. במהלך תקופה זו, עזה תשוקם וייווצרו התנאים לממשל עצמי. מצרים תהיה השחקן המרכזי ותפקח על השיקום, מה שיחזק עוד יותר את כלכלתה.
לפתרון הזה זה יש תקדים היסטורי: מצרים שלטה בעזה בעבר, הדבר נעשה בתמיכת הליגה הערבית, בהבנה שמדובר במצב זמני. המצרים החזיקו בחסות על רצועת עזה מטעם הפלסטינים. זה מה שצריך לקרות שוב היום.
רכיבי התוכנית:
הרציונל:
1. ישראל רוצה להעביר את השליטה בעזה לגורם שאינו חמאס ויש לו יכולת לשמור על הביטחון.
2. עזה אינה יכולה להיבנות מחדש ללא גוף מוסמך שיפקח על המאמץ וישמור על הביטחון, ביחד עם מדינת ישראל.
3. לישראל ולמצרים יש מערכת יחסים אסטרטגית עמוקה וארוכת שנים בתמיכת המודל:
1. הפסקת האש הנוכחית תושלם עד לשחרור כל החטופים, כאשר ישראל תישאר בפרימטר.
2. מצרים תיקח שליטה על רצועת עזה באמצעות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, כולל ביטחון פנימי וניהול אזרחי.
3. השליטה תוגדר כ"חסות" במטרה להעביר את עזה לרשות הפלסטינית לאחר תהליך של רפורמה והפחתת הקיצוניות, עם מדדים מדידים.
4. תהליך השיקום יחל בפיקוח מצרי, כאשר סעודיה ומדינות הסכמי אברהם ישתתפו בפעילות קבוצות עבודה בנוסח פורום הנגב.
5. ארה"ב תשקיע בעזה בשיתוף פעולה עם מצרים (על פי תוכנית טראמפ).
6. מצרים תאפשר לכל תושב עזה שירצה לעזוב ויש לו לאן ללכת לעשות זאת באופן מוסדר.
7. מצרים תפעל למניעת הברחות נשק לעזה, להשמדת המנהרות ולחיסול תשתיות הטרור שנותרו.
8. יוקם מנגנון ביטחוני מצרי-ישראלי-אמריקאי להתמודדות עם איומים מיידיים.
5:10 אחה״צ . 25 בפבר׳ 2025
https://x.com/yairlapid/status/1894404715359998312
ואו! הנה יאיר למפל-לפיד פתר בתוכניתו בקלות את בעיית עזה. מה שלא הצליחו לעשות עשרות שנים.
דא עקא נותרו כמה בעיות קטנות. מצרים אינה רוצה לשלוט על עזה. לו רצתה היתה מקבלת אותה מזמן. בעזה אין אוצרות טבע ושליטה על עזה רק תסבך את מצרים ותגביר את סכנת "האחים המוסלמים" בה.
מעבר לכך מצרים יש לה אינטרס של קיום כוח הפוגע בישראל בעזה, כוח שלא יופעל נגדה, וישאיר את ישראל חלשה עד חיסולה כשאיפת המצרים, לא בכדי המצרים איפשרו את העברת הנשק לרצועה, ואת מימון החמאס משטחה. מצרים לא תילחם עבור ישראל לפירוק הפלסטינים מנשקם. הנדיבות של למפל-לפיד ראויה לציון אבל לא ארה"ב ולא מדינות ערביות מוכנות לממן למצרים את חובה בסך 155 מיליארד דולר.
והבדיחה הטובה ביותר היא היומרה של למפל-לפיד להיות כנסיך קלמנס ונצל לותאר פון מטרניך המסדר את העולם. "השליטה המצרית בעזה," אומר למפל-לפיד, "תוגדר כ'חסות' במטרה להעביר את עזה לרשות הפלסטינית לאחר תהליך של רפורמה והפחתת הקיצוניות, עם מדדים מדידים." מה זה מדדים מדידים? יש מדד שאינו מדיד? מי ימדוד? ומה יהיה המדד של הרשות הפלסטינית הרפורמית שתגיע לעזה? והאם המצרים הם שידאגו שהחמאס לא יזרוק אותם מגגות עזה כפי שעשה בעבר?

פחד אלוהים
אמבוש בחדר הסגלגל: הפגישה בין נשיאי ארה"ב ואוקראינה הפכה לוויכוח קולני מול המצלמות. טראמפ גער בזלנסקי: "אתה משחק עם חיים של מיליונים. חסר כבוד כלפי ארצות הברית." גם סגנו ואנס התערב. השלושה נכנסו אחד בדברי השני – וטראמפ אף חיקה את מקבילו האוקראיני. לאחר מכן, זלנסקי גורש: "שיחזור כשיהיה מוכן לשלום."
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ציפה רבות לפגישה עם מקבילו האמריקני דונלד טראמפ בבית הלבן והבהיר לא פעם בעבר כי חשוב לו להיוועד עימו לפני שזה ייפגש עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. אלא שנראה כי התקוות האוקראיניות לשינוי הגישה של ממשל טראמפ כלפיהם, התנפצו הערב (שישי) כליל. הפסגה הדיפלומטית סביב הסכם המינרלים הפכה למסכת קולנית של החלפת האשמות ואמירות קשות ומזלזלות זה כלפי זה, בסיומה זלנסקי נזרק למעשה מהבית הלבן – וההסכם לא נחתם כמובן.
טראמפ הפגין לאחרונה גישה עוינת כלפי זלנסקי ואף כינה אותו "דיקטטור". גם היום למרות לחיצת יד בין השניים עם הגעתו של זלנסקי לוושינגטון, הטונים עלו במהרה והיחסים העכורים בין השניים צפו.
"תגיעו להסכם או שאנחנו נגרום לכם להתאכזב," איים טראמפ על זלנסקי בכעס, "אתה משחק עם חיים של מיליוני אנשים, אתה מהמר על מלחמת עולם שלישית. הקלפים לא בידיים שלך. מה שאתה עושה הוא חסר כבוד כלפי ארצות הברית." טראמפ אמר שיהיה קשה מאוד לנהל משא ומתן עם זלנסקי ודרש ממנו להוקיר תודה לארצות הברית.
"המדינה שלך בצרות גדולות," המשיך טראמפ וכשזלנסקי ניסה להגיב, הוא בלם אותו: "לא, לא. דיברת הרבה. אתה לא מנצח, יש לך הזדמנות טובה לצאת בסדר בזכותנו."
בשיא הוויכוח השניים ממש נכנסו זה לדברי זה וטראמפ ניצל את המעמד כדי לעקוץ את קודמו בתפקיד ג'ו ביידן: "נתנו לכם באמצעות נשיא טיפש 350 מיליארד דולר. ללא הסיוע האמריקני המלחמה היתה מסתיימת בשבועיים." – "בשלושה ימים, שמעתי את זה מפוטין," הגיב זלנסקי בזלזול.
"יהיה קשה מאוד לעשות עסקים ככה," הגיב טראמפ והפנה את ראשו במופגן מזלנסקי. טראמפ אף חיקה את זלנסקי בזלזול ואמר: "אחר כך אתה תגיד 'אני לא רוצה הפסקת אש, אני לא רוצה הפסקת אש!"
"תעשה עסקה או שתישחק," אמר טראמפ לזלנסקי, "אין לך קלפים. ברגע שנחתום על עסקה, מצבך יהיה הרבה יותר טוב. אתה לא מראה בכלל הכרת תודה, וזה לא נחמד. אני אהיה כן, זה לא נחמד."
מיד לאחר מכן פנה הנשיא האמריקני לתקשורת: "אני חושב שראינו מספיק. זאת תהיה טלוויזיה נהדרת."
לאחר הפגישה, טראמפ פרסם הודעה רשמית בעמוד ה-X שלו: "היתה לנו פגישה משמעותית בבית הלבן. זיהיתי שזלנסקי אינו מוכן לשלום אם אמריקה מעורבת, כי הוא חושב שהמעורבות שלנו נותנת לו יתרון גדול במשא ומתן. אני לא רוצה יתרון, אני רוצה שלום. הוא הפגין חוסר כבוד כלפי ארצות הברית בחדר הסגלגל. הוא יכול לחזור כשהוא יהיה מוכן לשלום."
זלנסקי מנגד העדיף לא להמשיך את העימות בהודעה הרשמית שפרסם: "תודה לאמריקה על התמיכה. אוקראינה זקוקה לשלום צודק ויציב. אנחנו עובדים כדי להשיג בדיוק את השלום הזה."
https://www.ynet.co.il/news/article/skhx1ojj1g#autoplay
המתקפה הגסה של טראמפ על זלנסקי מזעזעת ומפחידה. אוקראינה הותקפה בברוטליות ע"י רוסיה, וטראמפ בניגוד לכל ההיסטוריה האמריקאית תומך בתוקפן. שום נימוק אסטרטגי של טראמפ אינו מצדיק את גסות הרוח, שאינה מקדמת הסכם אלא דוחה אותו. טראמפ טועה גם מבחינה אסטרטגית. חיזוק רוסיה על חשבון בנות הברית האירופאיות של ארה"ב לא תתרום למלחמה בסין, אלא תחזק את רוסיה ואת בנות בריתה סין ואיראן.
המפנה של טראמפ השובר את ההיסטוריה של ברית נאט"ו נגד ברית ורשה, עלול לסכן אותנו גם בגלל חיזוק רוסיה וגם בגלל הזעם שיופנה באירופה נגד טראמפ המזוהה איתנו.
והמפחיד ביותר הוא שטראמפ חלילה עוד עלול להתהפך גם עלינו. ישמרנו אלוהים.

שישה ימים בלבד לפני מתקפת ה-7 באוקטובר, USAID הקצתה מעל 900,000 דולר לעמותה בעזה המקושרת לבנו של מנהיג חמאס אסמאעיל הניה
ממשל טראמפ השלים סקירה של סיוע החוץ האמריקאי וזיהה כמעט 15,000 מענקים בשווי כולל של 60 מיליארד דולר שצפויים להתבטל, כך עולה מתזכיר פנימי שנבדק על ידי Washington Free Beacon.
הסקירה התייחסה לסיוע חוץ שהוזרם הן ממשרד החוץ והן מסוכנות הסיוע לפיתוח בינלאומי של ארה"ב (USAID). במסגרת משרד החוץ, נבדקו יותר מ-9,100 מענקים בשווי מוערך של 15.9 מיליארד דולר, ומתוכם הוחלט לבטל 4,100 מענקים בשווי של 4.4 מיליארד דולר.
עיקר הקיצוצים הגיעו מ- USAID, שם פקידי ממשל טראמפ החליטו לצמצם 5,800 מענקים בשווי כולל של 54 מיליארד דולר – ירידה של 92% בהוצאות המענקים הרב-שנתיות של הסוכנות, על פי התזכיר של משרד החוץ.
והנוגע לנו. ממשל ביידן העביר כספים מ- USAID לחיזוק קבוצות פלסטיניות המקושרות לארגוני טרור.
בנובמבר 2022, הוענק מענק של 78,000 דולר ל-Community Development and Continuing Education Institute, ארגון פלסטיני הפועל בגדה המערבית. מנהיגי הארגון היללו מחבל שרצח נספח צבאי אמריקאי כ"לוחם גיבור", כך דווח ב-Free Beacon.
שישה ימים בלבד לפני מתקפת ה-7 באוקטובר של חמאס על ישראל, USAID הקצתה מעל 900,000 דולר לעמותה בעזה המקושרת לבנו של מנהיג חמאס אסמאעיל הניה, כך עולה מדו"ח שפורסם ב-Free Beacon. הכספים הועברו לארגון Bayader Association for Environment and Development, קבוצה הומניטרית המבוססת בעזה, אשר נטען כי היא "בקרבה רבה לשלטון חמאס". USAID סירבה להגיב האם הכסף היה נתון לפיקוח או נבדק כדי לוודא שאינו מסייע לחמאס.
גורמי פיקוח ממשלתיים מצאו כי USAID מתמודדת עם בעיות חוזרות בנוגע לשחיתות, ניצול והונאה. דו"ח של המפקח הכללי קבע כי הסוכנות נכשלה במניעת העברת סיוע לחמאס ולארגוני טרור נוספים.
https://rotter.net/forum/scoops1/889492.shtml
מסתבר שלא רק קטאר מימנה את החמאס, אלא גם ארה"ב בממשל ביידן.
יש לקוות שלפחות המימון האמריקאי לטרור יופסק!

סרבני שירות בצבא משתחררים וזוכים לתהילה
הארגון הפרו-איסלמי הפשיסטי "מסרבות" הנאבק למען הפשיזם הפרו-איסלמי-ג'יהאדיסטי על ידי שכנוע יהודים לא להתגייס לצבא כדי שילכו כצאן לטבח:
https://mesarvot.wixsite.com/mesarvot
מודיע בגאווה: "סרבני המלחמה סול בכר צליק ועידו עילם שוחררו סופית מהצבא!"
מעידו נמסר: "שוחררתי סופית משירות צבאי. לאורך הסירוב עמדו לצידי המון אנשים. מההפגנה מחוץ לתל השומר רגע לפני הסירוב ועד היום. תודה לכל מי שתמך בי, שלח מכתבי חיזוק, בא להפגין לצידי והמשיך לסרב לסדר היום גם בחוץ."
מסול נמסר: "נלחמתי על מצפוני, ובעזרת כל החברים המשפחה, הרשת והתומכים – הצלחתי לפחות את המאבק הזה, ואני אסיר תודה על כך."
ארגון מסרבות: 26 בפבר׳: "כולנו ביחד במאבק ליצירת עתיד טוב יותר בארץ הזו. עתיד של אחרי מלחמה, עתיד של חירות ושוויון לכולם, עתיד של צדק ושלום. עתיד שיהיה מציאות. חובתינו עכשיו היא להמשיך לסרב, להמשיך לפעול למען העתיד הזה."
אבל זה לא הסוף, אנחנו עוד נמשיך לחתור אל עבר השלום, אל עבר שוויון וחופש לכל דיירי החלקה הקטנה הזאת מהירדן ועד הים. תודה רבה לכולם. רק יחד נחיה בשלווה. אי אפשר להשתיק את הקריאה לשלום, צדק ושוויון! נמשיך להיאבק לשחרורם של סרבני המלחמה."
ב- 27 פבר' מגיב להם אייל תורן: "אני נשבע שאם אהיה נוכח באירוע שבו מחבל דוקר או יורה במי מכל אותם הסרבנים שהופיעו כאן בתקופה האחרונה אז לא אתערב באירוע ולא אמנע מן המחבל לשחוט אותם."
https://x.com/Mesarvot_/status/1894817669930471598?t=keJw_3ax85VWw8zqefMC9A&s=03
בניגוד לגינויים הצודק של המשתמטים החרדים, לא שמעתי גינוי למשתמטים הפרו-איסלמים מצד התנועה הפרוטסטנטית. האם זה בגלל שסיסמתם הראשונה שלפני טבח ה-7 באוקטובר היתה "הבה נלך כצאן לטבח!"?
סול בכר צליק ועידו עילם, אינכם גיבורים. אם אתם מתנאים להומניסטים לפחות לכו בדרכו של דזמונד דוס Desmond Doss;‏ שהיה סרבן מצפוני על רקע השתייכותו הדתית לכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, מיאן לשאת נשק ולפגוע בחיילי אוייב והשתתף בקרב אוקינאווה, וועוטר במדליית כבוד של סרבני מצפון. ועליו נעשה הסרט "הסרבן".
https://he.wikipedia.org/wiki/דזמונד_דוס
אם לא – תיזכרו לעד כאקטיביסטים פרו-איסלמים פשיסטיים הנאבקים למען הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי.

האם שוב, כמו בקו 300, מחבל הוצא להורג בשטח ללא משפט?
זכיתי בהתערבות וזה היה קל. מיד לאחר "נטרול" וחיסול המחבל שדרס בצומת כרכור, אמרתי שמחר יטענו ב"הארץ" שזה חיסול לא חוקי בסגנון אזריה, ואכן כך היה.
רוגל אלפר כותב בהתנייה פבלובית: ""למחבל שביצע אתמול את הפיגוע בכרכור לא הגיע לחיות. אבל העובדה שהוא נראה חי לחלוטין גם אחרי ש'נוטרל' לא גרמה לשאול שאלות. איך מת המחבל שביצע את הפיגוע בצומת כרכור? בצילומים בטלוויזיה נראה המחבל שכוב על הארץ, מתפתל מכאבים ואולי גם מדבר עם השוטרים שירו בו, העומדים מעליו באקדחים שלופים. איש לא הסביר כיצד עבר מהמצב החי שבו נראה בצילומים למצבו המת מעט לאחר מכן. ניכר כי בשוכבו פצוע על הארץ הוא לא היווה איום לאיש ולא היתה הצדקה לירות בו למוות במצב זה, לאחר שנוטרל. המפכ"ל הסביר במסיבת העיתונאים במקום הפיגוע כי המחבל רנוטרל וחוסל,' בהתאם להוראות שלו לשוטרים, ושיבח את השוטרים שפעלו כך. אלאור אזריה ניצח.
"במדינת חוק דמוקרטית, גם לרוצח הנפשע ביותר יש זכויות להגן על עצמו בבית משפט. על המדינה להוכיח כי הוא המחבל שביצע את הפיגוע בכרכור, ורק בית משפט רשאי למצוא אותו אשם ולגזור את עונשו. לשוטרים בשטח, גם אם הם יהודים והוא ערבי, אין זכות לעשות זאת. לכן שוב עולה השאלה איך מת המחבל. הכוונה אינה להגן עליו אלא על שלטון החוק. האיש הירוי בצילומים, הפצוע קשה, לא נראה על ערש דווי. אם דימם למוות לפני שהגיע אמבולנס, יש להבהיר זאת במפורש. מוזר שזה לא נאמר.
"בישראל לפני 50 שנה, הוצאה להורג של מחבל מנוטרל בשטח, אפילו רוצח המונים, הפרה נורמה שנחשבה חיונית למדינת חוק. ראו פרשת קו 300 שהרעידה את המדינה. אבל למעט רביב דרוקר, העיתונאים באולפנים החליטו, במעין הסכמה שבשתיקה, לא לשאול הפעם שאלות."
(רוגל אלפר, "האם שוב, כמו בקו 300, מחבל הוצא להורג בשטח ללא משפט?" "אל-ארצ'", 28.2.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2025-02-28/ty-article/.premium/00000195-4919-df18-a1fd-c9d9b6f90000
הפעם לא נראה שהפרשה תתרומם כבפרשת אזריה וקו 300 מהסיבה הפשוטה –שהפרוטסטנטים לא יוכלו להשתמש עכשיו בפרשה ככלי פוליטי, שהרי אפילו אקטיביסט פרו-איסלמי-פשיסט כאלפר, כותב: ש"למחבל שביצע את הפיגוע בכרכור לא הגיע לחיות."

מה מצחיק את הערבים?
נידאל (מאבק בערבית) בדארנה, מוסלמי בן 41, הוא סטנדאפיסט מחיפה המופיע כבר 18 שנים בישראל ובחו"ל. המופע הנוכחי שלו, "אל־קובה אלחדידיה" (קובה מברזל, כרפרנס לכיפת ברזל), עוסק בהתמודדות הפלסטינים עם המלחמה.
אחד הקטעים דן בשהות הממושכת בבית: "אתה נמצא בבית ואין לך מה לעשות עם הילדים. פשוט התייאשתי. מבחינתי שיכבשו גם את סוריה, את תוניסיה, את לבנון, אפילו את פלסטין – רק שיחזירו את הילדים לבית הספר."
בקטע אחר הוא מתייחס לאירועי 7 באוקטובר וטוען ש"הפלסטיני הוכיח שטויוטה זה רכב עם אפס תקלות." ובאחר הוא מתייחס לחטיפת העובדים התאילנדים: "מי אמר שהתאילנדים נחטפו? הם ראו טנדר עובר וחשבו שלוקחים אותם לעבודה." בחשבון הטיקטוק שלו פרסם בדארנה ב-20 בינואר סרטון שבו הוא מסביר את פשר התעודות שחילקו חמאס לחטופות שהשתחררו בפעימה הראשונה: "כולם תוהים מה תעודות ההערכה שקיבלו עם שחרורן מהשבי. כפי שראיתי אותן יוצאות עם חליפות ספורט, זה כנראה שזו תעודת סיום קורס פילאטיס."
המשטרה עצרה אותו לחקירה בגין חשד להתנהגות העלולה לסכן את שלום הציבור.
המשטרה ביטלה החודש שני מופעים של בדארנה, שפירסם ברשתות החברתיות בדיחות על החטופים שחזרו לארץ. "זו סתימת פיות," הוא אמר. אני כקומיקאי יכול לעשות קומדיה שחורה ולדבר על הכול. בסאטירה וקומדיה אפשר לדבר על הכול, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי אנשים מסוימים. זה אחד המאפיינים של חופש ביטוי בדמוקרטיה."
(שירין פלאח סעב, יהושע (ג'וש) בריינר, "הסטנדאפיסט נידאל בדארנה שוחרר ממעצר, אחרי שנחקר בחשד להפרת שלום הציבור," "אל-ארצ'", 25.2.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/stand-up/2025-02-25/ty-article/.premium/00000195-3c0a-d96e-a9d7-fdee94560000
אין ספק שערבי שתומך בחמאס בשם הדמוקרטיה זה מצחיק, וסביר גם שכתבת "הארץ" הסורית-דרוזית שונאת ישראל, שירין פלאח סעב, תצחק מבדיחותיו אלו (לא מהאחרונה), אבל אותנו בדיחות התומכות בחמאס ובג'יהאד אינן מצחיקות. עם זאת אסור לנו לחקות את ערפאת שרצח את הקריקטוריסט נאג'י אבו עלי, ומנע הקרנת סרט עליו. כדאי לתת לערבים חופש לומר מה מצחיק אותם. כך תהיה לנו באמת אפשרות להכירם. מיהם באמת.

נעצר הכרוז לשעבר של בני סכנין ששיבח את חמאס בראיון לערוץ של הארגון
סעיד חסנין, הכרוז של קבוצת הכדורגל בני סכנין, עיתונאי במקצועו, אמר בריאיון שהעניק לערוץ "אל אקצא" כי "ההתנגדות האיסלאמית פעלה באנושיות מוחלטת בהתאם לחוק האיסלאמי והוכיחה לעולם שחמאס שומר על כבוד האדם ומכבד את הנשים שנפלו בשבי ב-7 באוקטובר." מועדון הכדורגל הדיח אותו מתפקידו בעקבות דבריו, לאחר דרישה מפורשת ממנהלת הליגות בכדורגל. בעקבות הריאיון הוא נעצר.
חסנין טען עוד כי עומר שם טוב נישק את ראשו של אחד המחבלים על הבמה "כדי להוכיח שהם נהגו בו באנושיות ומתוך כבוד אליהם," לטענתו, "שם טוב מכבד אותם כבני אדם ומודה שהחטופות לא נפגעו. יש פה הבחנה מכריעה בין אלה שברבריים ואכזריים לבין אלה שפועלים באופן אנושי על פי תורתם, חוקים ועקרונותיהם הדתיים האיסלאמיים."
חסנין גם תקף בריאיון את אזרחי ישראל מהחברה הערבית שמתגייסים לצה"ל ואמר כי "ישנם חלשי נפש המצטרפים לשורות הצבא ומשרתים את צבא האוייב. חמאס רצה להגיד לפלסטינים של 'פלסטין ההיסטורית' המכונים 'ערביי ישראל', שהם לא רוצים שיצטרפו לצבא האוייב, צבא הכיבוש, והגיע הזמן לכל מי שהפך חלש נפש או רק חושב להצטרף לצבא הכיבוש לחשוב מיליון פעמים לאן הוא הולך, איך הוא מוכר את המצפון שלו, את המוסר שלו ואת הדת שלו בנתיב הבלתי מוסרי, הבלתי והבלתי לאומי הזה."
(דיאא חאג' יחיא עדי חשמונאי, "נעצר הכרוז לשעבר של בני סכנין ששיבח את חמאס בראיון לערוץ של הארגון", "אל-ארצ'", 26.2.25).
https://www.haaretz.co.il/news/law/2025-02-26/ty-article/.premium/00000195-3f80-d852-a5df-ffad5ee30000
אם היה אדם ישר בעל אינטגריטי, הגדרת סעיד חסנין את עצמו כתומך החמאס והג'יהאד, ואוייב המדינה היה הולך למשרד הפנים ומוותר על אזרחותו הישראלית. אך מכיוון שכחסיד החמאס והג'יהאד הוא אינו יכול להיות אדם ישר יש להוליך אותו למשרד הפנים ולשלול ממנו את אזרחותו. שיקבל אזרחות מאלו שהוא מעריץ.

cry for me argentina
שיחות עם שלושה ארגנטינאים
רציחתם המזעזעת של שירי זילברמן-ביבס, וילדיה אריאל וכפיר, ית"ד (ישראל תיקום דמם), והמחווה המרגש של נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי שהכריז על יומיים אבל בארגנטינה, הוביל אותי למחשבה על שלוש שיחות שניהלתי עם ארגנטינאים.
1. הפרופסורית. ילידת ארגנטינה ממשפחה סורית מדמשק, עלתה לארץ אחר מלחמת ששת הימים. "אם הייתי יודעת את מצב הדמוקרטיה עכשיו בארץ לא הייתי עולה לישראל," היא אומרת לי, "אני נשארת רק בגלל שבעלי היה ציוני ונפטר כאן. בני ירד עם אשתו והילדים לארה"ב."
אני שואל אותה למה? הרי מצב הדמוקרטיה בארץ עכשיו הוא טוב לאין שיעור מהמצב ב- 1967? מצב הערבים טוב לאין שיעור, האם כשעלית ראית מרצה אקדמאי ערבי באוניברסיטה? האם ראית רופא או רוקח? כשעלית הם רק השתחררו מהממשל הצבאי. כיהודייה-ערבייה ראי למשל את שיפור מצבם של היהודים-הערבים בארץ מאז שעלית. האם שמעת כשעלית מוסיקה ערבית-מערבית-מוגרבית ברדיו ובטלוויזיה? ובכלל כשעלית היו כל כך הרבה מקומות פתוחים בשבת? היו מצעדי גאווה? היום החברה חופשית וליברלית פי כמה.
"אבל האויב היום הוא לא החמאס וחיזבאללה, אלא ביבי," היא אומרת לי.
2. הַמּוֹרָה להיסטוריה. ילידת הארץ להורים עולים מארגנטינה ממוצא פולני. מילדותה היא שומעת מאבא שהוא מצטער שעלה לארץ והוא רוצה לעזוב, והיא עצמה רק מחכה להזדמנות הראשונה לרדת מהארץ, ואת שני בניה היא כבר שיכנעה לרדת מהארץ, והם לשמחתה כבר ירדו.
3. יוחנן החום. לפני כמה שנים הגבתי למצייץ ארגנטינאי שקרא לעצמו "ג'ון בראון". אני קראתי לו "יוחנן החום" כתרגום וכרמז למדים החומים של הס.אה.
כפשיסט פרו-איסלמי ההוא הדהד תמיד את תעמולת החמאס והג'יהאד, הנה מה שכתבתי לו:
"יוחנן החום, הפוסל במומו פוסל. אתה כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי נאבק להגשמת תורת גזע פרימיטיבית מצע החמאס ודברי המופתי של אש"פ, ולפיה ע"פ דברי מוחמד יש להרוג את כל היהודים הקופים והחזירים: אז מה זה אומר עליך?"
https://x.com/naaman_c/status/1480060845732372483?t=oj_YXYPOHJQyLnYNeda7Ng&s=03
רק השבוע נודע לי מהעיתונות מיהו.

סערה באונ' בן גוריון: מרצה טען שהחיילים "חונכו לרצוח ילדים", סטודנטים דורשים את פיטוריו
סערה באוניברסיטת בן גוריון בנגב: מרצה במחלקה למדעי המחשב התבטא נגד חיילי צה"ל, ואף טען כי הם חונכו לרצוח ילדים. המרצה, ד"ר סבסטיאן בן דניאל, ידוע בכינויו ג'ון בראון ברשת X ויצא לא פעם בביקורת חריפה על הצבא, הימין והממשלה.
באחד מציוציו כתב בן דניאל: "הילד הזה בן ה-7 נרצח בפקודת אוכל המוות ממכינת עלי. לא בשוגג, ירי מכוון על מנת להרוג. אבל אי אפשר לתת פקודה לרצוח ילד, צריך שהחיילים שמקבלים אותה יהיו תליינים מרצון." בציוץ אחר כתב: "צה"ל לא יורה במחבלים הדתיים שתוקפים אזרחים, אבל כן רוצח אישה בהריון וילד בן 7 כי 'הסתכל לקרקע', לא בגלל הפקודות אלא בגלל שחינכו אותם לרצוח ילדים פלסטינים – אבל אפילו לא לעצור ציונים דתיים."
בפוסט נוסף כתב: "חיילי צה"ל רוצחים תינוקות, לא בגלל פקודות אלא כי הם חונכו להיות רוצחי תינוקות." בשנה שעברה אף כתב כי "חיילי צה"ל רוצחים כי הם נהנים מחסינות של צה"ל, הפרקליטות ובג"ץ. רק האג תוכל לבוא בחשבון עם הרוצחים." בשנת 2014 תרגם תחת השם ג'ון בראון את שמות ההרוגים הפלסטינים במבצע צוק איתן, מה שעורר כבר אז זעם רב בקמפוס.
בתנועת "אם תרצו" סיפרו כי קיבלו תלונות מסטודנטים באוניברסיטה, ואף הוציאו עצומה הקוראת לפיטוריו של בן דניאל. "אנו, החתומים על המכתב המצורף, סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, מגנים ומתנגדים לאמירות המכפישות וחסרות הביסוס המאשימות אותנו ואת חברינו לצבא ברצח תינוקות" נכתב בעצומה, ששותפה אמש וכבר הגיעה למעל ל-500 חותמים. "ב-7 באוקטובר התגייסנו להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה לאחר הטבח הנורא שביצע ארגון הטרור חמאס. לא נסכים להמשך העסקתו של מרצה שמהדהד תעמולה אנטישמית. אנו קוראים לך, נשיא האוניברסיטה, לפטרו לאלתר."
מאוניברסיטת בן גוריון נמסר בתגובה: "האוניברסיטה מגנה ודוחה בכל תוקף את דברי הבלע של ג'ון בראון המוציאים דיבת חיילי צה"ל, הגם שרבים מקהילת האוניברסיטה הם חיילים בעצמם. עם זאת, הדברים שפרסם, נוראיים ככל שיהיו, לא נעשים במסגרת פעילותו האקדמית של ד"ר סבסטיאן בן דניאל."
(ערן אביגל)
https://sheva7.walla.co.il/item/3730305
אסור אף פעם לעשות הכללות, אבל חשבתי מה קורה עם אותם ארגנטינאים עולים. מה זו התלישות הזאת?

היורדים
יישר כוח לד"ר עירית מלברג-אמינוף על דבריה הציוניים המרגשים. על אהבת המולדת. ("חדשות בן עזר", 2033) ברצוני להוסיף כי התופעה המזעזעת ביותר כפי שכתבתי לפני שבוע היא תופעת הסופרים והמשוררים העבריים שיורדים מהארץ ובייחוד לברלין בירת הרייך, עם צידוקים אידיאולוגיים.
אני תמיד טוען שאת היורדים יש לקבור בארצות אותן בחרו.

השמאל חוזר ומתחזק
דומה היה בשנים האחרונות כשהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים המתכנים "שמאל" הולכים ונעלמים מהמפה הפוליטית, במיוחד לאחר הבחירות האחרונות בהן נעלמה מר"צ ומפלגת העבודה כמעט הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה. קל וחומר לאחר הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר, אבל נראה שדווקא לאור טבח ה-7 באוקטובר כשדומה היה ששום יהודי לא יזדהה יותר עם האויבים, דווקא עתה יש עלייה דרמטית בכוחו של מה שמכונה "שמאל" כשמפלגתו של יאיר גולדנר-גולן הופכת לפי כמה סקרים למפלגה השנייה בגודלה לאחר הליכוד וזוכה לכ-17 מנדטים.

דן אריאלי – ההצעה שלי לדמוקרטיה ישראלית חדשה
דן אריאלי פרופסור לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת דיוק. מציע משטר פוליטי חדש לישראל:
דמיינו לעצמכם מצב שבו יום אחד אתם מקבלים מכתב ממדינת ישראל. המכתב מודיע לכם שנבחרתם, ביחד עם עוד 299 אזרחים, להשתתף בתהליך חשיבה מעמיק על אחת הבעיות הגדולות שעומדות בפני המדינה. לאחר מכן, מגיעים המומחים – מגוון של קולות מכל קצוות הקשת.
בשנים האחרונות יש הרבה שיחות, דיונים וויכוחים על שינויים בדמוקרטיה הישראלית. אך כל השינויים האלה מתבססים על המערכת הקיימת, מציעים שינויים מתוך המסגרת המוכרת – בין אם הם גדולים או קטנים. אני רוצה להציע שאולי, בנוסף לשאלות האלה, כדאי שנחשוב על הדמוקרטיה שלנו בצורה רחבה ועמוקה יותר.
במקום רק לתקן או להתאים את מה שיש, אולי הגיע הזמן לשקול שינוי מהותי יותר – כזה שיכול לחזק את הדמוקרטיה ולהפוך אותה למשהו שיותר אנשים יאמינו בו וישתתפו בו. והשינוי הזה, שמעורר בי הרבה אופטימיות, הוא הרעיון של ועדות אזרחיות.
בשנים האחרונות, יותר ויותר מדינות מבינות שהדמוקרטיה הייצוגית לבדה אינה מספיקה, ושכדי לקבל החלטות טובות יותר, יש צורך לשלב אזרחים מן השורה בתהליך קבלת ההחלטות.
באירלנד, ועדות אזרחיות הצליחו לפתור מחלוקות קשות בנושאים כמו נישואים חד-מיניים והפלות – נושאים שבעבר פילגו את החברה האירית. התהליך התחיל בכך שאזרחים נבחרו באקראי, קיבלו גישה לנתונים ולמומחים משני הצדדים, ולאחר דיונים מעמיקים, גיבשו המלצות שהובילו למשאלי עם שקיבלו תמיכה רחבה. הוועדות הללו לא רק סייעו לשינוי מדיניות, אלא גם הפחיתו את הקיטוב הציבורי, כי הציבור ידע שההמלצות גובשו מתוך תהליך הוגן ושקוף.
בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון יזם ועדה אזרחית בנושא משבר האקלים. 150 אזרחים קיבלו משימה להציע פתרונות אמיתיים למשבר. בסוף התהליך, הם הגישו הצעות למדיניות סביבתית מקיפה, כולל חוקים להורדת פליטות פחמן והגבלות על רכבים מזהמים. רבות מההצעות אומצו על-ידי הממשלה והפכו לחקיקה מחייבת.
בישראל נדמה שכל צד משוכנע שהשני מסכן את המדינה. הדיאלוג הפך לרעיל, ויכולת ההקשבה כמעט נעלמה. אבל המחקר מראה שאם תושיבו אנשים מכל הקבוצות בחדר, הם יצליחו להגיע לפשרות
בגרמניה, ועדות אזרחיות נבחנו כדי לפתור אתגרים במערכת הבריאות והחינוך. במקום ויכוחים פוליטיים חסרי תכלית, אזרחים קיבלו אחריות אמיתית והשפעה ישירה על עיצוב מדיניות. המחקרים הראו כי התהליך לא רק הוביל להחלטות חכמות יותר, אלא גם חיזק את אמון הציבור במערכת הפוליטית, שברוב המדינות המערביות נמצא בשפל חסר תקדים.
למה זה כל כך חשוב עכשיו?
בישראל, המשבר הפוליטי, החברתי והערכי הגיע לנקודת רתיחה. נדמה שכל צד משוכנע שהשני מסכן את המדינה. הדיאלוג הפך לרעיל, ויכולת ההקשבה כמעט נעלמה.
האם אנחנו מוכנים לחשוב אחרת על דמוקרטיה?
דמוקרטיה אמיתית, היא מצב שבו האזרחים משתתפים באופן אקטיבי בחיים הציבוריים, בתדירות גבוהה ובצורה מעמיקה. לא רק ברשתות החברתיות, לא רק בהפגנות, אלא בתהליכים מסודרים שבהם הם יכולים ללמוד, להבין ולהשפיע. ויותר מזה – ועדות אזרחיות הן אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת.
הגיע הזמן לנסות.
אני לא טוען שוועדות אזרחיות הן פתרון קסם לכל בעייה, או שהן יעלימו את הקיטוב ברגע. אבל הן מציעות דרך אחרת – דרך שמבוססת על ניסיון עולמי מוכח, על מחקר ועל האמונה שאנשים מסוגלים, בתנאים הנכונים, למצוא מכנה משותף ולפעול יחד.
אני מאוד מקווה שנחשוב ברצינות על הרעיון הזה. אולי הוא לא פתרון לכל בעיותינו, אבל הוא בהחלט יכול להיות כלי שיחבר מחדש את החברה שלנו, יפחית את הפילוג ויוביל אותנו להחלטות טובות יותר – יחד.
https://www.ynet.co.il/news/article/bybxs0p51e
קצת מגוחך ועצוב שדן אריאלי שירד מהארץ וילדיו כבר אינם יהודים, קל וחומר אינם אזרחים ישראלים – יעסוק בדמוקרטיה הישראלית. דן אריאלי, ירדת מהארץ עסוק במשטר המדינה אליה ירדת.
ואצלנו ניתן לראות את הצעקות שתהיינה בכל הועדות האזרחיות הללו. הסכמה בטח שלא תהיה בשום ועדה אזרחית מעורבת.

חיים אורון-ג'מוס – בין שתי לוויות
בטבח הנורא שנערך בקיבוץ מצר ב-10 בנובמבר 2002 של השומר הצעיר ע"י המחבל סירחאן סירחאן מטול כרם שנשלח ע"י ארגון הג'יהאד של אש"פ, "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה), שיסד מרואן ברגותי, נרצחו חמישה מחברי הקיבוץ בהם אם עם שני ילדיה נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5.
הנה תמונותיהם באתר ההנצחה של הקיבוץ:
https://www.metzer.org.il/category/הנצחה/הפיגוע-במצר/
אלפים ליוו למנוחת עולמים את האם רויטל קיסוס-אוחיון שנקברה עם שני ילדיה. בבית העלמין "צור שלום". האם רויטל במרכז, ומשני צדדיה הילדים.
בין המלווים היו אנשי ציבור רבים, יו"ר הכנסת אברהם בורג ודיפלומטים זרים וגם מיגל מורטינוס, שליח האיחוד האירופי במזרח התיכון.
https://kanisrael.co.il/1124/
חיים אורן-ג'מוס לא בא ללוויה. האם וילדיה לא היו חברי קיבוץ ולא חברי "השומר הצעיר".
חיים אורון-ג'מוס ממנהיגי "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר", ומנהיג מר"צ, התיידד דווקא עם מרוואן ברגותי ראש הארגון הג'יהאדיסטי שביצע את הרצח, שנעצר בגין רצח חמישה ישראלית וכומר יווני, ונשלח לחמישה מאסרי עולם, וארבעים שנה.
אורון-ג'מוס ביקר אצלו בכלא, ופתח מיד במאבק ציבורי לשחררו מהכלא.
בלוויה של עודד ליפשיץ חבר קיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז שנחטף לעזה ונרצח ע"י החמאס, ובתמורה להחזרת גופתו שוחרר גם המחבל מוחמד נייפה, מארגון הג'יהאד של הפת"ח שעמד מאחורי הפיגוע בקיבוץ מצר ב-2005, ונידון ל-13 מאסרי עולם, הוא השתתף כמובן. והדגיש את חסרונו של ליפשיץ כמנהיג קהילתי ומשפחתי – דווקא בתקופה שמנהיגות כזו כל כך נדרשת. קולו של חיים (ג'ומס) אורון, מראשי מפ"ם ומרצ בעבר ושותפו של ליפשיץ בדרך הפוליטית, נשבר בבכי כאשר הוא דיבר על ליפשיץ ועל המונח "יורים ובוכים". לדבריו, המונח שמגדיר את בני דורו מהשומר הצעיר — עוות בשיח הישראלי. "זו לא היתה אמירה צינית," הסביר, "זו היתה אמת חיים, קשה וכואבת, אבל אמת חיים, יורים ובוכים."
(ניר חסון, "בהלווייתו של עודד ליפשיץ, עצי ניר עוז הרכינו ראש לשורש העקור", "אל-ארצ'י", 26.2.26).
https://www.haaretz.co.il/news/local/2025-02-26/ty-article/.premium/00000195-3e8c-d56f-abb7-ffee89490000
"בוכים" ורוקדים "מה יופיס" לראש ארגון הטרור.
ח"כ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) ציין עוד: "לחברי ניר עוז ולעודד אני רוצה להגיד – אולי קבוצה של חניכי השומר הצעיר או בוגרי השומר הצעיר מתגבשת עכשיו ומתכוונת לבוא לכאן לניר עוז להמשיך את מה שאתם קוממתם פה במשך 70 שנה, ולהמשיך לדורות הבאים את המסדר שעודד כל כך נאבק עליו."
https://www.ynet.co.il/news/article/syvsvejcjl
אופס, לפחות בשורה טובה אם היא נכונה. גרעין השלמה של "השומר הצעיר" ישלים את הקיבוץ. האם זו לא הזיה? האם ל"שומר הצעיר יש בכלל גרעיני השלמה? הרי רק לאחרונה שני קיבוצי "השומר הצעיר" כרמים, וכרם שלום – נהפכו לדתיים.

סוף לתביעת חווארה: העיתונאי אילן כפיר בשומרון: לא הייתה הסטה של כוחות לשמירה על הסוכה בחווארה
"לאחר עימות שנמשך חודשים וכלל תביעת לשון הרע, יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, גישר בין חכ"ל צבי סוכות והעיתונאי אילן כפיר, השלושה נפגשו בלשכתו של דגן במועצת השומרון: חכ"ל סוכות מושך את תביעתו, וכפיר הבהיר בכתב, וכן בספרו הבא: "אני מבהיר רשמית – לא הוסטו כוחות צה"ל מעוטף עזה לשומרון בעקבות הסוכה של ח"כ סוכות. החיילים הגיעו כחלק מתכנון מראש עוד מחודש אוגוסט,"
הרקע לסכסוך החל לאחר פרסום ספרו של אילן כפיר, בו נטען כי הקמת סוכת המחאה של סוכות בצומת חווארה הובילה להסטת כוחות צה"ל מעוטף עזה לשומרון. הדברים עוררו סערה תקשורתית, וחכ"ל סוכות אף הגיש תביעת לשון הרע נגד כפיר, בטענה כי מדובר בטענה שקרית הפוגעת בשמו. הוויכוח בין השניים התרחב לזירה הציבורית והפוליטית.
אילן כפיר הבהיר בצורה רשמית לאחר שבדק את העובדות לעומק: "לא הוסטו שום כוחות צה"ל מעוטף עזה לשומרון בגלל סוכת המחאה שהקים ח"כ צבי סוכות בחווארה. יתרה מכך, כוח אגוז עליו כתבתי בספר הגיע לחווארה בגזרת השומרון – בכלל קודם להקמת הסוכה של ח"כ צבי סוכות, ובלי קשר. בנוסף, אני מדגיש כי לפי המסמך הצבאי והבדיקות שקיימתי, כוח אגוז המדובר הגיע לתגבור בשומרון על פי תכנון מחודש אוגוסט. כמו כן, בספר הבא שאכתוב אוסיף זאת גם בכתב."
בעקבות הדברים הודיע חכ"ל צבי סוכות על מחיקת תביעת לשון הרע נגד כפיר:
"מתוך אחריות בתקופה שבה אנו נמצאים ומתוך רצון להנמיך להבות, החלטתי למחוק את התביעה ברוח טובה. אני שמח שהעובדות הובהרו. כעת עלינו להסתכל קדימה ולהמשיך לפעול למען עם ישראל וארץ ישראל מתוך אהבה ואחדות."
ראש מועצת שומרון, יוסי דגן: "בימים כאלה, כשחיילינו נלחמים בגבורה ואזרחי ישראל מתמודדים עם אתגרים קשים, חובתנו להישאר מאוחדים. לא ניתן לאף מחלוקת להסיט אותנו מהמטרה – חיזוק העם וההתיישבות.״
(עמית סגל)
https://rotter.net/forum/scoops1/889390.shtml
אכן הגיע הזמן להפסיק את מכונת הרעל המסיתה ומפלגת בין חלקי הציבור מול האוייב.

בלי אף אישום נגד חמאס בהאג:
צו המעצר של מוחמד דף בוטל, 7 חודשים אחרי חיסולו
בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג "אישר" את דבר חיסולו של ראש הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד דף, שבעה חודשים אחרי החיסול בהפצצה של חיל האוויר, וביטל לפיכך את ההליכים נגדו. בהאג ייחסו לו עבירות של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שבוצעו בטבח 7 באוקטובר ונגד חטופים בשבי.
משמעות ההחלטה היא שכעת, בעקבות טבח 7 באוקטובר – אף בכיר מחמאס לא עומד בפני הליכים פליליים כלשהם בהאג. מנגד, בהאג מאשימים את ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בעבירות של פשעי מלחמה לכאורה בשל הקרבות בעזה.
בבקשה הראשונית שלו להוצאת צווי מעצר בעקבות המלחמה, במאי אשתקד, התובע של בית הדין קארים חאן ביקש אמנם להוציא צווי מעצר נגד שני בכירים נוספים בחמאס – יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה – אבל הבקשות בעניינם הוסרו בעקבות חיסולם: הנייה חוסל בטהרן בסוף יולי, וסינוואר חוסל בהיתקלות עם כוח צה"ל ברצועה באוקטובר.
דף חוסל כבר ב-13 ביולי בתקיפה מדויקת של חיל האוויר, על בסיס מודיעין מדויק, ובתקיפה חוסל גם מח"ט חאן יונס ראפע סלאמה.
בצה"ל אישרו את דבר חיסולו שבועיים וחצי לאחר מכן, אבל בבית הדין לא ביטלו את ההליכים בעיינו כיוון שחמאס לא הודיע גם הוא על החיסול. בנובמבר אושרה בקשת התובע להוציא נגדו צו מעצר – לצד צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט.
(איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/news/article/h1dg4bpckg
בעיני התובע המוסלמי-אחמדי כארים חאן, התובע בהאג, ובעיני ראש ממשלת לבנון נואף סלאם השופט לשעבר בהאג, מנהיג החמאס בעזה מוחמד סינואר אינו פושע מלחמה.
https://he.wikipedia.org/wiki/מוחמד_סינוואר
אי אפשר לכן שלא להיות מרוצים מכך שבעקבות צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, הטיל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ סנקציות על בית הדין בהאג – ועל התובע קארים חאן באופן אישי.
נעמן כהן