אינני משפטן וגם אין לי היומרה להביע דעתי על פסיקות משפטיות. לרוב יש לי אמון במערכת המשפט, הגם שלא פעם שגגות יוצאות מלפניה, פסיקות שמבוססות על שיקול דעת ולא ממש על ראיות. יש לי למשל ספקות גדולים לגבי הפסיקה במשפטו של הנשיא השמיני משה קצב. ומדוע? משום ששופטיו החליטו ללכת עם התובעת ולא עם הנתבע. עדות שלה מול עדות שלו – והנשיא לשעבר שילם את המחיר הכבד. עד היום הוא זועק לחפותו.

אינני משפטן אבל עבדתי לצידו של ראש ממשלה, כרל"ש וכיועץ. תמיד ידעתי שאני יכול לייעץ ליצחק שמיר, לנסות לשכנע אותו, להסביר ולחוות דעתי. הוא לחלוטין לא היה מחוייב לקבל אותה. לעיתים קיבל, לעיתים לא. שמע, הקשיב, חשב והחליט. כך נהג עם שאר היועצים בלשכתו. כך נהג גם עם היועץ המשפטי דאז לממשלה.

מעולם לא היו חילוקי דעות בין ראש הממשלה שמיר לבין היועץ יוסף חריש. מעולם היועץ המשפטי דאז לא פעל במקביל עם התקשורת. שום עצה או פסיקה שלו, לא הובאה תחילה לתקשורת ועוד לפני שנלחשה על אוזנו של שמיר או דלפה. יועץ כשמו כן הוא. נותן עצה בתחום שעליו הוא מופקד. במקרים רבים ראש הממשלה פונה ביוזמתו ליועץ, שינחה אותו אם החלטה שהוא מבקש לקבל עומדת במסגרת החוק, או איך לקבל החלטה מבלי שיהיה בה פגיעה בשלטון החוק.

במקרה של שמיר-חריש ההתייעצות ביניהם תמיד התקיימה ברוח טובה. היועץ היה מבין את שיקוליו של ראש הממשלה, את רצונו לקדם נושא כזה או אחר, להתגבר על בעייה כזו או אחרת – והכל במסגרת החוק. וכמובן – היועץ היה איש אמונו של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה.

אני מניח כי כך היה הדבר בממשלות אחרות, ביחסי העבודה התקינים בין ראשי הממשלה ליועציהם המשפטיים.

לא כך הוא הדבר היום. יש לנו יועצת משפטית שעד שלא נתמנתה על ידי שר אחד – ועוד בממשלה שקדמה לממשלה הנוכחית – בקושי ידע הציבור את שמה. גלי בהרב-מיארה מפירה ביד גסה את מערכת היחסים שבינה, כיועצת משפטית לממשלה, לבין ראש הממשלה נתניהו וממשלתו.

כיחסים העכורים הללו – מעולם לא נראו במקומותינו.

היא לקחה לעצמה תפקיד – לשים מקלות בגלגלי הממשלה, כמעט בכל נושא בולט שעולה על הפרק. במקום לקיים שיטת עבודה דיסקרטית, חיובית, מועילה, בינה לבין האיש שלו היא צריכה לייעץ, מרשה לעצמה הגברת לקחת את התפקיד של המחליט האולטימטיווי. לא רק שאינה מסייעת לממשלה לנוע קדימה, לבצע, למלא את רצונה – כמובן במסגרת החוק – כגוף שהציבור בחר בו, היא הלא-נבחרת שמה לה למטרה לתקוע את הממשלה כמעט בכל נושא, ולהיות הפוסק העליון. יועצת היא רק בתואר. יועצת של ממש, כמצופה ממנה – לא ולא. קומיסרית, שהחליטה לנצל את הכוח שנתן בידה מי שמינה אותה, על מנת לשבש את עבודת הממשלה.

הציבור מתפלא על שר המשפטים ועל ראש הממשלה, שאינם נפטרים מזו שאינה ממלאת את תפקיד הייעוץ לשביעות רצונם. למה הם מחכים? עד מתי תוביל זו את הממשלה באף? בינתיים פוסלת מיארה-בהרב גם את מיתווה הפשרה של השרים לוין וסער באשר לרפורמה המשפטית. עד כדי כך היא מקצינה ברוב יוהרה. פסילה טוטלית וכותרות בעיתונות במקום שיג-ושיח של נועם ושיתוף פעולה מועיל איתם, על מנת לבחון ביחד כיצד מקדמים פשרה שהציבור כולו משתוקק לה.

הביקורת עליה, אפילו הזעם, אינם נובעים ממקור פוליטי ימני, כי אם מתחושה שהיא שכחה את מהות תפקידה – לייעץ, כפשוטו. עצתה אסור שתהיה מחייבת. בוודאי כשהיא נובעת ממקור פוליטי. התחושה הברורה היא, שעוינותה לממשלה – שלה היא אמורה לייעץ ולא על ידה היא נבחרה – מניעה אותה בפסיקותיה, לא בעצותיה. והיא אכן זוכה לתשואות במחנה האופוזיציה ומצד גורמים העוינים את הממשלה.

כך למשל אחד, אבינדב בגין, הוציא הודעה חריפה בגנות השר סער, מיוזמי מיתווה הפשרה. האיש, שכל מה שיש לו נובע מהעובדה הביולוגית שהוא "נכדו של..." משתלח בגדעון סער:

"קשה לחשוב על סיבה טובה שאדם יעשה מעשה שפל ונבזי כל כך, המשסה ביועצת המשפטית לממשלה, מדיח דעת ויחבור ליריב לוין המנסה להכניס לבית-המשפט העליון שופטים עם השקפה כהניסטית, שיאפשרו הפרדה גזעית פר-אקסלנס... חרפה עליך ועל הממשלה המופקרת הזאת."

צריך להזכיר לנכד הנ"ל, כי גם סבו, גם שמיר, שניהם אכן היו בעד "עליונות המשפט", אבל למזלם, בזמן כהונתם טרם נפלה על כולנו המהפכה המשפטית של אהרון ברק, אותו אקטיביזם שיפוטי שחירב את היחסים בין הרשות השופטת לבין רשויות החקיקה והביצוע. בזמנם הייעוץ המשפטי לממשלה פעל כהלכה, בלי כפייה, כי אם בהבנה. ראש הממשלה קיבל את דעת היועץ המשפטי, ואילו היועץ המשפטי ידע לעבוד מול הבוס של ולאכוון אותו איך להעביר החלטה בלי לפגוע בשלטון החוק.

אותו אבינדב גס הרוח – שזו לא הפעם הראשונה שהוא משתלח בממשלה הנוכחית, והולך בדרך הפוכה מזו של קודמיו במשפחה – אינו בוחל במלים חריפות שלא לומר הזויות. סבו היה בוש בו.

יוסי אחימאיר

*

שר החוץ גדעון סער הגיב אתמול בחריפות להודעת היועצת המשפטית לממשלה נגד המתווה אותו גיבש יחד עם יריב לוין כפשרה בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

אבינדב בגין, נכדו של ראש הממשלה מנחם בגין, הגיב היום (שני) לדבריו של סער. תחילה כתב:

"כבוד שר החוץ מר גדעון סער, שוב אתה מאלץ אותי להגיב לדברי ההבל שלך. מפלוני אלמוני לא הייתי מצפה שידע את ההיסטוריה של הרכב הוועדה למינוי השופטים אך משר המשפטים לשעבר שגם שיפר את הועדה בעברו בצורך להגיע להסכמה רחבה (7 מתוך 9 החברים למינוי בעליון), דהיינו - פשרה אמיתית, בכל זאת יש לי ציפיות.

"כאשר אדוני מלגלג על דברי היועמ"שית 'ההנחה לפיה עקרון הפרדת הרשויות מחייב בהכרח השפעת השופטים על… בחירת השופטים' – הוא יודע היטב כי מי שדחף בדיוק לכך ואף יותר מזה בניתוק הועדה מהפוליטיקאים היה מנחם בגין [תמונה עם ציטוט בהמשך], אותו מנחם בגין שגם ריתך את מעמדו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה אל שולחן הממשלה והצביע עליו כאל הסמכות העליונה לפרשנות החוק [תמונה עם ציטוט בהמשך] בדיוק כפי שהזכירו רק לאחרונה שופטי העליון מכל צדדיו פה אחד בעוד אתה מבקש מהגברת היועמ"שית מיארה כמו שר המשפטים להפוך ל'קונסיליירי' דהיינו 'המייעצת' לממשלה ותו לא.

"כלומר אדוני פועל בהיפוך מוחלט לכל אשר טען בשנתיים ומחצה האחרונות של המאבק אז עוד היה נאמן לתפיסת עולם 'עליונות המשפט' של מנחם בגין.

"קשה לחשוב על סיבה טובה שאדם יעשה מעשה שפל ונבזי כל כך המשסה ביועצת המשפטית לממשלה, מדיח דעת ויחבור ליריב לוין המנסה להכניס לבית המשפט העליון שופטים עם השקפה כהניסטית שיאפשרו הפרדה גזעית פר-אקסלנס כפי שהתבטא בגלוי בישיבת הממשלה ב-28 למאי 2023 ('צריך שופטים שיבינו את זה') וייתן לו את האפשרות לממש זאת הלכה למעשה על ידי כפיית אחד משלושה מועמדים לאחר שנה של חילוקי דעות ללא הסכמה כפי שמציע 'הסכם הפשרה' שלכם, אלא אם כן רואים את המספרים העקביים המופיעים כבר למעלה מחצי שנה בתמיכת הציבור במפלגתך, דהיינו בך שר החוץ גדעון סער [תמונה עם אחוז בהמשך]. חרפה עליך ועל הממשלה המופקרת הזאת.

"אתה תישבר, הממשלה תישבר והעם יאמר את דברו. איש מחבורתכם הנלוזה לא יחזיק עוד בהגה השלטון וימשיך את מסע ההרס שלכם במפעל לזיהום הפוליטיקה פה בארצנו. כולכם תודחו על ידי הציבור. אדוני טעות סטטיסטית. בושה וכלימה."

3.3.2025

אהוד: מהיכן הציטוט של אבינדב בגין?

יוסי: זה פורסם בכל האתרים. וזה רק המעט ממה שהוא אמר, השמיץ, גידף.

2. קונספציה – והפעם מול מצרים

אחד מידידיי פנה אלי באחרונה בשאלה-תמיהה: "תאמר לי, יוסי, היית קרוב מאוד ליצחק שמיר, עבדת לצידו שמונה שנים, האם אירוע כ-7 באוקטובר יכול היה לפרוץ כשהוא מכהן כראש הממשלה?"

זוהי שאלה שאני מהרהר בה ביני לבין עצמי לא פעם מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל". שאלה דומה נשאלת גם לגבי מי שהיו ראשי הממשלה, נפתלי בנט ויאיר לפיד.

זה האחרון, ארבעה חודשים בלבד בתפקיד, וכיום ראש האופוזיציה, מרבה לתקוף את ראש המשלה נתניהו על אחריות-העל שלו למחדל, שאירע פחות משנה לאחר שחזר לכהן כראש הממשלה.

באשר לבנט וללפיד לי אין ספק. בנט שעולה בסקרים ולפיד שצונח בהם, היו חלק מהקונספציה הצבאית שפשתה גם בדרג המדיני והובילה לאסון הנורא. שניהם כמוהם כנתניהו, סמכו על המידע שהגיע, או לא הגיע, מהדרג הצבאי, דרך שר הביטחון או המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.

תחקירי צה"ל שפורסמו בשבוע שעבר, מלמדים בבירור על כישלון מפקדי הצבא והרמטכ"ל הלוי בראשם, ובמיוחד ראש אמ"ן וראש השב"כ, בלילה הדרמטי שבין 6 ל-7 באוקטובר, ועל תרבות סינון-המידע מראש הממשלה. בתחקירים עצמם יש הודאה בכך.

מרבים לדבר בימים אלה על הקונספציה, לפיה מאז אותם עשרה ימים במאי 2021 של מבצע "שומר חומות", החמאס מורתע, כביכול. קונספציה – מושג נוראי, שמסכם כביכול את גודל המחדל. המודיעין היה שבוי בה. המטה הכללי היה זחוח, אפוף ביטחון עצמי, ספון מול מסכי פלזמה, בקומה ה-14 או בבור בקריה.

בלילה הנורא ראש אמ"ן ישן שנת ישרים באילת ואלוף פיקוד הדרום שהה בצפון. האם עובדות אלה מנקות את ראש הממשלה, המנותק מהרתעה, מאחריותו כראש המערכת החולשת על זרוע הביטחון?

השאלה אם אסון כ-7 באוקטובר היה מתרחש אילו שמיר היה ראש הממשלה, היא שאלת "אילו". שאלת החוכמה לאחר מעשה. אבל הבה ניתן לעובדות לדבר. לשמיר היו יחסי עבודה מצויינים עם מערכת הביטחון. למעשה, הנושא הביטחוני-מדיני היה בראש מעייניו. הוא נתן גיבוי לשר הביטחון שלו יצחק רבין, לרמטכ"ל, לראשי האירגונים. בפרשת קו 300 שמיר עשה הכול על מנת לשמור על השב"כ, חשאיותו, גם כאשר ראש השב"כ דאז ניסה להעליל כי פעל בהוראת ראש הממשלה.

האופי החשדני של שמיר לא הניח לו שלא לבדוק כל פרט וללמוד כל נושא. בצאתו מהלשכה לביתו, נטל עימו דרך קבע חבילה גדולה של מסמכים סודיים לקריאה לילית ולהתעמקות בדיווחים המסווגים, לקראת קבלת החלטות בבוקר המחרת.

שמיר לא היה מאפשר את טיפוח החמאס במתן מזוודות כסף, את התעצמותו האימתנית, ולא היה מקבל את "פולחן" התמתנותו. שמיר לא היה מרפה משר הביטחון ומראש השב"כ, שואל ומערער, על מנת לקבל את המידע המדוייק. הוא לא היה עובר לסדר-היום על הקביעה ש"הכול בסדר".

במילים אחרות: אצל שמיר לא היתה מתפתחת קונספציה כה קיצונית שמבוססת על נוחות ועל ניתוח מוטעה של המודיעין. אפשר לומר אפוא בוודאות: אצל יצחק שמיר לא היתה מתפתחת תרבות של קונספציה, ולכן ככל הנראה לא היינו מגיעים ל-7 באוקטובר.

עתה, שנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה, תולדת הקונספציה, עלינו להשלים את המשימות שטרם הושגו: השבת אחינו שעודם בשבי חמאס וחיסול שלטון הטרור בעזה, וזאת בסיוע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

כשיושלמו משימות-על אלה, המבט צריך להיות מופנה לעתיד, מול האיומים הנמשכים על עצם קיום המדינה בדורות הבאים. התחושה של כותב שורות אלה היא, שהקונספציה לא לגמרי עזבה אותנו. יתר על כן, בעודנו מלקקים את פצעי 7 באוקטובר, מתפתחת אצלנו קונספציה חדשה. במה דברים אמורים? – בסיני.

בניגוד להסכם השלום מלפני 40 שנה, שבו פינתה ישראל את כל חצי האי סיני והמצרים התחייבו שלא להכניס צבא למרחביו, מגיע מידע מדאיג, לא סודי כלל וכלל, על כוחות צבא ושיריון מצריים שנפרסים ברחבי סיני, מתרגלים כאילו נערכים למלחמה.

האם די בהבעות קולות חלושים של דאגה מהפרה מצרית חמורה זו של הסכם השלום? האם נהיה ערוכים לקבל את פני הרעה כי תפרוץ מהגבול הארוך שיש לנו עם מדינת השלום מצרים? אסור לשכוח: ב-6 באוקטובר 1973 המצרים כבר הפתיעו אותנו, הונו אותנו קשות!

האם מערכת הביטחון ולשכת ראש הממשלה שבויים בקונספציה חדשה – והפעם מול איום אפשרי מצד מצרים? בימים אלה מצרים היא אחת משתי המתווכות במאמץ להביא לשיחרור כל החטופים עד האחרון שבהם. האם היא וקטאר מתווכות הוגנות?

לנו אין ברירה אחרת, שהרי החזרת החטופים היא ערך-העל. אבל גם אי-אפשר שלא להתריע במלוא החומרה בפני המצרים על התמרונים שלהם בסיני. יש לדרוש מהם למלא אחרי תנאי הסכם השלום, שעל פיהם נסוגה ישראל מכל שטח חצי האי סיני, פינתה את צבאה ואת יישוביה ובהם חבל ימית. על מצרים להחזיר יחידותיה הצבאיות אל מערב התעלה.

ובאשר לנו – רק לא לשקוע שוב בחולי הקונספציה.

יוסי אחימאיר

על "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק

מגרמנית – גדי גולדברג

מחברות לספרות 2014, 204 עמ'

שמו של הרומן האנטי-מלחמתי הזה הוא, כמובן אירוני: במערכה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה נגד צבאות צרפת ואנגליה נהרגים אלפים מדי יום, ואילו הדיווחים משם היו "רגועים": "במערב אין כל חדש." הספר הזה, שהנאצים שרפו במאי 1933 משום שהוא תבוסתני, ומרפה את ידי הגיבורים הגרמנים, מתאר חוויות ממקור ראשון, כלומר, לא מעטו של גנרל עטור תהילה, אלא משל חייל פשוט, שבניסים שרד את כל זוועותיה של המלחמה הנוראה ההיא. החייל הפשוט הזה הוא פאול בוימר, הדובר ברומן בגוף ראשון (שמו הפרטי מופיע לראשונה בספר בעמ' 95, ושמו המלא – בעמ' 122), והוא מזוהה עם המחבר עצמו שלחם במלחמה זאת (שמו האמצעי האמיתי של רמרק הוא פאול), וכשעלו הנאצים לשלטון, הוא נאלץ להימלט לשווייץ, ומשם לארצות הברית.

בכישרון רב מתאר רמרק את עשרת חודשי האימונים שאמורים היו להכשיר את המתנדבים הצעירים להצטרף ללוחמים. המחבר מתאר עד כמה העולם המוכר מתהפך בצבא: פקיד דואר מקבל דרגת סמל, והוא מתעלל בטירונים בצורה סדיסטית ממש. הטרטורים שעברתי אני בטירונות של גולני בשנות החמישים של המאה שעברה (טענו שזה מחשל) הם בבחינת גן עדן בהשוואה לעונשים הסדיסטיים של הסמל הימלשטוס. מסתבר שככל שהאדם הוא יותר קטן באזרחות, כך הוא יותר סדיסט כלפי החיילים כאשר הוא זוכה לדרגה. לקראת סוף האימונים, כאשר הטירונים נשלחים ליחידות אחרות, עורכים לסמל זה מארב, עוטפים אותו בסדין ומפליאים בו את מכותיהם. בהמשך מסתבר שפאול בוימר וחבריו הופכים להיות חיילים מנוסים בשדה הקרב, והם מפגינים אומץ לב, ואילו הימלשטוס נחשף כפחדן בזוי. סצינה אחרת בספר מתארת כיצד קצין, שהושאר כיתה על ידי מורהו בבית הספר, מתעלל בו, כשמורה זה מגויס כחייל מילואים.

בעת הקרבות המרים הטבחים ואנשי האספקה נמנעים להגיע עד החזית, ולא תמיד יש מה לאכול, וכאן מתגלה התושייה החיילית שכולה עבריינית – באחת הסצינות מתואר איך הגיבור שלנו גונב אווז מלול של יחידה אחרת, ומאחר שכלב אימתני אינו מאפשר לו לברוח עם האווז, הוא פשוט יורה בכלב.

רוב הספר מתאר את הזוועות בשלוש השנים שפאול לקח בהן חלק – זאת היתה מלחמת שוחות, כאשר מבול של הפגזות נוחת על שני המחנות הניצים, ורק אם החייל מיומן להכיר את הרעשים של מבונות המוות השונות, וגם יש לו תושייה והרבה מזל – הוא מסוגל לשרוד התקפה של מרגמות, תותחים, מקלעים ורימוני גז, להביורים. הדובר מתאר איך ססטיסטית על כל חייל מיומן שנהרג, נהרגים בין חמישה לעשרה טירונים. הוא מתאר איך חיילים משתינים במכנסיים מרוב פחד, איך חיילים יוצאים מדעתם, מטיחים ראשיהם בקיר הבונקר, בורחים, ונקצרים על ידי מכונות המוות משני הצדדים. אחרי התקפה כזאת מועפות גופות המומתים לכל הרוחות, וחלקי גוף תלויים על ענפי העצים. המחבר מתאר גם קרבות כידונים בין חיילי הצבאות העוינים. באחת הסצינות הדובר שלנו נשלח לשמש תצפיתן. הוא מתחפר באחת השוחות, ואיננו מסוגל לצאת ממנה משום הצליפות הישירות של האוייב. הוא נשאר שם למשך שלושה ימים ולילות רעב וצמא, ופתאום נופל לתוך השוחה חייל צרפתי. במקרה כזה האפשרות היא – "או אני, או הוא," ופאול מתאושש ראשון ותוקף אותו בכידון. בגסיסתו החייל הצרפתי משפד את פאול בעיניו המבוהלות, ופאול חש חמלה כלפיו. הוא קורא לו "קאמרד", מילה שהצרפתי אמור להבין. הוא חובש אותו ומשקה אותו. לאחר שעות רבות הצרפתי מת, ואז פאול נתקף בייסורי מצפון – הרי הוא בן אדם כמוהו. פאול מחטט בארנקו, ומוצא בתעודות שהוא דפס, שיש לו אישה ובת. פאול נודר נדר שאם ייצא חי ממלחמה זאת, ישלח כסף בעילום שם לאלמנה. אבל רגש אנושי זה מתפוגג בהמשך הלחימה שאין בה זכות לרחשי לב אנושיים (עמ' 155-148)..

בסצינה אחרת הדובר מופקד על שמירה של מחנה שבויים רוסים. התנאים של השבויים מחפירים, וכמעט שלא זוכים לאוכל נפש. הם מוכנים למכור את מגפיהם עבור לחם. פאול חש שאלה אנשים יותר טובים מבני עמו הגרמנים, ויש ביניהם בעלי כישרונות, והנה הם נמקים במחנה זה, כשכל יום מוצאים כמה מהם לקבורה. הרגש האנושי מתעורר בפאול, והוא מחלק להם סיגריות ואוכל. פאול מבין שהאוייב חושב בדיוק כמונו, שהוא צודק, והם בדיוק כמונו לא רוצים מלחמה, כי המעוניינים במלחמה הם הסוחרים המתעשרים ממכירת מזון וצורכי הצבא, וכמובן הקייזר והגנרלים שזוכים לתהילה.

תמונה מרתקת של "אחווה" עם האויב מצויה בעמ' 106-100: פאול וחבריו מבחינים בשלוש צרפתיות צעירות מעבר לתעלה, שאסור להם לחצות. הם מחכים לערב, מצטיידים בלחם נקניק וכו', שמים את המזון במגפיים, ושוחים בעירום כשהמגפיים מורמים מעל המים. הם מגיעים לגדה השנייה של התעלה, ונותנים לצעירות הצרפתיות מזון בתמורה לאהבה.

באחת התמונות הקשות מתואר איך פגז פגע בשיירה המובלת על ידי סוסים, והסוסים המרוסקים זועקים מרה. דטרינג, אחד הלוחמים (איכר בחייו האזרחיים, שהצבא החרים שניים מסוסיו), טוען שהבאת בעלי חיים לשדה הקרב הוא פשע, והוא לא נרגע עד שיורים בסוסים האומללים.

מסתבר שהחזית כמעט איננה משתנה – יש התקפה של כמה מאות מטרים, ואחר כך התקפה שכנגד על אותם מאות מטרים, כשבנסיגה דורכים על מתים ועל פצועים. לפני התקפה מכינים מאות ארונות קבורה, והיוצאים לקרב מנבאים את גורלם, ומי שנשאר בחיים צריך להודות למקרה, ולאו דווקא לחיילות מיומנת. הדובר מתאר איך מתוך 150 חיילי הפלוגה שלו, נותרו בחיים אחרי מתקפה רק 32.

בין התקפה להתקפה העכברושים הענקים (ממיתים חתולים וכלבים!) מכרסמים את לחמם, וכינים מדירים שינה מעיניהם.

מסתבר שבית זונות צבאי איננו פטנט של הנאצים, הדובר מתאר את תור החיילים שמקבלים זכות להתפרק אחת לשבועיים (עמ' 105), ואת היחס המיוחד בנדון לקצינים, שזוכים לכך שהנשים מתרחצות לכבודם (עמ' 8).

באמצע הקרבות מקבל פאול שלנו חופשה של 17 יום, וכאן ניתנת הזדמנות לקורא להתוודע למציאות בעורף: מסתבר שנאלצים לעמוד שעות בתור כדי לקנות עצמות (לא בשר!) מהקצב, ועל הרוב אלה אוזלים לפני שמגיעים לפתח הקצבייה. לולא המזונות שפאול מקבל כחייל בחופשה, המשפחה היתה רעבה ללחם. התמונה בה האם החולה משגיחה על בנה בשנתו לפני שהוא חוזר חזית היא מרטיטת לב (עמ' 128-126). פאול נאלץ לבקר את אימו של חבר בשם קמריך שנפצע אנושות, וגסס בייסורים. הוא משקר לה שנורה מכדור בלב, ומת מיד. האם דורשת ממנו להישבע שהוא דובר אמת, כי זאת הנחמה היחידה לאם האומללה, ופאול אמנם נשבע לשקר (עמ' 126-125).

פאול נפצע בקרבות שלוש פעמים, וזאת הזדמנות לתאר פן אחר של המלחמה: בתי החולים המלאים עד אפס מקום בפצועים, שרובם גוססים ומתים. הרופאים הצבאיים יוצאים רע מאוד מתיאורים אלה: הם מגייסים ברשעות אפילו בעלי מום, עטים לנתח את הפצועים למרות שהניתוח רק מרע להם. לעומת זאת, האחיות, בעיקר בבית חולים קתולי, בו משרתות נזירות, מתוארות כמלאכים, הגם שהן מאמינות כי תפילה לישו קודמת למנוחת הפצועים.

לקראת סוף הרומן מתוארת ההתקפה המתואמת של האנגלים והאמריקאים על צבא גרמניה התשוש, הסובל ממחסור במזון ובתחמושת, כשגורלה הברור הוא תבוסה מוחצת.

הענקתי לרשימה על רומן חזק זה את הכותרת "באמת אין כל חדש", כי הרי כל העולם יודע עד כמה זוועתית היא המלחמה – זה לא "חדש", ובכל זאת המלחמות אינן נפסקות לעולם.

משה גרנות

אסטרולוג, 2001

פרק עשירי

הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר

הוא ואדי אל-חווארת

היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.

יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב"יא עמי!" – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.

סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.

בבוקר היה יינע נפגש עימם ב"סבאח אל-חיר," בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.

עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג'יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, "יאללה רוח, רוח! יא אהבל!" – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.

היתה לו שישטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: "כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה."

שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.

חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה"שקצים" הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:

"דללק דאייר

וולא תשתע'ל ענד יינע-מייער!"

מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.

ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:

"כול אל-יום דאוור, דאוור,

ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"

כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!

לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, "עבדאללה, עשה כך," – "עטאללה, תקן ככה," – "חג' עבד, זרוק את העפר ויישר."

עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה "תלך". היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.

סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.

פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: "בריאות גופכם! טאך!"

"בריאות גופך ושלומך."

"מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!"

"למה תדבר כך, חוואג'ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר."

"אללה יעטיכום אל-עפאיה!" כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.

"מברוכ!"

"בכוח, יא שבאב!"

והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: "בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג'לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!" ולפעמים גם: "אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!" – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.

בעבודת ה"בחר", היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ'קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.

פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.

לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.

יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.

שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק "תוספת-מאמץ" במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.

הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.

שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].

חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.

בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.

בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!

הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.

אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.

ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.

באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

והנה נוכח לתמהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.

יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.

כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.

ופתאום מביט אל שעונו.

"אלוהים גדול! יא-שבאב!"

"אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.

"הגיע וגם עבר. יאללה!"

קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.

אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.

"עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.

שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

ג'וחא: "רק תזכרו שרצחתם, אנסתם ושרפתם יותר מאלף יהודים ומיד ייחם לכם!"

* משה גרנות: אהוד היקר, כבר כתבתי בעבר על כך שאני אוהב את הכתבות של עדינה בר-אל – הפעם היא כתבה על התרומה של "תרבות" לחינוך העברי ולעלייה ארצה. בתחילת דבריה היא הזכירה מורה בשם ציפורה ארפא שלימדה היסטוריה, בתיכון קלעי בגבעתיים, תוך עיון במקורות. הכרתי היטב בית ספר זה, פיקחתי עליו בשנים 2003-1976, והכרתי היטב את המנהל המייסד יואל גייזלר ז"ל, וצוות המורים המעולה שלו.

נעמן כהן לועג ליאיר לפיד על הצעתו להפקיד את ניהול רצועת עזה בידי מצרים למשך 15 שנה. בהיעדר שום הצעה אחרת ליום שאחרי מצד ישראל – אני לא הייתי ממהר לפסול את ההצעה: מצרים עשויה לצאת מורווחת  מביטול החוב הענק שלה, ואולי גם מסיוע של ארצות ערב העשירות, ואין סיכוי שצבא מצרים ייזרק מהגגות כמו אנשי פתח ב-2007. שלטון פתח ברצועה היה קיקיוני לחלוטין – מצרים היא מעצמה צבאית. אם לנעמן כהן יש הצעה יותר טובה – כולי אוזן.

תודה על פרסום הרשימה שלי על ספר השירים של יערה בן דוד – אף עורך, מעולם, לא פרסם מאמר שלי במהירות כזאת. שוב תודה!

המאמר של יוסי אחימאיר על עודד ליפשיץ, על הלווייתו ועל ביקור בניר עוז ריתק אותי – הכבוד וההגינות שאחימאיר הפגין כלפי יריב פוליטי – אחימאיר ראש לשכתו של יצחק שמיר, ועודד ליפשיץ, כתב "על המשמר". ליכודניקים כמו אחימאיר הם היום במיעוט.

* "נשיאי אוניברסיטאות: אם היועמ"שית תפוטר, נשבות ונצא למחאה ציבורית."

["הארץ באינטרנט. 9.3].

אהוד: זה בסדר גמור וגם אמיץ מצידכם כי אם היא תישאר ותצליח במזימתה להוציא לנבצרות את נתניהו ועוד בשעת מלחמה, ולהפיל בכך את הממשלה – אזיי גם התקציבים שלכם, היונקים מעטיניה – ייפגעו קשות.

* אהוד: אין צורך בשום ועדות חקירה והאשמת עצמנו וזריקת שעירים לעזאזל מצה"ל ומזרועות הביטחון, לכולם מגיעה הכרת תודה גדולה, וזאת כי גם אם כל מערכות ההתראה היו פועלות ומזהירות במאה אחוז של דיוק – ונתניהו היה מחליט על מכה מקדימה ו/או על כוננות על – הפגנות המחאה בהנהגת הקפלניסטים והשנאה לנתניהו והסרבנות בהשראתה של אישיות מסוכנת כשקמה ברסלר – היו מציגות את הפעילות הביטחונית הזו כניסיון של הנאשם להימלט ממשפטיו, והאידיוטים השימושיים האלה היו עוזרים בכך ליחיא סינוואר! תוכיחו שלא!!!

* אהוד: אינני בקיא בכל הביקורות שנמתחות על דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי בכל תקופת המלחמה הממושכת הזו שטרם הסתיימה אבל תמיד אזכור את חזותו המרגיעה והאמינה, גם בהודעות על מצבים ואירועים קשים, הופעה שהיתה חלק בלתי נפרד מהדיווח של ישראל במלחמה, ובמידה רבה היתה גם פני המלחמה בזמן התרחשותה ולמען ההיסטוריה. על כך אכיר לו תודה כל ימיי.

* אהוד: האם בפורים נחגוג את השמדת הכור האיראני של הפרסים?

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!