(1981-1972)
כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם
בְּיַרְכָתֶיךָ בְּפִנָּה רְחוֹקָה
בְּיַרְכָתֶיךָ בְּפִנָּה רְחוֹקָה
צָצִים הַסְּפִיחִים
כְּפֵאוֹת שְׁכוּחוֹת
אֲשֶׁר הִשְׁאִיר
הַיָּם כִּמְגַלֵּחַ
בִּזְקָנְךָ
הַסְּפִיחִים
זוֹהֲרִים
בִּזְהַב שְׁקִיעָה
יָפָה שִׁבְעָתַיִם
מִזְּרִיחָה
וְנוֹשְׁבוֹת שָׁם
רוּחוֹת עַד לֹא מִכָּאן
וְקוֹשְׁרוֹת
וּמַבְטִיחוֹת
עוֹלָם שֶׁלְּאַחַר
עוֹלָם שֶׁלְּאַחַר?
רֵיחַ-עֲתִידִים
אֲשֶׁר יוּחַשׁ
בְּלִי חוּשִׁים
הַס מִלְּהַזְכִּיר
הַס מִלַּחֲלֹם
כִּי הַכֵּלִים יִוָּצְרוּ
עִם בּוֹא הָעֵת
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
- יוסי אחימאיר: דממת מוות בשבילי ניר-עוז
- ד"ר רון בריימן: עריצות המיעוט
- איליה בר זאב: מחשׂוף לַיִל לבן
- אורי הייטנר: צרור הערות 5.3.25
- אודי מנור: רק-רע בארץ הבחירה –
- יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [180]
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- משה גרנות: חופן מילים מתאדה
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- מנחם רהט: תיקון המעונות: צדק פואטי
- נעמן כהן: מכונת הרעל (1)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * פלסטינים בעזה בחורף: "כל בוקר אנחנו קמים קפואים!"
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
יוסי אחימאיר
דממת מוות בשבילי ניר-עוז
אין עונה יפה מזו בנגב. גשמי הימים האחרונים צבעו את המרחבים בירוק המשתרע לכל עבר עד האופק. העין אינה שבעה מלקלוט את המראות הפסטורליים, שכה חסרים לנו, יושבי הערים ושוכני הבטון. אולי הייתי מחמיץ את היופי הזה אלמלא שמתי פעמי דרומה, אל ישוב קטן על גבול עזה. איזה קונטרסט. הירוק, השלווה, היופי מתחלפים לפתע בשחור, בהרס, בדמעות, בכאב.
זו לי פעם שנייה בניר-עוז. פעם שנייה בהלוויה של חבר הקיבוץ, הסמוך לגבול הרצועה. טבוחי הברברים שמעבר לגבול. עודד ליפשיץ ז"ל נטמן ליד חברו אלכס דנציג ז"ל, שכבר מצבה מונחת על קברו, נושאת כתב-אישום נגד ממשלת ישראל. קשה לנחש מה ייכתב על מצבתו של עודד ליפשיץ. לפי רוח דברי ההספד המרגשים – החל מנשיא המדינה הרצוג, האלמנה יוכבד, האחות, הילדים והנכדים, ג'ומס – הטקסט רק יהלל את ה"שמוצניק" (ביטוי של המספידים), עיתונאי, מוסיקאי, מגדל קקטוסים, איש משפחה, קיבוצניק למופת.
כששימשתי בשנות השמונים כדוברו הפוליטי ראש הממשלה יצחק שמיר ומנהל לשכתו, היה לי משום-מה קשר מיוחד עם כמה מהעיתונאים של ביטאון מפ"ם דאז, "על המשמר". אזכיר כמה שמות: דליה שחורי, אבנר רגב, מרים עין-דור, מוטי בסוק, פאר-לי שחר ו...עודד ליפשיץ.
העיתון וכתביו היו כמובן יריבים פוליטיים חריפים לראש הממשלה שמיר, אבל נהגו בהוגנות כשפירסמו את תגובותי, או כשרצו להבין עניין כלשהו. חשתי שעם זאת הם מכבדים את שמיר.
את "על המשמר" ואת מאמריו של עודד קראתי בשקיקה. מעולם לא נפגשנו, הגם שהיו לנו כמה שיחות טלפוניות. הוא גילם בעיני את דמות היריב הפוליטי ההוגן, המכבד. כך נהג כלפי הממשלה דאז, וכך נהגתי כלפיו. עודד ניחן בכישרון כתיבה נאה, היה נושא דברה ברמה של התנועה הקיבוצית, סוציאליסט ואידיאליסט, וגם תמים-לב באמונתו בשלום ובדרך הוויתורים למענו. ב-7 באוקטובר הוא שילם בחייו את מחיר אמונתו הניכזבת. החלטתי אפוא להשתתף בהלווייתו.
זו היתה הלוויה המונית. הכניסה לקיבוץ היתה חסומה. עשרות מכוניות הוחנו בצידי הכביש המוביל אליו, והיה צורך לעשות רגלי דרך ארוכה אל בית העלמין, שכה רבים מהטמונים בו, הם נרצחי השבת הארורה. המוני זרים – ובהם זר ממשלת ישראל – הונחו על הקבר הטרי. כמעט לא ראיתי אנשים דומעים. רק כואבים וזועמים. אולי גם מפוכחים, כפי שרמזה האלמנה יוכבד ליפשיץ בדברי ההספד לשותפה זה 62 שנה בדרך החיים וההתיישבות.
בעוד ההספדים נמשכים, נטשתי לאיטי את בית העלמין ועשיתי דרכי ליישוב עצמו.
רעם הרמקול וצפיפות האדם, התחלפו אט-אט בשקט ודממה. דממת מוות. אני פוסע בשבילי ניר-עוז, שאת חלקם כבר הכרתי מביקורי הקודם. עם כל פסיעה ההלם גובר. בית אחר בית שרוף ומנותץ. כל עוד אינך רואים את מראות הזוועה במו עינך, קשה להאמין. קשה לתפוס. לתשומת לב ראש הממשלה. הרס טוטלי. פוגרום. חורבן. בתים שנשרפו על יושביהם.
"בבית זה גרה ברכה לוינסון ז"ל" – נאמר ב"דף הסבר" המוצמד על קיר חיצוני, לצד תמונתה של הנרצחת. כנראה הנרצחת הראשונה בבוקר אותה שבת של שמחת תורה. "ברכה נרצחה באכזריות בסלון ביתה על-ידי מחבלי הנוח'בה בשבת 7.10.2025, בשעה 6.57, כשבקיבוץ עוד לא ידעו שיש מחבלים וגם היא לא ידעה. בדקות בהן נרצחה לא היו אזעקות ולכן ככל הנראה לא היתה בממ"ד. המחבלים העלו סרטון של הרצח לקיר הפייסבוק שלה וכך נחשפה משפחתה לאסון הנורא, מאוחר יותר. המחבלים שרפו את הבית יחד עם הגופה..."
בצדק משווים את מחבלי החמאס לנאצים הגרמנים. אבל כבר נאמר, ל"זכות" הגרמנים, כי הם לפחות לא התפארו ב"מעשה ידיהם". מחבלי החמאס לא רק שהתגאו והתפארו, אף טרחו לצלם את פשעיהם שלעולם לא יסולחו. הרצח של ברכה, רצח וחטיפת רבע מבני ניר-עוז, הם ההוכחה לכך.
גם הבתים שלא נפגעו שוממים. אמנם צידיהם מוריקים – ניר עוז, נוכחתי, היה יישוב מטופח במיוחד -– אך יושביהם-בעליהם טרם חזרו. טרם מצאו את העוז הנפשי לשוב אל נירם-קיבוצם. רק כאשר מתקיימת הלוויה של גופה, המוחזרת ב"אדיבות" החמאס, המונים פוקדים לפחות את אזור בית העלמין. מאז ה-7 באוקטובר הזמן כאן קפא על שמריו המצמררים.
בית אחר בית שרוף, הרוס או נטוש. שלד של קלנועית שרופה, חלודה, קרעי ספרים, שרידי רהיטים, מרצפות שבורות, תקרות נפולות, קירות מפוייחים. גן עדן שהפך לעיי חורבות. גן עדן שמצפה לתחייתו. "שמחה, בריאות" – מונח על הריצפה שלט סוריאליסטי.
אני מתעכב קמעא ליד אחד הבתים. את תשומת הלב מושכים שני חתולים בחצר שזוכים לקערות אוכל. "מי שם?" – בוקע הקול מבפנים ואשה יוצאת לקראתי. אני מופתע: "את גרה פה?" היא: "בוודאי, לא נטשתי ולא אנטוש. תביט מעליך." אני מרים ראשי ועל גמלון השער ניצב טווס מתהדר ביפי נוצותיו, בצבעוניותו הטורקיזית, מביט ביוהרה טווסית קדימה ואחורה, סימן מובהק של חיים ותקווה. לראשונה אני מחייך.
עוד כמה פסיעות קדימה ולנגד עיני מזדקר גן הקקטוסים המפורסם של עודד ליפשיץ ז"ל. כגן הזה לא ראיתי מעודי. מיני קקטוסים למכביר, מנשאים אל על, בשרניים, דוקרניים, חגיגה לעין ולנשמה. להביט ולא לגעת. גן טיפוחיו של עודד, אשר בני משפחתו מבטיחים לשומרו ולטפחו. אני עומד במקום שבו בדיוק ניצבו יוכבד ועודד (על פי התצלום), בין בולבוסי קקטוסים גדולים, כשהם מחייכים, מאושרים בגן העדן האבוד שלהם... בבית פנימה, הסמוך, המרוסק, עדיין עומד על כנו הפסנתר. גם הוא כבר לא יזכה למגע אצבעותיו של עודד הפורטות עליו.
והנה שלט מפתיע על קיר הבית: גוש קטיף (בעברית, ערבית ואנגלית). כמה סמלי. תזכורת לחבל ההתיישבות שפינינו – מה פינינו? אריק שרון פינה! – באשלייה, לא רק של עודד וחבריו ה"שמוצניקים", אלא של רבים מאיתנו, שעתה יבוא השלום משני עברי הגבול...
את העוטף, המלקק פצעיו, את יישוביו, את חבל הארץ היפהפה הזה, לא רק שלא ננטוש, כי אם נשקם, נפתח, נאדיר. הוא היה, הינו ויהיה סמל לחיים יפים, לאהבת האדם, לדבקות במולדת, לחקלאות משגשגת, להגשמה ציונית. רק שהממשלה לא תתמהמה בסיוע ובשיקום של ניר-עוז ושאר היישובים שכניו!
יצאתי משער הקיבוץ, בידיעה שעוד כמה לוויות של חברים יקרים יתנהלו בשבוע זה בבית העלמין שמאחוריי. לאחר כמה קילומטרים של נסיעה, פניתי שמאלה אל כביש צדדי. הוא הוביל אל מרחבי השטחים הפתוחים והירוקים, הרחק מדרך המלך הסואנת.
השמש נטתה לשקוע במערב, השמיים נצבעו בצבעי כתום, כמו משתתפים באבל הכתום, ואף נפש חיה, לא מכונית נוספת אחרת, היו בסביבה. כביש חקלאי רב מהמורות, צר מאוד בין שני שדות אין סופיים, משתרעים עד לאופק, של חיטה ירוקה בראשית צמיחתה. אוויר צר וקריר נכנס לריאות. ארץ-ישראל היפה שלנו, האהובה, על מרחביה החקלאיים, עטפה אותי באהבה, שלחה לי ניחומים.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב", 3.3.2025
ד"ר רון בריימן
עריצות המיעוט
מאז ומתמיד למדנו שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, אך לא עריצות הרוב. אבל, קל וחומר, דמוקרטיה אינה יכולה להיות, ואסור שתהיה, עריצות המיעוט. הדמוקרטיה הישראלית, ובייחוד אלה בתוכה הנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא, שכחו מוסכמה זו.
למרבה הצער יש בישראל לא מעט דוגמאות דווקא לעריצות המיעוט. מיד אחרי בחירות 1977, שבהן ניצח הליכוד את המערך ונקטע שלטון ממושך (29 שנים!) של השמאל, קרא נציג בכיר של השמאל "להחליף את העם." התופעה של אי-השלמה עם תוצאות הבחירות חזרה על עצמה אחרי בחירות 1996, שבהן שוב גבר הליכוד על השמאל. המיעוט סירב להשלים עם הפסדו בקלפי, והביע ומביע בדרכים שונות שלדעתו שלטון הימין (ואפילו "הימין") אינו לגיטימי. ומנגד, מי שניצח שוב ושוב במערכות בחירות רבות פוחד לשלוט ומראה היסוס.
ההססנות קיימת בימין בלבד, וכשזה מנסה לממש את ניצחונו ואת המצע שהובטח לבוחרים, הדברים מוצגים כמהפכה משפטית/משטרית. המחנה האנטי-דמוקרטי, בסיוע תקשורת המגויסת לכך, יוצא אז לרחובות בלפור וקפלן כדי להפיל את הממשלה הנבחרת, וקורא למדיניות הממשלה – גם אם זו לעיתים מגושמת ושלומיאלית – בכינוי הגנאי השקרי: "מהפכה".
דוגמה בולטת: אין קדושה בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, ומותר לשנותו, במיוחד כאשר נראה שההרכב הקיים מנציח את אופיו ואת חד-צדדיותו של בית המשפט העליון, ובכך שוחק את אמון הציבור במוסד החשוב. שינוי ההרכב איננו מהפכה משפטית/משטרית. התחזקותה של הרשות השופטת מול שתי רשויות השלטון האחרות – המחוקקת והמבצעת – היא המהפכה המשפטית/משטרית, וזכות היוצרים על מהפכה זו שייכת לאהרן ברק, שחיזק מאוד את הרשות השופטת ואת חדירתה לתחומי הפעילות של הרשויות האחרות. מאז הדמוקרטיה הישראלית הפכה לבוקה ומבוקה ומבולקה. מאז מתנהגת הרשות השופטת כרשות-על, מעל הרשויות האחרות, הנבחרות. המשמעות: המיעוט הלא-נבחר חזק מנבחרי הציבור.
לאחרונה כפה השופט יצחק עמית את עצמו והביא לבחירתו כנשיא בית המשפט העליון, בדרך כוחנית ובלתי מקובלת. עמית לא הוכיח תבונה כאשר התחמק מבירור הטענות כלפיו קודם למינויו העצמי. עמית לא הוכיח מזג שיפוטי גמיש ופשרני, והנציח את התהליך של שחיקת האמון החיוני של הציבור ברשות השופטת. למען ההגינות: גם שר המשפטים לא גילה מזג כזה, אם כי היה גמיש יותר מעמית.
דוגמה בולטת אחרת: עודף הכוח של שלוחת הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת: ה- יועמ"שית והפרקליטות. אין כל אפשרות להגזים בעוצמת כוחה של היועמ"שית, שעל פיה יישק דבר במדינת ישראל. היא הפכה מיועצת למושלת. עריצות המיעוט, כבר אמרנו? מהפכה משפטית/משטרית, כבר אמרנו? המשמעות: היועצת הלא-נבחרת חזקה מנבחרי הציבור. אין פלא שבקואליציה – המייצגת את רוב האזרחים – מתרבים הקולות התובעים את הדחתה.
שכרון הכוח של היועמ"שית ושל הפרקליטות הביא את ראש הממשלה אל ספסל הנאשמים, אבל סימנים רבים מעידים על כך שהמשפט המופרך – בזמן מלחמה קשה – עלול להפוך ליום הכיפורים של גופים אלה. גישת "תיקוב הפרקליטות את ההר ואת השכל הישר" מוכיחה את הניתוק של גופים אלה מן המציאות שהתהוותה בישראל כתוצאה מן המלחמה הקשה והממושכת. בעיני היועמ"שית והפרקליטות – ובמידה רבה גם בעיני השופטים – המשך המשפט והטלת מגבלות על ראש הממשלה חשובים יותר מניהול ענייני המדינה והמלחמה. האם השתגענו?! התעקשותם של גורמים אלה שוחקת את אמון הציבור. קצה נפשו של הציבור שאיננו רל"ביסטי בהתנהגותם המתנשאת והמנותקת של גופים אלה. האינטרס הציבורי מחייב שראש הממשלה יוכל לתפקד ללא הפרעות.
מטבע הדברים נשמעים קולות רבים, בעיקר של רל"ביסטים, הקוראים להקמתה לאלתר של ועדת חקירה "ממלכתית". המעט הנדרש הוא לעיין בספר החוקים: אין בו ועדת חקירה "ממלכתית". מה שנדרש הוא ועדת חקירה מקצועית ואמינה, שתחקור במגמה למנוע את הישנות הכשל הנורא ולא ועדת חקירה תליינית, שהציפיות ממנה הן עריפת ראשו של ראש הממשלה. מי שרוצים ועדת חקירה תליינית כלל לא מעניינים אותם חקר האמת ומניעת הישנות הכשל. ועדת חקירה בראשות השופט עמית או שתתמנה על-ידו לא תזכה לאמונו של רוב הציבור.
איפה היו אותם רל"ביסטים בימי אוסלו, קונספציית "פתרון" שתי המדינות ואספקת רובים למחבלים "הטובים" של רב-המחבלים ערפאת ורבבות מחבליו שהוכנסו ארצה מגלות טוניס, במסגרת "שלום" אוסלו שהוביל למלחמת אוסלו ?! אפילו היום הם דורשים את שקר "פתרון" שתי המדינות (תחת שם הקוד "היום שאחרי"). הצבועים לא דרשו אז ועדת חקירה "ממלכתית". ועדת החקירה שצריכה לקום היום צריכה להתחיל את חקירתה מן האירועים שהובילו לקונספציה של אוסלו. הקונספציה של העדפת אש"ף ורשות הטרור הפלשתינאית אינה פחות מסוכנת מהקונספציה של העדפת חמאס.
ועוד דוגמה: תפקודה השנוי במחלוקת, בלשון המעטה, של הפרקליטה הצבאית הראשית. פגיעה בחיילי צה"ל על-ידי העדפת שיקולים משפטיים צרים על-פני שיקולי ביטחון לאומי – פוסלת אותה מלכהן בתפקידה הרם ועתיר הכוח. כך גם פרשנות מחמירה של החוק הבינלאומי באופן המגביל את יכולת הפעולה של כוחותינו. כך גם הכשל המתמשך בהגנה המשפטית על חיילי צה"ל ומפקדיו מפני תביעות וחקירות בינלאומיות מצד גורמים אנטישמיים. ומנגד דאגה בלתי נלאית לתנאי כליאתם של מחבלי הנוח'בה.
ובתחום אחר: עריצות המיעוט החרדי, מיעוט שאינו מתגייס, אינו משרת, אינו משלם מיסים. החריצות הרבה שראש הממשלה מגלה בכל הקשור להעדפת מיעוט זה שוללת את זכות הקיום של ממשלתו. החרדים צריכים לשאת בעול כמו כל בני ה-18, ואין צורך בחוק מיותר ומקומם שינציח את המציאות של השתמטותם אומנותם.
אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מחובתו של ראש השב"כ לחקור לאלתר מעשים פסולים לכאורה המיוחסים לחפרפרות לכאורה בלשכת ראש הממשלה, והתרועעותם עם גורמים קטאריים – תומכי האוייב ו"המתווכים" כביכול – במהלך מלחמה. והנה, במקום להעריך את ראש השב"כ על כך – גוברים הקולות הדורשים להדיחו. ריח לא טוב, בלשון המעטה, עולה מן "האקווריום" של ראש הממשלה. לא ברור מי הם אותם "יועצים" בלשכת ראש הממשלה, מה כישוריהם, מהו הניסיון שהכשיר אותם להימצא בקרבת ראש הממשלה הנבחר ולהשפיע משם על חיינו ו(חוסר) ביטחוננו.
ה"יועצים" מזכירים את ה"ילדים" שאיתם נועץ המלך רחבעם: "וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו" (מלכים א', י"ב, ח'). מומלץ לראש הממשלה להיפטר מן ה"ילדים" שעלולים לגרום לו ולנו צרות רבות, ולעבוד בשיתוף פעולה עם ראש השב"כ המנוסה, במקום להדיחו.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
למרבה הצער יש בישראל לא מעט דוגמאות דווקא לעריצות המיעוט. מיד אחרי בחירות 1977, שבהן ניצח הליכוד את המערך ונקטע שלטון ממושך (29 שנים!) של השמאל, קרא נציג בכיר של השמאל "להחליף את העם." התופעה של אי-השלמה עם תוצאות הבחירות חזרה על עצמה אחרי בחירות 1996, שבהן שוב גבר הליכוד על השמאל. המיעוט סירב להשלים עם הפסדו בקלפי, והביע ומביע בדרכים שונות שלדעתו שלטון הימין (ואפילו "הימין") אינו לגיטימי. ומנגד, מי שניצח שוב ושוב במערכות בחירות רבות פוחד לשלוט ומראה היסוס.
ההססנות קיימת בימין בלבד, וכשזה מנסה לממש את ניצחונו ואת המצע שהובטח לבוחרים, הדברים מוצגים כמהפכה משפטית/משטרית. המחנה האנטי-דמוקרטי, בסיוע תקשורת המגויסת לכך, יוצא אז לרחובות בלפור וקפלן כדי להפיל את הממשלה הנבחרת, וקורא למדיניות הממשלה – גם אם זו לעיתים מגושמת ושלומיאלית – בכינוי הגנאי השקרי: "מהפכה".
דוגמה בולטת: אין קדושה בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, ומותר לשנותו, במיוחד כאשר נראה שההרכב הקיים מנציח את אופיו ואת חד-צדדיותו של בית המשפט העליון, ובכך שוחק את אמון הציבור במוסד החשוב. שינוי ההרכב איננו מהפכה משפטית/משטרית. התחזקותה של הרשות השופטת מול שתי רשויות השלטון האחרות – המחוקקת והמבצעת – היא המהפכה המשפטית/משטרית, וזכות היוצרים על מהפכה זו שייכת לאהרן ברק, שחיזק מאוד את הרשות השופטת ואת חדירתה לתחומי הפעילות של הרשויות האחרות. מאז הדמוקרטיה הישראלית הפכה לבוקה ומבוקה ומבולקה. מאז מתנהגת הרשות השופטת כרשות-על, מעל הרשויות האחרות, הנבחרות. המשמעות: המיעוט הלא-נבחר חזק מנבחרי הציבור.
לאחרונה כפה השופט יצחק עמית את עצמו והביא לבחירתו כנשיא בית המשפט העליון, בדרך כוחנית ובלתי מקובלת. עמית לא הוכיח תבונה כאשר התחמק מבירור הטענות כלפיו קודם למינויו העצמי. עמית לא הוכיח מזג שיפוטי גמיש ופשרני, והנציח את התהליך של שחיקת האמון החיוני של הציבור ברשות השופטת. למען ההגינות: גם שר המשפטים לא גילה מזג כזה, אם כי היה גמיש יותר מעמית.
דוגמה בולטת אחרת: עודף הכוח של שלוחת הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת: ה- יועמ"שית והפרקליטות. אין כל אפשרות להגזים בעוצמת כוחה של היועמ"שית, שעל פיה יישק דבר במדינת ישראל. היא הפכה מיועצת למושלת. עריצות המיעוט, כבר אמרנו? מהפכה משפטית/משטרית, כבר אמרנו? המשמעות: היועצת הלא-נבחרת חזקה מנבחרי הציבור. אין פלא שבקואליציה – המייצגת את רוב האזרחים – מתרבים הקולות התובעים את הדחתה.
שכרון הכוח של היועמ"שית ושל הפרקליטות הביא את ראש הממשלה אל ספסל הנאשמים, אבל סימנים רבים מעידים על כך שהמשפט המופרך – בזמן מלחמה קשה – עלול להפוך ליום הכיפורים של גופים אלה. גישת "תיקוב הפרקליטות את ההר ואת השכל הישר" מוכיחה את הניתוק של גופים אלה מן המציאות שהתהוותה בישראל כתוצאה מן המלחמה הקשה והממושכת. בעיני היועמ"שית והפרקליטות – ובמידה רבה גם בעיני השופטים – המשך המשפט והטלת מגבלות על ראש הממשלה חשובים יותר מניהול ענייני המדינה והמלחמה. האם השתגענו?! התעקשותם של גורמים אלה שוחקת את אמון הציבור. קצה נפשו של הציבור שאיננו רל"ביסטי בהתנהגותם המתנשאת והמנותקת של גופים אלה. האינטרס הציבורי מחייב שראש הממשלה יוכל לתפקד ללא הפרעות.
מטבע הדברים נשמעים קולות רבים, בעיקר של רל"ביסטים, הקוראים להקמתה לאלתר של ועדת חקירה "ממלכתית". המעט הנדרש הוא לעיין בספר החוקים: אין בו ועדת חקירה "ממלכתית". מה שנדרש הוא ועדת חקירה מקצועית ואמינה, שתחקור במגמה למנוע את הישנות הכשל הנורא ולא ועדת חקירה תליינית, שהציפיות ממנה הן עריפת ראשו של ראש הממשלה. מי שרוצים ועדת חקירה תליינית כלל לא מעניינים אותם חקר האמת ומניעת הישנות הכשל. ועדת חקירה בראשות השופט עמית או שתתמנה על-ידו לא תזכה לאמונו של רוב הציבור.
איפה היו אותם רל"ביסטים בימי אוסלו, קונספציית "פתרון" שתי המדינות ואספקת רובים למחבלים "הטובים" של רב-המחבלים ערפאת ורבבות מחבליו שהוכנסו ארצה מגלות טוניס, במסגרת "שלום" אוסלו שהוביל למלחמת אוסלו ?! אפילו היום הם דורשים את שקר "פתרון" שתי המדינות (תחת שם הקוד "היום שאחרי"). הצבועים לא דרשו אז ועדת חקירה "ממלכתית". ועדת החקירה שצריכה לקום היום צריכה להתחיל את חקירתה מן האירועים שהובילו לקונספציה של אוסלו. הקונספציה של העדפת אש"ף ורשות הטרור הפלשתינאית אינה פחות מסוכנת מהקונספציה של העדפת חמאס.
ועוד דוגמה: תפקודה השנוי במחלוקת, בלשון המעטה, של הפרקליטה הצבאית הראשית. פגיעה בחיילי צה"ל על-ידי העדפת שיקולים משפטיים צרים על-פני שיקולי ביטחון לאומי – פוסלת אותה מלכהן בתפקידה הרם ועתיר הכוח. כך גם פרשנות מחמירה של החוק הבינלאומי באופן המגביל את יכולת הפעולה של כוחותינו. כך גם הכשל המתמשך בהגנה המשפטית על חיילי צה"ל ומפקדיו מפני תביעות וחקירות בינלאומיות מצד גורמים אנטישמיים. ומנגד דאגה בלתי נלאית לתנאי כליאתם של מחבלי הנוח'בה.
ובתחום אחר: עריצות המיעוט החרדי, מיעוט שאינו מתגייס, אינו משרת, אינו משלם מיסים. החריצות הרבה שראש הממשלה מגלה בכל הקשור להעדפת מיעוט זה שוללת את זכות הקיום של ממשלתו. החרדים צריכים לשאת בעול כמו כל בני ה-18, ואין צורך בחוק מיותר ומקומם שינציח את המציאות של השתמטותם אומנותם.
אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מחובתו של ראש השב"כ לחקור לאלתר מעשים פסולים לכאורה המיוחסים לחפרפרות לכאורה בלשכת ראש הממשלה, והתרועעותם עם גורמים קטאריים – תומכי האוייב ו"המתווכים" כביכול – במהלך מלחמה. והנה, במקום להעריך את ראש השב"כ על כך – גוברים הקולות הדורשים להדיחו. ריח לא טוב, בלשון המעטה, עולה מן "האקווריום" של ראש הממשלה. לא ברור מי הם אותם "יועצים" בלשכת ראש הממשלה, מה כישוריהם, מהו הניסיון שהכשיר אותם להימצא בקרבת ראש הממשלה הנבחר ולהשפיע משם על חיינו ו(חוסר) ביטחוננו.
ה"יועצים" מזכירים את ה"ילדים" שאיתם נועץ המלך רחבעם: "וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו" (מלכים א', י"ב, ח'). מומלץ לראש הממשלה להיפטר מן ה"ילדים" שעלולים לגרום לו ולנו צרות רבות, ולעבוד בשיתוף פעולה עם ראש השב"כ המנוסה, במקום להדיחו.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
איליה בר זאב
מחשׂוף לַיִל לבן
מֵעוֹלָם לֹא תָּפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,
לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.
בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים
לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.
יֵשׁ שֶׁעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.
נָעִים לַחֲלֹם – שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל
מַחְשׂוֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים
שֶׁבָּהֶם דָּרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת – לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,
לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבְּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.
אַיַּל אֲהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר
בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים פְּעוּרֵי פֶּה
עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.
המאה שאין בה שלום
אַךְ הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.
תֵּל לָבָן מַחֲלִיף צְבָעָיו,
צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הָעֶצֶב.
עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים
מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְסֻכְסֶכֶת.
אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,
חַיִּים שֶׁהָיוּ.
הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ. בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְּחָלִים,
לְיַד שִׂיחֵי הַמַּלּוּחַ, אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.
מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוֹכָבִים
אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.
עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֶר לְהָרֵי מוֹאָב וֶאֱדוֹם נָבוֹא
מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק
אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן
יָם הַמָּוֶת.
בְּדרך הבשׂמי ם
בִּנְוֵה מִדְבָּר, בַּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים מְנֻמָּרִים,
הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי
סוּסִים,
דָּהַרְנוּ אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם.
מֵרִכְסֵי הֶהָרִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים.
בַּנַּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה
בְּאֵר אַחֶרֶת.
מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּיוּנוֹת חִפַּשְׂנוּ נָתִיב
בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים.
רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמַן וּמַכְאוֹבָיו,
נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם, מִתְנַשְּׁלִים
כְּעַקְרָב מְיֻסָּר.
חוֹלוֹת נוֹדְדִים סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה,
מְכַסִּים רָאשֵׁי שִׂיחִים
דַּלֵּי מַרְאֶה.
קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.
מעלֵה ומכתש
ללכת שבי במדבר – "שביל ישראל"
בהוקרה לדני גספר
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בַּמַּכְתֵּשׁ הַקָּטָן –
אֵינְךָ דּוֹרֵס, אֵין לְךָ טְפָרִים חַדִּים לֶאֱחֹז בַּקָּרְבָּן.
חַנְקָן גָּדוֹל וְגַם צִפּוֹר.
עוֹד מִינֵי שֵׁמוֹת –
אוּלַי שְׁחֹר מֵצַח, חֲלוּד גַּב, לִפְעָמִים אֲדֹם רֹאשׁ.
אֵינְךָ מַמְתִּין לָחֹג בִּימֵי חַג שְׂמֵחִים,
תָּמִיד צוֹפֶה מֵעָל, לִלְכֹּד
מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר.
מְשַׁפֵּד אֶת הַטֶּרֶף אֶל הָאָטָד –
פִּסּוֹת בָּשָׂר קְטַנּוֹת לַמְּזָוֶה.
קֶסֶם הַנְּשָׁרִים בִּמְעוֹפָם, בִּתְנוּעָתָם הַמְרַחֶפֶת
אֶל מַחֲבוֹאֵי הַגּוֹזָלִים בַּקֵּן.
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מְדַדִּים כְּתַרְנְגוֹלֵי הֹדּוּ קֵרְחִים
לְיַד סִירֵי הַבָּשָׂר.
עָצוּב לִי לָנִיאוּס,
הֲגַם אַתָּה?
לֹא קַל לִרְאוֹת בַּסְּבַךְ הַקּוֹצָנִי חַנְקָן נְטוּל חַיִּים
עִם מַקּוֹר מְאֻנְקָל.
בְּמַעֲלֵה עֱלִי בְּעוֹדִי זוֹחֵל אֶל הַפִּסְגָּה, הֵבַנְתִּי שֶׁכָּל כֻּלְּךָ
צִפּוֹר שִׁיר.
איליה בר-זאב
לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.
בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים
לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.
יֵשׁ שֶׁעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.
נָעִים לַחֲלֹם – שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל
מַחְשׂוֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים
שֶׁבָּהֶם דָּרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת – לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,
לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבְּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.
אַיַּל אֲהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר
בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים פְּעוּרֵי פֶּה
עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.
המאה שאין בה שלום
אַךְ הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.
תֵּל לָבָן מַחֲלִיף צְבָעָיו,
צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הָעֶצֶב.
עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים
מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְסֻכְסֶכֶת.
אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,
חַיִּים שֶׁהָיוּ.
הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ. בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְּחָלִים,
לְיַד שִׂיחֵי הַמַּלּוּחַ, אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן.
מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי כּוֹכָבִים
אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.
עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֶר לְהָרֵי מוֹאָב וֶאֱדוֹם נָבוֹא
מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל נַחַל בּוֹקֵק
אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן
יָם הַמָּוֶת.
בְּדרך הבשׂמי ם
בִּנְוֵה מִדְבָּר, בַּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים מְנֻמָּרִים,
הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי
סוּסִים,
דָּהַרְנוּ אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם.
מֵרִכְסֵי הֶהָרִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים.
בַּנַּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה
בְּאֵר אַחֶרֶת.
מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּיוּנוֹת חִפַּשְׂנוּ נָתִיב
בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים.
רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמַן וּמַכְאוֹבָיו,
נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם, מִתְנַשְּׁלִים
כְּעַקְרָב מְיֻסָּר.
חוֹלוֹת נוֹדְדִים סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה,
מְכַסִּים רָאשֵׁי שִׂיחִים
דַּלֵּי מַרְאֶה.
קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.
מעלֵה ומכתש
ללכת שבי במדבר – "שביל ישראל"
בהוקרה לדני גספר
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בַּמַּכְתֵּשׁ הַקָּטָן –
אֵינְךָ דּוֹרֵס, אֵין לְךָ טְפָרִים חַדִּים לֶאֱחֹז בַּקָּרְבָּן.
חַנְקָן גָּדוֹל וְגַם צִפּוֹר.
עוֹד מִינֵי שֵׁמוֹת –
אוּלַי שְׁחֹר מֵצַח, חֲלוּד גַּב, לִפְעָמִים אֲדֹם רֹאשׁ.
אֵינְךָ מַמְתִּין לָחֹג בִּימֵי חַג שְׂמֵחִים,
תָּמִיד צוֹפֶה מֵעָל, לִלְכֹּד
מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר.
מְשַׁפֵּד אֶת הַטֶּרֶף אֶל הָאָטָד –
פִּסּוֹת בָּשָׂר קְטַנּוֹת לַמְּזָוֶה.
קֶסֶם הַנְּשָׁרִים בִּמְעוֹפָם, בִּתְנוּעָתָם הַמְרַחֶפֶת
אֶל מַחֲבוֹאֵי הַגּוֹזָלִים בַּקֵּן.
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מְדַדִּים כְּתַרְנְגוֹלֵי הֹדּוּ קֵרְחִים
לְיַד סִירֵי הַבָּשָׂר.
עָצוּב לִי לָנִיאוּס,
הֲגַם אַתָּה?
לֹא קַל לִרְאוֹת בַּסְּבַךְ הַקּוֹצָנִי חַנְקָן נְטוּל חַיִּים
עִם מַקּוֹר מְאֻנְקָל.
בְּמַעֲלֵה עֱלִי בְּעוֹדִי זוֹחֵל אֶל הַפִּסְגָּה, הֵבַנְתִּי שֶׁכָּל כֻּלְּךָ
צִפּוֹר שִׁיר.
איליה בר-זאב
אורי הייטנר
צרור הערות 5.3.25
* חזרה עכשיו – חברי וילדי קיבוץ כפר גלעדי עלו ביום שישי בשיירה מדוגללת לקיבוצם. בהגיעם, הם עצרו לטקס ליד קבר טרומפלדור וחבריו – אנדרטת האריה השואג, בבית העלמין של הקיבוץ, ויו"ר הנהלת הקיבוץ נשבע ליד קברם – לא נתפנה עוד לעולם!
כשצפיתי בכתבה הזאת, היה זה אחד הרגעים המרגשים ומרוממי הנפש ביותר שחוויתי במלחמה הזאת. באותה שעה, גם קיבוץ יפתח חזר בהמוניו הביתה בשיירה מדוגללת. לבטח גם יישובים אחרים.
התקשורת מציגה בכתבות רבות את התושבים שאינם חוזרים, כי הילד צריך לגמור את שנת הלימודים היכן שהחל, וכי הממשלה ככה או הממשלה אחרת, או כי לא הושג ביטחון מוחלט לאורך הגבול וכו' וכו'. הדברים הללו מצערים אותי מאוד. הפינוי הארוך והממושך היה שגיאה לאומית קשה מאוד, שגרמה לנזק חמור. היתה זו אחת ההחלטות האומללות בתולדות הציונות. ממש מצער, שתושבים יוצרים נורמליזציה של הפינוי, עד כדי כך שכאשר עליהם לחזור הם מהססים ומתעכבים ומתלוננים על הממשלה שאינה רוצה להמשיך לממן את פינויים.
יש גם יש מה להלין על הממשלה, על חוסר התפקוד שלה הן בטיפול במפונים והן בטיפול בחזרתם ובתקומת היישובים. אך המסקנה מכך אינה להישאר באתרי הפינוי ולחכות שהממשלה תמלא את תפקידה ולדרוש ממנה להמשיך לממן את הפינוי. יש לחזור עכשיו, לקחת אחריות על התקומה – התושבים, היישובים, הרשויות המקומיות, התנועות והחברה האזרחית, בלי להמתין לממשלה, ובמקביל להיאבק וללחוץ על הממשלה למלא את תפקידה. "אני לא רוצה לחזור כי הגנים לא החלו לפעול." חזרו והפעילו את הגנים.
גם הציפיה לביטחון מוחלט אינה ריאלית. בתל-אביב הביטחון מוחלט? מי שעולה לאזור סְפָר לוקח על עצמו חיים לצד מדינת אוייב ויש לזה מחיר. יש לדרוש מהממשלה להעניק ביטחון מקסימלי ולא לחזור על ההפקרות שקדמה למלחמה ולאורך השנה הראשונה של המלחמה. את הדרישה הזאת יש להפנות מהבית, מהיישוב.
אני מבין שיש מי שהחליטו לא לחזור. זאת זכותם המלאה. על היישובים, הרשויות והתנועות לפעול להזרמת דם חדש. אני מאמין שהמשפחות הטובות ביותר בארץ תעלינה ליישובים החוזרים, ותזרמנה דם חדש ליישובים ולאזור.
חזרה עכשיו!
* נאום לאומה – אזרחי ישראל!
בשבעה באוקטובר 2023, הותקפה ישראל בידי חמאס בגבול עזה. חלקים מן הנגב המערבי נכבשו ונערך בהם טבח המוני מלווה במעשי אונס וביזה. היה זה הטבח הקשה ביותר שחווה עמנו מאז השואה.
הטבח הזה קרה במשמרת שלי כראש הממשלה. תפיסת המנהיגות והאחריות שבה אני דוגל ושבה דגלתי תמיד, ושבעטיה תבעתי את התפטרות ראש הממשלה אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, אינה מאפשרת לי שלא ליטול אחריות מלאה על הכישלון ועל המחדל שהוביל לו. ביום שבו הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר מתפקידו, לאחר מלחמת לבנון השנייה, תבעתי במפגיע מראש הממשלה להתפטר, כי לא יעלה על הדעת ששר הביטחון והרמטכ"ל התפטרו ומי שאחראי עליהם יישאר בתפקידו. נאה דורש, נאה מקיים. לכן, עם סיום תפקידו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהתפטר מתפקידו, אני מודיע בזאת על התפטרותי מתפקידי ועל פרישתי מן החיים הפוליטיים. מיד לאחר ההצהרה הזאת, אמהר לבית הנשיא, ואגיש לנשיא הרצוג את התפטרותי.
אחריותי נובעת מעצם היותי ראש הממשלה, הנושא באחריות לביטחון הלאומי של ישראל, אולם במקרה זה האחריות אינה רק אחריות מיניסטריאלית, אלא זו אחריות אישית הנובעת מהמדיניות שהנהגתי בעשור וחצי של שלטוני, ומההחלטות שקיבלתי לאורך התפקיד. מדיניות זו קיבלה את הכינוי "התמכרות לשקט".
על מדיניות זו נתלו תלי תלים של קונספירציות, על רצון לחזק את חמאס ולהחליש את רש"פ ועוד כהנה וכהנה טענות, שהן לחלוטין שקריות. המדיניות הזו נבעה מתחושת האחריות שלי, כראש הממשלה, לחייהם ולשלומם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל. כל מעשיי נבעו מדאגה לחיי חיילנו לצד החשש מאסון הומניטרי בעזה. אין להתבייש ברצון לשמור על חיים, ברצון למנוע מלחמה או לפחות לדחות אותה ככל הניתן. ואכן, התגאיתי בכך שהעשור האחרון היה השקט ביותר מזה עשרות שנים. עם הגאווה הזו רצתי לבחירות וביקשתי את אמון הציבור, כמר ביטחון, כמגן ביטחון ישראל. אולם, למרבה הצער, התברר שהמדיניות הזאת, שכוונותיה היו רצויות, כשלה, קרסה, ויצרה את ההיפך הגמור – שפיכות דמים נוראית, חסרת תקדים. כפי שראיתי את עצמי אחראי למדיניות הזאת כשדומה היה שהיא מצליחה, אין לי מנוס אלא לקחת אחריות עליה, כאשר התבררה כשגיאה חמורה. ועל כן, החלטתי להתפטר. אני מתפטר, כי אני מבין שתפיסת הביטחון שאותה הובלתי הייתה שגויה והרת אסון, והיא אכן הרתה את האסון. היום, כאשר אני מוביל בסוריה ובדרך אכיפת הפסקת האש בלבנון מדיניות הפוכה לזו שבה נקטתי, אני מתווה כיוון למחליפיי – לא רק מה הדרך השגויה, אלא גם מה הדרך הנכונה.
עוד היום, אפנה לראש האופוזיציה, כדי לתאם אתו חקיקה מיידית, בהסכמה, של חוק פיזור הכנסת ובחירות בתוך 90 יום. בישיבה הקרובה של הממשלה, אגיש לאישור הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת על המחדל שהביא ל-7 באוקטובר ותמסור את המלצותיה. בהתפטרותי, אני פוטר את הוועדה מעיסוק בהטלת אחריות אישית. את האחריות האישית נטלתי ברגע שנשבעתי אמונים כראש ממשלת ישראל.
[אהוד: "...ובבחירות הבאות אחזור להיות ראש ממשלת ישראל כי העם ייתן לי את הרוב!"]
* עגל הזהב ושמו התרעה – אחת הרעות החולות של המחדל, כמו של מחדל יום הכיפורים, היא הסגידה ליכולת ההתרעה של המודיעין. המודיעין כשל, לא היתה התרעה, וצה"ל לא היה ערוך לתת מענה למתקפת פתע נגדנו. וחמור לא פחות – לא פעלנו בעוד מועד להסרת האיום, מתוך ביטחון בהתרעה.
המודיעין צריך לשפר ולמקסם תמיד את יכולת ההתרעה, אך אסור לממשלה ולצה"ל להתבסס רק על היכולת הזאת ולהתמכר לה. כאשר יש איום פוטנציאלי, יש להסיר אותו, כפי שאנו עושים היום בסוריה. המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים היה שלוש שנים לפניה, באוגוסט 1970, כאשר מצרים הפרה את הסכם הפסקת האש וקירבה לתעלת סואץ את סוללות טילי הנ"מ ואנו הבלגנו. מחיר ההבלגה היה נורא. שנים רבות נתנו לאיום מרצועת עזה ומלבנון להתעצם באופן מפלצתי, ללא נקיטת יוזמה וללא מתקפת מנע. התוצאה הייתה 7 באוקטובר. האם הלקח נלמד? ואם הוא נלמד, האם הוא לא יישׁחק עם השנים?
* למה לא העירו – אחרי שנה וחצי של הכחשה, לשכת רוה"מ מודה שהמזכיר הצבאי עודכן בהתפתחויות בליל 7 באוקטובר. אם כן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא האיש שלא העיר את רוה"מ. אך לכך יש ללשכת רוה"מ הסבר: "לנוכח הקביעה בהודעה כי לא מדובר באירוע דחוף, בחר שלא להעירו משנתו." ההסבר הזה הוא נכון. למה לא העירו את רוה"מ? כי לא פירשו נכון את הסימנים, ומכאן שזה לא נראה להם אירוע דחוף. הבעייה אינה שלא העירו אותו ואת שר הביטחון, אלא שזה לא נראה להם אירוע דחוף. ומה היה קורה אילו העירו את נתניהו? אילו העירו את נתניהו, מן הסתם היה הדבר מעיד שהם הבינו מה עומד לקרות, ואז כל התנהלותם היתה שונה. לכן, כל העיסוק בשאלה "למה לא העירו" ביזארי, ולא רלוונטי לכלום. הרבה יותר משמעותית השאלה למה לא העירו את החיילים במוצבים לכוננות עם שחר.
* ועדה לחקר הנרטיב – אנו נמצאים בעידן פוסט אמת. החלו בכך החוגים, שהיום מתקראים "פרוגרסיבים", כשעוד נקראו פוסט-מודרניסטים, בטרנד הרלטיביזם, שעל פיו אין אמת, רק נרטיבים. כל אחד והאמת שלו. ויש נרטיב הגמוני של המעמד הפריבילגי, ואותו צריך לקעקע וכו' וכו' וכו'. הימין הפופוליסטי, קודם בארה"ב ואח"כ בישראל, אימץ את האתוס הזה על כל חלקיו, וצירף אליו את המיתוס הקונספירטיבי על ה"דיפ-סטייט" של האליטות, שהנרטיב שלהם הוא ההגמוני בלה בלה בלה. הביביזם לקח את האתוס הזה עד הקצה.
כעת, לאחר הטבח הנורא, תוצאת המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, מובן מאליו שיש להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת. אבל איך היא תגיע לחקר האמת, כאשר אין אמת, רק נרטיבים? וכך, התירוץ של נתניהו לברוח מהחקירה, הוא ש"צריך ועדה שכל העם יאמין בה," תוך שהוא מסית נגד שופטי ישראל, כדי שלא כל העם יאמין בוועדה. ובאיזו ועדה יאמין כל העם? ההצעה הפסיכוטית היא ועדה פוליטית, שחצי מחבריה יבחרו בידי הממשלה וחצי בידי האופוזיציה. כלומר, לא יהיו בה חוקרי האמת, אלא נציגי הנרטיבים. אלה שמטרתם להוכיח שנתניהו אחראי ואלה שמטרתם להוכיח שנתניהו אינו אחראי. כמובן שלציבור לא יהיה שום אמון בוועדה כזו, שלא יהיה בה כל ערך. וכיוון שזו ועדה פוליטית, שכל נציגיה מחויבים לנרטיב של הגוף הפוליטי ששלח אותם, וכיוון שהוועדה פריטטית – לא תהיה הסכמה ודבר לא ייצא מהוועדה. וזו מטרתו של נתניהו. אגב, הוא יודע שהאופוזיציה לא תיתן ידה לקרקס כזה, ואז הוא ירוויח פעמיים – גם לא תהיה חקירה וגם הוא יאשים את האופוזיציה שהיא טרפדה את החקירה.
חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. חייבים להגיע לחקר האמת על המחדל הנורא. חייבים להפיק לקחים כדי למנוע מחדל כזה בעתיד. ומן הראוי לשחרר את הוועדה מהעיסוק הפרסונלי של הטלת האחריות. מן הראוי שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד, מפקד חיל האוויר, מפקד האוגדה וכל מי שנושא באחריות מעצם תפקידו, יתפטר מרצונו ויאפשר לוועדה לעסוק בעיקר. והאמת היא שרוב האנשים האלה כבר עשו כן ולבטח לקחו אחריות. כולם חוץ מהאחראי הראשי, המצוי במנוסה מוגת לב מאחריותו. אפס במנהיגות.
* הבכיין – מופע האימים של נתניהו השרלטן בכנסת, היה מפגן מבחיל של אדם שאיבד את עשתונותיו, מפחד חקירת המחדל. השפן הקטן והברחן, קרא את דפי המסרים של בנו הילדז היורד לגולת התפנוקים במיאמי. איזה ליצן ביביסט הגיב לי לפני זמן מה שנתניהו הוא, אחזו היטב... "ממלכתי". הוא לא מדבר כמו זה וזה וזה. הוא שומר על לשון נקיה. נכון, בדרך כלל הוא משתמש במעי הגס שלו, הילדז, כדי להעביר את מסריו בתעלות הביבים, תרתי משמע. והנה, כנראה בלחץ ממשפטו ומחקירת מחדלו, שהוא לא יצליח להימלט ממנה, הוא עמד ודקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה, את כל קשקושי הדיפ-סטייט. הבכיין שולט במדינה שנות דור, ועדיין מתבכיין ומתקרבן ומתמסכן ומספר קונספירציות עלובות על דיפ-סטייט דמיוני. אפס במנהיגות.
* מתגולל במבצעי מדיניותו – תחקיר השב"כ מעיד על כישלון איום ונורא של השב"כ, ועל עיוורון מוחלט בהבנת האוייב. לשבח השב"כ ייאמר, שהם לא עשו לעצמם הנחות, והציגו בתחקיר את כישלונם הצורב, לקחו אחריות וראש השב"כ אמר שיישא את הכישלון עד יומו האחרון. כיוון שמדובר בתחקיר אמת, הוצגו בו גם הניסיונות של השב"כ לשכנע את נתניהו לחסל את ראשי חמאס, שנתניהו דחה, ואת מדיניותו התבוסתנית והכושלת של נתניהו (ההגדרה שלי, לא שלהם. הם לא הגדירו, רק תיארו את העובדות), שעל פיה הם פעלו.
נתניהו, מר מחדל, מי שעשור וחצי של שלטונו, תוך שהוא מתהדר בהיותו "מר ביטחון", מוצו בבניין הכוח של חמאס לממדים שחזינו בטבח הנורא. והוא, האחראי מספר 1 הן בתוקף תפקידו והן בשל מדיניותו, דבק בברחנותו הפחדנית מאחריותו ובסיכול חקירת מחדלו. ובלי בושה, הוא ממשיך לתקוף בכל הכוח ובגסות את הכפופים לו, שאותם הוא מינה והם הגשימו את מדיניותו. כחלק ממנוסתו וגלגול אחריותו לכפופים לו הוא פועל להדחת ראש השב"כ, וכן בניסיון לסכל את חקירת החשדות לעבירות ביטחוניות חמורות בלשכתו, בפרשת "קטארגייט". אפס במנהיגות.
* עבודת אלילים – אין כאן שום עניין פוליטי. אין כאן שום עניין אידיאולוגי. אין כל קשר לימין או שמאל.
הראשונים שהיו צריכים לתבוע את התפטרותו של נתניהו בשל אחריותו למחדל הנורא, וביתר שאת בשל מנוסתו הפחדנית מאחריות, הם אלה שהצביעו לו. אדם אחד לא אמור היה לתמוך בו אחרי כישלון מוחלט כזה.
התמיכה בו אחרי 7 באוקטובר אינה רציונלית. זו עבודת אלילים לשמה.
[אהוד: בזכות עובד אלילים כמוני יש לך במה לדברי הסכלות והתועבה שלך על נתניהו].
* המיליציה של אוחנה – אוחנה הכלומניק, הסחבה של נתניהו, מתקנא בראש הכנופייה. גם הוא רוצה מיליציה פרטית. כזאת שמכה הורים שכולים.
* דברים חשובים יותר לעשות – מסתבר שלנשיא ארה"ב לא היו דברים חשובים יותר לעשות מאשר לצפות בעדותו של אלי שרעבי.
טראמפ הזמין את שרעבי לבית הלבן בעקבות הראיון.
* אין מחיר לחופש – "אין מחיר לחופש" שרה להקת "בנזין" בשירה "התחלה חדשה". איני יודע האם הביטוי מקורי שלהם או שהם השתמשו בביטוי קיים.
כך נכתב בתלמוד: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (ברכות ט' ע"ב). כלומר אותו אסיר העדיף לצאת לחופשי מיד חסר כל ולא להמתין עוד יום אחד ולצאת ברכוש גדול. כשצפיתי בראיון עם אלי שרעבי, הבנתי היטב את המדרש.
* אין זמן – בתחילת המלחמה הטפתי לעיקרון של "הומניטרי תמורת הומניטרי," כלומר להתנות את הסיוע ההומניטרי בשחרור החטופים. זה לא נעשה. וכעת ישראל מודיעה על הפסקת העברת הסיוע, כדי ללחוץ על חמאס לשחרר את החטופים. הלוואי שזה יצליח, אך אני בספק. מצור ללא מלחמה הוא דבר ממושך מאוד (בוודאי כאשר מחסני חמאס עמוסים לעייפה), וספק אם החטופים ישרדו אותו. אני בעד חידוש המלחמה בליווי מצור, אך רק אחרי שחרור החטופים. כעת, יש לקדם את שלב ב' של העסקה, והפעם בפעימה אחת. שום רמדאן ושום פסח ובלי הפוגות והארכות של הפסקת האש. אין זמן.
* הפנטזיה המשותפת לגדעון לוי ולי – כאשר צפיתי באמבוש של טראמפ וסגנו ואנס לזלנסקי, באופן טבעי ראיתי מיד את נתניהו על כסאו של זלנסקי, ונחרדתי. לא כי אכפת לי כל כך מנתניהו האיש, אלא כי אכפת לי מראש ממשלת ישראל. הרי לא זלנסקי האיש הושפל, אלא נשיא אוקראינה. וההשפלה אינה העיקר. העיקר היא הבגידה. והחרדה היא מפני בגידה כזו בנו, מצד טראמפ או מצד נשיא עתידי.
אני משער שרוב הישראלים שצפו בתמונות, דמיינו אף הם את ראש ממשלת ישראל בסיטואציה דומה. כך גם גדעון לוי. וואלה, גדעון לוי ואני דמיינו אותו תסריט! וכך כתב לוי:
"ובחלומי לא וולודימיר זלנסקי ישב שלשום בחדר הסגלגל בבית הלבן, אלא בנימין נתניהו. דונלד טראמפ וסגנו, ג'יי-די ואנס, השתלחו בנתניהו לעיני מצלמות העולם ואמרו לו שבסירובו להפסיק את המלחמה בעזה הוא מהמר על מלחמת עולם שלישית... [החלום] מחויב המציאות... מפגש טראמפ-זלנסקי היה יכול וצריך להתרחש גם עם נתניהו. כל מלה שהטיח טראמפ בזלנסקי רלוונטית כלפי נתניהו... ישראל ונתניהו מבינים רק כוח... דמו שיחה דומה בבית הלבן, כשעל הפרק סיום הכיבוש הישראלי. הוא היה מסתיים בעקבותיה במהירות גדולה יותר מכפי שנדמה לנו... בחלומי נתניהו מגיע לבית הלבן וטראמפ, האיש הנורא והמסוכן הזה, מאיים עליו כמו שאיים שלשום על זלנסקי. כבר למחרת בבוקר מתחיל תהליך הפירוק של קריית ארבע וקריית ספר. חלום."
גם את לוי לא מעניין נתניהו האיש, אלא ראש ממשלת ישראל. אבל כל מה שהוא חלום בלהות בעבור ישראלי נורמלי, הוא חלום רטוב בעבור לוי. תפיסת הטוב של האיש הזה, היא שטוב הוא מה שרע לישראל, המדינה השנואה עליו כל כך ושהוא שולל את קיומה. בראשית כהונתו של אובמה פרסם לוי פשקוויל שכותרתו "אנא, בכוח" – תחינה לאובמה שיפעל בכוח נגד ישראל. כשאובמה לא פעל על פי עצתו הוא כתב עליו שהוא הוא "בוגד בערכיו," האשים אותו שהוא "הצטרף לליכוד" ו"לאגף הניצי" שלו וכו' וכו'.
גדעון לוי הוא אנטישמי, על פי כל הגדרה אמיתית של אנטישמיות. האנטישמים הנחותים ביותר, הנפסדים ביותר, הנקלים ביותר, הם אנטישמים שנולדו לאימהות יהודיות; אוטואנטישמים.
* האוייב: אבו מאזן – הפרק האחרון של הסדרה "אויבים" ב"כאן 11", הוקדשה לאבו מאזן. זו כשלעצמה בחירה חשובה, כי יש מי שמכחישים את עצם היותו אוייב. מיהו אבו מאזן, כפי שהצטייר בפרק? אויב מר של הציונות ומתנגד עקרוני לקיומה של מדינת ישראל. אידיאולוג נוקשה שלא זז מילימטר מהאידיאולוגיה הפלשתיניסטית המכחישה כל זיקה של העם היהודי לארץ ישראל ורואה בציונות שלוחה של הקולוניאליזם המערבי בארץ לא להם. מכחיש שואה אנטישמי, שאת הכחשת השואה תיאר בעבודת "דוקטורט" באוניברסיטה סובייטית והוא דבק ב"ממצאיו" ההזויים עד היום. מה שלא בא לידי ביטוי בסרט הוא הכחשת עצם היות העם היהודי, ותפיסת היהדות כדת בלבד.
לצד נוקשותו האידיאולוגית, אבו מאזן פרגמטי במיספר נושאים. האחד הוא סוגיית הטרור. הוא ממשיך לטפח אידיאולוגיה של "מאבק מזוין", כלומר של טרור, במערכת החינוך ובשכר הגבוה למחבלים ובעיקר לרוצחים. רוצח אסיר עולם מקבל שכר כפול מהשכר הממוצע במשק הפלשתינאי, כל חייו. אבו מאזן מתייחס למימון המחבלים האסירים כאל קודש.
מצד שני, מאז גל הטרור הרצחני – ה"אינתיפאדה השנייה" הוא מתנגד בפועל לשימוש בטרור, כיוון שהוא ממיט אסונות על הפלשתינאים. הוא אף התעמת על כך עם ערפאת. את הטרור הוא המיר בפעולה מדינית נגד ישראל ולהחלשתה במוסדות הלאומיים. בנאומיו שם, הוא מטבל את האידיאולוגיה האנטי ציונית, השוללת מן השורש את הציונות ואת קיום המדינה, עם אגדות ושקרים פלשתינאיים על אודות ישראל, הציונות והיהודים. ביטוי נוסף לפרגמטיות שלו, היא התעקשותו לאורך כל השנים להמשיך לקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. כמובן שלא מאהבת מרדכי, אלא לצרכי הישרדות שלטונו. במקרה הזה, האוייב המשותף, חמאס, יוצר שותפות אינטרסים בין אבו מאזן לישראל.
אבו מאזן פרגמטי בנכונות להידברות ומו"מ עם ישראל, והיה הראשון בצמרת אש"ף שקרא לכך, אך ממש לא באשר לתכני המו"מ. מדובר במו"מ טקטי שנועד להביא להישגים לפלשתינאים ולהחלשת ישראל, ולקידום תוכנית השלבים להשמדת ישראל, ובשום אופן לא לסיום הסכסוך.
בראיון שנתן בראשית כהונתו כנשיא הרש"פ לאודי סגל בערוץ 2, הוא אמר שהוא רוצה לבקר בצפת אבל לא להתגורר בה, אלא להמשיך להתגורר ברמאללה. מיד קפצו אנשי ההונאה העצמית עם הבשורה הגדולה – הפלשתינאים מוותרים על דרישת "זכות" השיבה. כמובן שזו היתה שטות. הוא אמר משהו לא מחייב באשר לעצמו בלבד. למחרת התראיין בכלי תקשורת ערביים והבהיר חד משמעית שלא חלה שום תזוזה במחויבותו ל"זכות" השיבה וכך בעוד אינספור נאומים מאז ועד היום, ואילו על האמירה הלא חשובה לגבי עצמו הוא לא חזר. אך יש מי שעד היום מנפנפים בשטות הזאת. האמת היא שהוא מזוהה יותר מכל מנהיג פלשתינאי אחר עם תביעת השיבה. הוא היה לצד ערפאת בוועידת קמפ-דיוויד, שבה ההצעות מרחיקות הלכת עד טירוף של ברק נדחו, בגלל תביעת "זכות" השיבה. אבו מאזן היה תקיף וקיצוני בנדון. וכאשר אולמרט הציע לו הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, עד חולניות, הוא אפילו לא הגיב, בגלל תביעת השיבה.
יוסי ביילין התראיין לתוכנית, ופשוט מדהים איך האיש תקוע בדוגמות שכשלו, סרבן התפכחות של ממש. הוא מספר איך אמר לערפאת שצריך לדלג על הסכמי הביניים והציע לנהל מו"מ חשאי על הסכם השלום, וערפאת מיד הסכים ומינה את אבו מאזן למו"מ איתו, ואיך הם דנו וגיבשו הסכם שלום, וימים אחדים לפני שהציג אותו לרבין – בדיוק אז רבין נרצח. אחרת היה הסכם שלום. תמים? מיתמם? פרס זרק אותו מכל המדרגות, אז רבין היה מקבל את ההצעה? הרי חודש לפני הרצח רבין הציג את הקווים האדומים שלו להסדר הקבע ותוכנית ביילין-אבו מאזן מורכבת מחציית כל הלאווים של רבין. ואחרי כל מה שקרה אחרי אוסלו, הוא עדין מאמין שערפאת (!) רצה שלום?!
אבו מאזן התכחש לסיכומים עם ביילין. אבל כל הוויתורים של ביילין, שהיו מנוגדים לעמדותיה של ישראל, נרשמו והיו נקודת הפתיחה לכל מו"מ עתידי. זו עורמתו וחוכמתו של אבו מאזן. בפעם הראשונה בעל תפקיד ישראלי רשמי הציע לוותר על בקעת הירדן, ומאז בכל מו"מ ישראל ויתרה על בקעת הירדן. בפעם הראשונה נציג ישראלי קיבל עקרונית את הדרישה לנסיגה לקווי 4.6.67 והמציא את הפתרון ה"יצירתי" של "חילופי שטחים", כלומר ויתור על שטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על השארת גושי היישובים הגדולים ביו"ש בידי ישראל ביו"ש. כל אלה הם ניגוד מוחלט לעמדות רבין לפני הירצחו.
ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים, אישיות ישראלית רשמית הסכימה לוויתורים בירושלים. וסיפור ירושלים הוא אולי הדוגמה המוחשית ביותר למדרון החלקלק של הוויתורים. ביילין שבר את הטאבו ושני הצדדים החליטו שבירת ירושלים תהיה אל-קודס, אבל היא לא תהיה בעיר עצמה אלא באבו-דיס. אבו מאזן מעולם לא אישר זאת, כמובן, ואילו ביילין הציג זאת כהישג היסטורי – הפלשתינאים ויתרו על חלוקת ירושלים והכירו בירושלים כבירת ישראל. כך הוא כתב בספרו "לגעת בשלום":
"ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלסטינית ובבירתה. הפלסטינים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים." (ע' 217).
חמש שנים מאוחר יותר, לקראת יציאת ברק לקמפ-דיוויד, כאשר ביילין כבר הבין שברק ירחיק לכת מעבר להסכם ביילין-אבו מאזן, הוא ניהל קמפיין למען נסיגה מהשכונות הערביות בירושלים. "סבא שלי לא התפלל לשועפט." בסוף ברק עקף אותו והסכים לחלוקת העיר עצמה כולל העיר העתיקה, ולא זו בלבד שביילין תמך בכך בהתלהבות – כאשר ערפאת דחה את הצעות ברק ופוצץ את המו"מ, ביילין האשים את ברק, שהוא לא באמת הפך כל אבן...
אפרופו אבן, אפשר לומר שאבן שזרק לבאר פוליטיקאי פזיז, נמהר וחסר אחריות, אלף אנשים אחראיים ורציניים יתקשו להוציא.
* פלשתינאי אנטי ישראלי – הצגת הסרט "אין ארץ אחרת" כסרט "פלשתינאי-ישראלי" חוטאת לאמת. אין זה סרט פלשתינאי-ישראלי אלא סרט פלשתינאי אנטי-ישראלי, שבין יוצריו – משת"פים ישראלים. זה סרט תעמולה, המתאר באהדה מאבק של התיישבות פלשתינאית בלתי חוקית נגד מימוש פסיקת בג"ץ שיש לפנות אותם.
מה דעתכם? האם הסרט הבא של היוצרים ה"פלשתינאים-ישראלים" יהיה על הטבח בניר עוז?
* סדר עדיפויות לאומי – סקופ! השר גולדקנופף דורש להוסיף מיליארד ש"ח למילואימניקים.
סתאאאם. הוא דורש את התוספת לישיבות ההשתמטות. למימון ההשתמטות.
קוראים לזה: סדר עדיפויות לאומי.
* אתגר התקומה – הגליל העליון עומד בפני אחד האתגרים הגדולים ביותר שבפניהם עמד מאז הקמת איילת השחר וכפר גלעדי לפני למעלה ממאה שנה – אתגר התקומה, לאחר הפינוי הארוך. זו הזדמנות למנף את השבר להתפתחות והתקדמות רבתי בכל תחומי החיים, ברוח ה"אף על פי כן" הציוני.
לשם כך, דרושה לאזור הנהגה שיודעת לזהות את גודל השעה – שעת רצון, ולהוביל מהלך היסטורי כזה.
ניסן זאבי (אגב, ניסן במלרע) הוא מנהיג כזה. כשכן מלמעלה, אני מייחל לניצחונו בבחירות לראשות המועצה האזורית גליל עליון, ומאחל לו הצלחה!
זו רשומה שפרסמתי ביום שלישי, שעה קלה לפני שנפתחו הקלפיות. עד שעת שליחת הצרור טרם נודעו התוצאות.
* איפוק זה כוח? – נכנסתי לבית המועצה האזורית, לישיבת מליאת המועצה. בדיוק כשנכנסתי, יצא משם ראש המועצה אורי קלנר ולצידו שר, שלא אנקוב בשמו רק אומר שהוא מדושן עונג.
אורי הציג אותי בפניו, לחצנו יד, וכדי לא להביך את ראש המועצה, התאפקתי ולא אמרתי את דעתו עליו.
נכון שמגיע לי פרס נובל לאיפוק?
* ביד הלשון: מדינת חסות – מתוך מאמר של צבי בראל ב"הארץ": "טורקיה, שהפכה עצמה במהירות למדינת החסות של סוריה אחרי נפילת משטר אסד, שואפת להיות יותר מרק שותפה עיקרית במפעל השיקום האדיר של המדינה שנחרבה בארבע עשרה שנות מלחמת האזרחים."
למה מתכוון בראל כשהוא מגדיר את טורקיה "מדינת חסות של סוריה"? הוא מסביר זאת בהמשך המאמר. הוא מתכוון שטורקיה לוקחת את סוריה תחת חסותה. אולם זה ההיפך המוחלט ממדינת חסות. במשוואה הזאת, מדינת החסות אינה טורקיה, אלא סוריה.
הנה הגדרת גוגל למדינת חסות: "מדינת חסות היא מדינה או יישות אזורית ופוליטית בעלת זהות עצמית, המקבלת על עצמה כניסה למערכת יחסים לא שוויונית עם מעצמה גדולה וחזקה ממנה. זוהי טריטוריה תלויה הנהנית מאוטונומיה ברוב ענייניה הפנימיים, תוך הכרה בסוברניות של מדינה חזקה יותר מבלי להיות מסופחת אליה." זה בדיוק התיאור של בראל, אך הוא הפך את מען ההגדרה. מדינת חסות היא המדינה החלשה שתחת חסות המדינה החזקה, ולא המדינה נותנת החסות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
כשצפיתי בכתבה הזאת, היה זה אחד הרגעים המרגשים ומרוממי הנפש ביותר שחוויתי במלחמה הזאת. באותה שעה, גם קיבוץ יפתח חזר בהמוניו הביתה בשיירה מדוגללת. לבטח גם יישובים אחרים.
התקשורת מציגה בכתבות רבות את התושבים שאינם חוזרים, כי הילד צריך לגמור את שנת הלימודים היכן שהחל, וכי הממשלה ככה או הממשלה אחרת, או כי לא הושג ביטחון מוחלט לאורך הגבול וכו' וכו'. הדברים הללו מצערים אותי מאוד. הפינוי הארוך והממושך היה שגיאה לאומית קשה מאוד, שגרמה לנזק חמור. היתה זו אחת ההחלטות האומללות בתולדות הציונות. ממש מצער, שתושבים יוצרים נורמליזציה של הפינוי, עד כדי כך שכאשר עליהם לחזור הם מהססים ומתעכבים ומתלוננים על הממשלה שאינה רוצה להמשיך לממן את פינויים.
יש גם יש מה להלין על הממשלה, על חוסר התפקוד שלה הן בטיפול במפונים והן בטיפול בחזרתם ובתקומת היישובים. אך המסקנה מכך אינה להישאר באתרי הפינוי ולחכות שהממשלה תמלא את תפקידה ולדרוש ממנה להמשיך לממן את הפינוי. יש לחזור עכשיו, לקחת אחריות על התקומה – התושבים, היישובים, הרשויות המקומיות, התנועות והחברה האזרחית, בלי להמתין לממשלה, ובמקביל להיאבק וללחוץ על הממשלה למלא את תפקידה. "אני לא רוצה לחזור כי הגנים לא החלו לפעול." חזרו והפעילו את הגנים.
גם הציפיה לביטחון מוחלט אינה ריאלית. בתל-אביב הביטחון מוחלט? מי שעולה לאזור סְפָר לוקח על עצמו חיים לצד מדינת אוייב ויש לזה מחיר. יש לדרוש מהממשלה להעניק ביטחון מקסימלי ולא לחזור על ההפקרות שקדמה למלחמה ולאורך השנה הראשונה של המלחמה. את הדרישה הזאת יש להפנות מהבית, מהיישוב.
אני מבין שיש מי שהחליטו לא לחזור. זאת זכותם המלאה. על היישובים, הרשויות והתנועות לפעול להזרמת דם חדש. אני מאמין שהמשפחות הטובות ביותר בארץ תעלינה ליישובים החוזרים, ותזרמנה דם חדש ליישובים ולאזור.
חזרה עכשיו!
* נאום לאומה – אזרחי ישראל!
בשבעה באוקטובר 2023, הותקפה ישראל בידי חמאס בגבול עזה. חלקים מן הנגב המערבי נכבשו ונערך בהם טבח המוני מלווה במעשי אונס וביזה. היה זה הטבח הקשה ביותר שחווה עמנו מאז השואה.
הטבח הזה קרה במשמרת שלי כראש הממשלה. תפיסת המנהיגות והאחריות שבה אני דוגל ושבה דגלתי תמיד, ושבעטיה תבעתי את התפטרות ראש הממשלה אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, אינה מאפשרת לי שלא ליטול אחריות מלאה על הכישלון ועל המחדל שהוביל לו. ביום שבו הרמטכ"ל דן חלוץ התפטר מתפקידו, לאחר מלחמת לבנון השנייה, תבעתי במפגיע מראש הממשלה להתפטר, כי לא יעלה על הדעת ששר הביטחון והרמטכ"ל התפטרו ומי שאחראי עליהם יישאר בתפקידו. נאה דורש, נאה מקיים. לכן, עם סיום תפקידו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהתפטר מתפקידו, אני מודיע בזאת על התפטרותי מתפקידי ועל פרישתי מן החיים הפוליטיים. מיד לאחר ההצהרה הזאת, אמהר לבית הנשיא, ואגיש לנשיא הרצוג את התפטרותי.
אחריותי נובעת מעצם היותי ראש הממשלה, הנושא באחריות לביטחון הלאומי של ישראל, אולם במקרה זה האחריות אינה רק אחריות מיניסטריאלית, אלא זו אחריות אישית הנובעת מהמדיניות שהנהגתי בעשור וחצי של שלטוני, ומההחלטות שקיבלתי לאורך התפקיד. מדיניות זו קיבלה את הכינוי "התמכרות לשקט".
על מדיניות זו נתלו תלי תלים של קונספירציות, על רצון לחזק את חמאס ולהחליש את רש"פ ועוד כהנה וכהנה טענות, שהן לחלוטין שקריות. המדיניות הזו נבעה מתחושת האחריות שלי, כראש הממשלה, לחייהם ולשלומם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל. כל מעשיי נבעו מדאגה לחיי חיילנו לצד החשש מאסון הומניטרי בעזה. אין להתבייש ברצון לשמור על חיים, ברצון למנוע מלחמה או לפחות לדחות אותה ככל הניתן. ואכן, התגאיתי בכך שהעשור האחרון היה השקט ביותר מזה עשרות שנים. עם הגאווה הזו רצתי לבחירות וביקשתי את אמון הציבור, כמר ביטחון, כמגן ביטחון ישראל. אולם, למרבה הצער, התברר שהמדיניות הזאת, שכוונותיה היו רצויות, כשלה, קרסה, ויצרה את ההיפך הגמור – שפיכות דמים נוראית, חסרת תקדים. כפי שראיתי את עצמי אחראי למדיניות הזאת כשדומה היה שהיא מצליחה, אין לי מנוס אלא לקחת אחריות עליה, כאשר התבררה כשגיאה חמורה. ועל כן, החלטתי להתפטר. אני מתפטר, כי אני מבין שתפיסת הביטחון שאותה הובלתי הייתה שגויה והרת אסון, והיא אכן הרתה את האסון. היום, כאשר אני מוביל בסוריה ובדרך אכיפת הפסקת האש בלבנון מדיניות הפוכה לזו שבה נקטתי, אני מתווה כיוון למחליפיי – לא רק מה הדרך השגויה, אלא גם מה הדרך הנכונה.
עוד היום, אפנה לראש האופוזיציה, כדי לתאם אתו חקיקה מיידית, בהסכמה, של חוק פיזור הכנסת ובחירות בתוך 90 יום. בישיבה הקרובה של הממשלה, אגיש לאישור הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת על המחדל שהביא ל-7 באוקטובר ותמסור את המלצותיה. בהתפטרותי, אני פוטר את הוועדה מעיסוק בהטלת אחריות אישית. את האחריות האישית נטלתי ברגע שנשבעתי אמונים כראש ממשלת ישראל.
[אהוד: "...ובבחירות הבאות אחזור להיות ראש ממשלת ישראל כי העם ייתן לי את הרוב!"]
* עגל הזהב ושמו התרעה – אחת הרעות החולות של המחדל, כמו של מחדל יום הכיפורים, היא הסגידה ליכולת ההתרעה של המודיעין. המודיעין כשל, לא היתה התרעה, וצה"ל לא היה ערוך לתת מענה למתקפת פתע נגדנו. וחמור לא פחות – לא פעלנו בעוד מועד להסרת האיום, מתוך ביטחון בהתרעה.
המודיעין צריך לשפר ולמקסם תמיד את יכולת ההתרעה, אך אסור לממשלה ולצה"ל להתבסס רק על היכולת הזאת ולהתמכר לה. כאשר יש איום פוטנציאלי, יש להסיר אותו, כפי שאנו עושים היום בסוריה. המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים היה שלוש שנים לפניה, באוגוסט 1970, כאשר מצרים הפרה את הסכם הפסקת האש וקירבה לתעלת סואץ את סוללות טילי הנ"מ ואנו הבלגנו. מחיר ההבלגה היה נורא. שנים רבות נתנו לאיום מרצועת עזה ומלבנון להתעצם באופן מפלצתי, ללא נקיטת יוזמה וללא מתקפת מנע. התוצאה הייתה 7 באוקטובר. האם הלקח נלמד? ואם הוא נלמד, האם הוא לא יישׁחק עם השנים?
* למה לא העירו – אחרי שנה וחצי של הכחשה, לשכת רוה"מ מודה שהמזכיר הצבאי עודכן בהתפתחויות בליל 7 באוקטובר. אם כן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא האיש שלא העיר את רוה"מ. אך לכך יש ללשכת רוה"מ הסבר: "לנוכח הקביעה בהודעה כי לא מדובר באירוע דחוף, בחר שלא להעירו משנתו." ההסבר הזה הוא נכון. למה לא העירו את רוה"מ? כי לא פירשו נכון את הסימנים, ומכאן שזה לא נראה להם אירוע דחוף. הבעייה אינה שלא העירו אותו ואת שר הביטחון, אלא שזה לא נראה להם אירוע דחוף. ומה היה קורה אילו העירו את נתניהו? אילו העירו את נתניהו, מן הסתם היה הדבר מעיד שהם הבינו מה עומד לקרות, ואז כל התנהלותם היתה שונה. לכן, כל העיסוק בשאלה "למה לא העירו" ביזארי, ולא רלוונטי לכלום. הרבה יותר משמעותית השאלה למה לא העירו את החיילים במוצבים לכוננות עם שחר.
* ועדה לחקר הנרטיב – אנו נמצאים בעידן פוסט אמת. החלו בכך החוגים, שהיום מתקראים "פרוגרסיבים", כשעוד נקראו פוסט-מודרניסטים, בטרנד הרלטיביזם, שעל פיו אין אמת, רק נרטיבים. כל אחד והאמת שלו. ויש נרטיב הגמוני של המעמד הפריבילגי, ואותו צריך לקעקע וכו' וכו' וכו'. הימין הפופוליסטי, קודם בארה"ב ואח"כ בישראל, אימץ את האתוס הזה על כל חלקיו, וצירף אליו את המיתוס הקונספירטיבי על ה"דיפ-סטייט" של האליטות, שהנרטיב שלהם הוא ההגמוני בלה בלה בלה. הביביזם לקח את האתוס הזה עד הקצה.
כעת, לאחר הטבח הנורא, תוצאת המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, מובן מאליו שיש להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת. אבל איך היא תגיע לחקר האמת, כאשר אין אמת, רק נרטיבים? וכך, התירוץ של נתניהו לברוח מהחקירה, הוא ש"צריך ועדה שכל העם יאמין בה," תוך שהוא מסית נגד שופטי ישראל, כדי שלא כל העם יאמין בוועדה. ובאיזו ועדה יאמין כל העם? ההצעה הפסיכוטית היא ועדה פוליטית, שחצי מחבריה יבחרו בידי הממשלה וחצי בידי האופוזיציה. כלומר, לא יהיו בה חוקרי האמת, אלא נציגי הנרטיבים. אלה שמטרתם להוכיח שנתניהו אחראי ואלה שמטרתם להוכיח שנתניהו אינו אחראי. כמובן שלציבור לא יהיה שום אמון בוועדה כזו, שלא יהיה בה כל ערך. וכיוון שזו ועדה פוליטית, שכל נציגיה מחויבים לנרטיב של הגוף הפוליטי ששלח אותם, וכיוון שהוועדה פריטטית – לא תהיה הסכמה ודבר לא ייצא מהוועדה. וזו מטרתו של נתניהו. אגב, הוא יודע שהאופוזיציה לא תיתן ידה לקרקס כזה, ואז הוא ירוויח פעמיים – גם לא תהיה חקירה וגם הוא יאשים את האופוזיציה שהיא טרפדה את החקירה.
חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. חייבים להגיע לחקר האמת על המחדל הנורא. חייבים להפיק לקחים כדי למנוע מחדל כזה בעתיד. ומן הראוי לשחרר את הוועדה מהעיסוק הפרסונלי של הטלת האחריות. מן הראוי שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד, מפקד חיל האוויר, מפקד האוגדה וכל מי שנושא באחריות מעצם תפקידו, יתפטר מרצונו ויאפשר לוועדה לעסוק בעיקר. והאמת היא שרוב האנשים האלה כבר עשו כן ולבטח לקחו אחריות. כולם חוץ מהאחראי הראשי, המצוי במנוסה מוגת לב מאחריותו. אפס במנהיגות.
* הבכיין – מופע האימים של נתניהו השרלטן בכנסת, היה מפגן מבחיל של אדם שאיבד את עשתונותיו, מפחד חקירת המחדל. השפן הקטן והברחן, קרא את דפי המסרים של בנו הילדז היורד לגולת התפנוקים במיאמי. איזה ליצן ביביסט הגיב לי לפני זמן מה שנתניהו הוא, אחזו היטב... "ממלכתי". הוא לא מדבר כמו זה וזה וזה. הוא שומר על לשון נקיה. נכון, בדרך כלל הוא משתמש במעי הגס שלו, הילדז, כדי להעביר את מסריו בתעלות הביבים, תרתי משמע. והנה, כנראה בלחץ ממשפטו ומחקירת מחדלו, שהוא לא יצליח להימלט ממנה, הוא עמד ודקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה, את כל קשקושי הדיפ-סטייט. הבכיין שולט במדינה שנות דור, ועדיין מתבכיין ומתקרבן ומתמסכן ומספר קונספירציות עלובות על דיפ-סטייט דמיוני. אפס במנהיגות.
* מתגולל במבצעי מדיניותו – תחקיר השב"כ מעיד על כישלון איום ונורא של השב"כ, ועל עיוורון מוחלט בהבנת האוייב. לשבח השב"כ ייאמר, שהם לא עשו לעצמם הנחות, והציגו בתחקיר את כישלונם הצורב, לקחו אחריות וראש השב"כ אמר שיישא את הכישלון עד יומו האחרון. כיוון שמדובר בתחקיר אמת, הוצגו בו גם הניסיונות של השב"כ לשכנע את נתניהו לחסל את ראשי חמאס, שנתניהו דחה, ואת מדיניותו התבוסתנית והכושלת של נתניהו (ההגדרה שלי, לא שלהם. הם לא הגדירו, רק תיארו את העובדות), שעל פיה הם פעלו.
נתניהו, מר מחדל, מי שעשור וחצי של שלטונו, תוך שהוא מתהדר בהיותו "מר ביטחון", מוצו בבניין הכוח של חמאס לממדים שחזינו בטבח הנורא. והוא, האחראי מספר 1 הן בתוקף תפקידו והן בשל מדיניותו, דבק בברחנותו הפחדנית מאחריותו ובסיכול חקירת מחדלו. ובלי בושה, הוא ממשיך לתקוף בכל הכוח ובגסות את הכפופים לו, שאותם הוא מינה והם הגשימו את מדיניותו. כחלק ממנוסתו וגלגול אחריותו לכפופים לו הוא פועל להדחת ראש השב"כ, וכן בניסיון לסכל את חקירת החשדות לעבירות ביטחוניות חמורות בלשכתו, בפרשת "קטארגייט". אפס במנהיגות.
* עבודת אלילים – אין כאן שום עניין פוליטי. אין כאן שום עניין אידיאולוגי. אין כל קשר לימין או שמאל.
הראשונים שהיו צריכים לתבוע את התפטרותו של נתניהו בשל אחריותו למחדל הנורא, וביתר שאת בשל מנוסתו הפחדנית מאחריות, הם אלה שהצביעו לו. אדם אחד לא אמור היה לתמוך בו אחרי כישלון מוחלט כזה.
התמיכה בו אחרי 7 באוקטובר אינה רציונלית. זו עבודת אלילים לשמה.
[אהוד: בזכות עובד אלילים כמוני יש לך במה לדברי הסכלות והתועבה שלך על נתניהו].
* המיליציה של אוחנה – אוחנה הכלומניק, הסחבה של נתניהו, מתקנא בראש הכנופייה. גם הוא רוצה מיליציה פרטית. כזאת שמכה הורים שכולים.
* דברים חשובים יותר לעשות – מסתבר שלנשיא ארה"ב לא היו דברים חשובים יותר לעשות מאשר לצפות בעדותו של אלי שרעבי.
טראמפ הזמין את שרעבי לבית הלבן בעקבות הראיון.
* אין מחיר לחופש – "אין מחיר לחופש" שרה להקת "בנזין" בשירה "התחלה חדשה". איני יודע האם הביטוי מקורי שלהם או שהם השתמשו בביטוי קיים.
כך נכתב בתלמוד: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (ברכות ט' ע"ב). כלומר אותו אסיר העדיף לצאת לחופשי מיד חסר כל ולא להמתין עוד יום אחד ולצאת ברכוש גדול. כשצפיתי בראיון עם אלי שרעבי, הבנתי היטב את המדרש.
* אין זמן – בתחילת המלחמה הטפתי לעיקרון של "הומניטרי תמורת הומניטרי," כלומר להתנות את הסיוע ההומניטרי בשחרור החטופים. זה לא נעשה. וכעת ישראל מודיעה על הפסקת העברת הסיוע, כדי ללחוץ על חמאס לשחרר את החטופים. הלוואי שזה יצליח, אך אני בספק. מצור ללא מלחמה הוא דבר ממושך מאוד (בוודאי כאשר מחסני חמאס עמוסים לעייפה), וספק אם החטופים ישרדו אותו. אני בעד חידוש המלחמה בליווי מצור, אך רק אחרי שחרור החטופים. כעת, יש לקדם את שלב ב' של העסקה, והפעם בפעימה אחת. שום רמדאן ושום פסח ובלי הפוגות והארכות של הפסקת האש. אין זמן.
* הפנטזיה המשותפת לגדעון לוי ולי – כאשר צפיתי באמבוש של טראמפ וסגנו ואנס לזלנסקי, באופן טבעי ראיתי מיד את נתניהו על כסאו של זלנסקי, ונחרדתי. לא כי אכפת לי כל כך מנתניהו האיש, אלא כי אכפת לי מראש ממשלת ישראל. הרי לא זלנסקי האיש הושפל, אלא נשיא אוקראינה. וההשפלה אינה העיקר. העיקר היא הבגידה. והחרדה היא מפני בגידה כזו בנו, מצד טראמפ או מצד נשיא עתידי.
אני משער שרוב הישראלים שצפו בתמונות, דמיינו אף הם את ראש ממשלת ישראל בסיטואציה דומה. כך גם גדעון לוי. וואלה, גדעון לוי ואני דמיינו אותו תסריט! וכך כתב לוי:
"ובחלומי לא וולודימיר זלנסקי ישב שלשום בחדר הסגלגל בבית הלבן, אלא בנימין נתניהו. דונלד טראמפ וסגנו, ג'יי-די ואנס, השתלחו בנתניהו לעיני מצלמות העולם ואמרו לו שבסירובו להפסיק את המלחמה בעזה הוא מהמר על מלחמת עולם שלישית... [החלום] מחויב המציאות... מפגש טראמפ-זלנסקי היה יכול וצריך להתרחש גם עם נתניהו. כל מלה שהטיח טראמפ בזלנסקי רלוונטית כלפי נתניהו... ישראל ונתניהו מבינים רק כוח... דמו שיחה דומה בבית הלבן, כשעל הפרק סיום הכיבוש הישראלי. הוא היה מסתיים בעקבותיה במהירות גדולה יותר מכפי שנדמה לנו... בחלומי נתניהו מגיע לבית הלבן וטראמפ, האיש הנורא והמסוכן הזה, מאיים עליו כמו שאיים שלשום על זלנסקי. כבר למחרת בבוקר מתחיל תהליך הפירוק של קריית ארבע וקריית ספר. חלום."
גם את לוי לא מעניין נתניהו האיש, אלא ראש ממשלת ישראל. אבל כל מה שהוא חלום בלהות בעבור ישראלי נורמלי, הוא חלום רטוב בעבור לוי. תפיסת הטוב של האיש הזה, היא שטוב הוא מה שרע לישראל, המדינה השנואה עליו כל כך ושהוא שולל את קיומה. בראשית כהונתו של אובמה פרסם לוי פשקוויל שכותרתו "אנא, בכוח" – תחינה לאובמה שיפעל בכוח נגד ישראל. כשאובמה לא פעל על פי עצתו הוא כתב עליו שהוא הוא "בוגד בערכיו," האשים אותו שהוא "הצטרף לליכוד" ו"לאגף הניצי" שלו וכו' וכו'.
גדעון לוי הוא אנטישמי, על פי כל הגדרה אמיתית של אנטישמיות. האנטישמים הנחותים ביותר, הנפסדים ביותר, הנקלים ביותר, הם אנטישמים שנולדו לאימהות יהודיות; אוטואנטישמים.
* האוייב: אבו מאזן – הפרק האחרון של הסדרה "אויבים" ב"כאן 11", הוקדשה לאבו מאזן. זו כשלעצמה בחירה חשובה, כי יש מי שמכחישים את עצם היותו אוייב. מיהו אבו מאזן, כפי שהצטייר בפרק? אויב מר של הציונות ומתנגד עקרוני לקיומה של מדינת ישראל. אידיאולוג נוקשה שלא זז מילימטר מהאידיאולוגיה הפלשתיניסטית המכחישה כל זיקה של העם היהודי לארץ ישראל ורואה בציונות שלוחה של הקולוניאליזם המערבי בארץ לא להם. מכחיש שואה אנטישמי, שאת הכחשת השואה תיאר בעבודת "דוקטורט" באוניברסיטה סובייטית והוא דבק ב"ממצאיו" ההזויים עד היום. מה שלא בא לידי ביטוי בסרט הוא הכחשת עצם היות העם היהודי, ותפיסת היהדות כדת בלבד.
לצד נוקשותו האידיאולוגית, אבו מאזן פרגמטי במיספר נושאים. האחד הוא סוגיית הטרור. הוא ממשיך לטפח אידיאולוגיה של "מאבק מזוין", כלומר של טרור, במערכת החינוך ובשכר הגבוה למחבלים ובעיקר לרוצחים. רוצח אסיר עולם מקבל שכר כפול מהשכר הממוצע במשק הפלשתינאי, כל חייו. אבו מאזן מתייחס למימון המחבלים האסירים כאל קודש.
מצד שני, מאז גל הטרור הרצחני – ה"אינתיפאדה השנייה" הוא מתנגד בפועל לשימוש בטרור, כיוון שהוא ממיט אסונות על הפלשתינאים. הוא אף התעמת על כך עם ערפאת. את הטרור הוא המיר בפעולה מדינית נגד ישראל ולהחלשתה במוסדות הלאומיים. בנאומיו שם, הוא מטבל את האידיאולוגיה האנטי ציונית, השוללת מן השורש את הציונות ואת קיום המדינה, עם אגדות ושקרים פלשתינאיים על אודות ישראל, הציונות והיהודים. ביטוי נוסף לפרגמטיות שלו, היא התעקשותו לאורך כל השנים להמשיך לקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. כמובן שלא מאהבת מרדכי, אלא לצרכי הישרדות שלטונו. במקרה הזה, האוייב המשותף, חמאס, יוצר שותפות אינטרסים בין אבו מאזן לישראל.
אבו מאזן פרגמטי בנכונות להידברות ומו"מ עם ישראל, והיה הראשון בצמרת אש"ף שקרא לכך, אך ממש לא באשר לתכני המו"מ. מדובר במו"מ טקטי שנועד להביא להישגים לפלשתינאים ולהחלשת ישראל, ולקידום תוכנית השלבים להשמדת ישראל, ובשום אופן לא לסיום הסכסוך.
בראיון שנתן בראשית כהונתו כנשיא הרש"פ לאודי סגל בערוץ 2, הוא אמר שהוא רוצה לבקר בצפת אבל לא להתגורר בה, אלא להמשיך להתגורר ברמאללה. מיד קפצו אנשי ההונאה העצמית עם הבשורה הגדולה – הפלשתינאים מוותרים על דרישת "זכות" השיבה. כמובן שזו היתה שטות. הוא אמר משהו לא מחייב באשר לעצמו בלבד. למחרת התראיין בכלי תקשורת ערביים והבהיר חד משמעית שלא חלה שום תזוזה במחויבותו ל"זכות" השיבה וכך בעוד אינספור נאומים מאז ועד היום, ואילו על האמירה הלא חשובה לגבי עצמו הוא לא חזר. אך יש מי שעד היום מנפנפים בשטות הזאת. האמת היא שהוא מזוהה יותר מכל מנהיג פלשתינאי אחר עם תביעת השיבה. הוא היה לצד ערפאת בוועידת קמפ-דיוויד, שבה ההצעות מרחיקות הלכת עד טירוף של ברק נדחו, בגלל תביעת "זכות" השיבה. אבו מאזן היה תקיף וקיצוני בנדון. וכאשר אולמרט הציע לו הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, עד חולניות, הוא אפילו לא הגיב, בגלל תביעת השיבה.
יוסי ביילין התראיין לתוכנית, ופשוט מדהים איך האיש תקוע בדוגמות שכשלו, סרבן התפכחות של ממש. הוא מספר איך אמר לערפאת שצריך לדלג על הסכמי הביניים והציע לנהל מו"מ חשאי על הסכם השלום, וערפאת מיד הסכים ומינה את אבו מאזן למו"מ איתו, ואיך הם דנו וגיבשו הסכם שלום, וימים אחדים לפני שהציג אותו לרבין – בדיוק אז רבין נרצח. אחרת היה הסכם שלום. תמים? מיתמם? פרס זרק אותו מכל המדרגות, אז רבין היה מקבל את ההצעה? הרי חודש לפני הרצח רבין הציג את הקווים האדומים שלו להסדר הקבע ותוכנית ביילין-אבו מאזן מורכבת מחציית כל הלאווים של רבין. ואחרי כל מה שקרה אחרי אוסלו, הוא עדין מאמין שערפאת (!) רצה שלום?!
אבו מאזן התכחש לסיכומים עם ביילין. אבל כל הוויתורים של ביילין, שהיו מנוגדים לעמדותיה של ישראל, נרשמו והיו נקודת הפתיחה לכל מו"מ עתידי. זו עורמתו וחוכמתו של אבו מאזן. בפעם הראשונה בעל תפקיד ישראלי רשמי הציע לוותר על בקעת הירדן, ומאז בכל מו"מ ישראל ויתרה על בקעת הירדן. בפעם הראשונה נציג ישראלי קיבל עקרונית את הדרישה לנסיגה לקווי 4.6.67 והמציא את הפתרון ה"יצירתי" של "חילופי שטחים", כלומר ויתור על שטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על השארת גושי היישובים הגדולים ביו"ש בידי ישראל ביו"ש. כל אלה הם ניגוד מוחלט לעמדות רבין לפני הירצחו.
ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים, אישיות ישראלית רשמית הסכימה לוויתורים בירושלים. וסיפור ירושלים הוא אולי הדוגמה המוחשית ביותר למדרון החלקלק של הוויתורים. ביילין שבר את הטאבו ושני הצדדים החליטו שבירת ירושלים תהיה אל-קודס, אבל היא לא תהיה בעיר עצמה אלא באבו-דיס. אבו מאזן מעולם לא אישר זאת, כמובן, ואילו ביילין הציג זאת כהישג היסטורי – הפלשתינאים ויתרו על חלוקת ירושלים והכירו בירושלים כבירת ישראל. כך הוא כתב בספרו "לגעת בשלום":
"ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלסטינית ובבירתה. הפלסטינים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים." (ע' 217).
חמש שנים מאוחר יותר, לקראת יציאת ברק לקמפ-דיוויד, כאשר ביילין כבר הבין שברק ירחיק לכת מעבר להסכם ביילין-אבו מאזן, הוא ניהל קמפיין למען נסיגה מהשכונות הערביות בירושלים. "סבא שלי לא התפלל לשועפט." בסוף ברק עקף אותו והסכים לחלוקת העיר עצמה כולל העיר העתיקה, ולא זו בלבד שביילין תמך בכך בהתלהבות – כאשר ערפאת דחה את הצעות ברק ופוצץ את המו"מ, ביילין האשים את ברק, שהוא לא באמת הפך כל אבן...
אפרופו אבן, אפשר לומר שאבן שזרק לבאר פוליטיקאי פזיז, נמהר וחסר אחריות, אלף אנשים אחראיים ורציניים יתקשו להוציא.
* פלשתינאי אנטי ישראלי – הצגת הסרט "אין ארץ אחרת" כסרט "פלשתינאי-ישראלי" חוטאת לאמת. אין זה סרט פלשתינאי-ישראלי אלא סרט פלשתינאי אנטי-ישראלי, שבין יוצריו – משת"פים ישראלים. זה סרט תעמולה, המתאר באהדה מאבק של התיישבות פלשתינאית בלתי חוקית נגד מימוש פסיקת בג"ץ שיש לפנות אותם.
מה דעתכם? האם הסרט הבא של היוצרים ה"פלשתינאים-ישראלים" יהיה על הטבח בניר עוז?
* סדר עדיפויות לאומי – סקופ! השר גולדקנופף דורש להוסיף מיליארד ש"ח למילואימניקים.
סתאאאם. הוא דורש את התוספת לישיבות ההשתמטות. למימון ההשתמטות.
קוראים לזה: סדר עדיפויות לאומי.
* אתגר התקומה – הגליל העליון עומד בפני אחד האתגרים הגדולים ביותר שבפניהם עמד מאז הקמת איילת השחר וכפר גלעדי לפני למעלה ממאה שנה – אתגר התקומה, לאחר הפינוי הארוך. זו הזדמנות למנף את השבר להתפתחות והתקדמות רבתי בכל תחומי החיים, ברוח ה"אף על פי כן" הציוני.
לשם כך, דרושה לאזור הנהגה שיודעת לזהות את גודל השעה – שעת רצון, ולהוביל מהלך היסטורי כזה.
ניסן זאבי (אגב, ניסן במלרע) הוא מנהיג כזה. כשכן מלמעלה, אני מייחל לניצחונו בבחירות לראשות המועצה האזורית גליל עליון, ומאחל לו הצלחה!
זו רשומה שפרסמתי ביום שלישי, שעה קלה לפני שנפתחו הקלפיות. עד שעת שליחת הצרור טרם נודעו התוצאות.
* איפוק זה כוח? – נכנסתי לבית המועצה האזורית, לישיבת מליאת המועצה. בדיוק כשנכנסתי, יצא משם ראש המועצה אורי קלנר ולצידו שר, שלא אנקוב בשמו רק אומר שהוא מדושן עונג.
אורי הציג אותי בפניו, לחצנו יד, וכדי לא להביך את ראש המועצה, התאפקתי ולא אמרתי את דעתו עליו.
נכון שמגיע לי פרס נובל לאיפוק?
* ביד הלשון: מדינת חסות – מתוך מאמר של צבי בראל ב"הארץ": "טורקיה, שהפכה עצמה במהירות למדינת החסות של סוריה אחרי נפילת משטר אסד, שואפת להיות יותר מרק שותפה עיקרית במפעל השיקום האדיר של המדינה שנחרבה בארבע עשרה שנות מלחמת האזרחים."
למה מתכוון בראל כשהוא מגדיר את טורקיה "מדינת חסות של סוריה"? הוא מסביר זאת בהמשך המאמר. הוא מתכוון שטורקיה לוקחת את סוריה תחת חסותה. אולם זה ההיפך המוחלט ממדינת חסות. במשוואה הזאת, מדינת החסות אינה טורקיה, אלא סוריה.
הנה הגדרת גוגל למדינת חסות: "מדינת חסות היא מדינה או יישות אזורית ופוליטית בעלת זהות עצמית, המקבלת על עצמה כניסה למערכת יחסים לא שוויונית עם מעצמה גדולה וחזקה ממנה. זוהי טריטוריה תלויה הנהנית מאוטונומיה ברוב ענייניה הפנימיים, תוך הכרה בסוברניות של מדינה חזקה יותר מבלי להיות מסופחת אליה." זה בדיוק התיאור של בראל, אך הוא הפך את מען ההגדרה. מדינת חסות היא המדינה החלשה שתחת חסות המדינה החזקה, ולא המדינה נותנת החסות.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אודי מנור
רק-רע בארץ הבחירה –
מדוע בולטת בקרב עולי ארגנטינה שנאה עצמית?
בגיליון 2034 של חב"ע הביא נעמן כהן שלוש עדויות של ישראלים ממוצא ארגנטיני, אותן כינה במתינות מאופקת כ"תלושות". למעשה מדובר בעמדות שאמורות להביא כל אדם בעל יושרה מינימלית, לתלוש את שערות ראשו למשמע הדברים. נעמן כהן הוסיף תהייה לגבי מקורותיה של תלישות זו בקרב עולי ארגנטינה.
כצאצא של התפוצה הזו, קל היה לי להכהות את שיניו של נעמן כהן באמצעות אינספור דוגמאות הפוכות: הוריי עליהם השלום שעלו מארגנטינה במסגרת 'הנוער הציוני', וששתלו בי עמוק בלב ניגונים ציוניים ויהודיים עמוקים מאד, ברוח 'אני יהודי מארץ ישראל', אותו ביטוי אלמותי ששימש את מעפילי שבתאי לוז'ינסקי בנחיתתם בחוף ניצנים כעת חיה לפני 78 שנים (12 במארס, 1947). מאבא שלי שמעתי כבר באמצע שנות ה-70' את הטיעון העקרוני: 'כל ארץ ישראל שייכת לעם היהודי, אבל אולי לטובת שלום אפשר לעשות פשרות,' גישה הפוכה לזו שביטאו העמוס-עוזים, שהחזיקו במוסר 'קרש ההצלה הבודד', ממנו נגזרו שני עיוותים שהפכו עם השנים לטירלול הפוסט-ציוני והאוטו-אנטישמי: האחד – הנחת הסימטריה בין יהודים לערבים; השני – קדושת הקו הירוק כגבול המוסרי (עוד לפני שהוא גבול מדיני).
ויכולתי להפליג ולהראות דוגמאות רבות נוספות, מחברי לספסל הלימוד בבית הספר האזורי 'שער הנגב', צאצאי עולים מדרום אמריקה בכלל ומארגנטינה בפרט, שהקימו קיבוצים לתפארת מדינת ישראל: אור הנר, ניר עם, מפלסים, ברור חיל, ומשם להפליג דרומה בין השאר לעין השלושה, קיבוץ הספר שהוקם ב-1950 בין השאר על ידי דודי עליו השלום, גיבור קרב ניצנים ושבוי במצרים תשעה חודשים, ודודתי בת ה-97, תבדל"א, גיבורת 'מבצע תינוק' שהיתה, היא והתינוקות של ניצנים, כמו 65 אלף יהודים אחרים, פליטת מלחמה בארצה במהלך 1948.
אבל מה לעשות ונעמן כהן, כהרגלו, הצביע על נקודה כאובה שקל כאמור לקבור אותה באמצעים סטטיסטיים: אכן, ללא ספק, רוב העולים מארגנטינה, גם אם לא הפכו לתושבי בת-עין כמו דודי הצעיר, אחי אבי, שעלה ארצה כבר ב-1968 והתגייס לצנחנים שנה לאחר מכן, וגם אם לא אחזו כמו אבא בעמדה הציונית היסודית אודות בעלות היהודים על ארץ ישראל השלמה, הנה בכל זאת ברובם אוחזים בעמדות ציוניות של 'הזרם המרכזי'.
אבל המטורללים, אוי, המטורללים... אמנם משקלם היחסי נמוך ללא ספק, אך הם מבטאים תופעה שאין להתעלם ממנה, ולא רק כי היא מרתקת באשר היא מלמדת עוד פרק על מהותו של האדם כיצור בעל יכולת הרס פנטסטית, אלא בעיקר – במקרה הזה – על היכולת של יהודים 'לתרגם' לתורת-שנאה-עצמית את הערכים היהודיים הקלאסיים של 'עולם הנברא בטוב', של 'אדם נברא בצלם', של 'תיקון עולם במלכות שדי', של כל מה שנגזר מ'אהבת לרעך כמוך', לשנאה עצמית, לוויתור מודע על הבחנה בין רע לטוב, ומכאן לטיהור כל שרץ, ולהפיכת כל מלחמה צודקת למלחמת רצח מיליטריסטית, או בקיצור: "האוייב איננו חמאס או חיזבאללה, אלא ביבי."
אכן כן, דבר והיפוכו, ומראש אומר את מסקנתי העקרונית: רקבון ההיפוך איננו סיבה לוותר על הדבר. או במלים אחרות: כל הערכים היהודיים הללו מקובלים עליי לא 'רק' כי הם אכן שורש שורשי השקפת העולם היהודית-עברית-מקראית-אמונית, אלא כי בלעדיהם לא היתה לא ציונות ולא התיישבות ולא שגשוג ולא בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים (או לפחות חלקם ההולך ומתכווץ אבל עדיין עומד על שלו: תמיכה במדינת ישראל).
ומכאן שאינני מוכן לוותר עליהם כי מטורללים שהגיעו לכאן מארגנטינה (או ממקומות דומים אחרים, ועל הדמיון אנסה לעמוד להלן), הפכו אותם על ראשם, עיוותו אותם, עיקרו את יסוד האמת, המוסר, המצפן והמצפון שבהם, והנה הם מסיקים מהם שנאה עצמית וקידוש רצחנותו של הרוצח, וחוסר רצון (כי יכולת תמיד יש) להבדיל בין אוייב אמת (האסלאם הרדיקלי כולו על שלל תומכיו באסלאם הלא-רדיקלי וברדיקליזם הלא-אסלאמי) לאויב מדומיין (ביבי).
ובכן מהיכן התופעה הזו? ולמה היא בולטת כל כך בקרב עולים מארגנטינה? התשובה על השאלה השנייה קלה: משקלם היחסי הגדול של יהודי ארגנטינה בקרב העולים מארצות הרווחה ביבשת אמריקה (צפונית ודרומית גם יחד). מה שמרמז על התשובה לשאלה הראשונה: התופעה הזו שורשיה בייבוא – שהפך לייצור מקומי – של רעיונות מהפכניים מהיבשת 'הישנה' (אירופה) לעולם 'החדש' (אמריקה) במהלך ההגירה הגדולה: מהשליש האחרון של המאה ה-19 ועד לשליש הראשון של המאה ה-20. בתקופה זו היגרו כידוע עשרות מיליוני אירופאים ליבשת החדשה, כ-66% מהם לארצות הברית. רובם ככולם באו לעשות לביתם, כשבליבם חלום 'לעשות אמריקה', או ביהודית בת הזמן ההוא: 'לו הייתי רוטשילד'. אבל רובם ככולם לכל היותר בנו חיים לדור הבא, כלומר לא התעשרו, אבל 'עשו חיים' (ביידיש גם זה נשמע יותר טוב: 'מאכט א לעבען').
הדור השני למהגרים אולי לא גדל עם 'כפית זהב בפה', אבל הוא בהחלט נהנה ברובו מהשפע שאיפשרה הצמיחה הכלכלית האדירה באמריקה כולה, בוודאי בשתי הזירות הרלבנטיות לסיפורנו: האמריקנית (ארה"ב) וארגנטינה. וכפי שכולנו יודעים מה התרחש עם 'דור הבייבי-בום' שגדל לתוך השפע של שנות ה-50' ולכן שנא את וייטנאם ואהב את האהבה, כך גם קודם לכן, בעוצמות נמוכות אך באותה מגמה, גדלו בשנות ה-20' וה-30' צעירים רבים שמצד אחד נהנו ממנעמי המכונה התעשייתית, ומצד שני התקוממו כנגד ההשלכות החברתיות שלה: ניכור, אטומיזציה, כיעור אורבאני וכמובן ניצול.
המארקסיזם מעצם שמו היה יבוא של מהגרים לכל יבשת אמריקה, צפון ודרום, אך הוא בויית מהר מאוד וזכה לגרסאות מקומיות 'אותנטיות'. כך בניו יורק של תחילת המאה ה-20' וכך גם בארגנטינה בערך באותו הזמן. המארקסיזם ותורות אחיות קרובות יותר או פחות, הפכו ל'מפת הדרכים' המוסרית והרעיונית של עוד ועוד בורגנים-דה-פקטו שאיישו את המקצועות החופשיים בבואנוס-איירס, והרגישו לא בנוח עם העובדה שטוב להם, בזמן שהקפיטליזם של הדוד סאם ממשיך לנצל גם את עניי העולם השלישי כולו, וגם את העניים שבפרובינציות המרוחקות בארגנטינה. עד היום מתעבים רוב הארגנטינאים את ארה"ב אבל ממשיכים לדבר בדולרים ומי שיכול נופש במיאמי ועושה קניות בניו יורק.
חלק לא קטן משכבה בורגנית-דה-פקטו זו היו יהודים כמובן. ההורים שלהם, ובוודאי הסבים, עדיין חשו מחוייבות למושג המעורפל 'כלל-ישראל' (ביידיש גם זה נשמע טוב אם כי נכתב בדיוק אותו הדבר: klal yisruel במלעיל!), ומכאן לתנועה הציונית בכלל ולישוב היהודי המתפתח אי שם בסוף מזרח בפרט. ההזדהות עם 'כלל-ישראל' היא שעמדה קודם כל ברקע העובדה שב-1916 היתה זו יהדות ארגנטינה הראשונה בקרב התפוצות היהודיות החופשיות, שהתכנסה רשמית על מנת להכריז על הדרישה היהודית אחרי המלחמה להכרה ביהודים בעולם כבמיעוט לאומי ובזכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ ישראל.
אבל הציונות לא היתה הכרחית, כי לצד הציונות – ובתוך הציונות – פעלו כוחות 'כלליים' שנשענו על פרשנויות כאלו, ובעיקר אחרות, של סוציאליזם רדיקלי כזה או אחר. מה שמביא אותנו למימד הכללי-המקומי: הפוליטיקה בארגנטינה סבלה מראשיתה מרדיקליזם מובנה. 'אפילו' את הוויכוח הישן שנמשך עד היום (באמצעים אחרים) בין מרכז לפריפריה (אוניטריוס מול פדרלס), ניהלו במשך שנים באמצעות כדורים וחרבות ופחות באמצעות פתקי הצבעה (באנגלית זה נשמע יותר טוב: bullets, not ballots), וכשב-1912 החליטו הארגנטינים להרחיב את זכות הבחירה לכלל הגברים כולם (נשים זכו בכך רק ב-1949), התוצאה היתה דמוקרטיה משגשגת (שיגשוג שנשען אמנם על סגירת האטלנטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובכל זאת), שהצמיחה מעמד ביניים מקומי מתחזק, מה שלא מצא חן בעיני האוליגרכיות הותיקות, שב-1930 שיסו את הצבא בדמוקרטיה, ופתחו בכך סדרה ארוכה של הפיכות צבאיות שהביאו את המערכת כולה לרדיקליזציה.
ועכשיו נחבר את המרכיבים שקיבלנו, ונראה מה יצא לנו: א. ערכים יהודיים של תיקון עולם, אהבת לרעך, מי ייתן כל עם ה' נביאים, וכן הלאה. שוויון הנשען על בורא עולם טוב ומיטיב. ב. סוציאליזם אירופאי שתורגם לאמריקנית. ג. הבטחות לדמוקרטיזציה שנפלו בפח של אלימות פוליטית שמרנית. ד. שגשוג כלכלי במרכז שבלט עוד יותר לנוכח העליבות היחסית בפריפריה (של ארגנטינה ושל העולם השלישי כולו): 'הוכחה' למהותו של הקפיטליזם המגונה, 'האוייב האמיתי'. ה. ציבוריות יהודית שנעה בין רצון להצליח 'לעשות אמריקה' (אבל להרגיש לא בסדר אם מצליחים יותר מדי) לבין הזדהות עם 'כלל-ישראל' (אבל להרגיש לא בסדר כשיהודים נאלצים לעשות שימוש בנשק ולהילחם שוב ושוב במלחמות 'מיותרות').
כל אלו (ועניינים נוספים מן הסתם) יצרו תסיסה רעיונית בלתי פוסקת, שהזינה מצד אחד פעילות עשירה של תנועות נוער ציוניות, מבית"ר ועד השוה"צ, דרך הבונים, דרור והנוער הציוני. מצד שני היא הזינה פעילות עשירה לא פחות של תנועות מהפכניות 'כלליות' למיניהן. כמו ברוסיה של סוף המאה ה-19, וכמו במקרה הלא מספיק מוכר של 'הסוציאליסטים דוברי היידיש' בניו יורק בתחילת המאה ה-20 (ולא חלילה 'הסוציאליסטים היהודים', נושא שכתבתי עליו דוקטורט שהתפרסם תחת הכותרת אומרת-הכול: 'עיתון למען האנושות'), הנה החל משנות ה-50', אך ביתר שאת בשנות ה-70', שנות השפל של הדמוקרטיה הארגנטינית (כלומר שנות הדיקטטורה הצבאית האכזרית ששלטה שם, יש האומרים בלית ברירה, כתגובה לאכזריות המהפכנית א-לה-צ'ה-גווארה שרוצצה את שגרת החיים בארגנטינה), הלכה והתחזקה מגמה בקרב יהודים, להזדהות עם אותה מהפכנות 'כללית', שג'ון לנון סיכם אותה במלה אחת: "אימג'ן".
ובסוף המזרח – מהפך. זה של 1977. זוכרים את יצחק בן-אהרון ואמירתו האומללה? הוא אכן לא אמר 'צריך להחליף את העם', אבל הוא אמר דבר חמור בהרבה: "אינני מוכן לכבד את הכרעת העם." שהרי לשלטון נולדנו, וכפי ששוב מלמדים אותנו היום הקפלניסטים ותאומי המראה שלהם במשרד המשפטים, כללי המשחק ראויים רק ואך ורק אם הם נותנים את התוצאות הנכונות. כך או כך, דברי בן-אהרון נוסחו בסוף מערב באופן דומה ובספרדית. 1977 – שנת שיא בדיקטטורה בארגנטינה – נתנה גם את האות להפיכת רוב תנועות הנוער בארגנטינה לאופוזיציה לא רק למציאות, אלא למדינת-הליכוד.
והיה להם, לחברי התנועות הללו, ממי ללמוד, וממי לקבל השראה. מי לא זוכר את תחושת הזרות שהעמיקה בעיקר אחרי המהפך האמיתי, זה של 1981 (כי את 1977 אפשר היה להציג, ובצדק רב, יותר כתבוסת 'השמאל' שבאה באשמת הפיקציה של ד"ש, מאשר כניצחון הליכוד שרק הוסיף 5 מנדטים על ה-39 שזכה בהם ב-1973). רבים הישראלים שנקטו בשנים הללו (תבוסת 1981, מלחמת לבנון 1982, מפולת הבורסה 1983) ב"ירידה פנימית". והנה עוד הזדמנות לצטט את נבואתם המצמררת, המדכאת אך המרשימה בדיוקה של האחים בלפור והרצל חקק, כעת חיה לפני 42 שנה (11 במארס, 1983): "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד." 1983!!
כעשרים שנים מאוחר יותר, אשמע בזעזוע חברת קיבוץ מוביל ומצליח מאד באזור הצפון (השם והכתובת שמורים במערכת), מסכמת את התפיסה הזו באופן חד לא פחות: "או [שם הקיבוץ], או ניו זילנד". אין צורך לומר מה קצר המרחק מדברים אלו למסקנה האסטרטגית המעמיקה, לפיה "האוייב איננו חמאס או חיזבאללה, אלא ביבי." ומכאן כמובן לאימוץ הפוליטיקה, ליתר דיוק "הפוליטיקה" של אמריקה הלטינית בישראל: המחאה. ההפגנה. הפרובוקציה. הדמוניזציה. 'הם ואנחנו' או ליתר דיוק 'הם זה לא אנחנו'. או כפי שאמר בגאווה "אינטלקטואל" (לפחות על פי הדיפלומה שלו, פחות על פי כישוריו), חבר קיבוץ מפורסם בדרום: "כף רגלי לא דרכה מעבר לקו הירוק." אין צורך לומר ש"האינטלקטואל" הזה לא יגיד מילה כנגד ביקור בוותיקן (מרכז דתי הקשור, כך על פי שמועות, לאינקוויזיציה), בטאג' מהאל (מרכז דתי המטפח זהות ספציפית לא עלינו), בסיינט-פיטר (הכנסיה של האימפריה הגדולה ביותר בעולם) וכיו"ב, אבל לבקר במערת המכפלה?? שומו שמיים. תועבה. היא 'שלהם', לא 'שלנו'.
ואחרי שהבנו את כל זה, באמת שאין צורך להיות מלומד גדול כדי לראות כיצד בקצה של הקצה של הקצה של הקצה, מתקיימות תופעות מתלישות-שערות כמו אלו שתיאר נעמן כהן: הפרופסורית שגאה שילדיה כבר לא בארץ, ההיא שמשוכנעת שביבי הוא האוייב ולא חיזבאללה, והפסיכופת מעוות המוח שעל חשבון משלם המיסים הישראלי זוכה לתקן בקאקאדמיה הישראלית.
ודוק, ולמען הסר ספק: 'קאקו' ביוונית: רע, ולא מה שחשבתם, אם כי במקרה שלו, כינויו (בראון) עולה בקנה אחד עם מה שחשבתם, אבל בניגוד לדימוי של אותה הפרשה אנושית, שיש לה גם יש לה תפקיד אפשרי חשוב – הפריית אדמת עציצים – הנה קשה לומר משהו דומה על החלאה הנזכרת אצל נעמן כהן. יש האומרים שחצי מפתרון הבעייה בהבנתה. במקרה הזה אין שום טעם לצפות לתיקון. בלתי-הפיך. על האנשים הלוקים בה, חלים שני פסוקים: האחד – "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך." השני – "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ." חלאות מהסוג שתיאר נעמן כהן משגשגים ככל שנותנים להם תשומת לב. בלשון ימינו הדרך היחידה היא 'לחזל"ש' אותם. או בעברית: להתעלם. ומה בכל זאת כדי למנוע צמיחתם של נוספים בעתיד הקרוב והרחוק? ללמד פוליטיקה, כלומר היסטוריה. והכי חשוב: את ההבחנה בין מוסר הכוונה למוסר האחריות שהציע מכס ובר לפני קצת יותר מ-100 שנה. והכי חשוב לזכור: עם ישראל חי, שונאיו מתים וימשיכו למות.
אודי מנור
היסטוריון, חיפה
יהודה גור-אריה
הערות-שוליים [180]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
ישיבה של ח"כים
כאשר כל חברי הכנסת כולם קמו לדקת-דומיה לזכר שירי ביבס ושני ילדיה הקטנים, שנרצחו באכזריות בידי רוצחי חמאס, מפלצות בצורת אדם, בעזה, חברי הכנסת הערבים נשארו לשבת במקומותיהם, מפגינים בכך את חוסר אנושיותם. הם הביעו בכך את הרגשתם של שולחיהם כלפי מדינת ישראל ותושביה-אזרחיה היהודים: יחס בוטה של שנאה ועוינות למדינה זו שהם אזרחים בה, ירצו בכך או לא. הם עומדים [יושבים] מאחוריהם בהזדהות מלאה ובחוסר-רגישות אנושית. אלה אויבינו, בתוכנו, סביבנו.
לא היה תומך
מוסא אבו-מרזוק, מבכירי חמאס הודה, כי אילו ידע מראש מה יהיה היקף הנזק בעזה בעקבות ה-7 באוקטובר, הוא לא היה תומך במתקפה. מדבריו אתה מבין, שעצם המתקפה והרצח והחטיפה של תושבי עוטף עזה, בזה הוא כן תומך. זה בסדר.
זה האוייב שלנו וזה המוסר שלו.
גזענות עצמית
באחת המהדורות של חדשות הטלוויזיה לפני כמה ימים, נמסר על התנצלותה של חברת-כנסת, שמה פרח מזיכרוני [בלשון "הגשש החיוור": זרח מפרחוני], על שהעליבה אחות של חטוף. היא תירצָה זאת בהסבר: המרוקאיות יצאה ממני... האין זו גזענות עדתית עצמית? כלומר– כך מתנהגים "מרוקאים"...
הנ"ל אוחזת עדיין בזנב של השד העדתי.
בינתיים צץ מתנצל נוסף: השר ניר ברקת, שהעליב את שורד השבי החטוף, שהוחזר, אלי שערבי. מודה ועוזב – ירוחם.
עוד אחד שצריך להתנצל, אבל הוא לא יתנצל: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הבריון של השכונה. מזלנו שהוא לא נגדנו [בינתיים].
יהודי מדורג
יצא לי לדבר עם מכר חרדי, והוא הסביר לי: עם ישראל מורכב [יותר נכון: מפורד] עכשיו, בימינו, לחמישה שבטים: 1. יהודי שלם – זה אנחנו, עובדי השם, החרדים. 2. חצי-יהודים – אלה הדתיים חובשי כיפה סרוגה. 3. יהודים מזוייפים – אלה הרפורמים והדומים להם. 4. יהודים סתם – מי שנולדו לאם יהודייה. 5. יהודים – גויים של שבת – אפיקורסים, חיילי צה"ל ודומיהם, החילונים כולם.
נפרדתי ממנו לשלום, ומיהרתי לבית-הכנסת, לתפילת מנחה-מעריב.
סכנת התפילה
קראתי בתקשורת ידיעה, או אולי היה זה "פייק ניוז", על קבוצה של מתפללים נוצרים אי-שם במערב אוגנדה, שערכו תפילה תחת כיפת השמיים. לפתע נפתחו עליהם ארובות השמיים, וגשם זלעפות כמו מבול ניתך עליהם, תוך רעמים וברקים אימתניים. אחד הברקים ירד עליהם והרג את כולם. נוחם עדן.
הלקח מכך: תפילה היא עיסוק מסוכן. אי-תפילה תציל ממוות.
יהודה גור-אריה
ישיבה של ח"כים
כאשר כל חברי הכנסת כולם קמו לדקת-דומיה לזכר שירי ביבס ושני ילדיה הקטנים, שנרצחו באכזריות בידי רוצחי חמאס, מפלצות בצורת אדם, בעזה, חברי הכנסת הערבים נשארו לשבת במקומותיהם, מפגינים בכך את חוסר אנושיותם. הם הביעו בכך את הרגשתם של שולחיהם כלפי מדינת ישראל ותושביה-אזרחיה היהודים: יחס בוטה של שנאה ועוינות למדינה זו שהם אזרחים בה, ירצו בכך או לא. הם עומדים [יושבים] מאחוריהם בהזדהות מלאה ובחוסר-רגישות אנושית. אלה אויבינו, בתוכנו, סביבנו.
לא היה תומך
מוסא אבו-מרזוק, מבכירי חמאס הודה, כי אילו ידע מראש מה יהיה היקף הנזק בעזה בעקבות ה-7 באוקטובר, הוא לא היה תומך במתקפה. מדבריו אתה מבין, שעצם המתקפה והרצח והחטיפה של תושבי עוטף עזה, בזה הוא כן תומך. זה בסדר.
זה האוייב שלנו וזה המוסר שלו.
גזענות עצמית
באחת המהדורות של חדשות הטלוויזיה לפני כמה ימים, נמסר על התנצלותה של חברת-כנסת, שמה פרח מזיכרוני [בלשון "הגשש החיוור": זרח מפרחוני], על שהעליבה אחות של חטוף. היא תירצָה זאת בהסבר: המרוקאיות יצאה ממני... האין זו גזענות עדתית עצמית? כלומר– כך מתנהגים "מרוקאים"...
הנ"ל אוחזת עדיין בזנב של השד העדתי.
בינתיים צץ מתנצל נוסף: השר ניר ברקת, שהעליב את שורד השבי החטוף, שהוחזר, אלי שערבי. מודה ועוזב – ירוחם.
עוד אחד שצריך להתנצל, אבל הוא לא יתנצל: נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הבריון של השכונה. מזלנו שהוא לא נגדנו [בינתיים].
יהודי מדורג
יצא לי לדבר עם מכר חרדי, והוא הסביר לי: עם ישראל מורכב [יותר נכון: מפורד] עכשיו, בימינו, לחמישה שבטים: 1. יהודי שלם – זה אנחנו, עובדי השם, החרדים. 2. חצי-יהודים – אלה הדתיים חובשי כיפה סרוגה. 3. יהודים מזוייפים – אלה הרפורמים והדומים להם. 4. יהודים סתם – מי שנולדו לאם יהודייה. 5. יהודים – גויים של שבת – אפיקורסים, חיילי צה"ל ודומיהם, החילונים כולם.
נפרדתי ממנו לשלום, ומיהרתי לבית-הכנסת, לתפילת מנחה-מעריב.
סכנת התפילה
קראתי בתקשורת ידיעה, או אולי היה זה "פייק ניוז", על קבוצה של מתפללים נוצרים אי-שם במערב אוגנדה, שערכו תפילה תחת כיפת השמיים. לפתע נפתחו עליהם ארובות השמיים, וגשם זלעפות כמו מבול ניתך עליהם, תוך רעמים וברקים אימתניים. אחד הברקים ירד עליהם והרג את כולם. נוחם עדן.
הלקח מכך: תפילה היא עיסוק מסוכן. אי-תפילה תציל ממוות.
יהודה גור-אריה
אהוד בן עזר
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 16
בימים הראשונים התנהגו שניהם כזוג מוכי-ירח. התמכרו לעצמם ולגופם בלבד, מזדווגים עד לשעות הקטנות של הלילה ומתגוררים זה אצל זה חליפות, וכל אחד מהם נושא כל היום על שפתיו הנפוחות והנשוכות את הניחוח החמוץ-מדגדג של זולתו, כשתי חיות שכרתו לעצמן ברית למרחב-מחייה אחד אשר הריח המשותף הוא גבולו.
ערב אחד היו מוזמנים אצל רמי ואיה. לאחר ארוחת-ערב שהיו בה הרבה צחוק ודיבורים, ישבו בסלון של איה שבו קפצו שני הילדים יחד עם צעצועים וחלקי-לבוש ועיתונים וחוברות וכוסות וסוכריות, ומדי פעם היה משהו נופל, ולעיתים נשבר או נרמס, וברעש לא היה אפשר לשמוע אלא את איה, שקוֹלה היכנאי מושך והולך ומקצה ועד קצה.
מראשית הערב חש חיימסון איזו תחושה לא נוחה של זחילה באבר-המין שלו; זאת לא היתה תשוקה, למרות עיגוביה הבולטים והצחקניים של איה, אשר רגע קצר אחד, כאשר נישארו לבדם במיטבח, חיככה בו קלות את גבה במו אינה שמה לב שבנטותה לאחור היא נתקלת בו. חיימסון תהה לדעת מהי אותה הרגשה מוזרה של עוקצים הזוחלים בקצה השופכה, כאילו מטיילות להן שם נמלים, רצוא-ושוב. וכאשר טיפס יובלי הקטן ועלה על ברכיו (אצל איה הלכו הילדים לישון מתי שמתחשק להם) – חש לפתע כאב עז בשיפולי בטנו, בבלוטת-הערמונית.
הוא ביקש סליחה והלך לבית-שימוש. ושם, בין סיר-לילה וחיתולים מדיפי ריח-שתן, כשהדלת ננעצת בגבו ויובלי הקטן מבקש להיכנס "לעשות פיפי יחד עם דוד אפי," ורמי מנסה למשוך אותו משם בפיתיון ("מסטיק בזוקה!" – ולאפי, "תוציא את הסיר, בבקשה,") – חש חיימסון וגם הבין שהוא מתקשה להטיל מימיו.
תחילה חשב שהסיבה היא נפשית. המקום הזר והמלוכלך, הרועש וחסר-הפרטיות. אחר-כך חלפה בו מחשבה שאולי מרוב שחיקה אצל מירה איבד אברו את התכונה הבסיסית של ניקוז השפכים בגוף. ורק לבסוף הבחין בכתמים צהבהבים-כהים של איזו הפרשה מבשרת-רעות שפזורים על תחתוניו. בקושי השתין. כאילו הצטנן המסכן וקיבל נזלת.
הוא ציפה בקוצר-רוח לסיומו של הערב. ובחוזרם לדירתה של מירה חש שעליו לאכזב את ציפיותיה, ומתוך שכבר בטח בה כאילו היתה אימו, גילה לה מה מציק לו.
אגב, אימו – משהגיעה אליה השמועה שחיימסון ומירה חיים יחד, מיד מצאה דרך להתוודע לאימה של מירה, ויותר מדוייק יהיה לומר שהן נפגשו באמצע-הדרך ומיד החלו מבקרות זו אצל זו וגם הולכות יחד לחנויות-כלבו כדי לראות סדינים וציפיות ומגבות, ומבקרות בבית-הרופא ובבית-המהנדס ובבית-ציוני-אמריקה ובבית-סוקולוב כדי לברר מחירים ולראות מה נותנים לאכול בחתונות.
מירה לקחה אותו אל האור הגדול, במיטבח. – 'שמע, אל תיעלב, אבל אתה כבר כמעט קירח לגמרי!' – הידהדו באוזניו עדיין דברי רמי, בעודו עומד כנגד מירה הכורעת ומפשפשת בתחתוניו כאילו הוא ילד קטן שהרטיב ויש לבדוק אם צריך להחליף חיתוליו. – 'איה לא מאמינה לי שאני אומר שהיום כדאי למכור את הדירה ולהשקיע ב"צמודים" ובעוד שנתיים אנחנו קונים, בעזרת-השם, כמו שאומרים, בואו לא נלך בגדולות – רק איזה פנטהאוז קטן או וילה בהרצליה-פיתוח – '
"תגיד את האמת, אפי, אתה היית אצל זונה או משהו כזה בזמן האחרון?"
"השתגעת?" התעורר מהרהוריו ברמי, "מה פתאום?" – מלי זאת, המגולחת, שאסור שמירה תדע עליה, מי יודע עם מי עוד היא מתעסקת מחוץ לבעלה, שמי יודע עם מי הוא מתעסק. ומצד שני מירה זאת, שמפרסמת ברבים את שבחיו במיטה (הלא מאז עיני איה נוצצות כלפיו באיזו ערגה כפולה ותובענית) – וטוענת שלא ידעה אורגזמה מהי עד שלא נתקלה במאהב כחיימסון, לא נראה שהתנזרה מגברים קודם, ובשביל להידבק במחלת-מין לא צריך לראות דווקא כוכבים, די במגע שטחי ביותר, לחיידקים זה מספיק.
"היה לך כבר פעם משהו כזה?"
"לא. בחיים שלי."
"אז מחר בבוקר אתה הולך לקופת-חולים!"
"אולי זה רק בגלל החיכוך המופרז?" הציע.
"תפסיק לעצבן אותי, אפריים, עם הַכּוּסִיקָה הזאת. אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא השתמשת בו כמעט?"
"לא, זאת אומרת," התבלבל חיימסון.
"מה?"
"לא חשוב."
"לא, תגיד. אני הרי קוראת על הפנים שלך מה שאתה חושב."
"לא. באמת שום דבר."
"אז אני אגיד לך. אתה בטח התעסקת עם כל מיני מלוכלכות ועכשיו אתה מנסה לרמוז שזאת אני שהדבקתי אותך, מפני שלפני שהיכרת אותי לא היה לך אף-פעם דבר כזה – "
"די, די, מירה! אני לא מתווכח איתך, מחר בבוקר אני הולך לרופא!"
והם הלכו לישון, לא נוגעים, ומצטנפים כל אחד בצידו-שלו במיטה, גב אל גב, בשתיקה. ומירה, כמו כדי להרגיזו, תקעה נפיחה רעשנית.
"אני מבקש ממך," הפר חיימסון את הדממה, "שהאימהות שלנו תחדלנה להיפגש כל כך הרבה יחד. זה עולה לי על העצבים."
"מה אתה רוצה ממני?" ענתה. "תגיד את זה לאימא שלך. אתה הבן שלה. לילה טוב."
לא עבר זמן רב והחלה נוחרת קלות בשנתה. חיימסון שכב ולא נרדם, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. פעימות ליבו מואצות והמחשבות מתרוצצות בכל גופו. מכנסי-הפיגאמה נדבקו מדי פעם לאבר הדולף שלו. הכאב בבלוטה גבר. הוא קם וגישש בחושך ולבש את תחתוניו ועליהם את מכנסי-הפיג'אמה וטמן את כפות ידיו הארוכות בין ירכיו, והחום שנוצר במפשעה הקל עליו מעט את הכאב. אני חולה במחלת-מין, הירהר. מה שנותר לי עכשיו זה לחזור ולהתקפל למאורה שלי ולהתרפא מן המחלה ולא להתעסק עם מורות-לספרות מסופלסות. ולא עם עוזרת-בית צרות-פות. ולא עם אף-אחת. הכי בטוח זה לבד, באמבטיה.
*
הרופא חקר אותו עם איזה סוג של נשים הוא מקיים יחסים. חיימסון הודה במירה בלבד וטען שהוא משוכנע שהיא בחורה נקייה ובריאה.
הרופא חייך כאילו אין דבר העלול להפתיעו בנושא זה של התדבקויות במחלות-מין, ואמר: "אתה אף פעם לא יכול לדעת עם מי אישה שכבה לפניך. וחוץ מזה היא יכולה בנקל להדביק במחלה מבלי שאצלה עצמה יוכרו סימנים, כי אצל אישה בפנים הכול מערות נפתלות ולחוּת והפרשה..." – והורה לו לבוא למחרת בבוקר, בטרם הטיל את מימיו, כדי שיהיה אפשר לקחת מישטח לבדיקה מן הטיפה הראשונה.
על חיימסון ומירה עברה תקופה קשה. חיימסון היה מעדיף להסתגר בדירתו ולא לראותה עד שייפטר מן ההפרשה המציקה. אך מירה לא הניחה לו. "אנשים מבוגרים פותרים את הבעיות שלהם בשניים, אל תתנהג כמו ילד, אפי." – וכך היה עליו לבלות גם את הלילה שבטרם-בדיקה במחיצתה, ולקום בבוקר כשהוא משתוקק להשתין ומתאפק. במעיים לחוצים ושלפוחית כואבת הגיע חיימסון שוב למרפאה וחיכה בתור עם משכימים, עד שריחם עליו הרופא וקראו פנימה מחוץ-לתור והראה לו כיצד ללחוץ ולהוציא טיפה לבנה אחת, שאותה הניח הרופא בזהירות על פיסת-זכוכית מלבנית וסגר עליה בפיסה נוספת.
לאחר כיומיים בישר לחיימסון כי זוהי מחלה קלת-ערך (בעלת שם שהיה קשה לחיימסון לזוכרו, משהו שבין טראכומה לטריפטיכון). טבעה של המחלה הזאת שהיא באה וחוזרת בין בני-הזוג, המחלים נדבק מזולתו וחוזר חלילה. ומשום-כך על שניהם לקחת בעת-ובעונה-אחת אותה תרופה.
חיימסון בישר זאת למירה בשפל-קול אך היא לא נבהלה, ועד מהרה נוצר קשר טלפוני בין הרופא של חיימסון לרופאה של מירה, הוחלפו אבחנות וניתנו הוראות מתאימות בצורת גלולות ונרות. ועד שנרפאו, בתוך שבועיים-שלושה, כבר היו ארוגים ברשת זו כאילו בה השתדכו. כאילו חשיפה הדדית זו של אורגזמות וזיהומים אצל שני אנשים מבוגרים ותרבותיים, השומרים על כל העניין בסוד כמוס, מחזקת את הקשר האינטימי ביניהם עד שאין ממנו דרך-לנסיגה. מעין בניין-על חולני שבא במקום קשרי-נפש עמוקים, ומתחזה להיות כמותם. הירשל, בסיפורו של עגנון, משתדך בהציתו אש בסיגריה של בחורה שלא אהב. האם אהב חיימסון את מירה? האם אהבה היא אותו? ואולי היתה ביניהם רק התאמה מינית ארוגה קורים של ייאוש ובדידות?
ועוד במשך שבועות אחדים היה חיימסון בודק מדי בוקר בתשומת-לב את קצה השופכה שלו, אם הכול צלול ושקוף בה. הוא השתדל להשכיח מליבו את מלי בזיאדה ולא נשאר עוד בדירתו לחכות לה בימים שידע שהיא עובדת, ולא פעם היה מהרהר שאולי בטריכומונאס שלה (כן, זוהי המילה הנכונה) נחתם השידוך בינו לבין מירה, ובכן מהי אפוא המשמעות המיטאפיסית של הטריכומונאס? ומה היה אומר על כך הרבי מלובאביץ', למשל? – האם זה דומה לעניין המטוס שנחטף לאנטבה, אשר לדעת הרבי הדבר קרה מאחר שלנוסעים אחדים לא היו מזוזות כשרות בבתיהם? – לא. בפתח דירתו של חיימסון קבועה מזוזה בולטת ומלי בזיאדה נשקה לה בבואה ובצאתה.
ומה היה אומר על כך האיש הזה פנחס שדה, הטוען בראיון לעיתון שהוא קרוב יותר מכולנו לדעת את דרכי אלוהים בעולם הזה? ומה היה אומר על כך מוסטפה באראזאני שאין לו כלל בתי-חולים ומרפאות בהרי כורדיסטאן הרחוקים שלו? ומה היה אומר על כך פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הטוען שצריך להפריד את הדת מהמדינה? ומה היה אומר על כך אורי בן עמי? – הו, הוא בוודאי היה מכניס את זה מיד לאחד הספרים שלו, שהרי המקצוע שלו, כמו שמירה אומרת – הוא להתפרנס מצרות של אחרים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
תל אביב, 1979
פרק 16
בימים הראשונים התנהגו שניהם כזוג מוכי-ירח. התמכרו לעצמם ולגופם בלבד, מזדווגים עד לשעות הקטנות של הלילה ומתגוררים זה אצל זה חליפות, וכל אחד מהם נושא כל היום על שפתיו הנפוחות והנשוכות את הניחוח החמוץ-מדגדג של זולתו, כשתי חיות שכרתו לעצמן ברית למרחב-מחייה אחד אשר הריח המשותף הוא גבולו.
ערב אחד היו מוזמנים אצל רמי ואיה. לאחר ארוחת-ערב שהיו בה הרבה צחוק ודיבורים, ישבו בסלון של איה שבו קפצו שני הילדים יחד עם צעצועים וחלקי-לבוש ועיתונים וחוברות וכוסות וסוכריות, ומדי פעם היה משהו נופל, ולעיתים נשבר או נרמס, וברעש לא היה אפשר לשמוע אלא את איה, שקוֹלה היכנאי מושך והולך ומקצה ועד קצה.
מראשית הערב חש חיימסון איזו תחושה לא נוחה של זחילה באבר-המין שלו; זאת לא היתה תשוקה, למרות עיגוביה הבולטים והצחקניים של איה, אשר רגע קצר אחד, כאשר נישארו לבדם במיטבח, חיככה בו קלות את גבה במו אינה שמה לב שבנטותה לאחור היא נתקלת בו. חיימסון תהה לדעת מהי אותה הרגשה מוזרה של עוקצים הזוחלים בקצה השופכה, כאילו מטיילות להן שם נמלים, רצוא-ושוב. וכאשר טיפס יובלי הקטן ועלה על ברכיו (אצל איה הלכו הילדים לישון מתי שמתחשק להם) – חש לפתע כאב עז בשיפולי בטנו, בבלוטת-הערמונית.
הוא ביקש סליחה והלך לבית-שימוש. ושם, בין סיר-לילה וחיתולים מדיפי ריח-שתן, כשהדלת ננעצת בגבו ויובלי הקטן מבקש להיכנס "לעשות פיפי יחד עם דוד אפי," ורמי מנסה למשוך אותו משם בפיתיון ("מסטיק בזוקה!" – ולאפי, "תוציא את הסיר, בבקשה,") – חש חיימסון וגם הבין שהוא מתקשה להטיל מימיו.
תחילה חשב שהסיבה היא נפשית. המקום הזר והמלוכלך, הרועש וחסר-הפרטיות. אחר-כך חלפה בו מחשבה שאולי מרוב שחיקה אצל מירה איבד אברו את התכונה הבסיסית של ניקוז השפכים בגוף. ורק לבסוף הבחין בכתמים צהבהבים-כהים של איזו הפרשה מבשרת-רעות שפזורים על תחתוניו. בקושי השתין. כאילו הצטנן המסכן וקיבל נזלת.
הוא ציפה בקוצר-רוח לסיומו של הערב. ובחוזרם לדירתה של מירה חש שעליו לאכזב את ציפיותיה, ומתוך שכבר בטח בה כאילו היתה אימו, גילה לה מה מציק לו.
אגב, אימו – משהגיעה אליה השמועה שחיימסון ומירה חיים יחד, מיד מצאה דרך להתוודע לאימה של מירה, ויותר מדוייק יהיה לומר שהן נפגשו באמצע-הדרך ומיד החלו מבקרות זו אצל זו וגם הולכות יחד לחנויות-כלבו כדי לראות סדינים וציפיות ומגבות, ומבקרות בבית-הרופא ובבית-המהנדס ובבית-ציוני-אמריקה ובבית-סוקולוב כדי לברר מחירים ולראות מה נותנים לאכול בחתונות.
מירה לקחה אותו אל האור הגדול, במיטבח. – 'שמע, אל תיעלב, אבל אתה כבר כמעט קירח לגמרי!' – הידהדו באוזניו עדיין דברי רמי, בעודו עומד כנגד מירה הכורעת ומפשפשת בתחתוניו כאילו הוא ילד קטן שהרטיב ויש לבדוק אם צריך להחליף חיתוליו. – 'איה לא מאמינה לי שאני אומר שהיום כדאי למכור את הדירה ולהשקיע ב"צמודים" ובעוד שנתיים אנחנו קונים, בעזרת-השם, כמו שאומרים, בואו לא נלך בגדולות – רק איזה פנטהאוז קטן או וילה בהרצליה-פיתוח – '
"תגיד את האמת, אפי, אתה היית אצל זונה או משהו כזה בזמן האחרון?"
"השתגעת?" התעורר מהרהוריו ברמי, "מה פתאום?" – מלי זאת, המגולחת, שאסור שמירה תדע עליה, מי יודע עם מי עוד היא מתעסקת מחוץ לבעלה, שמי יודע עם מי הוא מתעסק. ומצד שני מירה זאת, שמפרסמת ברבים את שבחיו במיטה (הלא מאז עיני איה נוצצות כלפיו באיזו ערגה כפולה ותובענית) – וטוענת שלא ידעה אורגזמה מהי עד שלא נתקלה במאהב כחיימסון, לא נראה שהתנזרה מגברים קודם, ובשביל להידבק במחלת-מין לא צריך לראות דווקא כוכבים, די במגע שטחי ביותר, לחיידקים זה מספיק.
"היה לך כבר פעם משהו כזה?"
"לא. בחיים שלי."
"אז מחר בבוקר אתה הולך לקופת-חולים!"
"אולי זה רק בגלל החיכוך המופרז?" הציע.
"תפסיק לעצבן אותי, אפריים, עם הַכּוּסִיקָה הזאת. אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא השתמשת בו כמעט?"
"לא, זאת אומרת," התבלבל חיימסון.
"מה?"
"לא חשוב."
"לא, תגיד. אני הרי קוראת על הפנים שלך מה שאתה חושב."
"לא. באמת שום דבר."
"אז אני אגיד לך. אתה בטח התעסקת עם כל מיני מלוכלכות ועכשיו אתה מנסה לרמוז שזאת אני שהדבקתי אותך, מפני שלפני שהיכרת אותי לא היה לך אף-פעם דבר כזה – "
"די, די, מירה! אני לא מתווכח איתך, מחר בבוקר אני הולך לרופא!"
והם הלכו לישון, לא נוגעים, ומצטנפים כל אחד בצידו-שלו במיטה, גב אל גב, בשתיקה. ומירה, כמו כדי להרגיזו, תקעה נפיחה רעשנית.
"אני מבקש ממך," הפר חיימסון את הדממה, "שהאימהות שלנו תחדלנה להיפגש כל כך הרבה יחד. זה עולה לי על העצבים."
"מה אתה רוצה ממני?" ענתה. "תגיד את זה לאימא שלך. אתה הבן שלה. לילה טוב."
לא עבר זמן רב והחלה נוחרת קלות בשנתה. חיימסון שכב ולא נרדם, מוצץ סוכריה-נגד-צרבת. פעימות ליבו מואצות והמחשבות מתרוצצות בכל גופו. מכנסי-הפיגאמה נדבקו מדי פעם לאבר הדולף שלו. הכאב בבלוטה גבר. הוא קם וגישש בחושך ולבש את תחתוניו ועליהם את מכנסי-הפיג'אמה וטמן את כפות ידיו הארוכות בין ירכיו, והחום שנוצר במפשעה הקל עליו מעט את הכאב. אני חולה במחלת-מין, הירהר. מה שנותר לי עכשיו זה לחזור ולהתקפל למאורה שלי ולהתרפא מן המחלה ולא להתעסק עם מורות-לספרות מסופלסות. ולא עם עוזרת-בית צרות-פות. ולא עם אף-אחת. הכי בטוח זה לבד, באמבטיה.
*
הרופא חקר אותו עם איזה סוג של נשים הוא מקיים יחסים. חיימסון הודה במירה בלבד וטען שהוא משוכנע שהיא בחורה נקייה ובריאה.
הרופא חייך כאילו אין דבר העלול להפתיעו בנושא זה של התדבקויות במחלות-מין, ואמר: "אתה אף פעם לא יכול לדעת עם מי אישה שכבה לפניך. וחוץ מזה היא יכולה בנקל להדביק במחלה מבלי שאצלה עצמה יוכרו סימנים, כי אצל אישה בפנים הכול מערות נפתלות ולחוּת והפרשה..." – והורה לו לבוא למחרת בבוקר, בטרם הטיל את מימיו, כדי שיהיה אפשר לקחת מישטח לבדיקה מן הטיפה הראשונה.
על חיימסון ומירה עברה תקופה קשה. חיימסון היה מעדיף להסתגר בדירתו ולא לראותה עד שייפטר מן ההפרשה המציקה. אך מירה לא הניחה לו. "אנשים מבוגרים פותרים את הבעיות שלהם בשניים, אל תתנהג כמו ילד, אפי." – וכך היה עליו לבלות גם את הלילה שבטרם-בדיקה במחיצתה, ולקום בבוקר כשהוא משתוקק להשתין ומתאפק. במעיים לחוצים ושלפוחית כואבת הגיע חיימסון שוב למרפאה וחיכה בתור עם משכימים, עד שריחם עליו הרופא וקראו פנימה מחוץ-לתור והראה לו כיצד ללחוץ ולהוציא טיפה לבנה אחת, שאותה הניח הרופא בזהירות על פיסת-זכוכית מלבנית וסגר עליה בפיסה נוספת.
לאחר כיומיים בישר לחיימסון כי זוהי מחלה קלת-ערך (בעלת שם שהיה קשה לחיימסון לזוכרו, משהו שבין טראכומה לטריפטיכון). טבעה של המחלה הזאת שהיא באה וחוזרת בין בני-הזוג, המחלים נדבק מזולתו וחוזר חלילה. ומשום-כך על שניהם לקחת בעת-ובעונה-אחת אותה תרופה.
חיימסון בישר זאת למירה בשפל-קול אך היא לא נבהלה, ועד מהרה נוצר קשר טלפוני בין הרופא של חיימסון לרופאה של מירה, הוחלפו אבחנות וניתנו הוראות מתאימות בצורת גלולות ונרות. ועד שנרפאו, בתוך שבועיים-שלושה, כבר היו ארוגים ברשת זו כאילו בה השתדכו. כאילו חשיפה הדדית זו של אורגזמות וזיהומים אצל שני אנשים מבוגרים ותרבותיים, השומרים על כל העניין בסוד כמוס, מחזקת את הקשר האינטימי ביניהם עד שאין ממנו דרך-לנסיגה. מעין בניין-על חולני שבא במקום קשרי-נפש עמוקים, ומתחזה להיות כמותם. הירשל, בסיפורו של עגנון, משתדך בהציתו אש בסיגריה של בחורה שלא אהב. האם אהב חיימסון את מירה? האם אהבה היא אותו? ואולי היתה ביניהם רק התאמה מינית ארוגה קורים של ייאוש ובדידות?
ועוד במשך שבועות אחדים היה חיימסון בודק מדי בוקר בתשומת-לב את קצה השופכה שלו, אם הכול צלול ושקוף בה. הוא השתדל להשכיח מליבו את מלי בזיאדה ולא נשאר עוד בדירתו לחכות לה בימים שידע שהיא עובדת, ולא פעם היה מהרהר שאולי בטריכומונאס שלה (כן, זוהי המילה הנכונה) נחתם השידוך בינו לבין מירה, ובכן מהי אפוא המשמעות המיטאפיסית של הטריכומונאס? ומה היה אומר על כך הרבי מלובאביץ', למשל? – האם זה דומה לעניין המטוס שנחטף לאנטבה, אשר לדעת הרבי הדבר קרה מאחר שלנוסעים אחדים לא היו מזוזות כשרות בבתיהם? – לא. בפתח דירתו של חיימסון קבועה מזוזה בולטת ומלי בזיאדה נשקה לה בבואה ובצאתה.
ומה היה אומר על כך האיש הזה פנחס שדה, הטוען בראיון לעיתון שהוא קרוב יותר מכולנו לדעת את דרכי אלוהים בעולם הזה? ומה היה אומר על כך מוסטפה באראזאני שאין לו כלל בתי-חולים ומרפאות בהרי כורדיסטאן הרחוקים שלו? ומה היה אומר על כך פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הטוען שצריך להפריד את הדת מהמדינה? ומה היה אומר על כך אורי בן עמי? – הו, הוא בוודאי היה מכניס את זה מיד לאחד הספרים שלו, שהרי המקצוע שלו, כמו שמירה אומרת – הוא להתפרנס מצרות של אחרים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
משה גרנות
חופן מילים מתאדה
על "זמן בוורטיגו"
ספר שיריה של יערה בן דוד
עיתון 77, 2025, 95 עמ'
משוררים מייחלים לכך שכותבי הרצנזיות על יצירותיהם יתמקדו בלשון הפיגורטיבית, בהברקות הלשוניות, במסרים החבויים, ומובן שלא אפסח על אלה גם לגבי אסופת שירים המרתקת הזאת, אבל אקדים את דבריי בתחום אחר לגמרי – באזכורים ובהרמזים המצביעים על העולם התרבותי הנרחב של המשוררת. כל יוצר, אם יודה ואם לא, נשען על כתפיהם של גדולי רוח שקדמו לו, ובאמת האסופה הזאת של יערה בן דוד ספוגה בתרבות עולם. אזכיר את שמות האישים המוזכרים בשירים ובשורות המוטו לפי סדר הופעתם בספר: פבלו נרודה, גבריאלה מיסטראל, פרדריקו גרסיה לורקה, דילן תומאס, שארל אזנבור, ויסלבה שימבורסקה, ענת זגורסקי שלנו, לאונרד כהן, רבינדרנט טאגורי, דוד פוגל, בטהובן. בנוסף אנו פוגשים הרמזים לקלסיקה, כמו "אל הציפור" של ביאליק (עמ' 24), "הליכה לקיסריה" של חנה סנש (עמ' 39), "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אכזופרי (עמ' 63), פנלופה מה"אודיסיאה" של הומרוס (עמ' 66), לאונרדו דה וינצ'י ואדגר דגה (עמ' 72), "לא היה בינינו אלא זוהר" של לאה גולדברג (עמ' 80).
בוודאי דילגתי על כמה שמות חבויים בשירים, ובוודאי יש מי שיצקצק בלשון – אבל אותי השפע הזה מאוד מרשים.
בתחילת האסופה יש רשמים משני מסעות אל דרום אמריקה ואל ארמניה, וגם מסעות אל ממלכת המילים: "...אור מן ההיעדר, / חופן מילים מתאדה // והספינה האחרת בשלה, מושכת פרועה / לילה קורע פלח ירח מחבק את לבדה" ("טבעות למחצה", עמ' 12).
אנו פוגשים כאן שני אימאז'ים ייחודיים למשוררת שלנו "חופן מילים מתאדה" ו"לילה קורע פלח ירח מחבק את לבדה". האימאז כומס במילים מעטות משמעויות חבויות. אימאז'ים נוספים נמצא בהמשך: "כתם דיו על תקרת שמיים" (עמ' 35); "צווחת ציפור קורעת את סדין השמיים הצח" (עמ' 48); "לפרק תערוכה זה / לעבור דירה בתוך חדרי הלב" (עמ' 74), "להדליק מילים מבשרה" (עמ' 65).
השירה הרי נועדה לחשוף עולם במעט מילים, והאימאז' ממלא תפקיד זה ביחד עם אמצעים פיגורטיביים אחרים, כגון המטפורה, הדימוי, הסינאסתזיה, האוקסימורון. זכור המאסטרו של האימאז', הלא הוא יצחק למדן עם שורתו הווירטואוזית – "רוחו גלגל תמורות על ציר האינמרגוע." ללא ספק, יערה בן דוד היא ממשיכה ראויה בהישג פואטי זה. אימאז'ים נוספים ימצא הקורא בשיר "שתיקות נגופות" (עמ' 20): "על יד פיקוס בנגלי ענק הפרחתי געגוע."
התרכזתי באימאז', אבל יש באסופה זאת אמצעים פיגורטיביים אחרים, כגון אוקסימורון בשורות "ועצים מתעקשים / לפרוח בקדחת שתיקה" (עמ' 46), אליטרציה רבת משמעות: "נוֹשֵׁי נָשֶׁיהָ היפות" (עמ' 34); דימויים חזקים (מוטב – זיהויים!) כמו "גרוטאות מילים" (עמ' 55), "זמן בוורטיגו" (עמ' 63), "הדיבור ביני ובינך גשר מקומר אל הים האחר" (עמ' 83).
נפנה מעט גם אל התכנים:
ובאלם הנסדק קמו מעיצבונם שני קרעי געגוע שהתאחו
בשטיח התלוי לראווה כמו התלויים
על חבל בטבח הגדול
"שטיח ארמני" עמ' 33
זהו קטע משיר המוקדש לביקור המשוררת בארמניה, והדימוי כאן "כמו התלויים..." מרמז על הטבח הנורא שביצעו הטורקים בארמנים בשנים 1918-1915, ואשר עליו כתב פרנץ ורפל את הספר המונומנטלי "ארבעים הימים של מוסה דאג".
ובאשר לקשר הרגשי של המשוררת לעם הארמני ולארצם, הקוראים מתוודעים מהשורות הבאות:
שנים אחרי נמצאה במגירת הארון בחדרי
תעודת גן הילדים הגנוזה, מעוטרת
סרט אדום כרימוני דם
שהעניקה לי בנשיקה הגננת סיט נואלי מן הארמנים.
"לא במחול החרבות", עמ' 36
רמזים על אקטואליה נמצא גם בשירים אחרים: בשיר "בשמיטת דיבור" (עמ' 43) המוקדש לזכרה של משוררת הנהדרת ענת זגורסקי-שפרינגמן אדומת השיער – מוזכרים "...הג'נג'ים הקטנים שנחטפו עם חיוכים / לארץ מאפליה..." – תמונת אריאל וכפיר הקטנים שנחטפו עם אימם המחבקת אותם בייאוש אל מול הרוע המפלצתי. תמונת האם המבוהלת שמחזיקה בייאוש את שני גוזליה אל מול מפלצות האדם מוזכרת גם בשיר "סדום הפוכה" (עמ' 51):
בקליק של צילום בדרך
בואכה צומת החרדה
האם על בניה
תינוק אדמוני נושם
עוד מעט קט הוא יהיה
זמן שקוף, שעון מאחר
...
כל האופל עמד על רגליו גדודים
הד הימים הקשים שאנו עוברים מה-7.10.2023 מצוי גם בשיר "ציפור בסבך" (עמ' 60):
דלת
דלת נטרקת על אצבע אלוהים
ומי לא ישמע –
והנשרף טרם הבשיל למות, עוֹלָה לַמֹּלֶךְ
מסג'עיה עד הלום
נדמה כי המולך מנצח את אלוהים שאצבעו הנוקמת נטרקת בדלת, ועל אלוהים אפשר להכריז – "פוסט מורטם".
יש עוד הרבה מה לומר על אסופה מעניינת זאת של יערה בן דוד, אבל אני מקווה שמעט הדברים שהבאתי כאן יעוררו רצון לצלול בים המילים החכמות של משוררת ייחודית זאת.
משה גרנות
ספר שיריה של יערה בן דוד
עיתון 77, 2025, 95 עמ'
משוררים מייחלים לכך שכותבי הרצנזיות על יצירותיהם יתמקדו בלשון הפיגורטיבית, בהברקות הלשוניות, במסרים החבויים, ומובן שלא אפסח על אלה גם לגבי אסופת שירים המרתקת הזאת, אבל אקדים את דבריי בתחום אחר לגמרי – באזכורים ובהרמזים המצביעים על העולם התרבותי הנרחב של המשוררת. כל יוצר, אם יודה ואם לא, נשען על כתפיהם של גדולי רוח שקדמו לו, ובאמת האסופה הזאת של יערה בן דוד ספוגה בתרבות עולם. אזכיר את שמות האישים המוזכרים בשירים ובשורות המוטו לפי סדר הופעתם בספר: פבלו נרודה, גבריאלה מיסטראל, פרדריקו גרסיה לורקה, דילן תומאס, שארל אזנבור, ויסלבה שימבורסקה, ענת זגורסקי שלנו, לאונרד כהן, רבינדרנט טאגורי, דוד פוגל, בטהובן. בנוסף אנו פוגשים הרמזים לקלסיקה, כמו "אל הציפור" של ביאליק (עמ' 24), "הליכה לקיסריה" של חנה סנש (עמ' 39), "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אכזופרי (עמ' 63), פנלופה מה"אודיסיאה" של הומרוס (עמ' 66), לאונרדו דה וינצ'י ואדגר דגה (עמ' 72), "לא היה בינינו אלא זוהר" של לאה גולדברג (עמ' 80).
בוודאי דילגתי על כמה שמות חבויים בשירים, ובוודאי יש מי שיצקצק בלשון – אבל אותי השפע הזה מאוד מרשים.
בתחילת האסופה יש רשמים משני מסעות אל דרום אמריקה ואל ארמניה, וגם מסעות אל ממלכת המילים: "...אור מן ההיעדר, / חופן מילים מתאדה // והספינה האחרת בשלה, מושכת פרועה / לילה קורע פלח ירח מחבק את לבדה" ("טבעות למחצה", עמ' 12).
אנו פוגשים כאן שני אימאז'ים ייחודיים למשוררת שלנו "חופן מילים מתאדה" ו"לילה קורע פלח ירח מחבק את לבדה". האימאז כומס במילים מעטות משמעויות חבויות. אימאז'ים נוספים נמצא בהמשך: "כתם דיו על תקרת שמיים" (עמ' 35); "צווחת ציפור קורעת את סדין השמיים הצח" (עמ' 48); "לפרק תערוכה זה / לעבור דירה בתוך חדרי הלב" (עמ' 74), "להדליק מילים מבשרה" (עמ' 65).
השירה הרי נועדה לחשוף עולם במעט מילים, והאימאז' ממלא תפקיד זה ביחד עם אמצעים פיגורטיביים אחרים, כגון המטפורה, הדימוי, הסינאסתזיה, האוקסימורון. זכור המאסטרו של האימאז', הלא הוא יצחק למדן עם שורתו הווירטואוזית – "רוחו גלגל תמורות על ציר האינמרגוע." ללא ספק, יערה בן דוד היא ממשיכה ראויה בהישג פואטי זה. אימאז'ים נוספים ימצא הקורא בשיר "שתיקות נגופות" (עמ' 20): "על יד פיקוס בנגלי ענק הפרחתי געגוע."
התרכזתי באימאז', אבל יש באסופה זאת אמצעים פיגורטיביים אחרים, כגון אוקסימורון בשורות "ועצים מתעקשים / לפרוח בקדחת שתיקה" (עמ' 46), אליטרציה רבת משמעות: "נוֹשֵׁי נָשֶׁיהָ היפות" (עמ' 34); דימויים חזקים (מוטב – זיהויים!) כמו "גרוטאות מילים" (עמ' 55), "זמן בוורטיגו" (עמ' 63), "הדיבור ביני ובינך גשר מקומר אל הים האחר" (עמ' 83).
נפנה מעט גם אל התכנים:
ובאלם הנסדק קמו מעיצבונם שני קרעי געגוע שהתאחו
בשטיח התלוי לראווה כמו התלויים
על חבל בטבח הגדול
"שטיח ארמני" עמ' 33
זהו קטע משיר המוקדש לביקור המשוררת בארמניה, והדימוי כאן "כמו התלויים..." מרמז על הטבח הנורא שביצעו הטורקים בארמנים בשנים 1918-1915, ואשר עליו כתב פרנץ ורפל את הספר המונומנטלי "ארבעים הימים של מוסה דאג".
ובאשר לקשר הרגשי של המשוררת לעם הארמני ולארצם, הקוראים מתוודעים מהשורות הבאות:
שנים אחרי נמצאה במגירת הארון בחדרי
תעודת גן הילדים הגנוזה, מעוטרת
סרט אדום כרימוני דם
שהעניקה לי בנשיקה הגננת סיט נואלי מן הארמנים.
"לא במחול החרבות", עמ' 36
רמזים על אקטואליה נמצא גם בשירים אחרים: בשיר "בשמיטת דיבור" (עמ' 43) המוקדש לזכרה של משוררת הנהדרת ענת זגורסקי-שפרינגמן אדומת השיער – מוזכרים "...הג'נג'ים הקטנים שנחטפו עם חיוכים / לארץ מאפליה..." – תמונת אריאל וכפיר הקטנים שנחטפו עם אימם המחבקת אותם בייאוש אל מול הרוע המפלצתי. תמונת האם המבוהלת שמחזיקה בייאוש את שני גוזליה אל מול מפלצות האדם מוזכרת גם בשיר "סדום הפוכה" (עמ' 51):
בקליק של צילום בדרך
בואכה צומת החרדה
האם על בניה
תינוק אדמוני נושם
עוד מעט קט הוא יהיה
זמן שקוף, שעון מאחר
...
כל האופל עמד על רגליו גדודים
הד הימים הקשים שאנו עוברים מה-7.10.2023 מצוי גם בשיר "ציפור בסבך" (עמ' 60):
דלת
דלת נטרקת על אצבע אלוהים
ומי לא ישמע –
והנשרף טרם הבשיל למות, עוֹלָה לַמֹּלֶךְ
מסג'עיה עד הלום
נדמה כי המולך מנצח את אלוהים שאצבעו הנוקמת נטרקת בדלת, ועל אלוהים אפשר להכריז – "פוסט מורטם".
יש עוד הרבה מה לומר על אסופה מעניינת זאת של יערה בן דוד, אבל אני מקווה שמעט הדברים שהבאתי כאן יעוררו רצון לצלול בים המילים החכמות של משוררת ייחודית זאת.
משה גרנות
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק תשיעי
יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,
ושימל בנו משולוקטה הכובסת
יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.
עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!
טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"
ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –
יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".
היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.
שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.
אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.
למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.
כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.
באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.
יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.
כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."
דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"
יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.
כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.
כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.
פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.
דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.
פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.
והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"
"אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"
"אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"
"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.
אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.
יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.
פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!
"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!
עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"
אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"
יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.
באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:
"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"
"נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"
"פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"
דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.
יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.
למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.
ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."
שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.
אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.
פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.
לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.
עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.
כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.
את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.
"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.
שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!
אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!
פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:
"טאך! א-פורץ!"
"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!
"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!
פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"
עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אבויי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "ג'יבני שילין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!
"חוט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.
אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.
ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –
"טאך!" –
"א-קנאק!" –
"טאך!" –
"א-קנאק!" –
ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:
"לאך צו די באבע
לאך צו די זיידע
אוי וי דאבע
וי גוט אונז ביידע!"
צחק אל הסבתא,
צחק אל הסבא,
אוי וי דובע,
כמה טוב לשנינו.
"מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.
"מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.
שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.
סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.
עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:
"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"
לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.
הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.
פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.
קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.
הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"
ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מומכן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"
"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.
אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.
כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.
יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.
כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.
את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.
סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.
האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.
כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.
גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.
דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.
בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.
"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]
"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."
בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.
יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.
השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:
"וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-ביתכ!"
הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!
ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.
שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.
הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."
ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"
"יא מלעון, ואתה?"
"אומהו..."
"מילא, יהא בשניים..."
ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.
מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.
סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.
הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.
אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.
"חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.
"סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."
אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."
שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.
הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.
ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.
יוסקה געה.
געה.
קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.
ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."
יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."
אבל שימל דווקא לא הסתלק.
וכך עברה עוד כחצי שעה.
לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."
אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.
בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.
בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"
הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.
ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.
"תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"
"ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.
לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.
כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.
וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.
אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."
והוא ניגש... ולא כלום.
"היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.
יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."
למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.
יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.
"מי היתה, הנערה?"
"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.
"ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.
"ודאי."
"בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"
הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."
אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.
שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."
והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"
אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:
"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.
"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.
"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."
"גם הנשים?" שאל מישהו.
"גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"
הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:
"באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"
ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:
"בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]
ואז התעוררתי.
אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.
או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזבּ! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."
יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.
מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.
הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,
ושימל בנו משולוקטה הכובסת
יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.
עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!
טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"
ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –
יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".
היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.
שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.
אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.
למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.
כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.
באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.
יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.
כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."
דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"
יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.
כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.
כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.
פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.
דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.
פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.
והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"
"אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"
"אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"
"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.
אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.
יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.
פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!
"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!
עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"
אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"
יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.
באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:
"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"
"נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"
"פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"
דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.
יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.
למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.
ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."
שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.
אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.
פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.
לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.
עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.
כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.
את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.
"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.
שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!
אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!
פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:
"טאך! א-פורץ!"
"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!
"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!
פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"
עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אבויי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "ג'יבני שילין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!
"חוט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.
אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.
ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –
"טאך!" –
"א-קנאק!" –
"טאך!" –
"א-קנאק!" –
ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:
"לאך צו די באבע
לאך צו די זיידע
אוי וי דאבע
וי גוט אונז ביידע!"
צחק אל הסבתא,
צחק אל הסבא,
אוי וי דובע,
כמה טוב לשנינו.
"מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.
"מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.
שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.
סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.
עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:
"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"
לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.
הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.
פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.
קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.
הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"
ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מומכן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"
"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.
אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.
כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.
יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.
כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.
את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.
סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.
האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.
כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.
גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.
דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.
בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.
"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]
"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."
בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.
יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.
השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:
"וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-ביתכ!"
הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!
ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.
שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.
הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."
ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"
"יא מלעון, ואתה?"
"אומהו..."
"מילא, יהא בשניים..."
ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.
מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.
סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.
הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.
אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.
"חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.
"סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."
אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."
שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.
הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.
ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.
יוסקה געה.
געה.
קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.
ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."
יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."
אבל שימל דווקא לא הסתלק.
וכך עברה עוד כחצי שעה.
לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."
אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.
בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.
בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"
הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.
ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.
"תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"
"ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.
לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.
כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.
וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.
אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."
והוא ניגש... ולא כלום.
"היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.
יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."
למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.
יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.
"מי היתה, הנערה?"
"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.
"ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.
"ודאי."
"בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"
הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."
אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.
שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."
והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"
אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:
"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.
"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.
"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."
"גם הנשים?" שאל מישהו.
"גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"
הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:
"באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"
ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:
"בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]
ואז התעוררתי.
אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.
או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזבּ! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."
יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.
מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.
הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
מנחם רהט
תיקון המעונות: צדק פואטי
משנכנס אדר נכנס לתוקפו גם תיקון המעונות, הקובע בצדק, שהכלל החז"לי 'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה', הינו חובה דו סיטרית, והחומק ממנה לא יינקה. מה פסק הרמב"ם לגבי הבטלנים המתפרנסים בשם התורה מן הצדקה? ולהבדיל, במה הִרְהר טוראי מענדל ראטה כששאג 'אני מצהיר'? ספוילר: ביהודים שפינטזו לפני מאה ומאתיים שנה על מדינה ליהודים.
משנכנס אדר מרבין לא רק בשמחה אלא גם בצדק פואטי. ואין סמלי מכך, שממש ביום שבו נכנס אדר, בשבת שעברה, שבה חל גם ה-1 במרץ למניינם, נעשה מהלך של צדק מוסרי ודתי נעלה בישראל, צדק שמיימי: ביום זה חדלה המדינה מלחלק מתנות חינם למשתמטים משירות הגנת העם ושל מתחמקים משורה של מצוות שבבסיס כולן המצווה לצאת אל החזית להצלת ישראל מיד צר.
ולא שהיועמ"שית והבג"ץ שכפו על הפעלת הצדק הפואטי הזה, הפכו לשומרי תורה ומצוות. רחוק מכך, כנראה. אבל משמיים גלגלו שהם יהיו שלוחי דרחמנא לעשיית צדק בישראל, המושתת על העקרון החז"לי: 'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה." מי שסבור שהוא אישית פטור מחובה זו, אינו יכול לצפות ש'כל ישראל' יהיו עֲרֵבים לגביו. זו מחוייבות הדדית, דו סיטרית. אם אינך מחוייב לכלל ישראל, גם כלל ישראל אינו מחוייב כלפיך. ולך תסתדר בעצמך. הכול על בסיס הכלל האנושי, היהודי, המוסרי: נתת, קיבלת; לא נתת, לא קיבלת. פשוט להפליא. אפילו תורני להפליא.
מה קרה בשבת האחרונה (ובעצם, בפועל מיום א')? ביום זה נעשה בישראל צדק היסטורי. ביום זה הופעל בישראל העקרון הכל כך מוסרי, שכל המשתמט ממצוות גיוס, לא יזכה בתקציבים וסיבסודים מקופת המדינה, למשל הסיבסוד למעונות שמגיע לכ-2,000 שקל לחודש. לא שירתָּ את הציבור, הציבור אינו חייב להעניק לך מידי חודש מתנות חינם במכפלות של 2,000 שקל לחודש. ובמילים אחרות: אם הוצאת עצמך מכלל ישראל, תישא בתוצאות (ובהוצאות...)
ואל תגידו שיש גם לומדי תורה הראויים לתמיכה מן המדינה, לפחות כמו סטודנטים לומדי סינית. בוודאי שיש. ממש נכון. לומדי תורה ראויים לכל ההטבות והסיבסודים. לפחות כמו סטודנט באוניברסיטה. אבל לא ייתכן שבזכות אותם לומדי תורה מעטים, ייהנו ממתנות חינם כל שאר הבטלנים (כך הגדירם באחרונה הרב יצחק יוסף כשאיים על הגירתם לחו"ל). יש גבול לטירלול.
ומדובר בציבור ענק של בטלנים-משתמטים, שאנו מתבקשים לשאת על גבנו, רק מפני שהתחשק להם לפרוש מן הציבור. על פי נתונים רשמיים ישנם כ-70,000 חייבי גיוס בציבור החרדי. כולם לומדי תורה? נו, באמת.
המחיר שגובה החברה הישראלית מהמשתמטים, כלומר שלילת טובות ההנאה האישיות למיניהן, היא לא רק עניין של ענישה, בבחינת מידה כנגד מידה, אלא גם מחוייב המציאות. עצם הקיום שלנו כאן תלוי בו.
מפני שסרבנותם של המשתמטים לצאת מן החממה החמימה למחוזות הקור שמחוצה לה, כדי להגן על עם ישראל, והנסיבות החדשות המאלצות תוספת של רבבות מגינים (רק בגבול הצפון, למשל, נדרש צה"ל להכפיל פי 4 את נוכחותו להגנת המתיישבים), הן הן, ורק הן, שגרמו לכך שהממשלה החליטה רק השבוע, לאשר גיוס של עוד 400 אלף חיילי מילואים בצו 8.
מי הם אותם 400 אלף? אלה הם בדיוק אותם מילואימ'ניקים שכבר נשחקו קשות בשירותם לאורך 200 ו-300 ו-400 יום, מאז ה-7 באוקטובר, בחזיתות עזה והצפון; ושמשפחותיהם נקלעו למשברים משפחתיים עמוקים, בשל ההיעדרות הארוכה של האב והבעל מן בית; ושעסקיהם קרסו מבלי שיפוצו על מלוא הנזקים, שישפיעו על פרנסתם לטווח הארוך; ושאיבדו לפחות שנת לימודים אחת בדרך אל התואר ואל המקצוע, בשל שירותם הממושך.
העסקונה החרדית, שעומדת מאחורי המגמה לבדל את צאן מרעיתה מכלל החברה הישראלית, ולהותירו – יסלחו לי חבריי החרדים – בבורותו, ללא השכלה כללית מינימלית חיונית, וללא יכולת פרנסה מכובדת, באמצעות סחיטת נדבות וטובות הנאה מסוג סיבסוד המעונות, היא שדורשת עבורו נדבות ומתנות חינם, כולל סיבסוד למעונות, כדי להחזיקו בבורותו ובעניותו.
לא פלא שהעסקונה והתקשורת החרדית מכנים את ההחלטה לנתק את המתחמקים מעטיני סבסוד המעונות, וממתנות חינם נוספות, בתואר המכפיש 'גזירת המעונות', שנועד להזכיר גזירות אנטי יהודיות בתולדות ישראל: גזירות אנטיוכוס, גזירת השקאלעס, גזירת הקנטוניסטים וכדומה.
אבל זה ממש ההיפך מן המציאות. לא בגזירה עסקינן אלא בתיקון גדול. תיקון שמסליל את המשתמטים אפילו למימוש מסמך הכתובה, שהפך בימינו לאות מתה. במסמך חשוב זה, שהעניקו לנשותיהם תחת החופה, הם התחייבו לזון, לפרנס ולכבד את נשותיהם. מי מביניהם מקיים בימינו התחייבות בסיסית זו, שכולה מדאורייתא? במקומותינו, למרבה הצער, נתהפכו היוצרות: האישה היא המפרנסת העיקרית, ואילו הבעל ממונה על מחלקת איסוף נדבות וסיבסודים למיניהם.
ומעל לכל זה: תיקון המעונות ייאלץ את אימוץ פסיקתו הנאורה של מורנו הרמב"ם, מעמודי ההלכה של כל הדורות (שאולי ניבא את זמננו אנו והקדים תרופה למכה): "כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא... אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם... וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת."
ונא לשים לב למיקומה של הלכה זו בידי הרמב"ם עצמו – דווקא בהלכות תלמוד תורה (פרק ג'). ללמדך עד כמה גדול תיקון המעונות.
אבל יש שכבר אימצו את דברי הרמב"ם, ויש תקווה לאחריתנו. אחד מהם הוא מנדל ראטה, בנו של האדמו"ר משומרי אמונים, שסיים בימים אלה את הטירונות בחטיבת 'החשמונאים', וסיכם את מעמד ההשבעה המרגש, שהפך בחטיבה ל'אני מצהיר'. הנה תמצית דבריו:
"'אני מצהיר', שאגתי ברחבה יחד עם לוחמי החשמונאים. אני מצהיר בכל לב ונפש שהנני מוכן למסור נפשי בשביל עמי ושהנני מחובר בכל נימי נשמתי אל בני עמי ישראל, ויחד איתם אני רוצה לעשות את המסע שלי כל ימי חיי.
"לאורך הטקס עצמתי עיניי ורטט א-לוהי עבר בי. חשבתי על אותם יהודים שדמיינו לפני מאה שנה על מדינה ליהודים, עם צבא משלה, ושפה משלה. ובתוך מעמקי גלות אירופה, שרו את התקווה, שהפיחה בהם את תקוות הדורות. רוח השכינה שרתה בי כאשר שרתי את שירת התקווה יחד עם חברַי. לא היה לי ספק, שכל אבות אבותיי בגן עדן, היו עימי. ואין בי כל ספק, שמלאכי מעלה עוסקים בסלילת דרך הגאולה לבני ישראל דרך סיפורה של חטיבת חשמונאים הקדושה."
כשיבינו זאת אחינו שהשתמטותם אומנותם, תבוא גאולה לעולם.
מנחם רהט
משנכנס אדר מרבין לא רק בשמחה אלא גם בצדק פואטי. ואין סמלי מכך, שממש ביום שבו נכנס אדר, בשבת שעברה, שבה חל גם ה-1 במרץ למניינם, נעשה מהלך של צדק מוסרי ודתי נעלה בישראל, צדק שמיימי: ביום זה חדלה המדינה מלחלק מתנות חינם למשתמטים משירות הגנת העם ושל מתחמקים משורה של מצוות שבבסיס כולן המצווה לצאת אל החזית להצלת ישראל מיד צר.
ולא שהיועמ"שית והבג"ץ שכפו על הפעלת הצדק הפואטי הזה, הפכו לשומרי תורה ומצוות. רחוק מכך, כנראה. אבל משמיים גלגלו שהם יהיו שלוחי דרחמנא לעשיית צדק בישראל, המושתת על העקרון החז"לי: 'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה." מי שסבור שהוא אישית פטור מחובה זו, אינו יכול לצפות ש'כל ישראל' יהיו עֲרֵבים לגביו. זו מחוייבות הדדית, דו סיטרית. אם אינך מחוייב לכלל ישראל, גם כלל ישראל אינו מחוייב כלפיך. ולך תסתדר בעצמך. הכול על בסיס הכלל האנושי, היהודי, המוסרי: נתת, קיבלת; לא נתת, לא קיבלת. פשוט להפליא. אפילו תורני להפליא.
מה קרה בשבת האחרונה (ובעצם, בפועל מיום א')? ביום זה נעשה בישראל צדק היסטורי. ביום זה הופעל בישראל העקרון הכל כך מוסרי, שכל המשתמט ממצוות גיוס, לא יזכה בתקציבים וסיבסודים מקופת המדינה, למשל הסיבסוד למעונות שמגיע לכ-2,000 שקל לחודש. לא שירתָּ את הציבור, הציבור אינו חייב להעניק לך מידי חודש מתנות חינם במכפלות של 2,000 שקל לחודש. ובמילים אחרות: אם הוצאת עצמך מכלל ישראל, תישא בתוצאות (ובהוצאות...)
ואל תגידו שיש גם לומדי תורה הראויים לתמיכה מן המדינה, לפחות כמו סטודנטים לומדי סינית. בוודאי שיש. ממש נכון. לומדי תורה ראויים לכל ההטבות והסיבסודים. לפחות כמו סטודנט באוניברסיטה. אבל לא ייתכן שבזכות אותם לומדי תורה מעטים, ייהנו ממתנות חינם כל שאר הבטלנים (כך הגדירם באחרונה הרב יצחק יוסף כשאיים על הגירתם לחו"ל). יש גבול לטירלול.
ומדובר בציבור ענק של בטלנים-משתמטים, שאנו מתבקשים לשאת על גבנו, רק מפני שהתחשק להם לפרוש מן הציבור. על פי נתונים רשמיים ישנם כ-70,000 חייבי גיוס בציבור החרדי. כולם לומדי תורה? נו, באמת.
המחיר שגובה החברה הישראלית מהמשתמטים, כלומר שלילת טובות ההנאה האישיות למיניהן, היא לא רק עניין של ענישה, בבחינת מידה כנגד מידה, אלא גם מחוייב המציאות. עצם הקיום שלנו כאן תלוי בו.
מפני שסרבנותם של המשתמטים לצאת מן החממה החמימה למחוזות הקור שמחוצה לה, כדי להגן על עם ישראל, והנסיבות החדשות המאלצות תוספת של רבבות מגינים (רק בגבול הצפון, למשל, נדרש צה"ל להכפיל פי 4 את נוכחותו להגנת המתיישבים), הן הן, ורק הן, שגרמו לכך שהממשלה החליטה רק השבוע, לאשר גיוס של עוד 400 אלף חיילי מילואים בצו 8.
מי הם אותם 400 אלף? אלה הם בדיוק אותם מילואימ'ניקים שכבר נשחקו קשות בשירותם לאורך 200 ו-300 ו-400 יום, מאז ה-7 באוקטובר, בחזיתות עזה והצפון; ושמשפחותיהם נקלעו למשברים משפחתיים עמוקים, בשל ההיעדרות הארוכה של האב והבעל מן בית; ושעסקיהם קרסו מבלי שיפוצו על מלוא הנזקים, שישפיעו על פרנסתם לטווח הארוך; ושאיבדו לפחות שנת לימודים אחת בדרך אל התואר ואל המקצוע, בשל שירותם הממושך.
העסקונה החרדית, שעומדת מאחורי המגמה לבדל את צאן מרעיתה מכלל החברה הישראלית, ולהותירו – יסלחו לי חבריי החרדים – בבורותו, ללא השכלה כללית מינימלית חיונית, וללא יכולת פרנסה מכובדת, באמצעות סחיטת נדבות וטובות הנאה מסוג סיבסוד המעונות, היא שדורשת עבורו נדבות ומתנות חינם, כולל סיבסוד למעונות, כדי להחזיקו בבורותו ובעניותו.
לא פלא שהעסקונה והתקשורת החרדית מכנים את ההחלטה לנתק את המתחמקים מעטיני סבסוד המעונות, וממתנות חינם נוספות, בתואר המכפיש 'גזירת המעונות', שנועד להזכיר גזירות אנטי יהודיות בתולדות ישראל: גזירות אנטיוכוס, גזירת השקאלעס, גזירת הקנטוניסטים וכדומה.
אבל זה ממש ההיפך מן המציאות. לא בגזירה עסקינן אלא בתיקון גדול. תיקון שמסליל את המשתמטים אפילו למימוש מסמך הכתובה, שהפך בימינו לאות מתה. במסמך חשוב זה, שהעניקו לנשותיהם תחת החופה, הם התחייבו לזון, לפרנס ולכבד את נשותיהם. מי מביניהם מקיים בימינו התחייבות בסיסית זו, שכולה מדאורייתא? במקומותינו, למרבה הצער, נתהפכו היוצרות: האישה היא המפרנסת העיקרית, ואילו הבעל ממונה על מחלקת איסוף נדבות וסיבסודים למיניהם.
ומעל לכל זה: תיקון המעונות ייאלץ את אימוץ פסיקתו הנאורה של מורנו הרמב"ם, מעמודי ההלכה של כל הדורות (שאולי ניבא את זמננו אנו והקדים תרופה למכה): "כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא... אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם... וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת."
ונא לשים לב למיקומה של הלכה זו בידי הרמב"ם עצמו – דווקא בהלכות תלמוד תורה (פרק ג'). ללמדך עד כמה גדול תיקון המעונות.
אבל יש שכבר אימצו את דברי הרמב"ם, ויש תקווה לאחריתנו. אחד מהם הוא מנדל ראטה, בנו של האדמו"ר משומרי אמונים, שסיים בימים אלה את הטירונות בחטיבת 'החשמונאים', וסיכם את מעמד ההשבעה המרגש, שהפך בחטיבה ל'אני מצהיר'. הנה תמצית דבריו:
"'אני מצהיר', שאגתי ברחבה יחד עם לוחמי החשמונאים. אני מצהיר בכל לב ונפש שהנני מוכן למסור נפשי בשביל עמי ושהנני מחובר בכל נימי נשמתי אל בני עמי ישראל, ויחד איתם אני רוצה לעשות את המסע שלי כל ימי חיי.
"לאורך הטקס עצמתי עיניי ורטט א-לוהי עבר בי. חשבתי על אותם יהודים שדמיינו לפני מאה שנה על מדינה ליהודים, עם צבא משלה, ושפה משלה. ובתוך מעמקי גלות אירופה, שרו את התקווה, שהפיחה בהם את תקוות הדורות. רוח השכינה שרתה בי כאשר שרתי את שירת התקווה יחד עם חברַי. לא היה לי ספק, שכל אבות אבותיי בגן עדן, היו עימי. ואין בי כל ספק, שמלאכי מעלה עוסקים בסלילת דרך הגאולה לבני ישראל דרך סיפורה של חטיבת חשמונאים הקדושה."
כשיבינו זאת אחינו שהשתמטותם אומנותם, תבוא גאולה לעולם.
מנחם רהט
נעמן כהן
מכונת הרעל (1)
הסתה עבריינית
העבריין והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט: "לא צריך לפטר את רה"מ צריך לגרש אותו!..." "ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על עם ישראל, ובמלחמה הזאת עם ישראל ינצח."
https://x.com/dvirluger/status/1896175912317751598?t=MibNUg8Dyobg3FTTqd66wg&s=03
אין מילים.
מכונת הרעל (2)
הסתה חולנית
דן חלווצ'י-חלוץ: "נתניהו אתה אדם חולה, חסר לב, אפילו הערמונית דחתה אותך..."
https://x.com/dvirluger/status/1895901953231831444?t=seFMklRAzYo2Qkdbn4rFkA&s=03
אין מילים.
מסרבות
בואו להפגנת תמיכה בסרבנית הגיוס אלה קידר גרינברג!✊
*17/03, יום שני, 10:00 בבקו"ם תל השומר*
נתאסף ונפגין בשער קיראון, לתמוך ולחזק את אלה לפני שתתייצב ותסרב להתגייס לצבא הכיבוש🙏
https://x.com/Mesarvot_/status/1896286057572061579?t=zi1KvrrGH2JLYz5FiS5jsw&s=03
איפה הפרוטסטנטים הנאבקים נגד ההשתמטות מגיוס?
רביב דרוקר עיתונאי או פוליטיקאי?
"שמעון פרס," כותב דרוקר, "היה מושא להרבה לעג על התנגדותו להפצצת הכור העיראקי. בזמן אמת פרס לכאורה צדק. הסיכונים היו גדולים מהסיכויים, אלא שהסיכון לא התממש והפעולה שמנחם בגין הוביל נהפכה לאחת המוצלחות ביותר שישראל ביצעה אי פעם.
"ראש המוסד, דוד ברנע, סיפר בפומבי שראש הממשלה הכריע בעד מבצע הביפרים בניגוד לאסכולה הרווחת בדיון. אולי בעצם רצה להגיד 'ראש הממשלה ואני הובלנו את המבצע.' גם כאן, כשמתעמקים בנימוקי שני הצדדים לוויכוח – בזמן אמת שיקולי המתנגדים, בעיקר הרמטכ"ל, נשמעים לא פחות חזקים, אולי יותר.
"הערה אישית: לפני מבצע הביפרים כתבתי בעד הסדרה בצפון. ניהלנו מלחמת התשה בלי מטרה ברורה, כשאנחנו נותנים לחיזבאללה הישג עצום בדמות שיתוק הצפון. בדיעבד ברור שטוב שלא עשינו את ההסדרה. מצבנו כרגע בצפון עדיף לאין ערוך על הסדרה שהיתה נעשית אז.
"בשנים הבאות קרב הקרדיטים ייהפכו לסאגה. הלקח האישי הקטן שלי הוא: לזכור תמיד כמה אתה לא יודע, בוודאי כעיתונאי. האם הייתי חושב אחרת על הסדרה ביולי 2025, אם הייתי יודע שיש לנו היכולות הללו? האמת, אין לי מושג."
(רביב דרוקר, "כל אחת מהפעולות ששינו את המצב בצפון היתה מבודדת, בלי היגיון מסדר", "אל-ארצ'", 3.3.25).
ראשית שאפו על גילוי הלב ועל ההודאה בטעות. לא רבים עושים כן, אבל דרוקר (הדפס באידיש) אם כבר הודית בטעותך, למה אתה כותב שאם היית יודע את כל הפרטים ביולי 2025 שיש לנו את היכולות, למה עדיין אין לך מושג מה היתה עמדתך? האם הכול רק פוליטיקה?
הדתה
בראיון המרגש שנתן אליהו שרעבי החטוף שחזר הביתה אחרי 500 ימים בשבי החמאס הוא סיפר על החששות, הפחדים והחרדות לצד ההתמודדויות – ואיך אמירת "שמע ישראל" וקידוש בשבת העניקו לו כוח לשרוד בשבי האכזרי.
בדבריו הוא אמר בין היתר: "אני לא בן אדם דתי, אבל שם, מהיום הראשון שנחטפתי, כל בוקר אמרתי 'שמע ישראל', מה שלא אמרתי בחיים. כוח האמונה הוא מטורף. יש משהו שמשגיח עליך."
אבוי, דבריו הם ממש "הדתה"! ממש מוזר איך הפרוטסטנטים המוחים נגד "ההדתה" טרם תקפו אותו?
פרדוקס
חמאס הוא ארגון טרור אכזרי ואסור שישלוט בעזה,
אבל הסכמים צריך לקיים
פרשן "הארץ" יוסף מלמן מפרשן: "כמו קוזק נגזל הפרה הממשלה את ההסכם עם חמאס, שנחתם בדוחא ב-17 בינואר ואושר בממשלה למחרת, ועתה היא מתקרבנת ומאשימה בהפרתו את ארגון הטרור.
"כל הטריקים והשטיקים, הפרובוקציות, האיומים והרטוריקה המתלהמת מעידים כי גורל החטופים אינו מעניין את נתניהו, אף על פי שהוא משלם מס שפתיים על כך שהוא והממשלה 'מחויבים להחזרת כל החטופים.' את נתניהו מניע דבר אחד: להישאר בשלטון. לשם כך הוא מפייס ומרצה את הבייס שלו, ובמיוחד מטפח ומחזק את הלבנה הרופפת בקואליציה שלו, הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ'.
"חמאס הוא ארגון טרור אכזר, ואסור שישלוט בעזה, אבל הסכמים – גם עם המזוויע שבאויבים – צריך לקיים. מה עוד שעל כף המאזניים חיים של ישראלים, שהופקרו שוב ושוב בידי ממשלה אשר מסרבת לקבל על עצמה אחריות למחדלים ולהודות באשמתה."
(יוסי מלמן, "חמאס הוא ארגון טרור אכזרי ואסור שישלוט בעזה, אבל הסכמים צריך לקיים", "אל-ארצ'", 2.3.25).
יוסף מלמן כותב פרדוקס. אם לטענתו החמאס הוא ארגון שאסור שישלוט על עזה, איך זה מתיישב עם טענתו שצריך לקיים הסכמים איתו המכירים בשלטונו בעזה?
סתם לכתוב פרדוקסים אין בזה תועלת. תציע פיתרון ולא פרדוקס.
תיקון
קברניטי הסכם אוסלו לא חרגו מדוקטרינת "קיר הברזל"
משה גרנות: "פרופ' אברהם ברודני-בראלי טוען שפרס וקברניטי הסכם אוסלו חרגו מדוקטרינת 'קיר הברזל'. אבל כידוע, שמעון פרס, יוסי ביילין ושאר קברניטי אוסלו לא היו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי". ("חדשות בן עזר", 2034).
לא קראתי את דבריו המלאים של פרופסור ברודני-בראלי, אבל מסיכום דבריו ע"י משה גרנות כמובן שברודני-בראלי טועה בקביעתו. קברניטי אוסלו הלכו במדויק לפי "קיר הברזל" של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי קבע במאמרו המפורסם כי "קיר הברזל" שיגן עלינו מהערבים, הוא הצבא הבריטי, ויצחק רוביצוב-רבין קבע ש"קיר הברזל" שיגן עלינו מהערבים ויילחם בחמאס הוא ערפאת ואנשיו שילחמו בו בלי בג"צ ובצלם.
https://he.wikipedia.org/wiki/בלי_בג"ץ_ובלי_בצלם
קברניטי אוסלו חרגו ממורשת "הציונות הסוציאליסטית" של עצמם, ממורשת "השומר", ההגנה", "הפלמ"ח" מורשת של הגנה עצמית בלי להסתמך על כוחות זרים.
נעם יונאי אינפנטילית ואידיוטית שימושית:
"הרגשתי בושה. אז הפסקתי להיות בורג במכונת המלחמה"
נעם יונאי המתנאה כסרן במיל', וסטודנטית להיסטוריה ופילוסופיה, יוצאת במניפסט אישי:
"בינואר 2017 התגייסתי לתפקיד נחשב במודיעין. היו לי חברות שסירבו. ידעתי שזאת אפשרות ולא בחרתי בה. חשבתי שאלמד בשירות בצבא, על המערכות עצמן ועל האפשרות להשפיע עליהן. הייתי קצינה ולבסוף שירתי כמעט חמש שנים והשתחררתי בלי חרטות.
ב=7 באוקטובר, מעט אחרי שהשתחררתי הגעתי למילואים בהתנדבות. זה נהיה מקום העבודה שלי ואהבתי אותו מאוד. הרגשתי שייכת, מוכרת, אהובה ומוכשרת. הרגשתי שאני פורחת, אבל התחולל בי מאבק. נדודי שינה, סיוטים ורגשות אשם מעצם ההשתייכות לצבא הסתובבתי בעולם בבושה שהחמירה עם הזמן. שאלתי את עצמי כל יום איך יכול להיות שאני כל כך רוצה לעשות עבודה שאני יודעת שהיא חלק ממכונת הלחימה הצה"לית שהורגת רבבות פלסטינים ומובילה לסבל של רבים.
אז עזבתי. כתבתי למפקד שלי: "מאז 7 באוקטובר מדברים איתנו הרבה על השואה. אתה מספר על סבתא שלך שהיתה הולכת לישון וצורחת, אז אני שואלת את עצמי, איך יכול להיות שהשיעור שלמדתם מהשואה הוא שנכון להמשיך להילחם בעזה? איך יכול להיות שהנחת היסוד לאורה אתם עובדים היא שלעד עלינו לחיות על חרבנו?
"אני למדתי לעולם לא לעמוד מנגד למול סבלם של חפים מפשע. אני מסרבת מסרבת לעמוד מנגד למול עשרות אלפי נשים ואנשים שנהרגו בעזה, בהפצצות משולחות רסן ובפעולות שסיכנו את החברים הכי טובים שלי. אני מסרבת להיות בורג קטן במערכת הביטחון הישראלית, אתה תגיד שאני מטורללת ואני אשיב שלאחרונה נראה לי יותר סביר שכל האחרים מטורללים.
"הלוואי שהמלחמה תיפסק, שכל החטופים יחזרו, שנוכל כבר ללקק את הפצעים ולא להמשיך ולחפור בהם. הלוואי שיהיה פה בטוח וטוב ונוכל פשוט לחיות את החיים הקטנים שלנו: לקרוא ספר, לטייל עם הכלבה בחורשה ולאכול משהו טעים."
(נעם יונאי, "פרחתי בצבא, אבל הרגשתי בושה. אז הפסקתי להיות בורג במכונת המלחמה", "אל-ארצ'", 1.3.26).
פשוט לא יאומן, מה שלמדה נעם יונאי מהשואה הוא שאסור להתגונן, אלא ללכת כצאן לטבח.
מוזר שאחת שמתנאה בעצמה כסטודנטית להיסטוריה ולפילוסופיה והיא אינה מכירה את האימפרטיב הקטגורי של קאנט "עשה מעשיך רק על פי הכלל המעשי שבקבלך אותו תוכל לרצות שיהיה לחוק כללי." אם כולם יעשו כמוה ויעזבו את הצבא מי יגן עליה מפני רצח אונס ושריפה? שתלך היא הוריה משפחתה ועמה כצאן לטבח?
כמה אינפנטיליות יש בדבריה: " הלוואי שהמלחמה תיפסק, שכל החטופים יחזרו, שנוכל כבר ללקק את הפצעים ולא להמשיך ולחפור בהם. הלוואי שיהיה פה בטוח וטוב ונוכל פשוט לחיות את החיים הקטנים שלנו: לקרוא ספר, לטייל עם הכלבה בחורשה ולאכול משהו טעים."
מי לא חולם על כך? ברור שהלוואי. כמה ילדותיות ואווילות יש בדבריה. נעם יונאי היא אינפנטילית המשמשת באווילותה המוסרית אידיוטית שימושית של הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי.
חלומו של גדעון לואי (לוי) במקום אוקראינה ישראל
רק איום של טראמפ יביא לכיבוש ערבי של ישראל
"ובחלומי," אומר גדעון לואי(לוי), "לא וולודימיר זלנסקי יושב בחדר הסגלגל בבית הלבן, אלא בנימין נתניהו. דונלד טראמפ וסגנו, ג'יי-די ואנס, השתלחו בנתניהו לעיני מצלמות העולם ואמרו לו שבסירובו להפסיק את המלחמה בעזה הוא מהמר על מלחמת עולם שלישית: 'אתה צריך להגיד יותר תודה. האנשים שלך מתים ואתה אומר לנו: "אני לא רוצה הפסקת אש," ואתה רוצה ככה וככה. אם אתה יכול לקבל הפסקת אש עכשיו, אתה לוקח את זה כדי שהאנשים שלך יפסיקו למות. אבל אתה לא רוצה הפסקת אש. אני רוצה. אין לך קלפים. איתנו יש לך, אבל בלעדינו אין לך כלום. הפסקת אש או שאנחנו בחוץ.'
"נתניהו יוצא מהבית הלבן בבהילות, פניו אפורות כשק כפניו של זלנסקי, וכבר למחרת היום הוא שב ומתדפק על שעריו: הוא מוכן לסיום המלחמה בעזה ולהוצאת כל כוחות צה"ל מהרצועה מיד. כל החטופים משתחררים, ג'נוסייד נוסף נמנע. [וניצל שלטון החמאס שימשיך לבצע ג'נוסייד ביהודים. נ.כ.]
"אין לישראל שום קלף בעד הכיבוש, זולת התמיכה האמריקאית. אנשים נהרגים בגללו ללא הרף, הוא מוקד מתיחות שמסכן את העולם, אין מדינה שאומרת שהיא תומכת בו ואין נושא שמאחד את כל העולם כמו ההתנגדות לו, לפחות כמס שפתיים. קשה גם להבין איזה אינטרס אמריקאי משרת הכיבוש הזה, שמשניא את ארה"ב לא פחות מאשר את בת חסותה. גם כשמדברים בטראמפית קשה להבין למה שיחה כזאת מעולם לא התקיימה.
"בחלומי נתניהו מגיע לבית הלבן וטראמפ, האיש הנורא והמסוכן הזה, מאיים עליו כמו שאיים שלשום על זלנסקי. כבר למחרת בבוקר מתחיל תהליך הפירוק של קריית ארבע וקריית ספר. חלום."
(גדעון לוי, "חלום אמריקאי: רק איום של טראמפ יביא לסיום הכיבוש", "אל-ארצ'", 2.3.25).
בעייה קשה. בהחלט עלול להיות שחלומו של הפשיסט והגזען האוטו-אנטישמי, גדעון לואי (לוי) תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי החולם על חיסול המדינה שטראמפ יתהפך עלינו ויגשים את חלומו, עוד יתגשם. אצל טראמפ אכן ייתכן.
"כל הכבוד לחמאס": אנטישמיות ארסית באיגוד הפסיכולוגי בארה"ב
מאז תחילת המלחמה בעזה, בפורומים רשמיים של האיגוד הפסיכולוגי האמריקני (APA) – ארגון הפסיכולוגים הגדול בעולם עם למעלה מ-173 אלף חברים – פורסמו עשרות קריאות להשמדת ישראל, לצד עמדות המצדדות באלימות נגד יהודים וישראלים.
נשיאת חטיבת הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה הפסיכואנליטית של הארגון עד לאחרונה, ד"ר לארה שיהיי, הגדירה את הציונות כ"פסיכוזת מתנחלים", כינתה ישראלים "רוצחי עם מזדיינים" וקראה בגלוי "להרוס את הציונות". בוועידות רשמיות של הארגון הזמינו "מרצים בעלי רקע אנטישמי", שהציגו מצגות שכללו עיוותים של השואה, הצדקות לאלימות כלפי ישראלים, וטענות לפיהן הקהילה היהודית אינה רשאית להתאבל על קורבנות 7 באוקטובר.
אלה רק חלק מהטענות שנכללו במכתב שהגיע לידי ynet ונשלח לנשיאת APA, ד"ר דברה קוואהארה, ול-15 חברי הנהלת האיגוד. המכתב, שעליו חתמו 3,556 אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, מאשים את האיגוד בכך שהוא מאפשר ל"אנטישמיות ארסית" לשגשג בשורותיו, וכי חברים יהודים "הוטרדו, הודרו והושתקו" כשהעזו למחות נגד ביטויי שנאה אנטישמיים או לתקן מידע שגוי.
בין התלונות שהעלו חברי האיגוד: הודעות בפורומים רשמיים שקראו ל"מהפכת אינתיפאדה", תמיכה בחמאס, ב-BDS ובחרם אקדמי על ישראל. באחד הפורומים המקוונים פורסמה מיד אחרי 7 באוקטובר הודעת "כל הכבוד לחמאס" וקריאה לדחיקה כללית של אנשי אקדמיה ישראלים ממוסדות מחקר אמריקניים. המכתב מציין כי חברי איגוד היו עדים בכנסים מקצועיים להרצאות אנטי ישראליות שכללו דה-הומניזציה של יהודים וחרגו מביקורת פוליטית לגיטימית כלפי ישראל.
הד"ר האנטישמית שעברה לקטאר. המכתב מתייחס כאמור גם למעורבותה בארגון של ד"ר לארה שיהיי, מבקרת קולנית של ישראל, שהובילה את חטיבת הפסיכואנליזה של האיגוד בין 2023 ל-2025. ד"ר שיהיי נוהגת להתבטא בחריפות נגד ישראל ברשתות החברתיות, כולל גידופים וקריאות להשמדת הציונות. בעבר היא היתה מושא לתלונה רשמית במשרד החינוך האמריקני בעקבות טענות על עוינות שהפגינה כלפי סטודנטים יהודים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, מה שהוביל בסופו של דבר לפרישתה מהמוסד.
בין היתר נטען כי בשיעור הראשון שלה בסמסטר היא ביקשה מהסטודנטים להסתובב בחדר כדי להציג את עצמם, וכשאחת הסטודנטיות סיפרה שנולדה בירושלים, ד"ר שיהיי הגיבה: "זו לא אשמתך שנולדת בישראל." סטודנטים דיווחו כי ד״ר שיהיי נהגה להזמין מרצים אנטי-ציוניים רדיקליים, כאשר באחת ההרצאות נטען שחיילי צה"ל משתמשים בילדים פלסטינים לניסויים בנשק שלהם. סטודנטים אחרים התלוננו שד"ר שיהיי העלתה את זהותם היהודית באופן קבוע במהלך דיונים בכיתה והשמיצה אותם מאחורי גבם בדיונים עם חברי סגל.
למרות התלונות החוזרות ונשנות, טוענים החותמים, הנהגת APA לא נקטה צעדים נגד ד"ר שיהיי, שעברה לאחרונה להתגורר בדוחא, קטאר, ולא פעלה למיגור האנטישמיות בארגון.
החותמים מציינים כי בכל הנוגע לישראל, APA מפעיל מוסר כפול. הארגון לא הסס בעבר לנקוט עמדות פומביות בנושאים אחרים, כולל גינוי לגזענות והתנצלות כלפי קהילות מיעוטים על עוולות היסטוריות. המכתב מביא כדוגמה את ההצהרה ל"סולידריות עם אוקראינה," וההתנצלות הפומבית בפני "אנשים עם צבע עור על הנצחת גזענות." אך כשמדובר באנטישמיות – האיגוד שותק. "יש ניגוד חריף בין תגובותיו המהירות של APA לנושאים אחרים לבין שתיקתו לנוכח עלייה של 500% באירועי השנאה נגד יהודים בארה"ב מאז אוקטובר 2023," נכתב במסמך, בהתבסס על נתוני ה-FBI.
https://www.ynet.co.il/health/article/hy4q6mkiyx?utm_source=Taboola_internal
פחד. ארגון הפסיכולוגים בארה"ב הפך לארגון הפסיכופטים האנטישמים בארה"ב.
הפסיכולוגים האמריקאים סותרים לחלוטין את תורתו של שלמה-זיגמונד פרויד. מסתבר שלפסיכולוגים באמריקה יש רק אגו ואיד, ואין להם סופר אגו.
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* פלסטינים בעזה בחורף: "כל בוקר אנחנו קמים קפואים!"
ג'וחא: "מעלייש, תוכלו להתחמם באש שבה שרפתם את בתי הקיבוצים של היאהוד בעוטף עזה!"
* למצרים יש הרבה גשרים ומנהרות מעל ומתחת תעלת סואץ. אם ברוב איוולתם יכריזו עלינו מלחמה, יש להשמיד את רוב הגשרים והמנהרות האלה בשעה הראשונה למלחמה או להפרת הסכם השלום בהכנסת צבא מצרי גדול לסיני. גורל הצבא המצרי שכבר נמצא בסיני עלול להיות כגורל הארמיה השלישית הנצורה במלחמת יום כיפור בשנת 1973.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל- מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל- מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
- יוסי אחימאיר: דממת מוות בשבילי ניר-עוז
- ד"ר רון בריימן: עריצות המיעוט
- איליה בר זאב: מחשׂוף לַיִל לבן
- אורי הייטנר: צרור הערות 5.3.25
- אודי מנור: רק-רע בארץ הבחירה –
- יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [180]
- אהוד בן עזר: השקט הנפשי
- משה גרנות: חופן מילים מתאדה
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- מנחם רהט: תיקון המעונות: צדק פואטי
- נעמן כהן: מכונת הרעל (1)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * פלסטינים בעזה בחורף: "כל בוקר אנחנו קמים קפואים!"
- שאר הגליון