* מר שבעה באוקטובר – אילו נתניהו היה מנהיג... עזבו מנהיג. אילו נתניהו היה בן אדם, כבר לפני שנה ורבע הוא היה מגיע לניר עוז, לכפר עזה, לבארי, לנחל עוז, לחולית, לאתר הנובה, למשטרת שדרות; כורע ברך, מכה באגרופו על חזהו "על חטא" ומבקש מעם ישראל, מתושבי הנגב המערבי, מהנרצחים, מהחטופים, מהפצועים, מהעקורים סליחה ומחילה, על המחדל הנורא, שהוא אחראי לו, שהביא לאסון הנורא הזה. לאחר מכן הוא היה הולך לבית הנשיא ומודיע על התפטרותו. והוא היה מסתגר בביתו עד יומו האחרון עלי אדמות, ולא מציג עוד את פרצופו ברבים.
אך נתניהו, אדם ציני, אנטי מנהיג, עושה את ההיפך הגמור. הוא בורח מאחריות, מגלגל אותה כלפי מטה, מסמן שעירים לעזאזל, מפעיל תעשיית שקרים והסתה להמצאת עלילות דם נוראיות על צה"ל והשב"כ, מסכל את חקירת מחדלו ורותם את מנוסתו מוגת הלב מהאחריות ומהחקירה, להמשך ההסתה נגד מערכת המשפט והדה-לגיטימציה לשופטי ישראל.
אין ולא היה שני לנתניהו בתאוות השלטון החולנית שלו, ובמקביל הוא מתנער לחלוטין ממה שכרוך בשלטון – אחריות. הוא רוצה 100% שלטון (כולל שליטה על הרשות השופטת) עם 0% אחריות. תפיסת המנהיגות שלו, היא שהוא לא אחראי לשום כישלון, לכל כישלון יש לו שעירים לעזאזל, אבל אין אף שותף לאחריותו הבלעדית והמוחלטת על כל הצלחה.
הציניות והזחיחות שלו אפילו לא נסדקו ב-7 באוקטובר, אבל הוא ייזכר לדיראון עולם, עוד לדורות רבים, כמר 7 באוקטובר.

[אהוד: כנ"ל הסכלות המדהימה שלך בדיבוריך עליו, שהרי כידוע, כמו נתניהו – גם צ'רצ'יל, ולא היטלר – נזכר לדיראון עולם, עוד לדורות רבים].

* התמונה הרחבה – תחקיר צה"לי ללא חקירת הדרג המדיני הקובע את המדיניות, מקבל את ההחלטות ונושא באחריות, רלוונטי להבנת המחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל, שהביא ל-7 באוקטובר, כפי שתחקיר אוגדתי בלי לחקור את אחריות המטה הכללי ומעשיו, רלוונטי להבנת המחדל הצה"לי. יש לחקור את המחדל מהמסד ועד הטפחות, מהש"ג ועד ראש הממשלה. גם לש"ג יש אחריות. אחריותו של ראש הממשלה, כמדומני, קצת יותר גדולה.

* ליקוי תרבותי עמוק – ממצאי תחקיר צה"ל בכלל, ותחקיר המודיעין בפרט, מעידים על ליקוי תרבותי עמוק, מראש הממשלה ומטה, עד הדרגים הנמוכים בצה"ל, של סטגנציה מחשבתית, קיבעון תפיסתי וחשיבה עדרית.
ההתייחסויות לסימנים המקדימים, היתה התאמת העובדות לקונספציה. כמו אונס המפה בהתברברות בניווט. הנווט משכנע את עצמו שמה שהוא רואה בעיניים מתאים בערך למה שהוא ראה במפה, והנה זה כמעט ההר שאמור היה להיות קרוב לכאן וכך הוא הולך ומתברבר. צה"ל והדרג המדיני אימצו תרבות של אונס המפה.
יש צורך בשינוי תרבותי עמוק בצה"ל – שינוי לתרבות של סיעור מוחות, של חופש מחשבה, של עידוד ביקורת של פקודים על מפקדיהם, של הטלת ספק, של פתיחות לדעות אחרות ולביקורת. יש להנחיל את התרבות הזאת מקורס מ"כים ועד המכללה לביטחון לאומי, בכל הדרגים ובכל הקורסים הפיקודיים. זה לא פשוט בארגון היררכי כל כך כמו הצבא, אבל זה הכרח קיומי. השאלה היא, איך מי שהתחנכו על תרבות הקיבעון יחוללו את השינוי התרבותי. זה לא פשוט, אבל אין לנו צה"ל אחר. כן, אותו צה"ל חייב לעבור שינוי תרבותי עמוק. אבל איך זה יקרה, כאשר שר הביטחון הנוכחי מנסה להנחית תרבות של התיישרות עם הקו שלו, שכידוע הוא ממש לא שלו. הוא נותן דוגמה אישית של התיישרות מתוך התבטלות בפני השררה. אז איך יתחולל השינוי?

* ערוכים למתקפת פתע – המחדל המודיעיני והקיבעון הקונספטואלי הביאו להפתעה הטוטלית ב-7 באוקטובר. אלה מחדלים חמורים מאוד. מחדל נוסף, הוא שצה"ל לא היה ערוך למתקפת פתע.
אין צבא בעולם שלא הופתע וגם אנו כבר הופתענו. צה"ל צריך להיות ערוך למתן מענה מהיר להפתעה, ולא התאוששות איטית של שעות. חיל האוויר חייב להיות ערוך לפעולה מיידית במתקפת פתע.
לקח הכרחי וחשוב הוא ההגנה המרחבית, כלומר כוח צבאי חזק ומאומן המבוסס על אזרחים חמושים, תושבי הספר – מחלקות הגנה גדולות וחמושות היטב בנשק אישי ומחלקתי (כלומר שדרוג כמותי וחימושי דרמטי של כיתות הכוננות) בכל יישוב בקווי העימות, וחטיבות אזוריות של תושבי האזור, שתפעלנה במתכונת של צק"ח (צוות קרב חטיבתי), הכולל כוחות חי"ר, שיריון והנדסה. במתקפת פתע, כל מערך ההגנה המרחבית יוקפץ מיד. כל הלוחמים ייצאו חמושים מבתיהם ויצאו לבלום את האוייב, ולאפשר לשאר צה"ל להתארגן.
וכמובן, ישראל צריכה להיות ערוכה לאפשרות של מתקפת פתע, בכך שתתבסס על גבולות בני הגנה. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל.

* שתי ועדות חקירה – יש להקים שתי ועדות חקירה ממלכתיות. האחת על המחדל הביטחוני. השניה על המחדל האזרחי – הכשל המוחלט בטיפול במפונים ובשיקום והתקומה של יישובי הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון.

* הברקה גאונית – הואטורי [מי זה? – אב"ע] הוא גאון ידוע, שלא ייתן לשבוע לחלוף בלי שיפגין את חוכמתו הרבה.
ההברקה הגאונית האחרונה – הוא בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט... אמריקאי.
גאון, כבר אמרנו?
בינתיים, עד שהוועדה תפרסם את מסקנותיה, אני מציע למנות ראש ממשלה אמריקאי.

* תוכנית ישראלית – רעיונות טראמפ (זו אינה תוכנית) אינם טרנספר. טרנספר הוא גירוש בכוח של אוכלוסייה (כפי שהיה בגוש קטיף, לדוגמה). טרנספר הוא זיהום מוסרי. טראמפ אינו מדבר על טרנספר, אלא על הגירה מרצון. אין בכך שום בעיה מוסרית. אם זה יקרה, זה יהיה מצוין לישראל, שכבר 77 שנים סובלת מתגרת ידם של העזתים, בין כשהיו תחת שלטון מצרים, ישראל, ערפאת או חמאס.
הבעייה בתוכנית טראמפ היא שההיתכנות שלה שואפת לאפס. הפלשתינאים לא ילכו. גם כאלה שבאופן פרטי היו שמחים לעזוב, לא יעזבו מרגע שהנושא היה לסוגייה פוליטית-לאומית, ועזיבה תתויג כבגידה. גם הסיכוי שירדן ומצרים תסכמנה לקלוט אותם שואף לאפס. מלך ירדן אמר שהוא מוכן לקלוט 2,000 ילדים יתומים. אלה בערך סדרי הגודל שניתן לצפות להם.
החשיבות שברעיונות טראמפ, היא האמירה הברורה והחד-משמעית שהפלשתינאים הם הבעייה. לא ישראל, לא "אקיבוש", לא ה"מצור", שלא היה ולא נברא. הם הבעייה. ושם צריך להיות הפתרון.
בינתיים מצרים מגבשת תוכנית שעתידה להיות תוכנית כלל ערבית, שלכאורה היא נענית לתביעה הישראלית המרכזית – סילוק חמאס מהשלטון. הנה, הם מציעים שלטון פלשתינאי, שקשור לרש"פ, אך ללא חמאס. אבל הם אינם מציעים את פירוק חמאס מנשקו ואת פירוז הרצועה. למעשה, הם מציעים את מודל חיזבאללה בלבנון – הוא לא בשלטון אך הוא הכוח החזק והמאיים. זו תוכנית חמורה שיש לדחותה על הסף.
קשה לישראל לדחות בפומבי את הצעת טראמפ, אך כיוון שהיא אינה מעשית, יש להכין תוכנית מגירה המשרתת את האינטרסים של ישראל, לא להציג אותה כעת בפומבי, אך להציג אותה באופן בלתי רשמי לארה"ב.
בינתיים ראש האופוזיציה לפיד יזם הצעה, שעל פיה מצרים תשלוט ברצועה במשך 15 שנים, תמורת מחיקת חובותיה לארה"ב. גם זו הצעה גרועה. המרכיב המרכזי שחייב להיות ביום שאחרי, הוא חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון, כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש. אם מצרים תשלוט בעזה, ישראל לא תוכל לפעול. מי יפעל נגד הטרור? מצרים? ראינו אותה בשליטה על ציר פילדלפי ומעבר רפיח. לא, תודה.
כפי שאני טוען מאז תחילת המלחמה, הפתרון הרע במיעוטו הוא שליטה אזרחית של רש"פ על רוב הרצועה, עם חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון, אחרי מיטוט חמאס. למה "על רוב הרצועה"? כי עלינו לגבות מעזה מחיר טריטוריאלי.

* מחליפים פנטזיה בפנטזיה – אנו משלמים עד היום את מחיר הפנטזיה שבה היינו שבויים – פנטזיית המזרח התיכון החדש, השלום הנוצץ העומד ארוז בחבילה נאה מולנו, הושט היד וגע בה, אם "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן..." והנה אנו ממירים אותה בפנזטיה חדשה – דוד דונלד יעשה הוקוס פוקוס ואופס, כל הערבים ייעלמו ויהיה טוב הו יהיה טוב כן...
קל לברוח מהתמודדות עם המציאות הקשה לעבר פנטזיות. פעם פנטזיית עזה כסינגפור של המזה"ת ופעם פנטזיית עזה כריביירה של המזה"ת. פתרונות אינסטנט המנותקים מן המציאות. המציאות היא שהערבים כאן ולא ילכו לשום מקום, והם לא עומדים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. בריחה מהמציאות הזאת לא תשנה אותה. זו סוג של התמכרות לסמי הזיה.

* פרס ישראל לאבו מאזן – רצועת עזה היא מדינה פלשתינאית מאז 1994. ב-1994 ישראל נסוגה מ-90% ממנה בהסכם אוסלו. זו לא היתה אוטונומיה אלא מדינה. מדינה היא ארגון שיש לו מונופול על הנשק ועל הזכות לנקוט באלימות. כזו היא רצועת עזה. בהתנתקות, 2005, הורחבו שטחי המדינה הפלשתינאית ל-100% מהשטח. כל יישובינו נעקרו, כי ברור שבמדינה פלשתינאית לא יכול להיות מיעוט יהודי, כפי שיש מיעוט ערבי במדינת ישראל. במדינה פלשתינאית היהודים יירצחו. שלושים שנות המדינה הפלשתינאית ברצועת עזה היו שלושים שנות טרור, פיגועים, רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, הצתת שדות, "סבבים" וכד'. המדינה הפלשתינאית, שנועדה להיות "סינגפור של המזה"ת" בפי פרס, הגשימה את תמצית מהות קיומה ב-7 באוקטובר.
ב-1994 הוקמה מדינה פלשתינאית גם ביריחו. ב-1995-6 היא הורחבה על כל שטחי A ו-B וב-1997 צורפה אליה גם חברון. המדינה הפלשתינאית ביו"ש ובעזה היתה מדינה אחת, שנשיאה הוא רב המרצחים יאסר ערפאת. עיקר מהותה של המדינה, שקמה כחלק מתוכנית השלבים של אש"ף להשמדת ישראל, התמצתה בגלי הטרור הקשים ביותר מראשית הסכסוך ועד 7 באוקטובר, שבהם נטבחו כ-1,500 ישראלים בפיגועי התאבדות באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים ומלונות.
ב-2002 יצאה ישראל ל"חומת מגן", מוטטה את תשתיות הטרור ביו"ש ומאז צה"ל וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה בשטחי הרש"פ (גם אם לא תמיד מממשים את חופש הפעולה באסרטיביות הראויה) ובכך השליטה הביטחונית ברש"פ היא בעיקר של ישראל. בכך, הרש"פ חדלה להיות מדינה, והיתה לסוג של אוטונומיה. "חומת מגן" אמורה היתה להתבצע גם ברצועת עזה, אך בוטלה ברגע האחרון. רצועת עזה נשארה מדינה עצמאית. תחילה בהנהגת הפת"ח עד שחמאס השתלט עליה.
למדנו על בשרנו בעזה וביו"ש מה משמעות קיומה של מדינה פלשתינאית עצמאית. מדינה פלשתינאית עצמאית = 7 באוקטובר. ואם תקום מדינה פלשתינאית ביו"ש, בקווי 4.6.67, גוש דן וריכוזי האוכלוסייה הצפופים בישראל יהיו "עוטף המדינה הפלשתינאית". כשיבוא משם 7 באוקטובר, לא אלפים ייטבחו אלא עשרות אלפים. המרחק מגבול עזה לאופקים, שעד אליו הגיעו המחבלים, גדול פי יותר מ-1.5 מרוחב המדינה במקומות מסוימים, אם ניסוג לקווי 67'. מדינה פלשתינאית היא איום קיומי ממשי על מדינת ישראל.
בראיון לסרט הדוקומנטרי "ישראל והפלסטינים – הדרך ל-7 באוקטובר", כך מדווח y-net, העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם אולמרט, התרברב בהצעותיו המופקרות לאבו-מאזן והציג בגאווה את מפת המדינה הפלשתינאית שהציע לו. הוא הציע מדינה בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים. הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר, תמורת כבשת הרש של כ-4% מהשטח ביו"ש, שיש עליו אוכלוסייה ישראלית צפופה שיישאר בידי ישראל, הוא "יפצה" את המדינה הפלשתינאית בשטח זהה בגודלו במדינת ישראל הריבונית.
אבו מאזן, בדומה לערפאת שדחה הצעה דומה אך קצת פחות קיצונית של אהוד ברק, דחה על הסף את ההצעה המופקרת. בלי מימוש תביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים, אין על מה לדבר. אגב, אולמרט הסכים גם ל"שיבה" מסוימת, "סמלית", אך בכך נתן לה לגיטימציה. מזל שאבו מאזן לא מימש את תכנית השלבים בנכונות לקבל את הצעתו המופקרת של אולמרט. אילו הסכים לה, חלילה, היה זה איום על קיומה של ישראל. על כך, אני מציע להעניק לאבו מאזן את פרס ישראל על מפעל חיים.

* מבוא לטבח הבא – נרטיב ששמענו רבות בימים האחרונים, אומר ש"לא החזרנו את החטופים בחיים כי העדפנו מלחמת נקמה".
זו משמעות הנרטיב: ב-7 באוקטובר נחטפו ישראלים לעזה. בפני ישראל עמדו שתי אפשרויות – להחזיר אותם או להיכנע לתאוות נקם ולצאת למלחמת נקמה.
מאז מלחמת שלום הגליל, מופץ האתוס של "מלחמת ברירה", שלפיו כל מלחמה שבה לא הותקפנו בפועל, ולא היתה לנו ברירה אלא להגן על קיומנו, היא מלחמת ברירה, ומלחמה כזו אינה לגיטימית, היא בלתי מוסרית ובלתי צודקת. האתוס הזה הולבש גם על מלחמה שאין יותר מלחמת "אין ברירה" ממנה, גם על פי האתוס עצמו – "חרבות ברזל". ואם "בחרנו בנקמה", הרי שזו מלחמת לא צודקת, פוליטית, מושחתת, למען אינטרס פרטי וכו'.
אין זו מלחמת נקם. זו מלחמת קיום. זו המלחמה על עצם קיומה ושלומה של מדינת ישראל, ועל חייהם, שלומם וביטחונם של אזרחיה. אין ולא יכולה להיות מלחמה צודקת והכרחית יותר ממנה.
אפשר למתוח ביקורת על האופן שבו התנהלה ומתנהלת המלחמה. אני מותח ביקורת כזו מתחילתה. אני מאמין שבדרך אחרת יכולנו מזמן להשיג את כל היעדים, הן מיטוט חמאס והן החזרת החטופים. אבל יש הבדל בין מחלוקת על אופן ניהול המלחמה, לבין הטלת דופי במהותה, בהכרחיותה ולבטח בלגיטימיות שלה.
המלחמה הזו היא תוצאה של מחדל. המחדל הגדול הוא ההתמכרות לשקט, שבעטיה איפשרנו לאויב הטרוריסטי הרצחני להתחזק ולהתעצם, הקרנו לו שאנו מורתעים והתוצאה היתה 7 באוקטובר. זאת, במקום יוזמה התקפית תמידית שלנו ומתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס לפני שיטבח, כלומר לפני שתהיה בכלל סיבה לנקמה. אלה שמטיפים נגד "מלחמת הנקמה" היו הראשונים לצאת נגד המלחמה, שהיתה מונעת את הטבח ואת החטיפה ההמונית. ואלה שמטיפים היום נגד המלחמה, נאבקים נגד מלחמה שמטרתה להבטיח שלא יהיו עוד טבח וחטיפה.
לא יהיה ניצחון ללא החזרת החטופים, אך החזרת החטופים אינה הניצחון. בלי הכרעת חמאס ומיטוטו – יהיה זה ניצחון הטבח והמבוא למעשי הטבח והחטיפה הבאים.

* העיתוי הנכון להפרת ההסכם – שליטה ישראלית על ציר פילדלפי חיונית מאוד לביטחון ישראל. אסור לוותר עליה. על ישראל לשלוט בציר פילדלפי מורחב, ואף להחיל עליו את ריבונותה.
אולם כעת חייבים להשלים את עסקת החטופים ולהחזיר אותם הביתה, בטרם יהיה מאוחר. לאחר מכן נחזור למלחמה, מלחמת בזק להכרעת חמאס. בעקבות המלחמה הזו, נעביר חלק מאדמות עזה לידי ישראל, ובראש ובראשונה את ציר פילדלפי מורחב.
ולאלה שמשיבים לי, כל אימת שאני כותב על כך, שלא נוכל לעשות כן, כי תהיה זו הפרת ההסכם – הנה, אם ישראל לא תיסוג ביום ה-42 לעסקת החטופים מהציר, גם זו הפרת הסכם. אין שום דופי בהפרת הסכם עם ארגון טרור, שנחתם תחת סחיטה. והנה, יש לנו גיבוי אמריקאי לצעד הזה.
למה להפר את ההסכם היום ולאבד את החטופים, ולא להשיב את החטופים ולהפר את ההסכם, בגיבוי ארה"ב, לאחר שובם הביתה?

* כוסף החיים – בכתביו של הסופר יוסף חיים ברנר מופיע פעמים רבות ביטוי מקסים, שאיני יודע אם הוא חידש אותו, אך לצערי הוא לא קנה שבת בשפה העברית – כוסף החיים. כוסף, מהמילה כיסופים, כביטוי לתשוקה עליונה לחיים, היאחזות בחיים בכל מחיר. חשבתי על המונח הזה כשצפיתי בראיון עם אלי שרעבי, בתוכנית "עובדה". הוא עצמו השתמש במושג "הישרדות". אך יצר ההישרדות משותף לכל בעלי החיים. ומה ששרעבי סיפר הוא הרבה הרבה יותר גבוה מהישרדות לשמה. זו היאחזות בחיים, אך לא רק ב"האם לחיות", אלא גם ב"איך לחיות". החלוקה השווה בין ארבעה חטופים בקמצוץ האוכל שקיבלו, בתנאי רעב קשים כל כך, היא מותר האדם מן הבהמה. כאשר אלון אהל נותן כדור אקמול שכמס לעת מצוקה לאלי שרעבי לאחר שהוכה קשות ושוביו מנעו ממנו תרופה, זה מותר האדם מן הבהמה. כאשר בתנאי השבי הנוראיים, בתנאי הרעב והסבל, אלי שרעבי "אימץ" את אלון והיה לו למעין אב רוחני ומנטור ודאג לו לאורך למעלה משנה וצייד אותו בתובנות לחיים שאולי בזכותם יוכל להתמודד גם כעת, כשנותר לבד, זה הרבה מעבר ליצר הישרדות. אדם שבמשך שנה וחצי היה אזוק ברגליו, הורעב והידרדר למשקל של 44 ק"ג, סבל מהתעללויות פיזיות ונפשיות קשות וממכות אכזריות ששברו את צלעותיו, הורעב – ומאז סיפורי השואה מעולם לא נתקלתי בתיאור כה מסמר שיער של חוויית הרעב, וברגע שיצא לחופשי התבשר שאשתו ובנותיו נרצחו, זמן קצר אחרי שהתבשר על רצח אחיו בשבי, והוא מצהיר בביטחון שהוא עוד יהיה מאושר, מגלם את המושג כוסף החיים. ומי שזמן קצר כל כך אחרי שחרורו, ובניגוד להמלצות הפסיכולוגים, יושב מול המצלמה ופותח הכול ומשתף בגיהינום שחווה, מתוך תקווה שדבריו יזיזו משהו בקרב מקבלי ההחלטות ויביאו אותם לשחרר את יתר החטופים, הוא אדם המחויב לא רק לעצם החיים, אלא לחיים של טעם, המבוססים על מחויבות, מוסר וערכים.
הריאיון עם שרעבי היה מצמרר ומבעית, בשל גילויי הסבל והרוע שהוצגו בו, אך לא פחות מכך – מעורר השראה.

* מן המצר קראתי יה – אלי שרעבי סיפר בראיון, על התקרבותו לדת ולמסורת בתקופת שביו. מדי בוקר, מן היום הראשון, אמר קריאת שמע. קידש בערב שבת ושר "אשת חיל מי ימצא". אלה אינם דברים שנהג לעשות קודם לכן. סיפורים דומים אנו שומעים מפדויי שבי רבים.
איך להסביר זאת?
ההסבר הראשוני, הוא הצורך של אדם במצוקה להיאחז באמונה, במשהו מיסטי, בכוח עליון. מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. זה צורך הישרדותי. לכן האדם ברא את אלוהים.
אבל יש לכך צד שני. האמונה בהשגחה פרטית מעוררת שאלות אמוניות קשות. אם אלוהים מלווה אותי ושומר עליי, למה אני חטוף במנהרות הגיהינום הללו? ואיפה היה אלוהים בשבעה באוקטובר? ומה חטאו הילדים שנרצחו?
ההסבר שלי הוא ממקום אחר (בנוסף לצורך להיאחז באמונה, שאף שאינו מדבר אליי, אני בהחלט מבין אותו) – הרצון של אותם אנשים לבחור מחדש ביהדותם. הם הותקפו בשל היותם יהודים, ומצאו את עצמם בצומת הכרעה האם לברוח מיהדותם או לבחור בה. והם בחרו בה. אולי הרגישו בעומק לבם, שיש משהו מיוחד בעם הזה, שנציגי הרוע המוחלט שונאים אותו כל כך. היטלר הסביר את שנאתו לעם היהודי, בכך שזה העם שהמציא את המוסר. אל מול הרוע המוחלט, בחירתם המוחדשת ביהדות היא בחירה בטוב.
החיבור שלהם ליהדותם, מחבר אותם לשפה היהודית, לתרבות היהודית, עם או בלי קשר לאלוהים.
סיפור אישי. בשבת הראשונה שבה בני עמוס יצא מעזה במלחמה, הוא סיפר לי שערב קודם היה דו"צ עם יחידה אחרת, ואלמלא מהר מאוד מישהו התעשת וחדל את הירי, היה כאן מרחץ דמים הדדי. בנס, איש לא נפגע. מיד שלפתי את ברכת הגומל, נתתי לו והוא אמר על המקום.
האם הוא ואני באמת מאמינים באותה השגחה עליונה שלה אנו מודים בברכה? בעיניי, זה לא רלוונטי. כשנחלצים מצרה, יש רצון וצורך להודות. באיזו שפה? בשפה היהודית שלנו. מתוך התרבות שלנו.

* בן גביר פוגע בשלום החטופים – אלי שרעבי סיפר איך בעקבות ההרעה בתנאי המחבלים האסירים וההתהדרות של ראש הכנופייה בכך, פגעו בהם המחבלים, הגבירו את התעללותם בהם והרעו את תנאיהם, האיומים ונוראים גם כך. האובססיה של בן גביר לתנאי האסירים חולנית בפני עצמה, אבל העובדה שלא אכפת לו שיפגעו באחינו במנהרות, העיקר שהוא יוכל להתהדר בפני האספסוף בכך שפגע במחבלים האסירים, מעידה על איכותו האנושית הירודה. וזה לא שהוא לא ידע. הוא ידע גם ידע. הוא קיבל על כך מידע מודיעיני. אבל מה אכפת לו? העיקר שיוכל לספר לחבר'ה. טינופת.

* המעריצים הסמויים של נתניהו – קראתי את תוכניתו של יאיר גולן לרצועת עזה, ומה שבלט בה לעיניי, יותר ממה שיש בה, הוא מה שאין בה. אין בה מדינה פלשתינאית. לא רמז למדינה פלשתינאית. גם לא אופק רחוק של מדינה פלשתינאית. אגב, שמעתי אותו לא פעם מבטא התנגדות נחרצת לנסיגה מהגולן, ובמהלך המלחמה הוא קרא להקמת רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון ותמך בפעולות ישראל במזרח הגולן לאחר נפילת משטר אסד. בעמדותיו, מחזיר גולן את השמאל הציוני לעמדות מרכז שפויות, כפי שהיו עד לפני כשלושים שנה.
הדבר המעניין, הוא שהולכת וגדלה עדת מעריציו של יאיר גולן, ומיהם? בדיוק אלה שגם אחרי 7 באוקטובר מלהגים את סיסמאות המדינה הפלשתינאית, חובבי הנסיגות למיניהם.
מה הם מוצאים ביאיר גולן? מדוע הם מכתירים את מי שדרכו שונה מדרכם ושהוא למעשה יגרום לכך שלדרכם לא יהיה כל ייצוג פוליטי?
הסיבה לכך היא הלוחמנות הקיצונית וחסרת האחריות שלו. דיבוריו על מרי אזרחי, תמיכתו בסרבנות, ההשוואות הנואלות ל"תהליכים", ביטויי השנאה לציונים הדתיים. סוף סוף מישהו, שאולי אינו מבטא את מה שהמוח שלהם אומר, אבל מבטא את מה שהבטן שלהם דורשת.
הוא עונה על סנטימנט שהם כמהים לו – מנהיג לוחמני, עם "קילר אינסטינקט", עם סכין בין השיניים. בעצם, הוא מגלם את הערצתם הסמויה לנתניהו. מי יש לנו? גנץ הלמלם? הרצוג החנון? לפיד הרופס? מה הפלא שביבי ככה מקרקס אותנו. אנחנו צריכים ביבי משלנו.
יאיר גולן עונה על הסנטימנט הזה. הבעייה היא, שאם האלטרנטיבה לביבי תהיה ביבי, לא חשוב מי ינצח, מדינת ישראל תפסיד.

* מי האנרכיסט – סיעת העבודה בכנסת הגישה בקשה לאשר את שינוי שמה ל"הדמוקרטים". מאז ומתמיד, הדיון על אישור מעין אלה היה טכני, והבקשות אושרו, מתוך כבוד לאופן שבו סיעה בוחרת להגדיר את עצמה. והפעם, הקואליציה האוטומטית, כהרגלה בקודש, רומסת כל מסורת ובועטת בכל סממן ממלכתי. והיא החליטה לנצל לרעה את הרוב האוטומטי כדי לסכל את הבקשה. התירוץ האינפנטילי והמרושע הוא ששמה של המפלגה אינו הולם אותה.
ומי אמרו זאת? נציגי מפלגה שקוראים לה הליכוד, אך כל מהותה, כל ישותה בשנים האחרונות – פירוד, קיטוב, שנאה, הסתה, קונספירציות, הפרד ומשול. ליכוד עאלק.
"אתם לא דמוקרטים אלא אנרכיסטים," הפטיר אחד הליצנים. היש אנרכיה יותר משר משפטים (!) שבעזות מצח מכריז שהוא אינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון ומחרים אותו? היש אנרכיה יותר מראש ממשלה שלא מעיף את שר המשפטים ברגע שעשה את הפוטש הזה?

* כושר עמידה של מנהיג אמת – כשפוטין, הדיקטטור המגלומן, פלש לאוקראינה, הוא ציפה לטיול קצר, אך מצא מולו עם נחוש, קשה עורף, עם מנהיג לאומי בעל כושר עמידה יוצא דופן, שלא נכנע ולא התכופף ועמד עמידה איתנה מול התוקפן. עכשיו הוא צריך להתמודד גם עם צ'מברליין האמריקאי שבגד בו ותקע סכין בגבו. אני מאמין שהוא ימשיך לעמוד איתן ולדבוק באינטרסים הלאומיים של ארצו. הוא יחזיק מעמד, עמו יהיה איתו, הוא ישלם מחירים, אך הוא ינצח. הצדק ינצח.
ועלינו להיות מוכנים לאפשרות שטראמפ יבגוד גם בנו, בשל אינטרסים עסקיים עם קטאר או סעודיה. ולנו, כידוע, אין זלנסקי.

* מינכן 2025 – בוועידת מינכן 1938 דנו בריטניה וצרפת עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית על "שלום" – כלומר על דרישתו של היטלר להעברת חבל הסודטים מידי צ'כוסלובקיה לגרמניה. ומי לא הוזמן לפיסגה? צ'כוסלובקיה. דרישתו של היטלר נענתה, צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, חזר לארצו והצהיר בפני עמו המשולהב שהוא הביא "שלום בדורנו". את ההמשך אנו יודעים.
כעת ארה"ב מנהלת עם רוסיה מו"מ לשלום באוקראינה. ומי אינו מוזמן לשיחות? אוקראינה. "שלום" מעל הראש של אוקראינה היה פסול, גם אילו ארה"ב הייתה נוהגת כפטרון של אוקראינה וכמייצגת האינטרסים שלה. קל וחומר, כאשר טראמפ מתייצב לצד התוקפן הרוסי, הדיקטטור פוטין, ועושה הכול כדי להשפיל את זלנסקי ואת אוקראינה.
לא היתה בגידה כזאת מאז מינכן.

* הלקח החימושי – אחת הבעיות הקשות שבלטו במלחמת "חרבות ברזל" היא בעיית התלות החימושית שלנו בארה"ב. ישראל, מדינה המוקפת אויבים החותרים להשמידה, חייבת להיות מסוגלת למערכה רב זירתית, עם מלאי תחמושת המאפשר זאת. ממשל ביידן ניצל את התלות החימושית של ישראל ואת חולשתו ורפיסותו של נתניהו, כדי לאלץ את ישראל, באמצעות החימוש, להיענות לתכתיביו ה"הומניטריים", ששימרו את יכולת העמידה של חמאס, האריכו את המלחמה ואת סבל החטופים ומנעו הכרעה.
ממשל טראמפ הפשיר את כל המגבלות, אבל אסור לנו להסתחרר. אמנם ממשל טראמפ, בקדנציה הראשונה ולפחות בתחילת השנייה, הוא הידידותי ביותר לישראל מעולם, אבל בוגדנות היא אופי, ומי שמכר את אוקראינה ובגד בה, ועכשיו מאיים לעצור את משלוחי הנשק אליה, עלול לעשות זאת גם לנו.
אחד הלקחים של המלחמה, הוא חיזוק התעשיות הביטחוניות, וחתירה לעצמאות חימושית.

* ביד הלשון: ממצמץ בכל הגוף – יעקב אילון התייחס בגל"צ לבגידה האמריקאית באוקראינה, ואמר שזלנסקי, העושה את דרכו לארה"ב, כבר "ממצמץ בכל הגוף כמו שאומרים במערכון של הגשש החיוור."
אילון שגה במבחן הבקיאות במקורות ישראל. הביטוי הזה מופיע במערכון, אך לא של "הגשש החיוור" אלא של אורי זוהר ותיקי דיין: "הנישואין כמוסד סגור", שאותו כתב יוסי בנאי, מי שכתב גם את רוב המערכונים של "הגשש".
תיקי דיין ("יוכבד"): "למה אתה ממצמץ בעיניים?"
אורי זוהר ("זרובבל"): "אני לא ממצמץ בעיניים, אני ממצמץ כבר בכל הגוף. אני ממוצמץ."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com