(1981-1972)
כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם
*
זְרוֹעוֹת נִסְגָּרוֹת
עַל אֶפֶס  –
כֹּבֶד-שֵׂעַר
גּוֹלֵשׁ עַל כָּתֵף;
יָדְךָ רְחוֹקָה  –
מְאִירָה
מְאוֹתֶתֶת
עֶרֶב, עֶרֶב.
•
1974
 
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
 
 

לְדַלֵּג מֵעַל מַעְגְּלֵי צוּקִים, לַחְמֹד אוֹתָךְ בְּיוֹם שָׁרָב
בַּחֹרֶף.
לְרַחֵף, מְרֻחָק מִמֵּךְ.
לָנוּעַ בַּמִּדְבָּר בְּלֵב פְּרִיחָה מֻפְתַּעַת, לִטְבֹּל בַּגֵּבִים לְאַחַר
שִׁטָּפוֹן, לְהֵאָחֵז בְּזִיזֵי סְלָעִים.
 
אֵינִי מֵבִין אֶת הַלְּבַד הַזֶּה,
לָמָּה לְהַסְתִּיר רַחֲשֵׁי לֵב בְּמַעֲלוֹת רְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ,
לְחַפֵּשׂ אִזּוּן בֵּין קֹצֶר הָרוּחַ לְקֹצֶר הַנְּשִׁימָה,
לִרְדֹף.
 
פְּסִיעוֹתֵינוּ קָשׁוֹת.
 
עוֹד חָלָל מְעוֹפֵף בָּאֲוִיר, עַיִט זָהֹב נֶאֱבָק עַל פִּסַּת שָׁמַיִם,
נֶאֱנָק אֶל סוֹפוֹ בְּנַחַל חֵמָר,
 רַגְלָיו כְּלוּאוֹת
בְּחוּט הַשָּׁנִי –
עַיִט עָט עַל פִּגְרוֹ שֶׁל עַיִט.
 
בְּנַחֲלֵי אַכְזָב אֲנִי מַטְמִין סוֹדוֹת לְבוֹזְזֵי קְבָרִים.
בְּתַחְתִּיּוֹת הַר חֲצֵרָה נַחַל נִשְׁבֶּה,
נוֹפֵל מְפֻתָּל אֶל אֹדֶם הַמַּכְתֵּש,
אֵין פְּדוּיֵי שֶׁבִי מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.
 
הִנֵּה אָבִיב מִתְהַפֵּךְ וְשׁוּב לָרוּץ יָחֵף אֶל שַׁעַר אַשְׁמְדַאי.
בִּקְצֵה סֶלַע חָשׂוּף, צִפּוֹר שִׁיר מְיַבֵּשֶׁת כְּנָפַיִם,
רוֹצָה לְהַמְרִיא. לֹא יוֹדַעַת
לְאָן.
עַיט עָט...
 
"וינהג את הצאן אחר המדבר" – שמות ג' א'.
פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012, "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט
 

* הכשל התרבותי – המחדל המדיני והמחדל הביטחוני חד-הם. הכשל של הדרג המדיני והכשל של הדרג הצבאי נובעים מאותו כשל תרבותי חברתי – ההתמכרות לשקט, הנובעת מעייפות ממציאות חיינו כאומה במלחמה והרצון לברוח מהצורך להיות חברה מגויסת.
התפיסה הזאת היא של נתניהו ושל ממשלתו, אך גם של יריביו הפוליטיים וגם של הצבא וגם של התקשורת; זאת תפיסה של רוב החברה הישראלית בעשורים האחרונים.
הניסיון להציג את הכישלון המדיני של נתניהו כ"חיזוק חמאס כדי להחליש את רש"פ," הגם שהוא מסתמך על שברי אמירות של כמה אנשים, נובע מרצון של יריבי נתניהו, שאף הם מכורים לשקט, להרחיק עדותם. הטענה הזאת מסוכנת, כי בריחה ממהות הכשל תמנע הסקת מסקנות והפקת לקחים.
אם מדיניותו הפייסנית של נתניהו כלפי חמאס נבעה מהרצון להחליש את רש"פ, איך מוסברת מדיניותו כלפי חיזבאללה? את מי הוא רצה להחליש כאשר הורה לצה"ל לירות רק ירי אזהרה ולא ירי על מנת לפגוע ולהרוג, כאשר חוליית מחבלים חדרה להר דב ביולי 2020? את מי הוא רצה להחליש כאשר החליט לא להגיב על הפיגוע של חיזבאללה במגידו במרץ 2023? את מי הוא רצה להחליש כאשר החליט לא לעשות דבר כאשר חיזבאללה הקים מאחז בשטחה הריבוני של ישראל, בהר דב, באפריל 2023?
את התשובה לשאלה למה הוא נהג כך, ניתן ללמוד מדבריו לגלנט כשהלה הציע לו לתקוף את חיזבאללה אחרי 7 באוקטובר. נתניהו ניגש לחלון המשרד, הצביע לעבר המגדלים רבי הקומות בת"א ואמר: "אם נפעל נגד חיזבאללה, כל אלה יופלו." הפחד המשתק מפני הסלמה הוא שגרם לחוסר המעש כלפי חיזבאללה וחמאס.
ההתמכרות לשקט חצתה קווים פוליטיים. נתניהו אחראי כי הוא היה ראש הממשלה ומעצב תפיסת הביטחון עשור וחצי לפני הטבח, אבל יריביו, ברובם, לא אתגרו את התפיסה הזאת ולא הציעו אלטרנטיבה. ואם היום הם מתנערים מאחריות ומרחיקים את עדותם לקונספירציית "להחליש את רש"פ," כנראה שהם לא הפיקו את הלקחים. אם כך הדבר, מה ישתנה כשנתניהו יוחלף?
נתניהו אכן חיזק את חמאס, אבל לא כדי להחליש את רש"פ אלא כדי לקנות עוד קצת שקט ועוד קצת שקט, מתוך הונאה עצמית כאילו אם נשלם להם פרוטקשן הם יתמכרו לכסף ואנו נשיג את השקט שאנו מכורים לו. התוצאה הייתה 7 באוקטובר.
נדרש שינוי עומק ערכי, תרבותי וחברתי משמעותי ביותר. ללא שינוי כזה, אם נמשיך להתמכר לשקט, נמיט על עצמנו אסונות נוספים והחמור מכולם – איראן גרעינית.
 
* הצבא הסדיר המקומי – בהרצאה על התיישבות ביטחונית חילקתי דפי מקורות ובהם ציטוטים של בן גוריון, יגאל אלון ורפול. בן גוריון ואלון הולכים טוב בפורום המדובר. רפול קשה יותר לעיכול. כשהגעתי לציטוט שלו, היתה איזו הערה שמגחיכה את ציטוטו לצד ציטוט שני הענקים. לא רציתי לסטות מן הרצף ותגובתי היתה שכדאי שנתייחס למסר ולא למי שאמר אותו.
אבל האמת היא שראוי להתייחס למי שאמר אותו. רפול היה הרמטכ"ל האחרון שהבין את משמעות ההגנה המרחבית ופעל בהתאם, תחילה כמפקד פיקוד הצפון ואח"כ כרמטכ"ל. זה הלקח שלו ממלחמת יום הכיפורים – כאשר הופתענו וצה"ל לא היה ערוך לבלום את המתקפה הסורית, נאלצנו למהר ולפנות את היישובים ולא היה מי שיעמוד מול הפולש. הלקח הוא שדרוש כוח צבאי משמעותי, המבוסס על המתיישבים האזרחים, שאינו זקוק להתראה של 48 שעות, אלא הוא ערוך מיד. ואכן, הוא הקים, אימן וצייד בהתאם את ההגמ"ר. אבל רפול סיים את תפקידו ב-1983, וממשיכיו ייבשו את ההגמ"ר. הם לא האמינו בו. הם טענו שעברנו את ימי 48' שבהם עצרנו את הצבא הסורי בדגניה עם בקבוקי מולוטוב. וכך הגענו ל-7 באוקטובר.
כלומר, מדובר במשהו הרבה יותר עמוק ממחדל לקיחת כלי הנשק מכיתות הכוננות. המחדל הזה נובע מהתפיסה שאין עוד צורך בהגמ"ר. ויתכן שהתפיסה השגויה נובעת מהתרבות הסולדת מהרעיון של חברה מגויסת ואומה במלחמה. והיא מתכתבת עם הפנטזיה על "צבא מקצועי", כלומר ויתור על אתוס צבא העם.
אני מקווה מאוד, שחקירת המחדל, ולמרות ניסיונותיו של נתניהו לסכל חקירה – היה תהיה חקירה, תעמיק לשורש המחדלים, ולא לכשלים הטקטיים.
זה הציטוט שהבאתי מדברי רפול, מתוך איגרת הרמטכ"ל, 1981: "כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכננת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדו ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה."
 
* פרס לחיזבאללה – החלטתו של ראש הממשלה לקיים מו"מ עם לבנון על הגבול היבשתי, היא החלטה מופקרת. עצם קיומו של מו"מ כזה, בלי קשר לתוצאותיו, הוא פרס לחיזבאללה וללבנון על התוקפנות שלהם כלפינו וסכין בגבם של תושבי גבול לבנון אחרי שנה וחצי של עקירה.
הגבול בין המדינות נקבע בידי האו"ם, לקראת הנסיגה בשנת 2000. ישראל התחייבה מראש לקבל את פסיקות האו"ם, וכך עשתה, למרות מחלוקות לא מעטות, כולל ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים.
אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כתירוץ להמשך תוקפנותו נגד ישראל. יש לזכור, שהר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. למרבה הצער, מאז הנסיגה בשנת 2000, ישראל אינה מממשת את ריבונותה בשטח ונוהגת בו כבשטח צבאי. במקום להקים בו את היישוב שיאון (בשנות ה-80 הוקמה היאחזות שיאון, אך במקום לאזרח אותה, היא פורקה), הוא נחסם אפילו לטיולים.
ב-8 באוקטובר חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה וללא כל עילה, ביום הקשה ביותר בתולדותיה, כשהיא מתבוססת בדם. ובמשך שנה, התוקפנות הזאת נמשכה ללא הפסק, גבתה חיי אדם, כולל שני חבריי היקרים, חברי קיבוצי, נועה וניר ברנס וכולל 12 הילדים שנטבחו במג'דל שמס. מאות בתים נהרסו מפגיעות ישירות. הגליל כולו עלה באש.
אני רוצה לתקן את הפיסקה הקודמת. ב-8 באוקטובר לבנון תקפה את ישראל. לבנון היא מדינה ריבונית, ואיננו יכולים לקבל את המשחק הזה, של מדינה שבתוכה צבא טרור, והיא מסתתרת מאחורי גבו, יש לה חסינות ולא נתבעת ממנה אחריות.
במקום שתוצאת התוקפנות תהיה גריעת אדמה משטח התוקפן וסיפוחו לישראל, ישראל פותחת במו"מ על דרישות חצופות של התוקפן לגריעת אדמה משטחה.
לא למדנו דבר מ-7 באוקטובר? אנו תקועים באותה תפיסת התמכרות לשקט שהמיטה עלינו את הטבח?
 
* ביקור הנשיא בגולן – בספטמבר 1992 נערך בגולן ביקור ממלכתי של נשיא המדינה חיים הרצוג. הביקור נקבע מראש לציון 25 שנות התיישבות בגולן, אולם חודשיים קודם לכן החל המו"מ על נסיגה מהגולן ואנו פתחנו במאבק על הגולן. כמובן שאופי הסיור השתנה לחלוטין. במקום חגיגה על היש שיצרנו כאן, מפעל ההתיישבות המפואר – חרדה עמוקה מפני חורבנו, נסיגה מהגולן ועקירת הגולן. ולצד החרדה – נחישות להיאבק. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והתלוויתי לנשיא לאורך הביקור – בחספין, בקצרין ובמרום גולן, וגם נשאתי דברים באחד המפגשים. בדברי הסיום אמר הנשיא, שאנו לבטח מבינים שבתוקף תפקידו כנשיא, נמנע ממנו להביע דעה בנושאים שנויים במחלוקת, אך הוא ידאג להעביר את דברינו למי שצריך לשמוע אותם.
חלפו 32 שנים וחצי, והיום, ברוך השם, אין כל מחלוקת על הגולן. היום ביקר בגולן בנו, הנשיא יצחק הרצוג. "בפרספקטיבה היסטורית קשה להאמין שלפני 25 שנה חשבו על נסיגה מהגולן," הוא אמר. הרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד ברק, ראש הממשלה שהיה האובססיבי ביותר למסור את הגולן לאוייב הסורי והקרוב ביותר להצליח בכך. הרצוג הזכיר שהמחלוקת שפוצצה את המו"מ היתה על כעשרה מטר בחוף הכינרת. ואמר שעבר הבוקר מעל השטח הזה, וחשב – איזה מזל שזה לא קרה.
בי"א באדר, לאחר הטקס השנתי ליד אנדרטת האריה השואג, ערך הנשיא את ביקורו בגולן. הביקור החל במפגש עם בעלי עסקים בכפר האמנים באניעם. בשאר הביקור השתתפתי. אירחנו אותו במדרשת השילוב, והוא ניהל שיחה מרתקת עם החניכים. לאחר מכן סיירנו בבית הכנסת המשוחזר בעין קשתות, בהדרכת הארכיאולוג שהוביל את המיזם פרופ' חיים בן דוד. חיים שכל את בנו במלחמה והנשיא ערך אצלו ביקור תנחומים. הסיור היה מאלף ומרגש. סיימנו בשיחה עם הנהגות היישובים, או כהגדרתו של ראש המועצה אורי קלנר – האנשים שהנהיגו את החברה הגולנית במלחמה, שבה הגולן היה מופת של חוסן חברתי.
בדבריי במפגש, סיפרתי על הביקור של אביו חיים הרצוג. אמרתי ששני עיקרים של המאבק על הגולן הם נר לרגלינו עד היום. האחד – לא זזים מהגולן! הערך שעליו נאבקנו נגד הסכם על נסיגה, עמד למבחן בהחלטתנו הנחושה שהגולן לא יתפנה במלחמה. סיפרתי על אירועי המלחמה באורטל ובמרכזם – רצח נועה וניר ברנס. דיברתי על כך שהוכחה המשמעות של ההתיישבות הביטחונית וההגנה המרחבית ושעלינו למצב ולמתג אותנו כהתיישבות ביטחונית בספר ואת תודעת התלם האחרון שלנו.
הנשיא הסכים איתי ואמר שזה ימשוך אלינו הרבה אנשים טובים. 
העיקר השני, מתגלם בכתובת הגדולה במשרד ועד יישובי הגולן בשנות המאבק: כוחנו באחדותנו! ואכן, לאורך כל המאבק, השמירה על אחדות הגולן, על כל הזרמים שבו, היתה מרכיב משמעותי בכל מהלך ובכל החלטה. אמרתי שהערך של האחדות מאפיין מאוד את הגולן, שהוא מופת לאומי לאחדות ישראל, והלוואי שנצליח להנחיל את הערך הזה לעם ישראל כולו. בסיום דבריי ציטטתי את דברי הרצוג האב שהוא נמנע מלהביע בפומבי את דעותיו בנושאים שנויים למחלוקת, וחיזקתי את הרצוג שעומד בניסיונות להפוך אותו לשחקן פוליטי במחלוקת. אגב, לאחר מכן, בבית, קראתי את מאמרו של עורך "הארץ" שכינה את הרצוג "סמל הכניעה לביביזם." חשוב מאוד שהוא ינהג כנשיא ממלכתי ולא כעסקן מחאה, וכך ההשפעה שלו תהיה משמעותית יותר כגורם מאזן וממתן.
כמה מן הדברים שאמר הרצוג בשיחה במדרשת השילוב. בנושא גיוס חרדים, הוא כמובן דיבר על חשיבות גיוסם לצה"ל, אך אמר שבנושא הזה הוא אינו מאמין במהפכות אלא באבולוציה. הוא טען שיש תהליכים בחברה החרדית של רצון להשתלבות במדינה, עלייה במספר המתגייסים, והתרככות אצל חלק מן האדמו"רים והרבנים וצריך בדרך של שיח להגיע להסכמות בתהליך ממושך. אני מכיר את הדעה הזאת היטב, כי זו היתה דעתי. אחרי 7 באוקטובר, כאשר היה דיבור על רצון להתגייסות המונית של החרדים שמחתי מאוד. אולם מפח הנפש גדול. אין שינוי משמעותי. ואם 7 באוקטובר לא שינה אותם לשנות את דרכם, לבטח ששיחות הידברות לא תשכנענה אותם.
הוא דיבר על הצורך בשחרור החטופים ועל כך שהוא עוסק בכך כל יום, אולם הוא סיפר שפעמים אחדות שקל לומר דברי ביקורת חריפים בפומבי, אך נמנע מכך, כיוון שבכירי מערכת הביטחון עימם נועץ הבהירו לו, שמסר כזה מנשיא המדינה יעלה את מחיר העסקה.
אחד הדברים שהרשימו אותי בשעות ששהיתי במחיצתו, היה שהוא איש ספר ויש לי הערכה גדולה לאנשי ספר. אחד החניכים שאל אותו מי הוגה הדעות שהשפיע עליו יותר מכל. הוא נקב בשלושה שמות: ויקטור פרנקל, הרב יהונתן זקס ובן גוריון.
 
* אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא – לקראת ביקור הנשיא, כתב לי חבר שהוא מקווה שלא אבוא למפגש איתו בבגדי עבודה.
זה הזכיר לי פגישה של הנהלת המועצה האזורית למען הגולן ובקעת הירדן בקיץ 2020 עם הנשיא קצב. לפני הפגישה, נזף בי אחד המשתתפים על שבאתי נעול בסנדלים. זה לא מכובד, הוא אמר. השבתי לו, שאם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל להזמין אותי בחורף.
 
* חפרפרת –אילו הייתי שר וחבר קבינט, הייתי שומע כל הזמן את עמדת צה"ל שחמאס מורתע, עמדה המתאימה ככפפה ליד לתפיסת ההתמכרות לשקט של רוה"מ, והיה ידוע לי שיש אלוף או תא"ל שחוות דעתו שונה, היה לי חשוב מאוד לפגוש אותו, לשמוע את חוות דעתו והייתי מציג את העמדה האחרת. אלמלא נהגתי כך, הייתי מועל בתפקידי.
חפרפרת? חבר'ה, נסחפתם. איני מאוהדיו של סמוטריץ' ובטח לא מתומכיו בקלפי. אבל בנושא הזה, הביקורת נגדו אינה מוצדקת.
 
* ניגוד עניינים – ניגוד העניינים הבסיסי של נתניהו – אחדות לאומית הכרחית להישרדותנו הלאומית. הפרד ומשול, כלומר פילוג לאומי, הכרחי להישרדותו בשלטון.
 
[אהוד: לא נמאס לך מהשטויות שאתה כותב עליו?]
 
* תוכנית הבראה למגזר החרדי – כל ישראל ערבין זה בזה. החרדים הם אחינו, וחובתנו להושיט להם יד ולסייע להם להתרפא.
החברה החרדית היא חברה חולה. ההשתמטות הממארת היא סימפטום. חשוב לטפל במחלה ולעקור אותה מהשורש.
אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אם לא נסייע לאחינו החרדים, הם לא ירפאו את עצמם.
המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת להם, היא ניתוח חירום לניתוק טוטלי מעטיני תקציב המדינה. אף לא אגורה. הכסף שמשלם המיסים הישראלי מרעיף עליהם הוא סם משכר ומשחית. ההתמכרות שלהם לכספי המדינה היא הרסנית. היא הרסנית למדינת ישראל, אך קודם כל להם.
מדינת ישראל צריכה להשקיע בחיזוק משמעותי של החינוך הממלכתי חרדי, שיחנך את ילדי החרדים לעלות מהגולה שהקימו במולדת למדינת ישראל; להשתלב בה, לשרת בצבאה, לפרנס את עצמם ולתרום לכלכלתה. כל הורה חרדי יבחר בין בית ספר ממלכתי חרדי חינם לבין תשלום מלא על מערכת החינוך להשתמטות.
בהתחלה הם יקללו אותנו. בעוד דור הם יודו לנו.
 
* יהודית דמוקרטית – מה קודם למה? – שיתפתי בדף הפייסבוק ראיון עם תהלה פרידמן, חברת הכנסת לשעבר, בהסכת של ד"ר ניקולאי טבאך "מה החזון שלך?" לצד הסרטון כתבתי את הטקסט הבא: "הברירה אינה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. או שנהיה מדינה יהודית דמוקרטית או שלא נהיה. תהלה פרידמן בראיון חשוב ומרתק על התפקיד הראוי של הציונות הדתית כגשר."
 
התגובה הראשונה שקיבלתי היתה: "כשיש חוסר התאמה בין יהודית לדמוקרטית. מי גובר?" השאלה הזאת עוררה פולמוס בו השתתפו מספר אנשים ואני בתוכם. כאן אציג את עיקרי תפיסתי בנדון.
אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. יכול להיות לעיתים מתח. במקרים כאלה, יש לדון לגופם ולמצוא את האיזון הנכון.
הצלע "יהודית" אינה הגדרה דתית, אלא לאומית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, כפי שאין סתירה בין מדינה איטלקית, צרפתית או גרמנית למדינה דמוקרטית.
לאומיות אינה רק השתייכות אתנית, אלא גם זהות לאומית, תרבות לאומית. לדת היהודית, למסורת ישראל, יש מקום מרכזי בתרבות הלאומית שלנו, ששורשיה דתיים. הזיקה בין הלאומיות היהודית לדת היהודית הדוקה, כיוון שהעם היהודי הוא עם שיש לו דת אחת, והדת הזו היא אך ורק שלו. לכן, אני רואה ברעיון של "הפרדת הדת המדינה" במדינה היהודית רעיון הבל. אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית ולכן אי אפשר להפריד בין הדת היהודית לבין מדינת הלאום היהודית. אגב, ברוב הדמוקרטיות אין הפרדת בין דת ומדינה, כך שמי שטוען שבדמוקרטיה חייבת להיות הפרדה כזו, לוקה בבורות.
אחזור לשאלה שנשאלתי. כאשר אני כותב שיש לדון בכל נושא לגופו ויש להגיע לאיזון הראוי, אני שולל את הסד הדיכוטומי שמציגי השאלה הזאת מנסים להכניס אותי אליו, כאילו בכל סתירה כזאת יש לקבוע היררכיה ולפסוק אוטומטית לכאן או לכאן. אם נאמר שמדינה דמוקרטית קודמת למדינה יהודית – האם כל טענה פוסט ציונית שמתהדרת בנוצות דמוקרטיים היא שתקבע? או האם כל טענה חרדית או כל כפייה דתית תתקבל, אם נגדיר שאנו קודם כל מדינה יהודית? מה פתאום? אנחנו בני אדם, יש לנו שיקול דעת, ובכל מקרה יש לדון לגופו. אנחנו מדינה יהודית, אך אין זה אומר שאנחנו צריכים להיות מדינת הלכה. בשום פנים ואופן לא. אנחנו מדינה דמוקרטית, אך אין זה אומר שאנו מאמצים תפיסת עולם קוסמופוליטית, פוסט ציונית או אנטי לאומית. ממש לא. ברוב הסוגיות, ניתן למצוא פתרון מאוזן. לעיתים חייבים להכריע.
אתן דוגמה למתח שבו חייבת להיות הכרעה. סוגיית גיוס החרדים. מדינה דמוקרטית ליברלית יכולה להכיל מיעוט אידיאולוגי שאינו משרת. מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם עריקה ממלחמת מצווה, שהיא כפירה בוטה בעיקרי היהדות, כמו "כל ישראל ערבין זה בזה" ו"לא תעמוד על דם רעך", בוודאי בוודאי שהיא אינה יכולה להסכים שהעריקה הזאת תעשה בשם ה..."תורה", כביכול, שזה חילול השם נורא. לכן, בנושא הזה העיקרון של המדינה היהודית מכריע. טוב, האמת היא שבמקרה הזה, ההכרח הביטחוני חזק משני העקרונות.
 
* סוגרים מעגלים – מעגלים הוא בית מדרש גלילי / גולני, ואולי נכון יותר להגדיר אותו קהילה לומדת. יש לי הזכות הגדולה להיות המנחה של "מעגלים". בשנה וחצי האחרונות, בשל המלחמה, לא יכולנו להיפגש. רבים מחברי הקבוצה היו מפונים. אבל לא ויתרנו אפילו על מפגש אחד – אלא שבמקום פנים אל פנים נפגשנו בזום. זה הטוב ביותר שיכולנו, וטוב שעשינו זאת, אבל זה באמת לא אותו הדבר.
השבוע חזרנו, בשעה טובה ובמוצלחת, להיפגש פנים אל פנים. במפגש הראשון לא למדנו, אלא כל אחד מאיתנו סיפר את קורותיו וחוויותיו במלחמה. היה ערב מרגש ומחבר מאוד.
 
* עקבתא דמשיחא - כה אמרו גששינו: "מתי יהיה רמטכ"ל תימני?"
 "כשיבוא המשיח"
"מתי יבוא המשיח?"
"כשהרמטכ"ל יהיה תימני"
("עובדים עלינו עבודה עברית").
 
חברים יקרים. יש לנו רמטכ"ל תימני... היכונו לביאת המשיח!
 
* ביד הלשון: כתר החרמון – כתר החרמון, שנמצא בידינו מנובמבר 2024, הוא שמה של פסגת החרמון, שבימי קדם (כלומר עד נובמבר 2024) נקראה "החרמון הסורי", וכאשר היתה בידינו מסוף מלחמת יום הכיפורים עד הסכם ההפרדה עם סוריה (אפריל 1974) נקראה שיא החרמון.
כתר החרמון מתנוסס לרום של 2,804 מ' מעל לפני הים.
מקור השם הוא שירו של זאב ז'בוטינסקי "שיר אסירי עכו", המסתיים במילים: "לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ – כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן."
הנייד שלי הסתגל למציאות החדשה. כשאני כותב את המילה "כתר" המאיית מציע מיד את המילה "החרמון".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
 

על ספרו של אביגדור המאירי "השיגעון הגדול"
גורן 1985 (1929), 290 עמ'
כשמבול של ספרים חדשים מופק בארץ מדי שבוע, מדי יום, קהל הקוראים מתרחק בלית ברירה מהקלאסיקה, מספרי העבר, מאלה שגברו על הארעי, וקנו לעצמם שם ומוניטין כבעלי אמירה על-זמנית. אני אוהב לערוך מדי פעם גיחה אל העולם הקסום ההוא, תוך שאני משתחרר לזמן מה מההכרח להיות מעודכן במתרחש במילייה הספרותי. בדרך כלל אני חוזר וקורא ספרים מן העבר שאני ממליץ בכל לב, והנה, הפעם אני מודה כי ממש קשה לי לחרוץ דין על הרומן האנטי-מלחמתי של אביגדור המאירי, שחזרתי עתה לקרוא בו: מצד אחד מדובר באמת ביצירה של אדם משכיל מאוד ובעל אמירה מאוד מנומקת באשר למסר המשתמע ממנה – מסר אנטי-מלחמתי, אך מצד שני, ליקויי הרומן הם כל כך רבים ומשמעותיים, שממש ספק בעיניי אם השכר שבקריאת הספר שווה את הטורח הרב שהיא דורשת.
גיבור הרומן "השיגעון הגדול" הוא אביגדור המאירי עצמו (בשמו הקודם – פוירשטיין, שם המופיע במפורש בשני מקומות בספר – עמ' 24, 184), כשבגיל 24 הוא מתנדב להצטרף לצבא האוסטרו-הונגרי הנלחם כנגד הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. כבר בתחילת הספר מתוודע הקורא לכך שמדובר בשיגעון: האוכלוסייה ממש יוצאת מכליה מרוב התלהבות לצאת למלחמה, ומי שמהסס, או מביע הסתייגות מהצעד שנוקטים המונרכים של אוסטריה, גרמניה ואיטליה – מוכה עד זוב דם על ידי ההמון. אביגדור לא היה חייב להתגייס (לא ברור מדוע), ולכן הוא התנדב, וברגע שחתם על כך – הפך לאסקופה נדרסת של הממונים עליו והוא, שהתפרנס קודם מעבודתו כעיתונאי, שוקע לתוך עולם בהמי לחלוטין. בעיקר לוקים בבהמיות הזאת הקצינים שההווי הצבאי מעניק להם עוצמה שטנית ממש. אביגדור עצמו עובר קורס קצינים, אבל משום היותו יהודי, הוא מעוכב בדרגות, ורק משום שלפי פקודה כתב שיר על חייל יהודי שהגן בגופו על שר אלף, והוא מאושר למות למען הקיסר, כששר האלף מהלל אותו כבן חיל – רק משום כך הועלה אביגדור בשלוש דרגות בשלושה ימים! אבל דרגת קצונה נמנעה ממנו זמן רב.
אביגדור שקיבל פיקוד על פלוגת חיילים (הכוונה, כנראה למה שאנחנו מכנים בצבא שלנו – "מחלקה"), נדרש על ידי הקצין לירוק בפניהם של חייליו. על סירובו לעשות כן, הוא נענש במעצר. קצינים מענישים את המשרתים שלהם (לכל קצין היה משרת!)  שישתו את תוכנה של מרקקה, לבלוע נסורת, לבלוע מסמרים, לשבת כפות תחת ברז מטפטף יממה שלימה, מאלצים חייל בן חמישים לרוץ לפני הסוס עד אובדן הכוחות (עמ' 107-103). נחמתם היחידה של הלוחמים בגיהינום שבו הם נמצאים היא בניית קן שבו הם יכולים לנוח בין קרב לקרב – אם קצין חושק בקן שהוכן כהלכה ברוב עמל – הוא מסלק את החייל משם בפקודה. (עמ' 149).
 
המשפט הצבאי, בכל הצבאות, ידוע כמשפח, אבל מה שמתאר אביגדור המאירי איננו אלא בבחינת צדק של גיהינום – מילא שעל עריקה ועל אונס מקבלים עונש מוות, זה עוד איכשהו מתיישב עם הגיון צבאי, אבל עונש מוות מקבל גם מי שמרוב רעב פתח קופסת קונסרבים בלי פקודה; חיילים החושפים את פחדם בגלוי – נורים למוות על ידי הקצין; שני חיילים רבים ביניהם, הסמל הורג את שניהם. גם עבירות פעוטות יותר זוכות לעונשים אכזריים: חייל שהתבדח – נלקח למעצר – 3 ימים בלי אוכל ושתייה; חייל יהודי שהתפלל לזכרו של חייל יהודי רוסי – נדון ליום צום. הקצין בעל ההתנהגות המזעזעת ביותר הוא שר האלף פיגר: הוא עטוי בתכשיטי זהב למכביר, שותה לשוכרה עד אובדן החושים, הוא פחדן כרוני (מרכלים עליו שירה בעצמו ברגל כדי להימנע ממגע עם שדה הקרב). בעיניו, צריך לחוס על סוסים שעולים כסף, ולא על חיילים שמקבלים בחינם (אגב, החיילים מבוססים בבוץ, ואילו הקצינים רוכבים על סוסים). לדעתו, יהודי שמת בחג המולד  – הוא סימן טוב, והוא גם מבקש לפתוח קבר של ירוי כדי להוריד אותו בדרגה אחרי המוות.
לעומת ההתבהמות הנוראה של קציני הצבא – מתאר הסופר את נאמנותה של הבהמה לבעליה: פרש נהרג בקרב, והסוס שלו שומר על מקום קבורתו, אינו זז משם, ומסרב לאכול באבלו... (עמ' 94).
המסגרת הצבאית בימי המתח הנורא של הקרבות גורמת לכך שגם "הטובים" מקבלים קווי אופי מפלצתיים: כשאביגדור נמצא בחופשת מחלה, לאחר פציעה קשה בקרב, הוא מתנהג בגסות בלתי נסלחת כלפי אישה שהעזה לחזר אחריו במסעדה (עמ' 212), וכשנודע לו שאחד הפצועים, בחופשה כמוהו, מתגורר עם אישתו של אחד מחבריו ביחידה, הוא מתכנן את הירייה בגבו, לכשיחזור ליחידה וישתתף בקרבות (עמ' 220, 222). פאלי, משרתו המסור של אביגדור, יורה בגבו של הקצין היהודי המומר יוני, זה שמתעמר באדונו (עמ' 125). מצמרר להשתייך ליחידה מן הסוג הזה!
נקודת האור היחידה בכל מערך הקצונה הוא הלויטננט (ולימים אויברלויטננט) ד"ר סמריצ'אני, איש משכיל מאוד וישר מאוד, יחיד שאיננו שונא יהודים, שמקדם אותם ומעניק להם מדליות על גבורתם, וגם מזכה את אביגדור, סוף סוף בדרגת קצין ("דגלן"). ולא רק זאת, אחד החיילים הקשישים ביחידה, אסטרייכר בן החמישים, נהג להניח תפילין יום יום. כדור פילח את התפילה של ראש, ובמקום לשמוח שנשאר בחיים, הוא התאבל על התפילה שנפסלה. סמירצ'אני טורח עבורו ומזמין תפילין חדשים מהעיר לבוב.
לב טולסטוי מציין בקטעי המסה שלו ברומן הגדול "מלחמה ושלום" שאילו היו שופטים את כל מעשי הזוועה שחיילים מחוללים בזמן מלחמה – לא היו מספיקים לכך יובלות. אביגדור המאירי איננו חס על קוראיו ומתאר אפיזודות מסמרות שיער: בכפר גליציאני אחד, שבו נהרגו כל הגברים, הנשים הפכו כולן לזונות עבור מזון, ובפתח בגדיהן הצואים הן משאירות פתח שתיראה ערוותן. ילדה בת 10 קרועת בגדים כנ"ל, מצהירה שהיא איננה חולה בעגבת, ולכן פתוחה להצעות. תת-קצין אחד שומע את דבריה ויורה בה (עמ' 98-97). באחת הפעולות נופלים אביגדור ומקצת חייליו בשבי הרוסים. הם מגיעים לבית בו חוגגים קוזקים שיכורים, ושם הם חווים זוועות: הקוזקים כורתים ראשו של יהודי, ודורשים מחייל שבוי לשתות את דמו, לשבוי אחר הועידו צליבה תוך תקיעת מסמרים בידיים וברגליים, ולאביגדור ולמשרתו (בינתיים עלה לדרגת קצין) הועידו להיקבר חיים. חייל יהודי בשם מרגלית מזעיק עזרה, ואביגדור ומשרתו ניצלים (167-165; ראו גם 193 ואילך).
אביגדור המאירי מתאר את עצמו כגיבור עשוי ללא חת – הוא תמיד יוצא בראש חייליו למשימות המסוכנות ביותר, שהותירו סיכוי קלוש לחזור מהן חי. הוא מרבה לתאר את גבורתם של שאר החיילים היהודיים, ובעיקר של מרגלית הטלפוניסט שהצליח לחבר את היחידה לטלפונים של הרוסים, שיצא בהפגזה נוראה לתקן קו טלפונים שנותק, שהזעיק עזרה כדי להציל את מפקדו (אביגדור) מהשבי המבהיל של הקוזקים (ראו לדוגמה עמ' 149). אביגדור עצמו נפצע אנושות פעמיים (פעם אחת ממש קרוב ללב), והוא חוזר אל יחידתו, אותה הוא מעדיף על חיי האזרח השאננים בבודפשט, אליה הוא נשלח לחופשת מחלה.
היית מצפה שהגויים יתפעלו מגבורתם של היהודים בשדה הקרב, וישבחו אותם, אבל אדרבה, הגבורה הזאת רק מבעירה את קנאתם-שנאתם: מאדי, קצין מומר, זועם על היהודים שכביכול מצטיינים בקרב רק למען מדליות, וכך גם שאר הקצינים (עמ' 117, 123). שר המאה נוימן הוכיח גבורה אדירה בשדה הקרב, כשהוא גובר על כוחות עדיפים ממנו – במקום לשבח אותו – שופטים אותו על בזבוז תחמושת (עמ' 124). אביגדור עצמו מחלק לחייליו חבילות שהוא מקבל מהבית, וכן כספים מהמשכורת שלו. שר האלף פיגר מחליט לשפוט אותו על כך, שכביכול מעל בכספים של היחידה – לא נותן רשות לפצות את פיו ודן אותו לכפיתה בסוכה הפתוחה להפגזות הרוסים (עמ' 126; 144-140).
מפקד אחד של אביגדור מציע לו לוותר על "חבילה היהודית הנאלחת" ולהמיר את דתו (עמ' 80 ואילך). כשאביגדור ממליץ על שלושה חיילים (שניים מהם יהודים), שיזכו במדליות על גבורתם – הקצין המומר יוני קורע את ההמלצות. אפילו המשרת הנאמן של אביגדור, פאלי, מאמין שהיהודים הרגו את המשיח (עמ' 119). חשבנו שהאשמת היהודים בפרוץ מלחמות הוא פטנט של היטלר, ובכן לא ממש: אביגדור פוגש איכרים גליצאים, שכפרם נהרס על ידי הצבאות היריבים, והם יודעים מי אשם במלחמה – היהודים! (עמ' 96). היהודים שוחטים, כמובן ילדים עבור המצות בפסח (עמ' 104) וכו'. פיגר הפחדן מחליט שיהודים אינם יכולים להיות גיבורים, וניצחון המכבים על היוונים איננו ראיה, כיוון  שהדיאדוכים, יריביהם שם המכבים, לא היו יוונים טהורים... (עמ' 177).
במקומות רבים ביצירה מודגש שבעצם האוייב דומה לנו, ייתכן שהיהודים בצבא אוסטריה ייפגש בשדה הקרב עם יהודים בצבא רוסיה, ובעצם מדוע שלא יהיה שלום, ושאפשר יהיה לנסוע מבודפשט למוסקבה ברכבת? מדוע צריך להתקוטט, הרי בסוף, אחרי הרס נורא וקורבנות אינספור – יבואו המנהיגים לידי ברית וילחצו ידיים (ראו עמ' 164, 170, 199, 277-272, 290).
החיילים היהודיים ביחידות הלוחמות מדברים ביניהם בקוד על "מאדאם פומפאדור" קטועת הזרוע שמבקשת להקים גדוד עברי אשר יקים בעתיד מדינה עברית. הקוד מתייחס לכוונת המונרכים לפדות את ארץ ישראל ולהעניקה ליהודים, ובין הפעילים בפרויקט המשיחי הזה: יוסף טרומפלדור (= מאדאם פומפאדור קטועת היד), זאב ז'בוטינסקי, חיים וייצמן והלורד בלפור.
ללא ספק מדובר ברומן אנטי-מלחמתי בעל אמירה חדה, מעטו של איש שחווה על בשרו את מוראות המלחמה. אבל כדי להגיע לתובנות האלו חייב הקורא לעבור משוכות רבות וקשות: הספר גדוש בשגיאות דפוס מביכות ביותר, ולא רק זאת –  עמ' 49-48 חוזרים על עצמם בעמ' 51-50. בעמ' 59 פסקה שלימה חוזרת על עצמה. הקורא חייב להכין לעצמו מילון של מושגים: מוכשר = כשיר; התחלחל = התחייל; ראפורט = התייצבות; אכסלנץ = הוד מעלתו; מעונתו – מעונו; תעודת מוות = דיסקית; רזרביסטן = איש מילואים; תורפה = ערווה; אמוניציה = תחמושת; סניטיטס – חובש; רציפֶּה = מתכון; סימולאנט = ארטיסט, משתמט; חיכוי = הַמְתנה וכו' וכו'.
אני מודה שאפילו כשסיימתי את קריאת הספר לא הצלחתי להבין את סולם הדרגות המופיע בספר. קורפורל הוא אמנם רב"ט, אבל מפקד כיתה איננו קורפורל, אלא צוגספיהרר. פילדויבל הוא, כנראה סמל; דגלן הוא מן הסתם הדרגה הנמוכה ביותר של קצין, ומעליו הדרגות לויטננט, שהוא מן הסתם "שר מאה", קומנדנט, שהוא אולי רב-סרן, ושר האלף שהוא בוודאי מפקד גדוד. הכול השערות כי הספר ממש מבלבל בעניין הזה.
אני חוזר לרישא של דבריי: הספר הוא בעל אמירה חשובה, אבל הטירחה להגיע אליה היא באמת רבה מדיי.
משה גרנות
 

אחמד סובב את  כיסא המנהלים שלו על צירו, נשען לאחור והביט בחלון הרחב הפונה אל הים. ספינות מפרש קטנות שטו במים הכחולים. אהב להביט על הים, המראה השרה עליו שלווה ורוגע. חשב על הצעד החכם שעשה כשהתגייס לחמאס והוציא את משפחתו מעזה, מקום נאלח ללא תקווה, והיה מרוצה מעצמו.
בצעירותו היה תלמיד מצטיין. אביו רצה שיהיה רופא. "לרופא יש תמיד פרנסה!" טען. אבל הוא לא הצליח להתקבל לשום בית ספר לרפואה. כשאוניברסיטת קהיר הודיעה לו שהתקבל ללימודי הפסיכולוגיה, קפץ על המציאה. שש שנים בילה בקהיר. ואז חזר לעזה, פסיכולוג מדופלם. הוא נישא לבת דודתו, פטמה שילדה לו ארבעה ילדים. כעבור חמש שנים מצא עצמו במבוי סתום. לא הצליח לפרנס את המשפחה, כי למי בעזה יש כסף ללכת לפסיכולוג? וחוץ מזה, אנשי עזה חשבו עצמם למי יודע מה, ואף אחד לא היה מוכן להודות שהוא מז'נון.
הוא הגיע להחלטה, וביקש מהאימאם שיקשר אותו עם החמאס. כבר מהיום הראשון שגויס הוא החל לקבל משכורת חודשית. הסכום לא היה מי יודע מה, אבל זה הספיק למחייתם. אולם אחרי שעבר סידרת אימונים מפרכים, לא היה בטוח שאכן זה מה שהוא רוצה לעשות בחייו. הוא פנה למפקדו וסיפר לו שהוא פסיכולוג במקצועו והוא חושב שבמשרד ההסברה של האירגון הוא יכול לתרום הרבה יותר. כשהראה למפקד את התעודה המפוארת עם החותמת של אוניברסיטת קהיר, הנ"ל מאוד התרשם, והזמין לאחמד פגישה עם המפקד העליון בעזה.
יום אחד, הגיעו לדירתו הצנועה שני רעולי פנים חמושים, ובלי הרבה דיבורים הורו לו לעלות על הג'יפ שלהם. כשנכנס לרכב, כיסו את ראשו בשק. הוא ניסה למחות, אך הם הסבירו לו שזה מטעמי בטחון והגנה על המפקד העליון. אחרי נסיעה של כשעה, נעצר הרכב. הוא שמע קולות דיבורים, ולאחר מכן קול של שער נפתח. עוד כמה דקות נסיעה, והם הורידו ממנו את השק. הוא מצמץ בעיניו. המראה שלפניו היה מרהיב: משני צידי הדרך מדשאות, דקלים  ושושנים פורחות בשלל צבעים.
הם התקרבו לבית, והוא, שמעולם לא ראה וילה גדולה כל כך, שרק בהתפעלות. לא ידע שבעזה יש וילות כאלה. משרדו של המפקד העליון היה באגף נפרד מאגף המגורים. היה זה משרד רחב ידיים, מקושט בשטיחי קיר, תמונות של האייתולות, ומפקדי החמאס. בארון זכוכית צר וגבוה, הבחין באוסף מרשים של שבריות עתיקות.
המפקד העליון היה איש גדול מימדים, זקנו מדובלל בסיגנון יאסר עראפת, ועיניו ערמומיות. ישב ליד שולחן עץ מפואר כשמאחוריו חלון גדול הפונה לכיוון בוסתנים ירוקים. הוא אותת לאחמד על אחת הכורסאות. אחמד התיישב, בולע בעיניו את המראות, מדמיין איך בלילה יתאר לפטמה את הווילה המפוארת.
הוא הראה למפקד את התעודה, וחזר על בקשתו להצטרף למשרד ההסברה. המפקד העליון, בחן את התעודה בעיון. ואמר: "כרגע אין לנו משרד הסברה, אבל צריך להיות לנו, בייחוד בחודשים הקרובים. ואני לא יכול לפרט למה." הוא לקח שאיפה ארוכה מהנרגילה שליד כסאו. ואחרי המתנה קצרה, שאל: "מה נחוץ לך כדי להקים משרד בּרובּגנדה שכזה?"
לרגע, היה אחמד קצת מבולבל. הפתיעה אותו העובדה שלאירגון כמו החמאס אין משרד הסברה. האם המפקד העליון רוצה שהוא, אחמד יקים משרד הסברה? אחמד הכיר התנהגות של אנשים, זה היה מקצועו. הוא החליט להמשיך את השיחה כאילו כבר קיבל את המינוי. ומוטב לו להיות צנוע בדרישותיו.
בכובד ראש מנה למפקד את הדרישות המינימליות להקמת משרד הסברה. המשרד חייב להיות מחוץ לעזה. יש להעסיק בנוסף למזכירה גם איש מחשבים מקצועי, ועוד לפחות שני "מקשיבים". וכן, תקציב "לשימון" משתפי פעולה כמו למשל עיתונאים.
חודשיים לאחר אותה שיחה, עברו אחמד ובני משפחתו לדירה מפוארת ברובע ווסט ביי בדוחא שבקטאר.

אחמד סובב את כסאו והורה לסלאח לשבת. הם החלו לדון במבצעי ההסברה המתוכננים. בתחילת עבודתם יחד, אחמד נתן לסלאח יד חופשית. אבל לאחר שסלאח עשה טעות חמורה ופירסם תמונה קורעת לב של אב המחזיק את בנו המת וסביבו חורבן והרס, והישראלים עלו על הטעות וגילו לעיתונות העולם שהתמונה היא ממוחזרת והתפרסמה כבר לפני כעשר שנים, מאז אותה טעות אחמד בודק כל דבר לפני שהוא מתפרסם. סלאח למד לקח, הוא חדל להישען על תמונות מהעבר, והחל לערוך במחשב תמונות חדשות, מה שנקרא "פייקניוז".
אחמד זקף לזכותו כמה הישגים נכבדים, ביניהם השינויים המשמעותיים שערך בסיסמאות החמאס. למשל, את הסיסמא "גם לנו מגיע מדינה!" הוא החליף ל"שחררו את פלסטין!" הוא הסביר את השינוי כשהוא מסתמך על בורות העולם המערבי ובמיוחד הצעירים, שלא יודעים שמעולם לא היתה מדינה פלסטינית. הסיסמא "להשמיד את ישראל!", נראתה לו מסוכנת כי היא תעורר זעם בעולם שלמרות שברובו הוא אנטישמי, בכל זאת הקהילה האנושית לא תסכים לותר על המצאותיו המתוחכמות של המוח הישראלי. ולכן הוא שינה את הסיסמא ל"מהים עד הנהר!" מה שנשמע בסך הכל פסטורלי ותמים, בייחוד שהאידיוטים לא יודעים על איזה ים ואיזה נהר מדובר. גם הוסיף את המילה "אפרטהייד", שהוכיחה את עצמה כמילה מנצחת. היא נגעה במיתרי ליבם של הקהילה השחורה בארה"ב, וביחוד במדינת דרום אפריקה שלא היססה והגישה תביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג. גם במקרה זה הסתמך אחמד על הבורות של רוב  הקהילה האנושית, שלא יודעים את ההגדרה המדויקת למילה אפרטהייד, ולא את העובדות שבמדינת ישראל הערבים הם אמנם מיעוט, אך הם אזרחים שווי זכויות וכמה מראשי המפלגות הערביות הם חברי כנסת.
ואכן, השינוי בסיסמאות הוכיח את עצמו, ומיליוני אנשים בעולם כולו צעדו כמו עדר בהפגנות פרו פלסטינאיות, כשהם צורחים בגרון ניחר: "מהים עד הנהר!"  "שחררו את פלסטין!" "ישראל מדינת אפרטהייד!"
הפגנות אלה במימון נדיב של קטאר וארגוני טרור השתולים במדינות המערב במסווה אירגונים הומניטרים, גרמו למהומות ולשינוי מהותי בנוף הפוליטי של מדינות המערב, לשמחת מנהיגי חמאס, שהבינו כעת את כוחה של הבּרובּגנדה.
 

באחת מחנויות היוקרה קנה קנדורה (גלימה) לבנה עם צווארון רקום. דאג שלא תהיה ארוכה מדי כדי לא לפגוע באמיר ובמכובדיו שהקנדורה שלהם מגיעה עד הריצפה. התאים לה כפייה ועגאל. ענד את שעון הרולקס החדש שלו, וטרח לקצץ ולסדר את שפמו. פטמה הביטה בו בהנאה מהולה בהערצה. והמשיכה לנפנף בידה גם כשהלימוזינה נעלמה במורד הרחוב. 
למראה הארמון הוא נאלם דום. אפילו בסרטים המצריים לא ראה פאר שכזה. חדר האוכל המרשים הכיל כחמישים גברים, בכירי החמאס ונכבדי קטאר. והארוחה היתה שופרא דה שופרא. מאחורי כל סועד עמד מלצר פרטי. אחמד היה ברקיע השביעי!
בתום הארוחה, עברו הסועדים לחדר העישון, כשהם מתרווחים בכורסאות הנוחות, שותים קפה שחור ומעשנים נרגילות. בין שאיפה ולגימה, התרומם יו"ר החמאס מהכורסא, כחכח בגרונו, ונאם את נאום הניצחון. הוא הפליא ביתאורי גבורת אנשיו האמיצים. ואחרי כל סיפור גבורה שכזה, זכה למחיאות כפיים סוערות.
לפני שסיים, השתתק, ואז הוסיף בדרמטיות: "כל זה לא היה מתממש אם לא היה לנו מנהל משרד הסברה כל כך מוצלח, שבעבודת נמלים מאומצת, הצליח לעבוד על העולם כולו, ובמקום לעמוד לצד הקורבנות הישראלים ולגנות את הטבח האכזרי שערכנו בהם, העולם גינה את ישראל על שהיא תוקפנית כל כך והצדיק את החמאס. משוחט הפכנו לקורבן. והכל בזכות הבּרובּגנדה!"
הוא שלף מתיקו תעודת הוקרה מפוארת, הגישה לאחמד וחיבק אותו.
בעיניים דומעות הביט אחמד בתעודה, רואה את שמו באותיות מאירות עיניים, שומע את מחיאות הכפיים ולא מאמין  למזלו הטוב.
הוא מחה את דמעותיו ואמר בצניעות מעושה: "זה לא רק אני, זה כל אנשי המשרד שלי, במיוחד סלאח, איש המחשבים ויד ימיני. ולומר את האמת, לא היינו מצליחים אם לא היה לנו את עזרתם של הישראלים."
"הישראליים?" שאלו כולם בתמהון.
אחמד התרווח בכורסא וסיפר להם, בפרטי פרטים איך הישראלים עוזרים לבּרובּגנדה של החמאס. אלה לא הפסיקו לצחוק ולגחך. הצחוק הגיע לשיאו כשהאמיר אמר:
"אני מציע שגם להם נשלח תעודת הוקרה!"
ורדה הימן-גלעד
אוגוסט 2024
 

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 18
בשנים הראשונות לנישואיהם נולדו אורית'לה ויובלי, ואיה התרפטה והשמינה, אף כי תווי-פניה ושפעת שערה השחור נותרו נאים למדי. החזה שלה היה תופח והולך מדי כל הריון והנקה. רמי התעקש שהתינוקות יִנקוּ חלב-אם, אך עד מהרה היו הבכיות והצריחות בלילה מוציאות אותם מדעתם, והיה הכרח להשלים בחלב-פרה מהול במים עם סוכר, ודייסות, ולהפסיק את ההנקה. אך ה"מחלבה" גדלה מלידה ללידה והחלה אף צונחת מעט, ובעיני רמי היה בה מעין מקור של משיכה-וסלידה ורגשות-אשם, למן אותו ערב בו הלך שבי אחר שתי גבעות צחות ומעוגלות-פיטמה אלה, כאילו זה הכול בחיים. למה לא היה לו שכל לשאת אישה קצת פחות יפה וחושנית, ובלבד שתהיה בן-אדם. אך עכשיו כבר מאוחר לשנות.
נוסף על כך השיגעון, שהתגבר אצל איה דווקא לאחר הריונותיה ולידותיה – שהיא חולה באיזו מחלה מיסתורית ואנושה. היא היתה קוראת מושבעת של מדורי-הרפואה בעיתונים ובשבועונים, בודקת עצמה בשבע עיניים ומגלה סימנים חדשים לבקרים למחלה זו או אחרת. שעות ארוכות היתה עומדת מול הראי ומעסה בזהירות את שדיה לבדוק אם אין בהם איזו גבשושית, מתבוננת בפיטמות הנפוחות, הכהות, אשר מלבד העונג המצמרר שהביאו בה בהתקשחן – היו מפחידות אותה, ואפילו ממלאות באיזו תחושת-אשם סמוייה, שמא הן מתעבּוֹת וצומחות באיזה אופן ממאיר בגלל, ובגלל...
תקופת-מה החליטה ששערותיה נושרות והיא עתידה להתקרח. היא החליטה לגזוז את שפעת שערה השחור ולהסתפק בתספורת קצרה. רמי התנגד. היא לא שמעה לו. כשבאה הביתה מהמיספרה נראתה שמינה, כבדה, ופני-ירח לה ללא מחלפות-השיער ששימשו להן מסגרת שובבה.
יובלי אמר: "יוֹ טוב, יוֹ אימא!" – (הוא התקשה עדיין לבטא למ"ד) – ולא רצה להסתכל לעברה עד שהתרגל לדמותה החדשה. רמי הסתגר עם עצמו שבוע ימים ולא נגע בה. לאט-לאט צמח שערה והתארך ושוב לא קיצרה אותו.
היא היתה גם בודקת באיזה אופן מוזר, בולמוסי, בעזרת ראי-קטן, את שפות-הערווה שלה, כמבקשת לגלות בכל קפל וקמט איזה רמז לשינוי-צורה, לצמיחה ממארת, לחיכוך-לא-בריא, או לאיזו הפרשה מבשרת רעות.
"תפסיקי לשחק כבר בכּוּס שלך," היה רמי זורק לעברה בחדר-השינה בקול הבאס העבה שלו, וחסר-הסבלנות, וכבר לא מגורה אפילו, "עוד תגרמי לעצמך איזה זיהום."
"ואתה תפסיק לנחור בלילות?" היו עיניה הירוקות, הגדולות, יורות זיקים של שינאה לעברו.
נוסף לכך החלו לה גם הפרעות בווסת. הגלולות שלקחה נגד הריון היו משמינות אותה, וכשהיתה מפסיקה היה הכול משתבש, ומדי חודש היתה משוכנעת שנכנסה שוב להריון, וצריך להכין הרבה כסף להפלה. מדי פעם היתה מחליפה רופא-נשים, ומחליפה גלולות, עד שנותרו בעיר מעט מאוד רופאי-נשים וסוגי גלולות שלא ידעו אותה.
יום אחד קראה בעיתון מאמר על מחקרים  שקובעים כי יש קשר בי המצב הרגשי של האדם לבין תופעות אורגאניות כמו איזון-הורמונלי או כושר-התנגדות שמפתח הגוף למחלות מסויימות. וייתכן אפילו כי יש מידה של התאמה בין המצב הנפשי של האדם לבין הנטייה לחלות בסרטן.
"יוצא אפוא שאני קצת משוגעת," אמרה פעם למירה, ברגע של גילוי-לב, "אבל אפילו אם כל מה שיש לי זה רק באופן נפשי, זה לא מנחם אותי בכלל. מפני שבדיוק זה יכול להביא עליי איזו מחלה מחורבנת באמת."
"כדאי לך לקרוא את 'אגף הסרטן'," השיבה לה מירה באותו גוון קצת מתנשא וחדגוני שבקולה, קול מורה. "אני אמנם לא מעריכה את סולז'ניצין, ואפילו ברונובסקי כותב שסתם מנפחים את החשיבות שלו. סיפור אחד של עמליה [כהנא-כרמון] שווה לי בהחלט יותר מכל סולז'יניצין. אבל שם בספר יש קטע של הקשר בין הסרטן לאינטגריטי של האדם."
"זה בטח איזה משהו אונקולוגי?"
"כן, אני חושבת, אבל את יודעת איך זה אצל הרוסים הפשוטים האלה, איזו קליפה מרה של עץ שאם אוכלים אותה, כך הם מאמינים, אז המחלה נעלמת – "
"זאת לא התרופה הזאת, לאטריל, שעושים אותה מגלעינים של שזיפים ואפרסקים?" אמרה איה.
"לא. אני חושבת שלא."
"אז זה בטח רק סמל – "
"לא בדיוק, זאת יכולה להיות גם רדוקציה של האני במשמעות מיטאפורית." סיכמה מירה.
"טוב, מה זה עוזר לי?" חזרה איה לנושא המציק לה. "הלא סולז'ניצין כבר אחרי כל זה. ואילו אני עוד לא יודעת אפילו מה מצפה לי – "
 
*
וכך, אלמלא אורית'לה ויובלי, היה רמי מחפש כבר דרך להיחלץ. פורקן-מעט היתה מעניקה לו בריכת-גורדון עם חוג הידידים הקבוע שלו מדי בוקר. ומדי פעם, ליד הקיוסק, כשהיה שותה עם כולם כוס-גדולה של יוגורט עם סודה וקורט-מלח, ואחר כך כוס-קפה, היה גם מביע דיעות בענייני-דיומא בנוכחות הלל זיידל, חבר הכנסת מטעם הליכוד. נקישות סנדלי-העץ של רמי היו חלק בלתי-נפרד מקולות-הבוקר של הבריכה. והשחייה במים הצלולים, הקרירים והמלוחים-קמעה, היתה אולי שעת השקט הנפשי היחידה שלו במשך כל היום. משם היה נוסע לעבודה.
עם שירלי אחת, שעבדה עימו במשרד, הגיע יום אחד למידה של קירבה, במכוניתו, אך זו התבהלה והפצירה בו להרפות ממנה ושרטה אותו בלי כוונה באבזם של שעונה. והיתה מרים, הרומנית היפה, שלמדה עימו יחד משפטים ונשארה רווקה וגרה לבדה, בדירה, ומדי פעם היה פוגש אותה במקרה, לעיתים בבואה למשרד בענייני עבודה, וכמעט תמיד היה לפגישה מעין זו סיום נוסף באיזה ביקור חטוף שלו, אצלה, לאחר כמה ימים, ושתיית ספל-קפה עם עוגיות טעימות, ושיחה כללית אל חלל-החדר כשהיא מתחפרת בכורסתה כדי להתגונן ממנו ולגחך כל ניסיון שלו להתקרב אליה.
רמי היה אורב לה שתקום, וקם מיד אחריה ומחבקה, והיא מנערת אותו מעליה בנימוס ומוליכה אותו עימה לעבר הדלת החיצונה. פעם הצליח לנשקה על שפתיה נשיקה ממושכת שכולה קירבה לחה ופתיחות ותאוֹמיוּת, כאילו נוצרו פיותיהם זה לזה. הוא חתר לחפון סוף-סוף את שדיה הגדולים, שהיו החלק המצודד ביותר בגופה, ומאחר שמעולם לא ראה אותה עירומה ניראו בעיניו כמי שטבעם להיות זקופים תמיד. אך היא התיקה עצמה ממנו ואמרה שאם ימשיכו להתנשק, עוד מעט שוב לא תוכל להתנגד לו, ודווקא אז הדפה אותו החוצה, בהזכירה לו את איה אשתו, וכן שהיא-עצמה נותרה טיפוס רומאנטי שמאמין רק באהבה.
"תסלחי לי שאני שואל את זה," אמר לה בקול הבאס הרחב שלו, "אבל תגידי לי, זה לא מתסכל אותך, ככה? להתנזר – "
והיא צחקה.
"אני דווקא מחבבת אותך מאוד, רמי. איך שאתה אף-פעם לא משתנה. אולי פעם כשנהיה בני שבעים, אז אני אתחרט ואחשוב שהפסדתי משהו שלא שכבתי איתך."
וסגרה עליו את הדלת.
 
ופעם אחרת, במסדרון, באותה הליכה מגפפת של ספק-ידידות וספק-נכונות למלא איזו תשוקה פתאומית שלה, אם תשנה דעתה בגלל מזמוזיו ותסכים לשכב איתו, הידק אותה לפתע אל הקיר ומבלי יכולת להשתלט על עצמו החל בועל אותה בדימיונו כששניהם לבושים והוא דוחק עצמו אליה ומחבק אות אבריה הדשנים, עטופי אריג מחוספס-קמעה. והיא מופתעת ומניחה לו לסיים, שקטה, מחייכת ואינה משתפת-פעולה, מבינה ואינה מבינה את הבולמוס שתקפו. ובעודו משתדל להסתיר מפניה, כילד, את התוצאות, גימגם, מקצר הפעם בשיחת-הפרידה, ומיהר לצאת עוד בטרם תדחק בו, כרגיל. ומיד נמלט למכוניתו והסתדר איכשהו לנגב עצמו, לפשוט את התחתונים הלחים ולזרוק אותם באיזו פינה נטושה, ללכלך את מכנסיו וידיו בקצת זוהמה שחורה מצירי-המכונית, ולחמוק הביתה, ישר לחדר-האמבטיה, באמתלה שהמכונית התקלקלה.
 
*
כמעט בנאלי לומר כי בלילות, בחבקו את אחוריה הדשנים של איה, היה בדמיונו כמנסה לבעול נשים אחרות באשתו זו האחת, שהכול בה כבר היה מוכר לו לעייפה, והוא אינו מבין מדוע זרים נמשכים אחריה. עיקר מרצו, או תיסכולו, פנה לאט-לאט לכיוון אחר. הוא הרגיש שהעבודה במשרד-המשפטים מנוונת אותו. וכי הוא מוכרח למצוא לעצמו עבודה חדשה. להתחיל עתה כשכיר במשרד עורכי-דין, זה היה למטה מכבודו, ולפתוח משרד כעצמאי – לא לפי יכולתו. ומשום-כך גישש שמא תימצא לו איזו עבודה אחרת, שהשכלה-משפטית רצוייה לה, אך אין פירושה לעסוק בעריכת-דין אלא בתפקיד ניהולי כלשהו, אולי בשוק הפרטי. רצוי בשוק הפרטי.
וכך לקח לבסוף למשך שנה חופשה ללא תשלום ממשרד-המשפטים, והחל לעבוד במועצה לייצור ושיווק של דבש, ששכנה בדירה בבית-קומות בעל חדר-מדריגות חשוך ברחוב אבן-גבירול. זה היה סמוך מאוד לתקופה שבה מירה התחתנה. הפגישה המחודשת עימה, לאחר שנים של ניתוק, היתה בעצם מקרה יחיד, מאז שהתחתן עם איה, שבו לא חיפש איזו הרפתקת-אהבים סתמית אלא היה נדמה לו לשעה-קצרה שהוא עולה על איזו דרך חדשה, שבה מירה תהיה החלק הטוב של חייו.
אחר-כך, כשהתרחשה השערורייה (דווקא את זו, מכל בגידותיו, גילתה איה בגלל המכתב), ולאחריה ההתפייסות, והידידות-המחודשת, נראתה מירה בעיניו לפתע כפי שהיא באמת – רווקה מבוגרת, פטפטנית, יבשה-מעט, לשונה נעשתה מפולפלת וממולחת עוד יותר מזו של איה בשעתה, והיא מעלימה שנים אחדות מגילה כדי לחזר אחר בחורים צעירים. ואפילו הפיטמות הארוכות שלה, שליוו את דמיונותיו שנים רבות לאחר שעזבהּ, ואשר תהה לדעת לא פעם אם עדיין הן כאלה – שוב לא עניינו אותו.
אך כשהחלה מירה יוצאת בקביעות עם חיימסון שוב השתנתה בעיניו ונראתה לו אחרת, לעיניה מבט-מפוייס כגן-רווה, ולשונה ממותנת ונקייה, וכל-כולה ממש כאותו גלגול של צדקנות מאטרימוניאלית שעבר על איה לאחר נישואיהם.
איה, לטוב ולרע, היתה לו אישה נאמנה.
 
*
ואז בא היום שבו אורית'לה עפה.
רמי חזר אותו יום מהמשרד ולבש מכנסיים קצרים וירד עם סל-הקניות לחנות-המכולת הסמוכה כדי לקנות כמה מצרכים שאיה, דרך-קבע, היתה שוכחת. הוא לא תיאר לעצמו כי לאחר שיזכה באיה הוא עתיד ללכת כמעט מדי יום לחנות-המכולת ועוד לשמוע אחר-כך את טענותיה שזה וזה וזה אינו טרי, והחנוונית מפקיעה מחירים, ונוסף על כך היה עליו להחליף לעיתים קרובות את חיתוליו הצואים של יובלי, דבר שהסב לו, עם כל אהבתו הרבה לילד, בחילה פיסית ממש, ולא פעם הקיא.
כדי לפצות את עצמו החל מבלה יותר ויותר בבריכה, קצת גם על חשבון העבודה החדשה, ששעותיה היו גמישת-למדי. בין הבאים לבריכה היו לא-מעט בחורות בגפן, רווקות. אחת מהן שהיתה באה כפעמיים בשבוע, גבוהה רק במקצת ממנו, נמרצת, בהירת-שיער וחזה קטן מבעד לחזיית-ביקיני קצרצרה, ומבט רעב לה בעיניה (או שכך היה נדמה לו) – הזמינה אותו, לאחר שיחות-ושחיות-בוקר, אליה לדירתה, לשתות כוס-קפה.
רמי התפתה. הוא נשאר כל ימיו אחד מאותם גברים שאינם יודעים להגיד לא, ורק המזל מציל אותם, לפעמים, מהסתבכויות עם נשים קשות, מרות-נפש וסחטניות. בפעם הראשונה שביקר אצל השחיינית, שאת גופה העירום כמעט כבר הכיר מהבריכה, היא הניחה לו לשכב איתה ודבקה בו בפראות עצבנית, מפחידה, כמשתדלת להוכיח לו עד כמה היא טובה במיטה. היא צרחה והיכתה בידיה והעיפה והרימה אותו כאילו מי-יודע-מה. ואף שהיו פעם ראשונה יחד ואינם יודעים עדיין דברים הרבה זה על זה, אפילו מבחינה רפואית, לא היססה לקחת את אברו אל פיה, מחווה שנמוגה אצלו מזה זמן בערפילי ראשית קרבתה של איה אליו, לפני שנים, ושוב לא חזרה עליה, למרות תשוקתו.
רמי היה נסער. השחיינית, שאמנם לא היתה יפהפייה ואולי גם לא כה צעירה כפי שהציגה עצמה בפניו – כמו הבטיחה לו איזו אפשרות של חיים אחרים, מעניינים, מפלט-מה מן המהומה שבביתו, ותפנוקים חדשים לגופו.
היא גם לא באה אליו בתביעות מופרזות, כשנפרדו, לבד מאחת, "מתי ניפגש שוב?"
זה מאוד החניף לו אך גם מילא אותו חששות. כדי שלא להעליב אותה אמר, "מחר." הוא לא הסתיר ממנה שהוא נשוי.
למחרת לא בא. לא היה יכול. עברו כמה ימים עד ששוחחו שוב, כאשר הופיעה בבריכה. הפעם היתה כנמרה. "ראיתי אותך עם איה ברחוב," גילתה. "אתם נראים דווקא כזוג יונים. אני לא מבינה מה אתה נטפל אליי. מה אתה צריך אותי. מה חסר לך בבית שיש אצלי? איה לא 'דפיקה' מספיק טובה בשבילך?"
השחיינית היתה בחורה משכילה. בעלת-מקצוע. ארכיאולוגית. עובדת באחד המוזיאונים. כדי להתפייס עלו שוב לדירתה. במעוז-אביב. זה היה בבוקר, קצר, מלוח ממי-הבריכה, ועל חשבון העבודה במועצת-הדבש. ושוב חזרה אותה פרשה נלהבת במיטה. כמו שני צמאים במידבר הנפגשים לשתות לפתע זה ממעיינו של זה עד תומו, או כאילו כל ימיהם שחו יחד, עירומים, במיטה אחת. והפעם מדד לה רמי מידה כנגד מידה, אף כי טעם מבושיה היה בפיו חשוד ומלוח ומסליד קמעה.
וכשנפרדו, חמים ושזופים עדיין, שאלה מתי יוכלו ללכת לסרט. עתה הבין שבעיניה, מנושקים פנים ואחור, הם כבר זוג לכל דבר, ולא איכפת לה כלל שהוא נשוי ויש לו שני ילדים, וכי עליו לנהוג זהירות בפגישותיו עימה ולעולם לא יוכל להציע לה להגיע ליותר ממה שיש ביניהם עכשיו. היא כנראה לא מסוגלת או אינה רוצה להבין את המצב, והתובענות שלה עתידה להתגבר מפגישה לפגישה. הוא סירב ללכת איתה לסרט. יחסיהם התערערו. לפנות-בוקר בביתו התעורר בתוך חלום של חמדה על השחיינית הערומה ששוכבת עימו יחד תחת שמיכה אחת באיזה צריף שבשכונת-ילדותו והיא מחביאה אותו מעיני איה הנכנסת לחדר ומחפשת אחריו. והוא תפס באיה ובעודה מנומנמת בא עליה בחריצות שהפליאה אותה, וזאת לאחר שיחסיהם הגיעו למעין דו-קיום מתסכל שבו הם מילאו אחד את חובתו כלפי השני, כמכבי-אש הדדיים, וכמו כדי שלא לקום ולצעוק את הכול החוצה, קיבינימאט.
עם השחיינית נפגש עוד כמה פעמים, ברגעי חולשתו, צמא למגע בהמי במיוחד, ובכל פעם זה היה יותר גרוע, יותר קצר, וכמעט כבר בבגדים, ובעמידה, ועם תביעות – מדוע הוא מתבייש להופיע בחברתה, אפילו בבריכה, מדוע הוא מסרב להכיר את החברוֹת שלה, ובכלל באיזו זכות הוא מנצל אותה ונוגע בה? – עד שגוועו יחסיהם לגמרי וכמעט לא דיברו ביניהם בבריכה והיו משתדלים שלא להימצא בקיוסק באותה שעה. והיתה לו הרגשה שהיא מצאה לה גבר נשוי אחר, שאמנם לא מילא גם הוא אחר תקוותיה המופרזות, אך השכיל להוליכה שולל זמן רב יותר, ואולי גם לוקח אותה מדי פעם לסרט במגדיאל ולארוחת-לילה בכפר-סבא, אחרי שקמים ממיטתה.
אולי יבוא יום ואני אירגע מכל זה. בסך-הכול זה עניין של בלוטות ואני כבר קצת בגיל שכזה שצריך להתרכז יותר בגידול-הילדים ולהפסיק את כל השטויות האלה שמתאימות לגיל-ההתבגרות. ואם רק לא שמים יותר מדי לב למה שהיא אומרת – אז אפשר להסתפק באיה עד סוף החיים גם אם נוסף לה כל שנה דונם צחור של תחת.
כך הירהר כאשר ירד במדרגות עם סל-המכולת בידו. וכשהגיע למטה כבר היתה אורית'לה, ממנה נפרד בדירה לפני רגע קט, מוטלת על הדשא. היא מיהרה למרפסת כדי לומר לו שלא ישכח להביא גלידה, אך לא כיוונה היטב את מרוצתה, ובמקום להיעצר במעקה, המשיכה בתנופתה ועפה מעבר לו והשליכה עצמה ונפלה מגובה שלוש קומות למטה. היא היתה מונחת שם, דוממת ולבנה, ורמי, כמו בחלום, גהר עליה בדשא הרטוב (מאוחר יותר התברר כי היה זה מזלה שהשקו היטב את הדשא באותו יום) – ואיזה קול בתוכו פקד עליו לעשות לה הנשמה-מלאכותית ולהחיותה. וכך המשיך לעשות גם במושב האחורי במכוניתו של שכן שקפץ מיד אחריו החוצה לשמע החבטה, ועד שהגיעו לחדר-המיון בבית-החולים.
אלה היו הרגעים הארוכים והקשים והאמיתיים ביותר בחייו של רמי. זו פעם ראשונה שחש את הבל המוות הקר נושב בעורפו, מלגלג לו ולכל עצמיותו, כאילו כדור-משחק הוא בידי כוחות איתנים ונעלמים. זה היה כמסע-הלווייה במות אביו, כאשר הפרצופים שעל פניהם חלף ברחוב נראו לו רחוקים כאילו הוא מתבונן בהם מבעד לדופן שקופה של אקוואריום, והרעשים הרגילים שבחוץ חדרו מבעד למחיצה של דממה פנימית עמוקה, כבסרט-אילם.
אורית'לה ניצלה בנס מן התאונה. שברה יד ורגל, ומן ההלם העמוק שבו היתה שרוייה בסכנת-מוות – הצילה אותה ההנשמה מפה-אל-פה של רמי. המקרה היה כה מיוחד במינו, שאפילו כתבו עליו בעיתונים. אימה של איה ואימו של רמי לא זזו כמובן מן הבית ומבית-החולים. לאיה עצמה נודע הדבר מאוחר-קמעה. תחילה לא הרגישה בהיעלמה של אורית'לה, כי היתה במיטבח. וכשחשה ריקנות מוזרה בדירה, ואין איש במרפסת, היססה, שמא היא טועה ואורית'לה חמקה בחשאי החוצה – ואז כבר היתה אורית'לה מוקפת רופאים בחדר-המיון, ורמי, שבושש לחזור מהמכולת, טילפן, קולו מוזר, מבית-החולים, וכך נודע לה, כי איש מהשכנים לא העז לעלות ולספר לה.
תגובתה הראשונה של איה היתה רוגז. רוגז על רמי, על אורית'לה, על המרפסת, ועל חוסר-המזל שלה-עצמה. כאילו בכול אשמה אותה כלומיות של רמי, וחייהם החדגוניים, שכל שינוי כמו מזמין עצמו אליהם רק לרעה. אילו היה קורה פתאום, חס-ושלום, משהו רע לילדים, והיו נשארים שניהם היא-ורמי בלבד, היתה מתגרשת פעם שנייה. פציעתה של אורית'לה העמידה גם באור מגוחך את מחלותיה ומיחושיה שלה, ואת פחדה שלה מפני המוות.
אורית'לה התאוששה מהר. כששאלו אותה התקשתה אפילו לזכור מה עלה בדעתה בשעת הנפילה. רמי לא זז כמעט מעל מיטתה. חרה לו שאיה אינה מעריכה את חלקו בהצלת הילדה. ולא עוד אלא כאילו מאשימה אותו בתאונה, שאירעה כביכול בעקבות מנהגו הפסול לשוחח עם הילדה מלמטה למעלה, אל המרפסת. איה נעשתה פגיעה, היסטרית, ולשונה שוב מושחזת. משפיעה על יובלי יתר פינוק ופתאום צורחת ומרביצה לו, ואורית'לה מתנועעת בבית ורגלה נתונה בגבס וגם היא בוכה –  "אימא, תפסיקי כבר! מטומטמת אחת – "
על רמי השפיעה התאונה באופן אחר. הגיעה השעה לעזוב את תל-אביב. זה לא מקום לגדל ילדים. עיר אוכלת יושביה. ארובת-רידינג הפולטת עשן ופיח. רעש המטוסים בשדה-דוב. הבתים הגבוהים. הקיץ חם ולח. השכנים רעשניים. הצפיפות בכבישים. האוויר מזוהם. הים מלוכלך. הירקון מסריח. משנה לשנה זה נעשה גרוע יותר, וכל הירק של רמת-אביב לא יועיל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
 
 

בואו נדמיין לרגל פורים ה'תשפ"ה, איך היה מתגלגל סיפור המגילה בשנת ג'ת"ה, לפני 2,380 שנה, עם בג"ץ ועם בצלם, עם טריבונל האג ועם מועצת הביטחון. ומדוע סלד גם בזמננו שר בממשלת ישראל מסיפור המגילה?
 
אגדה אורבנית ירושלמית שגילה למעלה מרבע יובל, מספרת שאחד מגדולי חכמי תורת האתיקה של האוניברסיטה העברית, הומניסט דגול ופילוסוף ידוע, שהיה בנוסף לכל תאריו ומעלותיו וחסרונותיו גם יהודי דעתן ושומר תורה ומצוות, לא יכול היה להשלים את תוכנה של מגילת אסתר, שאותה קוראים בליל פורים ובבוקרו ברוב עם בבתי הכנסת בכל רחבי הארץ. 
הפריע לו מסע ההרג והנקם שעשו יהודי ממלכת האחשוורוש בצורריהם מבקשי רעתם: 'וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ... [ואת] עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ,' ולמחרת המשיכו במסע הנקם בשושן הבירה: 'וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ' – וכל זה, 810 הרוגים, רק בשושן; בעוד ש'שְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף'; בסך הכול  75,810 הרוגים, לא כולל המן הרשע שנתלה על עוד קודם לכן (על פי הפיוט שבהגדה של פסח המן נתלה בליל פסח: 'רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים בַּפֶּסַח'); לא כולל ושתי המלכה, בגתן ותרש וכנראה גם בתו של המן שלפי חז"ל התאבדה לאחר שהבינה שאת קיתון הרפש הטילה על אביה שהוביל את מרדכי על הסוס.
 75,810 גויים הרוגים, או כ-600 איש בכל אחת מ-127 מדינות אחשוורוש. זה מה שהטריד ומטריד את שלוות נפשם של יפי הנפש.
הנתון המדמם הזה, מספרת האגדה האורבנית, הטריד קשות את עולמו האתי של אותו פילוסוף. הפתרון לכך, על פי האגדה, היה פשוט בתכלית: סמוך לשעת קריאת המגילה בירושלים עירו בליל ט"ו באדר, היה האיש עולה על האוטובוס לתל אביב, שבה ממילא נקראה המגילה בערב הקודם, ובכך פטר את עצמו מחובת קריאת מגילה. תפיסת עולמו ההומניסטית לא הניחה לו 'להיות שותף,' ולו רק פסיבי, למסע הנקם היהודי ברחבי ממלכת אחשוורוש.
ולא עזרו לצאצאיו של הפרופסור המכובד כל הכחשותיהם וטענותיהם, שכל הסיפור על הבריחה לתל אביב שנועדה לפטור אותו ממקרא מגילה, לא היה ולא נברא. נכדו, אדם חשוב וחושב, אף העיד בנקיטת חפץ כי הוא זוכר היטב את סבו יושב לידו בבית הכנסת השכונתי ומאזין עימו לקריאת המגילה, כדת וכדין. אך דבר לא עזר והאגדה דבקה בו, 'אֵין לְהָשִׁיב.'
אגב, ההכחשות הנמרצות הסיטו את הסיפור המוזר הזה לעבר פילוסוף ירושלמי אחר, חוקר תנ"ך נכבד, אך גם צאצאיו דחו בשאט נפש את סיפור הדלטוריה הזה בכל כוחם, וספק אם עלה בידם.
ולנו לא נותר אלא להרהר בשאלה כיצד היה הבג"ץ בן זמננו נוהג, אילו היה קיים בשושן בירת המלך אחשוורוש, לפני 2,380-2,381 שנה (בשנים 355-356 לפנה"ס).
מן הסתם היו כבודם נקראים להוציא צו על תנאי לעצירת מסע הנקם, ובני האלים היו כנראה מזמנים בנימוס אך בתקיפות האופיינית 'לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים... יֹדְעֵי דָּת וָדִין,' להתייצב בפניהם את מרדכי היהודי, כדי לברר עימו 'מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה.' גם טענתו כי כל מעשיו היו בבחינת הגנה עצמית מפני 'אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה' לא היתה עוזרת למנהיג היהודי שביטא כך את תחושותיו: 'וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר,' וגם לא העובדה שעוברת עליו טראומה: 'וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה.'
סביר שהיו נדחות גם טענותיו, שכל רצונו לסכל את מזימת המן, בכור שטן, שביקש ליישם את 'הפתרון הסופי': 'לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד... וּשְׁלָלָם לָבוֹז' (מוכר לכם מאי אלו מקומות בארץ ובעולם?)
[ואולי כאן המקום לשער, שהנוהג היהודי לקרוא מיספר פסוקים במגילה בנעימה העגומה של מגילת איכה, כמו למשל 'וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה,' נועד להרנין ליבם של האיסטניסים וההומניסטים, אניני הדעת ויפי הנפש, שגם להם מגיע, ככלות הכול, לשמוח בפורים. ושואל העולם: אם נעימת טעמי איכה כל כך משובבת נפשם, מדוע לא יקראו את המגילה כולה בנעימה איכה? – ומשיב העולם, שבמקרה כזה היתה זו כבר הפרזה נוראה, הוללות של ממש].
אך כל זה עשוי היה להיות כאין וכאפס לעומת תגובתם הנזעמת, המתקוממת, של ביה"ד הבינלאומי ל'צדק' בהאג, ומועצת הביטחון של האו"ם בניו יורק, ושאר טריבונלים בינלאומיים, שהפכו עצמם ל'אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם,' אילו בכלל התקיימו בימים ההם בזמן הזה. הם בוודאי היו דוחים בבוז את טענת ההגנה של מרדכי ואסתר, שבסך נקטו בהליכי הצלה עצמית מפני מזימת 'הפתרון הסופי' ולהגיב בדרך של 'לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז.'
אבל למה להרחיק לכת? גם בזמננו אנו, וליתר דיוק בשנת 2004, התבטא מי שהיה שר חינוך בממשלת ישראל, יוסי שריד, כי הנפש היפה אכן מתעבת את חג פורים. וכך ביטא את סלידתו מן החג והמגילה:
"מגילת אסתר, השמורה לחג הפורים, היא בעייתית עד מאוד, ומאז שעמדתי על דעתי היא מקוממת אותי. אין מי שאיננו שמח בשמחת ההצלה שעמדה ליהודים מפני תוכניות ההשמדה של המן הרשע ואין מי שאיננו שמח בנפול המן, בזכותם של מרדכי ואסתר. 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר,' וכולנו מוכנים בחפץ לב להשתתף באורה ובשמחה עד עצם היום הזה. אבל יש בינינו מי שאינם מוכנים להשתתף בכל מה שקרה לאחר ההצלה הגדולה. לגמרי לא ברור מדוע כל שמחה כזאת כאילו חייבת להסתיים באיזה פוגרום קטן או גדול.
"...אפילו הריגתם של עשרת בני המן לא נראתה לי כילד, ומאז לא שיניתי את טעמי... הבנים של הצורר, במה חטאו? לתלות עשרה ילדים על עץ בכיכר העיר? ועוד לחנך על התלייה הזאת את ילדי ישראל של כל הדורות ברוח מבודחת ובעליצות רעשנים?"
סיפור המגילה הסתיים בניצחון היהודים על מבקשי נפשם, בלי בג"ץ ובלי בצלם, ועם ההתערבות הניסית המפתיעה. סיפורו של עם ישראל בממלכות אחשוורוש לפני 2,380-2,381 שנה, התגלגל כך מפני שבימי מרדכי ואסתר 'תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר,' ומכאן גם הביטחון בעתיד של 'וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.'
 
 
 

פרק אחד-עשר
ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא,
והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
 
כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג'יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.
סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים  – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.
אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.
כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.
הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.
 
בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.
היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם" – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג'וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –
ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –
 
ג'וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.
כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג'וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.
 
ג'וואד היה ידיד של סבא.
כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.
סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.
בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.
הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.
ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.
בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.
בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.
לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?
בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג'ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.
ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.
 
בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.
כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.
סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.
בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.
מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.
הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.
לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.
קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג'וואד, ראש הבחרג'יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך."
סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג'וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.
 
בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג'ליל, הנמצא צפונה לירקון.
ג'וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.
"מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!" קידמו את פני ג'וואד ויהודה.
"מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!" ענה להם ג'וואד וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג'וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה. "מדוע דיברת אליהם כך?" שאל סבא.
"כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה."
שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: "מרחבה, יא עמי!"
"מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!" ענה ג'וואד בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?"
"לג'ליל, יא חביבי."
וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חרא פי לחייתכ, יא עמי! – חרא פי עינכ, יא עמי! – חרא פי תומכ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!"
 
כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.
אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.
הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.
אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.
כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.
אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
 
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
 
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
 
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
 
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
 
ועוד תעלול של ג'וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג'וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.
היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.
קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.
סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג'וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי "מכירתו", קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.
 
מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג'וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג'וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.
אליו, אל עלי בן ג'וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג'יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת "פרדס" בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:
"ורוקח – בֵּניקוּ..."
שפירושו: ורוקח מזיין...
וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.
[ה"גיבורים" המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ'קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם יפלו בידיי המילים... – אב"ע].
 
יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את "מכתב האקדחים" שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!
לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש:
"איזו ילדה נחמדה!"
"זה ילד, ילד!" תיקן אותה בעלה. "כאן יודעים לעשות ילדים!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
 
 

בשיא תקופת הפיגועים נסע הרב מנחם פרומן (1945–2013) להיפגש עם השייח אחמד יאסין (1936–2004), לכבוד שחרורו מהכלא הישראלי. הוא אף נשא עימו מכתב מהרב הראשי לישראל, אליהו בקשי דורון, ובו בקשה לפתיחת דף חדש ביחסים בין הדתות.
קשריו של פרומן עם יאסין החלו ב-1991, עת ישב השייח בכלא הישראלי.
פרומן גדל בבית סוציאליסטי בכפר חסידים. הוריו חסידי גור מפולין שהתיישבו בכפר חסידים ב-1935, זנחו את חיי הדת ונעשו אנשי מפא"י, אך שמרו על אמונה באל, התפללו מעת לעת והתרפקו על זיכרונות ממשפחותיהם שנרצחו בשואה. בשלהי שנות ה-60 הוא התדתה, והתחבר לרב צבי יהודה קוק שעמד בראשות ישיבת מרכז הרב, הוסמך לרבנות והיה אחד מרבני גוש אמונים, אך בעקבות פרשיית המחתרת היהודית בשנות ה-80 וביקורת נוקבת שהעביר על הנהגת גוש אמונים, נוצר מרחק בינו ובין אנשי מרכז הרב. הוא תויג כשמאלן, כ"אוהב ערבים".
בראשית שנות ה-60, למד קבלה אצל פרופ' גרשם שלום. חברו ללימודים היה יהודה לימים פרופ' יהודה ליבס, מגדולי חוקרי הקבלה. השניים שמרו על קשר קרוב מאז ועד פטירתו של פרומן, ויחד עסקו בספרות הזוהר. במקביל נחשף פרומן גם ללימוד הקבלה המסורתי עת היה משתתף בשיעורי זוהר, קודם זריחת השמש, בבית כנסת ספרדי סמוך לאוניברסיטה. לדבריו, הלומדים הדתיים לא הבינו את משמעות הטקסט, אך דווקא הם "התחברו לעצם הזוהר ולרשב"י יותר מכל אחד אחר." בשנות ה-80 המאוחרות הפך לימוד הזוהר להיות דומיננטי בחייו. בימי ראשון ושני, מעשר וחצי בלילה ועד שתיים לפנות בוקר, היה פרומן מלמד זוהר בביתו לחבורת תלמידים מצומצמת מישיבת תקוע. במקביל לימד זוהר בישיבת עתניאל.
[אהוד: בראשית שנות ה-60 אני למדתי קבלה אצל פרופ' גרשם שלום. לא מנחם פרומן ולא יהודה ליבס היו אז מתלמידיו!]
פרומן, עשה בזוהר שימוש פרפורמטיבי. כך, כשחיתן את תלמידיו היה מקריא בקביעות קטע מן הזוהר שזכה לכינוי "זוהר הקופים", שבו הודגש יופייה של האישה המקודשת על פני הנשים האחרות, שהן כולן בפניה כקוף בפני אדם; באירועים ציבוריים היה מוחא כפיים באופן קצוב כשהוא צועק "ש־לום, ש־לום", ומסביר שהוא מסתמך על מערכת הספירות הקבלית, שבה הימין מייצג את מידת החסד והשמאל מייצג את מידת הדין והגבורה. בחיבור הניגודים נוצר השלום, והדבר התבטא במעשה מחיאת הכפיים; חיבור הידיים יוצר שלום. ש־לום. ש־לום.
הקבלה, ובפרט ספרות הזוהר, עמדו גם במוקד פעילות השלום שלו. פרומן ראה במערכת הספירות הקבלית, על חלקיה שונים ועל המנגנון ההרמוני שמקיים אותה, מודל בין-דתי. בייחוד התבסס פרומן על מעשה הזיווג האלוהי בין החלק הזכרי של מערכת הספירות ובין החלק הנקבי שלה. את הזוהר כינה "ספר הזוגיות", וקבע שמיזוג העמוד (צד) הימני והעמוד השמאלי של מערכת הספירות מייצג את מיזוג הניגודים במציאות: גבר ואישה, יהודי ומוסלמי. לדבריו, מיזוג הניגודים יוצר מציאות חדשה והרמונית שנולדת כתוצאה מן המפגש, ומסומלת בספירת התפארת, אשר ממוקמת ב'לב' המערכת, ומזוהה בקבלה עם שלום ושלמות.
תורה נשית. מסירת ההכרעה לידי האל קשורה ליסוד קבלי מרכזי שעליו נסמך פרומן בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני: הוויתור האנושי על האחיזה בשלטון מפנה מקום לשלטון האל, ובכישלון האנושי יש לראות משום הזדמנות עבור האלוהות להוביל את האנושות לגאולה. לדבריו, דווקא בארץ ישראל כשיהודים הם קבוצת הרוב ניתן לוותר על מה שהוא מכנה "גבריות", ותחת זאת להתחבר ל"תורת שלום, תורת רוך, תורה נשית." ספירת המלכות הקבלית נקראת גם לבנה, וסמל האיסלאם שהוא הלבנה, מסמלים לדבריו עניין זהה: הפיכת החיסרון למלאות. אחד ממאפייני הלבנה בספרות הקבלית הוא שאין לה אור עצמי, ובלשון מודרנית אין לה אגו; משום כך היא מסוגלת לכלול בתוכה הכול.
פרומן תמך במלחמה בלתי-מתפשרת במי שמעורבים בטרור. הוא כתב כי "יש להתייחס למערכת הרצח הפלסטינית על כל אגפיה כאל עמלק. בעמלק אנו מצווים להילחם ולתקוף עד כלותו." את חמאס הוא כינה "תנועה רצחנית", ועל אנשיה אמר כי הם "אויב קשה ואכזרי." לאחר שחברו מרדכי ליפקין נרצח, אמר פרומן שהיה רואה בכך זכות אילו הזדמן לו להיות אחד מן המסתערבים "שירו והרגו את ראש החוליה שרצחה את חברי ליישוב."
לאנשי שמאל בישראל היה קשה לקבל את עמדותיו, משום ששילב תמיכה בהתנחלויות, ומשום שטען שהפתרון לסכסוך צריך להיות פתרון דתי בהכרח; לאנשי ימין היה קשה לקבל את עמדותיו משום שתמך בפתרון שתי המדינות וקיים קשרים קרובים עם ההנהגה הפלסטינית ועם ראשי חמאס. הצעתו כי יהודים ומוסלמים יוכלו לחיות כמיעוטים תחת שלטונם זה של זה נתפסה במקרים רבים כנאיבית, וקשריו הפומביים עם מנהיגי חמאס עוררו נגדו זעם מצד תושבי תקוע. גרפיטי רוסס על ביתו, וחלק מן התושבים דרשו שיתפטר מתפקידו כרב היישוב.
בעזה הצליח פרומן לגבש טיוטה של הסכם, יחד עם יאסין, "שתחייב את ישראל ואת עזה להפסיק את ההתקפות משני הצדדים ולהגיע להודנה."
המונח "הודנה" של פרומן הוא מושג מפתח במפגשים הפרגמטיים, ויש בו לדעתו כדי להסביר מדוע דווקא עם חמאס קל יותר להגיע לשלום. "הודנה" היא היתר מוסלמי-דתי להפסקת הלחימה באופן זמני. פרומן הצביע על כך שמדינאים ישראלים-חילונים נוטים להתנגד להודנה, משום שהם מצפים להתחייבות להסכם שלום קבוע. לעומת זאת הוא עצמו מקדם בברכה את הרעיון, ומפקפק בהצהרות בדבר שלום קבוע, זאת מתוך היגיון דתי: לדבריו, ההודנה היא מנגנון שמאפשר לאיש הדת להמשיך לאחוז בחזון האסכטולוגי הקיצוני שלו, תוך שהוא משהה את מימוש החזון בזמן הווה ומותיר את מימושו בידי האל. הודנה יכולה להיחתם לעשרות שנים, ולזכות להארכה נצחית, כל עוד היא מוגדרת כעניין זמני. ברמה ההצהרתית יכול איש הדת – המוסלמי או היהודי – להכריע שאת מימוש החזון הקיצוני יממש האל בעתיד, ואילו בהווה תיפסק כל שפיכות דמים."
(מורדי מילר, "בלב עזה, עם כיפה ותפילין: הקשר הבלתי־-ייאמן בין הרב פרומן למנהיג חמאס", "אל-ארצ'", 7.10.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2025-03-06/ty-article-magazine/.highlight/00000195-6675-d88e-a3f7-767d5b850000
כשמשה בן שם טוב די לאון כתב את ספר הזוהר וייחס את חיבורו לרבי שמעון בר יוחאי כדי שהמהפכה שעשה בדת היהודית ששונתה על ידו מדת מונותאיסטית (כהגדרת הרמב"ם), לדת המאמינה בשכינה בת עשר ספירות הכוללת את אלוהים האדם והעולם, (שהרמב"ם הגדיר כעבודה זרה) תתקבל כתורה עתיקה עם ייחוס, הוא לא העלה על דעתו שתורתו תביא לתוכנית שלום עם החמאס.
במקום להתעסק בספירות הקבליות כמביאות שלום חבל שפרומן לא למד קצת איסלם ומה פירושו של המושג "הודנה" באיסלם שהוא הפסקת לחימה לזמן קצר כדי לאגור כוח להתחזק ולהתקיף שנית כפי שעשה מוחמד בחוזה "חודיביה" עם מתנגדיו במכה משבט קורייש. וחבל גם לא הבין את הגדרתו של מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני, להסכם אוסלו כ"הודנה" שעשה מוחמד במכה.
העיסוק בספירות הביאוהו לפיליסטיניות מוחלטת. את תוצאות "ההודנה" – הפסקת האש שהיתה לנו עם החמאס ראינו כולנו ב-7 באוקטובר כשחמאס והג'יהאד הפרו אותה, כשחשו חזקים ופתחו במתקפת רצח בדוגמת מוחמד. מחויבים באמנתם ללכת ע"פ דבריו שיש לרצוח את כל היהודים בתנאי לגאולה. ובדרך גם לאנוס.
[אהוד: גם בעיניי ניראים הדברים המיוחסים כאן למנחם פורמן כשטויות גמורות, ואמינים כעדותו שלמד אצל גרשם שלום באותן שנים אחרונות שבהן לימד שלום באוניברסיטה].
 
הפיליסטניות של דוד מלובני ואשר אלבז
"אריאל, התנחלות במעמד עיר השוכנת בלב השומרון (ויקיפדיה) לא נמצאת 'בשטחים' או 'בגדה' או ב'יהודה ושומרון', אלא בלב מדינת פלסטין." כך כותבים דוד מלובני ואשר אלבז המתנאים כמייסדי "תנועת 2027 – יוצאים מפלסטין."
https://zoha.org.il/122869/
(דוד מלובני אשר אלבז, "סופ"ש רומנטי באריאל", "אל-ארצ'" 11.3.25).
(מאמר רק בעיתון המודפס לא בדיגיטלי)
פיליסטיניזם מוחלט. ונניח, רק נניח שאכן היתה במציאות (ולא רק בדמיונם הקודח) מדינת פלסטין, אז עדיין אריאל נמצאת באזור השומרון, הנמצא בגדה המערבית של הירדן. האם הפיליסטינים מלובני ואלבז אינם מבדילים בין אזור גיאוגרפי לישות מדינית?
תל אביב, בגוש דן, ואריאל בשומרון, נמצאים בגדה המערבית. דגניה עין גב קצרין נמצאים בגדה המזרחית.
פעם, שנים רבות לפני "גוש אמונים", שרו ב"שומר הצעיר" את השיר:
הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ לַשּׁוֹמְרוֹן
וּבְלִבּוֹתֵינוּ גִּיל וָרֹן
מִי מִכֶּם יְנַחֵשׁ
מַה עוֹד בְּלִבֵּנוּ יֵשׁ
הָלוֹךְ נֵלֵךְ אֶל הַשּׁוֹמְרוֹן.
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=4295
שילכו מלובני ואלבז כרצונם מהמדינה שהקימו בדמיונם, זה לא ישנה את העובדות הגיאוגרפיות אריאל נמצאת בשומרון. (לא עין שמר).
 
התפתחות דרמטית בסוריה:
אל-ג'ולאני חתם על הסכם עם הכורדים ועם הדרוזים במדינה
נשיא סוריה נפגש עם מפקד ה-SDF, הכוח הצבאי של הכורדים בסוריה, והגיע איתו להסכמות. ההסכם קובע הפסקת אש בכל רחבי סוריה ואת שילוב הכוחות הכורדים בכל מוסדות המדינה – גם הצבאיים
התפתחות משמעותית בסוריה: הנשיא אחמד א-שרע חתם על הסכם עם מפקד הכוחות הדמוקרטים (SDF הכורדים) מזלום עבדי – שקובע הפסקת אש בכל רחבי סוריה ואת שילוב הכוחות הכורדים בכל המוסדות האזרחיים והצבאיים.
כוחות ה-SDF הם בעלי הברית המרכזיים של צבא ארה"ב בסוריה ושותפים מרכזיים למלחמה בדאעש, כולל אבטחת מתקני המעצר של אסירי דאעש בסוריה.
המהלך מגיע לאחר שעבדי נפגש בימים האחרונים עם מפקד סנטקום מייקל קורילה. לשכת נשיאות סוריה הודיעה על סיכום עם כוחות ה-SDF, כך שישתלבו במוסדות המדינה ויהפכו לחלק מכוחות הביטחון הסוריים.
בסוריה מדווחים שמשלחת של משרד ההגנה הסורי תצא מחר לעיר חסכה שבצפון-מזרח סוריה ובשליטת הכורדים כדי לתאם את העברת השליטה על המפקדות ושדות הנפט.
סעיפי ההסכם של נשיא סוריה ומנהיג הכוחות הכורדיים:
‏1. הבטחת הזכויות לייצוג ולהשתתפות בתהליך הפוליטי ובכל מוסדות המדינה, בהתבסס על כישורים, ללא קשר לרקע הדתי והאתני שלהם.
‏2. הקהילה הכורדית היא קהילה ילידית במדינה הסורית, והמדינה הסורית מבטיחה את זכותה לאזרחות ואת כל זכויותיה החוקתיות.
‏3. הפסקת אש בכל שטחי סוריה.
‏4. שילוב כל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון-מזרח סוריה במסגרת ניהול המדינה הסורית, לרבות מעברי הגבול, נמל התעופה, ושדות הנפט והגז.
‏5. הבטחת חזרתם של כל הסורים העקורים לעריהם וכפריהם, תוך הבטחת הגנתם בידי המדינה הסורית.
6. תמיכה של המדינה הסורית במאבקה בשרידי משטר אסד ובכל האיומים המסכנים את ביטחונה ואחדותה.
‏7. דחיית קריאות לחלוקה, דברי שטנה וניסיונות לזרוע מחלוקת בין כל מרכיבי החברה הסורית.
8. הוועדות המבצעות פועלות ושואפות ליישם את ההסכם לא יאוחר מסוף השנה הנוכחית.
https://www.mako.co.il/news-world/2025_q1/Article-6e9015ede418591026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
נראה שהכורדים עשו את הסכם עם אחמד א-שרע מפחד נטישתם ע"י ארה"ב.
אחרי הכורדים: סוריה חתמה על הסכם עם הדרוזים בדרום?
כלי תקשורת המזוהה עם השלטון החדש בדמשק, א-שרע הגיע לסיכום עם נציגי הדרוזים בא-סווידאא' – יממה אחרי ההסכם הרשמי עם הכוחות הכורדים בצפון המדינה. גורם המקורב להנהגה הדרוזית בעיר מכחיש את הדיווח. בשבוע שעבר ישראל הודיעה כי היא נערכת לקלוט פועלים דרוזים מסוריה עוד השבוע.
ערוץ אל-ג'זירה הקטרי, המזוהה עם השלטון החדש בדמשק, דיווח ממקורותיו שממשלת סוריה החדשה של אחמד א-שרע הגיעה להסכם עם הדרוזים, תושבי מחוז א-סווידאא' שבהר הדרוזים. על פי ההסכם, המחוז שברובו מאוכלס בדרוזים, ונמצא סמוך לגבול עם ישראל, ישתלב באופן מלא במוסדות המדינה.
על פי הדיווח, מנגנוני הביטחון בא-סווידאא' ישולבו במשרד הפנים הסורי, בעוד שפעילי המשטרה המקומית יהיו מקרב תושבי הר הדרוזים. עוד צוין כי ההסכם קובע שהממשלה תמנה את מושל המחוז ואת מפקד המשטרה, ואין זה מותנה שהם יהיו מהמחוז עצמו, כלומר מהר הדרוזים. לדיווח עדיין אין אישור רשמי.
ערוץ אל-ערביה הסעודי דיווח ממקורותיו כי ההסכם בין השלטון לבין ההנהגה הדרוזית "כמעט מוכן" וכי הוא יאפשר כניסה של מנגנוני הביטחון הסוריים לא-סווידאא' והפעלה מחדש של מוסדות המדינה במחוז מצד תושביו.
עוד דווח כי ההסכם יאפשר לכוחות הביטחון להיכנס לכל אזורי א-סווידאא' ולקבל את העמדות והמרכזים של מנגנוני הביטחון בתיאום עם שני הפלגים החמושים של שניים מהאישים החזקים במחוז.
גורם המקורב להנהגה הרוחנית בסווידאא הכריש את הפרסומים על הסכם חדש שנרקם בין הדרוזים במחוז להנהגה החדשה של אחמד א-שרע. הגורם אמר שהדרוזים אמנם פתוחים לשיח בנושא אך שהשיח על הסכם חדש חסר כל בסיס.
השיח מוואפק טריף, המנהיג הרוחני של הדרוזים בישראל, התייחס בריאיון למעורבות הישראלית בעניין הדרוזים בסוריה. "ההצהרות שישראל תגן על הדרוזים בהחלט משפיעות וזה עוזר לאחים שלנו שם. אצל העלווים כבר 15 אלף נטבחו. אני בטוח שראש הממשלה יעמוד מאחורי מה שאמר שאם חלילה ינסו לפגוע בדרוזים בסוריה ישראל תתערב."
אולם בסוריה יש מי שרואים בהצהרות הישראליות כהתערבות מיותרת. גורם בכיר בעדה הדרוזית בסוריה מתח בשבוע שעבר ביקורת על המהלכים הפומביים של ישראל ביחסים בין העדה לשלטון החדש בדמשק, על רקע הדיווחים על מתיחות ביניהם. בריאיון לראש תחום העולם הערבי בכאן חדשות רועי קייס, אמר הבכיר הדרוזי: "האיום הישראלי פשוט לא היה במקום. כאשר תהיה סכנה אמיתית לדרוזים בסוריה, אז הם יידעו לומר זאת."
(רועי קייס)
https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/869370/
ההסכמים הללו אם ייכונו, מעמידים בסימן שאלה את תקוות ישראל ליצור בסוריה אזורי מיעוטים שאינם עוינים לישראל. בינתיים יש להתייחס אליהם בזהירות.
 
לאחר הטבח בסוריה, מנהיגי העלאווים במכתב בהול לרה''מ:
''הצילו אותנו''
מנהיגי העלווים בסוריה פנו לראש הממשלה נתניהו: "תציל אותנו מהשלטון האכזרי, נקבל אתכם בשירים ופרחים." המכתב, שהגיע לידי i24NEWS, נשלח לבכירים בישראל, בהם גם שר החוץ, בין היתר באמצעות אנשי קשר באזור ומתווכים בין האוכלוסייה המקומית בסוריה לישראל ונכתב בשם הנהגת ובכירי השייח'ים של העדה העלווית בסוריה.
https://rotter.net/forum/scoops1/890721.shtml
אין לישראל שום חובה מוסרית לעזור לעלאויים ששלטו בסוריה והיוו חלק מציר הרשע, אבל יש לה אינטרס פוליטי במניעת השמדתם, ויצירת מובלעת עלאווית בתוך סוריה הסונית-תורכית-ג'יהאדיסטית, ולכן על ישראל לעזור להם ככל יכולתה. מה שניתן. לא ע"י משלוח חיילים.
 
אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו
דני אלגרט אח שכול לאיציק אלגרט שנחטף לעזה, אומר ברשת ב': "אני רוצה שהבת שלה (של עידית סילמן) תיאנס בעזה, אני רוצה שהיא תיאנס. ואז נראה מה היא תגיד..." 
https://rotter.net/forum/scoops1/890840.shtml
ייאמר ברורות. סטטוס של אח שכול עדיין אינו מאפשר לומר הכול. יש ואדם נתפס דווקא בשעת צערו.
 
פלסטינים יוק
ראיתי לאחרונה את הסידרה לוקרבי העוקבת אחר התנהלות ההליכים מרגע התפוצצות מטוס פאן אם בשמי לוקרבי, מנקודת מבטו של הרופא ד"ר ג'ים סוויר, אביה של פלורה, אחת מנוסעות המטוס שנספתה, ששימש לאורך השנים אחד מהדוברים הראשיים של קבוצת ההורים השכולים, וחקר את הפרשה את תפקידו של סוויר מגלם באופן מרשים השחקן קולין פירת' (זוכה האוסקר על תפקידו בסרט "נאום המלך").
אסון לוקרבי או טיסה 103 של פאן אם התרחש ב-21 בדצמבר 1988. טיסת הנוסעים הטרנס-אטלנטית היומית השלישית שהפעילה חברת התעופה פאן אם מנמל התעופה הית'רו בלונדון לנמל התעופה קנדי בניו יורק התרסקה לאחר כשעה באוויר. המטוס, "Clipper Maid of the Seas", מסוג בואינג 747-100, שהפעיל את הטיסה, התפוצץ בהיותו בגובה 31 אלף רגל והתרסק. שברי המטוס נחתו בלוקרבי, כפר במחוז דמפרייס וגאלווי בדרום סקוטלנד. כל 259 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו, ו-11 תושבי לוקרבי נהרגו על הקרקע. בסך הכל מתו 270 אנשים מ-21 מדינות.
לאחר תום החקירה קבעו החוקרים ש-450 גרם של חומר נפץ התפוצצו בתא המטען הקדמי באמצעות קוצב זמן, ופיצוץ זה הוביל להתפרקות המטוס בעודו באוויר ולנפילתו. רוחות של 190 קמ"ש פיזרו את הנספים ואת שברי המטוס על שטח של 2,189 קמ"ר.
שני לובים הועמדו לדין בסקוטלנד ב-2001. אחד מהם נמצא חף מפשע, והשני, עבדלבאסט אל-מגרחי, נמצא אשם ברצח ונידון למאסר עולם.
ב-13 באוגוסט 2003 הגיעה הפרשה לסיומה לאחר שלוב נטלה אחריות באופן רשמי על פעולתם של שני הסוכנים שהטמינו את הפצצה במטוס. בעקבות ההודאה התחייבה לוב להעביר 2.7 מיליארד דולר פיצויים עבור בני המשפחות של הקורבנות – כ-10 מיליון דולר למשפחה, והסנקציות הוסרו כליל.
באוגוסט 2009 זכה אל מגרחי, הלובי שהורשע באחריות לפיגוע, לחנינה מידי שר המשפטים הסקוטי, לאחר שריצה שמונה שנות מאסר בלבד. סיבת החנינה הרשמית היתה מצבו הבריאותי הקשה של מגרחי, שלקה בסרטן הערמונית ולדעת הרופאים לא היה צפוי לחיות יותר מחודשים אחדים. ספקולציות שונות קשרו את המחווה ליחסים הכלכליים בין לוב עתירת הנפט והגז לבין בריטניה. מגרחי מת במאי 2012, כשלוש שנים לאחר שחרורו.
בלי קשר לחקירת האירוע במציאות. בסדרה מנסה ד"ר סוויר החוקר להוכיח את חפותו של הלובי. בסדרה מוזכר כי במציאות החבלה נעשתה ע"י מיליטנטים של  PFLPשקיבלו מאיראן 11 מיליון דולר, וזה אף אושר ע"י הודעה ממלך ירדן. ההאשמת הלובים נבעה לפי הסדרה מאינטרסים של CIA .
המונח "מיליטנטים של  "PFLPחוזר וחוזר בראשי תיבות בלבד. מה זה PFLP?
כמובן PFLP זה ראשי התיבות של ארגון הטרור הפלסטיני The Popular Front for the Liberation of Palestine – "החזית העממית לשחרור פלסטין" שנוסד על ידי ג'ורג' חבש וודיע חדאד, ב-11 בדצמבר 1967. הארגון ביצע פיגועים רבים שבהם נרצחו ונפצעו מאות ישראלים ואחרים. בין היתר הוא ביצע את רצח רחבעם זאבי ולקח חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יאהד האסלאמי. מדינת ישראל וכן ארצות הברית, אוסטרליה, יפן והאיחוד האירופי מחשיבים את החזית כארגון טרור, אבל כמובן שבתוכנית טלוויזיה אנגלית אין ארגון טרור פלסטיני, יש רק PFLP וכמובן שאין גם טרוריסטים פלסטינים, אלא רק "מיליטנטים" פלסטינים.
 
הסכם עם חמאס
תיעוד: עשרות כלי רכב נעים חופשי על ציר א-רשיד (דרך החוף) מדרום הרצועה לצפונה – ללא בידוק או אכיפת צה''ל, ובניגוד גמור להסכם. 
מה עובר שם? אמל"ח? חטופים?
https://rotter.net/forum/scoops1/890652.shtml
זה הערך של הסכם עם החמאס עם כל הערבויות של מצרים וקטאר.
 
איפה השב"כ הישראלי ואיפה השב"כ החמאסי?
דיווח: עובדים מרצועת עזה שעבדו בישראל גויסו על ידי חמאס לאיסוף מודיעין לקראת מתקפת השבעה באוקטובר. השב"כ: "אין חשד לאיסוף מודיעין מצידם [של הפועלים מעזה] ולהעברתו לחמאס," "נשלל חשד לתופעה רחבה"
ב-9 במרץ 2025, דיווח העיתונאי יהושוע מאירי-ליכטר כדלהלן:
"בכיר באגף המודיעין חושף – חמאס החדיר במהלך קיץ 2022 עשרות מרגלים מטעמו לשטח ישראל כדי לאסוף מודיעין ביישובים, בבסיסי צה"ל ובהם בסיס נחל עוז וכן לעקוב אחר שיגרת הצבא באזור. לדבריו, מחקירת השבויים שנתפסו עולה שאנשי חמאס הוחדרו לישראל במסגרת מדיניות שהתירה בזמנו כניסתם של כ-15 אלף פועלים עזתים לעבודה בישראל."
ב-6 במרץ 2024, דיווח ירון אברהם בערוץ 12 כדלהלן:
"השב"כ תיחקר בחמישה החודשים האחרונים כ-3000 פועלים עזתים שעבדו בישראל לפני 7 באוקטובר, וקבע: "אין חשד לאיסוף מודיעין מצידם ולהעברתו לחמאס... השב"כ תישאל בחודשים האחרונים את הפועלים שעבדו בארץ במטרה לוודא אם יש אמת בטענות שהושמעו, וקבע על פי התחקורים שהחשד לגבי שיתוף פעולה נשלל. יחד עם זאת, כ-16,000 פועלים נכנסו לארץ במסגרת המכסה שאישרה הממשלה לפני 7 באוקטובר, ולכן האפשרות של שיתוף פעולה לא נשלל לחלוטין, אלא את החשד לתופעה רחבה."
בתחקיר השב"כ על המחדל בשבעה באוקטובר 2023 צויין, כי בשנים האחרונות היה קושי לגייס סוכנים, במשתמע גם מקרב עשרות אלפי הפועלים הפלסטינים מרצועת עזה שעבדו בישראל. בעניין זה צוין כדלהלן:
"התקשה שב"כ למצות את יכולות היומינט [סוכני מודיעין] וזאת בשל מגבלות הפעילות ברצועת עזה, אשר הציבו משוכה גבוהה מאוד לגיוס ולהפעלה של מקורות חיים, במשך שנים ובמיוחד בשנים האחרונות."
https://rotter.net/forum/scoops1/890651.shtml
על רקע זה נראים התירוצים של רונן אברהם ברזובסקי-בר פשוט עצובים.
 
טראמפ מינה לתפקיד השגריר בכווית ראש עיר אנטי-ישראלי,
שהכחיש אירועים מ-7/10
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע על מינויו של ראש העיר המטרמק במישיגן, עאמר ג'אליב, לתפקיד השגריר בכווית. ג'אליב ידוע בהתבטאויותיו החריפות נגד ישראל, והוביל מאז טבח 7 באוקטובר שורה של מהלכים אנטי-ישראליים בעירו, הכוללים הצבעה בעד חרם כלכלי נגד חברות שעובדות עם ה"אפרטהייד הישראלי", וקידם שינוי שם רחוב בעיר ל"רחוב פלסטין". בנוסף הוא טען כי הדיווחים על עריפת ראשים ואונס שביצעו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר הם "שקרים שהפיץ הממשל כדי להצדיק את תמיכתו בפשעי ישראל."
https://rotter.net/forum/scoops1/890785.shtml
טראמפ צריך כנראה לתת משהו גם לאבי החתן של בתו.
 
אבינדב בגון-בגין מצייץ
"אהוד: מהיכן הציטוט של אבינדב בגין?" ("חדשות בן עזר", 2036).
אבינדב בגון-בגין צייץ ברשת x לשעבר טויטר:
https://x.com/AvinadavBegin/status/1896449755854876877?t=XnY-OVYkILbSeOZvcOPZiQ&s=03
כדאי לקרוא את כל הקישורים והתגובות לדבריו.
"אמר רבי אלעזר א"ר חנינא כל האומר דבר בשם אומרו (ומביא את המקור והקישור באינטרנט) מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי." (מגילה ט"ו ע"א)
 
גזענות מפלה
האגודה לזכויות האזרח בישראל דורשת מהמדינה לספק פתרונות דיור הולמים לכל העזתים שבתיהם ניזוקו בלחימה  –
https://rotter.net/forum/scoops1/890494.shtml
בושה וחרפה. האגודה לזכויות האזרח בישראל היא אגודה גזענית ומפלה. ארגון אפרטהייד. באיזו חוצפה היא דורשת שישראל תספק פתרונות דיור רק לעזתים? ולמה לא ללבנונים, לסורים, לאיראנים, לתימנים? האם הם לדידה של האגודה אינם בני אדם?
 
הבטחה ליבתית?
בנט באוניברסיטת קולומביה: "כל ממשלה עתידית שאוביל – לא תכלול מפלגה ערבית"
https://x.com/ynetalerts/status/1897540953625317381
את זה הוא גם הבטיח בעבר אך לא קיים באמתלה שזו לא היתה הבטחה "ליבתית". האם ההבטחה העכשווית היא "ליבתית"?
 
ירידה מהארץ
לאן כולם בורחים? בייחוד הצעירים. בשנה החולפת, המדינה חוותה את שיא שיעור ההגירה השלילית שלה, עם 72 אלף תושבים שעזבו, רבים מהם צעירים שמחפשים עתיד טוב יותר מעבר לים.
הירגעו. לא מדובר בארץ, אלא בארץ החלומות ניו זילנד.
בזמן שקמפיין התיירות החדש של ניו זילנד קורא לכולם להגיע ולהתאהב במדינה, המקומיים מרגישים שהקריאה הזו לא מתאימה למציאות העכשווית.
ניו זילנד ידועה בנופיה עוצרי הנשימה ובמגזר התיירות שלה, ולאחרונה השיקה קמפיין פרסומי חדש עם הכותרת "כולם חייבים ללכת!" (!Everyone must go) שמטרתו לפתות תיירים, בעיקר מאוסטרליה, לבקר במדינה. עם זאת, מה שהיה אמור להיות סלוגן קליט הפך במהרה לנושא שנוי במחלוקת, ועורר לעג הן בתוך ניו זילנד והן על פני פלטפורמות בין-לאומיות.
על פי נתונים של חברת הסטטיסטיקה הלאומית Stats NZ, שיא של 72 אלף ניו זילנדים עזבו את המדינה בשנת 2024, כאשר 38 אחוזים מהעוזבים הם צעירים בגילאי 18 עד 30. נהירה זו אל מחוץ למדינה נובעת בעיקר משילוב של גורמים ובהם עליית עלויות מחיה, הזדמנויות עבודה מוגבלות ותחושה כללית של התפכחות כלכלית של המדינה.
https://www.mako.co.il/travel-world/Article-ba51a0dbe566591027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
מסתבר שבארץ הנתפסת כגן עדן יש הגירה יותר מארץ הנתפסת כגיהינום.
תגידו צרת רבים נחמת טיפשים, אבל זה דווקא מעלה את הרצון לערוך טיול בניו-זינלנד על נופיה היפים.
 
ברזובסקי-בר כאדגר הובר
ג'ון אדגר הובר שימש כראש הלשכה הפדרלית לחקירות (FBI) משנת 1924 ועד מותו בשנת 1972. כהונתו הארוכה הוסברה בכך שהוא שמר סודות על כל הפוליטיקאים האמריקאים שחששו ממנו והאריכו עוד ועוד את כהונתו.
והנה סימה ברוש-קדמון מאיימת על נתניהו שייזהר מפיטורי ברזובסקי-בר: "כדאי שנתניהו יחשוב טוב לפני ששובר את הכלים ויקים עליו את ראש השב"כ לדורותיהם מדובר באנשים שיודעים דבר או שניים עליו ועל משענת חייו ועל הבן היקיר לו. המידע האישי הרגיש הזה טמון בכספת וירטואלית מה שמגדיל את הסיכוי למאזן אימה גרעיני."
https://rotter.net/forum/scoops1/890597.shtml
  אבוי לנו אם זה נכון והשב"כ יהפוך למוסד עצמאי הממנה את עצמו. זה באמת סוף הדמוקרטיה.
 
החיה על המת – הנכדה על סבא
מי בצד הנכון של ההיסטוריה?
צבי אלפלנג-אֶל-פֶּלֶג (1926 נולד בברנוב פולניה – נפטר 2015 ישראל). עלה לארץ ישראל בשנת 1934 עם משפחתו, אשר השתקעה בשכונת מכבי-צריפים ביפו. כילד היה חבר בתנועת הנוער "החוגים המרקסיסטיים", וב-1940 התנדב לארגון "ההגנה". במלחמת העצמאות, שירת בחטיבת אלכסנדרוני. ובעקבות הוראת בן-גוריון כי על קצינים לעברת את שם משפחתם, שינה את שם משפחתו מ"אלפלנג" ל"אל-פלג".
מושל צבאי: לאחר סיום שירותו הצבאי ובמקביל ללימודיו האקדמיים המשיך לשרת בצבא קבע. הוא היה ב-1952 המושל הצבאי באזור המשולש בדרגת סרן. לאחר מלחמת סיני היה המושל הצבאי בעזה בדרגת רב-סרן, ולאחר מלחמת ששת הימים היה המושל הצבאי באזור שכם בדרגת רב-סרן ולאחר מכן בנפת ח'אן יונס בדרגת סגן-אלוף. לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים ועד להסכם הפרדת הכוחות היה מושל באזור פאיד שממערב לתעלת סואץ במצרים. בעת מלחמת לבנון הראשונה היה מושל צבאי בדרום לבנון. הגיע לדרגת אלוף-משנה.
בזמן שירותו הצבאי למד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב והתמחה בנושא התנועה הלאומית הפלסטינית והסוציולוגיה של החברה הערבית.
בשנת 1995 מונה לשגריר ישראל בטורקיה, תפקיד שמילא עד לשנת 1997. לאחר סיום תפקידו מונה על ידי נשיא טורקיה סוליימאן דמירל לקונסול כבוד של טורקיה בתל אביב.
אל-פלג היה חבר במועצה לשלום ולביטחון, ובמסגרתה חתם על עצומה הקובעת שתוכנית ההתנתקות חשובה לביטחון הלאומי.
בשנת 2008 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
כיהן כמרצה וכחוקר במרכז דיין שליד אוניברסיטת תל אביב, ופירסם מאמרים בנושאי ההיסטוריה של הלאומיות הפלסטינית.
צבי אל-פלג נפטר בשנת 2015, בגיל 89, והובא לקבורה בקיבוץ עין החורש. (הקיבוץ של אשתו השנייה מיכל לרנר-סנונית).
דעותיו: ביקר בחריפות את המדיניות הישראלית ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. הוא סבר שהיה עדיף להגיע להסכם עם ממלכת ירדן על ניהול השטחים. עם זאת, הוא טען שאם השלטון הישראלי העדיף לטפח שלטון מקומי ככוח נגד לממלכת ירדן ואש"ף, היה עליו לנצל את בוגרי הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהבינו את האוכלוסייה המקומית, ולא להצניח מפקדים צבאיים שלא הבינו את האוכלוסייה המקומית. הוא טען שהשלטון הצבאי היה צריך לנצל את כוחו כדי לטפח מנהיגות מקומית הנאמנה לישראל ולא לאפשר הקמת עיתונים המזוהים עם אש"ף ולקיים בחירות בהם נציגי אש"ף זכו.
בשנת 1975 הזהיר מהפקעת קרקעות לצורך ייהוד הגליל, שעלול להביא תסיסה בקרב ערביי ישראל.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/צבי_אל-פלג
והנה נכדתו דנאל-אלפנג-אל-פלג יצרה סרט "המושל" בו היא מבקרת את סבהּ: "היו בו הרבה סתירות. אולי הוא חשב שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה."
בסרט "המושל" מבקשת דנאל אלפנג-אל-פלג לפצח את דמות סבהּ, שכיהן כמושל בתקופה שבה הושת על אזרחי ישראל הערבים ממשל צבאי.
"בגיל 24 אתה לא אמור להיות מושל," אומרת אלפנג-אל-פלג. "יש לי אח בגיל הזה, שאני מתה עליו, אבל לא הייתי נותנת לו. גם לא לעצמי בגיל 35. הסיבה היחידה שהוא נהיה מושל צבאי היתה שהוא דיבר ערבית וכבר היה קצין קבע בדרגת סגן. מאדם בלי מעמד בחברה, שבא מבית עני, ילד רעב ומסכן ששנא את אבא שלו וחשב שהוא אפס – פתאום הוא נהיה משהו בעולם.
"למשל שסבא שלי איים על תושבים שאם הם לא יצביעו בבחירות למפא"י, הם לא יקבלו אישורי עבודה ולא יחלקו להם מים בכפר.
"קשה לי לדמיין את סבא שלי לא מאשר למישהו לצאת לטיפול רפואי, זה לא מסתדר עם הבן אדם הנדיב שחוויתי. מה שדחף אותי לעשות את הסרט היה הגילוי שהשליטה נכנסה גם לחיים האישיים שלו. מה שמשך אותה לעשות עליו סרט דוקו היה דווקא הרצון לפצח צד דומיננטי, פחות סימפתי ומאוד לא 'סבאי' באופיו ששלט בעברו."
התגלית שהכי הפתיעה את אלפנג-אל־-לג ביחס לסבהּ היתה העובדה שהיה מעורב בהשתלטות על קרקעות של ערבים והפיק ממנה רווח כלכלי. האבסורד היה טמון בשיטה, שבה הבעלים היהודי החדש היה לעתים מוסיף חטא על פשע ומחכיר את הקרקעות לבעליהן המקוריים, תוך שהוא גובה מהם הכנסות על השימוש החקלאי בהן.
(דנאל אל-פלג: "היו בו הרבה סתירות. אולי הוא חשב שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה," "אל-ארצ'", 6.3.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2025-03-06/ty-article-magazine/.premium/00000195-6685-d7b0-af95-e6bf07c40000
חוויה אישית. כשהייתי ילד נסעתי עם אימא שלי באוטובוס לחיפה. בצומת נהלל עלה לאוטובוס נער ערבי, התיישב לידינו, ושאל את אימא שלי "מותר לי לנסוע לחיפה?" אימא שלי ענתה לו "כן." לא הבנתי למה בכלל הוא שאל, למה אסור לנסוע לחיפה? מאוחר יותר היא הסבירה לי שהיא לא יודעת, אבל אולי זה בגלל הממשל הצבאי על הערבים.
רק לימים קראתי שכחלק מהממשל הצבאי נאסר על ערביי ישראל לצאת מכפריהם ללא אישורי תנועה (עד 1963 – ביום ובלילה, ולאחר מכן בלילה בלבד).
https://he.wikipedia.org/wiki/הממשל_הצבאי_על_ערביי_ישראל
אני זוכר שאצלנו בפעולות תמיד הודגש שמפלגת אחדות העבודה ביחד עם מפ"ם וחרות של בגין היו נגד הממשל הצבאי.
ברור שהממשל הצבאי היה משטר שלילי, ובייחוד שנלוו לו מקרי שחיתות אישית כמו שחושפת אלפנג-אל-פלג על שחיתות סבה, אבל יש תמיד להסתכל עליו בראי הזמן.
ישראל יצאה בקושי רב ממלחמת השחרור. אחוז מאוכלוסייתה נהרג בקרבות. הגבולות היו פתוחים ופדאיון המשיכו לחדור לגבולותיה ולרצוח יהודים. מדינות ערב הכריזו על סיבוב נוסף. הממשל הצבאי הוטל על הערבים שזה עתה נלחמו בישראל על מנת להשמידה. כזכור ממשל צבאי הוטל גם על הגרמנים והיפנים המובסים במלחמת העולם השנייה שהסתיימה זה לא כבר.
לשם השוואה היסטורית בואו נשווה את הממשל הצבאי הישראלי לממשל הצבאי המצרי על הערבים בעזה. מצרים כבשה את עזה, רצועת עזה נשלטה בידי מצרים במשך תשע עשרה שנה (1967-1948) בניגוד לגדה המערבית, שסופחה לירדן בשנת 1950 ושתושביה קיבלו אזרחות ירדנית, העזתים לא קיבלו אזרחות מצרית.
בהתאם למדיניות המשטר המצרי בראשותו של ג'מאל עבד א-נאצר, השלטון המצרי בעזה תמך ככל הניתן ברעיון השיבה של הפליטים הפלסטינים לאדמתם ולבתיהם שמהם גורשו: חינוך לאומני, הכוונה ותעמולה תקשורתית, הדרכה ואימונים צבאיים, הקמת יחידות הפדאיון בהנהגת קצין מודיעין מצרי בשם מוסטפא חאפז (ישראל התנקשה בחייו מאוחר יותר). יחידות הפדאיון ביצעו פשיטות בתוך ישראל,
בזמן השלטון המצרי הפעיל השלטון יד קשה נגד "האחים המוסלמים" ונגד הקומוניסטים. יחס סלחני ניתן רק להתארגנויות אשר יישרו קו עם השלטון במצרים.
לסיכום: הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה אז כורח קיומי, ולכן היה אז בצד הנכון של ההיסטוריה.
אני סקרן לדעת אם דנאל אלפנג-אל-פלג, המתנאה במוסריותהּ, והמוקיעה את המוסריות של סבהּ מרווח אישי של קרקעות שגזל מהערבים, גם נהנית מאותו רכוש או פועלת להחזרתו לערבים?
 
מצרים בלי בג"צ וצלם שומרת ישראל
ואם הזכרנו את הממשל הצבאי של מצרים על עזה, כולי אוזן לשמוע את הסברו של משה גרנות ("חדשות בן עזר", 2036) מדוע הוא חושב (בעקבות יאיר למפל-לפיד) שמצרים בלי בג"ץ ובצלם תפרק את החמאס מנשקו, ותגן על ישראל מפניו.
הייתי ממליץ לגרנות ולכל המטילים את חיסול החמאס על מצרים להיזכר באמרה האלמותית והנכונה של בנימין מיליקובסקי-נתניהו לרב כדורי (שהושמצה בלי סוף בגלל שצוטטה רק בהתחלתה): "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי הערבים. הערבים ידאגו לנו. ניתן להם חלק מהארץ והם ידאגו לנו. איפה נשמע כדבר הזה?"
(דקה 1:17)
https://www.youtube.com/watch?v=N_5rVMDUI18
מעניין למה הוא חושב שזה מה שמצרים תעשה?
נעמן כהן
 

 
* פלסטינים בעזה בחורף: "כל בוקר אנחנו קמים קפואים!"
ג'וחא: "אחרי שאנסתם בחורות יהודיות, צילמתם את האונס וצהלתם ואחר-כך שחטתם אותן, אתם רוצים שארחם עליכם, ארורים! שתקפאו!"
 
* המרגלת ענת קם, שלאחר שהשתחררה מהכלא קיבלת כנראה כאתנן טור דעה בעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ", כותבת על מעצרו וכניראה גירושו-בעתיד של מחמוד חליל, פעיל הפגנות השינאה נגד ישראל ויהודים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק – מאמר שכבר כותרתו מרמזת על כך שהיא קצת מטומטמת כי היא חושבת כי מי שהוא פרו-חמאסי הוא לא פרו-פלסטיני: "מחמוד חליל הוא לא פרו-פלסטיני, הוא פרו-חמאסי." ["הארץ באינטרנט", 12.3].
 
* אהוד יקר שלום. נחרדתי לקרוא את יוסי אחימאיר והציטוט מאת  נכדו של... אבינדב בגין – על גדעון סער. עגום להיווכח  כיצד לשעברים ראשי מפלגה מפוארת בתולדות ישראל – היא "חירות"  – לקו כולם במחלה אוטואימונית  וסופנית. לימור לבנת, דן מרידור , בני בגין,  מיקי איתן ז"ל, מאיר שטרית. אנשים שהתנאו בפטריוטיות, בממלכתיות, מתגלים כצבועים שקרנים אינטרסנטים ואופורטוניסטים שאינם מהססים לבגוד בעם שהאמין בהם שהלך אחריהם בנאמנות מבחירות לבחירות. בזכות העם  הנאמן הזה הם נשארו בשלטון במשך שנים ארוכות, ומשעה שהעם הנאמן בחר ביורש שאיננו לשביעות רצונם ולטעמם "האנין" והמזוייף  הם שורפים את המועדון. ואם לא הבנתם מהו המועדון?  אני מתכוונת למועדון  מדינת ישראל. המילים: "בושה חרפה כלימה" מחווירות לעומת הלם הזעזוע.
הם אלה שהיו צריכים לעצור את סחף ההפגנות, את סחרור ההסתה, לאזן את השפיות. בשם הצלת המדינה להיקרא לדגל. אך ביכרו לפשוט את הממלכתיות המעונבת ולגלות טפח מטבעם האינהרנטי –  בריונות.
חוה ליבוביץ  
 
* אהוד: מדי יממה נהרגים כאן אנשים רבים בתאונות דרכים ואף אחד לא מאשים בכך את ראש הממשלה בנימין נתניהו! איך זה ייתכן? הרי מדי יום מתברר במשפטו שהוא כאסקופה נדרסת ואפשר להתעלל בו ולהעליל עליו הכול! שמותר להכות אותו ולטפול עליו כל דבר עוולה במטרה להרוס אותו ואת משפחתו, ממש כאימרה הערבית "מַסְכִּין אַלְלָה יַחְרַבּ בֵּיתוֹ!" וסביר שגם האופוזיציה, התקשורת והפרקליטות תתמוכנה בכך! שהרי הוא עצמו מודה: "העבירו אותי גיהינום!" (שם). וכותב רציני אצלנו, אורי הייטנר, מכנה אותו "סמרטוט"!
 
* בן בן-ארי: אהוד יקר, כ"כ צודק בדבריך כאן, מצידי, שיסתתרו הקפלניסטים + האופוזיציה במינהרות עזה...
אגב, בעניין אייל זמיר: הוא טעה מאוד בקשר לפיטור דניאל הגרי!
 
ציטוט: אהוד: אין מה לקנא ברמטכ"ל אייל זמיר.
אם תחודש הלחימה ברצועת עזה –
היא תירשם לחובתו ולחובת נתניהו "הרוצח" –
אינכם מאמינים? מפגיני קפלן יחד עם האופוזיציה,
התקשורת ותעמולת הרשע של חמאס ידאגו לכך!
ומה פירוש כרזת המחאה בהפגנה בקריה:
"גם את אושוויץ היית משחרר בפעימות!"